מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בוקי בן יגלי

מאת: ישראל כהן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

הוצאת ועד; תשכ"ב

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

בבקרה של הספרות העברית החדשה הבהיקו כמה דמויות, שהיו ניפלות זו מזו באופיין האישי, בכוח יצירתן ובסממני אמנותן, אך מצויינות בסימני-היכר נפשיים משותפים. טבועה בהם אותה גושפנקה, אשר תקופה אחת בעלת שאיפות וצרכים שווים מטביעה בנפשם של בחירי בניה שאזנם כרויה להאזין לפעמיה החרישיות ולהלמות לבה של אותה תקופה. גושפנקה זו חתומה בדמם וברוחם והיא שעושה את שבט היוצרים בעונה מסויימת חטיבה אחת אם גם כל אחד מהם עוסק בפרק יצירה שנתיחד לו לבדו. בני הדור עצמם לא תמיד מבחינים בכך, אבל הבאים אחריהם אינם צריכים לטרוח הרבה כדי למצוא את סוד הזיווגין הרוחניים שבכוחו הצמיד שר-החיים כמה אישים לדור אחד. דרכו ללכת אליהם במטמוניות ולמסור להם את המפתחות לבית גנזיו. מפתח לאיש, מפתח לאיש, באופן שכולם יחד פותחים את כל ההיכלות הנעולים או בונים היכלות חדשים.

אלו הן דמיות-גבולין, כלומר, הן עומדות על גבול של שתי תקופות, שני סדרי-עולם, שני מחזורי-רוח. המאות האחרונות בתולדות עמנו לא הוציאו מתוכן הרבה דמויות כאלה, הואיל והתמורות הרוחניות הגדולות לא היו מרובות בהן. ההתרחשות הרוחנית היתה בדרך כלל רצופה, ללא קפיצות ודילוגים, ללא מהפכות ניכרות. ואם היו חזיונות מהפכניים, כגון המשיחיות או החסידות, שהטילו כמה סדקים ופצעים במסורת והכאיבו לכמה אברים באומה, הרי אירעה להם אחת משתי אלה: או שהאברים נחתכו והורחקו או שהפצעים נרפאו בדרך אחרת, ומסורתה של היהדות שבה להיות רצופה רציפות של זמן ושל תוכן. ההשכלה. אותה שעה עשו אנשי המופת שלה חשבון נפש ולא ראו תקנה אחרת להבראת האומה אלא התחדשות ותמורה בסוד קפיצת הדרך: דילוג על כמה חוליות חסרות שבשרשרת ההתפתחות הרוחנית, התהום בין מה שהיה והווה ובין מה שצריך להיות, היתה עמוקה, וגשר-מעבר ביניהם לא היה. כגשר יחיד שימשו הם, דמויות-הגבוּלין. הם היו עונקים את גלגל העבר וגלגל העתיד ומגביהים גם את בני דורם הַגְבָהָה רבה כדי להראותם את הרצוי ואת הראוי. טבעם של אלה טבע גדול הוא, אך גם טבע טראגי. הם משקיעים מרבית כוחם בפינוי הריסות, בהנחת אבני-פינה, בבריאת ניב-שפתים, בקריאת שמות לדברים, כל ימיהם שרויים במזל חנוכה. ידיהם מלאות עבודה ומוחם נטרד בשאלות, ואינם יודעים ידיעה ברורה מה מוקדם ומה מאוחר, ולמה הם קרויים בעצם לעשות. לפיכך הם אוחזים בזה וגם מזה אינם מניחים ידם. מזנים ברצון טוב, בחלומות יפים וביכולת נאה – הם נודדים ממקצוע למקצוע. מפינה אחת לחברתה, מראשית לראשית. רוב חייהם עוברים עליהם בהפרשת תרומות ומעשרות לכל מיני סוגים של יצירה מקורית ותרגום, ורק בנקוף שנים רבות, לאחר שנצטללה תפיסתם יש שהם מגיעים לנחלתם הקבועה והיחידה, שאליה יתמכרו בכל להט יצריהם ובינתם ובה ישקיעו את הרכוש האמנותי אשר רכשו בדרכם הקשה. אריכות ימים, בפשטות מובנה של מלה זו, היא כאן גורם נכבד. לא קשה לנחש מה היתה למשל, דמותו של מנדלי אילולא עשרים שנות יצירתו האחרונות. ואפשר שאילו היה פרישמן מאריך ימים כמותו, היו גם מורשתו הרוחנית וחותם דמות-תבניתו אחרים. משלוש דמויות הגבולין – מנדלי, פרישמן, בוקי בן יגלי – הגיע רק מנדלי במרוצת חייו הארוכים והמבורכים לידי דעת-עצמו ולידי צמצום עצמו בספירה האמנותית. אם כי גם הוא “ערך גלויות” בתחילתו בין מקצונות רבים. בעוד שפרישמן היה בעל מלאכות הרבה עד יומו האחרון, ואף על פי שהשכיל ליצור בכולן, אי אפשר לו לבוחן שלא יחוש, כי ריבוי זה בא אצלו למעט, אולם בקי בן יגלי היה דמות-הגבולין בה' הידיעה. כי בה אצורים כל התגין, האכין והרקין, שמנו חכמי הפרצוף באישיות כזאת.

ב

שני שמות היו לו כנגד שני כתרים שזכה להם: בוקי בן יגלי וד“ר ל. קצנלסון. שניהם היו לו בחינת עצם ולא מקרה. הראשון נתיחד למשורר שבו, לכותב הסיפורים, לחולם החלומות, למעריץ היופי, לליריקן ולבעל הדמיון היוצר; ואילו השני בא לסמן את הרופא, את איש-המחקר, המלומד, הדורש אל העבר, הבודק את אברי האדם, המתאר את חוקי הטבע והעוסק בהלכות טומאה וטהרה. פילוג עצמו ומתן כינוי מיוחד לכל פלג מעצמותו הרוחנית, לא היו לו מעשה משחק וסלסול, מין מדרש שמות, אלא פרי ההתבוננות בנפשו, ואולי פרי אמונה. ששום שם אינו יוצא לבטלה, שהשם גורם. לפיכך היה לו גם שם שלישי: אביזוהר. זה הונח על החוזה שבו, על היסוד הנבואי שבנפשו. “מחזיונות אביזוהר” נקראים פרקי השירה המנוקדים והכתובים בסגנון ביבלי מובהק, אך מכיוון ש”המחבר החליט לכלוא את נבואתו" – לפי עדות עצמו – לא נתקיים שם זה בידו ולא נתכנה בו. הוא נמנע מלהוציא את מעינות נבואתו החוצה, אבל רשות ניתנה לנו לשער, כי הברת-יעודו זה חלחלה בנפשו עד סוף ימיו. אכן רק מי שהרגשת-תעודה לו, יכול היה בימים ההם להוסיף ככה את לקחו, לעוג עוגה מסביבו לבל יפגעו בו החצים והבליסטראות שהוטלו כנגדו.

הוא ראה את עצמו עשוי רשויות רשויות. ולא זו בלבד: חייו נדמו לו כשלשלת של נפתולים עם רשויות אלו. פעם ידה של האחת על העליונה; אותה שעה הוא רוקם סיפורים דמיוניים, כותב מאמר לירי, שר בפרוזה ומרחף בעולמה של הויה, ופעם אחרת ידה של השניה על העליונה. אותה שעה הוא חוקר פרקים בתולדות האומה, משיב את האבק מעל מונחי-רפואה עתיקי-יומין, מסביר ומפרש, ונותן חלקו למדע הכללי ולחכמת ישראל, אולם יש ששתי הרשויות האלו משתתקות; אותה שעה משתלט בו מעמד-נפש מדוכדך, גם לזה האחרון נשתיירו רישומים המעידים אגב, על המידה של כובד-ראש אשר נהג בשני שמותיו.

בשעה שפרישמן ביקש ממנו לכתוב בשביל “הדור” ועורר אותו לגשת מיד אל המלאכה השיב לו:

“בוקי בן יגלי כבר עבר ובטל מן העולם. רק צלו מתהלך פה עלי אדמות כתמונת רופא אחד, המכונה ד”ר קצנלסון. – – – והרופא הזה יש אשר ישכח, כי הוא צלו של בוקי בן יגלי"…

מצב נפש זה היה בן-חלוף, כי לא עברו ימים מועטים והוא שלח לפרישמן מפרי עטו של בוקי בן יגלי דוקא.

ג

בני דורו מספרים עליו – וגם מכתביו מחזקים עדות זו – שתמיד היה תוהה על עצמו ושואל: מהיכן נחצבה נשמתי? מהו היעוד אשר יעד לי הגורל? האם הולמת אותי איצטלא של מלומד או של מספר או של חוקר? ולא בראשית דרכו בלבד היה כך; בזה אין משום פליאה. אלא גם באמצעיתה ואף בסופה “כי מה תקותי או מטרתי הפעם – הוא כותב במכתב – אם לא לעשות חיל בין סופרים וחוברי חבר. ומי יודע אם יזכוני כשרונותי להשיג את המטרה הרוממה הזאת”. הוא הרגיש בקרבו עתרת כשרונות וסגולות. תסיסה רבה של כוחות ומניעים אך לא ידע לאן פני כולם מועדים. המלאך הממונה על מתנות–הרוח העניק לו הרבה, אלא שפרש עליהן כמין וילון ולא היה יכול להבחין בהן כהלכה. הוא חש את רחשן ואת עוצם כוחן, אבל לא את מהותן, ובהיותו איש-מדע שאינו סובל תוהו ובוהו ועילום-שם, ביקש להכניס סדרים גם בתוך כשרונותיו ונטיותיו. עמד וערכם ערך-שיטה: אלה לספירת היופי והשירה, ואלה לספירת המדע והמחקר. ואף את עצמו חצה. חציו לספרות וחציו לחקירה. לשם כך ניסה להגשים כל מתת ומתת שבנפשו, וכל ניסוי וניסוי הצליח בידו והוליד לו סיפור, מאמר או מחקר. ברם, לידי מסקנה כוללת לא הגיע. על סוד נפשו לא עמד. הוא הערים על עצמו ויצר, הערים-ויצר. פעם נגלה לעצמו כשליחה של בת-השירה, פעם כצופה לבית-ישראל, ופעם ראה את עצמו כמי שנועד להפיץ השכלה, להורות, לתקן טעויות ולגלות אמיתות חדשות. אול כשמת – אפילו חצי ידיעת-עצמו לא היתה בידו.

עכשיו, כשלושים שנה לאחר מותו, אף אנו תוהים עליו ומבקשים לעמוד על שורש נשמתו. אחת ברורה: חלוקה זו לשמות ולספירות אין לה על מה שתסמוך. התחומים יונקים גם אצלו זה מזה. כל מה שהוציא מתחת ידו היה מעשה סופר ומשורר. בתנתו את גורל העם, בספרו אגדות לילדים, בהתווכחו עם חובבי-ציון, בשנותו את “משנת יהודה הרופא” ובלמדו פרק בידיעת הטבע – על כל אלה היתה מרחפת רוח אחת. בוקי בן יגלי וד"ר קצנלסון רשות אחת היו.

ד

הנער והנערה יערגו ליפי הטבע, לאהבה ולחיים של יצירה – יהא לבם דופק עם קריאת סיפור זה. בת-זוהר של “אהבת ציון” למאפו שורה עליו. זה הנער שלמה, אם כי הוא בגולה וחותם הגלות טבוע בו, הריהו דמות של נער חולם, המצוי בכל מקום ובכל זמן. עצבותו האלמת, היונקת מן הסתירה הגדולה שבין צמאונו לתפארת ולשלימות ובין תנאי הסביבה החילוניים, הכופים אותו להשתעבד לשיגרה ולקטנות – איננה חזיון בן-חלוף, וכמה סמלי הוא מעשהו נפלאה היא “שירת הזמיר” שלו. חנה וחסדה מפעימים אותנו עד היום. וכל עוד של הנער אשר ישב דחוק בעגלת-הכילה ומרוב תשוקה לראות את זיווה של התולדה, הנגללת והולכת תוך כדי נסיעה, נקב לו בחשאי באצבעו חור קטן במחצלת. בין השתי והערב. כדי להביט “בעד האשנב הקטן הזה אל השדה ואל גני העץ, אשר עברה העגלה עליהם”. לא הוא לבדו עשה כך ולא בגולה בלבד עושים כך; כל מי שחננו אלהים עין רואה ולב מרגיש, ופגעי החיים מונעים את חושיו מלהינות, חזקה עליו שיהא נוקב באצבעו אשנב זערורי, כדי להציץ בעדו הצצה כלשהי בפני העולם. אנו קוראים בסיפור הזה שמשום-מה הכתירו אותו בתואר “אידיליה”. ולבנו הומה לכל הנפשות הפועלות בו, שהן חלומיות ומציאותיות בהעלם אחד. מה נאה הנערה דינה, אשר לבנת שיניה ושחור עיניה העלו בלב שלמה, הלמדן הקטן את האסוציאציה “אש שחורה על גבי אש לבנה”. יש בה עירוב של צניעות ישראלית מסורתית עם קוקטריה דקה מן הדקה. בכוחה המסתורי, כוח אשה עולת-ימים, אשר גל האהבה הראשון השתפך בקרבה, העבירה כמו ביד-קסמים את עצבותו של שלמה. שהוריו חשבו, כי אין לה ריפאות עוד. היא העלתה “חכליל בלחייו” ולטשה את “ברק עיניו היפות”. שלמה הרך והעדין, הידוע כעלוּי, רואה חלומות בהקיץ. אינו יכול להשלים עם מה שנתגלה לו אגב הגייה בתורה, שישנן מצוות התלויות בעבודת האדמה ובחיי-הטבע, שהיהודים אינם מקיימים אותן, אלא משננים אותן על-פה. נפשו נצרבה צרבת קשה מחמת מאורע קטן: בשעה שהאכרים התפללו לגשם ושמחו לרדתו, “נאנח אביו בשברון מתנים”, הואיל והגשמים הביאו עמהם ירידת שער התבואה. אז החליט לעלות ארצה. לעבוד את אדמתה ולהוציא ממנה את לחמו. הוא ברח מן הישיבה והצטרף לאכרים הקוצרים. כל תושבי העיר נדהמו וחשבוהו למשוגע ולאבוּד משני העולמות.

כבמועט המחזיק את המרובה תיאר בוקי בן יגלי את פרשת מעשיו ונסיונות-נפשו של שלמה. אך על כל מאווייו והחלטותיו השפיעה שירת הזמיר. היא שעוררה את חושיו ואת נטיותיו והיתה לו השאור שבעיסה, כל סולם הצלילים בקע ויצא מתוכה:

“וישר הזמיר את שירתו על נועם השחר ועל הוד הבוקר, על יפעת היער ועל יפעת היער ועל חמדת שדי תרומות; וישמע את מנגינותיו פעם בקול צהלה ורינה ופעם בקול נכאים והומה כחלילים – – – הידעת את הארץ הזאת? שאלהו הזמיר בנוער שירו”.

בפני שאלתו של זמיר כזה אין לעמוד. הנשאל לא ישקוט ולא ינוח עד שידע את הארץ. ואמנם הסערה,ששירת הזמיר חוללה בנפשו, לא קמה לדממה.

ודאי לקוי הסיפור בחסר וביתר. אפשר למצוא בו מומים טכניים ופסיכולוגיים. אך הוא כולו שירה. שירת הנפש הצעירה, העומדת על פרשת שערי-החיים ואינה יודעת על איזה מפתן לדרוך, והיא מכוונת את צעדיה למנגינה, המצטללת והולכת. לסיפור הזה אין סוף המניח את הדעת. משום שאין סוף כזה למי שהולך אחרי הזמר או הזמיר. אנחנו יודעים מה יזם שלמה לעשות לאחר ששב מאמריקה. אך אין אנו יודעים אם הצליח להוציא את זממו אל הפועל ומה היו הנהגותיו. מבחינה זו מזדהה הנער שלמה עם בוקי בן יגלי, אף הוא הלך אחר קול הזמיר. גם בשעה שעסק בחיי המעשה. איזן וחיקר, ריפא חולים וטיפל בצרכי ציבור – לא פסקה אותה בת-קול של הזמיר לנהם בקרבו, כיונה. היא היתה הרוח החיה באופניו, אך היא גם שיקעה בנפשו אותם הכיסופים ליפה ולנעלה. שלא זו בלבד שאינם באים לעולם לכלל התגשמות מלאה, אלא עוד מפריעים אותו מהיות “ככל האדם”. מגילת חייו של בוקי בן יגלי פרושה לפנינו, תכניותיו וחלומותיו ידועים לנו ברובם. הוא התענג עליהם. הם היו שעשועי רוחו, עליהם סיפר לחבריו, אך לא הגשימם, ולא היה יכול להגשימם. קול הזמיר הפריע אותו. כל פעם שד"ר קצנלסון ביקש לישב בשלוה, קפץ עליו רוחו הסוער והמסעיר של בוקי בן יגלי.

החלום, הדמיון והערגה הסתומה הם השתי והערב גם של שאר הסיפורים. ב“בין אדני השדה” אלו בעלי-החיים האגדיים הצמודים בטבורם לאדמה ואשר בהיפסק הקשר הזה מיד הם נופלים ומתים. סימל את תשוקתו לאדמה: “יש אשר תערוג גם נפשי למנוחה. ויש אשר אחוש גם אני רגש אהבה וגעגועים על האדמה – אם כל חי. אז אחלום חלומות בהקיץ. אז אתפרק עליה בחזון כגמול עלי אמו. היא תניקני בשדיה ועל ברכיה תישנני”.

ברם, הטריד אותי הספק שמא כבר עבר זמנו ולא יוכל עוד להתערות בקרקע: “אבל האמצא שם בטבור ההר, בתווך, את המנוחה אשר אני מבקש? כי אם לא יצלח בידי כיום לשלי את שרשי ברגבי האדמה, הלא נבל אבול”.

בכל סיפור מסיפוריו גנוזה תמצית של בינת-חיים, ועם זה נסוך עליהם אור של תום-עולם. אגדות כאלה נכתבות רק בתקופות-ביניים, בשעות בין השמשות. דוק של רזין פרוש עליהן. כי באוירה של תעלומה משגשגת האגדה. האגדה, היא נסיון להסיר את הצעיף מעל פני התעלומה ע“י כיסויה בצעיף חדש, כשם שהאהבה יונקת מן הסוד שבאשה ומעמיקה את הסוד הזה תוך כמיהה לחשפו. בוקי בן יגלי הוכשר לכתוב אגדות משום שהיתה בו מן הילדות הנצחית. בכל ראה חידות. אפילו חידות שנפתרו לא חדלו להיות בעיניו חידות. כסופר היה כולו תהייה, הפלאה, גם את המדע שלו השקתה האגדה. לא האיתגליא שבאברי האדם משכה אותו לא הצד הרפואי. אלא האיתכסיא הסמל המקופל בהם. משום כך השתדל ליישב את הסתירה שבין המספר המסורתי על רמ”ח אברים ושס"ה גידים ובין מסקנות המדע, המכחישות את המספר הזה. עצם הצירוף קסם לו, מתוך השראה כזאת עסק גם בחישוף אוצרות הלשון העברית. כל מילה היתה אהובה עליו כאגדה. הוא שלף אותה כאבן מפולמת מתוך מצולות הספרות, שוחח עמה, גבה עדות מפיה והיא סיפרה לו אגדות מני קדם. קראו נא את ההקדמות לחקירותיו הבלשניות ותווכחו לדעת, כי אמנם כך הדבר.

ה

אין להסיח את הדעת מן התקופה שבה חי ויצר. מסביבו היו אי-אילו נאות-דשא, אך הנוף כולו לא היה מרהיב את העין. מליצות שדופות על השכלה בת השמים, תרגומים קלוקלים, קטנות מוחין, מרירות ומריבות תפלות, משטר בעלי טקסא, פרעות ותכונה להגירה – זה היה הרקע הרוחני והחברתי. בפרקי זכרונותיו, “מה שראו עיני ושמעו אזני”, עיצב בעט אמן את דמותה של הסביבה והציב יד לתקופה ההיא. פרצופים רבם העביר לפנינו, המשרים על הקורא את האוירה של אותם הזמנים. את השיר הראשון כתב בדמעות. אך כשקרא אותו באזני בני משפחתו מילאו פיהם צחוק. ועל כך הוא מעיר: “מליצה ושיר היו דברים בלתי נודעים לעמנו בימים ההם”. הכל היה בחזקת בדחנות וחרזנות. חוץ מיחידי סגולה, שהבקיעו להם דרך לאוצרות הרוח, חסרים היו עדיין בכלל כלי-קיבול וכלי-עיכול לדברים שבטעם ושביופי. בתוך אותו עולם-ישימון צץ ועלה אדם מופלא זה. אשר בו נתגלמו לא רק תכונות אנושיות תרומיות כגון אהבת ישראל ואהבת הבריות, אלא גם יושר-הגיון, רוח שירה, ומידת הבחנה דקה. איש-אשכולות היה. בקיאות כזאת בכל חדרי התורה, ידיעה כזאת בבבלי ובירושלמי, בספרי הפוסקים ובספרי החסידות, אינן מן השכיחות. אולם לא בגנזי הרוח הישראלית בלבד היה בן-בית. אלא גם במקצועות השכלה ומדע כלליים. אלה נתנו בידו אמת-מידה של בקורת והכשירוהו להיות דיין בשאלות הזמן. הוא לא היה טיפוס של קולט פסיבי, השוכב על דינריו; הוא התיך את הדינרים המוכנים ויצק מהם מטבעות חדשים. משום כך נמשך אל הערכין הנידחים שבאוצר ישראל, שאין איש יודע עוד את טעמם ומשמעותם. דיני טומאה וטהרה. נגעים ואהלות. מחלות ושמותיהן היו מחוז חפצו. הוא בדק אותם לאור השקפה היסטוריוזופית. לא דברים בטלים ראה בהם, כדעת משכילים בימים ההם, אף לא חזיונות ילידי חוץ, אלא גופי חיים ישראליים. תורת משה וחכמי ישראל בדורות רבים לא עסקו בענינים של מה בכך, ודאי הוא, שטעם עמוק היה בהם, שנשתבח במרוצת הזמנים הוא היה חוקר-סניגור וביקש לבסס ביסוס מדעי את הנחתו, שכל הררי ההלכות שנתלו בעניני טומאה וטהרה, כתות ומחלוקות, היו אמצעי למטרה אחת: לקיומה של האומה, ליחוד דמותה, למילוי שליחותה. כן, שליחות היתה ותהיה לישראל. על כך הכריז בקול רם, כמה מפליא ומרנין הדבר; הוא, שהיה חניך ההשכלה אשר מתחה על העמוד כל ערכי ישראל ומצאה אותם לקויים במומין וראויים לגניזה, אשר דעתם של חוקרים אירופיים היתה מוחזקת אצלם כאמת אחרונה שניתנה מפי הגבורה – דוקא הוא לא הושפע כלל מהלך-רוח זה, אלא היה נמלך בבית-דינו של שכלו והגיונו בלבד. וכך הוא אמר במחקרו “יסודי טומאה וטהרה”:

“ביסוד חקירותי תהיה מונחת תמיד ההשקפה המקובלת בעמנו, שעל פיה ייחשבו חמישה חומשי תורתנו לתורה אלהית אחת, תמימה ויחידה, בניגוד לדעת המבקרים החדשים הנוטים להאמין, כי תורת משה היא חיבור תורות רבות ושונות – – – ובכל זאת אחשוב, שאין החובה מוטלת עלי להגן על המסורת תמיד בפני המבקרים. – – – אם יזדמן לי, לרגל המלאכה אשר לפני, להוכיח במופתים מדעיים את קדמות חוקי תורתנו, אז לא אמנע מעשות זאת”.

הכוונה היא כאן, כמובן, להדגיש מה גדול היה כוחו הפנימי להלוך נגד הזרם ולהשען על בינתו ועל כוח-שיפוטו בלבד.

ו

בקנה צופים משלו נסתכל גם בפני החזיון הגדול של דורו: חיבת ציון. הזמן לא אישר את צדקת דעותיו, וכוח-ההוכחה של נימוקיו פקע; אולם עד היום רעננים מאמריו הפובליציסטיים והם מקרא עונג. כל כך הרבה חיות הוצקה בהם, הוא מתגלה בהם כבעל טעם, ובעיקר: כבעל נימוסים נאים. כל המעלעל בדברי הפולמוס של הימים ההם תסלוד נפשו למראה רמת המתווכחים וחסרונן של מידות תרבות אלמנטריות. אולם בוקי בן יגלי הרצה את דבריו מתון מתון, בהומור, בלשון מובנת ורהוטה, במתק-שפתיים וביחס של דרך ארץ אל יריבו. על ידי כך הכריח גם את בני-הפלוגתא שלו לשקול את דבריהם ולנהוג בו כבוד. חובבי ציון לא חשׂכו שבטם ממנו. במכתב אחד הוא אומר: “הציונים – - – בחוש-הריח החזק אשר להם ירגישו, כי לא להם אני”. אולם הוא היה נמנה עם אותה כת קטנה של לא-ציונים, שהעמיקו את הרגשת הציונות, שבנו את הספרות העברית החדשה, שחידשו את נעורי לשוננו והניחו יסודות לתחית הדיבור העברי. כמוהו כמנדלי וכפרישמן. כמה נצטער על כך, שהיה אנוס להקדיש מזמנו וממרצו לעבודה ספרותית בלשון לועז. “שקוע אני – הוא כותב – בעבודה תמיד, בעבודה קשה, המפרכת את גופי ואת נשמתי. הנני עורך אנציקלופדיה בשפת רוסיה, בשעה שלבי נתון לשפת עבר. מפטם עגלים לעבודה זרה, בשעה שהיכל נפשי עומד שמם”. נוכל איפוא לתאר לעצמנו מה גדול היה מכאובו, כשמישהו מחובבי ציון הטיח כנגדו, שהוא מתבולל, היה רגיל להגדיר את עצמו כ“יהודי שלא על מנת”, כלומר בלי תנאי ציוני. אולם על עצם מטרתה של חיבת ציון כתב: “ובדבר מצות ישוב ארץ-ישראל הלא ידעת, ידידי, כי בדבר הזה מחשבותי כמחשבותיכם, כי יקר הרעיון לנפשי” (“היום”, תרמ"ז, גליון 224) “כי הראיתם מימיכם איש עברי הדבק בעמו, אשר לזכרון יושבי ירושלים לא יפעם לבו ברגשי אהבה וגעגועים?”, נראים הדברים, כי סיבת יחסו הבקרתי לחובבי ציון נעוצה בתפיסתו הרוחנית. הוא היה מדורשי השלימות. איסטניס היה ולא סבל אבק של צביעות. אולם לתנועת חובבי ציון נספחו גם גרים, אשר תרבות ישראל היתה להם כארץ לא-נודעת. הם רוממוה בפיהם, אך בלבם רחוקים היו ממנה ת"ק פרסה. עליהם שפך קיתון של אירוניה:

“אהבתנו אנחנו לחכמת ישראל היא אהבה שתלויה בדבר, יען נקרא בספרים ונמצא בהם חפץ ועונג. אולם בני הכת (הלאומיים – המעתיק) לא ידעו קרוא עברית ואהבתם לספרותנו היא אהבה שאינה תלויה בדבר, כאהבת דון קישוט לדולצינה רעיתו. אשר מעודו לא ראה אותה פנים אל פנים. אבל אנחנו אוהבים ומחשים והם אוהבים וצועקים; אנחנו אוהבים את ארץ אבותינו, ערש אומתנו הנשמה כיום, ובני הכת גם כן אוהבים אותה, אולם אנחנו אוהבים ויודעים, כי עת לחשות… והם אוהבים וצועקים ככרוכיא, עד אשר העירו את כל הפחות בהרמוניהם מתרדמתם” (“היום”, גליון 204, תרמ"ו).

כיום אנחנו יודעים יפה עם מי היה הדין, עם המחשים או עם הצועקים. ברם, אין להעלים עין מכך, שאותו טיפוס של ציוני, הקורא הידד לתרבות העברית והוא עצמו מדבר בלשון לועזית וחי חיים לועזיים, היה יכול להביא בעל נפש יפה כבוקי בן יגלי לידי סלידה.

*

אמן פדגוג היה. לא רק כמספר סיפורים וכרוקם אגדות ידע להתגנב לתוך לב הקורא הצעיר בדרכי שידול ופיתוי, אלא גם כחוקר. יתר על כן: המטרה הפדגוגית היתה ראש מטרותיו. הוא ידע את סוד ההסברה הנעימה הלוקחת שבי את אוזן השומע ולבו. אפשר שחטא פה ושם למסקנות המדע החדיש. לחוקי החינוך וההוראה לא חטא. משום כך אנו קוראים את מחקריו מתוך רגש של נועם וכיפורים, בחינת “ודילוגיו עלי אהבה”. הרבה מחידושי הלשון שלו, ביחוד במקצוע הרפואה, נקלטו, הרבה מהם הופרכו ונפלטו, אך האהבה האצורה בכולם ויחס ההערצה ללשון העברית – עושים גם את שגגותיו לשרידי קודש.

סגולותיו החינוכיות באות לידי גילוי מיוחד בסגנונו. עוד במכתביו הראשונים לחבריו התנכר ביפי-שפתו ועומק הרגשתו, אולם הוא היה אדם לומד ומתפתח. ובלשונו ניכריים רישומי התפתחות, נפתולים וכיבושים. תרבותו הלשונית היתה גם פרי שקידה וקנין דעת. ככל שהתבגר כן פחתו והלכו היותרות והכבד של המליצה. סגנונו התגבש והתגוון, קלוּת ניסכה בו וכעין רשרוש כנפים מרחפות נשמע מתוכו, במקומות רבים הוא מעלה בנו את טעם סגנונו המקראי של פרישמן. רוך מיוחד וטהרת-ניב מלפפים את אגדותיו, צליליו החגיגייםהתרוננו בהן בכל תפארתם, תרגומו העברי ל“האם” של אנדרסן (שגם פרישמן תרגם אותה), הוא הישג לשוני אמנתי רב. והוא ידע את חין-ערכו וסגולות לשונו המיוחדת. כשפרישמן ייחס לו בטעות מאמרים שנדפסו ב“המליץ” בחתימת “יהודה הרופא”, הוא מקפיד ואומר:

“אבל את הסגנון יקירי, את הסגנון הלא היה עליך להכיר מיד. הוי יקירי, רק הסגנון לבדו הוא אשר נשאר לי מכל עמלי בחיים”.

*

אדם מופלא היה בוקי בן יגלי. נשמה גדולה שכנה בקרבו, רוח שירה אמיתית צלחה עליו, על מיתרי כנור דק פרט כל ימיו. את כובד חייו וסבלותיו גלגל באגדה, שרקם באצבעות ענוגות. שבעים שנה חי ויצר, אך צעדיו היו חרישים ורק בת-קולם נשמעה. כשם ששער-החיים לא נפתח לקראתו בקול רעש, כך הוא ננעל בלאט, וזמן קצר לפני מותו, כשכל פרשיות חייו חלפו לעיני רוחו, ונדמה היה לו כאילו חטא לצו הפנימי שלו, – התוודה במכתב לפני חברו:

“רק במקרה נמשכתי לחוגם של אלה העוסקים בצרכי ציבור, אם כי בעצם לא הייתי מן המְַעשים”.

כן, הספירה שממנה נחצב, היא אחרת לגמרי, הלא זוהי ספירת הנגינה.

תש"ג

ישראל כהן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ישראל כהן
רקע
ישראל כהן

יצירותיו הנקראות ביותר של ישראל כהן

  1. פרקי אהרן מגד (מאמרים ומסות)
  2. קורות חיי (זכרונות ויומנים)
  3. יצחק אדוארד זלקינסון (מאמרים ומסות)
  4. ירושלים – שער לספרי עולם (מאמרים ומסות)
  5. דו-שיח של סופרים עברים וערבים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות ישראל כהן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות ישראל כהן

יצירה בהפתעה
רקע

הביביליותיקות החדשות, הגדולה של “תושיה” והקטנה – לעם ולבני-הנעורים – של “מוריה”, עושות את עבודתן: גם מזו וגם מזו יצאו כבר עשרה-עשרה נומרים. “הביבליותיקה הגדולה”, הוציאה חלק משירי ר' שמואל הנגיד, ספר אחד של ר“שׁ רוּבין, חלק אחד מסיפורי בּרַנדשׁטֶטֶר, מסעות פרופיסור זֶליקוֹביץ, “דמדומי” יצחק קצנלסון וקובץ מאמרים ספרותיים מאת ברדיצ’בסקי. מובן, שמזון שירי-ספרותי אמיתי ימצא הקורא בן-הדור רק בשני אלה הספרים האחרונים, אף על-פי שגם בספר-שיריו של ק., כמו שהמשורר בעצמו מבין בהקדמתו, נכנס הרבה בוסר, ובספרו של ב. “בערב” יש יותר מדי רוב-דברים, הכפלת דברים וחזרת-דברים. עלתה לו לב. ביותר הכאראקטריסטיקה של ליליינבלום ז”ל. אחר כך הספר עוסק בפרישמאן, בריינין, סוקולוב, ברנפלד, קלוזנר, צייטלין, ובר-טוביה, ובוודאי יש איזו הערות נכונות בנוגע לכל אחד ואחד, אבל הקוטב, לרוב, סוף-סוף, חדא הוא: גם את סוקולוב, גם את ברנפלד, גם את בר-טוביה הוא מתאר, למשל, כסופרים מחוסרי עצמיות מיוחדה! יש גם הפרזה, המגיעה עד לקלקול שורת האמת הגלויה, האלמנטארית, ביחוד בנוגע לקלוזנר.

גם הביביליותיקה של “מוריה” לעם ולבני-הנעורים שמטרתה היא כל כך חשובה ונחוצה, בהיות שבאמת כמעט שאין לנו כל חומר ספרותי הגון ובריא בשביל בני-נעורינו, יש שבמקום להעשיר את ספרות-המקרא שלנו בספרי-המופת: אָרטר, סמולנסקין, ברוֹדס וכדומה, הדורשים, אמנם, עיבוד והכשרה רבה, היא אינה אלא מוסיפה אכסמפלארים חדשים בשוק-הספרים, מלבד “קפיצת-הדרך” של גורדון, שיש בזה איזה חידוש, עמדה והדפיסה את “מסעות בנימין השלישי”, ציורי פרץ ופייארברג, רשימותיו של פרישמאן – חיבורים נפוצים למכביר גם על ידיה וגם בלעדיה, ולרוב באותה צורה ממש.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.