עוקצים ופרי מחשבות / ש' בן-ציון
העולם הוא לנו ככתב יד עתיק יומין שנוסחוֹ מחוק ומשובש – כל המעיין בו, כותב בצדו איזה “צריך להיות”…
כמה שׂכל וכמה השערות דקות יש בין ההגהות האלה, וכמה רחוקות הן מהגירסא האמתּית!
בקשת “התכלית” הנטועה בלבנו, זו היא מעשה השטן למרר חיינו; בלעדיה הלא יכולנו למצוא אושר בכל פנה שאנו פונים, הלא גם במצאנו מעט מים לצמאוננו – מצאנו בו אושר. אך בשאתנו עינינו השמימה כמה אושר מילא אז את לבבנו האומלל, לולא התרוצצה בקרבו פתאום שאלת “התכלית”! –
לולא השאלות הזמניות והפרטיות המטרידות את בני האם, כי אז, מי יודע, אם לא שׂם כבר המין האנושי קץ לחייו מכעס שאלותיו העולמיות והכלליות…
ענוּת לב תאיר פני איש וכל רואו יכירנו – להקל בכבודו.
שכר מצוָה – המצוָה עצמה: עונג עשיתה ונועם זכרונה.
שכר עבירה – העבירה עצמה: עונג עשיתה ונוחם זכרונה.
אחי, למה תבוזו לאהבת עצמנו, והיא רעוּתנו האחת שרוחה נאמן לנו לנצח נצחים? – כי היא חיינו לא רק בעולם הזה, אבל גם לעולם הבא – לולא היא, איככה נהנו הצדיקים מתענוגי גן עדן והם הלא יודעים המה ששם בגיהנום יעונו הבריות באכזריות חימה?…
“שלי” ו“שלך” המה הורו הרשעה והצדקה.
כל תנועה לצדקה – תחילתה לשמה, ומתוך שלשמה באה לשלא לשמה בידי מתחקים כסילים וצבועים ערומים שאוחזין בה…
הרצון הוא אבי המעשים ומחוללם, והוא גם מגדלם ומחנכם. אבל ישנם רבים שרצונם עקר ולא יוליד, ועוד רבים מהם אלה שרצונם לא ידע, או לא יאבה לחנך את בניו – מעשיו הטובים. – הה, כמה ילדים נעזבים בחוצותינו!
“סוף מעשה במחשבה תחילה”, “נחשוב נא דרכנו מראש” הם פתגמים טובים ומועילים, אבל ע"פ רוב הם שגורים רק בפי העצלים…
על כל המעשים הנעשים בעם לשם תכלית נרצה, יש לשמוח, גם אם אין להועיל מהם כלום; כי הרגל מעשה יש בהם. הן לא דבר ריק הוא שכל אוּמן מאַמן תחילה ידו בקורנס על הסדן בטרם יך בו על מלאכתו.
אהבת האנושיות זה הוא רק כינוי לשלום בני האדם שאנו חפצים בו; על כן תורתנו האוהבת לקרוא את הדברים בשמם העצמי, דוברת ע"פ רוב בשם השלום והצדק ואינה מקשקשת בלי הרף בכינוי המליצי: “אהבה, אהבה”.
הלאוּמיות והכלליוּת ממלאות רק פגימותיהן אשה מרעותה, ויחדיו הן שתים שהן אחת, לאמור: האנושיוּת.
בחותם המוניטין של אברהם אבינו טבוע גם המוניטין של תולדותינו: זקן וזקנה מצד זה, בחור ובתולה מצד זה. רבותי! שימו נא עיניכם ולבכם לשני עברי המוניטין ויחדלו בכם הקוראים בכוח, כי נער ישראל וכוח עלומים כוחו – והמתיאשים השואלים: “האחרי בלותנו תהיה לנו עדנה?”
רק העתיד, העתיד לעמי ינחמני, כי על העבר הרחוק שלנו הלא ראה אראה במה משלמים לנו עליו, עתה בהוה… ועל העבר הקרוב לנו – הלא תסלחו על שאלתי, שאלת קשה רוח – כי אשאל מה עשינו לנו, זה מאות בשנים, או מה הבאנו לעולם משלנו?
רק העתיד, העתיד לעמי ינחמני עוד!
האיש הוא ממילא בן עם אחד, אך בן עם אחד יכול להיות גם חדל אישים; אשרי העם שיש לו אנשים, ואוי לו לעם שיש לו רק בנים למחצבתו!…
יש מנדב בכיסו, אך טוב ממנו המתנדב בלבו. מעטים בנו מאד המנדבים, ומעטים עוד מהם המתנדבים בעם. – הה, איך נפלת בת עמי-נדב!
כשרון – טעות סופר הוא… וצ"ל: שכרון!
“איפכא מסתברא” – זה הוא האמצעי היותר קל להשיג שם הכבוד “חכם”.
הבוּרים והריקים שבחיים, שכל השכלתם – לבושם המוֹדתי, כבר שׂמה הספרות לדראון. והחיים טרם ישלמו ככה לספרות כפעלה, לשׂום לשמצה את הבוּרים והריקים שבספרות שכל חכמתם – סגנונם.
רעיון קל מסוּבין שנתלבש בסגנון פילוסופי עיקש ופתלתל – הכל מעיינים בו בכובד ראש, ותורה שלימה בחידוד יפה – תעורר רק צחוק על שפתי הקורא.
החכמים בעלי “איפכא מסתברא” הם רק כאבנים מתחת לאופני העגלה המעצרות כמעט בעד מרוצתה ומטלטלות את היושבים בה, רק למען תוָדע ישוּתן בארץ…
ההיסטוריה תורנוּ שיש לקמץ בגזירות שוות היסטוריות מזמן העבר לזמן ההוה והעתיד.
גם העִוֵר בגששו יוכל להבחין בין שפל לרם, בדעתו, כי מה שאינו משיג לגשש בידו הוא בודאי רם ממנו, אך להבחין בין רם לרם, לזאת נחוצה עין בוחנת ומנוסה.
השירה הדמיונית זו היא שירת הערש לגדולים להנעים עליהם שנתם.
הריאליוּת בשירה תעורר אידיאלים בחברה.
“תפוחי זהב במשכיות כסף” – המה ספרי הקלסיים.
תפוחי אדמה בקערה פשוטה – יגישו לנו הריאליים. אך התבוננו אל הקערה הנקיה והחלקה – היא מעשה ידי אמן, ומתנוצצת.
ומקפה שחורה ונמוחה שלא נכיר מה היא, בכלי חרש המצוירים בציורים מעשי ידי קדר גס – מושיטים לנו המַתֶריאליים העברים…
על זאת יתפלל כל סופר, וביחוד העברי: “יהי רצון שלא יפול בני, יליד רוחי, ביד מו”ל ערל לב, פן ימול אותו שלא כדת וגם לא יהיה פורע כדין…!"
איש חנף הגונב דעת למצוא חן בעיני כל, או הירא ורך הלבב העושה מעשהו בחשבון לבל יאבד חנוֹ בעין כל אדם ולבלתי הרגיז כל איש, לכוזב אשר כזה: “הולך בשביל הזהב” יקרא היום.
תולדותיהם של רוב בני דורנו נוכל לספר בקצרה כזה: “הרגש הוליד את השׂכל, ויקם הבן על האב ויהרגהו…”
בגשמים מרובים נבוֹל תבוֹל הקמה, וברוב מוסר יבּוֹל הילד ולא יעשה פרי.
לילד מתמיד נוּכל ללמד מה שלבּנו חפץ, אך לילד בעל לב רַגָש – רק מה שלבו חפץ.
הזהרו בבני העניים, פן תעבירם העניוּת על דעתם!
מסופקני אם יוכל דור יבוא למלא תקוָתנו, אם טרם שׂמנו עוד את העבודה הגופנית לעיקר בחינוך בנינו.
ישנה מיתודה אחת טובה ומועילה באמת, והיא נחוצה מאד למורים ולמלמדים העברים, אך טרם ימָצא לה מו"ל, אשר יוציאה לאור עולם, והיא – אהבת המורה למלאכתו…
באהבת שוא יטעה אחד מהזוג, ובאהבת אמת יטעו שניהם.
מה שונה היא פעולת הנישואין על האיש והאשה. אותו ישַנו לפעמים לטוב ואותה תמיד לרעה…
“אשה דמעתה מצויה” לעשות את האיש לצחוק.
אהבה – כינוּי נאה לרעבון וצמאון התאוָה. זו היא אמת מוחלטת, אך עוד לא מוסכמת.
האשה היא כגפן סורחת אשר לא תוכל עמוֹד לבדה, והיא שולחת שׂריגיה ונטישותיה למצוא לה מעמיד; אם תמצא ותתּמך על הארז אז עליו תעלה גם עד לעבי שחקים, ואם לא – תתרפק גם על החוח אשר בשדה, גם את עץ היבש לא תבזה, ועוד תכס עליו בעָליה, – כי גם על כבודה והודה תוַתּר רק לבל תהיה לבדה באין תומך…
גורל האשה והיהודי נשתוו בזה, כי מַחטיאיהם ומַדיחיהם, הם הם יתאוננו על מדותיהם הנשחתות…
אודך, הספרות! – בפיך אוּכל לשׂום דברים אשר לוּ דברתי אותם במו פי, בשפתי בשר, באזני העם בראש הומיות, אז סקלו אחרי באבנים ויגרשוני מקהלם, אך בצל כנפיך, כי אסָתר, רואים העם את הקולות – ויפהקו במנוחה, והקוראים המבינים – רק יצחקו…
יושר ואמת שבע יפלו בדרכם – וקמו, והיה בהגיעם אל מחוז חפצם – כבר אחרו המועד…
לוּ צרף הקב"ה מחשבה רעה למעשה, מי יודע, אם לא היה אז הצדיק כבד אָון יותר מן הרשע…
אדם המתנהג לפי סדר קבוע בכל ימי חייו הוא רק כמכונה של בשר ודם… אך אל נ א ידמה שונא הסדרים, כי ברצונו הוא מתרחק מן הסדר; גם הוא מכונה, רק מכונה רעועה ומקולקלת…
העושה חלוקה בנפשו כתורת ההמון: “את אשר לאלהים – לאלהים ואת אשר לבני אדם – לבני אדם” כולו לעזאזל!
הבטלה, השממון והאסון עושים בעולם גם שוטים, גם שכורים גם אידיאליסטים; ועתה, מי חכם וידע והבחין בערבוביה הלזו, אם אלה שבשמות שונים מצוינים ממקור אחד מוֹצאם, ואלה שממקורות שונים ילכו בשם אחד ידגלו…
לגלוֹת “לביה לפומיה”, כלומר, לדבר כמחשבותיו מֵעֵז לפעמים גם פעוט חצוף או פטפטן פשוט, אך מי גבור שירהיב בנפשו עוז לחשוב תמיד כאשר עם לבבו?…
לגלות לבו לראשו שלו, זה הוא עוז רוח!
רק עניו צולח כשאול בן קיש אשר יצא לבקש האתונות האובדות וימצא מלוכה נראה לעין ההיסטוריה; אבל רבבות הענוים שבהחבאם "אל הכלים, נלושו, מבלי משים, בעיסה שבמשארה, או ניתנו בשק המספוא לפני החמורים, המה נעלמו גם מעיניה החודרות, אף כי אלה עוללו לה כחלוצים הגאיונים העוברים לפני העם.
"כחלק היוצא למלחמה כחלק היושב על הכלים " – חוק זה טרם תדע ההיסטוריה.
כשהעושק מזדוג אל הערמה וילדו עושר גדול וגמילות חסדים קטנים…
יש הרבה אפיקורסים כופרים בעיקר שמורא שֵדים עליהם; רבים המה גם הבוזים לעם ומכחשים בהמון, ו“אימתא דצבּוּרא” עוד תבעתם ולא יהינו לפתוח פה לפני “העדר” הלזה.
בשמעך איש מונה סדר המעלות של אהבתו בנוסח הגיוני, לאמור: “אני אוהב את נפשי, אח”כ את בני ביתי, אח“כ את כל משפחתי, ואח”כ את עמי" – הרהר אחריו אם לא מוכשר הוא אותו האיש להקריב את כבוד עמו כולו בשביל טובת הנאה לנפשו האהובה…
במיוחסים נראים ביותר כל רשמי הטפּוּס של האוּמה, וגם עשירינו, המיוחסים החדשים, קנו להם כל הסימנים שמנו חכמים באומתנו:
הם רחמנים – ומרחמים רבים לא יוכלו לראות בעני אחיהם… והסבּוּ עיניהם מהם.
הם ביישנים – וככל ביישן שיחפר לשמע שבחו בפניו כן גם פניהם יאדימו בהגידך להם את… עמם ומולדתם.
הם גומלי חסדים – וחסדם חסד אמת, היינו דוקא לאלה שלא יוכלו לצפות מהם תשלום כל שכר, מלבד… רקיקה בפנים…
העם הוא רק קרקע חכמיו וגבורותיו, והם המה העצים הנושאים פרי אידיאלים.
העָוֶל הוא הזבל שעל שדה החיים – הוא המוציא צמח ברכה של אידיאלים ומעשים כבירים בעם.
כגַבּר האידיאה חיילים ועשתה דרכה בגאון דרך הנשר בשמים, אז יחרד, ישתחוה לה ההמון אַפַים ארצה וסקל יסקל כל הזורק בה צרור למעלה; אך אם ראה יראה אותה ההמון בראשית דרכה, עת תזחל עוד כנחש על גחונה, או בכרותה לה מהלך בסתר כתולעת במעבה אדמה – אז רגל העם בה בראשונה, לרמסה מבוז ושאט נפש…
על כן אני אומר: השמר לך מהוציא משא נפשך לרשות הרבים טרם באה העת!
בני ישראל הם כעננים המרחפים על פני רקיע השמים – תמונות כחפץ נפשנו תחזינה בם עינינו…
כמה ספרי מוסר מַרבים לטפול שקר על שקר כדי לדרוש בגנוּת… השקר.
בחור מה הוא אומר? – טוב שברֵעים – רעיה.
בתולה מה היא אומרת? – אם רֵעַ אתה איה “אהבתך”?…
האדמה תתן כוחה לברכה רק לדורשים ממנה לפי כוחה.
חפצה החכמה להמשילנו באלהים, בטבע – ותעבידנו לבני אדם…
מצוַת אנשים מלוּמדה – אין בה סכנה, אך רגש אנשים מלוּמד – הוא מלכודת השטן.
“שלי – שלי ושלך – שלך” – תורה גרועה היא ביחס הנשמה אל הגוף, כי אם לא תכלכל את האחד על חשבון רעהו – ולא תדע אף רגע אחד של אושר בארץ…
הדעת תאצל מהודה על המלומד הצעיר, ולכשיזקין יגמול לה גם הוא כפעלה.
חביבה המציאה על בעליה בשעה ראשונה יותר מיגיע כפים ונחלת אבות.
“… יקרה היא מפנינים” – אך עד שתמצא קונה לסחורה יקרה כזו ומַתָ ברעב…
ההגיון והדמיון הם גם “עזר” אף שהם “כנגד” איש לרעהו. רק בהתלכד אלה השנים ויעשונו לנפש חיה – הרומשת על הארץ ומתגאה כאלהים.
דע את אחרים למען דעת נפשך…
הכסף הנתּן לצדקה מיד העשירים דומה לקיטור מכונה: בעוד שהוא כלוא – בארגז הנדיב – כוחו רב מאד, בצאתו ישרוק בקול רעש וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, ואז התָעיף עינך בו – וכבר נדף, עבר ובטל ויהי כמו אָין!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.