מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

המאספים כאספקלריה ליצירה הספרותית המתהווה

מאת: ישראל כהן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

עקד; תשמ"ב 1982

סוגה:

שפת מקור: עברית

1

הספרות היא תמיד במצב של התהוות. ספרות במצב של הוויה – היא ספרות חנוטה וקפואה. ספרות אמיתית מתרקמת בלי הרף ואינה יודעת הפסק. קאַנוניזאציה עושים לספרות דתית, מקודשת, שאסור להוסיף עליה או לגרוע ממנה. אותה היו חותמים. אבל בדרך כלל, ספרות נמצאת תמיד על האָבניים, עושה פירות ופירי-פירות ולאולם אינה מגיעה לכלל חתימה. רק חוקרי ספרות באים וקובעים תקופות ומדביקים לה תארים שונים ומגדירים אותה בהגדרות שונות. אבל היא עצמה, הספרות, אינה יודעת מנוחה ושבתון.

גם נושא הספרות, כלומר, הקורא והנהנה והמתחנך על ברכיה, הוא במצב של התהוות. אי-אפשר להגדיר בדיוק מי הוא נושא הספרות. שכן אף הוא משתנה ומחליף דמותו. פעמים אף הטעם חוזר. אך לאולם אין הנושא קופא על שמריו. ההתהוות בספרות היא איפוא עצם ולא מקרה. שכן עלינו לדעת, שספרות אינה גל של ספרים. מה שאנחנו קוראים בשם ספרות לאומית, או ספרות אנושית – אין הכוונה לכך וכך ספרים שישנם באוצר הלאומי, או באוצר האנושי. ערימה של ספרים עתיקים וחדשים – אינה חדלה להיות ערימה, תוהו ובוהו, אלא אם כן רוח-אלוהים מרחפת על פניה.

הספרות והמלה ספר, אותיותיה כאותיות “שרף”, רק בצירוף אחר. שהרי ידוע, כי “סמך” ו“שין” מתחלפות. הספר הוא פרי של שריפה. המחבר האמיתי של ספר אמיתי, נשרף תוך כדי חיבור; וספר טוב – גם הקורא נשרף בו. ספרות היא מעין מוקד בוער. ספרות אינה אפר. ספרות חיה היא אש תוקד תמיד.

ספר דומה למדורה, לאבוקה. כשם שאבוקה מדליקה את חברתה, כך ספר מדליק את חברו. כשאנו מתבוננים בתולדות התרבות דרך שפופרת הספרות, נראה, שספר אחד הדליק ספר אחר וכך עד הדור שלנו. ביחוד יכולים אנחנו, היהודים, לומר זאת בפה מלא. שכן בראשית הופעתנו על הבמה עומד ספר-הספרים שלנו והוא שהדליק לא רק אותנו, אלא כל התרבות המזרחית והמערבית, עד הספר האחרון.

אין אנחנו יודעים איך היה הדבר בימים הקדמונים. על אף החקירות המרובות לא ידוע לנו איך נכתבה הנבואה, איך דיבר הנביא, לפני מי הוא נאם, אם קרא מן הכתב, או אמר ולימד בעל-פה; שהרי לא ייתכן ששירה קצובה ונשגבה כזאת תצא בצורה משוכללת כל כך בלי הכנה. אין לנו מושג על זה, ואל יתהלל המתהלל שהוא יודע. אבל כיצד נוצרה ספרות בתקופה האחרונה – זאת אנו יודעים. ואנחנו יודעים, שהספרות נוצרה בסוד היחוד, בציבור, בכתבי עת, במאספים, ובעתונים. ביחוד נכון הדבר בעברית. העתונות היא בית היוצר לספרות, מקור חיותה ופרסומה. כתבי-העת היו האובניים של הספרות העברית. ואינני רוצה לתת פה סקירה על כך, מפני שכולנו כאן חכמים ויודעים את התורה הזאת.

כבר הזכירו פה את תקופת המאספים, אבל לא רק הם. כל כתבי-העת היו בחינת מיילדת לספרות העברית.

לפני זמן מה הופיע קובץ גרמני בשם “דער גאלדעמע שניט”, ובו מסות שונות, הלקוחות מן הירחון הגרמני הספרותי הידוע "נויע רונדשאו, שהתחיל להופיע במאה הקודמת. קובץ זה, שהופיע לפני חדשים אחדים מכיל מסות במשך 70 שנה, פרי מיטב הסופרים שהשתתפו באותן השנים. חשבתי: אילו אף אנחנו היינו מוציאים קובץ מימי “השילוח”, “הצפירה”, “הדור”, “האסיף”, “מאזניים”, “גליונות” וכתבי עת אחרים שהיו ושישנם אצלנו – היינו יכולים לראות איזה עושר טמון בהם. אלה הם מופתי הספרות. שם למדו הסופרים לכתוב, שם שמעו בפעם הראשונה מה חושב הקהל עליהם, משם הם נכנסו אחר כך אל הספרים. התנועה היתה הפוכה לגמרי, באופן שהנושא הזה, היצירה המתהווה באספקלריה של כתבי-עת – איננו נושא בדוי. זהו נושא אמיתי, מפני שהספרות שלנו נתרקמה על ידי כתבי העת ובתוכם.

כתבי העת הם איפוא צורך חיוני גמור בכל תקופה.

אך הנה באים ושואלים: האמנם ישנן יצירות גדולות המונחות במגירות, או בקרן זוית, שיש לעשות בשבילן מאספים ספרותיים גדולים?

אני חושב, שהקהל הנאסף כאן יודע, שאמנם נשאלת שאלה זו, ואני רוצה לעמוד עליה, מפני שהיא טעונה העמקה קצת.

ישנן שיגרות, מטבעות לשון, המשפיעות על המחשבה ואין אדם קם לבדוק אותן אפילו בינו לבין עצמו. כל כך נשתרשו. והשאלה השגורה הזאת שרבים שואלים: כלום ישנן יצירות, שאין להן גואל ויש צורך להקים בשבילן במות מיוחדות – היא עצמה מוטעית בתוכנה ובאופן הצגתה. והטעות נעוצה בתפיסת הענין של יצירה גדולה. ויורשה לי לעמוד על כך, מפני שאני רואה בזה עיקר גדול.

מה זאת יצירה גדולה? מי יודע אימתי תופיע? מי יאמר לנו בידי מי נמצאת? מי הוא קבלן ליצירה גדולה? מיה הוא האיש או הסופר שניתנה לו רשות לומר, כאשר תהיינה יצירות גדולות מונחות במגרה, אז נוציא מאספים. מי יספר לו על כך? ברור, שכל האומר כך אינו חושב עד הסוף, שכן אילו חשב היה יודע, שאין אפשרות לקבוע את המהלך הזה.

יצירה גדולה היא ענין של נס. משורר גדול, שגדלותו נראית כבר בזמן הופעתו, נדיר הוא מאד. גדלותו מתבררת על פי רוב לאחר זמן. ואף אז זה חזיון חד-פעמי. אין שום ספרות יכולה להמתין עד שיופיע הגאון. הספרות קיימת על הבינוניות הטובה, כשם שהאומה קיימת על הבינוניות האנושית הטובה. אישים גדולים, בני-עליה, מעטים הם. לפי האגדה, העולם קיים בזכות ל“ו צדיקים. אולם אגדה זו אין כוחה יפה לגבי ספרות. מפני שאין ל”ו גאונים בכל דור, שעליהם קיימת הספרות. ולואי ויהיו שנים או שלושה גאונים. היצירה הגדולה, הגדולה באמת, היא מעשה-פלא, ואין לקרוא לה בגרון, ואין להזמין אותה. יתר על כן: אין לסמוך עליה. אין דרכה של אומה לאמור: אמתין עד שיבוא הגאון ועד אז אשב בחיבוק ידים או אקונן על העדרו.

כאמור, הכוונה לבינוניות טובה, שכן יש איכות-מינימום, שבלעדיה אין ספרות ואין אמנות. אם כך, יוצא ממילא, שכתבי העת באים לאכסן בתוכם יצירות שישנן בכל דור, את מיטב היצירות, את מיטב הסיפורים, את מיטב השירה ואת מיטב המסה, כלומר, זו שישנה ושמפרנסת את האומה. וכאשר יצירה זו מסתכמת אחר כך, מתברר, שזאת היא הספרות וזאת היא היצירה הרוחנית, שעליה האומה קיימת וממנה ניזונים בניה.


  1. עם הופעת המאסף הספרותי השני, באסיפת סופרים, שנתקיימה ביום 27.6.1961. נתפרסם ב“דבר”.  ↩

ישראל כהן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ישראל כהן
רקע
ישראל כהן

יצירותיו הנקראות ביותר של ישראל כהן

  1. פרקי אהרן מגד (מאמרים ומסות)
  2. קורות חיי (זכרונות ויומנים)
  3. יצחק אדוארד זלקינסון (מאמרים ומסות)
  4. ירושלים – שער לספרי עולם (מאמרים ומסות)
  5. דו-שיח של סופרים עברים וערבים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות ישראל כהן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות ישראל כהן

יצירה בהפתעה
רקע

הַמִּתְיָאֵשׁ

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

יעקב דחה בחרי-אף את “חובת הלבבות” מלפניו ויורד את ראשו אחורנית על משען הספסל, וישא את עיניו אל התקרה, ויעוה את פניו בתנועה משונה ויקרא:

– “בעל כרחך אתה חי!” – זהו האסון.

– מה היה לך יעקב? – שאלו חבריו – איזה יום אתה חסר, השני או החמישי?

והמתיאש הורה באצבע על הספר, אשר דחה, ויאמר בלעג מר:

– חפץ הוא, שאאמין כי הנני כתר הבריאה ושהכל נברא בשבילי. דר אני בהיכל נאה, האדמה היא רצפת ההיכל, השמים – התקרה, והמאורות – מנורותי… אני כתר הבריאה ותכלית הבריאה; הכל נברא בשבילי, החיה, הבהמה והעוף, והרמש, הרומש על הארץ, הכל נבראו בשבילי… משרתי עושי רצוני הם! במחשבה תחלה עליתי על לב היוצר!

– אבל איזה יום אתה חסר?

– שוטים! לא ימים אני חסר וימי טובים ושמנים. ביום השבת – הוסיף בלעג מר – סמוכה עטרת הבריאה של שלחן בֶּריל הטבח והיום ההוא נעלה על כל הימים. שפרינצה אשת הטבח, שפרינצה השמנה והגונחת בלי הרף, לא תחדל מהתאונן, כי אוכל אני מעט; היא רוצה לפטם אותי כאוז: “אכול אכול, עלם נחמד; כאכילתכם כך עבודתכם… זכות תורה תעמוד לנו…” ואני מוכרח למלאות את בטני בבני-מעים, בפשטידא ובמאכלים, אשר לא אדע אכנם, למען תציל זכות תורתי את הטבח מדינה של גיהנום, למען תמרק חטאת מאזני-מרמה, מכירת עצמות תחת בשר…

– ובכל זאת מה אתה חסר, יענקיל?

– מה אני חסר? אינני חסר דבר, אך בחיי קצתי, את העולם שנאתי.

– ואינך מוצא פתח פתוח לצאת מן העולם?

– “בעל כרחך אתה חי!” – קרא המתיאש בנשימה כבדה, מבלי גרוע עין מהתקרה.

– הבל – קראו חבריו – האין סכינים, חלפים לשחיטת עצמו! האין נהרות לטבוע וחבלים להחנק? ואם אתה חפץ במיתה מתוקה – קנה לך חבל של נופת, ואם במות ישרים, הִתָּלה על המנורה למול ארון-הקדש.

על פני המתיאש נראתה תנועת צחוק.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.