¹

היה אדם יקר, תמים-דרך, רופא, עסקן מפלגתי רב-פעלים והוגה מחשבתה של תנועת הפועלים.

מבוברויסק מוצאו. בימי מלחמת העולם הקודמת עוצבה דמותו. מראשוני החלוץ ברוסיה היה, מעוזריו של יוסף טרומפלדור בקרים, שבה שימש יושב ראש ל“החלוץ”, ומפעילי מפלגת צ. ס. וחבר הועד המרכזי שלה. הוא נאסר כמה פעמים בגלל פעולה ציונית וחלוצית ובשנת 1924 קיבל רשיון עליה לארץ-ישראל. בארץ עבד תחילה כרופא בקיבוץ תל-יוסף, והתערה בחייו. אחר-כך עבד כרופא קופת-חולים בתל-אביב. קודם היה חבר ל“אחדות העבודה” ואחר-כך נכנס למפלגת פועלי ארץ-ישראל, שבה היה פעיל כחבר מועצת הסניף בתל-אביב עד מותו.

בכל התחנות האלו שנרמזו כאן, היה גלבץ נאמן לעצמו ולמשא-נפשו. תמיד היה דרוך לאיזה מעשה ציבורי חדש, ער, מקשיב, מקדיש ממיטב זמנו ומרצו.

אך גולת-הכותרת של פעילותו היתה ביזמתו הגדולה להקמת הקיבוץ העירוני. ביקורת הצדדים החברתיים שבתנועת הפועלים הביאתו לידי מחשבה, שגם ציבור הפועלים העירוני מחוייב ליצור לו מפעל קיבוצי, שבו ימוזגו חיי שיתוף מלאים עם היענות לתפקידים ציבוריים כלליים. ומשהגיע לכלל הכרה זו לא נח ולא שקט ועבד עבודה עיונית וארגונית עצומה, כדי להקנות לציבור הרחב ולמוסדות המפלגה וההסתדרות את ערך הקיבוץ העירוני. בשורה של מאמרים ב“הפועל הצעיר”, ביסס את דרך הקיבוץ העירוני וקבע לו את דפוסו הארגוני והחברתי. מאמרים אלה הופיעו אחר-כך בחוברת מיוחדת. הוא לא נרתע מפני שום קושי ולא חס על כוחו וזמנו ועסק בעצמו בדברים קטנים, ובלבד שיתקרב אל המטרה הנכספת. ואמנם מאמציו נשאו פרי. נרכשה אדמה והותוותה תכנית. כל-אימת שסיפר על כך, היו עיניו נדלקות באש-קודש, כי מעולם לא השלים עם כך, שהוא חי חיים עירוניים, וצורת-החיים החלוצית המקסימאלית אינה מנת-חלקו. בקיבוץ העירוני ראה גם דרך לתיקון נתיב-חייו, שנתעקם, לפי דבריו.

לאחר שנתגלתה בו מחלה רצינית, הפצירו בו הרופאים והחברים שיצא לחופשה. ובעודו מתכונן לכך, מת מיתה חטופה. חבריו ומכריו עטופים אבל כבד על מותו. הם יזכרוהו כחבר טוב, כחלוץ, כמחפש נצחי, כסמל של אי-שקט פורה ומפרה.