רקע
פישל לחובר
שמואל דוד לוצאטו

 

א    🔗

שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), איש ממשפחת המשורר המקובל רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל) והמשורר-הרופא אפרים לוצאטו, נולד בשנת תק“ס בעיר טריאסטי לאביו חזקיה לוצאטו. חזקיה היה בעל-מלאכה, חרש-עצים, אולם בשעת הפנאי היה עוסק בתורה וגם במדעי-הטבע. הוא היה נוטה למסתורין והיה ירא-שמים גדול ועושה צדקה בכל עת, מפריש “מעשר” מכל מה שהוא משתכר. את בנו שמואל-דוד מסר אל ה”חדר" בהיותו בן שלש שנים והיה בא אל ה“חדר” ומלמד לבנו את קריאת הפסוקים שבתורה: “כי ישאלך בנך מחר לאמור: מה העדות והחוקים והמשפטים, אשר צוה ה' אלהינו אתכם? ואמרת לבנך: עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה וכו' ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים, לחיותנו כהיום הזה; וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו”. הוא היה קורא עמו ומבאר לו את הפסוקים האלה, לקיים בו מה שאמרו חכמים: קטן שהגיע לחנוך אביו מלמדו תורה. בהיות שמואל-דוד בן ארבע וחצי נכנס ל“תלמוד תורה” שבעיר אשר הוקם בראשית ימי ה“השכלה” על-פי הדרכים שהורה נפתלי הירץ ויזל ב“דברי שלום ואמת”. שם למדו הנערים גם “תורת האדם”: שש או שבע שעות ביום שקדו על התורה ושתי שעות ביום למדו את לשון האיטלקית והאשכנזית ואת חכמת החשבון. בן עשר נכנס שמואל-דוד לשערי התלמוד, אחרי שלמד קודם את דקדוק הלשון העברית והמשניות. אז נוספו בבית-הספר במצות הצרפתים – הימים ימי נפוליון הראשון וכבושיו – גם למוד לשונות צרפת ורומי ולמוד הגיאוגרפיה וההיסטוריה. מלבד התורה שלמד שמואל-דוד בבית-הספר הוסיף אביו ללמדו תורה מדי יום ביומו.

בהיות שמואל-דוד כבן אחת-עשרה שנה עזב אביו את מקום מגוריו בתוך העיר ובנה לו בית בקצה בראש גבעה, שאליה נשקפו גבעות אחרות. שד“ל ספר אחר-כך באבטוביוגרפיה שלו, כי ראה את “השמש יוצא מחופתו בבוקר בבוקר ומשמח לבב שמואל-דוד ומרומם את נפשו לאלהיו”. “וכבר היה מעשה – מוסיף לוצאטו לספר – כשהיה שמואל-דוד תר אחרי לבו ומביא בכור המחקר החפשי כל עיקרי האמונה ומנסה כל שיטות הפילוסופים לדעת איזו תכשר, בקש לעשות עצמו – דרך נסיון – מכחש בה' והיה מלמד עצמו לומר אין אלהים; אך בכל בוקר, בראותו השחר הפרוש על הגבעות ועל כל עץ רענן, והחמה יוצאת יום-יום מן המקום אשר היה שם אהלה ביום ההוא בשנה האחרת, היה לבבו מורד בעצתו ואומר: יש אלהים!” – קרוב לעשרים שנה ישב שד”ל בבית ההוא ולפי דבריו הועיל זה הרבה לו ולנפשו, כי חייו היו בעיר בכפר כאחד. על סביבותיו ראה שדות וכרמים, וכל שכניו היו עושים במלאכה והיו עובדי-אדמה, ובכל יום בא לעיר וראה גם את העיר העליזה ודרכי אנשיה.

שד“ל היה בודד כמעט בעיר. היהודים באיטליה היו גם אז מעטים וצעירי-היהודים עברו כבר אז בימי-נעוריהם אל המסחר. גם את שד”ל, שכשרונותיו היו בלתי-רגילים, אמרה אמו למסור “לחנות”, להיות שם לעוזר, אך אמו מתה עליו בהיותו בן י“ג וחצי והוא נשאר בבית אביו, שעזר לו קצת במלאכתו, ואת יתר הזמן נתן ללמוד וחקירה. רק לשעה אחת ביום היה הולך אל הרב בטריאסטי, לשמוע מפיו שעור בתלמוד, ועוד לשעה אחת היה הולך אל חכם אחר, שלקה בעורון, להקריא לפניו ממה שיצוה לו וללמוד בדרך זו מפיו. כעבור שנים אחדות חדל גם מזה ולמד הכל מעצמו. רק רעים אחדים מצא לו שד”ל, שדבק בהם כל ימי חייו.

שד“ל דבק עוד בימי-נעוריו בלשון העברית. הוא ראה את עצמו בארצו עוד בתקופה ההיא כאילו הוא “לבדו”. “את כולם נשא הרוח, סחף האור”, כמו ששר אחר-כך המשורר של “לבדי”. הוא התעמק בחקר הלשון העברית ודקדוקה, ואף עשה לו סדר לחבר שבעה ספרים גדולים במשך עשרים ושש שנה, וכולם בחקר הלשון ובחקר התנ”ך, או ספרי שמוש להם. הוא לא חבר את כל הספרים האלה, אבל רוב הספרים והמאמרים שחבר בימי חייו הם בשני המקצועות האלה.

בהיות שד“ל בן שמונה-עשרה, ושמו יצא כבר בעיר כמשורר ועוסק בחקירת-הלשון, בקר אותו החכם יצחק שמואל ריג’יו (יש"ר) מגוריציה, שנזדמן לבוא לטריאסטי. הדבר הזה היה למאורע בחיי שד”ל. הוא התקשר עם יש“ר בקשר של ידידות, שנמשכה זמן רב. בהשפעת יש”ר נמנה אחר-כך שד"ל, בהיותו בן עשרים ושמונה שנה, לפרופסור בבית-מדרש לרבנים שנוסד בפדובה. משם הפיץ את דעת הלשון ודעת התורה באיטליה. למד ולימד.

הדבר הראשון, שהדפיס שד“ל בעברית, הוא מאמרו-מכתבו ב”בכורי העתים" לשנת תקפ“ו בחקירה של השמות הנרדפים העברים. באותה שנה הדפיס ב”בכורי העתים“, את קובץ שיריו “כנור נעים”. בהקדמה לשיריו הוא כותב “איכה ישבה בדד” על הלשון העברית באיטליה, שאין דורש לה ואין מבקש, ואל עצמו הוא קורא: “מה לך נרדם? איככה תוכל וראית באבדן מולדתך? חזק והתחזק ועמוד בפרץ!” על-ידי שכחת הלשון באה שכחת התורה. “תורה חוגרת שק”, קורא שד”ל, “כשלה ברחוב תורה, הזילו הודה והדרה, ויסירוה מגבירה”. להשיב את כבוד הלשון וכבוד התורה והמסורה – זה היה התפקיד שקבל עליו שד“ל. הימים ימי ההתעוררות הראשונה ל”חכמת ישראל" בגרמניה ובגליציה ושד“ל נטפל מיד לחכמים העוסקים בחכמה זו, בחקירת העבר היהודי. בשנת תק”ץ הדפיס את ספרו “אוהב גר” על תרגום אונקלוס, את חקירותיו בשמות הנרדפים העברים המשיך ב“בכורי העתים”, וב“בכרם חמד” הדפיס חקירות חשובות בענינים נפרדים של העבר היהודי. בשנת ת“ר הוציא קובץ שירי רבי יהודה הלוי עם מבוא גדול ועם באורים, שקרא אותו בשם “בתולת בת יהודה”. הוא הוציא גם ספר “אבני זכרון”, מצבות בית-העלמין היהודי בעיד טולידה בספרד. שד”ל התפלש אף בעפר העבר ולא היה כמעט מקצוע בחקירת העבר שלא עסק בו: חבר פירושים על התנ“ך ומאמרים רבים הדפיס בכתבי-העתים העבריים ובכתבי-העתים האשכנזיים, האיטלקיים והצרפתיים לעניני היהודים והיהדות, כמו כן כתב הערות והוספות לספרים רבים וספרים חשובים חבר גם באיטלקית. ספריו החשובים ביתר הם: “יסודי התורה”, “בית האוצר”, פניני שד”ל“, “אגרות שד”ל, ט' חלקים. חלק מספריו וממאמריו נקבצו מחדש ויצאו בשנת תרע”ג (ביבליותיקה “תבונה”, הוצאת “הצפירה”) בשני כרכים, שנקראו בשם “מחקרי היהדות”.

 

ב    🔗

שד“ל לא בנה את דבריו בהיסטוריה בנינים שלמים. הוא פיזר את דבריו, כאילו מתוך המית-נפש רומנטית. החקר בהיסטוריה גם לא היה לו ענין מדעי בלבד, אלא יותר מזה דבר של אמונה ושל חבת-הלב. הוא חונן גם את עפר ההיסטוריה ואמר לדובב ברוחו שפתי ישנים. הוא אמר להחיות את רוח-ישראל הקדמוניה. שד”ל בא בטענות ותביעות אל שאר החכמים, ביחוד אל חכמי אשכנז העוסקים בקדמוניות ישראל, שנראה לו כאילו הם עוסקים בהן כמו שחכמים אחרים עוסקים בקדמוניות מצרים ואשור, בבל ופרס, בלי כל זיקה פנימית אליהן. הוא שאף להחיות על-ידי קדמוניות היהודים את הלאומיות העברית ואת המקוריות של העם העברי. ע“י החקר בקדמוניות אמר שד”ל להחיות את רוח האברמיסמוס, רוח בני אברהם וכו', שראה אותו כנגוד גמור, אל רוח יון, האטיציסמוס בלשונו. החכמה היא אצלו לא ההשכלה, כי-אם תקון מדות האדם, הליכה בדרך המעשים הטובים. שרשי המעשים הטובים הם, בנגוד אל ההשכלה, בתמימות לב האדם, ברגשי הנדבה שבקרבו. יסוד היסודות של המדות הטובות היא, לפי שד"ל, מדת החמלה שבלב האדם, והיהדות היא שהדריכה את האדם בדרך החמלה הזאת והיא לה היסוד הראשון. מדה זו אנושית היא, המוטבעת בלבב כל אדם, וראיה ברורה לזה אנו מוצאים, כי אבירי-לב, הרחוקים מצדקה, מרחיקים מעליהם את העניים והאביונים וכל נגוע ומעונה, ואין זאת אלא מפני שראית פניהם ושמיעת נאקתם של האומללים עוכרת שמחתם ומביאה בלבם עצבות ויגון. החמלה נמצאת אפוא בלב כל אדם, אלא שהתורה הדריכה את האדם מישראל בדרך זו על-ידי מצותיה והרגילה אותו בכך. היא צותה לו להניח בשדהו לקט, שכחה ופאה לעני לגר ליתום ולאלמנה. היא אסרה עליו לקחת מן העני נשך ותרבית, אסרה עליו לבוא אל בית העני, לעבוט עבוטו, אסרה עליו לחבור ריחים ורכב, או לחבול בגד אלמנה. ואם חבול תחבול שלמת רעך, עד בא השמש תשיבנו לו, כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו, במה ישכב? וכן הדין השמטה שבתורה ועוד דינים רבים. התורה חמלה גם על הבהמה והעוף, וזה מצד אחד לטובת בעלי-החיים עצמם, כי רחמיו על כל מעשיו, ומהצד השני להרגיל את האדם במדת החמלה.

בהקדמה ל“המשתדל” אומר שד“ל, כי האדם דו-פרצופים נברא: בעל מחשבה מצד אחד ובעל המון-מעים מצד שני. “בכח המחשבה הוא מבין דבר מתוך דבר, וממציא כל מלאכת מחשבת, ומגלה תעלומות החכמות; ועל-ידי הכח הזה האדם הולך וחזק תמיד, ועולה במעלות התבונה מדרגה אחר מדרגה, ומפליא לעשות, לרצות ולמשול בכל אשר על הארץ. ובכח האחר, אשר קראתי שמו המון-מעים, האדם כואב בכאב רעהו ומצטער בצרתו, וישמח אם יראהו נושע מצרתו, ומתוך כך הוא אוהב הצדק והיושר; כי יקשה בעיניו שיהיה אדם מצער את רעהו וגוזלו וחומסו; ובכלל הכח הזה גם כן דבקות הנפש במי שהיטיב לה, לאהבה אותו ולהיטיב לו”. משני הכחות האלה “הכח השני – המון-מעים – הוא חזק בתחלת הויית האדם, וכן בתחלת הויית האומות, והראשון חלש בתחלת הוייתו, והוא מוסיף כח וגבורה במשך השנים ובמשך הדורות, והשני אינו מקבל תוספת, אבל מקבל הוא מגרעת, כי הראשון מתגבר עליו ומחלישו”. ולכן בדורות החדשים נוטים בני-האדם לכח הראשון, ו”הוא גורם להבזות בעיניהם הכח האחר, שאינו מחדש מציאות ואינו מגדיל תועלות ולא מפלא פלאות כמוהו. על-כן יאמרו כי זה כל האדם ולא יבינו כי כח המחשבה הוא חצי-האדם, ולא כולו, ובשפטם על האדם מצד כח-המחשבה לבדו הם נופלים בשחת סברות מזויפות, המקלקלות דרכי בני-האדם“. הרגש הוא יותר מן השכל, אומר כאן שד”ל בנוסח של רוסו; אולם לרגש הוא נותן תואר חושי וקורא לו שם “המון-מעים”: הוא נכּר בזה כמקבל השפעה מהסנסואליסמוס הצרפתי, כפי שהתבטא בספריו של קונדילאק, ששד“ל מעיד באבטוביאוגרפיה שלו (“המגיד”, שנה ג', גליון כ"א), שהוא ולוֹק האנגלי השפיעו עליו יותר משאר הפילוסופים, והוא, קונדילאק, שהוציא אל הפועל מה שהיה טמון בנפשו ועורר את מחשבתו העצמית. אמנם אין הוא נותן כקונדילאק הכל בידי החושים, כי על-כן הוא מוצא, שהאדם הוא בעל מחשבה מצד אחד ובעל רגש מצד אחר. אבל את הרגש הוא מקשר קשר אמיץ בחוש, ואת מוסרות השלטון של הטוב והיושר והצדק הוא נותן בידו, בידי החוש המתעורר. שד”ל נכּר בזה גם כאדם בעל נטיה חושית – עם כל השאיפה הרוחנית של שד"ל והגעגועים והכסופים הרוחניים שלו.

ועל-כן היתה גדולה גם מצד זה מלחמתו של שד“ל, שנלחם שנים רבות בשפינוזה ובאלה שאמרו להכניס מדעותיו ודבריו אל תוך הספרות העברית. לשד”ל היה שפינוזה סמל של הפורש מדרך היהודים – הוא מדגיש, כי “הפילוסוף הזה, אשר היה מזרע ישראל”, “לא חי עמהם, ולא מת ביניהם” – ושל המבטל את רעיון ה“השגחה”, אותו הרעיון הפלאי על-דבר עיני-האלהים, הצופיות בכל, וביחוד הן צופיות בעמו ישראל, שמשך את לבו של הרומנטיקן היהודי. אבל ביחוד התנגד שד“ל לאותן “הדעות הנשחתות אשר לימד הפילוסוף המפורסם שפינוזה בספר-המדות”; כי הנה אומר “האיש הזה בפה מלא, כי החמלה והחנינה היא נחלת פתאים וחולשת נשים; ואמר, כי האיש החכם ראוי לו, שלא יתנהג רק אחרי השכל, וראוי שישתדל שלא יהמו מעיו לשום דבר, ולא תחוס עינו ולא יחמול; ואמר, כי הצדקה לעניים היא חובה מוטלת על הצבור, אבל היחיד אין הוא ראוי שישגיח כלל על העניים; ואמר, כי אין לאדם לבקש רק שמירת גופו ותועלת עצמו, כי זו כל התורה כולה” (הקדמה ל“המשתדל”). שד”ל מביא מאמרים ופסוקים מ“ספר המדות” של שפינוזה לחזק כל מאמר ומאמר וכל פסוק ופסוק שלו על הפילוסוף, ויש שעל-ידי כך שהוא מוציא את המאמרים והפסוקים מתוך מסגרתם הוא מוציא אותם גם מידי פשוטם, כמו ענין הרחמנות של נשים, שלא נאמר ב“ספר-המדות” של שפינוזה נגד עשיית צדקה וחסד לאדם, אלא כנגד דרך העשיה הזאת, שתהיה דרך התבונה, או בענין החמלה בכלל, ששפינוזה מתנגד לצורתה, צורת ההתרגשות, ורוצה למזג אותה, או את החסד, עם התבונה; אולם טבעי הדבר לשד“ל, המחלק את נפשו של האדם לשני כחות נגודיים קיצוניים כמחשבה ורגש, ולרגש הוא נותן תואר חושי, ומכריע לצד חושי זה, שהוא יתנגד התנגדות גמורה כזו לדרך התבונה במדות של שפינוזה ושהוא יביע את התנגדותו בצורה זו, המבלטת בלי משים גם את הניגוד שבין החושי והתבוני, שיש גם בו מן הניגוד הפנימי שבין תורת-המדות של שד'”ל ותורת-המדות של שפינוזה.

מובן מאליו, כי על-פי יסוד זה בטבעו הפנימי של שד“ל ובהשקפתו הטבעית דעת שד”ל היא, שאין להעמיד את תקון-המדות אלא על החמלה, כל השתדלות של חכמי-יון וההולכים בעקבותיהם ליסד את תקון המדות על יסודות אחרים, לא הצליחו לפי דעת שד“ל. מה שהשכל אומר לאדם, כי עליו להתגבר על תשוקותיו ותאוותיו, אם מפני שסוף התאוות והתשוקות להביא לאדם לא אושר והצלחה קיימת, כי-אם לגרום לו צער ומכאובים, או מפני שתועלת החברה היא, כי אנשים ילכו בדרך ישרה, ולכן ראוי לכל אדם ללכת בדרך ישרה ולדרוש את שלום החברה, כי בשלומה יהיה גם לו שלום, ועוד דעות בדומות להן על-דבר המוסר, הנובעות כולן, לפי שד”ל, מהדעת השכלית של היונים, אינן מועילות ליסד את המוסר על יסוד נכון. יסוד המוסר והמדות הטובות הוא רק ברגש החמלה, ובזה נבדל העולם היהודי מן העולם הנכרי: אברמיסמוס מצד זה ואטיציסמוס מצד אחר. אטיציסמוס הוא: שכל, חשבון, תועלת, סדר של דברים ויופי חיצוני, בעוד שאברמיסמוס הוא: אהבת-לב, מסירות-נפש, התלהבות דתית ויופי פנימי. העולם היהודי עומד על רגש של צדקה, ובזה נבדל הוא מן העולם הנכרי, ובזה נוצר העם היהודי להיות למופת ליתר העמים. הוא נוצר להיות עם קדוש במעשיו הטובים. וכאן גם מקור הצווי על ההתבדלות של בני ישראל מיתר העמים. עליהם להבדל ולהיות קדושים ככהנים. גם רבות מן המצוות יסודן בשורש קדושה זה – כי יתגבר היהודי על התאוות וימשול ברוחו. רבוי המצוות בכלל מרגיל את היהודי למשול ברוחו ולסבול ולפרוש.

 

ג    🔗

לשד“ל, המעמיד הכל על הרגש הטבעי של האדם, היתה חשובה מאד אמונת העם הטבעית. ולכן התנגד לאלה שמעמידים עיקרים, יסודות וכללים שכליים, ליהדות, או לאלה שאמרו לעשות את היהדות גדורה ומסויגה. הוא התנגד להרמב”ם, שהעמיד עיקרים ליהדות ושבחבורו “משנה תורה” אמר לעשות את היהדות גמורה וקבועה לכל הדורות. בכל זה ראה שד“ל את יד החכמה היונית עם שכליותה היתרה; שד”ל לא נטה, כמשכילים אחרים, אחרי חכמי ימי-הבינים המשכילים. החכם האידיאלי מבין חכמי ימי-הבינים היה לו רש"י, הפשטן. מלבד בקרתו על הרמב“ם ודרכיו התיחס שד”ל בבקורת חריפה לר' אברהם אבן עזרא, החוקר והחושב מחשבות. באחד ממכתביו-מאמריו כתב שד“ל: “אני מאז החילותי לחקור בספרי קדמונינו שאחר התלמוד ראיתי בעיני, כי אותם שלמדו רק תנ”ך, משנה ותלמוד היו דרכיהם ישרים ותמימים, והיו מדותיהם משובחות הרבה יותר מאחרים שלמדו חכמה יונית ודבקו אחריה, ואין לך ספר ישן, הבא לידי, שאינו עד חדש, המעיד על הדבר הזה”.

מחכמי ספרד, שנטו אל החכמה, דבק בר' יהודה הלוי, המשורר בעל התשוקה הגדולה לציון ולירושלים והפילוסוף בעל הלב, שראה את ישראל כלב שבאומות. כמוהו בנה שד“ל את בנין היהדות על קבלת אבות ועל אמונת-הלב החזקה. הוא גלה נטיה לר' שלמה בן גבירול – מצד זה שראה אותו כ”מגשים“, וחשב הגשמה זו כקרובה להגשמת המאמינים (אגרות שד"ל, ע' 1196–1195), בניגוד אל הרוחניות השכלית של הרמב”ם, ושל אלה שהלכו בדרכיו. אבל בודאי לא פחות מזה מפני שהיה “אביר הפייטנים” ופיוטיו “נתפשטו בכל המנהגים, וגם בין הקראים” (דברי שד“ל במכתבו לאפרתי, שנדפס ב”אוצר נחמד", ב‘, ע’ 208–203).

המשורר והפילוסוף – זה שמשך ביחוד את לבו של שד“ל. כי גם הוא היה משורר כפילוסוף וכחוקר. והוא חבר גם שירים. השירים שהצליח בהם הם אלה שנתחברו ברוח המשוררים והפייטנים בימי-הבינים, אף כי חוש הצורה היה מפותח בלבו של שד”ל, והוא שמח לצורה השלמה והנאה, ולא אחת נמצאת בשיריו, ביחוד בתרגומים שבשיריו, גם דמות נאה. בפזמון “לתשעה באב” הביע את הרוח השומם, הקודר, המלא יגון אין-סוף של היום ואת כלות-הנפש והחרדה והצפיה לגאולה, הממלאה אותו. הוא חבר שירה גדולה בנוסח ימי-הבינים, את שירת “העבודה” בבית-המקדש ביום-הכפורים. זאת היא שירה דתית עם יסודות אפיים, החסרה רק רוח השירה האמתית כדי להיות לאפוס. בשירו הגדול “עמק החרוץ” המשיך את דרך החקויים לשירת דנטי הגדולה, שאנו מוצאים אצל כמה ממשוררי-ישראל באיטליה. הוא כתב גם שירי-מחשבה, והחשוב שבהם הוא “חלק כחלק יאכלו”, שבו הביע את רעיון השלומים וההשואה בין טוב לרע שבעולם, בין עושר ועוני. כל בני-האדם יחד חלק כחלק יאכלו בעולם. אלהים חלק לכולם עונג ונגע, נגע ועונג, לא הבדיל אלהים איש מאחיו. שד"ל בא לידי רעיון זה על-ידי הרעיון הדתי של ההשגחה האלהית, שאי-אפשר שתבכר אדם על אדם.

העונג שהשיג שד“ל בחייו היה זה, שהתענג על חקירותיו ועל שמו הטוב. חייו החיצוניים היו מלאים תלאות. יש שהיתה לו השעה דחוקה מאד ואשת-נעוריו היתה חולה שנים רבות במרה שחורה ומתה אחר-כך. גם ילדים אחדים שלו מתו בחייו. הוא התאבל ביחוד על בנו בכורו, “אוהב גר”, שעשה לו שם גדול בחקירת קדמוניות ומת עוד קודם שמלאו לו עשרים וחמש שנה. בשנים האחרונות לחייו של שד”ל כהה אור עיניו ולקה כמעט בעורון. בליל יום הכפורים של שנת תרכ"ו מת בפדובה עיר מגוריו. אולם השפעתו לא חדלה גם אחר-כך והיא מתעוררת מדי פעם בפעם בספרות העברית בכל עת שמתגבר הזרם הרומנטי והרגש מתגבר על השכליות ועל הרציונליסמוס.

תר“ץ – תרצ”ג.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2671 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!