מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

סופרים עברים שניספו בשואה

מאת: ישראל כהן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

עקד; תשמ"ב 1982

סוגה:

שפת מקור: עברית

1

לפני שנה הוציא מכון “גנזים” של-יד אגודת הסופרים ספר בשם “סופרים עברים שניספו בשואה”. בחיל וברעדה חיברתי ספר זה, אך גם ביראת-כבוד ובאהבה. שיוויתי לנגדי את החבורה הקדושה של הסופרים העברים על גיליהם ומשמרותיהם. גזע ישישים דגולים מרבבה, ששמם כבר הלך לפניהם בהעשירם את ספרותנו ביצירות נכבדות, נגדע עם סופרים בינוניים וטובים, הרוקמים יחדיו את מסכת הספרות והתרבות, ועם סופרים צעירים מלאי רוח, יפי-תואר ויפי-נפש, שרק הציגו את כפות רגליהם על סף היצירה הספרותית. הראשונים היו בעלי אוצרות תורה וחכמה, שמפתחות היצירה בידם והם האירו לרבים את הדרך, ואילו האחרונים אך זה התחילו לגדל איברים, להבהיק בכשרונותיהם המזהירים ולהעניק לנו מפרי ביכוריהם בתחום הפיוט, הסיפורת והמסה, ועתידים היו לפאר את ספרותנו ביבולם – ונגדעו בידי זדים וטמאים תוך כדי לבלוב ופריחה אביבית. רבים מהם היו שרויים כסופרים במצב קשה עוד לפני השואה. לכל אלה ביקשתי לעשות נפש בספר זה למען ידעו הדורות הבאים מה עוללו הנאצים הנאוצים לכנסת ישראל במזרחה של אירופה, מה גדולה היתה השריפה ומי היו הנשרפים והמומתים.

כולם היו מגידוליה המשובחים של יהדות אירופה, נושאי גדלה, מחיי שפתה העברית, שהיתה להם זיקה עמוקה לתנועת התחיה ולארץ-ישראל וינקו ממעמקי המורשת את תחושת השליחות והרציפות, והיו, או התכוונו להיות, חוליה בשרשרת-הזהב של היצירה העברית. על יהדות פולין וגליציה וליטא ורומניה היתה גאוותנו, כי ראינו בה את הגזע הרענן של האומה.

הבה נעביר לפנינו מקצתם של ששים ושלושת האישים הזקנים והצעירים, שנכללו בספר.

הלל צייטלין

בראשם צועד ר' הלל צייטלין, שהופעתו ואף הווייתו ייחדוהו כאיש פלאי. הוא היה רב-ניגודים ורב-אנפין: סופר ועתונאי; כהן ונביא; הוגה בקבלה ועוסק בפוליטיקה מעשית; מוכיח בשער, המכה בשבט מוסר, ומלטף בלשון רכה; צועק מנהמת לבו" “הוי גוי חוטא”, ומבשר: “נחמו, נחמו עמי”; נוטה למסתורין וקרוב זמן-מה למפלגת ה“פולקיסטים”; עוסק בחסידות ומעריץ את ניטשה; קשור בכל נפשו לארץ-ישראל ומצדד בתוכנית אוגנדה; שואף במסתרים להיות צדיק או רבי, המוקף קהל חסידים, וחותר לפשטות, לבדידות, לחיים של דממה; מתנבא לאחרית הימים, ליום אדוני, ועוסק בזוטות של יום ושל לילה; מסור בלב ונפש ללשון העברית ושליט בכל מכמניה – ומטיף ליידיש; תורם תרומת מחשבה ומחקר לבעיות הנצח, וכותב רשימות בנות-חלוף; מעורב עם הבריות ובודד. על כן היה אגדה בחייו בעיני אלה ונושא למחלוקת בעיני אחרים. בספרו “דממה וקול” כתב: “חי אנוכי עתה, כמקודם, בעם ובמשפחה, בתוך מרכים רבים, ואולי גם ידידים אחדים, מקשיב אני לדופק היום בתור עתונאי, ועם זה הנני הבודד בין כל בני הדור – בודד וזר, זר בתוך קרובים כל כך”.

נראה שכל ימיו שקד על דעת עצמו ולא הגיע עד חקר נפשו. ואף אנחנו, קהל הקוראים והמוקירים, לא עמדנו על סודו. הוא נאבק עם הכפירה ועם האמונה, ציפה לגילוי רוח-הקודש והיתה בו כמיהה לאדם העליון ולגאולה. היו שראו בו דמות משיחית, והיו שהטילו ספק בכך. אך הכל הרגישו, שהוא איש-סגולה, סופר גדול, הוגה דעות, מאמין שאמיתותיו טבולות בדם לבו ובעל כוח כובש. ספריו מקיפים כמעט את כל תחומי המחשבה וההרגשה של היהדות.

לפי גרסה אחת לבש צייטלין טלית בשעה שהיה בקרון המוליך למחנה-ההשמדה, ואמר וידוי בקול, אך קרא להתקוממות היהודים, בחינת “תמות נפשי עם פלישתים”.

יצחק קצנלסון

אחריו ראוי להזכיר את יצחק כצנלסון, זה המשורר, שראינו אותו תמיד, גם בימי העמידה שלו, כעלם בהיר-עינים, שאפילו בשעה שהוא מציץ בעננים הקודרים אומר הוא שירת-אור. הוא הירבה לכתוב שירים ומחזות, לעם, לנוער ולילדים, בנעימה חייכנית. ואין לך ניגוד נורא ואכזרי מזה העולה מהשוואת תצלומו של קצנלסון בימים הטובים, שמתוכו הוא נראה לנו עטור עטרת שערות מסולסלות, צח בלבושו ומאיר בהבעת פניו – אל תצלומו עם בנו בשנת 1942 בגיטו, מקריח כולו, עיניו שקועות ומעליהן מאהילות גבות כשקיות משורבבות ועל פניו הנפולות חיוורון ורזון. ונקל לדמות מה היה מראהו באושוויץ.

קצנלסון היה ילד-השעשועים של השירה העברית החדשה ומחמד נפשו של הקורא העברי. שיריו נכתבו בריתמוס חפשי, בלשון גמישה ורעננה. יש ביניהם קלים וקלילים, וכבדי-הגות כגון יצירתו הדראמטית “הנביא”. רבים משיריו היו נקראים, מושרים ומדוקלמים במועדים חגיגיים, וביחוד בתנועות-הנוער. היה לו צליל משלו, חריזה משלו ותימאטיקה משלו. ולכן היה מעמדו בספרות מיוחד. משירתו נשתקפה ראיית-עולם זיוותנית. העולם יפה הוא, אם לא היום – מחר. כמאמרו: “מחר ייקץ כל העולם – והנו רוחץ בזהרי חמה”. הבה נקשיבה לקטעי שני שירים: השיר המוקדם:

פקחתי עינים –

ראה: האיר היום!

סנונית בחלון,

ושמש ברום.

נשאתי כפים

פציתי הפה –

האח, כמה יפה

העולם הזה!

והשיר המאוחר:

חלום חלמתי,

נורא מאד:

אין עמי, עמי

איננו עוד.

ודווקא משורר זה, אוהב החיים ואנין הנפש, עליו הוטל להיות משורר החורבן והזוועה, משורר היאוש והאבדון. ואולם העובדה, שקיבל עליו את היעוד והרגיש טעם במילואו בתוך תנאים איומים, מעידה, כי עוד נותר בו זיק של תקווה לימים טובים מאלה ועל כן ראוי שהדורות הבאים ידעו את מגילת הפורענות כמו שראו עיניו. וכך כתב את “השיר על העם היהודי ההרוג”, פינקס ויטל ומחזות, שבדרך נס נשתמרו והגיעו אלינו. הוא כתבם בדם-לבו ובתמצית כוחו. אנו עומדים משתאים אל מול החזון הנורא-הוד הזה, שאדם אשר ראה במו עיניו את רצח בנו, משפחתו והוא עצמו נתון למוות, מעלה מתוכו כוחות ויטאליים כאלה, פיוטיים וצורניים, ויוצר שירת כליון אדירה, שבה בא לידי ביטוי כתב-האשמה הנורא ושאיפת הנקמה ורצון להציב יד ושם לסבל שאין לו גבול. אש קדושה זו של מכאוב ונקמה, הגנוזה בכתביו האחרונים, לא תכבה לעולם. במחזה “חניבעל” הוא אומר: “אנחנו אם ניפולה – אחרינו נשאר שיר! / נקמתנו היא הגדולה: שיר, שיר עד!” (בעין צרויה).

דוד פוגל

דוד פוגל, שחייו היו נתונים בתוך מסגרת שחורה עוד לפני שנרצח על-ידי הנאצים, היה משורר ומספר. עוניו, בדידותו, נדודיו, מחלת השחפת, אי-בטחון בכוחותיו ויאוש באו לידי ביטוי לא רק בשירתו הנוגה, אלא גם במכתביו וביומניו ובשיחותיו. הוא לא היה מסוגל להיות אזרח רענן בשום ארץ, אף לא בארץ-ישראל, ששהה בה ולא נקלט, אם כי פירסם שיריו בכל במותיה. הוא היה אזרח מדינת העצבות, שהיא מדינת-עולם. השם “לפני השער האפל”, שבו הוכתר ספר שיריו הראשון, הוא כותרת לכל תולדותיו ולכל מהלך חייו.

לא לחינם נערץ פוגל גם על משוררי הדור הצעיר. מפני ששירתו, שראשיתה נעוצה ברבע הראשון של המאה הזאת, היתה בת-טיפוחיה של שירת ביאליק וטשרניחובסקי, ומאידך גיסא היא לא היתה לפי הנוסח הקלאסי והיו מקופלים בה גרעיני צורה ותוכן נועזים, שהקדימו את זמנם ולא נבטו אלא בדור שלאחריו. חידושים אלה לא תמיד הפיקו רצון המבקרים. סבלותיו של פוגל צרפו וזיקקו את ביטוייו, גיוונו את דימוייו והסירו כמה טפלים וקליפות. על כן גם גימגומיו ורמיזותיו עלינו אהבה. ברנר אמר עליו ש“הוא גונח, אבל יש קצב – וקצב עדין – לגניחותיו”. ואומנם אין שיריו בנויים מעשה אדריכל, אלא פסקות פסקות, כמי שנשמתו קצרה ומפוסקת. על כן אין לו משקל קבוע. חוויית המוות לא היתה אצלו אחת החוויות, אלא העיקרית והראשית, כמאמרו: “בורנו השחור / פתוח לנצח”. ובמקום אחר: “עיפים אנחנו, / נלכה נא לישון / קצות הימים תחובים בלילה / תחובים במוות”.

המוות היה ראש הירהוריו. הצבע השחור הוא השליט בשיריו ובנפשו. היא ראה את החושך והאפלה, ושאל: “מי זה יפתח שער למו / אל השמש?” ואומנם כל ימיו היה שרוי במזל “לפני השער האפל”, עד שנבלע כולו בתוך השער האפל של השואה ועמו נבלעו אוצרות של שירה צרופה.

בני פומרנץ

כבן ארבעים היה בהירצחו. משורר צעיר. חוזה חזיונות. בעל ביטוי פיוטי מקורי. צ. ז. ויינברג מתארו כך: “כבד-פה וכבד-רוח, עם מיכוות-אש בלב, התהלך תמיד נרגש ונסער ממנגינות נפשו ומסערותיה. תמיד היה סולד מהסילוף ומהכיעור שבעולמנו, נאבק עם מגורי הכרך ובלהותיו, מחפש את הטוב והיפה, נכסף לכפר מכורתו, לבית אמא, וכאילו בעל-כרחו נעשה תושב קבוע בווארשה. הוא חי בבדידותו בתוך החברה ונטו כוח הסתגלות למציאות. בהזניחו את הממש ומפליג על כנפי דמיונותיו, היה כל הימים רעב למחצה, חוזה-תועה בעולמותיו, מתענה בענות אדם וצופה בבאות בחיל ורעדה”. מספר שיריו המכונסים, שיצא לפני כמה שנים לאור, ניבטת אישיות פיוטית, מקורית בשיריה, המלאים אימאז’ים מופלגים, ביניהם מצויים שירים אינטימיים לאמא. תוגה גדולה בהם וניחוש השואה. בחושיו הדקים והמתוחים חש את המתרחש לבוא. לבו היה מלא רחמנות לכל הנברא בצלם, והעוול והרשעות שראו עיניו הרעישו את נפשו, ושאל:

הו, רעי האחרון,

נא אמור לי,

מדוע יכולים אילנות לשגשג בהדר

מבלי קטול אילן את אחיו?

הנוף היפה והמעודן, שפורמרנץ תפסו ותיאר אותו במכחול אמן, מטיל עליו לא פעם אימה, מפני שרוחשות בו מזימות פשע ומשמש מחבוא לרוחות לא-טובות.

וזה הפייטן רך הנפש והגוף נתגלגל לבין הפרטיזנים והתחיל, או המשיך, לחזות חזיונות ולראות האלוצינאציות מתוך דיכדוכה של נפש. ובאותו יער נתפס, עונה בידי הנאצים ונרצח באכזריות.

חיים נחמן שפירא

חיים נחמן שפירא היה מלומד עברי ליטאי עמוק-שורשים ומסועף-ענפים, רחב-אופקים, התיר-השכלה ובן-בית בפילוסופיה עברית וכללית. בהיותו בן לרבה הראשי של קובנה נתחנך על ברכי התורה והמסורה וספג לתוכו תרבות יהודית מן השיתין. ביחוד היה בקי בספרות העמים ובספרותנו. ספרו “תולדות הספרות העברית החדשה” כרך ראשון, נדפס בליטא ויצא לאור בארץ בשנת ת"ש, כלומר בראשית המלחמה, והכרך השני שהכין, אבד בגיטו קובנה. תוכניתו היתה להוציא שנים-עשר כרכים, שבהם נתכוון לכלול את כל ספרותנו מראשיתה ועד ימינו. לפי תוכנו והיקפו וטיבו של הכרך הראשון, העוסק בראשית תקופת ההשכלה, שאביה היה, לדעתו, מנדלסון, אין ספק שחיבור זה עתיד היה להוות מפעל-שתייה בחקר ספרותנו ולעורר ויכוח עירני. הוא ניגש למחקרו זה באמת-מידה אידיאית ואסתטית. הספרות היתה בעיניו אבר חי מן התרבות הכללית של כל עם, ולכן אי-אפשר לעמוד על טיבה בכלל ועל טיבו של סופר בפרט אלא לאחר שאתה עומד על סוד היצירה של האומה. פיענוח סוד זה נעשה בדרך של גילוי בקיאות עצומה בנושא הנדון ובכוח ניתוח חריף של כל המקורות והנתונים. ואפילו בשעה שלא הסכמנו לתפיסתו, או לחידושי לשונו המרובים, אי-אפשר היה שלא להשתאות לאותו מתמיד, שישב בליטא, הרחק ממרכז היצירה הספרותית בארץ, והסיע אבני גזית לבנין היכל גדול לתולדות ספרותנו, שרק אחד משנים-עשר הגיע לידינו. שפירא היה איש הגות ומחקר, שאיזמל בקורתו חד ותחושתו לערכים אסתטיים עמוקה. עם שריפתו נשרפו גנזי דעת ובינה בתולדות הרוח של עם ישראל.

בנציון רפפורט

הוגה-דעות עברי, שעשה את חייו קודש ללימוד תורה ופילוסופיה, כדי לגבש בסיוען השקפת-עולם שלמה, שהיא, לדעתו, תעודת האדם החושב. כמאמרו" “פילוסופיה זוהי: השתדלות האדם לרכוש לו ציור כולל ומקיף את כל חזיונות העולם והחיים, שמתוך כך הוא מכיר את מצבו בסביבה הטבעית והחברתית ואת חובותיו ותקוותו בחיים”.

כיהודי שרשי ואמיתי כרך לימוד ועיון ומוסר בכרך אחד. לשם כך שקד לקנות ידיעה נרחבת במקרא, בתלמוד, בשירה ובהגות, בפילוסופיה העברית של ימי-הביניים ובפילוסופיה היוונית החדשה עד שנעשה מומחה במקצוע הפילוסופיה ואף הורה בה בבתי-אולפנא. בשלושת ספריו “הכרה ומציאות”, “הוגים והגיונות” ו“טבע ורוח”, שיצא לאור בארץ לאחר מותו, נכללו עיונים שונים במשנתם של פילוסופים וחוקרים, יהודים וכלליים, וכן מסות פילוסופיות על אלוהים, טבע, נפש ורוח. בהם הסביר בבהירות את דעותיהם ושיטותיהם של אחרים, תוך גילוי ושילוב, בענווה גדולה, גם את דעתו שלו. הרמב"ם, קאנט, שלמה מימון, הרמן כהן, אנרי ברגסון, אדמונד הוסרל, האנס דריש, ניטשה, שופנהואר, לנין, אחד-העם וכיוצא בזה – לכולם נתייחדו מחקרים נכבדים, המעמידים את הקורא העברי על תורתם והשקפת עולמם. עיונים אלה, עם שנבעו מחירות המחשבה והמצפון, ינקו מן ההכרה המוסרית בדבר יעודו של האדם בעולם. את המלה “רוח” הגדיר כפעילות חופשית, שבה אנו משתדלים לחשוב ולפעול מתוך הכרה הגיונית ומוסרית.

כדי להבין את הלך-נפשו כיהודי וכחוקר ראוי לצטט כמה שורות מן האבטוביוגרפיה הקצרה שלו, וזו לשונו: “בין אם נודה בריאליזם, המורה כי המציאות עיקר וההכרה טפלה לה, ובין אם נחזיק בדעת האידיאליזם, המחליט את ההיפך – אנו מוכרחים להכניס איזה יסוד אי-ראציונאלי לתוך השקפת-עולמנו. להכרה המדעית הראציונאלית יש גבול ידוע, שאינה יכולה לעבור אותו, גם המדע אינו ראציונאלי כולו. כל התרבות אינה אלא סינתיזה בין הראציונאלי והאי-ראציונאלי. בכל חיי הטבע והרוח מתגלה, חוץ מן הניתוח הראציונאלי, גם היצירה האי-ראַציולאלית. מן העובדה הזאת נובעים “הציווי הקאטיגורי”, הדרישה המוסרית המוחלטת, וגם ההתלהבות הדתית, התוקפת אותנו לפרקים. גם היהדות, בין שהיא מתגלה לפנינו מתוך הגאוניות של הנביא הישראלי או מתוך הקסם והרוך שבאגדה התלמודית, ועל אחת כמה וכמה “חיבת בציון” בת תקופתנו, אינה עשויה להתבסס על ההגיון וחשבונות השכל בלבד. אין הגאולה באה אלא מתוך אמונה פנימית”.

אכן, בהתלהבות דתית, כאחד קדוש קדמון, כתב בימיו האחרונים, כשכבר חש בקיצו, את מאמריו הפילוסופיים, “תיאיזם”, “גוף ונפש”, “תעודת האדם” ועוד. ובשנת 1942 שיגר מכתב לבנו והודיעו על כך, בסיימו: “אני משתדל לעשות את המוטל עלי, וד' הטוב בעיניו יעשה”. הוא שם חיבור זה בבקבוק וטמנו בקרקע, ובדרך נס התגלה. באושוויץ מצא העילוי הזה את מותו.

חוה שפירא

הסופרת העברית היחידה שנספתה, לפי ידיעתנו, בשואה, היא חוה שפירא, שהיתה חותמת “אם כל חי”. ממכתביה, שנתפרסמו ב“גנזים”, עולה לפנינו דמות של אשה עבריה, נאה, משכילה, סובלת, מרדנית, סוערת, שלמדה פסיכולוגיה, היסטוריה ופילוסופיה וקיבלה תואר דוקטור לפילוסופיה. אך ראש מאווייה היה לכתוב סיפורים עבריים ולהיות ראויה לתואר-הכבוד סופרת עבריה. היא כתבה גם מאמרים ודברי ביקורת ורשימות בשאלות הזמן. בהקדמתה לספרה הראשון “קובץ ציורים”, שיצא לאור בשנת תרס"ט בווארשה, היא אומרת: “בכל פעם שאנו מתפעלות ומשתוממות על כשרונו הגדול של ‘מפליא לעשות’, של ‘חודר לב אשה’, הננו מרגישות יחד עם זה כי יד זרה נגעה בנו. אנו יש לנו עולמנו, צערנו וגעגועינו אנו, ולפחות בתיאור אלה צריכות אנו לקחת חלק – – – ובשלחי עתה את ‘קובץ ציורי’ לאור, מלאה אני בטחון כי יקבלוהו כנסיון של מעיזה לצעוד על שדה חדש”.

כאמור, נכתבו הדברים שנת 1909. היא התחילה לפרסם את דבריה כמה שנים לפני דבורה בארון, והשתתפה בבמות שונות, כגון “הדור”, “השילוח”, “העולם”,“הדואר”. היא היתה מעין סופראז’יסטית בתחום הספרות. אך לא היה בכוונתה לדחוק את הגבר. אדרבה, היא העריכה מאוד את כוח-היצירה שלו, אלא ביקשה להבליט את מקומה וסגולותיה היציריות של האשה. היא נלחמה במונופולין של הגבר. היא ידעה את חכמת הפרצוף, והתרשמויותיה מפגישות עם סופרים ועם אישי ציבור ראויות לשימת לב גם היום. מעמדו הציבורי של אדם לא סינוור את עיניה ולא חסכה ביקורתה מכל מי שהכזיב אותה מיד או לאחר היכרות. היא לא כתבה הרבה ולא הפליאה בכתיבתה, אבל היתה בלי ספק ממשפחת הסופרים לפי שורש נשמתה.

סיפוריה באותו קובץ ראשון מתארים נשים וחוויותיהן הקטנות והגדולות, כפי שהן נראות בעיני אשה. יש בהם כוח עיצוב וכשרון תיאור. הופעתה של שפירא היתה חידוש גדול והיו משיחין בה, והיא אף נפגשה עם הסופרים החשובים של אותם הימים כגון י. ל. פרץ, שעשה עליה רושם גדול, דוד פרישמן, ראובן בריינין. באחד ממכתביה היא מספרת, שנמנעה מלהיפגש עם נחום סוקולוב, מפני שבאספה עשה עליה רושם של אדם יהיר ביותר, אך העריצה את ביאליק בפשטות הליכותיו. ביומנה האינטימי, שראשיתו בשנת 1900, היא רושמת את המתרחש בנפשה כנערה אוהבת ואנו רואים את דקות הרגשתה וניבה. במות פרץ היא מבכה אותו, אך אומרת גם דברי הערכה נפלאים.

היא היתה חלוצת הסופרות העיבריות, והיה בה החן, הגבורה והתום של חלוצה, כדרך שהיתה בה התלהבות ראשונית, המביאה לפעמים לידי הפרזה בערכם של דברים. ובמחנה בטרזיינשטאדט נרצחה אשה סוערת ויוצרת זו!

מלכיאל לוסטרניק

בן-הזקונים של השירה העברית בגלות פולין, מפרחי משורריה שנתחנך על ברכי יצחק קצנלסון, בן עשירים היה, מפונק מלידה. במשך חייו הקצרים (כבן שלושים היה בהירצחו) כתב שירים, מאמרי ביקורת, ערך כתב-עת בשם “ראשית” ואחר-כך – יסד את “תחומים”. הוא ליכד מסביבו סופרים צעירים וותיקים, ומדמי-הכיס שקיבל מאביו התעשיין בלודז' קיים את הבמה “ראשית”. וכך הוא אומר בפתיחתה של החוברת הראשונה: “נלאינו נשוא את הרעב, הגולה הגדולה נשתתקה. אין תסיסה ואין חזון. העורב השחור של ההתבוללות והכלייה אוחז בציציות הלב את הנוער וסוחף אותו למחנה זר. – – – בעד ציונות חלוצית, עממית, יוצרת מוסר-חיים חדש – נילחם. ודוקא בעברית. כי העברית בשבילנו אינה תבשיל לשבתות ולמועדים, כי שפת חיינו היא”.

מרד בסביבת משפחתו ונכנס לתנועת-הנוער “גורדוניה”, ואף חיבר הימנון בשבילה. היה מושפע מן השירה המודרנית הפולנית והעברית בארץ, אך התחילה להסתמן אצלו נעימה משלו. הוא היה אחד מאלה, שכשאתה מפגש עמו, הריהו מעורר בך תקווה ושמחה, שהספרות בגולה אינה יתומה ויש לה ממשיכים. לא רב הוא הרכוש הפיוטי שהספיק להוריש לנו, אך המועט הזה מרמז על המרובה והחשוב שהיה גנוז בנפשו. כוחו הפיוטי של לוסטרניק ותנופתו כבר ניכרים בשיריו הראשונים. הוא שאף לגדולות. הן כה אמר: כי נשמתך צמאה ושנת עיניך נדדה / הסער את הסונט, הרעם את הבלדה – / לנוכח הרוחות!

חלומו היה לעלות לארץ, לקבוצת חולדה, ולנטוע שנית עצים תחת אלה שגודעו בידי תוקפים ערבים, ולכתוב שירים במולדת. מן הראוי לקרוא את השיר הקטן לכבוד השפה העברית:

אתך לנצח באתי בברית

מי יתן ויצאה נשמתי בעברית,

מי יתן ואלחש ברגעי האחרון

עת יכני המות, מזה-כאב ודל

שיר-המעלות לגבורה, לחזון:

י-ת-ג-ד-ל!

ואומנם מישאלתו נתקיימה. בגיטו וארשה היה בין מקימי קבוצת-המחתרת של הסופרים העברים “תקומה”, ובשער הגיטו נורה למוות על-ידי משמר נאצי.

בחרתי בשמונה מבין ששים ושלושה משוררים מבקרים וחוקרים, המייצגים גם את השאר, כדי לשרטט דיוקנאותיהם ולהמחיש את האבידה הנוראה שאבדה לנו עם כליונם של יוצרים עברים אלה, תפארת האומה ותרבותה, שקידשו את שם ישראל לא רק במותם, אלא ביצירתם, שכן רבים מהם הגו וכתבו ודאגו להשארת כתביהם בבקבוקים, או במסירתם לידי נאמנים, או בהטמנתם בקרקע. אף אלה שהתחילו כסופרים חילוניים סיימו כסופרים קדושים, שזכרם יהיה צרור בזכרון האומה ובספרותה עד עולם.


  1. הרצאה בבית הסופר בירושלים; נתפרסמה ב“ידיעות אחרונות”, ב–19 באפריל 1974.  ↩

ישראל כהן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ישראל כהן
רקע
ישראל כהן

יצירותיו הנקראות ביותר של ישראל כהן

  1. פרקי אהרן מגד (מאמרים ומסות)
  2. קורות חיי (זכרונות ויומנים)
  3. יצחק אדוארד זלקינסון (מאמרים ומסות)
  4. ירושלים – שער לספרי עולם (מאמרים ומסות)
  5. דו-שיח של סופרים עברים וערבים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות ישראל כהן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות ישראל כהן

יצירה בהפתעה
רקע

ה' שומרים הבלי שוא שנאוני

מאת שמעון בן צמח דוּרָאן (שירה)

ה' שׁוֹמְרִים הַבְלֵי שָׁוְא שְׂנֵאוּנִי / בְּהַבְלֵיהֶם כִּעֲסוּנִי / בְּזָרִים הִקְנִיאוּנִי

וּמֵאָז אָהַבְתָּ / יַעֲקֹב וְהִקְרַבְתָּ / וְזַרְעוֹ חִבַּבְתָּ

כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'.


מָאַסְתָּ שָׂעִיר / קִנְאָה יָעִיר / וּבָחַרְתָּ בַּצָּעִיר

קַרְנוֹ תָּרִים / בְּבִרְכוֹת הוֹרִים / אָב מָצָא מֵאָה שְׁעָרִים

וַיבָרְכֵהוּ ה'.


עָלָיו צִוָּה לְשָׁמְרוֹ / מֶלֶךְ עִמּוֹ בְּהַזְהִירוֹ / הַנּוֹגֵעַ בּוֹ בַּחֶרֶב לְדָקְרוֹ

וְכַאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ / וְכָבוד כִּבַּדְנוּךָ / וּבַשָׁלוֹם שְׁלַּחְנוּךָ

אִתָּהּ עַתָּה בָּרוּךְ ה'.


וְשָׁאַל מַטְעַמִּים / לְבָרֵךְ יַעַבְדוּהוּ עַמִּים / וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ לְאֻמִּים

וְהָאֵל נֶפֶשׁ עֲבָדָיו פּוֹדֶה / נָתַן חָלָק תַּחַת צוֹדֶה / רֵיחַ בְּגָדָיו כְּרֵיחַ הַשָּׂדֶה

אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'.


נְעִימוֹת בִּימִינְךָ / תּוֹדִיעַ לְבָנֶיךָ / רֵאשִׁית קִנְיָנֶיךָ

מוֹרֵה חַטָּאִים בַּדֶּרֶךְ / בֵּית יִשְׂרָאֵל לְבָרֵךְ / בֵּית אַהֲרֹן יְבָרֵךְ

יְבָרֵךְ יִרְאֵי ה'.


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.