רקע
ישראל כהן
שירת רחל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת ועד; תשכ"ב

במקום חיותה בכנרת ובדגניה, במקום שעבדה, חלמה ולחמה, במקום שמצבתה שכנת למרגלות הים – אתה עומד על סודה של שירתה. כאן עוצבו חייה וכאן נוצקו מטבעות ביטויה הפיוטי. בכל שנות חייה, גם בהיותה מחוץ לכנרת, היו טבועים בה אותם המראות וההרגשות, שעלו וטופחו בכנרת. השלווה הסוערת והסערה הכבושה מסימני כנרת הם ואף מסימני שירתה. כל שירה לירית חותם הנוף והאקלים עליה, חותם המקום. ורחל, שהיא בעיקר משוררת לירית, חותמה – כנרת. היא רנה בה, מאותיותיה מצטרפים שיריה. מבעד לאשנבה היא השקיפה על עולם ומלואו. מתוך האופק הזה ראתה את אופקו של עולם. היא השתרשה בפסת-קרקע זו וענפיה נשתלחו הרחק ממנה. חלומה ינק מחלומה הגדול של כנרת ושמשה הֵפֵזה את בת-שירתה. מוטיב עיקרי אחד עובר כחוט השני בשירי רחל: הנפש המרגשת, הנלבטת בין היש המרגיע והחסר הנכסף. אין היא נוטלת לעצמה עטרה של בא-כוח הצער העולמי. צערה שלה עולה מאליו לסמל כללי, אך היא מודה כי “רק על עצמי לספר ידעתי”.

אין היא מטילה על עצמה עומס של חידות כבדות, שהיו, כפי עדות עצמה “רב וכבד מכתפי הדלה”. חיי אדם, חיי אשה עבריה בארץ-ישראל שבאה לכאן על מנת לחדש את חייה בעבודה בתנאים קשים, דובבים אלינו מפסוקי זמרתה. אנקת צעדיה של המציאות האפורה, היורשת את מקומו של החלום התכלכל, נשמעת מהם. האידיאל החרות בלב שונה מן הממשות, השאיפה להתחדשות מתגשמת לשיעורים. והתקוה אינה מתקיימת במידה שציפו לה. אורות שקסמו ונמצאו מתעים, ידידות שהכזיבה, אהבה שלא באה על גמולה, עבודה שהכבידה. מחלה שדבקה בגוף, תפילה שלא נתקבלה – על כל אלה ועל כיוצא בהם, שהם בחינת זוטות-חיים, שרה רחל את שיריה.

אולם זוטות אלו נתונות במחלצות פיוטיות עדינות ויפות ומבוטאות ביטוי-אמת ונהפכות לסמלים נכבדים. לפיכך כה כבשה את לבו של הצעיר והצעירה, של הפועל והפועלת של האדם והיהודי הנפתל כאן נפתולי-אלוהים עם הטבע ועם עצמו. הצלילים הקלילים והזכוכים האלה מרעיפים עליהם נטפי טל ונוחם. חוט של עצבות דקה משוך על החרוזים ורוח של כיפורים שורה עליהם. השירים מתנגדים מאליהם והקורא מסתפג בהם בלא לבטי קליטה. הפשטות האמנותית החופפת על שירת רחל קירבה אותה לכל נער ונערה. היא נעשתה שירה עממית כמיטב מובנה של המלה הזאת.

אם יש עדיין צדדי-סתר בשירת רחל, אם לא נגלו לכולם מקורות יניקתה, הרי סדות אלה מתגלים בכנרת. היא הפרשן המובהק שלה. כאן אנו חשים את יסודות שירתה. את הרכב צליליה. את מזג צבעיה. ואף – את גבולותיה.

שירת רחל אינה טעונה הסברות. היא מדברת בעד עצמה. אין בה רזין. גלויה היא ובהירה, בזה חנה וחסדה, היא לא שאבה ממי-התהום אלא ממימי הכנרת והירדן הזורמים גלויים לעין כל. לפיכך גם הקורא אינו צריך לחפור, כי אם לטעום מן המוגש לו. מסכת שירתה ארוגה מחוטי משי עדינים ודקים ועל כן כל התולה בה משקלות כבדות יתר על המידה קורע את החוטים האלה. היא נוי לעצמה, תפארת הזולפת לתוך הנפש בלי כל אמצעי. ישנה שירה המביאה את ציוריה ודימוייה ממרחקים וממעמקים. ישנם משוררים הפוסעים בסוד של קפיצת הדרך על פני עולמות רבים ושונים. וכשהם משבצים את חויותיהם וניביהם בשירים, הריהם זקוקים להארה ולביאור. מה שאין כן רחל. היא כולה מולדת-בית. גם בה ניכרות השפעות, אף היא למדה באסכולות שונות, אולם גדולתה וכבודה פנימה וחין-ערכה בהיותה מתת חיינו החדשים. היא גידול מגידולי הארץ. הסמלים שהיא משתמשת בהם, ההשאלות, ההקבלות, הדימויים והקישוטים, לקוחים ברובם מן האוצר הקיים והמשומר או מן המתרקם. רחל ידעה לנפות יפה את הניבים המקובלים והשגורים ולהסיר מעליהם את רישומי השימוש היומ-יומי. היא טיהרה אותם מכל רבב וכתם. אולם בעיקרם הלא הם ידידינו הידועים. רחל שנאה זרות ונכר, היא ביקשה מכרים. את מכריה העלתה למדרגת טופסים אידיאליים. כך עשתה גם למלים שבשיריה. היא נטלה מן המזומן ומחקה מעליו את סימני המשמוש והמחזור החילוני. בשירתה כבחייה ניכרת האימה מפני היכרות חדשה עם מלים, שיש להן קריבות משפחתית רחוקה. היא אהבה את הקרוב, את האינטימי, את מה שמשתלב ואינו יוצא דופן.

רחל היתה מן המצניעות לכת. היה לה יחס של דרך ארץ למשוררים העברים שקדמו לה. למדה מהם והביעה להם את הוקרתה בגלוי. הפלגות-שבח והעמדתה כמשורר המהפכה בחיינו, פוגמת את שורת הדין והאמת. רחל היא ביסודה משוררת אינדיבידואלית. המהפכה היא בחינת פעמון גדול, ואילו היא בחינת ענבל, המשמיע קול צלצול רך ונעים. ששונה ויגונה, צערה וסבלה, תוחלתה ואכזבתה הן בלי ספק תולדת המהפכה והתמורה בחיינו, אך לא התמורה עצמה. ההיקף הרחב והתנופה הגדולה לא היו מתעודתה, ואין תיאור מהפכה בלא היקף ותנופה. היא היתה ותהיה נעימת-זמירות, המשיחה את צערה ותקוותה, שנפשה מרטטת לקראת כל גיל וחיל. היא היתה לפה למאוויים ולכיסופים, המחלחלים בלב הפועל והחלוץ היוקדים בלהט השמש והשאיפה. היא תהא מבהיקה ברקיע השירה העברית כשביל-חלב. אולם כבודה מחייב אותנו שלא להפליג בתארים ובתכונות שאינם הולמים אותה.

גן-התמרים הנהדר שבכנרת, המטופח באהבה כה רבה, נקרא על שם רחל. חוטרי התומר של הגן, כך הוגד לי, נפוצים על פני כל הארץ. כדי להרבות בנטיעתם ולהחזיר לנו אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל, שירי רחל המושרים בפי העם, הנפוצים כבר על פני כל העולם היהודי, משולים לאותם החטרים.

תש"א

המלצות קוראים
תגיות