מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

עקיבא גוברין

מאת: ישראל כהן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

עקד; תשמ"ב 1982

סוגה:

שפת מקור: עברית

1

א

דברי יהיו מוסבים על עקיבא גוברין, מחבר הספר “בעקבי המשימות”, ועל עקיבא גוברין שמלאו לו לפני זמן-מה 70 שנה.

כבר אמרתי במקום אחר, שמקצוע העסקנות דומה בגורלו למקצוע השחקנות. יש בהם קו טראגי משותף. סופר הכותב ספר, גם כשהוא מסתלק משולחן הכתיבה ואפילו שבק חיים לכל חי, יש לו שארית וזכר. ספריו מנחילים לו הישארות הנפש. גם מוסיקאי, המחבר נגינות, או צייר המצייר תמונות כך. לעומת זה, שחקן-הבמה מפעלו חי למעשה רק בשעה שהוא משחק על הבמה והקהל נהנה ממנו. ודאי, חייו של השחקן על הבמה הם אינטנסיביים מאד, ואם הוא שחקן גדול ואמן מובהק, הרי הוא קוצר קציר תהילה לאלתר. והעתונות מרבה לשבחו גם לאחר זמן, ואף על פי כן אפשר לומר עליו, שמבחינה זו אמנותו טראגית וגורלו מעציב, מפני שאינם משתמרים לדורות כראוי. גם העסקן שרוי במצב דומה, הוא עושה דברים חשובים מאד בחייו, בחיי המדינה ומפלגתו ובחיי החברה; אלא שאחרי מאה ועשרים שנה לא נשאר הרבה מפעולתו. באחד הספרים נזכר אולי שמו. ורק שנים שלושה מנהיגים גדולים כמו הרצל, וייצמן ובן-גוריון שמם מתנוסס לדורות. אבל העסקן החשוב, התופס מקום נכבד בחיי דורו מיטשטש זכרו. יוצא מכלל זה עסקן, שהוא גם סופר. עצם כתיבת הספר והשארתו לדור הבא יש בו משום הנצחה. מי שהוא, היסטוריון, פובליציסט, או חוקר בחיי המדינה, עתיד לטפל בספרו, יקרא בו ויתענין בו. ואם הספר חשוב מאיזו בחינה שהיא יהא מקרין על סביביו אור הדעת. על כל פנים, עסקן הזוכה להוציא ספר חשוב, כמו ספרו של עקיבא גוברין, מובטח לו זכרון לעתיד. ועוד הערה: הסופר תעודתו לכתוב, כתיבתו היא שליחות מטעם גורלו. העסקן שקוע בעסקי-ציבור, ואפילו העסקן הוגה דעות אין לו די פנאי להעלות את מחשבותיו על הנייר, כדרך שעושה סופר. טרוד הוא בביצוע דברים שונים, בנסיעות, במשא ומתן, החשובים כשלעצמם, אבל הם דוחים לזמן רב או מועט את מה שיש בלבו ובמוחו של העסקן לומר ורק מתקופה לתקופה הוא מתפנה לכתיבה. ולכן נקרא הספר בשם “בעקבי המשימות”, כי הספר ברובו הוא כעין בן-לווי מחשבתי ועיוני ליוזמות, לתכניות ולמעשי ביצוע. לפיכך אין הספר ממצה את כל עולמו הרוחני של עקיבא גוברין. ואף על פי כן, אלך בעקבות הספר, וכל מה שאומר עליו כתוב בספר. ואם לא אביא ציטטים ארוכים, הרי זה רק מחמת התחשבות בקהל השומעים.

עקיבא גוברין הוא בעל תפיסת-עולם. מעשיו אינם מקריים. הם מעוגנים בהשקפת-חיים ובתפיסת-עולם. יש לו תפיסת עולם יהודית, ציונית-סוציאליסטית. וכל הערכים היהודיים נתפתחו בעולמו משחר ילדותו. הוא ינק אותם ממסורת משפחתו. הוא עצמו מספר בספרו על אהבתו לסבו, כיצד היה יושב שעות על גבי שעות עטוף בטליתו הגדולה ומקשיב בהלמות-לב למזמורו של דוד המלך המושר בפי סבו. מכאן אנחנו רואים מניין שאב את ערכיו היסודיים, הלאומיים המוסריים והאנושיים. וערכים אלה חיים וקיימים בו עד היום ומשפיעים עליו. על תשתית זו בנויה הווייתו הנפשית וממנה יוצאים קווי הדרכה לפעילותו הציבורית. אכן, יסודותיו הרוחניים התגבשו מתוך לימוד ונסיון בסביבתו הקרובה במסורת הקהילה בעיירתו שפיקוב. ואמנם, אחד הדברים שהוא מדגיש במאמריו ובנאומיו, המקופלים בספר זה הוא, שהיהדות גורסת מזיגה של רוח וחומר, כי אין חומר ערטילאי בלי רוח ואין רוח ערטילאית בלי חומר. וכך אמר: “זה הכלל, הנכס והערך ירדו כרוכים בתורת היהדות. תנועת הפועלים הישראלית והמדינה כרכו אותם מחדש, לאחר שהגולה, מחמת שיעבוד מלכויות, הפרידה ביניהם”. עקיבא שאף בכל כוחו לאחדות זו גם בימינו. זאת אומרת: תחיית האומה, עצמאותה, תקומת מדינת ישראל וביצור בטחונה – כל אלה צריכים להתבסס על המסד הזה של היהדות. שכן עם ישראל המתחדש במולדתו יהא יוצר לא רק נכסי חומר, חקלאות ותעשיה, אלא ערכי רוח ודעת בעת ובעונה אחת. קרקע המולדת מיניקה את היצירה הלאומית והאנושית, החמרית והרוחנית כמסכת אחת.

ב

עקיבא היה והווה איש עקרונות. תכנית פעולתו בחייו הציבוריים, למן בחרותו, מושתתת על עקרונות איתנים, שמהם לא זז גם בשעה שהיה צורך להתאים את עצמו לתנאי הזמן. אמנה רק אחדים מהם כגון: עבודה עצמית, עבודה עברית בלי ניצול הזולת, תרבות עברית, דימוקראטיה, חופש הפרט, סילוק הפער הסוציאלי, המדינה כגחלת כל היהודים ולא רק בשביל העם היושב בארץ, העליה כתמצית הציונות. לשם המחשה אביא ציטטות קצרות אחדות. על הדימוקראטיה היה אומר, שהיא נשמת המשטר שלנו, עלינו להיות כמתוקנים שבעמים ולעצב לחיינו דמות חברתית ומדינית ההולמת את עברנו ושאיפתנו, במשך אלפיים שנה נשתכחה מאתנו תורת המדינה ושוּמה עלינו לא רק להחיות את תוכנה העתיק, אלא גם לחדש בה את הסדרים המודרניים, פרי תקופתנו. יש לטפח לא רק את צורת השלטון המתאים, אלא גם תורת המידות שעליה יתבססו השלטון וההווי היומיומי, כגון חופש הביטוי, חירות הפרט, אמת מידה של צדק ויושר וחופש המאבק האידיאי והרוחני. הוא הדין בעקרונות אחרים. על הפער הסוציאלי אומר עקיבא בספרו, שתפקידנו הגדול הוא להעלות שכבות סוציאליות מפגרות, המצויות בקרב העולים החדשים וגם בקרב הישוב הותיק, לדרגת הישגים חברתיים ותרבותיים נאותים. זה מחייב מאמץ קיבוצי מאוחד, כדי לחולל תמורה בהרגליהם ובמנהגיהם של העולים, שהגיעו לארץ ויוסיפו להגיע. אבן-פינה ביסוד השקפת עולמו של גוברין היא, כאמור, שהמדינה מיועדת לכל היהודים בתפוצות ולא רק לחלקים שזכו לעלות. בלי אמונה זו אין טעם לחיינו ולסבלנו ולקרבנותינו. וכך הוא אומר: “בכוחה של מדינת ישראל לעשות את כל ישראל חברים אם תדע להביא לכאן את רוב יהודי הגולה. יהדותם של אחינו בני ישראל בארצות הרווחה נתונה בין המצרים ואורבת סכנה לקיומה הלאומי. אין משענת לקיום היהדות בארצות המצוקה, ומחובת מדינת ישראל לעמוד לגורלם. אנחנו כאן אחראים לגורל כל האומה, ואחריות זו היא תמצית משמעותה של מדינת ישראל”.

עקיבא גוברין הוא איש המעשה והיוזמה. כל ימיו הוא יוזם מפעלים ארגוניים וחברתיים בתנועת העבודה ובמדינה. יוזמתו נתגלתה בכל הדרה באיגוד המקצועי, וביחוד בהקמת הסתדרות הפקידים. היא נתבטאה בהצעותיו לכיבוש הים, בהקמת מספנות ובתחום התיירות, שפותחה על ידו פיתוח רב-ממדים כשר-הפיתוח ושר-התיירות. עקיבא היה הרוח החיה בעשרות ועדות לענינים שונים, ובחלקן אף עמד בראשן. ידועה פעילותו המוצלחת כיושב-ראש הקואליציה בכנסת. בדרך זו נתפרסה פעילותו כמעט בכל תחומי המשק, הכלכלה והחברה בארץ. הספר “בעקבי המשימות” הוא גם סיפור חיי המחשבה והמעשה שלו. בו חקוקה הגותו, ניתוחיו, נסיונותיו והישגיו. ראויים לציון מאמריו על הים ועל המספנות, שיש בהם להט של מחשבה ועשייה. ולא לחינם אמרו עליו בשעתו ש“נכנס בו דיבוק של ים”. הוא נסע לחוץ לארץ ללמוד את המקצוע הזה וכדי לראות כיצד בונים מספנות, וכיצד להעביר את הידע והנסיון הזה לישראל. בתוך כך למד לקשור קשרים עם ארצות אחרות לטובת מפעלי הארץ. בדרך זו משמש הספר הזה בבוּאָה לדמותו המגוונת ורבת-המעש של עקיבא גוברין.

ג

עקיבא הוא איש הפשרה, אבל לא הפשרה הבאה על חשבון העיקרון, הפשרה טובה היא ולימוד היא צריכה. יש תורת פשרה. אי אפשר להתקיים בחיי החברה ובחיים הממלכתיים בלי המכשיר היעיל הזה הנקרא פשרה. הפשרה היא יסודו של עולם המעשה. ומהו סודה של הפשרה? כשבאים שני בעלי-דין ולשניהם טענות ותביעות על זכות קנין, על בעלות, או שיטת ביצוע, אפשר, כמובן, לחתוך את הדין ולהכריע ברוב דעות. אבל לא תמיד זוהי הדרך הנכונה, המשיגה את המטרה הנכספת, ביחוד בענינים ציבוריים ומדיניים מורכבים. הפשרה היא כורח-חיים ואף צודקת יותר מפסק-דין. קדמונינו אמרו: “לא נחרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו את הכל על הדין”. יש מידה שקורין לה לפנים משורת-הדין, ומידה זו היא בבחינת וחי בה. חומרת הדין מקפחת לא פעם את שני בעלי הדין, מפני שהיא מחריפה את הניגודים ביניהם ומעוררת שנאה. רק הפשרה המתקבלת על דעת שני הצדדים מביאה עמה שלום וחיי-יחד. המפשר הוא קודם כל הומאניסט. הוא מודה בזכותו של חברו, ובלי אהבת הבריות אי אפשר לרדוף אחרי פשרה. הרוצה בפשרה הוא כבר מודה במקצת בצדקתו של חברו ואומר שיש לו זכות. ואפילו איננו מודה בזכות זו בשלמות, הריהו מביע רצונו בדו-שיח אנושי, במשא ומתן. הדיקטאטור לעולם אינו רוצה במשא מתן לשם פשרה. הוא גוזר גזירות וגזירותיו ברוכות לא-פעם בסכנת נפשות, ואילו מי שדוגל בפשרה ומחייב משא ומתן, ממילא מחייב השפעה הדדית. הפשרה היא איפוא צורך חיוני בחיי המדינה, החברה ובחיים הבינלאומיים. שני המתפשרים אומרים אל לבם: את הכל אי אפשר להשיג אבל אפשר להשיג מחצית הנרצה, או שליש ממנו. וכשיבואו ימים אחרים ותנאים אחרים יפוצה גם ההפסד, ובינתיים אסור להשמיט את שעת הכושר הניתנת לפתרון פורתא. עקיבא גוברין עצמו עמד בראש שביתות. אבל תמיד ידע, שתכלית השביתה היא יישוב הסכסוך על ידי פשרה. השביתה באה לרכך את שני הצדדים ולהראות להם שאם תבוא פשרה תצא לו טובה ממנה. והדבר ייעשה גם מתוך עמדה-של-כוח וגם מתוך התחשבות בו ובעניניו. אולם יש לחזור ולהדגיש, שהיה נאמן לעקרונות ובהם לא פגע לעולם. אדרבה, השביתה ויישובה הועילה לשמירת העקרון. אך נאמנות זו לא היתה דוקטרינארית. החיים מחייבים לא פעם ויתורים חלקיים, צדדיים, תוך הסתגלות הדדית. מי שמסתלק מן הפשרה בשם הנאמנות האדוקה לעקרונות, יש לו כינוי מיוחד: “רוכב על פרינציפים”. מרוב עקשנות עקרה הוא עוקר כל אפשרות לחיות חיי שלום בחברה. שכן גם העקרונות ניתנו לחיים ולא למוות, לבנין ולא לסתירה. לפעמים צריך לפרש רעיון בצורה נוחה וגמישה, כדי לשמור על חיוניותו של הרעיון ועל הגשמתו בעולם העשייה. והפשרה של עקיבא היתה מכוונת לביצוע ולאהבת הבריות. הוא נאבק עם הקנאים מתוך חשש שהרעיון והמטרה ייהפכו למשהו מופשט ופלפוליי.

בהקשר לכך אביא פירוש פיקאנטי על הפשרה ממקורותינו המסורתיים, המוכיח עד כמה היתה הפשרה מושרשת בלב העם ומורי ההלכה שלו. בפרשת “ואלה המשפטים” אומר בעל-הטורים (בעל הטורים הוא, כידוע, אחד הפרשנים של התנ"ך, המרבה לפרש פסוקים על דרך הנוטריקון) על התיבה “המשפטים”: “הדיין מחויב שיעשה פשרה טרם יעשה משפט”. וכלל זה היה באמת נהוג בחיי היהודים בדורות הראשונים והאחרונים.

ד

עקיבא גוברין הוא איש הפולמוס. לפולמוס שלו יצאו מוניטין, הן בסגנונו והן בתוכנו והן בתבלינים שבו. וקודם כל מלים אחדות על ערך הויכוח בחיים הרעיוניים והאידיאולוגיים בחיי החברה. בתלמוד נאמר, ש“תלמידי חכמים מחדדים זה את זה בהלכה”, כלומר על ידי זה שהם מתווכחים וכל אחד מביע את דעתו ומציע את משנתו ואת נוסח תפיסתו, מתחדדים הניגודים והמחלוקת ביניהם, ובדרך זו מתחדדות הדעות באופן שדברי הצדדי ם נעשים ברורים יותר להם עצמם. הצד האחד המתפלמס עם השני מגלה את נקודת התורפה, החולשות והליקויים שבהלוך מחשבתו של חברו, ומחייבו להצדיק אותם או לתקן אותם. בדרך זו מגיהים איש את מחשבות חברו והן נעשות עקביות יותר. דור דור ופולמוסו. בראשיתה של הציונות היה פולמוס חריף ברחוב היהודי בתפוצות, והפולמוס הזה הוא שגיבש את הציונות והאנטיציונות. קמו תנועות שונות, שביקשו לפתור על פי דרכן את בעית היהודים, קם ה“בונד”, קמו “פולקיסטים”, קמו אסימילאטורים. וגם בתוך התנועה הציונית עצמה היו גוונים שונים, היו סיעות שונות, כיתות שונות, והשקפות שונות. וכל אלה התנגשו זה בזה, התווכחו וחידדו זה את זה. המשנה הציונית נעשתה בהירה יותר, מגובשת יותר ומשכנעת יותר. הויכוח הצמיח לה קרניים כדי להגן על עצמה מפני יריבים. הרעיון משוּל בתחילתו לאפרוח שלא נתפקחו עיניו ועדיין רופף הוא. מסביבו מקרקרים מתנגדים ולו אין עדיין פה לדבר והוא חסר מגן. רק לאחר זמן, כשהמשנה הציונית או הציונות הסוציאליסטית התחילה להתחזק ולהתגבר, התפשטה בעם ועמדה על נפשה בכוח ביטוי והוכחה – רק אז היא נעשתה למשנת-חיים סדורה וברורה. ערך הויכוח הוכיח את כוחו גם בארץ.

עקיבא גוברין היה מבעלי הפולמוס החריפים והזריזים ביותר. הוא התווכח עם “השומר הצעיר”, עם הקומוניסטים, עם המפלגות האזרחיות, עם תפיסת בורוכוב, עם חסידי ברית-המועצות, אף עם הדתיים היה לו דין-ודברים מנומס ועניני, כל-אימת שביקשו לכפות עלינו אורח-חיים שאיננו לפי רוחנו ותפיסתנו. הוא התווכח גם עם סופרים, עם צמח ועם קריב עם אבינרי ועם ה“איחוד”. אבל היה לו לא פעם ויכוח גם עם הפועלים, עם האיגוד המקצועי, כשלא תפסו נכונה את מהות השיתוף בין ההסתדרות והמדינה. כי זאת לדעת: עסקן פועלים אמיתי ואחראי, איננו זה שמהנהן לכל מה שפועלים אומרים ודורשים. שכזה מועל בתפקידו החינוכי. הוא חייב לבדוק גם את תביעות הפועלים. התביעה עצמה, אפילו היא יוצאת מפי פועלים, איננה עדיין ערובה שהיא צודקת ושצריך למלא אותה. לפעמים התביעות מוגזמות ויש ניגוד אינטרסים בין חלקים שונים בציבור הפועלים ובמדינה. גיבוש השותפות בין הפועלים והמדינה היא מטרה גדולה ומחייב ויכוח ולפעמים גם מאבק, תוך דיון גלוי ואמיתי. העסקן חייב לראות את הענינים מעל מצפה גבוה יותר. וגוברין התווכח עם הפועלים כדי להעלותם על הדרך הנכונה. בויכוח הזה היה עקיבא משתמש גם בתבלינים שונים: בהומור, בפתגמים, במשלים וגם בסאטירה. ספרי הכנסת משופעים מימרותיו של עקיבא ועקיצותיו הדקות, שלא פעם עוררו בין השומעים עליצות, אפילו בלב אותו איש שכנגדו היו ההיתול ומשחקי הלשון מכוונים. בדרך זו היה מכריע את הצד השני, את היריב. אף קריאות הביניים שלו היו מחודדות. קצת מן החטיבות הפולמוסיות האלה כלולות בתוך הספר “בעקבי המשימות”. הם יכולים לשמש דוגמה כיצד צריך להתווכח בצורה תרבותית עם מתנגדים, בלי לפגוע בהם פגיעה אישית גסה. כך נהג עקיבא יחס של כבוד בחברו בעל-פה ובכתב.

ה

עקיבא הוא איש משכיל עברי, והדגש בעברי. יש לנו הרבה משכילים אבל לצערנו לא כולם משכילים עבריים, היודעים את המקורות ושותים מהם. עקיבא, שקיבל חינוך מסורתי, קלט לא רק את הספרות העברית לדורותיה, אלא גם ספרות כללית. הוא רגיל לצטט בנאומיו ובמאמריו מדברי ביאליק, אפלטון וסופרים קלאסיים אחרים ולשלב דבריהם בעניני פרוזה שהוא עוסק בהם. סגנונו של עקיבא הוא סגנון של תלמיד-חכם. הוא משתמש בלשון האגדה והמדרש, וכל אלה מעידים על גירסא דינקותא. השפעה זו ניכרת יפה בסגנונו בכתב ובעל-פה.

עקיבא הוא איש החזון. ופירושו של דבר, שכל מה שהוא הוגה או עושה, ויהיו הדברים קטנים או גדולים, נעוצים במערכת רעיונות וצפיות – בחזון העתיד. תמיד הוא רואה בדמיונו את המטרה הגדולה, שאליה הוא רותם את המעשים הקטנים והגדולים. בלי אווירה של חזון, של ראיית העתיד ושל הכוננות לקראתו, אין טעם למאמצי העשייה והביצוע. ודאי בחיי-המעשה מתפרקים הדברים לפרטים ולפרטי פרטים. כאן צריכים להקים אגודה, שם פורצת שביתה ויש צורך במשא ומתן, אבל לאמיתו של דבר אלה הם גופי החזון. תכונות אלה הכשירו את עקיבא גוברין לתפקידי משא ומתן ותיווך והיה נשלח למלא תפקידים עדינים אלה ואף הצליח על פי הרוב במשימתו באמצעות הדיון האנושי ותורת הפשרה. כך שירת את תנועת הפועלים, המפלגה והמדינה.

ואני מאחל לו שעוד הרבה שנים יהגה בתורה ויפוצו מעינותיו החוצה, ימשיך בפעולתו הברוכה וישמש דוגמה לעסקנים ותיקים וצעירים.


  1. הרצאה על עקיבא גוברין בבית תבורי בתל–אביב, ביום 13 ביולי 1974.  ↩

ישראל כהן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ישראל כהן
רקע
ישראל כהן

יצירותיו הנקראות ביותר של ישראל כהן

  1. פרקי אהרן מגד (מאמרים ומסות)
  2. קורות חיי (זכרונות ויומנים)
  3. יצחק אדוארד זלקינסון (מאמרים ומסות)
  4. ירושלים – שער לספרי עולם (מאמרים ומסות)
  5. דו-שיח של סופרים עברים וערבים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות ישראל כהן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות ישראל כהן

יצירה בהפתעה
רקע

רעיון העבודה בשירי טשרניחובסקי

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

ההטפה לעבודה – בזה החילה ספרותנו החדשה (ריב“ל ב”תעודת בישראל" על פי דרכו ומאפו בתיאורי חיי-הכפר שב“אהבת ציון” על פי דרכו) – ובה כוחה. ספרותנו הלאומית – הלאומית גם בתקופת-ההשכלה שלה – תפסה אל נכון, ששאלת קיומנו הלאומי היא שאלת תגבוֹרת-העבודה בין בני עמנו. ראשית עבודתה של ספרותנו במאה האחרונה היתה לגרש מתוכנו את קוּלטוּס-הבטלה, שהספרות הרבנית במשך מאות בשנים וספרות-החסידוּת במשך דורות היו לו לפה, ולהעמיד את רעיון נחיצות-העבודה במרכז שאלות-חיינו. רעיון העבודה של משכילינו היה, שהעבודה היא יסוד החברה, שמי שרוצה ליהנות ממנה צריך לשרת לה. הם פנו בהטפתם לפרט, וכאילו דאגו אך להצלחת הפרט, אבל לנגד עיניהם היתה עם זה תועלת החברה. עבודה קראו לסכום כל הפעולות המכוּונות ליצירת הדברים הנחוצים לחיי החברה. לכתיבת ספרי פלפוּל ולאמירת “תורות” חסידיות אי-אפשר היה לצרף את שם-הכבוד הזה. כמובן.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.