מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

על שום מה

מאת: ישראל זרחי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

יחדיו בשיתוף עם אגודת הסופרים; 1983

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

אותה שנה הייתי יושב בשכוּנה רחוקה של ירושלים, שסימטאותיה פתלתלות, בתיה כפוּפים כזקנים בעלי שׂיבה רעה1, וכל יושביה עניים מרוּדים המחזרים על הפתחים בשביל פרנסה. שׂכרתי לי שם חדר קטן, רחוק מעיר והמונה, וקיוויתי למצוא בו מנוּחה מעטה לנפשי. אך כשהייתי שב מרחובות העיר ההומים אל חדרי הערירי, גורר בכבדות רגלי הלאות ונפשי עייפה עד מוות, היתה הבדידות יוצאת לקראתי, פורשׂת אלי כפיה ולופתת את חזי עד יציאת נשימה; אז הייתי שוּב ננער, אף שלא שכבתי על מיטתי הצרה כדי מנוחה מעטה, והייתי עוקר מן השכונה ורץ כל העיר ההוֹמה, כבורח ממקום רע.

באותם ימים שהיה חוסר-מנוחה רודף אותי מן העיר אל השכונה, והבדידות מגרשת אותי מחדרי ומחזירתי שוב אל העיר, מצאתי לי מחסה בבית-קפה קטן ולא נודע, בקרן רחוב שבמעלה העיר. היה זה בית-קפה מוּזר מעט, שאין בו מאווירו של בית-קפה כלוּם, לא מלצרים שחורי אפודה ולבני חזייה, לא מוסיקה של שעשועים ולא רעש ורחש המצויים במקומות של ציבור. בית הקפה שלי לא היה אלא סוּכּה קטנה דבוּקה מקרשים ישנים, צריף-עץ עתיק שנשתייר כאן משנות קדומים. הכניסה לצריף היתה בדלת קטנה, כמו כניסה לחנות רגילה, ובו היו נמכרים מיני מאפה, עוגות צנומות וגלוסקאות2 של סולת. ומן החנות הקטנה היתה מובילה דלת אחורית, קטנה מאחותה, ובה נכנסים לגינה קטנה, ששולחנות אחדים עומדים בה בשביל הלקוחות הקבועים. באמת לא היתה אף גינה זו גינה פשוטה. זו היתה חצר קטנה, מוקפת גדר של אבן לא עשויה, כגדרות ירושלים הפרוצות, שבאחת מפינותיה היה גדל גזע מפותל ויבש של גפן-שדה, קליפתו נושרת מרוב ימים, אך הוא מוציא בדים3 רעננים רבים, המכוסים שפעת עלים שטרפיהם4 ירוקים והם מתפתלים וסוככים על כל החצר הקטנה כאדרת ירוקה, וכל יושב שולחן בדל מקהל כאילו ישב בסתר גינה. בימי עונה תלויים פירות בבדי הגפן, אשכלות ענבים דקים שלא הגיעו לכלל פרי בשל, וּשׂריגי הגפן לופתים את אבן הגדר ומתרפקים עליה בדבקות.

וכל אוויתי לי מקום זה לשבתי, וכל אימת שהיתה בדידות תוקפת אותי והגעגועים נוגעים עד נפשי, הייתי בודק באין רואים את המעות הקטנות שבכיסי, וכשנוכחתי שדי בהן כדי ספל קפה, הייתי בא לבית הקפה ויושב לי יחידי בסתר הגפן.

באי בית הקפה לא היו מרוּבים, אך כולם נחשבו כמו משפחה אחת. אמנם לא היו מברכים זה את זה לשלום, ולא כל שכן מדברים איש עם רעהו, ואף על פי כן היתה ביניהם איזו קרבה סמוּיה, כאילו היתה ברית אילמת כרותה ביניהם. בחנות הקטנה, מאחורי שולחן העסקים הצר, היתה יושבת בעלת הבית, אישה על סף הזיקנה ששׂערותיה הקדימו להלבין מכמישת פניה, מקבלת את רווחיה הקבועים בסבר טוב, בחיוּך אילם ונענוע של ראש מועט, אינה מדברת דברים יתרים ואינה מקפת את הבריות בשאלות, ורק עיניה מלווֹת את האורח בחיבּה מפּתח החנות ועד למקומו הקבוע בגינת הגפן. ואיש זר כי יבוא בחנותה, היא מקבלת פניו במבּע של צינה מנוּמסת, משמשת אותו בידיים מהירות, – נוח לה שיקנה צרכיו וילך לו לדרכו בשלום ובקהל אורחיה שבגינה לא יתערב, כאילו לא היו כלל עיניה נשׂוּאות לפדיון.

בשעה של בין השמשות הייתי תמיד רואה לימיני איש במיטב שנותיו, גבה קומה וצנום לחיים, שאפּוֹ אף של נשר, מוכים5 תקועים לו בשתי אזניו. הוא בא, מכוון פסיעותיו לעבר שולחנו הקבוע, וכשהוא מוצאו תפוש לאחר, הוא שוהה רגע תחתיו, אובד עצות כמי שספינתו נשבּרה בלבב ימים, עד שבאה המגישה והיא רואה את מבוכתו ומפנה לו מקומו הקבוע. נחלץ מצרתו הוא יושב אל שולחנו, שולה סיגריה מכיס החזה, מחלקה לשניים, ומשווה את שני הזנבות אם עלתה חלוקתם יפה. מחצית סיגריה הוא מניח על השולחן ומחצית סיגריה הוא מצית מיד, ואת הגפרור שראשו נאכל באש הוא מחזיר בקפידה לתוך קופסת הגפרורים שלו. כשעלה זנב הסיגריה כולו בעשן, הוא משקיע עצמו שעה ארוכה בגל של עיתונים המזומן לו תמיד על שולחנו, ומשסיים קריאתו הוא מסלק את הגל מעליו, מצית את מחצית הסיגריה השנייה ומבקש מאת המגישה לתת לו מנת הקפה שלו. אחרי שגמר לעשן, הוא גומר את הקפה עד טיפתו האחרונה, קם ומסלק בחשאי את פרוטותיו ויוצא מן הגינה בפסיעה קטנה ודקה, שלא לפי מידת רגליו הארוכות.

אצל שולחן אחר, בסמוך לפתח הכניסה, יושבת אישה לא צעירה, משקפיים עבי זגוּגית על עיניה, שקוּעה בהרהורים המצילים את פניה בעצבות רבה, אינה נותנת לבה על הנעשה מסביבה. פתאום היא ננערת, כאילו החזירה מבּטה ממראה רחוק, ומתחילה לכרסם בחפזה את עוגת הסהרון המונחת לפניה מתחילת בואה, ובעוד פירור המאפה האחרון בפיה, היא קמה מבוהלת ועוזבת את מקומה, כאילו אחרה לשבת שעה יתירה.

יש נכנס לגינה תלמיד מעל הר הצופים, חפיסת ספרים גדולה תחת בית שחיו; הוא פורשׂ לקרן זווית, מזמן עצמו לעיין בספריו הרבים, אך עד מהרה הוא מסלקם לצד, משלשל ידו לכיסו ושולה ממנו מכתב קטן, פיסת נייר מקופלת קיפולים רבים, והוא קורא וחוזר וקורא את הנייר המקוּמט בדביקות ובעיניים לוהטות, כאילו כתובה בו הבשׂורה הגדולה.

עתים נכנסות לכאן אחיות של בית-החולים הסמוך בלבושן הלבן; חבוּרות חבוּרות הן באות; צעירות שבהן חוטפות עוגת דבש ורקיקי ביצים, אוכלות בקול תאווה, כופפות עצמן זו על זו, לוחשות על האוזן סודות כּמוסים, ומיד הן נותנות קולן בצחוק דק וכבוּש כאגוזים המידרדרים, והן מכניסות לשעה קטנה באווירה השקטה של המקום רחש שלא מכאן. קשישות שבהן באות ויושבות במתינות על מקומותיהן, קובעות מבטן נכחן, כאילו צער האדם שהניחו לשעה בבית-הייסורים הלבן טבע על פניהן חותמו לתמיד, גרש מלבּן כל שמחה, ושוב לא תדענה לעולם צחוק משוּבה מה הוא.

עד מהרה הייתי גם אני לאורח קבוע במקום הזה, מקובל על כולם, המבקרים רואים את בואי בעין יפה, המגישה יודעת מבוקשי בטרם נתבקשה, ובעלת-הבית מקבלת אף אותי בסבר טוב ובחיוך שלו ומרגיע. עד מהרה נוכחתי לדעת, כמו יתר האורחים הקבועים, שמקום זה היה בית מעט לאלה שלא היה להם בית.

ב

פעם אחת ישבתי בערב בפינתי והייתי מביט באורות החשמל הקטנים הקבועים בענפי הגפן ומאירים את הגינה בחן. אף שהיו אותם ימים ימי קיץ, היתה צינה באה מהרי ירושלים ולוטפת את הבשר בנעימות. פתאום חשתי שהמגישה באה אל שולחני, מעמידה בו כלי-אפר6 ושוב מסירתו ממקומו, והיא מכרכרת סביבי כרכורים משונים שלא כמנהגו של מקום זה, שאין פונים בו לאורח, אלא אחר שהוא עצמו מבקש תחילה להקריב לו משקה או מאכל.

הבטתי במגישה תוהה, מבקש שורשו של דבר. מגישה זו אישה יפה היתה, עיניה עירניות, מרקדות מעט; זו היתה אישה בשלה, שתור עלוּמיה התמימים כבר נתרחק ממנה מרחק רב ורק אורו הרחוק עוד היה מבליח מעט בפניה. אווירו של מקום היה עושה שהיתה מתנהגת בצניעות שקטה, אינה מרקידה הרבה את עיניה ולא מנענעת עצמה במתניה יתר מן הראוי. אך פעמים, כשהייתי יושב בפינת הסתר שלי עד חצות ומקדים לצאת רק בשעה קטנה לפני המגישה הייתי רואה בחוּרים ממתינים לה בקרן הרחוב החשוך, ובצאתה הם משלבים ידיהם בזרועה ונעלמים במורד העיר. עתה סקרתי פניה בתמיהה, שלא הבינותי מה הביאה לידי התרגשות, וראיתי שהיו עיניה לוהטות באור מוּזר, שׂפתיה מרתיתות וכל פניה נגוּעים בהתעוררות רבה. כשראתה אותות התמיהה שבפני, נטלה מבט עיני והובילתו בעיניה לעבר שולחן קטן שעמד בסתר הגפן, כמבקשת לתרץ את תמיהתי.

ואמנם ראיתי מראה לא רגיל; אצל השולחן הקטן, המוצנע בין ענפי הגפן, ישב זוג צעיר; הגבר איש יפה, לבוש בגדים אפורים, ולעומתו, מעבר השולחן ישבה נערה, צעירה ממנו, לבושה חולצת-תכלת רקומה, צמות בהירות, ארוכות, תלויות לה ברישול נחמד על כתפיה, יופי של אישה וחן של ילדה עדיין מתנצחים בפניה הצעירים וּמשווים להם מראה לא רגיל. הם ישבו זה לעומת זו וידיהם אחוזות מעבר ללוח השיש, ומבט עיניהם טובל זה בזו. בלא ניע היו יושבים שקועים באור עיניהם, כרואים מחזות קסם. תום נפלא היה בישיבתם זו ובמבטם הלוהט, משב אגדה רחוקה מארמון של קסמים.

המגישה ציפּתה למראה פני במבט נצחון, מבקשת לומר שמעתה בוודאי אבין להתרגשותה; אך משלא ראתה בפני כל אות של הסכמה, כופפה עצמה עלי, עד שנגע חזה בכתפי, ולחשה לי על אזני בנעימה של לעג מר:

– מה תאמר, בימים שלנו, היתכן עוד בימים שלנו כדבר הזה?…

זכרתי אותה שעה את פגישותיה עם הגברים בסתר הרחוב, וידעתי שאילו היתה רואה את הגבר והנערה שלפנינו יושבים ומנשקים זה את זה ומגפפים זה את זה לעיניה, לא היו מעוררים את פליאתה; אך מפני שישבו מחרישים, אוחזים ידיהם בדבקות ומביטים זה בעיני זה במסירות חרישית כל כך, לא יכלה לשאת את מראה התום הנלבב. ריחמתי עליה, אפשר לא היו בלעגה השנון אלא קנאה סמוּיה וזכרונות מרים על אהבה ראשונה וגעגועים לוהטים על ימי עלומיה הרחוקים ששוב אינם חוזרים.

משנוכחה שאיני שותף לה בפליאתה, ושאין היא מצליחה לסחוט ממני אפילו סימן של הסכמה, פסקה לכרכר סביבי, נטלה שוב בתרעומת גלוּיה את כלי-האפר מעל שולחני ופנתה ממני בניענוע מתניים, ומבטה צונן כשל בת מלכה שנעלבה…

מיצר הייתי על שציערתיה שלא ברצוני, אך לא טרחתי לתקן את המעוּות. נשארתי עוד יושב במקומי שעה ארוכה וביקשתי לחשוב על דברים טובים שיש בהם להפיג מעט את מצוקת נפשי, אך מדי פעם הייתי מסב את ראשי שלא ברצוני, והייתי רואה בחשאי את זוג הנאהבים יושבים שקועים זה בזה כמקודם, אינם נותנים דעתם על כלום.

פתאום קם הגבר, הסיר בלא שהיות את מעילו מעליו ותלהו על כתפי הנערה, שחולצתה הדקה והשקוּפה לא היה בה די בשביל ערבי ירושלים הצוננים. כשנגע הבגד בגוף הנערה, הרתיעה כמתוך רעדה קלה, כתפיה שקעו מעט כהרף עין, כאילו נגעה בהן כּסוּת של אש, ובלא שהסירה פניה מפני הגבר, חייכו עיניה פתאום והאירו את פניה היפים והנבונים באור אהבה מופלא.

אותה שעה חשתי עצמי גלמוד עד חמלה; געגועים עזים נגעו בלבי; קמתי וסילקתי חובי לבעלת הבית, כשאני מבקש להשתמט ממבּט עיניה, יצאתי בחפזה מן החנות וברחתי מן העיר לשכונה הנידחת, כאילו ישוּעה גדולה מזוּמנת לי שם בחדרי הקטן והערירי.

ג

חלפו שנים אחדות וכמעט שנשתכחה מלבי אותה חנוּת העוגות שבמעלה העיר, עם גינת הגפן הקטנה שלה. שוב לא גרתי בחדר קטן שבשכונת העניים, וייסורים שנראו לי אז כבדים כהרים, דמוּ עתה בעיני קלים כנוצה, בחינת מצוקות חדשות נוטלות עוּקצן של ישנות. ואולם שוב הגיעו לי ימים בטלים, שהיו דומים מעט לאותם ימים שהייתי הולך בהם ערירי; ואיני יודע כיצד קרה הדבר, אך פעם אחת, אפשר מפני קישור סמוּי של הרגשות, עלה פתאום בלבי זכר בית הקפה הקטן, ובלא משׂים שמתי פעמי ובאתי במעלה העיר, עד מקומו של צריף-העץ העתיק.

בתים אחדים גבוהי-קומה נבנו כאן בזמן האחרון ודחקו את חנות המאפה לקרן זווית, אך הסוּכּה הקטנה וגדר האבן הדחויה השומרת על גינת הגפן שלה עדיין היו כאן כמקודם, דבר לא נשתנה. בעלת הבית ישבה כתמיד מאחורי שולחן העסקים הצר, וקיבלתני בעין טובה, אך בלא אות של חיבּה גלויה, כאילו רק אתמול עזבתי את חנותה, ורק באישוני עיניה הבהיק אור חולף, כמו ברכת אֵם חשאית לבן האובד. אף בחצר הגפן לא חלוּ שינויים. גזע העץ היבש מתקלף והולך וקליפתו נושרת, פרצי ענבים תלויים באשכּולות ירוקים, וקנוקנות משׂתרגות סביבם, ירוקות ורעננות כתמיד.

ישבתי על מקומי, שהיה פנוי אותה שעה, כאילו היה מזומן לי כל אותם ימים שלא הייתי כאן, ומיד ראיתי לימיני את האיש הרזה שאפּו אף של נשר, פניו רזים עתה עוד יותר, שקוע בעיתוניו, מחצית הסיגריה מונחת לו עדיין אצל כלי-האפר. שלוש אחיות צעירות ישבו לשמאלי וסיפּרו זו עם זו בהתלהבות רבה, כשהן מכרסמות מיני מאפה בשיניהן הבריאות.

מיד באה אצלי המגישה, הסתכלה בי שעה קטנה, כמבקשת לזכור את פני, ומיד הצהילה עיניה, שמעט קמטים דקים נוספו בזוויותיהן, וקראה בתמיהה מעורבת בתרעומת חבוּיה:

– אה, זמן רב לא היית כאן…

הבטתי בפניה בהכרת אשמה וביקשתי שתיתן לי ספל קפה. מאז ישבתי בבית קפה זה, נתרגלתי לשתות גם משקאות אחרים, אך כעת כאילו נמחו כל אותן שנים מחיי ושוב ישבתי כאן בפינתי כמו אז, לפני ימים רבים, כשהייתי בודק באין רואים את מעותי בכיסי – וביקשתי כוס קפה כמו לפנים.

כשישבתי וחיכיתי לקפה שלי, הסבתי ראשי לכאן ולכאן וביקשתי לראות את המקום ששימש לי לפני ימים פינת מחבוא לחלום בה חלומותי. האחיות גמרו בינתיים לכרסם את עוגותיהן, אך עדיין לא גמרו את שיחן, והן יצאו מן הגינה בעודן מספרות זו עם זו בהתעוררות רבה. כשהפניתי ראשי לקרן החבוּיה של הגפן, ראיתי אישה צעירה ויפה יושבת אצל שולחן ובוחשת לאטה את ספלה. השהיתי עליה מבטי ולבי פעם בחזקה. אף שהיו שערותיה קלוּעות עתה בתסרוקת גבוהה כדרך הנשים בעיר, הכרתי בה מיד את הנערה ארוכת הצמות, שישבה כאן לנוכח אהובה באותו ערב זכור לי היטב, ושיקעה מבטה בעיניו כקסומה. מן הערב ההוא והלאה הייתי רואה כאן פעמים, באה עם אותו איש שבוודאי היתה לו לאשה, יושבת עמו שעה קטנה אצל שולחן השיש, שותה קפה, מדברת דברים מעטים ושוב הולכת מכאן. אף היא ראתה אותי כאן באותם הימים, והיתה עמנו למשפחה אחת, עד שעזבתי את בית הקפה ושכחתי את כל באיו, עד היום הזה.

עודה בוחשת את ספלה בתנועה אטית, הגביהה עיניה ומבטינו נפגשו. עתה כבר היתה אישה גמורה, יפת תואר מאוד, חן הנערה שנעלם מפניה שייר אחריו יופי של אישה בשלה, עיניה החוּמות נבונות. איני יודע אם היה מבט עיני משוּנה מעט מפני הפגישה הלא-צפויה, אך נדמה היה לי שהיא הרכינה מעט ראשה לאות היכר. נבהלתי להשיב לה ברכת שלום, וטרחתי להסב ממנה את פני שלא להטרידה.

אף שאנסתי עצמי שלא לשים לבי לאישה היפה, ראיתי שנטלה ארנקה ושלתה מתוכו סיגריה, ביקשה גפרורים ולא נמצאו לה. חסרת עצה פנתה כה וכה, מבקשת אש להצית בה את הסיגריה. כיוון שהמגישה עדיין לא חזרה, והאיש הרזה לא שׂם כלל לבו לנעשה מסביבו, מיששתי בלא משׂים בכיסי, וכשנענו לי הגפרורים בקול דק, נחפזתי להגיש לה אש לסיגריה. היא קיבלה מידי את הגפרור הדולק באצבעותיה הדקות והארוכות, הודתה לי בענוות חן, מבקשת מחילה על שהטרחתני, ואמרה לי בקול נעים, מהסס מעט:

– דומני שלא ראיתיך כאן ימים רבים…

געגעתי במבוּכה והשבתי כבד-פה, שאכן כן הדבר, ימים רבים לא הייתי כאן. כשפניתי לשוב למקומי, הביטה לעבר שולחני, וכשראתה שריק הוא מכלים אמרה בלשון רפה:

– אם עדיין לא שתית, אפשר תשב כאן אצל שולחני…

מבוכתי גברה, והיא, בראותה את פזור נפשי, מיהרה והוסיפה:

– ואפשר אתה מחכה למישהו – תסלח לי, לא רציתי חלילה להפריע אותך…

אז נתבדרה מעט מבוּכתי והשבתי:

– לא, לא, איני מחכה לאיש, אלא – הייתי סבור… אפשר אַת המחכה למישהו, לא ראיתיך דומני אף פעם יושבת כאן לבדך.

היא חייכה חיוך עצוב, הזיזה מעט את הכיסא הפנוי שאצל שולחנה, כמזמינה אותי לשבת, ואמרה:

– כן, כן, יפה זכרת, רגילה הייתי לבוא לכאן תמיד עם בעלי…

שהיתי רגע מחריש ולא ידעתי מה לומר לה.

– ואולם הערב – המשיכה כשהיא מסננת את עשן הסיגריה בין שיניה – הערב אשב כאן לבדי – כמובן אם אתה תסרב לשבת עמי… – סיימה בבת צחוק קלה, שלא היתה אלא כסוּת למבוּכתה.

ישבתי אצלה על הכיסא הפנוי והבטתי בה בתמיהה שלא יכולתי להסתירה.

– הבה אומר לך במילים פשוטות – המשיכה ואמרה בנעימה חשאית אך נמרצת, כמבקשת לגלות לבה בבת אחת – השבוע נתגרשתי מבעלי…

הבטתי בה בהשתוממות ולא ידעתי כיצד להביע לה את צערי. אותה שעה באה המגישה, פנתה למקום מושבי הראשון וכשראתה שאיני יושב שם, הסבה ראשה כה וכה ופנתה בתמיהה למקומי החדש, כשטס הכלים בידיה. האישה שאצלה ישבתי הושיטה ידה ורמזה לה למגישה שתעמיד את ספל הקפה לפני כאן, על שולחנה. רגע שהתה המגישה בלא תנועה ואחר עשתה רצונה של האישה בלא אומר ודברים, העמידה לפני את הספל ופנתה מעמנו בתרעומת אילמת.

ד

המגישה הלכה ושוב נשארנו לבדנו. הצצתי בגנבה בפניה של האישה הצעירה וראיתי שהם לוהטים. נזכרתי שעדיין לא אמרתי לה כלום.

– כיצד, כיצד… והן נדמה שכל כך אהבתם זה את זה… – הבלעתי בנעימה, ולא ידעתי אם אמרתי דברים שצריך הייתי לאמרם.

היא אינסה עצמה לחייך, אך ראיתי שלבה נסער מאוד.

– בוודאי, בוודאי שאהבנו זה את זה מאוד – השיבה בנעימה עולה – אך הרי משום כך, משום כך דווקא הדבר כל כך נורא… ואולם עלי לספר לך הכול מתחילה – שאם לא כן, לא תבין מדברי המבולבלים כלום; ומי יודע, אפשר גם לאחר שאספר הכול, לא תבין כלום, כי איני יודעת אם אצליח להסביר לפניך את הדברים, שהרי אף אני עצמי לא הכול אני יודעת, ולא הכול אני מבינה. הדברים כל כך פרטיים, רגשות דקים, לא סיפרתי אותם אפילו לחברותי הטובות… כי קשה הדבר, אין שום דבר של ממש, שום מעשים ומאורעות שאפשר ליחד עליהם את הדיבור, רק רגשות, רק רגשות, וכיצד אוכל לספר? ואולם בכול זאת עלי לספר לפניך הכול, בלא בוּשה, הכול הכול אספר, מזמן אני יודעת מפי המגישה שאתה סופר, סיפורים אתה כותב, לא כן? והן הסופרים כמו הרופאים – אין אדם מתבייש לעמוד לפניהם בכל מערומיו…

עתה הפסיקה, כיבתה את שארית הסיגריה הדולקת וגמעה מעט קפה מספלה בתנועה נרגשת, ואני ישבתי לפניה מחריש, מבקש להשתיק את הלמוּת לבי. היא נרגעה מעט ופתחה בנעימה שקטה, כקוראה בזכרונות רחוקים.

– הכרתי אותו מיד אחר גמר לימודי בבית הספר. ערכנו אז לרגל הגמר נשף גדול בביתי, והזמנתי אליו את כל חברותי, בנות המחזור. הוסכם אז שכל אחת מאתנו תביא עמה לנשף בחור אחד בלבד, הן נחשבנו אז בעינינו לנשים גמורות, ורבות מאתנו כבר היו להן ידידים עוד משנות הלימודים. אף לי היו חברים רבים, אך לא אהבתי אף אחד מהם. בחרתי באחד החברם והזמנתיו לביתי, כדי שאהיה גם אני מקיימת מצווה של הבאת בחור אחד. סמוך לפתיחת הנשף באה אלי חברה, נרגשת ונבוכה מאוד: כבר היתה מוכנה לבוא לנשף, שמלה חדשה תפרה לה במיוחד לכך, וכבר עמד ידידה לבוא לקחתה מביתה, והנה נפתחה הדלת ובן-דודה מירושלים בא במיוחד אליה לתל אביב לברכה לרגל סיום בית הספר. ועכשיו דעתה מיטרפת עליה: מה תעשה? תבוא לנשף עם בחיר לבה – כיצד תשאיר את אורחה בבית? תקח אותו לנשף – כיצד תערב לה השמחה בלי ידיד נפשה? היינו אז תמימות מאוד וחשבנו שאמנם פורענות היא שירדה מן השמים ובילבלה את כל סדרינו. מקץ דיון ארוך ונרגש, הסכמנו שתביא את שני הבחורים כאחד, בתורת יוצא מן הכלל, ולא תחשובנה לה החברות את המעשה לחטאה.

ידיה שיחקו עתה בגדיל עור שהיה מעטר את ארנקה והיא מושכתו לכאן ולכאן, פעם מסבכות אצבעותיה את הרצועות הדקות ופעם הן מתירות את הסבך. פתאום הניחה לגדיל ואמרה כמבקשת להשתמט משפע הזכרונות שעטו עליה: – לא ארבה בדברים: בן-דודה זה שלח לי תחילה, לפני בואו, זר שושנים לבנות, ואחר שבא וראיתיו – שבה את לבי מן הרגע הראשון. איני יכולה לתאר לך את מראהו. אפשר שלא היה אלא בעל מראה שכיח. עיניו היו אפורות, קומתו טובה, השכלתו וחכמתו, נימוסו ודרכי הנועם שלו – אף אחד מחברינו הצעירים לא יכול היה להידמות לו – כל אלה קסמו לי והייתי כסהרורית. זו פעם ראשונה בחיי חשתי שלבי נזדעזע בקרבי, וכשהיה קרב אלי והייתי רוקדת עמו, היו ברכי כושלות מרוב התרגשות. פתאום עזבתני כל חכמתי – הייתי מוחזקת נערה חכמה, – כל שנינותי קהתה, ולא הייתי אלא נערה פתיה שנתאהבה בבחור למעלה ראש. שבוע שלם שהה בתל-אביב, וכל אותו שבוע היינו לשיח בפי חברותי. אפשר גם לעגו לי, שחקו לי, אך אני – לא היה איכפת לי כלום. כל הימים היינו מטיילים בכפרים הסמוכים, שטנו על הירקון ושוטטנו בצל העצים הגבוהים שעל שפת הנהר – בקיצור, ידי לא זזה מידו כל אותם הימים. וכתום ימי חופשתו חזר לירושלים והבטיח לכתוב לי מכתבים ארוכים.

כאן הפסיקה, צחקה צחוק כבוש ושוּב אחזה בגדיל העור, משכתו בריתחה ואמרה: – כיצד אספר לך? לא עבר יום מאז חזר לירושלים ונפשי יצאה אליו מגעגועים. לא מצאתי לי מקום וחיי לא נחשבו בלעדיו כלום, כאילו עשה לי קסם ושוב איני אדם חפשי. שוטטתי ברחובות כמוכת ירח ובלא משים הייתי מביטה במכוניות העוברות על פני. פתאום ראיתי אוטובוס גדול וכתבתו הבולטת נזדקרה לנגד עיני: לירושלים. לבי פרפר: זה האות! מיד רצתי הביתה, אמרתי לאמי שחברתי שבפרוור הרחוק חלתה פתאום, ועלי ללכת לבקרה, ואפשר אשאר אצלה כל הלילה, ואל תדאג לי אם לא אשוב אותו ערב הביתה. אחר יצאתי מן הבית וישבתי באוטובוס העולה לירושלים. ידעתי את כתבתו ומצאתי את ביתו על נקלה. כבר היתה שעה שבּין הערבּיים כשדפקתי על דלת הבית וחיזקתי את לבי כדי לשאול מפי הבריות על אותו דייר שבקשתי. אך למזלי פתח הוא עצמו את הדלת. עדיין זוכרת אני את אותות התמיהה הרבה כשראה אותי עומדת לפניו. “את?!” שאל, כאילו הייתי רוח עוברת ולא בשר ודם. “אני” השבתי. “טיול? נזדמנת לירושלים? – חזר ושאל בהשתוממות גוברת – יש לך כאן קרובים?” חייכתי בהתרגשות והשבתי: “לא, לא, לא נזדמנתי לירושלים, אין לי כאן קרובים, אני באתי במיוחד אליך, לראותך שעה קטנה…” “אלי?! – שאל כמעט בקריאה – לשעה קטנה? ואולם בשעה זו אין כבר אוטו שאפשר לחזור בו לתל-אביב!” סיים בחרדה גדולה. “ומה בכך – השבתי בשלווה מעוּשה – אשאר כאן, אולי יימצא אצלך מקום בשבילי…” עדיין אני זוכרת את מבוכתו הרבה כשהכניס אותי לחדרו והושיבני על כיסא. עיניו בערו באש וכל שלוותו נמוגה. הוא היה גר לבדו בחדר, חי חיי רווקים, ולא היתה לו בביתו אפילו כוס מים רתוּחים. אחר שישבנו שעה קטנה מחרישים ונבוכים, הוליכני לסעוד עמו. יצאנו והלכנו שעה ארוכה עד שבאנו לבית קפה קטן ומוזר, ושם ישבנו. זה היה המקום שאנו יושבים בו עכשיו. כאן בחצר הגפן הזאת, אצל השולחן הקטן הזה. פה ישבנו והחרשנו. בעצם אין לי מה לספר לך על ערב זה, אך לעולם, לעולם לא אשכח אותו. כבר אמרתי לך, שום מעשים מיוחדים לא קרו בחיי, ורק הרגשות, הרגשות… איני זוכרת כלום מאותה ישיבה כאן, ורק איזה חלום קסמים עולה בי לזכרו, כמו ענן פלאות. דומני שישבנו מחרישים ואחזנו זה בידי זה. מה חשבתי אז – איני יודעת, לא אוכל לומר כלום, ורק רגע אחד אני זוכרת, רגע פעוט ולא חשוב, אך איני יודעת למה, דווקא רגע זה חרות על לבי תמיד. הוא ישב מולי, בחליפתו האפורה, ואני הייתי לבושה בחולצת תכלת דקה ושקופה. בתל אביב היו ימים חמים ולא זכרתי לקחת שום לבוש חם, באמת לא לקחתי עמי כלום, אפילו לא בגדי שינה – אך בירושלים היו הערבים צוננים. אני לא חשתי כלום, אך פתאום קם ידידי מעל מקומו, הסיר מעליו את מעילו ותלה אותו על כתפי, על צמותי הארוכות – היו לי אז צמות בהירות ארוכות מאוד. רק רגע זה אני זוכרת מכל אותו ערב, כיצד נרעד לבי בקרבי ממגע הלבוּש שלו, ואז ידעתי לבטח שגבר זה נועד לי, רק לי… ואותו לילה נשארתי ללון עמו בחדרו.

ה

לא עברו ימים רבים ונישאתי לו. אמנם תחילה התנגדו הורי לנישואים; הם טענו שעדיין צעירה אני מדי, ולפי כשרונותי עוד ראוי לי ללמוד על הר הצופים, כמו שחשבנו מתחילה. אך אני לא השגחתי בדבריהם. אמרתי להם שכבר בגרתי די צרכי, אפשר יותר משהם משווים בנפשם, ואחשוב לי זאת למעשה לא מוסרי אם אתכחש לקריאת לבי. השקפותי בענייני מוסר מוזרות היו תמיד בעיני הורי וקרובי, ואמונותי לא היו נחשבות להם אלא כשגיונות של נערה; ואולם אני, תמיד היתה תשוקתי שלא להגרר אחרי המקובל אלא ללכת אחרי תביעת לבי. עד כה לא נתקלתי אלא בדברים של מה בכך וזו לי פעם ראשונה שעמדתי לפני שאלה חמוּרה, ואני החלטתי להלחם. כשראו הורי שאיני זזה מדעתי, נתפייסו לי, ואף שאיימו תחילה שלא יתנו הסכמתם לעולם, באו לטקס נישואינו ושמחו בשמחתנו מאוד. מה אומר לך? לא נתאכזבתי בו חלילה. כיום אני יודעת שהיה זה מעשב נועז ונמהר. לחיות עם גבר יומם וליל, באותו חדר, לאכול עמו מאותה קלחת7, לרחוץ עמו באותו חדר-הרחצה ולישון עמו במיטה אחת – לא, כל אלה אינם פגישה של ארעי במסיבה חגיגית. ואף על פי כן חייבת אני לומר לך שלא נתאכזבתי בו בבחיר לבי; אדרבה, הוא היה הטוב שבאנשים שידעתי. הוא אהב אותי, כל שעה פנויה מעבודתו היה מבקש לשהות במחיצתי, ופעמים שהיה לוקח אותי עמו למסעות בעסקי משרתו כדי שלא אשאר יחידה בביתי. היה לנו בית יפה, בית ישן, מאותם הבתים המצויים רק בירושלים: חצר מוקפה גדר עתיקה, שאזוב עולה באבניה, רחוקה מבתי השכנים; ובין עצי-זית עתיקים מאוד, עמד ביתנו; בית קטן ובו חדרים אחדים רחבים וגבוהים מאוד, בטעם הימים שעברו. שלווה רבה היתה פרושה בבית, הקולות הרחוקים שהיו מגיעים מן הרחוב היו עמומים וכבושים כבאים בעד מחיצה עבה, והדם הרחוק עוד היה מגביר את נועם הבדידות. ביום הייתי טורחת מעט במשק הבית הקטן שלי, קוראה בספר ומנגנת בפסנתר, ובערבים היינו יוצאים לפעמים לתיאטרון או לקולנוע, ובדרכינו הביתה היינו סרים לכאן, יושבים שעה קטנה אצל השולחן הזה, שותים קפה ואוכלים עוגה ומחייכים זה אל זה – לא היינו צריכים לדבר הרבה באותם הימים הטובים כדי להבין איש את רעהו. אוּכל לומר לך בשלוש מלים שכיחות: היינו מאושרים מאוד…

עתה שתתה בחטיפה מספלה עד גמירה. התרגשותה עלתה והיא סקרה אותי שעה קלה בעין לוהטת, כאילו השתאתה פתאום, למה היא מגלה לי כאן כל רזיה. ואולם אחר שהשפלתי את עיני המשיכה לדבר בקול נרגש:

– וכך בא אותו לילה. כן, אותו לילה. אך שוב עלי לומר לך, אל נא תחשוב שדבר מיוחד קרה בלילה הזה, מעשה נורא ואיום. לא, לא, אדרבה, לכאורה היה זה לילה רגיל, לילה ככל הלילות, ובכל זאת, איך אספר לך… לילה זה חתך את חיי, אף שלא קרה בו שום דבר של ממש, רק הלב, הלב… אך את לבי אין בכוחי לתאר לך, זוכרת אני רק את המראות החיצוניים, יפה אני זוכרת אותם, הם נחרתו עמוק עמוק בלבי, עד שאני מחליפה אותם לפעמים בגורמים עצמם, כאילו הם, הדברים שבחוץ, שגרמו למה שקרה אחר כך… אם כן, פעם בלילה נתעוררתי פתאום משנתי וכמו שיקרה לעתים, לא ידעתי בתחילה היכן אני נמצאת. הבטתי כה וכה ומיד נמשכו עיני לחלון שהיה מבהיק בחשכת החדר. היה לילה חשאי, אור הלבנה האיר את החלון באור עמום, מכסיף. כבר אמרתי לך שביתנו היה מוקף עצי זית עתיקים. עץ אחד עמד בסמוך לחלון ובדיו היו כמעט נוגעים בו. בלילה זה היתה רוח קטנה נושבת בבדים, והענפים הרכים היו מתנענעים, מתדפקים על החלון בתחינה ומתרפקים על זגוגיותיו. עלי הזית היו מלטפים את השמשות, פניהם העליונים מוארים באור הלבנה והתחתונים עטוּיי צל. וכך היו העלים מפזזים ומלטפים את השמשה, כבקשים לקרוא לי קריאה אילמת. צל דק נרקם על הקיר שמנגד, מואר אף הוא באור שבחלון, רקמת צללים רבת סוד. פתאום באה לי הארה והבינותי היכן אני נמצאת. הסתכלתי במיטתי, בעלי היה ישן אצלי ושנתו שקטה ונשימתו קצוּבה כתמיד. לא יכולתי להבחין בקווי פניו, כי אור הירח לא בא עליהם. אך פתאום נתמלא לבי השתוממות רבה ואיזו קולות עמוקים בקעו מקרבי, והייתי כולי תמיהה: מה אני עושה כאן, לצידו של האיש הזה, האיש הזר הזה… כל ימי הילדות קמו בי לתחייה וזכרתי אף את ימי עלומי ואיזה רגש משונה של נכר נגע בי פתאום… בעל, מה זה בעל?… לא יכולתי אותה שעה להבין בשום פנים מדוע קשרתי את כל חיי בגבר זה דווקא, בגבר זה דווקא… מפני תקיפות השאלות נתמלאתי אימה גדולה וכל גופי החל מרתית. גערתי בעצמי ואמרתי לנפשי שאיני אלא נערה פתיה, הן האיש הזה הוא בעלי ואהובי, וברית בשרים כרוּתה בינינו לעולם. משכתי את השמיכה על ראשי כדי שלא אראה את נענוע עלי-הזית על שמשת החלון, והייתי חוזרת לפני עצמי על אותן מלות גערה, אך הקולות לא נאלמו, ולא עוד אלא שהדם גבר בקרבי והיה מביאני לידי מורא ופחד, ולא יכולתי להשתיקו. נלחצתי אל בעלי וביקשתי אצלו מחסה בבדידותי הנוראה, אך למגינת לבי לא נתעורר, שנתו היתה חזקה וכמעט שלא הרגיש בי, רק ידו ליטפה אותי רגע, מצוות בעל מלומדה, ושוב שמטה ממני ושקע בתרדמה עמוקה. קולות הבהלה היו מרדפים אותי, נמשכתי בכוח קסמים אכזרי והייתי מביטה בחלון המוּאר באור המשונה, העמום, ורואה בו את פזיזת עלי הזיתים ורקמת הצללים שהיו מחרידים את לבי, עד שהוּעם אור הלבנה והרוח פסקה והלילה חוור – אז רק אז נרדמתי וישנתי שינה קשה וחסרת מנוחה, וכשפקחתי את עיני נמצאתי לבדי במיטה, בעלי לא היה בבית, כבר הגיעה שעתו ללכת לעבודתו.

פתאום פסקה לספר: הבטתי כה וכה וראיתי שהמגישה קרבה אלינו. היא באה בטס הריק, להסיר את הכלים מעל שולחננו. בתנועה מהירה נטלה את הספל הריק שלפני האישה הצעירה, בלא שתזכּה אותה אפילו במבט חולף, וכשהושיטה את ידה לספלי, שהתה רגע ואמרה בלעג, כאילו ביקשה לגלות קלוני ברבים:

– אה, כמה מפוּזר אתה היום, כל הזמן אתה יושב לפני ספל מלא, ועדיין לא נגעת בו כלוּם…

הבטתי בה משתאה, וכשירדתי לסוף דעתה, התאוששתי מעט וגימגמתי לפניה דברי התנצלות.

– כן, כן, עדיין לא שתיתי… חיכיתי שיהא צונן, איני אוהב קפה חם…

נטלתי את הקפה ושתיתיו בלגימה אחת עד תומו, והשבתי את הכלי הריק למגישה. היא נטלה את הספל, אספה אותו אל הכלים הריקים שבטס, שהתה תחתיה רגע קטן, הביטה בי במבט חושד, משכה בכתפה משיכה קלה, ופנתה מעמנו והלכה.

ו

כשנשארנו שוב לבדינו אמרה שכנתי, כשהיא עוקבת אחרי המגישה היוצאת בדלת הקטנה:

– איני אוהבת אישה זו…

פטרתי עצמי מתשובה בחיוך אילם שאינו אומר כלום, ואז המשיכה לספר:

– תחילה ביקשתי להתעלם מן הקול ששמעתי בלילה. השתדלתי לשכוח את המראות וטרחתי לטשטש את הרגשותי, אך לשווא היתה כל טרחתי. אותו רגש שאחז בי באישון לילה שוב לא הניח לי ואחז בי כמו רוח רעה. פתאום חל שינוי גדול בחיי, אך שוב, כמו שאמרתי וחזרתי ואמרתי לך, שום דבר לא קרה כלפי חוץ, הכול נתחולל בפנים, בפנים… איני יודעת אם אתה נשוי, שאם לא כן, אפשר יקשה עליך להבין את דברי. לכאורה לא נשתנה בחיינו כלום, ואף-על-פי-כן שוב לא היו חיינו מה שהיו בתחילה. אף פעם לא היינו מרבים בדברים, ואולם, כיצד אומר לך, השתיקה שלנו היתה תמיד מלאה, רבת תוכן; המעשים הפעוטים שהיינו עושים יום יום היו מלאי עניין ושופעים חדווה גדולה; כשהיו ידינו נפגשות על פי מקרה, כששנינו מבקשים באותו רגע לאחוז בקומקום שעל השולחן כדי למזוג לנו תה בשעת סעודה, היה איזה רגש סמוי עובר מגוף אל גוף כזרם חשמלי ופנינו היו פתאום מאירים… והנה עכשיו, אחר אותו לילה, נשתנו פני הדברים. השתיקה לא היתה אלא דממה מעיקה, כאילו גילינו בבוקר בהיר אחד שאין לנו מה לומר איש אל רעהו. מעשי יום יום הפעוטים לא היו באמת אלא דברים תפלים שאין בהם טעם כלל, ופגישת ידיים באקראי לא היתה אלא מגע של טעות, גופים מתים כמו חוטי ברזל קרועים מעל עמודי החשמל שפסק בהם זרם הכוח… וכשם שעד כה סגר עלי חוג הקסם של בית בעלי, כן נפקחו עתה פתאום עיני לראות דברים שכל ימי נישואי לא נתתי עליהם דעתי כלל. ראיתי עתה עולם גדול הומה ומהמה מחוץ לביתי, גברים צעירים הרבה, מהם יפים מבעלי, מהם מכוערים ממנו – אך כולם מושכים את עיני ומעוררים את סקרנותי. אך, בבקשה, אל נא תבין אותי שלא כהוגן, לא נשתוקקתי לפרוץ את חוג חיי כלל וכלל, ואילו פנה אלי מי מאותם הגברים, הייתי בוודאי פונה לו עורף בשאט נפש, ואולם עכשיו שוב אי אפשר היה לי להתעלם מן העולם ששטף מעבר לגדר ביתי, אם רציתי ואם לא רציתי – הוא היה קיים. וכך אבדה לי שמחת החיים וחשקי אל בעלי עבר. לא יצאו ימים רבים והוא חש בתמורה שחלה בי, והתחיל חוקר אותי לסיבת הדבר. ביקשתי לרמוז לו שחרדה אני לאהבתנו, שנדמה לי כי לא עלתה יפה. הוא הביט בי משתאה, אינו מאמין למשמע אזניו, ואחר התחיל מגחך, כאילו באתי לחמוד לי עמו לצון. אך במרוצת הימים הכיר בכל חומרת המצב והתחיל טורח להסיח את דעתי מעגמת נפשי, וביקש בכל כוחו לבדר מעט את רוחי. ואולם כל השתדלויותיו עלו בתוהו. הקול הפנימי היה תובע ממני לראות את פני הדברים כהוויתם – שוב לא היה לי בעלי אלא גבר זר, ומגע הבשרים שלנו – כמותו כמעשה פריצות. ביקשתי לומר לו, אולי ראוי לנו להפרד לזמן מה, אני אשוב להורי ואתבונן בנפשי ביחידות, אך הוא לא אבה לשמוע. האדם הטוב, עדיין האמין שהפצע יעלה ארוכה, אם רק לא אקרע את החוטים שארגנו מאז נישואינו. הוא התחנן לפני שאשאר בביתנו הנחמד והשקט, ואילו הוא יהא נוסע הרבה לרגל עבודתו – עד יחלוף הענן הרע. לא היה בי כוח להתנגד להפצרותיו ונעניתי לו. הוא היה כותב לי מכתבים ארוכים ממסעיו על פני הארץ, על אנשים שפגש ועל מעשים שעשה, ורק בעניין שהיה ציפור נפשנו לא נגע, לא היה מטריד אותי בשאלות ולא היה מבקש לעורר עליו את רחמי, לא כלום, לא כלום, – רק פרחים היה שולח לי כל ערב שבת, אף אם לא נמצא בירושלים, זר שושנים לבנות בכל עונות השנה, כמו אותן שושנים ששלח לי לפני שראה את פני… כל כך טוב היה, כל כך עדין-רגש, עד שעתים נדמה לי שמשגה היה בידי, וכל העניין הזה אינו אלא תעתוע של גורל, ואני אוהבת אותו כבתחילה. אך כשהיה חוזר ממסעיו וסר ליום אחד הביתה ומביט בי במבט של כּלב מוּכּה ומייחל למלה טובה מפי, מצפה לליבלוב של תקווה – אפשר שיניתי דעתי וכל מצוקת הנפש תחלוף כענן בוקר – אז היה פתאום הקול הנסתר עולה שוב ובוקע בקרבי וקורא לי, שאין הוא אלא איש זר, איש זר שאין אני אוהבת אותו, ואסור לי לחיות עמו בכפיפה אחת. איני יודעת כיצד אסביר לך את הדבר, אתה ודאי תחשוב שאין כל זה אלא קפּריסה של אישה שאין עליה דאגות פרנסה. אל נא תחשוב עלי כך, יודעת אני לבטח, הרגש שבא עלי בכוח כזה אינו יכול להיות דבר של קפריסה, והוא עלול לבוא על כל אישה, בלא שימת לב למעמדה; אך אפשר, אילו היתה האישה מטוּפלת בילדים ומזונותיה קשים, היתה אולי מוכרחה לדכא את הקול בלבה שלא יעלה אליה הדוֹ, אך יודעת אני לבטח שאותו קול היה כוסס את הלב במעמקיו כל ימי חייה… ואולם אני, כבר אמרתי לך – יש לי דעות משלי בענייני מוסר וביקשתי להיות נאמנה לקול לבי כבתחילה, כמו בשעה שדמי קרא לי ללכת אחר אהובי, ואני לא ביקשתי חשבונות רבים ולא השגחתי בכלום, לא בקול הורי ולא בדעת הבריות… כך גמרתי גם עכשיו בלבי ללכת מעמו כשנתקו החוטים הסמוּיים שהיו קושרים אותי אליו – רציתי ללכת אחר תביעת לבי עד הסוף ולהיאבק על הרגש השלם והאמיתי, במסירות ובנאמנות ולא להשגיח בכלום…

עתה קצרה לה נשימתה. היא שהתה רגע, ידיה מחליקות בעצבנות על שפת לוח השיש.

– כך עברו חודשים אחדים. נוכחתי שאין לנו תקנה אלא גירוּשים. למה יתענה האדם הטוב הזה, ומדוע אַשלה את לבו, ואני ידעתי לבטח ששוּב אין לאחות את הקרע. ואולם הוא לא רצה לשמוע על גט פיטורים. עדיין קיווה שהכל יתוקן ואין זו אלא רוח רעה השורה עלי. פעם אחת החלטתי לשים קץ למצב הקשה שנוצר, ובשובו הביתה הושבתיו אצלי ואמרתי לו במתינות ובלשון רכה: “ראה, יקיר, אנו אין אנו יכולים עוד לחיות ביחד, ולמה לא ננתק אחת לתמיד את הקשר החיצוני?” שוב נתקשרה לו אותה עצבות בפניו שלא יכולתי לשאתה, והוא קרא: למה, למה?!" אך אני חיזקתי את לבי בקרבי ואמרתי לו באכזריות: “כלום עיוור אתה מלראות למה? החושב אתה שאני יושבת כאן אבלה כאלמנה, בשעה שאתה נמצא מחוץ לבית? השכחת שאני אישה צעירה במיטב שנות עלוּמיה? הכל-כך תמים אתה עדיין שתשאלני – למה?” שיקרתי לו, שיקרתי לו! אך שמץ אמת לא היה בכל הדברים האלה. הוא היה אהובי ובשרי, ראשון ויחיד שבאתי עמו בברית אהבה, ולא בגדתי בו עד היום הזה, ורק הלב, הלב הוא שלא עמד בנסיון… כששמע את דברי המרים, נפלו פניו והחווירו מאוד. הוא ישב לפני מחריש ולא השיב כלום, רק יאוש גדול נשקף לו מעיניו. מאז לא התנגד לי יותר, ולפני ימים אחדים הלכנו יחד למשרד הרבנות לערוך בו את טקס הגירושים. למה אשבור שוב את לבי בזכרונות המרים, עדיין המכּה טרייה מאוד, אספר לך איפוא בקיצור, ולא אלאה אותך בדברים ארוכים… אם כן, הלכנו אל הרב, שנינו מעונים ושבורים, עיניו של בעלי היו כעיני שה מוּבל לטבח. באנו ואמרנו מה שאמרנו וחיכינו שעה ארוכה עד שנערך כתב הפיטורים. ישבתי בקרן זווית וחיכיתי, ובעלי היה עסוק באיזה משא-ומתן עם השמש. הטוב שבאדם, אפילו בשעה אחרונה זו טרח לחסוך ממני עגמת נפש. אז ניגש אלי פתאום הרב הזקן ואמר לי: “נו, אישה, אולי תשנוּ דעתכם ותחזרו בכם, עדיין יש לכם שהות…” הבטתי בו בתרעומת גלויה ואמרתי: “אילו יכולנו לשנות דעתנו לא היינו טורחים לבוא לפני כבודו”. הוא הביט בי בעיניים עצובות עד שעברה צמרמורת בגבּי. אז פנה ללכת, ורק הפנה עוד לרגע ראשו אלי ואמר בחשאי: “יודעת את, אישה צעירה, שאמרו חכמינו, כל המגרש את אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות…” מה יכולתי להשיב לו? חשתי פתאום כאב צורב ולבי נשבר בקרבי. אך כוס המרורות עדיין לא נמלאה על גדותיה. עוד חכתה לי השעה המרה של קבלת ספר הכריתוּת. בעלי עמד מולי חיוור והחזיק את הגט בידו, וכשהיה צריך להושיט לי את יריעת הקלף, עברוֹ פתאום רעד, אצבעותיו רטטו וכל גופו נזדעזע כאילן שהיכּה בו הרעם. נחרדתי כולי ורציתי לבוא וליפול על צוואריו ולנשק את פניו החיוורים, שידעתים כל כך טוב ושאהבתים כל כך הרבה, ולנחם אותו במילים רכות וטובות ולומר לו: אל-נא, יקיר, כל זה אינו אלא חלום רע, חלום רע… אך כבר היה מאוחר מידי. הוא כבש את חולשתו והגיש לי את ספר הכריתות, ואני נטלתי ברעדה את המגילה מידיו.

היא היתה פורכת את אצבעותיה הארוכות בריתחה, הביטה בי בעין לוהטת ושאלה במבט של תרעומת:

– אפשר סבור אתה שהייתי מאושרת אחר שהשגתי את מבוקשי ונתגרשתי מבעלי? לא, לא! מעולם לא היתה לי שעה מרה כאותה שעה… למה אסתיר לפניך, אמנם, אישה מודרנית אני, בת-חורין, חופשייה מדעות קדומות – ואף-על-פי-כן, עלי לומר לך את האמת כולה, חשתי אותו ערב שהוּתרתי לכל העולם, וכל גבר יכול לבוא אלי באין מפריע. כל זמן שלא נתגרשתי מבעלי, ואפילו בשעה שכבר לא חייתי עמו, היתה עלי איזו עין טובה, ולוּ גם מרחוק, הייתי שייכת למישהו, ולוּ גם בעיני הבריות בלבד, אך עתה, עתה פתאום עמדתי בעולם יחידה וגלמודה, מופקרת למבטי הגברים, כאילו הציגוני ערומה לעיני כול ואין עלי בעלות, והאדם היחיד שאהבתי – אני עצמי גירשתיו מלפני, אני עצמי גירשתיו מלפני…

קולה נשבר והיא ביקשה לעכב את הדמעות שחנקו את גרונה והיו פורצות מעיניה. לבסוף הליטה את פניה בכפות ידיה הדקות ולא סילקתם שעה ארוכה, ורק כתפיה הרתיתו כמו בעווית.

ז

עצרתי את נשימתי, צימצמתי עצמי וישבתי בלא ניע על מקומי, כדי לא לטרדה מהזייתה. מסביב גברה האפלה; המנורות הקטנות שביצבצו מבין עלי הגפן כבר כוּבו, ורק פינתנו עוד היתה מוּארה במנורה זעירה; יחידים נשארנו עתה בגינת הגפן. האיש הרזה בעל אף-הנשר כבר הניח מזמן את מקומו אחר שעישן את מחצית הסיגריה שלו; אורחים מעטים באו וכבר הלכו להם לדרכם. המגישה יצאה מן החנות פעם ושתיים, עברה את הגינה השרוּיה באפלה, שלחה אלינו עין זעוּמה ומשתאה וחזרה על עקבותיה, אך אל פינתנו לא העזה לקרוב. פעם אחת ראיתי אף את פניה של בעלת הבית, כופפת מעט חצי גופה מעל שולחן העסקים שלה, מפנה כהרף עין את ראשה לעבר דלת הגינה, מביטה בחשאי לפינתנו, ועיניה היגעות מלאות דאגה עצובה.

פתאום הרתיעה האישה הצעירה על מקומה, והיתה מספרת כמעלה הד דברים שבלבה, ואת פניה לא הפנתה אלי.

– חשבתי שעל ידי הכריתות שתעשה כחוק וכמשפט אנתק עצמי מן העבר, אסלק את כל חששותי ואתרץ את ספקותי, ושוב אהיה אישה בת חורין כמקודם – כך היתה הדעת נותנת… אך דווקא אחר המעשה התחלתי פתאום זוכרת כל עברנו בבהירות גדולה, ולבי נקרע בי לגזרים. עכשיו אני רואה, כיצד בא אלי אז לנשף, וכיצד באתי אני אליו לירושלים, ואיך דפק לבו בהתרגשות ופניו חוורו כשאמרתי לו שאיני חוזרת לתל-אביב ואשאר ללון אצלו אותו לילה… ועוד אני רואה את שנינו יושבים כאן אצל שולחן זה, והוא מכסה את כתפי במעילו האפור… יומם וליל אני רואה את תנועותיו, אני שומעת את קולו ורואה את ברק עיניו, כיצד הוא מחייך כשאני אומרת לו מלה של חיבה, והוא מושך עצמו כדרכו בתנוּך אזנו מרוב מבוכה, וכיצד היה אומר לי שאינו יודע במה זכה שבאתי לביתו ונשרתי לסלו כפרי-חמדה בשל, ואחרון אחרון מר כלענה – תמיד אני רואה לנגדי אותן עיניים עגוּמות העוקבות אחרי בכל אשר אלך, והן תובעות ממני מענה: כיצד קרה הדבר, כיצד קרה הדבר, והרי היית לי אחות והיית לי אוהבת…

עתה שמטה ידיה מעל פניה ופרשתן כמגישה לפני משפטה, ואמרה בהתרגשות גוברת:

– אדרבא, אמור לי אתה, מה אשיב לו? אנו האנשים הפשוטים, מה אנו יודעים? אין אנחנו אלא כמו אותם מחוגים של שעון המתרוצצים בלא הרף על לוח השעות אילך ואילך, ואין אנו יודעים בשביל מה… ואולם אתה, אמור לי, אמור לי, מה נעשה מאחורי לוח השעות, מה מניע שם את המחוגים! אמור לי, אמור לי, האם אנחנו רק חיות ההולכות אחר שוועת הדם העיוורת, וכל משחק האהבה אינו אלא בדיה יפה? אמור לי, אמור לי, למה הלכתי אחריו בתחילה כמוּכת ירח, ולמה מאסתי בו פתאום בלא טעם, ומדוע אכלתי את לבי אחר שניתקתי עצמי ממנו – אמור לי, אמור לי, על שום מה קרה כל זה, על שום מה!…

היא תפשה בידי שהיתה שעוּנה לה על לוח השיש ומשכתה אליה בריתחה. חשתי את ידה חמה ומרתתת, וזימנתי עצמי להשיב, כמו אותו תינוק שנתבע להשיב לפני רבו. ואולם כשזקפתי את עיני וראיתי את פניה לוהטים ועיניה בוערות באש, ריסיה מרעידים וגבותיה מצומצמות כקשת דרוּכה – חשתי שאיני יודע להשיב לה כלום, תליתי ראשי על חזי והחרשתי…


  1. שׂיבה רעה – ההפך משׂיבה טובה, ימי־שיבה קשים ומרים.  ↩

  2. גלוּסקאוֹת – עוגות.  ↩

  3. בּדים – ענפים.  ↩

  4. טרפיהם – טרף: חלקו השטוח של העלה.  ↩

  5. מוֹכים – צמר־גפן.  ↩

  6. כלי אפר – מאפרה.  ↩

  7. קלחת – סיר גדול, דוד.  ↩

ישראל זרחי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ישראל זרחי
יצירה בהפתעה
רקע

תולדות מסעי הצלב

מאת שמעון ברנפלד (עיון)

(1230–1096)

ספר ראשון

א: סבת ההתעוררות וראשיתה

התפשטות דת האסלם בעולם. המלחמה בין הקולטורה האירופית והקולטורה הערבית. נצחונות קרלוס מרטיל. פלשתינה בידי בעלי דת מחמד. עמר בן חטאב והיהודים. הכליפים ביחוסם אל הנוצרים עולי הרגל. הסלדשוקים. תשוקת העמים הנוצרים אל פלשתינה. מושלי ביצנץ. מצב הענינים באירופה. האפיפיור גריגור השביעי. המהומות בגרמניה. מצב הקולטורה במערב אירופה. תוקף הרגש הדתי. הנזירות והפרישות. עולי הרגל לפלשתינה. הקיסר אלקסיוס מביצנץ. הוא שולח מלאכים אל האפיפיור (אורבן השני) לבקש עזרה. האסיפה בעיר פיַצינצה. האספה הגדולה בעיר קלירמונט. ההתלהבות הגדולה מצד הנאספים. הסבות החיצוניות והפנימיות לזה. פטר איש אמיֵנס. ספורי אגדה אדותיו. נוסעי הצלב הראשונים. מצבם החמרי והרוחני. אנשי חמס עומדים בראשם. הם פושטים ידיהם בגדוד.

באמצע שנות המאה השביעית למספר הרגיל התחילה דת האִסלם להתפשט בעולם ולהיות שלטת בארצות רבות ומדינות רחוקות. החזון הזה, היינו התפשטות דת מחמד במהירות נפלאה כזו, הוא אחד מנפלאות ההיסטוריה, אשר יעורר את לבנו להסתכלות בחקר רוח האנושי. אנו יודעים ומכירים את ראשית הדת הזאת ומקור מולדתה: אביה מחוללה היה אדם הוזה וחסר דעה, אשר הגביר את דמיונו על פעולת שכלו והלך אחרי מראה עיניו בחזון לילה; את רובי תורתו שאב מספורי עוברי דרך, ולרוב לא הבינם על אמתתם, או כי לא נמסרו לו כהלכתם. ראשית צמיחת האסלם היתה באחת ה“מדינות” בערב, בין אנשים מחוסרי הקולטורה, בין עובדי אדמה ורועי צאן, שיחוסם אל מרכזי ההשכלה העתיקה, אשר שרידים ממנה נשארו עוד, היה רופף מאד. כאשר יצאה דת מחמד לעולם לא עלה עוד על לב הנביא, כי הנה ימים באים ודתו תהיה גברת ארצות רבות ואיים רחוקים, עמים שונים יתכו לרגליה והיא תשלוט בהם שלטת.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.