רקע
ישראל כהן
ר' בנימין
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת ועד; תשכ"ב

 

א

משהבהיקו לפני פעם בשחר חיי דבריו וחתימתו, שוב לא נמחו מזכרוני ומטעמי. הדברים היו ערבים לחכוֹ של הצעיר בגליציה שזוועות המלחמה ורוב גלגוליה נחקקו בנפשו. אותה שעה עלה העולם כביכול, מן הרחצה האדומה כולו שכול ומתום אין בו. על כל מדרך כף רגל חורבה, מפולת, קברים. ביחוד היתה הרוסה כנסת ישראל. והנה באה אי-מזה רוח התנערות עזה. בחללם של החיים המזועזעים התחילה מנהמת שוב בת-קולם של געגועים ואמונה באדם. הפצעים הגלידו והלכו. כל אחד השתדל ששר-של שכחה ישלוט בו ויעביר מעליו את זכרן של הקורות והצרות האחרונות. כי נסיונות העבר הקרוב העיקו כעופרת על כנפי הדור, שביקש להמריא שנית אל על. איזו סלחנות נשתפכה, שאחריה בא רצון ברזל לברוא את האדם והחיים בריאה חדשה. אף בעולמו של ישראל נפל דבר, הנוער על כל גיליו ושכבותיו התעורר, החומר הרופס הזה שבערים ועיירות נכנס לתוך דפוס של חיים וחינוך, לדפוס של “השומר הצעיר”, שערכו בתקופה ההיא עודנו ממתין להערכה.

באותן השנים קראתי את ר' בנימין, בכרך אחד קראתיו, מה שהדפיס ב“המעורר” ומה שפרסם ב“הפועל הצעיר”, ב“מעברות” ואח“כ ב”התקופה“, עם כל הפרשי הנימה שבהם, נתמזגו עם רקע התקופה הכללית ועם הלך-נפשי שלי. קול דק אבל חזק, אנושי, רווי ספק כלשהו, רומנטי, קולו של סופר עברי בארץ-ישראל המכנס את צליליהם וצלליהם של המאורעות ומאויי הדור, פוֹתכם אלה באלה עד שיוצאים מתחת עטו פרקי חיים ושירה, פרקי חזון ועצבות, הוא כאילו המתיק סוד עם הקורא. אפילו בשעה שהרים את קולו לחש לו באזניו רז. ובכך היה משהו מסתוריי. כי המסתורין הם עירוב של צל וצליל ולחש, וכמדומה לי, שכך הוא ר' בנימין עד היום. כל רשימה משלו היא לחישת סוד, שאת גילויו השלם אנו צריכים לבקש במקום אחר. הוא יודע את דרך הפיתוי והמשיכה, על כן משתרבבות תמיד אזנינו לקראת סודו. דבריו הם בחינה דנוקבא: יפים, מגרים, עוגבים, אך דוחים את הפתרון לשעה אחרת ולמקום אחר. ואין זאת דחיה טכסיסית בלבד, כדי למתוח את יצר הסיפוק ולהגדיל את הנאתו, אלא מתוך רצון להתגלות קמעא קמעא. טפח אחר טפח, ולהניח את הפתרון לאחרית ימיו או להצניעו לעולמים. ואעפ”י שייחסנו תכונות נשיות לדבריו, הרי הם בכל זאת שומרי סוד. וזוהי מעלה יתרה. דחיפה היא בסופר לומר הכל בבת-אחת, בשיר אחד, או במאמר אחד. אולם חייב הסופר להאבק עם נטיה זו ולנצחה. כי כל האומר הכל ובנשימה אחת – גם הנאמר וגם האומר אינם מאריכים ימים ואינם מטילים עוגן בנפשנו, מי שאיננו בחינת “תנא ושייר” הריהו ככדור מנופח שהוציא את אוירו, יש סופרים, ששירתם היא שירת הברבור. אי-פעם אי-שם כתבו משהו וצררו בתוכו את כל-עצמם עד שלא נשתייר מהם אפילו כזית, ומאז ואילך אין אמירתם אמירה ואין כתיבתם כתיבה, הואיל ולא זו בלבד שאינה מוסיפה על הראשונה אלא היא גורעת הימנה, מטילה בה פחת. עלובים אלו סופם שהם מגוללים את האשמה על צוארה של החברה שאינה מכירה בגדולתם.

ר' בנימין שונה את משנתו ומשייר, מן השיור הזה הוא עושה יסוד למשנה אחרת וחוזר חלילה. לפיכך יכול הוא לשוב לנושא אחד פעמים הרבה ואינו משעמם. ולא את הקורא בלבד הוא מפתה, אלא גם את הנושא עצמו. הוא מדבר על לבו עד שנענה לו. יש סופרים, הפותחים את מאמרם במלה כבדה או בפסוק זועף. ע"י כך הם מהממים את הנושא ונוטלים כביכול ממנו את כוח הדיבר. הוא מוטל אמנם עקוד לפניהם ואפשר להם לעשות בו כרצונם. אך יחס גומלים אין ביניהם. רק לאט לאט מתעורר הנושא מהימומו ושפתיו מתחילות דובבות. אלא שבינתים נתגבבו הרבה פסוקים קשי-לב ומרעימי-פנים וקולו הרך והטבעי של הנושא נחבא בתוכם. ר' בנימין לא כן עמדו. הוא פותח באתא קלילא או באימרה של מה בכך, שתכליתה להפנות את הלב. לשדל את הנתבע ולהכשירו מיד בליבוב ניבו. בדברו על מטרות המלחמה של היטלר, הוא פותח בזו הלשון: “כן, מה יהיה בנפלו?” בעסקו בשאלות חשובות הוא פונה אל הקורא בכינוי-חיבה: “בתי!” הפסוקים הראשונים אינם אלא מעין שאילת-שלום או ברכת-נימוס, ולכל היותר יש בהם משום קריאה: למנצח! סלה! כך הוא מערים על הקורא ומטה את אזנו לשמוע אל רינתו ואל תפילתו.

 

ב

כשראיתי בפעם הראשונה את החתימה “ר' בנימין”, ננעצה בי כחידה שלא ידעתי פשרה: האם כינוי ספרותי הוא, או שם פרטי? הדתי הוא האיש הזה או לא? הבמקרה נקלע לספרות העברית מכסא-הרבנות או שהוא בן-בית בה? וגם פליאה פרכסה בי: הכיצד מוסיף לעצמו אדם את התואר “רבי”? מסביבי לא היה מי שמיטיב לדעת זאת ולא נסתלקתי מן הספק. ועד היום טועם אני בשם זה מטעמים הרבה. יש שמות וכינויים, המשתגרים על פינו ועל דעתנו יפה וללא ערעור, באופן שהם חדלים להעסיק אותנו. אנו רואים אותם כחלק מעצמותו של האיש או הסופר, גם אם נצטרפו אליהם באקראי או דרך גלגולים שונים. אולם ישנם שמות הצופנים בקרבם כל הימים איזה תיקו, איזה סימן שאלה. כל פעם שאנו נתקלים בהם, אנחנו תוהים עליהם תהיה חדשה וציורי-דיוקן שונים מרצדים לעינינו. כמין ספק נזרק לתוכנו ואנו מתחילים להרהר: שמא טעות היא בידנו ואין התאמה בין מחשבתנו ובן המציאות. יהושע רדלר-פלדמן ור' בנימין – מכלל השם הראשון יצא או הוציא את עצמו ולכלל השם השני לא בא. אעפ"י שהוא עכשיו היחיד המתנוסס בכתב ובעל-פה, יתר על כן: השם ר' בנימין הוא הסוד. קפדן וזועף משהו. בעל שם כזה דרכו להשמיע דברי הלכה, דיני טומאה וטהרה חוקים ומשפטים. מאחוריו צריך לעמוד יהודי בעל גבות זקופות הזורק מרה בתלמידיו ועל סביבותיו. אך ר' בנימין האמיתי הלא הוא כולו אגדה. נעים זמירות קולו ערב ופרקו נאה. דבריו נאמרים בנחת ועצותיו במתינות ואין חלקו עם בעלי ההלכה הפסקנים. על כרחך אתה בא לידי מסקנה, שעדיין לא השגנו גם את שמו של ר' בנימין, העתיד לכבד אותנו בגוונים חדשים ובגילויי נפש חדשים. כי השגת השם אינה מן הדברים הקלים, ביחוד שם שאיננו תשורה מידי אב לבנו, אלא פרי בחירה חפשית ומנמקת של אדם פיקח.

 

ג

השקפת עולמו הומניסטית. ההומניזם הוא הבריח התיכון המבריח את כל החלקים שבנפשו. והחלקים מרובים וגם מקורות היניקה מרובים. זהו הומניזם שבדם, שאינו זקוק ביותר לביסוס למדני ותורני. עליו הוטבע העולם עד המלחמה העולמית. יש שני סוגים של בוני השקפת עולם. יש סוג האוגר בטנא שלו כל הראוי לדעתו לאגירה ומעבדו אח“כ עיבוד גמור. הלה מטשטש כל עקבות של מקור והשפעה מדעת ושלא מדעת. וכשהוא מופיע בפומבי ומחווה דעה, הוא יוצא כאילו בכלים משלו ובהשקפות משלו. אולם מצוי גם סוג אחר, שאינו נפרד בנקל משלשלת היוחסין של השפעותיו ודעותיו. הלה מציין תדיר את מראה המקומות והשמות שמהם נטל קב או קביים של יניקה. הראשון יוצק את בסיסו מתערובת של יסודות שונים, לפיכך הבסיס חלק ונוצץ ללא חציצות. ואילו האחרון עושה פסיסים פסיסים מעשה-תשבץ ולפיכך הוא נראה כ”מעשה מרכבה" של חלקים וחלקיקים שאולים. ר בנימין שייך לסוג האחרון. הוא כורך את הרב קוק עם גנדי, דברי גיתה עם מימרות חסידים, אדיקות דתית עם פאנשמיות, סוציאליזם עם דת, דיני בשר בחלב עם צמחוניות, תורנים עם כותבי רומנים. מכולם נטל פרוסת-השפעה והניח אותה בהווייתה, מרבד השקפותיו עשוי משבצות משבצות וכל הרוצה בא ורואה אותן, כשהוא קורא ומתרשם, או משוחח עם אדם חשוב ומתרשם, או שומע ומתרשם – הריהו מוסר את הדבר בשם אומרם מתוך הארה או הערה שלו. לפעמים הוא מצטט ארוכות וחתימתו אינה אלא מעין קבלת קנין, או קבלת אחריות לאמיתות הציטטה. כי העיקר לו הדבר הנאמר, המטרה שאליה הוא קולע. ואחת היא לו מי הוא בעל הדבר.

מכאן גם ריבוי צורות הבעתו. הוא עובד בכמות ספרותיות שונות, ובכל אחת מהן יש לו נוסח מיוחד. משול הוא לחזן מנוסה, העובר לפני התיבה פעם בנוסח ספרד ופעם בנוסח אשכנז, הכל לפי הקהל שלפניו הוא עומד. ובאמת: אין דומה כתיבתו ב“ההד” לזו שב“מאזניים” וזו שב“דבר” היו בה שינויי גירסא לגבי זו שכתב בשעתו ב“שאיפתנו”. ויותר משיש בהם הפרשי-תוכן יש בהם הפרשי-נווסח וגינוני הופעה פומבית. הסממנים שונים ולפעמים שונים גם הרוח והריח. זה הכלל: יודע ר' בנימין את נפש שומעו וגנוז בו די כוח חיוני להרוות את כל אחד על פי דרכו וכושר קיבולו.

 

ד

דמות דיוקנו החיצונית של ר' בנימין הולמת את שמו. מדי פגשי אותו, אני מביט אחריו. זריז הוא בהילוכו, מהיר שלא לפי גילו. פעמים מציץ הוא לאחריו שמא החמיץ את ההזדמנות לראות איזה מכר או מראה סתם. אולם גם זאת הוא עושה כאילו שלא במתכוין. הוא דומה עלי כאחד הנוסעים מן הדורות שעברו, מעין בנימין מטודילו, שגימא ארצות וימים וכיתף על גבו את עומסם של רשמים, ידיעות וסיפורי נפלאות. מכאן גבו הכפוף כפיפה שיש בה מן הכורח ומן ההידור כאחת, ודבר זה הלא ידוע הוא: גב שחוח משהו מצד אחד וזקן היורד על פי מידותיו ממש מצד שני – סימני-היכר הם לבר-אורין ובר-דעת ובר-נוי ישראלי. הגב היהודי הוא כמין כלי-קיבול ליגיעת המוח והרוח ליסורי הגוף והנפש. שם הם מצטללים למשקע-עולם. ואילו הזקן הוא מעין קרנים שעירות שהמוח מזריח כלפי מטה, מכאן העובדה שאפילו בימינו הזקן הוא תפארת רק לבעלי-מוחין. כמה מגוחך בעיני יהודי, למשל, אותו קאצאפ המתהדר גם כן בזקנו!.. זקנו של ר' בנימין איננו על דרך הפשט בלבד, אלא גם על דרך הרמז והסוד, וכבר דרשו בו דרשיא כל אחד על פי נטיתו. ודבר שדורשים אותו כמין חומר, כידוע שאינו מחוסר ענין. סימן שיש בו איזה “לוז”, שלא עמדו עדיין על טיבו. ועיניים לו לר' בנימין המאומנות בראיה. יש עינים הרואות סתם,מפני שדרכן של עינים לראות מפני שהן מצוות על כך מטעם בוראן; אך יש עינים שכבר נשתחררו מראייה רפלקסיבית, יצרית, והן רואות על דעת עצמן כביכול, יצר הראייה פסק מהן ושאינן רוצות – אינן רואות. ומה שאינן רוצות לראות – אינן רואות. הן תמיד ברשות בעליהן. שכחת ראיה אצל ר' בנימין הוא סימן רע לנשכח, ודאי אמר לעיניו: בריה זו היא “בבל יראה” והן צייתו לו. בקולו יש נעימות. את דבריו בפני הקהל הוא מנגן, את הסגול הוא מתיז ומעגל, כדרך שהגרמנים מבטאים את ה-E שלהם. גם המנוח יוסף אהרונוביץ ז"ל היה מבטא כך (אגב, בפעם הראשונה שמעתיו מדבר לזכרו של אהרונוביץ). המשפטים שלו מחולקים לפי פסקי-הטעמים האשכנזיים, חלק אחר חלק, ומשופעים בסימני-הפסק. אוהב הוא את האתנחתות המפיסות את דעתו של השומע או הקורא.

לשונו של ר' בנימין כפי שהיא נתונה לפנינו בזמן האחרון עצמית היא. חותם מיוחד לה, גם בשעה שהוא מערים על חתימתו אנו מגלים את בעליה האמיתיים. אין היא עשירה במובן הפשוט של המלה “עושר”. אף חידושים יתרים אין בה. אבל יודע ר' בנימין לנהוג מנהג אמידות גם ברכוש לשוני לא-גדול בערך. בן-משק הוא. בעל חסכון, אך לפעמים הוא מבזבז שתים שלוש מלים גנדרניות במאמר אחד והן עושות רושם של עדי-עדיים. מכלוּלים ופאר.

ר' בנימין הוא איש-ירושלים. שם הוא מתמזג עם הנוף הציורי והרוחני. בבואו לתל אביב הריהו כביכול נטע זר. משער אני, שגם דבריו הנכתבים בירושלים והנקראים בתל-אביב מפסידים מקצת מסגולות אקלימם. ירושלים היא עיר של לבושים, כל דור הניח אחריו לבוש, והדרים שם כאילו מתעטפים בכולם. תל-אביב אוהבת לערטל ולהתערטל. לא כדי לזכות או לחייב נאמרים הדברים, אלא כדי להתקין בידנו קנה-מידה נכון להערכת דברי ר' בנימין. ללמדך, שאם פרסומיו ב“ההד” לא תמיד מפיקים רצון מאתנו, הרי אין לשכוח, שאילו היינו שם, בירושלים, אפשר שהיינו טועמים בהם טעם אחר.

בנימין אינו רבי שיש לו תלמידים. תמיהני אם יש אפילו סופר אחד

שהצליח לחקותו. יש תלמידים לשופמן, לעגנון, ליעקב רבינוביץ, אך לו אין. כל תלמיד נאחז בצורות הבולטות של מטבע רבו. אפילו הטוב שבתלמידים מזייף את חותם רבו. רך חותמו של ר' בנימין איננו בר זיוף. יש בו סימנים סודיים שעדיין לא נתפענחו לנו. סממניו מורכבים הרכב מסתורי, שרק טעמם וריחם מורגשים לנו אך לא מלאכת עשייתם. השם המפורש שלו לא נמסר לנו. ותלמיד שאינו יודע את שם המפורש של רבו, כלום תלמיד יקרא לו? אעפי"כ אינו הולך ערירי, על כל מה שהוא כותב וכל זמן שהוא כותב יחבבוהו קוראים לאלפים מתנגדים ומקורבים. הוא גורם הנאה והשפעה גם לסופרים המגלגלים לתוך יצירתם שמץ-מה מהן ובכך יש כבר מהישארות הנפש.

 

ה

סימנו הגלוי של ר' בנימין הוא פשטות. בין בשעה שרוחו שלוה ונוחה ובין בשעה שהוא כועס ומסרב. אין הוא סוטה מן הביטוי המתון אלא לעתים רחוקות. המליצה הזועפת מתמתקת תחת קולמוסו. שקערוריותיה וזיזיה מתמלאים. העקוב נעשה למישור, אולם הפשטנות היא על פי הרוב תולדה של היאבקות עם סבכים ונבכים. היא מסתננת ועוברת דרך צינורות מפותלים ושלבים עקלקלים, כדרך שהמים הפשוטים הראויים לשתייה מזדככים תחילה מבעד לשכבות האדמה העבות, בהניחם בתוכן את היסודות הדלוחים וכבדי-העיכול, הביטוי הפשטני הוא הישג אמנותי. ההבעה הטבעית אפילו היא מוצלחת ביותר, הריהי נתונה בשפיר ושליה ככל ולד בהיוולדו. הסופר הוא בחינת מילדת ומשפרת למחשבות האדם והרגשותיו. הפשטות והשקיפות שבסגנון מחפות לא פעם על נפש מורכבת הנלבטת בסתירותיה, כשם שביטוי מעורפל ומסובך אינו תמיד סימן לעומק ולעושר, אלא יש והוא מעיד על עצלות ועל חוסר תרבות. בקראנו צרור דברים של ר' בנימין, העוסקים בשאלות שונות, אנו שומעים הד נפתוליו ומנחשים את גלגוליהם דרך מעלות ומורדות. ולא סגנונו בלבד, אלא גם תוכן דעותיו וצביונן חצובים מספירת הסתירות והניגודים, אין זה דבר של מה-בכך. אם ר' בנימין מלמד זכות על בריינין המנוח ואומר: “עצם החטא הוא ענין גדול במשק הבריאה ובתכניתו של הבורא”. לא מימרא פילוסופית של סטואיקן היא, אלא הווייה רחנית של מי שהמישור אשר בנפשו נכבש בכוח רב והפשטות שבדבריו היא פרי מירוק והצטללות. כשם שנפש ההומוריסטן היא על פי הרוב כחֵמת מלאה צער ותוגה, וההומור אינו אלא מסווה עליה, כך יתכן שהפשטן הוא קשטן, כלומר מקשט ומפשט את המורכב והמסובך. ראית קלוּת של כתיבה והבעה – בדוק אחריהן ותמצא, שהסופר השׂכיל לטשטש את עקבות הקושי והאימוץ שבעבודתו. פעמים יש בכך אמנות לא פחות משיש טבע.

ראוי לו לדור הזה שילמד מר' בנימין את חכמת הכתיבה, את הכשרון לעסוק בשאלות בוערות מתוך פתוס של מרחק, ובשאלות העומדות ברומו של עולם – מתוך נעימה אינטימית. גם אלה שרוצים להפליג ממנו והלאה, שאינם מסתפקים באינטימיות של צמצום משפחתי, חייבים להבליע בקרבם את היסודות הללו. על כל פנים תמונתו של ר' בנימין מבהיקה לדור ומפתה את המטפל בה.

אדר ת"ש

המלצות קוראים
תגיות