¹

חלוץ היה לפי שורש נשמתו. מיום עלותו ארצה ועד יום מותו הטראגי חי חיים חלוציים למופת. מעין-חרוד דרך קבוצת “על המשמר” בפתח-תקוה ועד למשמר-השרון עובר חוט סיקרא אחד באורח חייו ופעולותיו: חוט החלוציות החרישית, המרבה תפארת ומאדירה מפעלים. כזה ראינוהו ב“עמק השבע” בפתח-תקוה, בשנות תרפ“ה-תרפ”ו, שבהן נוצרו הרבה קבוצות ופרחו הרבה תקוות. רוזנבלט היה אז כבן עשרים, כולו תסיסה ויזמה, פעיל במפלגת “הפועל הצעיר”, כבש את העבודה והדריך עולים חדשים בפרדסים. בשמחה גדולה היה הולך לנמל או ללשכת העליה, כדי להביא משם תגבורת לקבוצתו “על המשמר”, שהיתה קן-חלומותיו. כמה וכמה נסיונות נעשו אז לליכוד הקבוצות ואחד מהם היה רעיון “קיבוץ הקבוצות”, שהוא הטיף לו. מאותה שעה ואילך נעשה קנאי לקבוצה. בעברו אחר-כך למשמר-השרון נפתח לפניו שדה-פעולה גדול והוא לא רק חקלאי טוב, החוקר ודורש את שאלות הקרקע והחקלאות להלכה ולמעשה, אלא היה אחד המעטים, שעירותם הרוחנית לא פגה גם בעבודה הקשה. משקיות וחברותיות היו לו שני מושגים צמודים ושני תכנים המתנים זה את זה. לפיכך היה קורא תמיד לפעילות רוחנית, ובבואו העירה השתמש בכל הקשרים שהיו לו עם אנשים שונים, כדי להזמינם להרצות בקבוצה, כי אחת היתה מטרתו: לבנות את הקבוצה ולהעשיר את חייה.

איש פעלים היה, שקול בדעתו, נעים הליכות, רך ועדין. בבת-שחוק נדיבה היה מקביל פני כל אדם, מקשיב יפה יפה לאיש-שיחו, אוהב חברה ומכבד את זולתו. מעורה היה בהויתו של כל ציבור הפועלים, גם בשעה שראה את עולמו בחיי העבודה בקבוצה, והקדיש מכוחותיו וממרצו לכל עניני עמק חפר. תמיד היו ידיו מלאות עבודה ומוחו הגה תכניות שונות. והנה, אהה, בצהרי חייו קרהו האסון, שעקר אותו בצורה כה טראגית מתוכנו.