מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אברהם קריב

מאת: ישראל כהן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

הוצאת ועד; תשכ"ב

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

קריב כבר נעשה שם-דבר בספרותנו אילו היה קריב אדם הדואג לביתו, היה קם ודאי בית-קריב, על משקל בית-שמאי. אבל הואיל ואינו נוטה ליתן דעתו ושעתו ליצירת סיעה של תלמידים או חסידים, הריהו מהלך יחידי בדרכו הספרותית ושונה משנתו בלחש או בקול בשם נפשו בלבד, כמאמרו: “איני משתעמם עם האמת אפילו ביחידות”. אף על פי כן הלא מצטייר תמיד בדמיוני כסופר, ששורש נשמתו מבית –שמאי, שתכונותיו היו, כידוע, מתיחת –דין, חומרה, קפדנות, לשם שמירה מעולה על הקבלה והמסורה.

המחלוקת בינינו ובין קריב היא מחלוקת לשם שמים. אין בה אף נ“ט בר נ”ט של רצון לשררה או להבלטה עצמית וכולה על טהרת האמת. או החתירה לאמת. במבואו של קריב למהר“ל קראתי, שהמחלוקת האמיתית לשם שמים מגולמת בריב שבין אש ומים. האש נוהגת לפי טבעה והמים לפי טבעם. אך שניהם עושים רצון קונם. במחלוקת-הבראשית הזאת אין שום יסוד זר, חיצוני, מעורב. גם המחלוקת עם קריב – ויש לנו מחלוקת עמו – טהורה היא אף על פי שהיא לפרקים חריפה שכן קריב הוא בקיא וחריף, אין הוא מרצה דעותיו כלאחר יד בין מנחה למעריב, אלא שואג אותו ומתיז כל אות וכל מלה. התורה ניתנה בקולות וברקים במעמד הר סיני וכל הנשמות העתידות להיבראות היו, כידוע, מכונסות במעמד זה. כיהודי אמיתי מגיש לנו גם קריב את משנתו בהתלהבות ובדבקות. ואף על כך אנו מחבבים אותו, שכן נמאסה עלינו זו ההפטרה של דעות והערכות במצב של נים-ולא-נים תיר-ולא-תיר, בשעה בין השמשות; אנו כמהים לאמונות ודעות ואף לכפירה שיש בהן מיסוד האש והסנה הבוער. כשלעצמי טובה בעיני כפירה גדולה, העולה ממעמקי הנפש הנשרפת, מאמונה פושרת הבאה מנפש צוננת ומדושנת-עונג. ואפשר שזהו אחד מיסודות השותפות בינינו, כדי להמחיש שותפות זו בתוך המחלוקת ומעבר למחלוקת. ראוי, אולי, שאביא פירוש אחר לענין האש והמים שמצאתיו פעם בשולי מסכת ברכות בבית המדרש הישן בבוצ’אץ בכתב ידו של עגנון, בפרק פתרון חלומות נאמר: “הרואה קדרה בחלום, יצפה לשלום”. והוסיף עגנון ביאור הגיוני משלו: “הואיל ושני הכוחות, האש והמים, משטמה עולמית ביניהן, באה הקדרה, המכילה מים ונשפתת על האש. ועושה שלום בין שני אלה. השותפות שבינינו היא איפוא בקדרה המשותפת. ב”קדרה” הספרותית המכילה מים חיים של תרבות עברית ואש של אמונה בעתיד ישראל, קדירא דבי שותפי" זו היא דוקא חמימא ולא קרירא…

ב

בספרו “עטרה ליושנה” כלולה תמצית תפיסתו של קריב. שאר המסות והמאמרים על ברנר ועל פרישמן, שנתפרסמו אחרי כן מרחיבים את היריעה ומוסיפים נופך של הסברה, אך הם מושתתים על ההנחות הרוחניות והספרותיות שהניח קריב בספר זה. אמנם קדם לספר זה ספרו “עיונים” הקרוב יותר לרוחי ולגישתי, וכן קדם לו ספר השירים “קול ובת-קול” שבו מסתמן הלך-נפשו של קריב המבקר רב-יתר מאשר בספר-הבקורת הראשון; אף על פי כן יש לומר, שדמותו כחוקר ספרותנו וכמעריך יצירתנו נקבעה בתוכנו על פי הספר “עטרה ליושנה”, בו שיקע את אבני הבנין של עולמו הרוחני. בין דפיו צרור ה“אני מאמין” שלו והמסקנות שאליהן הגיע נפרסות כאן כדגל. מיום הופעת הספר “אדברה וירוח לי”, שהוא חוליה שנבלעה בספר מוגדל זה, אנו רואים את קריב מוסיף והולך, מעמיק והולך, אך יסודות השקפתו לא זזו ממקומם.

קריב הוא בעל השקפת עולם שלמה אלא שלא סיכם אותה עד כה בספר מיוחד. הגותו משובצת משבצות משבצות בתוך בקורת הספרות שלו בדרך שבקרתו שזורה פניני הגות יהודית וכללית. ההוגה והמבקר שבו משולבים

לימודי ה'.רחוב שהיו בו העינים העמוקות שבעולם, רחוב מעוני העולם ששמחת עולם על ראשם, רחובה של האַם הנפלאת בישראל, של הבת בישראל, שאפילו פריצי גויים היו כפרתה, רחוב שהתקדש בשבתותיו ומשך מהן שפע הקדושה של ימות חולָיו רחוב שבזמן שפנתה אירופה אל הטכניקה ואל המכונה, נתלבלבה בו אותה דבקות אלהית רבה; רחוב ששלח בניו אל כל המערכות שדגלן דגל צדק" (שם, עמ' 58).

הנחה שלישית: היו אמנם תקופות שפל בחיי האומה בארץ ובגולה אך היא התנערה מתוך עצמה ובכוחות עצמה. עין ההשגחה העליונה עליה תמיד. הנביאים שמרו על האומה בימי הבית הראשון וראשית הבית השני, והחשמונאים ניצחו את המתיוונים בימי הבית השני, ומאורות גדולים קמו לה בכל התקופות. עד תנועת החסידות והמתנגדות “לא היו ימי שפל לעם שמעוף מרומים זה נסתלק ממנו. ולכן לא היה ליל-מחשכים שלא נשמע בו משק הכנפיים הנאדרות של חזון גדולת ישראל שינק ממעמקי מעיינות החיים אשר לעמנו” (עמ' 113). “קפאון לא היה אצלנו גם לשעבר. הדפים של דברי ימינו מספרים על התחדשות מתמדת” (“דף” גליון ט"ז). ביחוד זכינו לעליה גדולה לחיי רוח וחיי נשמות בדורות האחרונים עם בוא החסידות, ש“היתה בלי ספק ההמראה המופלאה של הנשמה היהודית מאז נסתם חזון ישראל. ולא החסידות בלבד” (עמ' 78).

בספר קטן “ליטא מכורתי”, זו שהיתה מבצר המתנגדות, מתאר קריב את תנועת המוסר הגדולה שצמחה ופרחה בליטא שאביה הוא ר' ישראל מסאלאנט, תנועה זו איננה מסתעפת לא מן הפילוסופיה של ימי הבינים ולא מן הקבלה והחסידות, אלא היא ענף שלישי להן ביהדות, וכולה מולדת-בית. מקור יניקתה ומקום חיותה – תורת ישראל, ראשית דבר שמו בעלי המוסר האלה הטעמה והדגשה מחודשת במצוות שבין אדם לחברו, שכל דרך היחסים בינו לבין חברו אדם מתקרב למקום או מתרחק הימנו.

שתי תנועות אלו, החסידות והמתנגדות, חידשו את היהדות הראשונה ע“י שכרון הנפש והתלהבות, הדמיון והאגדה, והשניה ע”י פכחון-הנפש והתעמקות בדפי התלמוד, ההלכה והמוסר.

הנחה רביעית: תנועת ההשכלה חטאה את החטא הקדמון, “עיניה היו נשואות חוצה, כאשר עולמנו הפנימי נתרוקן לה מכל תוכן אנושי עד בלי שריד. התוכן האנושי החדש אשר חזו לפניהם חלוצי ההשכלה, היה שפל קומה למדי – – – כהיות תנועת ההשכלה פונה אל החוץ ובהיותה זורעת גם בהלת-מנוסה כמתוך ספינה נטרפת. היתה זו אחת התנועות המסוכנות ביותר שנתנסינו בהן”. (“עטרה ליושנה” עמ' 118).

“ההשכלה שבעולמנו העברי נולדה שתוקית. ובתחילה לבה לפיה לא גילה עד היכן באה להשכילנו, – – – ובכדור זה הגדל והולך תוך כדי גלגולו גאתה אותה חמה מדור למשנהו. עד שקסת גיבוריה לא חתה מלהכתים כל יקר סגולה בעולם ישראל, מעגלה התרחב מהרבנים אל הנביאים, מחומרות השולחן ערוך בתרבותנו אל תרבות ישראל כולה בכל הדורות” (שם, עמ' 81). “אבירה של תקופת ההשכלה יל”ג, חרת בקולמוס של פולמוס דמות דיוקן אין-לב ואין-רוח של אחד ר' ופסי וקרא: אלה רבניך ישראל!" (שם, עמ' 14).

מתנועת ההשכלה ינקה הספרות העברית החדשה, וקריב מסתער על שלושה מגדולי הסופרים: מנדלי, פרישמן וברנר. בחריפות רבה ובאיזמל חד מנתח הוא את כל כתביהם ומביא מתוכם הוכחות וציטטות לאימות הנחתו היסודית, שחייה של כנסת ישראל בגולה משתקפים בסיפוריהם באספקלריה עקומה, וכי עיניהם טחו מראות את הנאצל ואת הנעלה בהוית הגולה, ולא נתנו אפילו דעתם על הדמויות המאירות. ובלשונו: “נעדרים מבדי יריעותיו (של מנדלי) בני-העליה לסוגיהם ולדרגותיהם”, אין מקדושי החיים והמעש, אין אוהבי ישראל הגדולים, אין הנדיבים האלמונים שהקדישו חייהם למעשי צדקה וחסד, אין השמחים

בחלקם שנשאו עניותם ככתר. אצלו נמחו כל השושלות הגדולות של אנשי תפארת וגדולה וחסד, בטלו כל רמות החיים ורמות אדם" (שם, עמ' 41).

מנדלי העמידנו על אחת – על הקבצנות. הוא שהדביק את הפתק וטבע את הפורמולה: כל ישראל קבצן אחד. (שם, עמ' 14).

גרוע ממנו פרישמן, שכן אם מנדלי היה גם, לדעת קריב, מספר אמן, הריהו נוטל כתר זה מעל ראשו של פרישמן, סיפוריו ושיריו מקצתם הם דברי-בוסר, ומקצתם מסוג קלוקל ורובם “אנו חווים בהם עשר מעלות אחורנית מכל מידה בינונית הנקוטה בידנו לגבי דברי סיפור”.

הוא הדין בפרישמן המבקר. קריב מקלף מעליו את כל הקליפות ומערטלו מכל המלבושים ומציג אותו כמתגנדר באירופיותו ובאמנותו בלא שיהיה לו כל “כיסוי” של זהב לכך, הוא עוסק תמיד בפנים קטנים ואל העיקר אינו מגיע, הואיל ואינו רואה אותו כלל. לעומת זאת הצטיין במיעוט דמות העם היהודי, ביחסו השלילי או האדיש לתנועת התחיה, לא"י ולציונות.

על דרך זו אם כי מתוך יחס רציני יותר, הוא מפקק את כתבי ברנר לחוליותיהם. הוא מוצא בהם שנאה עצמית, שלילת העבר, יאוש מן ההווה והעתיד ודברי חירוף כלפי העם וכלפי מעלה, ובלשונו: "על ארבעה עיקרים המציגים אותנו ריקים ומרוקנים מכל מטען רוחני והיסטורי, מכל הרגשה של חשיבות עצמית, עומדת זו הציונות קצרת הימים של ברנר; הכרת חטאנו, יחס שלילי לעצמיות ההיסטורית שלנו, כפירה בגדלות הירושה שלנו, מחיקת “אתה בחרתנו” (“העטרה והקוצים”).

ספר שלם שכמה פרקים גדולים ממנו נתפרסמו, הקדיש קריב לחישוף דמותו של ברנר המטיל ארסו בכל היקר לאומה ומפיץ בדרכי סיפור ובאמצעות מאמרים ורשימות בשמו ובשם נפשות גיבוריו, ניהיליזם, יאוש וביזוי קדשי העבר וההווה.

מסקנותיו של קריב ברורות: הספרות העברית חייבת לנטוש את המסורת של ההשכלה ושל מנדלי וברנר ופרישמן וברדיצ’בסקי ולעלות על דרך של יצירה מתוך אהבת ישראל ונאמנות לרציפותה ההיסטורית. יסוד היחוד ורעיון התעודה של עם נבחר לא בטלו אלא נעשו חיוניים יותר במדינת ישראל המחודשת. ו“כשם שאין אנו גורסים אמנות לשם אמנות, כך דחה עמנו בעליותיו הרוחניות קיום לשם קיום. עם ישראל ביקש תכלית לקיומו אף לפני הגלות. מכל שכן שיש לבקשה לאחר הגלות. התכלית יכולה להיות רק יעודי ישראל, שכינת ישראל” (“עטרה ליושנה”, עמ' 264).

בעשרות שינויי גירסא, בעוז ובהתלהבות, מביע קריב רעיון זה ומת

ריע על הסכנה הנשקפת לעצם קיומנו הרוחני והממלכתי אם נזלזל בגילויים השליליים בחיי הנוער ובתפיסתו, ונתרץ את הקלקלות בכך, שאנו עם ככל העמים ומהלך ההתפתחות שלהם יהיה גם שלנו.

ג

השתדלתי להכליל במסגרת מצומצמת סיכום קצר מעיקרי דבריו של קריב כנגד הספרות העברית החדשה וכנגד המהלך הרוחני בדורנו. בכוונה הבאתי את הגדרותיו שלו ואקווה, ששקלתי את דבריו במאזני צדק ולא קיפחתי את אמיתו של קריב ביסודה; ואם התמונה חוזרת, לא בקריב האשם. אלא בי. שכן קריב נותן תמיד לדבריו צבע ובאמיתותיו מחלחל דם סומק. אולם סומך אני במידה רבה על הקוראים ואף על השומעים. שהרי קריב מופיע לעתים קרובות ומשמיע את לקחו, ורבים עושים אזנם כאפרכסת לשמוע אותו.

לפיכך לא יהיה זה מן המידה. אף לא בשנת יובלו, להמנע מלומר לו במפורש כמה אנו חלוקים עמו.

ראשית, אנו טוענים כנגדו, שאינו נוקט קנה-מידה היסטורי בהערכת חזיונות העבר הרחוק והקרוב, זוהי פגימה, שאינה יכולה להתמלא אפילו על ידי אֵש-דת ואמונה לוהטת.

הקדמונים שאמרו “יפתח בדורו כשמואל בדורו”, או הפרשנים שביארו “נוח צדיק תמים היה בדורותיו” על שתי פנים – היו מחוננים בחוש היסטורי, והיו מבחינה זו פסיכולוגים ואנשי מדע. הם הבינו, שאי אפשר לעקור אישיות ממקומה ולא מזמנה ולדון אותה לפי תנאים ותעריכים, הקיימים עכשיו, בימי המעריך, אך לא היו קיימים אז, בחיי האישיות הנשפטת. הוא הדין במאורעות ובמעשים, באמונות ובדעות, שמניעיהם וגורמיהם נעלמים או ידועים בכוח ההשערה והדימוי בלבד.

ואילו קריב מעריך תקופות היסטוריות מופלגות מאתנו כאילו אנו שרויים עדיין בתוכן או שזכרונן שמור בקרבנו כעדים חיים.

אי אפשר, דרך משל, לדון את תנועת ההשכלה ואישיה הגדולים והבי נוניים לאחר שהתרחקנו מהם ת"ק פרסה, בלי להביא במנין את תנאי החיים של יהדות הגולה אותה שעה, את מלחמת הדעות, את אמצעי המאבק וטכסיסיו ששני הצדדים נקטו, את התפיסה הרוחנית, את הסכנות שדחפו אז על ראשה של היהדות ואת האחריות שלוחמי ההשכלה הרגישו כלפי העם. אולם קריב כופה על תנועת ההשכלה אמת-מידה שלו, שנקבעה בידו לאחר התפתחות של מאה שנה, שלא השאירה כמעט שריד ופליט לאותה מציאות. מושגי הטוב והרע, המועיל והמזיק, היפה והמכוער, של אותם הימים אינם דומים לשם היום. היכול קריב לומר לנו בבירור ובודאות, מה היה מתרחש להוייתה של ישראל בגולת רוסיה ופולין בלי תנועת ההשכלה? שמא הלכה כיש אומרים, שהפורענות, שהיתה מתרגשת עלינו היתה גדולה שבעתים שכן בלעדיה לא היה נשאר ניר לתקות האומה בארץ ישראל? משום שעיון בשלשלת הסיבות והמסובבים איננו יכול שלא להביאנו לידי הכרה, שבלי תנועת ההשכלה לא היתה הציונות ולא מדינת ישראל, שהרי כיסופים לציון ונסיונות לעלות לציון ולחונן את עפרה היו בכל הדורות, והחידוש היה בעשייה, בהליכה לקראת המטרה, בגיבוש נושא אנושי חי. תנועת ההשכלה היתה הראשונה שגיבשה נושא זה ומסרתו בדרך הצירופים הרוחניים וההיסטוריים לידי הציונות.

ואין אנו צריכים כלל לתרץ את כל השגיאות והטעויות שנכשלו בהן מנהיגי ההשכלה, לעיקר שלהם נטפלו בלא ספק כמה טפלם. מחמת קדחת השעה ומחמת קנאות ומחמת טעמים אחרים, שאין אנו בני-חורין לדונם. כלום במלחמה כנגד הרמב"ם לא נעשו משגים הרי-פורענות שאנו מזדעזעים להזכר בהם? ומלחמת החסידות והמתנגדות היתה על טהרת הקודש, ולא נתערבבו בה אש זרה ועשן של מלשינות וביזוים הדדיים? מורי ההשכלה היו בדרך כלל אנשים רציניים בעלי שיעור קומה, אלא שהמציאות העלובה, שבתוכה נאלצו להאבק, העלתה עליהם תואר קדורני ושיבושי התנהגות והערכה.

פירכה זו כוחה יפה גם לגבי דברי קריב על מנדלי, מנדלי היה מלא אהבת ישראל, וקריב אינו מבליט מקומות אלה ביצירותיו די הצורך ודוקא מתוך אהבה ביקש לשנות את ההוויה היהודית. סיפוריו עם כל היותם אמנות כשלעצמה, היו גם מעין נס ודגל בשאיפתו של מנדלי לתיקון הספירה הפגומה. יצירה כזאת אינה פרי קאפריזה אלא גילוי שכינה, וחד-צדדיותו יש לתלות במסיבות הזמן ובריתחת הימים.

שנית, קריב עושה, כמדומה, עוול לנו. אין דומה, הערכת ההווייה היהודית בגולה לפני השואה, לזו שלאחריה הסופר הגדול יעקב שטיינברג, שמתח בקורת חריפה על אופי העם היהודי וחייו ריכך את דבריו עד מאוד בשנות השואה ונהפך לסניגור גדול. הקטרוג על הגולה או שלילתה באו כדי להבליט את קלקלותיה ולשנותה ע“י עקירתה והנחתה בא”י. אבל לאחר שהושמדה – מי יידה בה אבן ומי לא ירכין ראשו לפניה? הטענה של שלילת הגולה שוב אינה במקומה, אם כי היה לה טעם בעת גיאותה. כל אחד מאתנו חושב בלבו לא פעם ולואי והיתה קיימת גולה זו ששללנוה, ולואי והיו יהודי רוסיה מוסיפים לקנטר את יהדי גליציה, יהודי גליציה את יהודי רומניה…

ברם, גם לאחר חורבנה של יהדות פולין וגליציה וליטא אין לפאר יתר על המידה אותה יהדות. היא לא היתה כולה מתום, היו בה מומים קשים. היו מאורעות ואנשים שפיגלו אותה. ודאי, לבנו לבנו הומה אליה באהבה וברחמים אנו חייבים להאזין יפה לצוואתה ולמצות את עומק משמעותה. קול דמיה ורחש אפריה קוראים אלינו מן השדות ומן הקברים. אולם שורת האמת מחייבת אותנו ואין לוותר עליה. אידיאליזציה יתרה אף היא פגם. בסופו של דבר יוצא שכרה בהפסדה. המציאות השלילית של הגולה אינה חקוקה אצל מנדלי בלבד; רישומה ניכר בספרי “שאלות ותשובות” בפנקסי הקהילות שנשתמרו, בעתונות, בזיכרונותיהם של זקני הדור ואף בזכרון כולנו. מפני זה אין אנו מסכימים לדעתו של קריב, שחיי האומה בגולה היו טלית שכולה תכלת. הן בעינינו ראינו חוטי-שעטנז לא מעטים שנתגנבו לתוך הארג היקר הזה.

על דרך זו אנו משיבים לקריב, הטוען כנגד הציונות. על שהשניאה את הגולה על הנוער, שקראה לו לנטוש אותה, שהבליטה את היסוד הפרא זיטי בחיי העם והטיפה לעבודת האדמה בארץ בניגוד לפרנסות האויריות שבתפוצות. אפילו היתה טענה זו נכונה, אין להטיח אותה עכשיו, שכן התרכזות זו בביטול חיי הגולה היהודית היתה כורח היסטורי, חינוכי ומעשי. וכי כיצד תניע עם לזוז מארצות גלותו ולשנות את אורח חייו אם לא ע“י הבלטת הכיעור שבהווה וע”י ציור אידיאלי של העתיד? אם אידיש אינה אחת משפות-הגולה,שפת יהווה בת-חלוף, אלא שפת-האומה, שפת העתיד, מפני מה יש להחליפה בעברית? אם העיסוק בפרקמטיא ובתיווך מצד עם שלם איננו אסור חברתי ופגם מוסרי, לאיזה צורך ולאיזו תכלית אתה אומר לנוער לעזוב את מקום-מגוריו וללכת להכשרה ואחר כך להיות חלוץ בארץ לא זרועה? אם ההווייה היהודית בכתריאליבקה היא מפוארת, מה טעם לשנותה וליצור קיבוץ או מושב? קיצורו של דבר, הציונות היתה אנוסה לנהוג כפי שנהגה, מפני שתעודתה היתה לסחוף עמה את הדור אל מעבר למציאות הקיימת ולעוררו בלי הרף ליצור מציאות חדשה, שר האומה דיבר מתוך גרונה.

עכשיו, אנו רשאים לומר שהיתה קצת הגזמה. אבל זאת היתה הגזמה קדושה. מחוייבת המציאות; זאת היתה מעין תפיסת-מרובה, שהביאה עמה תפיסת-מועט. לחישתה המתמדת שהעם הוא בלתי נורמאלי, שמבנהו הכלכלי חולני, שהוא גֵר בכל ארץ, שיש בו עודף מוחיות והעדר כוחיות – היתה תנאי מוקדם להצלחת המשימה שנטלה על עצמה. בלי אידיאולוגיה ציונית זו, בלי חידוד הראייה והעין לחולשות הגולה ומומיה, ובלי ריכוז הנפש לאורות העליונים שבאוטופיה הציונית לא היינו מגיעים עד הלום. כי לא היינו מגבשים נושא להגשמה ציונית, והרעיון היה פורח באויר ומתנדף, כדרך שהתנדפו רעיונות הרבה בעולה של גלות.

לפיכך אין זה נכון להגיש כתב-אישום על הציונות בראשיתה ובאמצעיתה, אבל נכון הוא לתבוע עכשיו חזרה לרוח ישראל וטיפוח הערכים הסגוליים של האומה, לאחר שתנועת התחייה השיגה מחצית שאיפתה ונעשינו מבחינות מסויימות עם ככל העמים. צורך השעה הוא להדגיש שוב את יחודה של האומה הישראלית, כי אין כל ניגוד בין עם-סגולה ועם ככל העמים.אלה הם שני צדדים של מטבע לאומי שלם, שנוצק בבית-היציקה של בורא העמים, הנמסר להם לפקדון.

שלישית, והיא אולי הקשה שבהשגות. הדיבור על רוח האומה ועל שכינת ישראל עדיין איננו נותן מפתח בידנו לשער הרוח ולשער השכינה. אלו הן מתחילים או מושגים, שהיו, אולי, מוכנים מאליהם ואף מובלעים בדמנו לפני כמה דורות ולא היו טעונים פירוש והגדר. אולם בימינו יש צורך במורה-הוראה ובמגדיר חדש, שיעמידנו על דיוק משמעותם. שאם לא כן נהא עומדים בפרוזדור ולא ניכנס לטרקלין, ובפרוזדור נתווכח ויכוח עקר שאין לו תולָדות.

עובדה היא, שנחלשה זיקת הדור למסורת והרבה גופי הלכות ומצוות ותפיסות שוב אינם ממלאים את הלב. מורגש איפוא צורך בבירור הערכין וניפוים. פקע מעלינו כוחה של הדת והיא אינה מכוונת עוד את חיינו. מצוות מעשיות אחרות הוטלו על הכלל ועל היחיד, שטעמן עמהן.

וכשקריב תובע החזרת העטרה ליושנה, אפשר, לא כי: ודאי, שברורה לו טיבה של תביעה זו, אך אנו השומעים והקוראים אותו לא ירדנו לסוף דעתו. שהרי ברור שאינו מתכוון להעמיס עלינו דת על כל תרי"ג מצוותיה, דקדוקיה ופרטיה, הן גם הוא יודע שזה ענין ליחידים מעטים או רבים אך רוב העם רחוק מכך, לפיכך אנו מקשיבים רב קשב בשעה שקריב מתאר את החזיונות השליליים ואת מראות הנגעים שנתגלו במדינת ישראל, אז אנו מרגישים פאתוס מוסרי וכל הופעתו אש לוהטת כשל מוכיח ומייסר. אולם בהציעו את מסכת התקנות והתרופות, אין אנו חשים שדרך ברורה נתונה לפנינו. הקטגוריה שלו גדולה מן העצה והתושיה.

והשגה רביעית: קריב משתמש בקנה-מידה מוסרי קיצוני בהערכת הספרות העברית החדשה, כמעט שהוא משמיט מידו את אבן-הבוחן האסתטית. ערכי האמנות ותורת-הנוי מוזכרים אצלו בדרך אגב בהערכת מנלי, אך אין בהם כדי ללמד זכות עליו, אהבת ישראל, הוקרת נכסי האומה, יראת כבוד בפני הוויית העם, הודייה בגדולת העבר והתרפקות על מאורי הגולה – עיקרם גדולים הם בעיני, אך אין אלה רשאים לשמש אמת-מידה יחידה לקביעת ערכן של יצירות ספרות ואמנות, קנה-מידה רעיוני או מוסרי בלי הבחינה האסתטית מוליך שולל ומרחיק מן האמת, כדרך שקנה-מידה אסתטי מתוך התעלמות מן הבחינה המוסרית עלול להביא לידי הסתאבות היצירה, רק מתוך שיתוף תעריכים אלה תצא האמת המובהקת.

יש גם סתירה מסויימת. קריב קובע לספר התנ"ך מקום מיוחד וניפלה, שאין שני לו, ולפיכך לא חלה עליו הגדרת ספרות. נניח, שהדין עמו, אולם אם כן, כיצד הוא בא בתביעות תנכיות אל הספרות החדשה? הלא מן ההכרח לנקוט לגבי דידה קריטריון אסתטי, אירופי, ולא דתי או מסורתי.

הספרות העברית החדשה, וכן האמנות החדשה, היא אנושית, חילונית. היא משמשת אספקלריה לשני היצרים. ליצר הטוב וליצר הרע. כזאת היא גם ההוויה שלנו. ודאי, יש לחתור לעילוי החיים אך הספרות התיאורית מצוה גם על ראיית האמת ועל סיפור האמת. אין הספרות קובץ של ספרי יראים או קונטרסי מוסר, אך על פי שאֶתֶר מוסרי חייב להקיפה ודוק של כיסופין לטוב צריך להיות פרוש עליה. אולם אין לראות את היצירה מבעד משקפי אידיאולוגיה, אילו היו מנדלי וברנר כותבים לא כפי שכתבו, היו מזייפים את חותמם והיו מתחייבים בנפשם. ולפי שתיארו את האמת, חינכו והכשירו את הקרקע בסוד הדיאלקטיקה, לשאיפה לאמת נעלה יותר ולמציאות מחושבת יותר. שלילתם הולידה חיוב חדש. על הבלטת הפרוץ נתחנך החלוץ, שחתר לסתימת הפירצה, ממעי החושך בקע האור…

ד

העליתי כמה הנחות של קריב והשגתי עליהן כמה השגות, וברור בתכלית הבירור, שלא יצאתי ידי חובתי כלפי קריב לא בתוכן ולא בצורה.בתוכן, משום שדעותיו של קריב חצובות מן השיתין ויש להן שרשים ושרשי-שרשים. ואני לא הבאתי כאן אלא פיסקאות קצרות מדבריו, שהן כעין נציגים להשקפותיו והוא רשאי לומר, ובדין, נציגים אלה לא נציגי הם. ובצורה – משום שקריב נשתבח בסגנון עברי מקורי, שסודו ידוע רק לו, ואין למסור את דעותיו אלא בלשונו שלו, ולמחשבתו של קריב ולסגנונו חותמת ופתילים מיוחדים. ושום אמנון או תמר לא יוכלו ליטלם ממנו ולהתהדר בהם. שאולים או גנובים יהיו בידם. אבל לא רק צורה ותוכן משלו, אלא גם דרכי כתיבה משלו, שאביזריה הם: הקידוח והניתוח, הציטוט והחידוד, השחזת הקולמוס והפולמוס, הבקיאות והחריפות, השנינה וההיתול, חכמת ההרצאה ואמנות המסה, תפארת ההבעה ויפי הליטוש. קריב קנה את עולמו גם באלה. בלא יודעין הוא מפתה את קוראיו ואת שומעיו, וכביכול משחדם שוחד-יופי, ואפילו אינם מסכימים עמו, הריהם מוקסמים מדבריו ודרושה שעה ארוכה עד שיוחזרו כושר שיקולם העצמי וכוח התנגדותם לדעותיו.

מעלתו הגדולה של קריב, שהוא מבקר בעל תפיסת-עולם שלמה, שלא כמבקרים רבים, שקנה-מידתם בהערכתם הספרותית היא ארעי, בן-חלוף, וממילא יש במשפטים הרבה מן הקאפריזה; קריב התקין עצמו לבקורת, הכשיר לו כלים משלו והוא ניגש אל היצירה המבוקרת בידיעה ברורה מה הוא מבקש הימנה. ההן שלו יונק ממעמקי נפשו ומעיקרי אמונתו, והלאו שלו נעוץ במסכת היתר ואיסור שגיבש לעצמו. כל משפט ממשפטיו הם עצם ולא מקרה. לפיכך אנו מוקירים אותו ואת דבריו.

אך יורשה לי להעיר שוב, שמשנתו הרעיונית ועיון עולמו המגובשים גורמים אצלו לפעמים לקיפוחה של הבחינה האמנותית והאסתטית. קנה-המידה הרעיוני איננו יודע פשרות. הוא קבוע תמיד ועומד, והכל גזור ונחרץ על פיו כמעט מלכתחילה. בעוד שבעל הקריטריון האמנותי והאסתטי נתון גם להשפעת-פתאים, להפתעה טובה, לגילוי חדש הפותח את הלב, גילוי, שלא נחזה מראש.

לשבחו של קריב אפשר לומר, שמעגל עקביותו האידיאולוגית נפרץ לפעמים ומסותיו אומרות שירה.

בקרתו של קריב נובעת מתוך לב מלא חרדה לעתיד ישראל ותרבותו. הוא עומד על מצפה גבוה ומשקיף מעליו על המתחולל בשדות חיינו השונים, ואת מה שהוא רואה יגיד לנו בלשון אזהרה, בלשון תוכחה ואף בתחנונים. ואם אנו מרגישים לפעמים הפלגה לצד אחד, הרי זה מחמת אותו טעם שהזכרנו ביחס למנדלי ולתנועת התחיה, הוא משתדל להפנות זרקור חזק בעל אור מרוכז ביותר אל הליקויים והמומים בספרותנו ובחיינו. הוא קושר קטגוריה על כנסת-ישראל שבמדינה מתוך אהבה גדולה ותמה אליה ומתוך יחס של יקר ליוצר העברי ולדור הראשון למדינה המחודשת.

קריב תנא הוא ופליג. הוא ביצר לו מעמד של כבוד בספרותנו ובעולם המחשבה שלנו, הופעתו היתה בסערה מתסיסה ומרעננת. הוא הוציאנו מן השיגרה וכפה עלינו בדיקה חדשה של מושגים וערכים, דעות ומשפטים. אפילו לא נסכים ולא נקבל את מסקנותיו, הרינו מתבשמים ממנו תמיד ובמחיצתו אנו שרויים במצב של התעוררות. הוא מכריח את בר-פלוגתא שלו להצטייד במיטב הידיעה ובלי הויכוח בכובד ראש ובריכוז הנפש.

ובמלאת לו ששים שנה, אנו מביעים לו כבוד ויקר, ומודים לו בברכת-הנהנין על היפה והטוב שהעניק לספרותנו, על הסערה שהטיל ועל הקערה שהפך. כל אלה כבר נותנים ועוד עתידים ליתן פרי הילולים. יובלו של קריב הוא יובלו של סופר והוגה דעות. יובלה של אישיות יוצרת ומחנכת, יובלה של ספרותנו.

תש"ך

ישראל כהן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ישראל כהן
רקע
ישראל כהן

יצירותיו הנקראות ביותר של ישראל כהן

  1. פרקי אהרן מגד (מאמרים ומסות)
  2. קורות חיי (זכרונות ויומנים)
  3. יצחק אדוארד זלקינסון (מאמרים ומסות)
  4. ירושלים – שער לספרי עולם (מאמרים ומסות)
  5. דו-שיח של סופרים עברים וערבים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות ישראל כהן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות ישראל כהן

יצירה בהפתעה
רקע

התהום בין האבות והבנים

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

(מהתלה)

א

באחד העתונים נדפסה קוֹרספּוֹנדנציה קטנה מעיר אולי עוד יותר קטנה. שם הקוֹרספּוֹנדנציה: “עיר ההרס”, ושם מחברה: “יוסי בן יוסי”.

ובעיר ההרס הציונות נרדפת על צוַאר על-ידי הזקנים, ולא טוב מגורל הציונות גורל ההשׂכלה. “טיט היוון בחוצות ויוון הבערות בלבבות”, והתהום שבין האבות, “המדכאים כל רעיון רענן ומבריא את הנפש” בחוזק-יד, ובין הבנים, המשתוקקים בסתר “לאמת, ליופי ולציון”, מתעמקת מיום ליום…

ובין שאר “המעשׂים הנוראים”, שהביא יוסי בן יוסי לאות ולמופת על דבריו, הוא מספר:

"והחזן הישיש, כבוא עת פקודתו, הלך לעולמו…

והשאיר אחריו אלמנה חולנית, בתולה שהגיעה לפרקה ושני בנים קטנים – ואין מרחם.

ואמנם תיכף אחרי הקבורה התאספו בעלי הבתים והחליטו: לבחור במהירות האפשרית חזן אחר, ובתנאי קודם למעשׂה, שאם יהי בחור וצעיר לימים ישׂא למזל-טוב את היתומה, ואם בא-בימים ואלמן או גרוש – יפרוש כנפיו על האלמנה; ואם בעל אישה הוא, יתן שליש ממשׂכּוּרתו לפרנסת האלמנה והיתומים, עד שיגדלו הבנים הקטנים, וכו'.

ומה שנוגע לחלוקת ההכנסות מן הצד, עוד “ירא הקהל וישפוט”…

אבל לא במהרה “ירא הקהל וישפוט”…

כי הכתות היותר גדולות בעיר הם “חסידי געֶר” וחסידי בּעֶלז", וכל אחת מן הכתות רוצה בחזן אחר.

ובראש חסידי בעֶלז עומד מי שהיה גביר ועודו שלשלת היוחסין ובן-בית אצל הצדיק, מר בּעֶנדעֶטזוֹן; ואת הנוסעים ל“געֶר” מפקד “מי שהיה בעל עגלה”, שנתעשר על-פי נס, הגביר הקפדן איזראילסוֹן…

וכשעבר הקול בעיר, שמר בּעֶנדעֶטזוֹן שׂם עינו בחתן רוָק, נשמע תיכף ומיד, שהגביר איזראילסון חומד באיזה חזן אלמן…

וטען מר בּעֶנדעֶטזוֹן, שחרפה היא לקהל, שתשאר בת החזן בבתוליה בית אמה, ושעל כן דין-קדימה להיתומה; ואמר איזראילסוֹן, שידאג מר בּעֶנדעֶטזוֹן ראשונה לבתו ויתן לה נדוניא…. ושהאלמנה קודמת, לפי שהיא חולנית, והבתולה בריאה ויכולה להמתין.

ויעץ הרבה להטיל גורל, אבל מר איזראילסוֹן תקיף בדעתו ואומר, שהרים וגבעות ומושו והיה לא תהיה!

ובכן עומדות רגלי הקהל על סף מחלוקת חדשה… ואחריתה – מי ישורנה?"

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.