מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הביקורת בחינת יצירה

מאת: ישראל כהן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

הוצאת ועד; תשכ"ב

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

ביקורת מהי? טפלה לעיקר, או עיקר לעצמה? שרתי במדינת היצירה או מס עובד לה? המאמצת היא לה ילדי נכרים, א בעצמה יושבת על אבניים ויולדת? לשון אחר: כלום הביקורת סוג של יצירה, או זן של פרשנות? כלום קיימת היא בזכות אחרים ועושה ברשות אחרים או עומדת ברשות עצמה? בוראת היא עולם משלה, או אינה אלא מלאך-שרת, מלווה את מלכת היצירה ואמרת לה: בואי כלה, בואי כלה! באה לעולם כדי להלל מעשי אחרים או לחללם, או שמא נועד גם לה תפקיד של יוצר? יש לביקורת אור משלה, או אינה אלא בת-אור ונוגה-נגדה של יצרה אחרת?

כבר נשאלו שאלות אלו פעמים רבות בגירסאות שונות, ומניין התשובות כמניין השואלים. ואף על פי כן אין אנחנו בני-חורין לחזור ולשאול, שמא יאיר לנו מזלנו ונאמר בה דבר, הראוי להישמע.

אין שום סוג יצירה יכולה להתקיים אלא אם כן העוסקים בו מאמינים בייעודו ובייעודם. ואם תש כוחה של הביקורת, אפשר כך הוא מחמת תשישותה של אותה אמונה בייעוד עצמה. ואם נחזיר לה אותה אמונה, נחדש את חיוּתה ונאדיר את פוריותה. מכל מקום, הקולות הקוראים כנגד הביקורת, שהיא איילונית ועירומה מכל יעוד עצמי, תובעים גילוי דעת.

והיכן שורש הדעה הקטלנית על הביקורת? מה הביא סופרים והוגי דעות לראותה כבריה עלובה, שאין לה חיים משלה? מנין אותה טינה כלפיה?

אין ספק, שלא פעם אחת הסיבה בחוויה אישית של ממעט דמות הביקורת. פסיכולוגיה של מעמקים עשויה ללמדנו, שיוצר, ואפילו הוא יוצר גדול ומקובל, מפחד נפני הביקורת, פשוטו כמשמעו. מתיירא הוא שמא “ינתחוהו”, או ימצאו בו פגם, או יגלו צד תורפה ביצירתו שנוח לו להעלימו. יראה זו, יראת הביקורת, על הרוב אינה ידועה לבעליה. עלומה היא ממנו. אחד ממכשירי ההגנה העצמית היא. ולפי שהביקורת חיה וקיימת, הריהו מבטלה מראש בלבו ובפיו ונוטל הימנה את ערכה. מכאן ואילך יכול המבקר לומר עליו ועל יצירתו מה שירצה, שכן כל דבריו אינם ולא כלום.

סיבה עמוקה יותר למיעוט דמותה של הביקורת בטעות ראייה וקריאה. מכיוון שהמבקר מצמיד את כלי אומנותו ואת כושר רוחו ושכלו למפעלו של יוצר אחד, כלומר, הואיל ויירה מוגמרת וילידת רוחו של הזולת משמשת נושא לביקורתו – נדמה להם לבריות, שהביקורת אינה אלא כמין טפיל מוצץ דם זרים, אוכל ואינו עושה, מחווה דעה ואינו מוליד, נכנס לרשותם של אחרים שלא ברשות וקופץ בראש כהדיוט גמור. לכל היותר הוא מסלסל בשערות זרים ומפרכס איקונין של אחרים. ומשהגיעו למסקנה זו, התחילו לראותה מיותר ומזיקה. הלא היצירה, שהביקורת נטפלת אליה, כבר קיימת בקומתה ובצביונה, לשם מה לעסוק בה? מה יתן המבקר ומה יוסיף בביקרתו?

ועוד טענה בפי אלה: אם המבקר בקי הוא כל כך בחדרי היצירה ויודע לתקן את המספּר או המשורר בעצה טובה ולהורותו כיצד כותבים ומה מוחקים – על שום מה לא יטול המבקר בעצמו את הטירחה ולא יכתוב שיר או סיפרו או מסה? נראה נא תחילה, אומרים הם, איך חכם-עתיק זה עושה את המלאכה ובמה כוחו גדול? כל זמן שאינו עוסק אלא בשל אחרים, איננו מאמינים לו. כיוון שאין לו כוח-יצירה משלו, הריהו עושה בלהטי ביקורת ומלמד אחרים פרק ביצירה, בעוד שהוא עצמו עמידתו דלה וריקה. קטנו של יוצר עבה ממתניו של מבקר. לא די להיות “מבין בחזנות”. מי שאין גרונו מתוקן ולא קולו נאה ואינו יודע להנעים זמירות, אל יביע דברי מבינות. טרחן הוא, טרדן הוא, שעממן הוא, ושומר נפשו ירחק ממנו.

לא אחת אירע מאורע מעין זה: מבקר פלוני או אלמוני מתח באחד הימים ביקורת חמורה על היוצר, כשהוציא משפט שלא ערב לחיכו, והלה נכווה קשה מדבריו, שראה אותם כעיוות-דין כלפיו. כוויה זו עשתה צלקת בנפשו והדליקה את דמיו. וכשבערה בו חמתו שוב לא הסתפק בגינוי אותו מבקר שהכאיב לו ועיוות דינו, אלא ביקש לעקור את עצם המכשיר הזה הקרוי ביקורת ואת כל כת המבקרים כולה. רואה הוא בעיוות-הדין לא מקרה אלא עצם, לא שגגה אלא מום שבמהות. כופר הוא בעיקרה של הביקורת ואינו מבין למה היא באה. מתחילת ברייתה סורה רע. פגע בך מנוול זה – המבקר – משכהו לבית המדרס. דרסהו ואמר לו: אפס עגול אתה, מן התוהו באת ואל התוהו תלך. אינך אלא משבית שלום, חופש מומים וממרר את חיי היוצר.

יחס זה לביקורת מחזיר לו ליוצר המבוקר את גאוותו שנפצעה ומציל את ריבונותו השלימה; ואילו את מבקרו הוא עושה ליריב נחות-דרגה, לנחש נושך עקבות, לרוח רעה שצריך לגרשה. על-ידי כך הוא פוטר עצמו מחשבון וניצול מהתדיינות עם שופטו ויכול לומר בפה או במחשבה: שלום עליך, נפשי! החיצוני, המבקר, שהעז לחוות דעות, הודח מעל כסאו, הוצא בדימוס ונעשה בו כבשעיר המשתלח. אולם ברי, שאין בכך ביטול הביקורת, אלא נקמה במבקר.

ב

הרטינה כנגד הביקורת והמבקר ימיה כימיהם. מעולם לא רצה משורר, או מדינאי או מצביא או מחוקק להאזין למי שמוצא פגם ביצירתו או במעשיו. כשם שאזנם היתה פתוחה לשמוע שבח ותהילה, כך היתה אטומה לערעור. אם הודו במשוגתם או במומיהם, לא עשו כן אלא בסוף ימיהם או בסוף דרכם. ועל הרוב כבר עברה שעתם, וּכבר אי אפשר היה לתקן שום מעוות. ואין הפרש בדבר, אם דברי הביקורת נאמרו מפי כהן, או נביא או חכם או מנהיג או סתם אדם. והמימרה, שהאדם ברא את האלוהים בצלמו, מתאמתת גם בתחום זה. עד שנברא העולם – אומר מדרש אגדה – לה היה מי שיהלל את הבורא, משנברא העולם ואדם וחווה, התחילו מקלסין אותו; עצם גדולתו של אלוהים, התפשטותו האינסופית, זהרו לאין שיעור ופלאיותו לאין חקר, לא “הניחו את דעתו”. זקוק היה למי שיעריך את כוחו וישבחו וירוממו וינשאו. ולשם כך ברא את האדם ושאר בעלי החיים. הכל אומרים שיר ושבחה, הלל וזמרה, למי שאמר והיה העולם. תכונה זו, המיוחסת לאלוהים, כבר הפליאה הוגים רבים, ואין ספק, שיותר משהיא מידה אלוהית היא בבואה ליצר האדם, הגונח מתוך בדידותו והווייתו בת-החלוף ונשרף בתוך יצירתו והריהו מצעק: פרסמו טיבי, הוציאו לי מוניטין, ספרו את כבודי וגדולתי, שימו אותי כחותם על לב הדורות.

לפיכך מבקר האומר: היוצר, תמים פעלך, כולך מתום ואין בך מום – מקבלים אותו בסבר פנים יפות. אולם בשעה שהוא משנה את טעמו ונגינתו, ומוצא איזה דופי גם ביופי וגם באופי של היצירה, אותה שעה נאפד המבקר זעם נקמה ומציג סימן-שאלה אדום על עצם קיומו של המבקר. כך היה, כך הווה וכך יהיה. הוא אשר אמרנו: יש יעוד לביקורת ולמבקר: לגלות את האמת והאמנות. וככל יעוד אף זה איננו סוג בשושנים, אלא כתר-קוצים מעותד לו. וכשם שדרכה של הביקורת ישרה, כך השפעתה בעקיפין ובמטמוניות. לא תמיד היא פועלת על אלה שכלפיהם הוטחה, אלא צינורות השפעתה סמויים מן העין ומן הדור; אך יש יום והיא מחוללת את השינוי ומשיגה את מטרתה. כך הדבר בספרות ובאמנות וכך בחיים ובחברה. ובבוא היום הזה, נזכרים בראשונים שסללו את הדרך, שבישרו את החדש ופסלו את הישן ומכניסים אותם להיכל ה“האבות”. שוב מתבצרים כנגד מבקרים חדשים, שאף הן משיגים השגות ומערערים ערעוּרים, וחוזר חלילה. זה הכלל: הביקורת וההתנגדות אליה הן בחינת אור וצל, תאומי רצייה. ודוק: התנגדות זו פעמים שמתעטפת באידיאליזציה של העבר. כלומר, אין היא שוללת את הביקורת כשלעצמה, אלא את זו הקיימת, בת תקופה, שמציגים אותה כננס לעומת הענק של הדור הקודם. גם זו תחבולה ישנה.

אסור לו למבקר ליתן דעתו על כך. התחשבות כלשהי בענינים צדדיים וטפלים אלה, פוגעת בישרותה של הביקורת ומחשידה את המבקר שמא אין דעותיו והערכותיו יוצאות ממקור טהור, אלא מפנייה פרטית. המבקר חייב להישמע לכליותיו ולבו בלבד. עליו לעמוד על מיצפה היצירה והזמן ולהגיד מה שיראה וירגיש. אפשר שיטעה במשפטו; מבקר בעל מצפון אינו רואה את עצמו כאדם שאינו טועה לעולם. פסק-דינו הוא ביטוי להערכה אישית, כשם שהיצירה עצמה ביטוי אישי אינטימי של היוצר. אין הוא מופיע כאורים ותומים, שדברו דבר עליון ושום שגגה אינה יוצאת מלפניו. אולם אם טעה, יבואו אחרים ויעמידוהו על טעותו, והוא יודה או יצדיקנה בתום-לב, שכן טעות תמה, פרי עיון טהור, אף היא מביאה פירות ותועלת.

ג

אולם מעיקרא דדינא פירכא. הוצאת שם רע על הביקורת כטפיל, עוול היא לאמת. וככל עוול גם מקורו של זה ביצרים רעים, בשנאה ובתחרות ובקנאה. לאמיתו של דבר, הביקורת היא סוג של יצירה שהטבע חלק להם לבני אדם. וכשם שהשירה והאמנות והמדע שייכים לספירת היצירה, אף הביקורת כך. ולא עוד אלא שהביקורת הראויה לשמה יש בה ממידות שלשתם. יש בה ממלאכת-מחשבת, מצינת השפיטה המנתחת וחמימית השירה הממזגת. בדומה למספר אף המבקר בורא נפשות ומעצב דמויות ומתאר אופיים. בדומה למשורר נצמד הוא לחטיבת נוף או טבע אנושי ושר עליה מעומק נפשו. בדומה למוסיקאי הוא בוחן קולות ומבחין בצלילים ומרכיב הרמוניה ומצרף צירופים ומטייל בהיכל הנגינה. בדומה לצייר אף הוא פותך צבעים ומצייר זריחות ושקיעות, בליטות, ושקערורות, דיוקנאות גוף ונוף, מראה-עיניים והלך נפש. בדומה לאדריכל אף הוא בונה בנייני תפארת ומגדלים, לפי חותם תכניתו. בדומה לפּסל אף הוא חוצב בחומר ונושא את נפשו להתקין דמות שיִש טהור. קיצורו של דבר: כל המידות הדרושות ליוצר אחר דרושות גם לו; כל הכשלונות הרובצים לפתחו של יוצר רובצים גם לפתחו; כל האידיאלים המפעמים את לבו של יוצר מפעמים גם את לבו, וכל ההצלחות המאירות פנים למשורר ולצייר מאירות גם לו. ההבדל איננו אלא בטיב החומר, בתכונת הנושא ובאופי האמצעים.

אולם קודם שנדון בהבדלים אלה, נאמר משהו על סוג אחד של ביקורת, שמשום שהוא מצוי ביותר רואים אותו כעיקר, בעוד שאיננו אלא שני ואולי שלישי במעלה.

הבריות, ואף המשכילים בכלל זה, רגילים לשים על הביקורת תפקיד אחד, תפקיד הפרשנות. רואים הם את המבקר כמין “מלמד דרדקי”, שחובתו להתקין סדרי הסברה לכתות נמוכות וגבוהות. הקורא, שאיננו מבין כהלכה סיפור או שיר או ציור, מצפה למבקר שיבוא ויסביר לו ויסלקנו מן הספק. המבקר הוא בעיניו תוסברן, פרשן, פרופיסור לספרות, מורה אמוֹת קריאה ויסודות ההבנה: המבקר חייב להיות פופולריזאטור, העושה כל דבר שווה לכל נפש. שפתו צריכה להיות פשוטה, דרך הסברתו נוחה, כדי שכל קורא ירוץ בנושא המתפרש על ידו. יכול והקורא הנבוך סולח ליוצר שיצירתו איננה מובנת לו, אך לעולם לא יסלח למבקר שביאורו מסובך או למדני יתר על המידה. וכי מי ביקש זאת מידך? – ישאל הקורא – כלום לא ידי לי ביצירה הסתומה? על שום מה באת להוסיף סבך על סבך וחומרה על חומרה? לא לכך נבראת, מבקר. עליך מוטל לפזר את הערפל ולהורותני דעת מה שנשגב מבינתי.

תפישה זו היא הרת שיבושים. מורידה היא את המבקר למדרגה של כלי-שרת, ועושה מעין רהיט שימושי בבית היוצר, כפתור ופרח.

ודאי, לחברה דרושים מורים לספרות, שיפוצו בעם וילמדוהו הלכות יצירה וכללי קריאה והתבוננות. אין היוצר רוצה ואולי אינו יכול להכניס את הקורא או הנהנה לפני ולפנים. וכל מבקר הוא במידה מסויימת מורה כזה מדעת ואף שלא מדעת. ההכרות החדשות שהוא מעלה מתוך יצירתו של יוצר, נותנת מפתח בידי הרבים להבין אותה יצירה. הוא נותן לקהל מבוא ומעניק לו ידיעות על תולדות היוצר וחייו. הוא מושיט אבוקה בידי הקהל הרחב, המאירה לפניו את האפילה. הוא משַבֵץ כל יצירה בסדר הדורות ומצביע על קרקע היניקה וצומת ההשפעות. הוא מחבר את היוצר ואת הקהל ואת התקופה בהעלותו לפניהם את הקשרים והגשרים. הוא מגלה את קו החיבור שבין היצירה שלפניו ובין חלקי יצירה אחרים. הוא מפתח את את העוּברים ומסביר אתה המרומז. ויש גם מסיק את המסקנות החברתיות שיוצאות ממנה. אולם כל התפקידים האלה, החשובים כשלעצמם, אינם אלא תפקידי משנה. הם מתגשמים, כביכול, מאליהם. לא זו הבחינה העיקרית ולא זה יעודו של המבקר. אף על פי שכל מבקר מסביר מעט או הרבה ומגלה פנים חדשות ביצירה, לא כל מי שמסביר הוא מבקר. מבקר הוא יוצר ברשות עצמו ועומד ברשות עצמו. הוא מקורי. אין הוא מוצץ אחרים, אלא יונק משרשיו שלו.

הביקורת היא בחינת יצירה מקורית, פרי הסתכלות לשמה. המבקר רואה את העולם ואת האדם ואת החיים באספקלריה מאירה, בלא מחיצות. וכשם שהמשורר מסתכל בים ואומר “ברכי נפשי”, מתבונן בהליכות החיים ושואל: “מדוע דרך רשעים צלחה, שלוּ כל בוגדי בגד”, כך מתבונן המבקר בתנ"ך, ביצירתם של שיקספיר, גיתה וביאליק ואומר עליהם מה שאומר, ואמירתו אינה באה לבאר את הסתום והנעלם בלבד שביצירותיהם, אלא את השקפת-עולמו שלו ואת טביעת-עינו ואת דעתו שלו על הבריאה ועל השגחה ועל טבע הארץ ועל טבע האדם ועל העבר ועל העתיד וההווה. המבקר מגלם דמויות של מורגשות ומושכלות המרפרפת ברוחו. הוא נותן ניב לבלתי הגוי בנפשו, חושף צד נסתר, מגלה יופי חבוי, מניס איזה צל ומגדיל את האור. זה הכלל: אין בין היוצר ובין המבקר אלא שהראשון נראה כאילו יונק במישרין מן הטבע והאדם, ואילו האחרון נראה כאילו יש לו מיצוע ומחיצה בדמות יצירה של זולתו. אולם זוהי טעות שבראייה ומסקנת מדוחים. דוק ותמצא, שגם משורר סופג אל תוכו יצירותיהם של אחרים וקולט אופן ראייתם ודרכי ביטויים. על משקל זה ניתנה רשות לומר, שגם שקספיר וגיתה ראו את העולם וביטאו אותו בדרך אמצעית. בתיווכם של יוצרים אחרים. וגם הם פרשנים, המראים את העולם והיקום והאדם כפי שהם נתונים בלבם. מפני מה נטפלו איפוא למבקר דווקא? מבקרים בעלי שיעור קומה נדבקים בחטיבה של יצירה, שנתעכלה בדמם ועוררה את תגובתם, והריהם מערים עליה ואל תוכה כל מה שהעניק להם הטבע. פעמים הם עושים זאת דרך חיוב, היינו, תולים הם עצמם ביוצר הקרוב להם קירבת נפש וששורשם משותף, ופעמים הם עושים זאת דרך שלילה, כלומר, נתקלים ביוצר גדול הזר לרוחם ואולי אף לא מובן להם, והריהם “שוללים” אותו, מתעצמים עמו ומגלמים אגב מעשה זה את מאוויי יצירתם.

היצירה הפיוטית או המוסיקלית משמשת לו למבקר חומר, זימון, שעת רצון. וכשם שכל יוצר רשאי “לגשת” לטבע או לאדם ולשפוך עליהם את רוחו ולצור להם את הצורה הנשאפת, כך רשאי המבקר לגשת לכל יצירה של זולתו ולעשותה נושא ליצירה שלו. ואם ננקוט את המונח הסברה, נוכל לומר: המבקר מסביר את עצמו תוך כדי הסברת היצירה של יוצר אחר. וכשם שכל יצירה הא מעין אבטוביוגראפיה של היוצר וגילום חיי נפשו, כך הביקורת היא אבטוביוגרפיה של המבקר. בה נחקקים לא טעמו והבנתו בלבד, אלא גם תחושת גורלו, השקפת עולמו, סוד יחוּדו מאווייו הכמוסים, חיבוטי נפשו, וכוח עיצובו.

ד

ברי, המבקר הטוב חודר לנבכי היוצר ויצירתו. הוא שואל למהות היצירה, בודק את כלי המלאכה, בוחן את החומר ואת הצורה ואף מגלה את תשמישי הטכניקה של הסופר. אין הוא מזלזל בפכים קטנים. כל פרט חשוב בעיניו. כל קו וכל תג באים במנין. אין זה היינו הך מהי לשונו של המשורר, כיצד בנויים חרוזיו ומהו מיקצב שירתו. אפילו פסקי הטעמים והדגש הקל או החזק משקפים את רוח היוצר. שום עיטור או ציור או מושג או מוצג אינם באים עליו באקראי, אלא כולם ניתזים כניצוצות מן האישיות היוצרת. לכל אדם ריתמוס משלו, מרכזי משיכה ודחייה, נושאי אהבה ואיבה, מניעים של יצרים ושל שכל, והם מגיעים לידי ביטוי ברמזים ובעקיפי עקיפין.

המבקר שואל גם לנתיבות היוצר: איזוהי הדרך שהוליכה אותו למקומו; מהיכן ינק, מי השפיע עליו, מה מורשת טמונה בחובו, אילו אסכולות עיצבו את דרך יצירתו ומי משמש לו מופת גלוי או סמוי. אף האני-מאמין החברתי שותף במידת-מה ליצירה, והמבקר חייב לחשוף רישומיו בה. כי אין היוצר נופל כברק מן העננים. אצבעות שונות נגעו בו. אצבע הנוף והסביבה, אצבע המורה והספר, אצבע הדור ומשא-נפשו. מגע זה מפתח את ציציו ופקעיו של היוצר, ואף מגמתו בחיים וביצירה נקבעת על ידיו. מגמה זו, שפעמים היא מפורשת וברורה ופעמים היא מובלעת ומוצנעת, טעונה חשׂיפה. והמבקר שעיניו משוטטות במרחבי היצירה המסוימת עוקב אחר המגמה על כל גילוייה ושלביה, מעלה אותה ומגדיר אותה ועושה לה כמין בית אחיזה.

קל וחומר שהמבקר מפענח את כתב הסתרים ואת צדדי הסתרים שביצירה. רוח הקודש באה על היוצר במטמוניות ומצווה עליו לברוא. כפייה קדושה זו מחוללת פלאים. בכוחה מנעים המשורר זמירות ואורג שירות; בהשפעתה הוא בונה עולמות ומשכין בתוכם חיים ודמויות ואור. היא תצמיח כנפי נשר ותעלהו על במתי עב ותחסרהו מעט מאלוהים. יצירה זו, בת טיפוחיו של היוצר בעל ההשראה, איננה מישור. רבים בה הרים ובקעות, קמטים וקפלים, זיזים וחזיזים. שבעים פנים לה ולא כולן ידועות לבעליה. היא מלאה חידות ותעלומות וערפל, ואין זה ביכלתו של היוצר להזריח אור על כל אלה. לאחר שהבשיל פרי רוחו יש שהיוצר עצמו עומד ותמה: הלי כל זה? האני הריתיו וילדתיו? ואין לתמוה על כך: היצירה היא תהליך סמוי, היוצא ממקור הבלתי-מודע. פתע פתאום, ברגע מופלא, בוקעת התהום ואבני יצירה מפוּלמות נזרקות מן הפנים אל החוץ. ההכרה אוספתן ומסדרתן נדבכים נדבכים, מערכות מערכות, אך אין היא בוראת אותן יש מאין. אין היוצר יכול לכוון את השעה הפלאית ולבוא עד חקר תכונותיה. הוא בוער באש היצירה. כל מוסדי נפשו הורעשו. הוא שותת דם יצירה. במצב זה של דמדומים לא יוכל לבדוק את עצמו ואת נסיונותיו. ואילו לאחר שנולדה היצירה הריהו כלבת-הר-געש שנקרשה ואינו עשוי לזכור מה שעבר עליו ולמה מתכוון.

זאת עושה המבקר, ריעו ועמיתו של היוצר, הקרוב אליו קירבת נפש. הוא מביא סדרים ומשחיל שיטה בעירובי הפרשיות, הוא מאיר כמה פינות אפילות ומחדש אותו מעמד הר סיני, שהיה ליוצר בשעת עליית נשמה. כמה וכמה דרכים לפני המבקר להגיע בהן למטרתו, ואחת מהן: בחינת חוויות העבר הרחוק והקרוב של היוצר, החל בימי הילדות וכלה בחלומות של לילה ושל יום בזמן האחרון. שכן הנחה זו כבר נתבררה ונתאששה די צרכה: שאיפות ותאוות, חומות ופירכוסים, תקוות ואכזבות, שרצעו את הנפש ולא באו לידי גילוי אם מחמת תנאים חיצוניים ואם מחמת איסורים וסייגים, שהחברה או המוסר הטילום – משתרבבים לתוך כל יצירה אמיתית וצובעים אותה כבחוט הסיקרא. הם משתזרים כנימי זהב בתוך המסכת, זוהרים ונוצצים בלי שנדע מהיכן באו ומה פשרם. אולם המבקר המעמיק עוקב אחרי התהוותם וכוונתם הפנימית ורואה אותם כשליחיהם של חיי הנפש הכמוסים והדחוסים, שלאחר גלגולים שונים לבשו צורה של יצירה מסויימת. וכך נעשה המבקר פרשן לא רק בשביל הקהל, אלא גם בשביל היוצר. סתומות אלו, הנעוצות בהווייה אחרת, בהווייה רדומה, שמתבארות לו ליוצר, פעמים שאין הוא מודה בהן ובביאורן, אבל בעניין זה לא מפיו אנו חיים… הוא בבחינת ניבּא ואינו יודע מה ניבּא. הוא נוגע בדבר ועדותו פסולה. קרוב היוצר אצל עצמו ואין הוא מסוגל לראות מה שרואה המבקר.

צא וראה דוגמה חותכת לכך: המבקר מבליט לא פעם זכרי לשון ורמזי אסוציאציות המשוקעים ביצירה, שאינם ידועים ברובם ליוצר עצמו. ויש שהיוצר אינו מודה בהם ורואה את מעשה המבקר כפרי חריפות בלבד. אולם כבר למדנו, שעל קרקע נשמתו של היוצר מוטלים פנינים וצירופי השפעה ורשמי קריאה וחטיבות לשון, שממתינים לשעת כושר כדי להיגלות ולהיוולד מולד חדש. המבקר מגלה את סוד העיבּור וגלגולי תולדותיהם ומראה אותם ליוצר ולקהל הנהנים.

ה

בכל אלה המבקר הוא יוצר ומחדש. כל מה שהוא אומר על יצירה, נחצב מלבו, אף הוא, כיוצר המבוקר, איננו לוח חלק, כל יצירה כותבת עליו כרצונה. הוא לא יגש למלאכתו אם לא נתבשם ממיטב התרבות הלאומית והכללית ואם לא נהירים לו שבילי היצירה באמנות. אף הוא ספג לתוכו מן השבח והעליה של מפעלי בני דורו, ורישומי ילדות טבועים בו, וריחות ורוחות מאקלימים שונים צרורים בכנפיו. ובבואו להעריך יוצר ויצירתו, הריהו נוטל לידו כלי אומנות מעודנים ומחודדים ומעמיק בהם בכוח השכלתו ותרבותו ובסיועה של אינטואיציה, שניתנה בו מתן טבע, מתן מלידה. נמצא, שלא פחות משנותן היוצר למבקר נותן המבקר ליוצר המבוקר. ולא עוד אלא מה שיוצא מתחת ידו הוא בריאה חדשה, פרי משותף של היוצר והמבקר.

לפיכך, מבקר ראוי לשמו שנתלווה ליוצר גדול אשרי לו ואשרי ליוצר, ואילו אם נטל עליו לטפל ביוצר בינוני או למטה מזה, איתרע מזלם של שניהם.

היוצר הגדול לא זו בלבד שמעורר בו עניין ומגרה יצרי עיצוב, אלא הוא גם משמש אחיזה לכוחות יצירתו ולסגולותיו האמנותיות. היוצר מטיס אותו באוירו העליון, מחדד את ראייתו ומחריף את חושיו, מחשל את אונו ומרדד את כליו. רוחו מתדבק ברוחו, ושתי ספירות של יצירה נושקות זו את זו. מחשבותיו נבחנות ובחינתן אמיתית. יכול המבקר לתלות במבוקר כזה משקלות כבדות, משקלות רגש והגות, בלי לחשוש להפרזה, כי גדול כוח העומס ורחב הבסיס. נוטל הוא חומר ולבנים משל עצמו, ותכנית בנייה משלו, והולך ומקים בניין גדול, שעמודיו נשענים על היוצר. היצירה שבעיסוקו משמשת לו גם כור מצרף, בו נצרפות עפרות-ביקרתו מסיגיהן. ולמתכת המזוקקת צליל מיוחד, מקורי, הבוקע ויוצא ממעמקי נפשו של המבקר. ולפי שצליל זה הוא בן לוויה למקהלת היוצר, טועה השומע וחושב, שקול היוצר מגיע לאזניו.

במה דברים אמורים? ביוצר גדול, המגביר את הרגשת עצמו של המבקר ואת בולמוס יצירתו. אולם אם המבקר נטפל ומתעסק מאיזה טעם שהוא ביצירה פחותה בערכה, אי אפשר שלא תארע לו תקלה. אם בעל כוח הוא ונצמד ליצור חלש, הריהו ממעכו בכובד השגותיו. אין היצירה רפת האונים מסוגלת לשאת את הערכותיו הנעלות. מכשירי ניתוחו פוצעים את הגוף המבוקר. מערכת המושגים שלו תלויה בחלל ריק. תנופתו הגדולה יוצאת לבטלה. כנפיו מתקצצות. והגרוע מכל גרוע: הוא מלביש ליצירה המבוקרת מעיל שאינו יפה לה, משבץ בה אבני מילואים שאינן הולמות אותה ומזייף את חותמה. חושו הטעהו. הוא ביקש לו יתד להיתלות בה ונזדמן לו מסמר חלוד. ויש שהמבקר מביא אגב טיפולו ביצירה כזאת דברים של טעם ונאמן לעצמו, אלא שהוא דומה למי שזורע אל קוצים או מפזר פנינים לפני שאינם הגונים. הוא נותן מכשול לפני עיור, שכן השומע את רוב שבחיו על הנושא הנדון סבור, שבאמת ראוי הוא לכך. כמה תקלות כבר נגרמו על ידי כך, שמבקר חשוב נתלה ביוצר שאינו חשוב. המבקר התאמץ להעלותו, ואילו היוצר משכוֹ כלפי מטה. מחזה זה אינו משולל יסוד נלעג.

מה טוב ומה נעים כשהיוצר מוצא לו את מבקרו. אם לשניהם שורש נשמה אחד, הרי זה זיווג של מעלה. ודוק: זכות גדולה היא ליוצר אפילו כשהוא זוכה למבקר שלילי מתאים. שכן אין זה היינו הך מי יריבו. לא לחינם נקרא היריב בשם בעל דברים; אם הדברים שבפיו ושבעטו חשובים, הם נושאים פירות גם בהיותם מנוגדים לאלה של היוצר. כי הניגוד הגדול מוליד יותר מן ההסכמה הקטנה. המבקר השלילי החשוב משחיז את המבוקר ומעוררו לתגובה של יצירה, בעוד שהמסכים חסר הערך מַקהה אותו ומרדימו בסם מילולי.

אמור מעתה: הביקורת היא רשות של יצירה עצמית, סוג של ספרות ואמנות. והמבקר הרציני מכהן בכהונה גדולה כעמיתו היוצר המבוקר. אין לראותו כמתווך גרידא, או כמסביר בלבד. אין הוא נספח או בן-לוויה ליוצר או צלו, או בת-קולו. זוהי מנת חלקם של כותב-הרצנזיות, של הסוקר סקירות-חטף, או של המודיע על ספרים חדשים שיצאו לאור. סוג זה, שיש בו יסוד מועיל, הוציא שם רע על הביקורת בכללה. אולם איש הביקורת היוצרת בורא עולמות וצר דיוקנאות ומתאר פרשיות חיים ויושב על האבניים ככל יוצר. הוא טובל עטו במי טהרה, מגלף את תיבותיו ומלטש את פסוקיו. בעצבון ילד את ילדי רוחו. לפניו מאירה השקפת-עולם, בידו קנה-מידה מוסרי, אסתיטי וחברתי. בלבו ציור המצוי והרצוי. אחריות גדולה רובצת עליו. נוהג הוא כאילו הכל מצפים למוצא פיו, וכל דין מעוקל עלול לעוות את הישרה. הוא רואה כל יצירה גדולה כחטיבה שנחצבה מן הטבע, כגיזרת הספיר. וכשם שיוצרה נתדבק בנופים ובחופים במראות ובקולות ובעצמים שבסביבה, כך נתדבק המבקר ביצירה האמנותית. היא כובשתו ומעוררתו לגלות את הודה וזיווה ולגלם אגב כך את מסתרי כיסופיו והמית הדמויות הרוחשות בקרבו. היצירה האמנותית הותכה שנית וחזרה ונעשתה, כביכול, חומר ליצירה. ושלושה נשכרים: היוצר, המבקר והקהל. הראשון נתפרש ונסתבר, השני חיבר משנה-יצירה ושלישי זכה בהבנת היצירה ובתוספת נפכו האמנותי של המבקר.

תשי"ג

ישראל כהן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ישראל כהן
רקע
ישראל כהן

יצירותיו הנקראות ביותר של ישראל כהן

  1. פרקי אהרן מגד (מאמרים ומסות)
  2. קורות חיי (זכרונות ויומנים)
  3. יצחק אדוארד זלקינסון (מאמרים ומסות)
  4. ירושלים – שער לספרי עולם (מאמרים ומסות)
  5. דו-שיח של סופרים עברים וערבים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות ישראל כהן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות ישראל כהן

יצירה בהפתעה
רקע

צרת נפש

מאת הנס כריסטיאן אנדרסן / דוד פרישמן (פרוזה)


בן שני חלקים הספור אשר אנחנו אומרים לספר באזניכם היום, וגם יכֹל יכלנו לגנוז את החלק הראשון – ואולם ממנו יוצאים לנו ראשי ידיעות שונות, ועל כן הותרנו אותו, והיתה לנו גם זאת לתועלת.

אנחנו בבית השדה התגוררנו באחזת הנחלה אשר לאדונֵי הכפר; ויהי היום ואֲדון האחֻזה עם אנשי ביתו יצאו לדרך, והנה אשה נכבדה באה מאַחד הכפרים הקרובים, והיא נושאת כלב קטן על זרועותיה, ותהי שאלתה אשר שאלה ואשר אמרה לבקש את פני אדונֵי האחזה, להשתּתּף גם הוא בשִׁטרי האַקְצִיּוֹת אשר היא מוֹציאה לבית הבורסקי אשר הקימה. והיה בהיות כל הכּתבים וכל החשבונות עמה בצלחת שמלתה, לכן יעצנו אותה לשום את כל אלה בצרור במעטפה ולכתוב עליה את שם אדוני האחזה לאמר: “לאדוני האחזה לראש פקידי שר המלחמה ועוד ועוד”.

והיא שמעה ותקח את העט בידה, ותאמר לכתוב, ואחרי כן עמדה ותְּחַל את פנינו להגיד לה שנית את דבר המעשה אשר עליה לעשות בּכתבה, ובנחת נגיד לה את כל זה, למען תיטיב לשמוע. ואנחנו עשינו את שאלתה, ותָּחֶל לכתוב; ואולם בּבֹאה עד “לראש פקידי…” והיא עוד בּתָּוֶך, ותעמוד פתאם שנית, ותּאָנח, ותאמר: “הלא רק אשה אנכי!” ואת הכלב השכיבה על פני קרקע החדר בכל עת כּתבה, וַיֵרָגֵן הכלב הקטן וינהם, כי לא נסה במעשים רעים כאלה אשר תעשה לו גברתּוֹ, וּגברתו הן לקחה אותו עמה לשפּוֹת לו שלום ותענגים, ועל כן לא לה הצדקה להרביץ אותו על פני קרקע החדר. – והכלב הקטן לא נבדל ברב או במעט מיתר בני גילו בעלי החֹטם הסולד והחֵלב אשר בַּכְּסָלִים.

“אין הכלב הזה נושך!” אמרה האשה, “כי שניו נִתָּעוּ! ואולם אָמוֹן הוא אצלי כאחד מבני משפחתי, והוא נאמן ותמים עמנו, ורק נרגן הוא ונוהם כל היום! אכן לא חטאתו היא כי היה לנרגן לעת זקנה, ורק נכדי אשמים, כי הם התגרו בו; הנה הם משעשעים בשעשועיהם כל היום, ובצחקם יעשו חג חתונה, ואת הכלב הקטן יקחו תמיד להיות להם לאַחד השושבינין אשר על יד הכלה, והדבר הזה יוגיע אותו מאד. הוי, כלבי הנחמד והאֻמלל!”

ואחרי כן נתנה את הכתבים על ידינו, ותקם ותקח את הכלב הקטן על זרועותיה. הנה זאת תורת החלק הראשון – אשר יכֹל יכלנו גם לגנוז אותו.

“והכלב הקטן מת!” הנה זאת תורת החלק השני.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.