מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שלמה שפאן

מאת: ישראל כהן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

עקד; תשמ"ב 1982

סוגה:

שפת מקור: עברית

1

בצער רב ובעצבון גדול נתכנסנו להזכיר את נשמתו של שלמה שפאן ולהתייחד עם דמותו.

עדיין חמים המגעים שהיו בינינו, עדיין נשמע קולו בשוחחו בכובד-ראש או בבדיחות דעת על עניין מן העניינים, עדיין מהדהד בחלל הבית הזה צחוקו הטוב ומרחפת הצעתו הנבונה בישיבות או בבירורים – וכבר עלינו לספדו ולבכותו.

אמנם ידענו, כי חולה האיש והוא נתון להתקפות תכופות. אך התרגלנו לכך, שמפקידה לפקידה הוא נכנס לבית-חולים ויוצא משם בריא למחצה וחוזר למלאכתו ולעיסוקיו.

ומלאכה רבה ועיסוקים רבים היו לו. תשוקתו לפעלתנות היתה עצומה, כאילו רצה להוכיח לעצנו כי אמנם בר-פעולה הוא ולא נפגם. בקצת דברי בקשה יכולת להטיל עליו כל עומס וכל תפקיד. ובדיעבד היה מרוצה מכך. מבחינה זו אפשר היה לומר עליו: משכני – אחריך ארוצה… גם צמאון זה אפשר להסבירו בצורך להביע את עצמו, זו ההבעה העצמית שלא באה על סיפוקה רק בדרכי יצירה.

הוא היה אמון פדגוג לפי שורש נשמתו. ההוראה בכל שלבי חייו מבית הספר היסודי ועד האוניברסיטה, היתה לו עצם ולא מקרה. הוא היה פדגוג יוצר, היודע לרדת באניית-הסתכלותו לתוך מצולת נפשו של הזולת ולהעלות משם פניני הכרה אישית ולהתאים את לימודו לתלמיד המסויים. על כל חיבבוהו תלמידיו והוקירוהו. אישיותו הקרינה קרני השפעה מאירות. הוא, בעל ההשכלה העברית העמוקה ובעל ההשכלה הקלאסית הרחבה, לא העניק לחניכיו השכלה גרידא, אלא כשהיא רוויית ערכים מוסריים וחברתיים. הכל שימש אצלו מדיום לחינוך: הספרות העברית לצורותיה, הלימוד המקצועי של משקלי השירה המקראית או החדשה. ואפילו ההרצאה על דידאקטיקה. ברוח זו דיבר בכל כינוס ובכל הזדמנות. כי בעל שליחות היה, ששליחותו קודמת לאומנותו.

גם כמתרגם אמנותי של הספרות הקלאסית היה בחינת מורה וחלוץ. הוא הכשיר את עצמו להכניס יפיותו של יפת באהלי שם ולהיות כמליץ בין ישראל ליוון. וכך תרגם “שירים הומריים”, “המנונות הומריים”, “שירת הסיודוס”, “משלי איסופוס”, ו“שירת האלגיה היוונית העתיקה”. לימוד חכמה יוונית, היה אצלו לייעוד. בשדה זה היה כובש ונכבש. הוא כבש דרכי תרגום חדשות לספרות העברית ופילס נתיב למשקל ההכסאמטרי, אך גם נכבש בעצמו על ידי גילוי זה והיה מלא אותו. הוא ידע את גודל ערך מפעלו וחלם על הרחבת היריעה התרגומית בממדים גדולים, הכוללים גם את מה שכבר תורגם על ידי אחרים, אך לא בהברה הספרדית ולא במשקל הנכון, כגון האיליאס והאודיסיאה.

הוא היה איפוא פעיל בתחומים שונים: כמורה, כמשורר, כמתרגם, כמספר, כמבקר וכעסקן. אולם הוא היה מאותם האנשים, התוהים על עצמם כל ימי חייהם, עד לשעה אחרונה, כדי לדעת במה כוחם גדול ומהו עיקר ייעודם בחיים וביצירה. שפאן לא פסק מלחטט בנפשו והוא נקלע לא פעם ממסקנה למסקנה. אכן, סיפוריו, וביחוד שיריו המעטים, שפרסם בחתימת “ש. נפש” או “מ. בקר”, הם אוצר בלום להבנת אורח-חייו והגיגיו של שפאן.

בשיר אחד משנת תרצ"ג כתוב לאמור:

ננעץ בקצה לבבי “מה” דווי בספקות / ואני מטיח ראשי אלי כתלי דמיון / לא אבה הייתי תלוי ענבל עלוב / מבלי להשמיע קול.

(“בוסתנאי”, תרצ"ג)

הוא תהה גם על מורשת אבותיו שמא ימצא בה נתיב לחייו. וכך ישיר בשנת תרצ"ב:

קדשני אב להיות גיבור / ולנחול נצחונות בארץ; / אם לי צוותה בחיים / לשאול ממעיני התענוגות – / ואני פרשתי למדבר, / ואתנזר בלהט חולותיו – – –

(“בוסתנאי”, תרצ"ב)

כך ניטלטל מקוטב אל קוטב, בין ההכרה לפעול ולנחול נצחונות וגם ליהנות ממנעמי החיים, ובין הצורך בבדידות ובהתייחדות המעמיקות את ההווייה העצמית. על בדידות זו חזר ושר פעמים רבות:

נטשתי את דרך הרבים / ואט לי אל שבילי; / ברחתי מארחות המונים / ואתיחד עם צלי. / אך פרפרה נפשי במשעול / ולא מצאה אמתה…/ וצלי האפיל על פעמי. / ויהי לי למחיתה. / יבוא מאליו יום עתיד. / יבוא ויביא / פתרון לא צפוי / לחלומות לבבי. (“דברנו”, וינה תר"ץ)

הוא ידע ידיעה שהכאיבה לו, כי “דרך חיי נטה הצדה” (“בוסתנאי”, תרצ"ג) “כי החפץ ממני רחוק” (“הארץ תשי”ח). ואמנם מוטיב זה חוזר גם בקובץ סיפוריו “בדרך מבית המחזה”. בסיפור “תעודת-זהות” אנו רשאים לראות פרק אבטוביוגרפי, כלומר, אשנב למסתרי נפשו. שכן כל ימי חייו הוא חיפש תעודת זהות לעצמו, וזו שיחקה עמו במחבואים, נמצאה ונעלמה, נמצאה וחזרה ונעלמה. גם הסיפור “הטבעת” משמש בבואה לגורל חייו. הטבעת היא חותם, מלשון “טבעת המלך”. היא מטביעה את סימניה על האישיות ומימי לסינג ואילך היא משמשת סמל בספרות ובחיים. והנה טבעת זו היא מציאה שמצא גיבור הסיפור וחזרה ואבדה לו אבידה שאינה חוזרת. אבידה זו דיכאה את רוחו והשרתה עליו בדידות ושכול.

כך נגלה לנו שלמה שפאן בעל הנפש העשירה. הנאבקת תמיד, התוהה על עצמה והכובשת לה מחוזות יצירה חדשים. ובכל נפתוליו היתה יצירתו משענתו ונחמתו.

סחה לי אחת מתלמידותיו של שפאן באוניברסיטה בתל-אביב. כי לפני זמן-מה הרצה על משקלי השירה ומיקצביה ואמר בשעת שיעורו את הדברים האלה:

“הקצב מצוי בכל מקום, בחיי הטבע כבחיי אדם. קיץ וחורף, אביב וסתיו הם הקצב של הטבע. גם הרוח נושבת בקצב. נשימתו של אדם היא בקצב קבוע, וביחוד פועם הלב פעימות קצובות וקבועות. רק הלב שלי – הוסיף בהיתול – איננו פועל בקצב הדרוש והוא יצא מכלל זה…”

ואמנם לבו היה מתפרע בו מזמן לזמן ופורע את המשקל והקצב, עד שקע בו לחלוטין. יהי זכרו ברוך!


  1. דברי פתיחה באסיפת–האזכרה באגודת הסופרים בב‘ אדר א’ תשכ“ב (6.12.62). נתפרסם ב”החינוך".  ↩

ישראל כהן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ישראל כהן
רקע
ישראל כהן

יצירותיו הנקראות ביותר של ישראל כהן

  1. פרקי אהרן מגד (מאמרים ומסות)
  2. קורות חיי (זכרונות ויומנים)
  3. יצחק אדוארד זלקינסון (מאמרים ומסות)
  4. ירושלים – שער לספרי עולם (מאמרים ומסות)
  5. דו-שיח של סופרים עברים וערבים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות ישראל כהן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות ישראל כהן

יצירה בהפתעה
רקע

בני טרם ילדך

מאת וידל בנבנשתי (שירה)

בְּנִי טֶרֶם יְלָדָךְ צוּר / בְּכָל לִבִּי דְרַשְּׁתִּיךָ

וּבִתְפִלָּה וּבִתְחִנָּה / לְאֵל שָׁדַי שְׁאִלְתִּיךָ

וְעַתָּה אֶבְחֲרָה מָוֶת / אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.