רקע
ישראל כהן
לשון המראות של ביאליק
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת ועד; תשכ"ב

השאלותיו ודימוּייו של ביאליק, כשל כל משורר גדול, אינם בריות מקריות ואגביות. ממחצב רוחו נחצבו. הם החותמת והפתילים שלו, טבעת-קידושיו. אפשר ליתן בהם סימני-קבע. כשם שכל הוגה-דעות טובע לעצמו מושגים ומונחים, שבסיועם הוא מנסח את מחשבותיו, כך טובע לעצמו כל משורר השאָלות, דימויים ותמונות, המשמשים לו אמצעים להביע בהם את עצמו, את ראייתו ואת התרשמותו. ההשאָלה או המיטאפורה אינה אביזרי-סגנון חיצוניים או תקשיט בעלמא, אלא אלמנט פיוטי עיקרי, עצם מעצמיה של השירה. היא נולדת עם החוויה ודבוקה בה. דילטי אמר עליה, ש“היא איננה מין לבוש שמלפף את הגוף, אלא היא עורו של הגוף”. משום כך רשאים אנו במידה יתרה לראותה כאילו המשורר זוכה בה בגורל ולא דרך בחירה חפשית.

דורשי רשומותיה של ההשאָלה סבורים, שמקורה בתקופת אדם קמאָה. כשם שכתב-הציוּרים קדם לכתב-האותיות, כך קדמה שפת-הציורים להבעה הפשטנית. וכבר העיז חוקר-לשון אחד להמשיל את הלשון לעשׂביה, שבה אצורות מיטאפורות נובלות. ברם, תהי ראשיתה של ההשאלה מה שתהיה, אחת ברורה: השאָלה היא נשמת השירה וחנה. וגם אם המשורר מוצא לפניו “מיטאפורות נובלות”, הרי דמיונו היוצר נופח רוח חדשה באַפן והן שבות לתחיה. משוּם ששרשי הצורך להתשמש בהשאָלה וניחושי הדימוּי, המצוּיים בפייטן, עמוקים מאד. הם נעוצים אולי בעובדה, שכל הנמצאים ביקוּם, כל צורות הגילוּי של הבריאה, הדומם והחי, חבוקים יחד וקשר חיוני סמוּי מקשרם; שיש איזה מחזור-דמים גדול וכולל, אשר בת-קולו נשמעת בורידוֹ של אדם ובגיד של אבן ובליפים של צמח. קשר עולמי זה מורגש במיוחד ובעוז למשורר, המרוקם בשעות-השראתו בתוך הבריאה כולה. המשורר, השומע את המית החי ורחש הדמויות, מקרב עצם אל עצם, מהות למהות, תמונה לתמונה, רגש לרגש. בעולם יצירתו אין בדילוּת והתפרטוּת, אלא הויה של טן-דוּ, סודות של זיווגין וצירופין. עצמי הטבע ויצירי הרוח ברוּאי-הדמיון ומבוּעי-הלשון כרתו ברית ביניהם, ברית של גלגול חפשי, של עיבור-צורה, של חילופי שמות ושל הפראת-גומלים. אחד רשאי להיות חליפתו של חברו, סמלו, מפרשו ובא-כוחו. הגופני מתגלגל בנפשי, הדומם בחי, הפרט בכלל, ולהיפך. זוהי כוונת המימרא: למשורר יש הרגשת-עולם. כי הוא חש את היקום המפהפך בקרבו. דמיונו אינו יודע מצרים ומחיצות. הוא רואה את כל הספירות כשהן נושקות זו את זו. הכל נהפך לעיניו למראות וחידות.

לשון המראות היא גם לשונו של ביאליק, לשונה של “הבריכה”:

שְׂפַת אֵלִים חֲרִישִׁית יֵש, לְשׁוֹן חֲשָׁאִים,

לֹא קוֹל וְלֹא הֲבָרָה לָהּ אַךְ גַּוְנֵי גְוָנִים;

וּקְסָמִים לָהּ וּתְמוּנוֹת הוֹד וּצְבָא חֶזְיוֹנוֹת,

בְּלָשׁוֹן זוֹ יִתְוַדַּע אֵל לִבְחִירֵי רוּחוֹ,

וּבָה יְהַרְהֵר שַׂר הָעוֹלָם אֶת הִרְהוּרָיו,

וְיוֹצֵר אָמָן יִגְלּם בָּהּ הֲגִיג לְבָבוֹ

וּמָצָא פִתְרוֹן בָּהּ לַחֲלוֹם לֹא-הָגוּי;

הֲלֹא הִיא לְשוֹן הַמַּרְאוֹת – – –

השיר “הבריכה” הוא אבן-החן בנזר-שירתו של ביאליק. מבהיק הוא כשבע שמשות. שפעי-שפעים של השאָלות וסמלים בשיר הזה, וכולם זכים ומאירים כבדולח. בו באו לידי גילוּי שלם לא רק כוחו המעצב של המשורר, אלא גם השקפת-עולמו הפיוּטית ודרך הוויתו.

בשירת ביאליק מגולמת ההכרה, המיטאפיזית ביסודה, כי כל הכוחות הפועלים בטבע ובאדם שווים במהותם ובשרשם ובצמרתם. הכל שרוּי במעלת יצירה ופעולה. הבריאה וכל מה שבה היא בעלת נפש חיה ובעלת-כוונה. כל איתני הטבע צופים את הליכות המשורר, משתתפים בצערו ובשמחתו ועורגים לאהבתו. הרקיע, השמש, הירח, הכוכבים, העננים, הפרחים, הרוחות והברקים, אביב, חורף, מלאך ושטן – כולם תכונת אנוש להם, פועלים ונפעלים, רוגשים ומרגשים, מפריעים ומסייעים. הכל שופע חיים, נפתולים ונצחון. הצומח החי, הדומם והאדם ממלכה אחת הם, אוכלוסיה אחת, צוותא קדישא אחת. והממשלה הזאת אינה הפקר; סדרים בה. מלכים מושלים בה. יש שׂר-עולם, שׂר-לילה, שׂר-יום, מלאך-אהבה, כרוּבי-חלומות ושכינת-שירה. מסתבר, שאף הם אינם מושלים יחידים, אלא כפופים לעליון עליהם. הַנְפָשָׁה זו היא הרגשת-שתייה בעולמו הפיוטי של ביאליק. במסתו “האדם וקנינו”, שלא נשלמה, ניסה להגדיר את האַנימיזם הזה, שהוא שריד קדומים וכוח מניע גם בימינו. הוא מדבר בה על “נפש הדברים” ועל הברית הנפשית שבין הקנין והאדם. “האדם מצא את עצמו עומד בברית עם “הדבר”, מבלי שידע אולי אימתי ואיזה הדרך הגיע אליה. הזיווג נעשה בידי שמים, והוא שהוסיף חיזוק לברית, האפיל על שרשיה והעמיק את מסתוריותה”.

ביחוד אנו מרגישים בשיר “הבריכה” את “התנפשוּתו” של הטבע כולו, את נשמת הבריאה, את התמזגותו של המשורר עם העצים והקרקע, הרעם והרוח. בו גילם את החלום הנצחי, את החזוּת העולמית, את יציבותם של המראות לעומת חליפות הממשי. הממש הוא גוף אפל, עטוף ערפל, הנמוג ומתבטל. הוא זוכה לבהירות ולמוּצקוּת רק לאחר שנשתקף באספקלריה המאירה של הבריכה החולמת. החלום מעניק שרטוטים בולטים לעצמים המוחשיים. בכוּר-ההיתוך של הוית-הבראשית, של הוית-החלום, נצרפת המציאות ונעשית ודאית. ב“ספיח” אמר המשורר על החלומות “שאין בהירים וברורים כמוהם והין מציאות כמציאותם”. במחיצתה של בריכה זו, בתוך האי הבודד ודביר-הקודש, ש“תקרתו כפת תכלת קטנה ורצפתו זכוכית: בריכת מים זכים” – מתמרקת נפש המשורר, מתבהרת עינו, כל דוק וכל תבלול נופלים מעליה, והיא מוכשרת להיות “צופה בעינו של העולם”. המסך הכבד החוצץ צונח – ומתגלה לו רז הבריאה. הוא ממתיק עמה סוד, קולט את שפע-קדשה ומתכלל בתוכה. ואותה לשון, אשר בה “יתוודע אֵל לבחירי רוחו” שורה עליו ומדברת מתוך גרונו. לחזון-עיניו ולהתפעמות רוחו משכיל המשורר לתת מבע סוגסטיבי אדיר כל כך, שהוא גורף אותנו אחריו בעוז-קסמים, ואותה תמונה ניצבת וקמה בכל צביונה והדרה גם לעינינו.

ראייתו והבעתו של ביאליק ב“הבריכה” יש בהן מתכונת המיתוס. אולם בעצמו של דבר כל שפת-מראות מיתית היא, וחוקר אחד הגדיר את המיטאפורה כ“מיתוס בזעיר אנפּין”. השירה בכללה אינה אלא מיתוס מודרני, לאחר שהעתיק פג כוחו לדובב את לב הדור ושפתותיו. העיקר הוא איפוא במהותו של המיתוס, בשיעור-כוחו להניב ולהרהיב, בעושר שהוא מעשיר אותנו ובצוהר שהוא פותח לפנינו. גדולתו של ביאליק בכך, שהמיתוס שלו אינו שאוּל, אינו תרגום או העתק, אלא חזון רוחו, אור עיניו, צבע נפשו ותוכן חוייתו.

המשורר לוקח את ההשאָלות והתמונות מאוצר החוויות, המחשבה והדעת. כעומקו כן עומק השאּלותיו ודימוייו, וכרוחב הרחף שלו כן רחבם. הוא מביא אותם עמו מסדר-עולם זוטא ומסדר-עולם רבא. נפשו יונקתם מכל התחומים והרשויות, ולאחר שהם מבשילים הם יוצאים לאור העולם במחולות-המחניים. לפיכך מקופלת לפעמים בהשאלה אחת תמצית של דעת ושל חכמת חיים. לפיה אנו מכירים את שורש נשמתו ומוצאו.

רוחו של ביאליק היתה משוטטת בכל ספירות האדם וחייו. איזה חוש קדמון נהג בו ונתן בלבו את דעת-העולם. מה שאינו מושג אפילו ביגיעת מוח ולימוד מרובה, נקנה לו ע“י הסתכלות פנימית, ע”י השראה. ביחוד צפה את תרבות ישראל מראשיתה ועד סופה. הוא היה שר-הפנים של האומה הישראלית ושר-המפתחות לגנזי יצירתה ולשונה. בן בית היה בכל היכליה וטרקליניה. הוא נטל את השאָלותיו וסמליו מן השמים ומן הארץ, מחיי-עולם-זה ומחיי-עולם-הבא, מן הדת ומן הכפירה, מן הנביאים ומן השוק, מן המיתוס המדרשי והקבליי ומן האֶתוס של ספרי יראים. והלבוש לבוש פורפוריה עברית, אבני-החן של שנים עשר שבטי ישראל מבהיקות מתוך סגנונו, וצבעי האיפוד והחושן, הציץ והנזר, האוּרים והתומים חוברו בו יחדיו. הכל בו מקור שבמקור, על טהרת הגזע העברי. כל השאָלה של ביאליק משמיעה באזנינו את רשרושיה של השלשלת הארוכה, שלשלת היוחסין, והיא זעה לעינינו חוליה אחר חוליה עד החוליה הראשונה, הנעוצה בעלטת-קדומים. כל דימוּי מדימוייו הוא חץ השלוּח למרחקי זמן ומקום השגה, ורכובים, כביכול, על אותו חץ מגיעים אף אנו למרחקים אלה ומשתקעים בהם.

כל השיר “הבריכה” הוא מופת לכך. בו נבלטות בליטה יתרה דרכי ההנפשה וההשאָלה של ביאליק.

היער בשיר הזה הוא בעל-חיים ממש, בעל-חיים עברי, ענק, ענק עברי. השמש רוחצת את “מחלפות גאון היער וים של זוהר על תלתליו תשפוך”. ואין שום ספק, כי מחלפות אלו של שמשון הן, הנלכד בידי דלילה. והוא “מרים ראש נזרו תחת גבורות שמש” ואומר לה לשמש-דלילה: “שטפיני, סלסליני או אִסריני ועשי בי מה שלבך חפץ”. ובשעה שעננים מתרגשים ובאים עליו “היער כולו קודר ועומד מוכן לכל פורענות שבעולם”. מידותיו אנושיות ביותר: הוא מחריש, זועף, משתאה, מהרהר, אומר רתת או יראת כבוד, נלחם ומנצח. היער הוא בשירת ביאליק מכלול כל חוסן ומסתורין, סמל ההרמוניה. יש בו ריבוי רשויות: חושך ואור, אימה ובטחון, רוך ואכזריות. אך זהו ריבוי של אחדות.

ואף העננים בריות חיות, בריות עבריות הן:

וְשָׁם עַל מְרוֹמֵי יַעַר עָמְדָה לָפוּשׁ

פַּמַלְיָא שֶל מַעְלָה – שִׁפְעַת עָבִים.

הֲלֹא הֵם עַנְנֵי הַכָּבוֹד, עָבֵי שַׁחַר,

שֶׁדְּמוּת לָהֶם כַּעֲדַת אַלּוּפֵי קֶדֶם, זִקְנֵי עֶלְיוֹן,

הַנּוֹשְׂאִים מְגִילּוֹת סְתָרִים, זַעַם מֶלָךְ, בְּיָדָם –

חיבה מיוחדת נודעת מביאליק לרוחות. אזנו קשובה לסימפונית-קולותיהן. אין לך צליל בסולם-הצלילים שלהן, שביאליק לא צד אותו ברשת שירתו. הוא גם בקי גדול בחכמת-הפרצוף של הרוחות ויודע אילו מהן כועסות ואילו מפייסות, אילו מבשרות טוב ואילו משתוללות בכל אשמורות הלילה וחורשות רעה. אך כולן רוחות עבריות:

וְשִׁשִׁים רִבּוֹא פְרִיצֵי רוֹחוֹת

הָרוֹאִים וְאֵינָם נִרְאִים.

בִּשְׁרִיקוֹת פְּרָאִים פָּשטוּ עַל אַדִּירָיו

וַיֹּאחֲזוּם פִּתְאֹם בִּבְלֹרִיתָם

וַיְטַלְטְלוּם טַלְטֵלָה – – –

הרוחות הקטנות הן ילדיהן של הגדולות, כדרך שהגוּרים הם בני הלביאה:

וּלְשׁוֹנוֹת רוּחַ קְטַנּוֹת, מְתוּקוֹת, פּוֹשְרוֹת,

כְּלְשׁוֹן פִּי-תִינוֹק רַךְ עַל לְחָיֵי אִמּוֹ,

כְּבָר יָצְאוּ בָעֲלָטָה לְפַיֵס אֶת הַיַּעַר.

וכדרך כל תינוק אף הרוחות התינוקיות צריכות ליניקה, והן

מְלַקְקוֹת אֶת חֲלב הָאֵדִים הַלַּבְנוּנִים

במכחול-פלאים עיצב ביאליק את דמות דיוקנה של הבריכה. כי בה גילם את עצמו, את דביר-חלומותיו, את קודש-הקדשים אשר לנפשו. הבריכה היא סמל חלומו הבהיר ונצחיות כמיהתו. היא מישבת לו את הסתירה שבין עולם-התאומים ופותרת את חידת חייו במשל ובחידה. בתוך הזוהר שלה טבל ונסתפג, במראותיה נתגוון ועל שפתה היה מצפה ל“גילוי שכינה קרובה או לגילוי אליהו”. היא גאלה אותו מן היסורין והבדידות, שנחקקו עדי-עד בשירי הזעם והעצב.

בִּשִׁעַת מְהוּמָה זוֹ – הַבְּרֵכָה,

מֻקֶּפֶת חוֹמָה שֶׁל אַבִּירֵי חֹרֶש

עוֹד תַּעֲמִיק לַסְתִּיר בִּמְצוּלָתָה דְּגֵי זְהָבָהּ.

כוחה רב להפיג את האימה מן היער, אשר רוחות-סער אוחזות בבלוריתו וברקים ורעמים וחשרת-עבים ניתכים עליו. סביבו מערבולת של נהימות ונאָקות ושריקות ודכי גלים, אך הבריכה:

וַחֲבוּיָה שָׁם בַּצֵּל, בְּהִירָה, שְׁלֵוָה, מַחַשָׁה,

בַּכֹּל צוֹפִיָה וְהַכּל צָפוּי בָּה וְעִם הַכֹּל מִשְׁתַּנָּה

לִי נִדְמְתָה כְּאִלּוּ הִיא בַּת-עַיִן פְּקוּחָה

שֶׁל שַׂר הַיַּעַר – – –

אף הבריכה היא, איפוא, ישראלית לא רק לפי קלסתר פניה ותאריה העבריים, אלא לפי צניעותה, תום-לבה פרישותה מן העולם והתאוֹמים שבלב. שום סוּפה אינה עשויה להדליח אותה והיא עומדת בטהרתה ובדממתה. שרויה היא תמיד במזל צחצחות. בעת סכנה היא מעמיקה להצפין את דגי-זהבה. תחת “פרוכת של עלים” היא שומרת את זיווה וסוד תורתה, ובעצם השעה שבה מיללות רוחות ופריצי יער משתוללים בחמת-זעם, היא נוצרת בקרבה את לשון-הלשונות, אשר “בה יתוודע אל לבחירי רוחו”.

באמת אמרו: ביאליק ניכר בכל חרוז, בכל ציור פיוטי, בכל השאָלה. אולם בשיר “הבריכה” נתגלה חותם-תכניתו, צלם דמות תבניתו. בלשון זהורית כזו “מהרהר שר העולם את הרהוריו”.

תש"ג

המלצות קוראים
תגיות