רב, רופא, מלומד, סופר — כמעט טפוס של ימי-הבינים; אולם קנטור היה עם זה אדם מודרני — מן המודרניים ביותר שבסופרים העברים בדורו. הוא קרא הרבה ושנה הרבה; ולא רק איש-הספרים היה, אלא גם איש-החיים. כלמדן נטה כלפי העוקץ החד, שהשתמש בו לא אחת, אבל יותר מזה היה בעל דעה צלולה — ומצד זה היה קשור קשר אמיץ ב“השכלה”.

הסגנון של קנטור לא היה בו כלום מן העכור, כמו שלא היה בו כלום גם מן התוסס והרותת. סגנונו היה מן הצלולים והשקופים שבזמנו בספרות העברית. כל מה שנתן נתן בכלי טהור ושקוף ללא חציצה. משקיף אתה בעד הכלי הזה כבעד הזכוכית היותר טהורה ולבנה. הכל נעשה בפיו כל כך פשוט ומובן כמעט מאליו. גם בדברו על שאלות היום והשעה, גם בנשאו דעו על עניני העבר הרחוק או הקרוב, גם בכתבו דברי תורה וחכמה, גם בשפכו על הגליון את פניני חדודיו ומהתלותיו — הכל כל-כך “פניני”, טהור ונקי עם ברק פניני — אטום במקצת.

הוא לא נרתע במהלכו. הלך לו אט, כאילו היה מטייל בפרדס. היה כאן הרבה ממדת האדם שאיננו בן-כפר, שאינו עומד כמבולבל למראה כל דבר ואינו מתריע על כל דבר, אלא מסתכל בו הסתכלות שלמה ומבאר אותו ביאור שלם. אבל היתה כאן גם השקפת-עולם מתונה, שיסודה צלילות-הדעת המגיעה עד לידי אמונה. ועל-כן האמין קנטור — תלמידם של ה“משכילים” הוילנאים בימי נעוריו — בהשכלה ובציביליזציה גם בימי ההתהוללות של שטקר וחבריו בגרמניה על גבול שנות השבעים והשמונים ולבו לא נפל עליו גם לשמע ה“רעמים” של הימים ההם ברוסיה. אמנם הוא ידע והבין כבר, כי רחוק הוא אותו היום הגדול, יום האורה והאחוה לכל בני-אדם באין הבדל, שה“משכילים” צפו לו ברוחם, אבל הוא האמין עוד, כי היום הזה בוא יבוא. הן הכל הולך הלוך והשתלם, הלוך והתפתח, והאדם גם הוא צועד על-כרחו בדרך זו, לקראת האורה, אם כי כבעל נפש חיה, יש שנרתע קצת במהלכו כלפי השמש ונוטה לפעמים מדרכו. זו היתה האמונה, שהחיתה את קנטור כל הימים שעמד בראש ה“רוסקי ייבריי”, וזו היתה בפיו לרוח-ממלא¹ גם בהרבה מגליונות “היום”.

אמונה זו, שהיתה תקועה עמוק עמוק בלבו של קנטור, אין בטבעה לעשות את האדם לקנאי וללוחם עז נפש. הן החכמים כבר מבינים מדעתם, שרוח-האדם עולה למעלה למשכיל, ואותם שאינם חכמים, או שמאיזו סבה מן הסבות נתעו בשוא לשנוא איש את רעהו ולחרחר לאום בלאום, צריך ללמדם דעה ולהבינם בינה. לאט-לאט להם, בדברי חכמים, שבנחת נשמעים. אם עלינו להתרגז ולהתקצף, הן רק על הצוררים לנו בנכליהם, אותם שבכונה תחלה ובדעת שלמה הם באים להרע לנו, היודעים את האמת ומתכונים למרוד בה, העוללים לנו עלילות, כד שנקצור את קצירן, ואת אלה יש שדבר קנטור דברים יותר עזים ונמרצים, אבל גם פה — התכריע אותם הגערה שלנו? ופה באה לקנטור לעזר אמונה אחרת, אותה אמונה על-דבר נצחיות ישראל שאינה תלויה בשום דבר, רק נצחית היא כנצח… “וקול באזני — קורא קנטור בערב-פסח אחד מעל גליון עתונו בשנת זעם — לא קול ענות גבורה, לא קול ענות נקמה, גם לא קול ענות חלושה, כי-אם קול תקוה טובה והתרוממות הנפש, ודברים טובים נחומים וקדושים: והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו. כדברים האלה אמרנו בשנה העברה ולפני עשר שנים ולפני כמה מאות שנה ועדיין הם כחדשים בעינינו!”

קנטור לא היה איש הזעזועים העזים. הוא היה מתון יותר מדי. לא מעט היה בו מירושת ה“השכלה” ומן הטוב והרע שבאדם התרבותי. אולם היתה נקודה סתומה בלבו של קנטור, שביחס אליה לא היה בו כלל מן המתינות ובנוגע לה כאילו עמד “מעבר לטוב ורע” של בן-התרבות. הנקודה הזאת היתה הנקודה העברית. כיון שהגיע קנטור לכאן, לנקודה זו שבלבו, כאילו אזלה לה המתינות שלו וה“משכיל” ביחד עם האדם הקולטורי טבעו באיזה מרחק, מעבר לאופק… פה דבר דברים נמרצים, דברים כדרבונות, ושנוניו היו חדים כחרב פיפיות. חלק גדול ממאמריו ופיליטוניו של קנטור דנים על-דבר חנוך הדור הצעיר על השפה העברית וספרותה, ובאיזה כאב וצער צורב כתב את דבריו על היהודים הצעירים בלי יהדות, בלי יהדות בכלי ראשון..

עוד בראשית ימיו, בימי ההתחלה שלו, בשעה שנקרא עוד ב“השחר” בשם “נחום בן עוזר הציוסקי”, הדפיס בו מאמר חריף מאד על-דבר חכמי-ישראל במערב אירופה, המתאבקים בעפר הספרים העברים העתיקים, ואינם שמים לב אל שפת עבר, החיה, אם מעט או הרבה, בפי סופרי הזמן, עוסקים ב“חכמת ישראל” ומרצים אותה בכל לשון, מלבד בלשון ישראל… אחר-כך, כשבאו ימי “חבת-ציון”, והיא היתה לכסות-עינים לרבים, שלא ידעו מן המלון העברי יותר משתי המלים האלה, יצא שוב קנטור — יחד עם רעו בוקי בן יגלי — להלחם מלחמה עזה עם היהודים החדשים האלה, שהעמידו את כל היהדות כולה על שתי מלים… ועוד בנטות צללי ערב, כשקנטור הגיע כבר לעת זקנה, אחרי שהתרחק כבר מן הספרות, דבר דברים נמרצים על “ערך הלשון העברית בחיי ישראל” (“רשפים”, חוברות י“ד, ט”ו). הוא דבר שם רתת גם עם הסופרים הצעירים, שיש מהם הרודפים, לפי דעתו, “אחרי כל חדש בספרויות האחרות, לקחת כל חדש נוצץ בספרות זרה ולהכניסו אל ספרותנו כמו שהוא “על כרעיו ועל קרבו”, עם כל הנאומים והניבים הזרים לרוח ישראל ולרוח שפתו”. עליהם, על הסופרים ההם, אומר קנטור “לזכור, כי חיים ומות ביד הלשון, כי קול משק העט ביד הסופר הוא קול נשימת האומה וכל טפת דיו היוצאת מתחת יד הסופר — היודע ומכיר, כי מלאכת הקודש לפניו — היא טל של תחיה להספרות ולהעם”.

הדברים האחרונים לא נאמרו רק לתפארת המליצה, כי קנטור לא היה “מליץ” כלל וכלל. במבט כזה הביט קנטור כל ימיו על הסופר והספרות, וזה אשר נתן לו, המתון, כח ועוז לצאת בכל פעם מגדרו, כשהדבר היה נוגע לכבוד הסופרים והספרות, ולבוא בריב עם “המחברים”, הרבים בימים ההם, שהיו מבזים בדרכיהם ובמעשיהם את הספרות העברית, ועם הסופרים, שרבים היו ביניהם בימים ההם, כמו בזמן הזה, שלא ידעו והכירו, כי מלאכת-הקודש לפניהם. את כל אלה נלחם קנטור בכל מיני -כלי²-זין שהיו לו: בבהירות לשונו, בכח הגיונו הגדול ובהסברתו הרבה, ועל כולם — במשליו הקולעים ובשנוניו המנקשים. הוא גרש מן הספרות בלי חמלה, ככל אשר מצאה ידו, את המשוררים-החרזנים הרבים, שהאפילו אז על האביב היפה בענן שיריהם, ותקע את “יתדותיהם” אל תוך לבם הם. הוא הניף לא אחת את ידו גם על העורכים, השליטים העליונים בממלכת הספרות, ולמדם פרק בהלכות עריכה והטעם היפה.

המעשה הרב, שעשה קנטור לספרות העברית, הוא מעשה העתון שיצר, מעשה “היום”. האמצעי הזה להלחם עם הבטלנות הוא פשוט מאד. “אדם כותב בשביל עתון יומי — כותב פרישמאן, אחד מעוזריו הראשיים של קנטור ב”היום" — ויש לו עסק עם חיי-השעה ועם חיי-הרגע ועם החיים בכלל, שוב אין לו אפשרות לכתוב מליצות ולחיות באויר ולחלום פסוקים, אלא עומד הוא על-גבי הקרקע וחי ממש וכותב ממש, בזה הושם קץ לאותה הבטלנות ואהבת הפסוקים ופטפוטי מלים רק לשם מלים, שנשתרשו כל-כך בספרות הקודמת". אמנם לא הושם עוד קץ פעם אחת לכל אותה הבטלנות ולכל פטפוטי המלים, ורק שגרא דלישנא נקיט פרישמאן, אבל כי בא מאז שנוי רב לטובה, הלא עדים הם קוראי הספרים והעתונים שלנו.

העתון של קנטור, העתון היומי הראשון בעברית, היה תרבותי מאד. קנטור לא נתן בו הרבה, אבל מה שנתן בו נתן במדת הטעם הטוב והיפה. בגבולות העתון הזה הושם באמת קץ לבטלנות ולפטפוטי המלים. ל“היום” של קנטור ול“בן-עמי” — הירחון שיצא על-יד “היום” — לא היו סופרים רבים, לא היה להם אפילו חלק קטן מאותו ה“חיל” הרב, שהיה אז ל“המליץ”, אבל הסופרים של “היום” ו“בן-עמי” ידעו, כל אחד ואחד במקצועו, את אשר לפניהם, ולא היתה כאן דריסת-רגל לבטלנים ולפטפטנים.

עיקר החדוש של “היום” היה בפיליטון. קנטור העריך תיכף את חשיבותה של השיחה הקלה בעתון יומי, הנקרא בחטיפה, והעלה תיכף את המקצוע הזה למדרגה גבוהה. על עמודי “היום” נראו מיד פיליטונים של פרישמאן ושל בוקי בן יגלי. וגם פיליטוניו של קנטור עצמו היו יפים, אפילו לגבי ה“צלוחית של פלייטון”, שהריק אז יל“ג ושפכו על-פני עמודי “המליץ”. אמנם הפיליטונים של קנטור לא תמיד אמנותיים היו די-צרכם ושלמים די-צרכם, כפיליטונים של פרישמאן וקצנלסון; לא תמיד שמר בהם קנטור את חוק האחדות של המקום, הזמן והאנשים, שבעיקרו יש לו סמוכין לכל יצירה אמנותית וספרותית. אדרבא, קנטור נהג לרוב לרפרף בפיליטוניו מענין לענין ולהביא לפני הקורא מעשים ודברים “מארבע כנפות הארץ”; אבל לפיליטון של קנטור היתה בכל-זאת תמיד צורה של שיחה חיה ויפה. זו היתה בריאה ספרותית הגונה, בעוד שאפילו הפיליטון של יל”ג היה עוד מין בריאה מיוחדה במינה, בריאה שכמעט כולה “לשון”.

וב“היום” היו עוד חדושים אחרים. לרגל המקרה ש“היום” הביא את הידיעה הטלגרפית, כי כמעט בכל ערי רוסיה עשו אזכרות לנשמת הסופר הרוסי אקסקוב, שהלך אז לעולמו, ובאותו זמן גם ידיעה אחרת, כי אחת המשחקות המצוינות זכתה לכבוד גדול בשחקה על הבימה את אחד החזיונות הקלסיים, התפרצה מחלוקת בעתונות העברית, וקנטור היה מוכרח לצאת מגדרו ולהודיע “כי אחת המטרות, אשר היו לנגד עיניו בהוצאת “היום”, היתה — להרחיב את גבול המושגים והידיעות בין אחינו הקוראים רק עברית, לתת את העולם בלבם, להראות להם, כי הרבה דעות, מושגים, צרכים וענינים, שאלות ופתרונים יש בעולם, אשר לא ידעו הם ואבותיהם, כי יש אור וצללים, יש חסרון ויתרון, יש טוב ורע בחיי העמים המשכילים, אשר לא ראו אחינו גם בחלום” (“היום”, שנה א', גליון קל"ז). וכן הרחיב באמת את גבול המושגים והידיעות, גם בעתונו “היום” וגם בירחונו “בן-עמי” (בחוברת השלישית של “בן-עמי” הדפיס קנטור מאמר על טולסטוי האמן, שנכתב בידי זלמן אפשטין, דבר שכעבור עשר שנים לא התיר אותו עוד אחד-העם לבוא בקהלנו), והראה לדעת, כי חותר הוא להגיע אל המטרה, אשר הציב לו בתחלה: לברוא מכתב-עתי, “שאינו מיוחד רק לצרכי עמנו ושאלות חייהם, כי אם לכל שאלות החיים וצרכיהם, למען הקוראים עברית” (“היום”, גליון א').

לא רבים הם המאמרים בעלי רוחב והיקף גדול, שכתב קנטור בעצמו. ביניהם מיוחדים מאמריו שכתב על “דור המאספים” (ב“מאסף”, שיצא מאת המחלקה “להרחבת שפתנו הקדושה וספרותה” שעל-יד “חברת מפיצי השכלה בארץ רוסיה” בשנת תרמ“ז וב”בן-עמי", חוברת א‘, בשם “על פרשת דרכים”, וגם בחוברת ב’ וג', בשם “בית-המדרש ובית-הספר”), שבהם הרחיב את גבול המושג של “עושי-היסטוריה” והכניס לתוכו גורמים רבים, רוחניים וגשמיים, תרבותיים ומדיניים. דומה שבמאמרים האלה הוא נמשך אחרי הצד הכללי, האוניברסלי, של בני הדור ההוא ואחרי השאיפות הרבות, התמימות עוד והמתונות, בעיקר של הימים הראשונים, ימי בן-מנחם.

באורו של קנטור, מן המאמינים האחרונים בשמש ה“השכלה”, היה דבר-מה מאור החסד של זריחה שלא-בעונתה. היא כאילו עוררה את הרגש על-דבר שקיעה. ואמנם שקעה שמשו עוד קודם שהגיע זמנה לשקוע.

תרע"ה.