נָחָשׁ אַרְסִי נֶחְבָּא מִתַּחַת לְבוּל-עֵץ,
וּבִלְבָבוֹ – שִׂנְאַת אֵין-קֶץ.
קָשֶׁה לוֹמַר, לְמִי, קָשֶׁה לוֹמַר, מַדּוּעַ:
כָּךְ הוּא טִבְעוֹ שֶׁל הַנָּחָשׁ
שֶׁרַק שִׂנְאָה לִבּוֹ יִרְחַשׁ.
סָמוּךְ לְשָׁם קִפֵּץ בִּמְחוֹל-הַשַּׁעֲשׁוּעַ
טָלֶה שׁוֹבָב, שֶׁכְּלָל לֹא חָשׁ
בְּקִרְבָתוֹ שֶׁל הַנָּחָשׁ.
לְפֶתַע הוּא צָנַח, פָּגוּעַ:
סוֹבֵב לִפְנֵי עֵינָיו רָקִיעַ אֲדַמְדַּם;
מֵאֶרֶס-הַנָּחַשׁ בּוֹעֵר בּוֹ כָּל הַדָּם.
– “הָהּ, מַה פִּשְׁעִי, אַכְזָר? עֲנֵה-נָא!” –
בְּאַחֲרִית-כֹּחוֹ לָּחַשׁ.
– “וּמִי יֵדַע?” – שָׁרַק בְּזַעַם הַנָּחָשׁ –
"אוּלַי לִדְרוֹס אוֹתִי, חָלִילָה, בָּאתָ הֵנָּה?
עַל כָּל מִקְרֶה, לְשֵם זְהִירוּת,
גָּזֹר גָּזַרְתִּי שֶׁתָּמוּת".
מִי שֶׁלִבּוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ
לֹא אַהֲבָה, לֹא רֶגֶשׁ-רֵעַ
וְיֵשׁ בּוֹ רַק שִׂנְאַת-חִנָּם –
יִרְאֶה אוֹיֵב בְּכָל אָדָם.