אֲנִי כּוֹתֶבֶת חֲלוֹם עַל דַּף שֶׁמִּישֶׁהוּ חוֹרֵת עָלָיו מִלִּים

מְכֹעָרוֹת. עַל כֵּן אֲנִי מִתְעַקֶּשֶׁת כָּל כָּךְ לִכְתֹּב

כָּחֹל. אֲנִי רוֹשֶׁמֶת מִלִּים שֶׁל אַגָּדָה. אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת

אֶת הַדַּף הַצַּח

שֶׁהוּא הוֹשִׁיט לִי

בַּשַּׁחַר.

אֲנִי מַמְשִׁיכָה לְלַהֵג אֶת הַמִּלִּים

הַמְּתוּקוֹת שֶׁהוּא לָחַשׁ לִי

בְּרֶגַע שֶׁל תֹּם.

בִּפְנֵי הַמִּלִּים הַתְּמִימוֹת שֶׁבְּעֵינֵי הַתִּינוֹקוֹת

עוֹד יֵשׁ לוֹ מְעַט בּוּשָׁה. אֲנִי מִתְעַלֶּמֶת. עֲדַיִן

אֲנִי יְכוֹלָה לְהַחֲזִיק בַּמַּבָּט הָזֶּה

שֶׁהוּא הִבִּיט בִּי בְּרֶגַע קָטֹן

שֶׁל אַהֲבָה.

הוּא לֹא יָהִין לְהַרְאוֹת לִי אֶת שֶׁהוּא –

שֶׁהוּא חוֹרֵשׁ לוֹ שָׁם

בְּחִיּוּךְ רָע.