מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
זרחי, י'. (1983). שמשון משוק הבשמים. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-06-25. http://bybe.benyehuda.org/read/10126
MLA:
זרחי, ישראל. "שמשון משוק הבשמים". פרויקט בן-יהודה. 1983. 2018-06-25. <http://bybe.benyehuda.org/read/10126>
ASA:
זרחי, ישראל. 1983. "שמשון משוק הבשמים". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-06-25. (http://bybe.benyehuda.org/read/10126)

שמשון משוק הבשמים

מאת: ישראל זרחי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

יחדיו בשיתוף עם אגודת הסופרים; 1983

סוגה:

שפת מקור: עברית

בירושלים עתיקת-האבנים, בסימטה שרויה באפילה, המכוסה קימורים קימורים המסתירים את עין השמש ביום ואת היבהוב הכוכבים בלילה; בשכונה שבתיה נסמכים זה בזה, שבה גג רוכב על גג ותקרתו של זה גזוזטרתו של זה – נמצא כוך צר ואפל שגובהו כקומת אדם ורוחבו אמה על אמה.

ובכוך מין ברייה מגודלת-עצמות וכחושת-בשר, שראשה כמעט נוגע בתקרה; ופני הברייה כפני אדם שעיניו פקוחות והן כשלוליות מים דלוחים; שער הראש נקלע בשער הזקן: מלבושיו צרים עליו, ומתוך מכנסי הבד הקצרים מזדקרות שתי רגליים גדולות, פשוקות מעט, העומדות על קרקע-האבן כתקועות בה. ושתי הידיים הגרמיות, הארוכות, שהשרוולים קצרים עליהן, צמודות אל ידית של גלגל ברזל, רחב וגדול, הממלא כל חללו של הכוך, מן הקיר המפויח ועד לפתח הכניסה שציריו מיותמים, באין עליהם דלת.

הידיים הגרמיות, הארוכות, סובבות הגלגל בלא חדווה ובלא דחף, אך בתדירות קצובה; סובבות וסובבות, כאילו היה אותו גלגל מוחלד אבר מן הגוף הגרמי והכחוש, לבוש הבגדים הבלים מכוסה השער הפרוע.

והגלגל מסובב מכונה חורקת ונאנחת. היא היחידה כאן בכוך המשמעת קול של אנקה, הכורעת תחת סבל העמל, שמלבדה אין איש נאנח כאן, אין איש מתלונן כאן.

המכונה טוחנת מיני גרגירים שריחותיהם מבריחים מעט את ריחו הראשון של הכוך, הוא ריח הטחב והצינה ונשימת האבנים העתיקות. ומשאוחזת היד בגלגל נזלף מיד ריח חריף של קהוה, שגרגיריו נטחנים ונשחקים, או ריח שחצן ומחוצף של פלפלים, המביאים שכרון על חושיו של אדם. כך תלויים הריחות במיני הגרגירים הנטחנים, ורק בשבות הגלגל שב אל הכוך ריחו הראשון, זה ריחם של הטחב והצינה ונשימת האבנים העתיקות.

פעמים שהכול מסביב מתעלם ואין אנקת המכונה בסבוכה ולא ריח הקהוה בהטחנו ואף לא נשימת האבן הכבדה שבכוך. הכול נסחף בריחות פלא נדירים, שנפרחים מימים שאבדו זה עידן. אותה שעה מתבשם הכוך מריחות רחוקים ושוב אינו כוך, אלא שוק של בשמים גדול, ספק של ממש, ספק של חלום, והברייה הגדולה, הגרמית, אינה משמעת קול ורק מטה אזנה ומחרשת בשפתיה.

מיד מסתלק דוק של ערפל שהיה פרוש על הימים הרחוקים ונחשפת העיר הרחושה על סימטאותיה הצרות, שמעבריה כמעבר חמור עמוס כדי חרס, ומדרגותיה הן הן רחובותיה, וכבשה פשוטת-עור, התלויה על פתחה של חנות מזה, כמעט שהיא נוגעת באשכול התמרים התלוי על פתחה של חנות מזה. זה שוטח שומים לפני פתחו וזה שוטח בצלים לפני פתחו, ובסמוך להם מתנשאת ערימת רימונים זהובים; והמוכרים טורחים לפני קוניהם, עושים רצונם בהתלהבות ומשבחים סחורתם בקול זימרה ובסלסול דק וערב, כאילו עמדו רגליהם בכיכר של שעשועים. פעמים שהם מתנצים זה עם זה, אם בשל פרוטת נחושת ואם בשל מלה זעירה של עלבון; ומתלהטים היצרים, חרון נדלק בפניהם, ומעיניהם ניתזים זיקי אש. אך מיד נמצאות ידיים המשימות שלום וברק הקינטור שבעיניהם מתעלם כלא היה, והעולם כמנהגו נוהג.

והנה שורה של בתי אוכל, וישמעאלים יושבים על כסאות נמוכים, נרגילות ארוכות בפיהם ועיניהם אחוזות חלום. עומד בעל האכסניה ומשרת את אורחיו וטורח לפניהם יפה, בוחש מיני זנים בצלוחית של זכוכית, ממלא צלחתו בליל עיסות, בוחשן באצבע ומעטרן במיני ירק וזורה עליהן קומץ צימוקים לנוי ולטעם, ומכריז על מאכל-התאווה בהטעמה ובקול גדול.

ובקצהו של מיצר אפל, ששמיו קימורי סלע, משתרע שוק הבשמים, שריחות עדנים מהלכים בו. שורשי בושם יבשים ושרף-עצים ותבלין כתושים בקדירה מפריחים מיני ריחות טובים, ואך מתחילה השמש שוקעת, נדלקים כאן אורות קטנים, חנות ואורה, חנות ואורה. ואף שאין באורות הללו כדי לפזר העלטה, דיים לקשט את השוק ולשבצו יפה כבכוכבים.

ואנשים מהלכים בין החנויות, ידיהם על גביהם, צעדיהם מתונים, ויותר שהילוכם לקניותיהם הילוכם להנאתם, שואפים מן הריחות העריבים של קנה יבש וקינמון, ופלפל אנגלי, וזנגביל נדיר, ונמצא, הם נהנים ומוכרי הבשמים אינם חסרים כלום.

ובין המהלכים לשאוף אווירם של בשמים, או ללגום לגימת קהוה חריף, נמצא אף הוא, רם קומה, גברתן, מתלה בעקבו וידיו בכיסי מכנסיו. ואף שלעתים מצפצפת לו הפרוטה בכליו[1], אין בכך כלום – העולם הוא צעיר מלא זהרה ואין חסרון הכיס יכול להקדירו. אמנם טפחו עליו הבריות רכילות הרבה, כגון שהוא מקל ראש בעסקי צניעות ונכשל בעבירה, ואפילו הלעיזו עליו קפדנים שראוהו בכך, ולמרבה המהומה הפיצו שמועה שהיה זה בדרך הקדושה לכותל מערבי… אך בנוהג שבעולם צעירות מכפרת עוונות ומה שעשה עשוי. עכשיו לבו מלא רגש אחר, טהור, שונה מבאותו לילה, כשראוהו עיניים צרות מהלך עם ריבה בסימטה אפילה המובילה למקום הקודש…

כך היה מהלך עם ערב בשוק הבשמים, כאילו רצה שגופו יספוג מריחותיו הטובים, מבקש שהבהובי אורותיו יבהירו מעט את נשמתו. ואז היה פונה בצעד מזורז אל אותו בית שברחוב היהודים, המסויד ומבהיק בלבנו, המתנשא על פני הבתים הדחוסים, כאילו גדר עצמו בעד שורת הבתים גדושי האוכלוסין; אין מדרגות של אבן הרוסות מובילות אליו ואין גזוזטראות דחויות יוצאות ממנו. מורחק מהמולת הבתים שבשכנותו עומד לו אותו בית נאה שרוי בשלום ובטובה, והנוי פרוס עליו מבחוץ והברכה פרוסה בו מבפנים – בית-טובים שבעיר העתיקה.

כיוון שהיה מגיע לאותו בית מיד עוזבתו הגאווה, צעדו הופך מורעד, כתפיו הזקופות משתפעות ולבו החצוף עליו נרעד. ולא בשל הבית חלה בו התמורה אלא בשל שוכניו, ולא בשל כל שוכניו אלא בשל בת הבית הזה, שהיה מתגנב לראותה בערבים. משהיה בודק את נפשו היטב בוש להודות שעיקר השינוי לא בא לו אלא בשל אחיה של נערה זו, שבהם, באחים, היה טמון מקור אותו פחד סתום, הם שרמסו גאוותו, הם שהשיחו קומתו. מאז נתקשרה נפשו באותה נערה הפכו לו אחיה שונאים. ולא שהתנכרו לו בגלוי; אדרבה, כאילו דבר לא נפל ביניהם והם ממשיכים הכירותם כמקודם. אלא שאיבתם המיושנה עוד הוסתה עתה באיבה החדשה. מאז ומתמיד היתה בהם אותה שנאה כבושה של קטן-הקומה ושחוח-הגב אל גבה-הכתפים, איבה סתומה של ראש מתקרח אל בעל צמרת סבוכה; קנאה אוכלת של טורח מתייגע אל מי שהכול ניתן לו בלא טורח ובלא יגיעה; ועתה נלווה על כל אלה פיעפוע של ארס בעיניהם, ומשהיו חולפים על פניו היו אותן עיניים שואלות לו: ואתה, מי אתה, בור ועם הארץ, שנתחשק לבך בבת טובים? אפשר יש לך אוצרות קורח שנתת עיניך באחותנו?!

כיוון שהיו פוגעות בו עיניים אלו היה חש עלבון צורב וייסורים, כאילו הקריבו ברזל מלובן אל לבו. כלום היתה עניותו מום עולם[2] שמנוולו לתמיד? הם, בני ביתה, נתעשרו בעסקי מרכולת, משבירים סחורה לכל שוק הבשמים ועסקיהם פורחים וכולם נתונים לפרקמטיה וכליהם מלאים זהב ואבנים טובות, והוא – מהו ומיהו?

והנה מציצים פני הנערה מן החלון המסורג שבקומה העלית והם מאירים לו ומחזירים לו את לבו. העזתו חוזרת אליו במקצת, שידע כי נפשה של הנערה תלויה בנפשו, על אפם ועל חמתם של אחיה. הוא מחכך את כפותיו הגדולות זו בזו, ושוב מזדקפת קומתו וראשו מתנשא כמקודם.

לילה אחד, כשהיו עומדים דחוקים בצל החומה, לחשה לו הנערה:

– אפשר אילו שנית דרכך ופתחת במסחר – היו נאותים לך.

כאילו שמע השם המפורש, שינה כל דרכיו; החליף בגדיו ועשה שערותיו, – הכול על דרך היישוב. ואז קבע דוכן בקצה שוק הבשמים, ועליו מיני תיבות ושקיקים וחפיסות, והוא עומד על גביהם, גבוה ורחב-כתפיים ומסדר הדברים פעם לכאן ופעם לכאן, פוזל לימין ופוזל לשמאל, רוצה לומר: אף שטרוד אני בסידורים הריני מוכן לשמש קוני באהבה.

אלא שהקונים לא רבו. היו שגיחכו בראותם קומתו העצומה גחונה על הדוכן: ראיתם שמשון בשוק הבשמים, חייכם, כלום ראיתם מימיכם שמשון בשוק של בשמים?… אך הוא לא שעה לדבריהם, שלבו היה רחוש ותקוותו הגדולה פרוסה לפניו כמישור. ואף ששאף בכל חושיו שקומתו הגרמית תצטמצם מעט ולוואי והוכתה ברזון, היה מעמיד פנים שאינו שומע גיחוכם של בריות, עד שהיה דמו מתרתח בעורקיו וקצות ידיו מתרעדות, והוא לוחש בלבו תפילה גדולה: אה, אילו ניתן לי לנקום מהם נקמתו של שמשון!…

בסוף הסכינו הבריות למראה שהיה תחילה מגוחך בעיניהם, והתחילו קונים אצלו צרכיהם: אישה נוטלת תבלין לשים בתבשילה, חנווני בא מרחוק להביא אל מקומו מעט בשמים. ואף שכדי פרנסה הגיע המיקוח, כדי עושר לא הגיע. היו בני הטובים אומרים, ספק בבדיחות הדעת, ספק כאמת של לבם: מה שעושים בשביל עושר אין עושים בשביל פרנסה סתם, והרי כמותו כרוכל של סדקית…

והחלום הגדול עדיין לא נתגשם.

היתה נפש אחת מצירה בצערו, זו נפשה של אם הנערה. ראתה שפני בתה נופלות, אין זאת כי הגעגועים אוכלים את לבה; חרדה לנערה והיתה משדלת את בניה המגודלים:

– מה לכם שנתעקשתם כחמורו של בלעם. אפשר כדאי שנקרב את הנער ונכניסו לעסק שלנו. הרי ראינוהו משנה מהלכיו, שקוד על דוכנו עוסק ביישובו של עולם.

צחקו לה הבנים בקול גדול ואמרו:

– עד שאנו מכניסים בר-נש זה לעסק ראוי לנו לפזר תחילה כספנו בשוק.

נתרעמה האם ואמרה:

– ואנו, כלום נולדנו עשירים? והרי לפני קופה של מעות אנו משתחווים.

העלו פניהם של הבנים אדמומית קלה ופתחו בדבר אחר:

– שמו הטוב הולך לפניו כנחל אפרסמון, הבה ונכניס בעל עורף אדום שכמותו בקרב המשפחה…

ראתה האם היבהוב רע בעיניהם ונסתתמו טענותיה.

התחילו דוחקים רגליו מתוך ביתם – תריס בפני מאווייו, והיה קשה עליו להזין עיניו במראה הנלבב של דמות הנערה. עד שקרה אותו מעשה שקרה.

הגיע חג פורים ונסתחף כל רחוב היהודים בשמחה ובצהלה; ובראש השמחה עומד אותו בית-טובים לבן שבעיר העתיקה ומנצח על העליצות. בוקעים ממנו קולות זמרה משולהבים, וקול רקיעת רגליים נישא בכל הסימטה. אנשים צפופים בפנים נתונים לריקוד ולשתייה, ואנשים צפופים בחוץ מציצים בעד החלונות, משתכרים מריחות היין ונהנים ממראה הריקוד.

ואף הוא עמד בקהל מבחוץ, תחילה מרוחק הרבה מן הפתח ואחר כך הולך וקרב, הולך ונישא וקרב, עד שגופו הגדול נזדקר מן הקהל הצפוף וכמעט שסתם את פתח הכניסה. ראוהו חבורת אברכים שהתהוללו בפנים, ואחיה של הנערה בתוכם. אמר אחד הבחורים, שהטיפה כבר הרטיבה את גרונו:

– בטובתך, הכנס נא פנימה, מה לך עומד בפתח? שהרי חג פורים לנו היום ומצווים אנו על השמחה ופניך אינם נוהרים כלל.

ניסה להשתמט ולהסוֹג לאחוריו, אלא שהבריות ניצבו מאחורי גבו כחומה. חלפה מחשבה במוחו: אפשר יראה את הנערה בפנים הבית והוא לא ראה פניה זה ימים – ומה איכפת… צעד פסיעה גסה וכבר נמצא בתוך חבורת העולזים. מיד ניצבו סביבו בחצי גורן עגולה גופו הגדול, הגשמי, כאילו בא כאן לתוך זירה לערוך לפניהם משחק.

נתנו כולם את לבם להקניטו ופתחו תחילה במלים בדוחות:

– נא, יקירנו, פסוק לנו פסוקך.

אך הוא נתן בהם עיניים בלוטות ומפוחדות כשל חיה עצובה בסורג, והחריש.

עומדים סביבו הבחורים ועיניהם מטכסות עצה, איך יוכלו לו לבחור מגושם זה, והתחילו משדלים אותו בדברים:

– אל תהא נחבא אל הכלים, יקירנו, שהרי אינך נראה חלילה כנפל. מיזגו לו כוס והגישו לו פּרפּראות ותתבדח עליו דעתו!…

חזרו הנערים בקול גדול:

– מיזגו לו כוס והגישו לו פרפראות ותתבדח עליו דעתו!…

אך משהגישו לו כוסו, נטלה בעמידה ושתה טיף-טיף ומן הפרפראות לא טעם.

כך עמד כשכוסו בידו וברכיו מקומרות, מביט לימינו ומביט לשמאלו, עלוב ומדוכא כשואל מניין יבוא עזרו. בינתיים וצהלת הבחורים עולה וצווחת הזאטוטים גוברת עליה שבעתיים.

ראו הבחורים שאינו זע, אמרו לו:

– הרי שמשון אתה, הראה לנו גבורתך.

השיב להם בלחש עצוב:

– אני, שמשון אני, אלא ששבע מחלפותי גולחו.

לא ראו בתשובתו מנותן טעם לשחוק והיו כמאוכזבים. בינתיים הועלו הנרות בפמוטות, ומנורות השמן הודלקו וגל השמחה ששקע לרגע עלה שוב. ראו המסובים שאין להקניט את אורחם, הסבירו לו פנים ואמרו:

– ועכשיו, שבוודאי כבר עייפת – שב-נא.

זרק סביבו מבט מבוהל, אך לא ראה כיסא פנוי. מיד נזדרזו מניין נערים שעמדו על מזימת הבחורים, הביאו לו כורסה גדולה, העמידוה בטכס רב ואמרו:

– שב-נא, בטובתך.

כיווץ גופו המסורבל והכאוב לישיבה ונפל אפרקדן, ראשו נחבט בקרקע.

לרגע קמה דממה, שלא כולם הבינו פשר דבר, אך מיד פרץ צחוק אדיר ונתרגשה מהומה, עד שמוסדי הבית נתרעדו. צחקו הנערים מנפילתו וקראו בקול צווחה:

– חי-חי-חי, שמשון הגיבור, ראיתם שמשון הגיבור?!

אך המוטל על הרצפה לא זע. נתעמעם הצחוק שבאולם והיה לדממה דקה. ואז נשמעו פתאום מלותיו השבורות מכאב:

– שמטתם הכיסא מתחתי – ניחא, אך למה זה כבּיתם המאור?

תמהו המסובים על דבריו, שעמד האור בחדר כמקודם, זולף מפמוטות הכסף הכבדים ושופע ממנורות השמן הגדולות. שארית הצחוק גועה על שפתותיהם; ברק ההתעללות הרע נעלם מן העיניים ותמיהה תפשה מקומו:

– מה הוא סח, מה הוא סח?…

פתאום זע, נתכווץ, ניסה להגביה גופו הכבד ושוב צנח. מיד הרים ידיו לעיניו ומחזהו נקרעה גניחה צעקה דוויה:

– אהה, מה עוללתם לי… מה עוללתם לי… עיני… עיני…

גחנו עליו בפחד, מיששו ובדקו בעיניו; הן היו פקוחות, אך מלאות בעתה מחרידה.

קמה מהומה, ושוב לא היתה זו מהומה של שמחה, אלא מהומה של מורא. פתאום נמצאו לו דואגים הרבה… נשים רחמניות השתדלו וטרחו למענו. הובהלו רופאים, הובילוהו על פני בתי חולים[3], ערכו תפילות לשלומו על יד הכותל ותרמו לבתי הכנסיות נרות להבראתו. אך לשווא – דעת הרופאים נסתתרה ושערי-תפילה ננעלו. באו ושאלו לרופאים: משכו כתפיהם, נדו בראשם ואמרו: מעוצם הנפילה פקע עצב העיניים ולא תראינה עוד עד עולם. באו ושאלו לרבנים; פרשו כפיהם בתפילה, הגביהו מבטם ואמרו: ירחם השם.

משחלפה תקופת הבהלה והייסורים נצטננה גם להיטותם של הבריות הרחמנים והוא נשאר ערירי ובודד בצערו ועלבונו. וכך חזר אל דוכנו שבקצה שוק-הבשמים והיה עומד על גבו כפוף, שפתאום שחה קומתו הרמה, ונטלה ממנה גאוותה. היה מבלה ימיו בלא תנועה, הבריות משתמטים מלקנות אצלו, כאילו חששו להעירו מקפאונו, והיה עומד על דוכנו עד ששכן היה דחפו במרפק ואומר:

– די, שכני, כבר הגיעה שעה לנעול. הפנסים שבשוק כבר כבו.

לא יכול לכפוף גופו עד שנכפף מאליו. לא רצה ליטול מקל עד שמעדה רגלו ונטלו בעל כרחו. רק את דוכנו לא רצה לחסל בשום פנים, אף שהילדים היו גונבים מסחורתו בסתר וידו לא יכלה להשיגם, שעיניו אף שהביטו לא ראו כלום; היו הקונים נוטלים ממנו מנה גדושה ואף תוחבים פעמים לכפו מטבע שחוק שאינו עובר לסוחר, ואין בידו למנוע. ורק הריחות החריפים שהילכו בשוק הבשמים היו עוד מחזקים את לבו ומשיבים עליו זכר גאוותו.

כך נתגלגלו הדברים והוא הלך ונידלדל מיום אל יום. פעם אחת באה אם הנערה אל דוכנו שבשוק ונטלתו בזרועו. נרעד ושאל מבוהל:

– מי כאן, מי כאן?

הסתוּ ואמרה:

– אני, אני. עברתי בכאן ואמרתי אל נפשי: אלך לדרוש בשלומך.ז

הכיר את קולה אך לא השיב כלום.

החרישה אף היא, עד שאמרה:

– ועוד חשבתי, כיוון שאני עוברת בכאן, אבוא ואשאלך, אפשר תבוא אלינו לעבוד. צורך לי בזוג ידיים…

נענע בכתפיו בעוז, כאילו כוחו עוד אתו, והפסיקה בגסות:

– איני רוצה, איני צריך!

שמע את האישה בוכייה. אך הוא עמד בסרובו אף שלבו דאב על שהקניטה. משעמדה לילך שאל בהיסוס רך, כשואל את נפשו:

– והיא, היכן היא עכשיו?

קלטה אזנו אנחה חרישית ופסוק מקוטע:

– אתמול היתה החופה.

נתרתח וקפץ:

– כאן?!

– לא, לא. לא כאן. מעבר לחומה, בעיר, אחיה השיאוה לאחד בעל-בית ומיד יצאו למסעותיהם.

נרגע וחזר לקפאונו, והאישה עזבתו בלא שהעיזה ליטול ממנו ברכה, וידיה על עיניה.

אחר אותו ביקור של האם מכר דוכנו על כליו ועל סחורתו לשכניו הבשמים, והוא עצמו נעלם מן השוק ואיש לא ראהו שבועות על ירחים.

לא נודע היכן סבב כל אותו הזמן, עד שמצאוהו תשוש ומזה-רעב משתוחח על מפתן בית-הטובים הלבן שברחוב היהודים. מיד ראו את האם גחונה על אותו גוף גדול וגרמי, שלא היה עוד אלא כאגודת זרדים יבשים, מנסה להשיב במשקה ובאוכל את נפשו שפרחה ממנו.

אז נטל לידיו אותו גלגל-ברזל מוחלד, כי לא הסכים לקבל מיד האשה לחם חסד. משכבש לו את הגלגל דבק בו ושוב לא רצה לשמטו מן היד, אף שפעם הוצעה לו מלאכה אחרת שאין טרחתה מרובה. וכך הפך לו גלגל זה מרכז חייו החשוכים, יתד שנתלה בה בלילה שאין לו סוף.

ורק לעתים נדירות היתה היד שומטת את הגלגל, שהיה סובב עוד מאליו פעם וחצי פעם, נאנח וקופא בלא נוע. אותה שעה נפרחים בכוך ריחות של שוק הבשמים ופרוכת השחור של הלילה משתבצת כוכבים מאירים ונוצצים. כך היה קורה בעת שהנערה, שהיתה לאשה לאותו בעל-בית מעבר לחומה, באה לפקוד בית-אביה. מחרישה היתה עומדת בפתח הכוך, ובטרם פצתה פיה כבר היה יודע: שוב היתה אצלו… אז היה מושיט ידיו ששמטו את הגלגל, ידיים ארוכות וגרמיות המבקשות לאחוז בגוף שופע החום והריחות, אך הן נתקלות בפינכה של מזונות או בצרור מלבושים חדש, ואילו הגוף הצעיר כבר נעלם כחלום ורק ריחו המתוק עוד נשתייר.


  1. בכליו – בבגדיו.  ↩

  2. מום עולם – מום נצחי.  ↩

  3. חולים – דואגים, מצטערים.  ↩

ישראל זרחי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ישראל זרחי
יצירה בהפתעה
רקע

שמה

מאת יוסף חיים ברנר (פרוזה)

לשָׁם!…

כי מה ענין ומה חפץ פה, באלו החיים, בעיירה זו? בית-אבי השפל, גינת-אמי הקטנה, בית-המדרש האפל, הרחובות הצרים עם גידוּלי-הפרע שבצדיהם, ה“חדר” בבית זבולון הקצב, מלמדי ר’ נחמן הצהוב עם שפמו הצהוב-לבן ונחיריו השחורים מאבק-טבק-מוּרח… ומה עוד?

ושמה!.. שמה – הוי, מה חשוב ומה נעים! עיר גדולה – עיר מחוז! רחובות שעוד לא ראיתי כמוהם לרוחב – רשויות-הרבים ממש! בתי-כנסיות ובתי-מדרשות לעשרות – שלושים, שמעתי אומרים – ובכולם “למדנים” לאין מספר; בישיבתו של ר’ ישעיה מהר“ם גרידא – מעיר המו”ץ דעירנו, המיעץ את אבי לשלחני להתם – יותר מששים תלמידים. וזוהי עוד “ישיבה קטנה” – כך היא נקראת, לפי דברי הרב. ור’ ישעיה מהר"ם – מה נאה שם זה!

והלב, לב נער בן שתים-עשרה, סוער ומתגעגע –

…הנה סוף החורף; נסוע אסע לשם מיד אחר חג-הפסח – אהיה זריז מַקדים. אני בא אליו הוא – ר’ ישעיה – יושב בטלית ותפילין ולומד. אני ניגש, והמכתב בידי: “האי יניק קנקן חדש מלא ישן ומובטחני בו וכו’”. הוא שמח עלי, מקרבני, ואני איני מכזיב את תקותו. להתמדתי אין קצב ומידה; יום ולילה – פי אינו פוסק מגירסא. שם – הלא האויר אחר, ההתמדה אחרת, שמה – לא פה… ב“בבא קמא” בקי אני, בעזרת השם יתברך, כראוי; נשאר לי איפוא, לרכוש במשך הזמן בקיאות ב“מציעא” ו“בתרא” – מילתא לא זוטרתא, אך גם לא למעלה מכוחותי… שמה הלא לא פה… השיעור יהיה בוודאי באחת הבבות האחרונות; את חברתה אלמד בפני עצמי ועל הראשונה אחזור דף ליום… נמצא… בסוף הקיץ, בימי אלול, אני שב משם: הן העיר לא רחוקה. – “נו, מה?” – שואלני הרב שבעירנו; “שלוש בבות, רבי!” – אני עונה ולבי עולה על כל גדותיו… “עוד לפני בר-מצוה!” – משתומם העולם… ואני מתהלך לי בעיר-מולדתי הקטנה, יושב ב“קלויזנו” העלוב, – נח מעבודתי הקשה. שישה חדשים לא הייתי פה, בא אני לכאן מעיר גדולה, ויושבי העיר, מי שהיו חברי – שונאי לפנים – ואבותיהם, מתבוננים אל האורח, אל בן בריל הסמרטוטר, אל “קדישה” של “שפרה העגל” – ותמהים… ובעבור כל אלה אני חייב תודות רק לנסיעתי להתם!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.