מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שַׁלֶּכֶת

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

שִׁלְהֵי-קַיִץ עוֹד בָּאָרֶץ,

אַךְ בְּפָקְחִי עֵינַי בֹּקֶר

לִבִּי חוֹשֵׁשׁ לַעֲנָנִים,

מָה הָאֲוִיר? אֲנִי חוֹקֵר.

אוֹר וָחֹם. אִם גַּם בָּעוֹלָם

אֵין אוֹת סְתָו עוֹד, אֵין מְאוּמָה,

אַךְ כְּבָר נָחָה עַל הַנַּחַל

כְּמַחֲשֶבֶת-עֶצֶב קְדוּמָה.

אוֹר וָחֹם. אַךְ עָלִים נוֹשְׁרִים,

וְנֶעֱרָמִים חֳמָרִים, חֳמָרִים;

וּבָאָרֶץ כְּבָר מְרַחֵף

שַׂר-הַסְּתָו בְּלֵילוֹת קָרִים.

ב

כָּל הָעֶרֶב נְשָׁקְתִּנִי.

אַךְ בַּלַּילָה לֹא יָשַׁנְתִּי

וְהִרְהַרְתִּי בַּוִכּוּחִים,

עַל כָּל קוֹץ וְדִבּוּר דַּנְתִּי.

יוֹם עַל יוֹם רַק דְּבָרִים יָפִים,

לְבָבוֹת סְגוּרִים, פִּיוֹת פְּתוּחִים;

אֶת פְּרָחֵינוּ הָאַחֲרוֹנִים

יַךְ הַדֶּבֶר שֶׁל וִכּוּחִים.

עוֹד שְׂפָתַיִךְ נוֹטְפוֹת אשֶׁר,

אַךְ הַנְּשִיקוֹת כְּבָר לַשָּוְא: –

שִׁלְהֵי אַהֲבָה עוֹד בִּלְבָבֵךְ

וּבְמֶבָּטֵךְ קֹר הַסְּתָו.

ג

הַנַּעֲרָה אוֹמֶרֶת: לַכֹּל עֵת וּזְּמָן;

מִתְהַלְּכִים אֲנַחְנוּ בִשְׂדֵרַת הַגָּן.

אָנֹכִי מִתְחַנֵּן: אֲנִי אָנָה בָּא?

כֹּה רַךְ הוּא הָעֶרֶב, רַק עָלֶה יֵשׁ זָע,

וְנוֹשֵׁר וְנוֹפֵל כִּי בָא לוֹ כְבָר עֵת…

– הֲתֹאמַר לְהַחֲיוֹת מַה שֶּׁכְּבָר מֵת?

“הֲכָבְתָה בִלְבָבֵךְ הָאֵשׁ כְּבָר עַד-תֹּם?”

מַה נָּעִים בַּשְׂדֵרָה בְּרֶדֶת הַיּוֹם;

מִתַּחַת רַגְלֵינוּ מַרְבַדִּים שֶׁל פָּז…

“רַעְיָתִי, הֲנָבוֹא לַמַּחֲבוֹא הַלָּז?”

– לֹא עִמְּךָ לֹא אֵלֵךְ: לַכֹּל עֵת וּזְמָן. –

מִתְהַלְּכִים אֲנַחְנוּ בִשְׂדֵרַת הַגָּן.

ד

בַּאֲשֶׁר תַּבִּיט שָׁם אַרְגָּמָן,

בַּאֲשֶׁר תִּצְעַד – זְהַב שַׁלֶּכֶת;

בַּת-המַּלְכַָּה שֶׁל הַבָּצִיר

עַל מַרְבַדֵּי-פָז דּוֹרֶכֶת.

עַל שְׂפָתֶיהָ צְחוֹק שֶׁל מְנוּחָה

וּמֶבָּטָהּ אוֹמֵר שֹבַע;

עָלִים נוֹפְלִים לְרַגְלֶיהָ:

שָׁלוֹם, מַטְרוֹנִיתָא טוֹבָה!

גַּם בַּגָּן וְגַּם בַּשָּׂדֶה

הַכֹּל יַזִּיל פָּז לִכְבוֹדָהּ;

מִצְטַחֶקֶת בַּת-הַמַּלְכָּה

וּמְשַׁלֶּמֶת שְֹכַר-עֲבוֹדָה:

הָאֲגָסִים נוֹפְלִים אַרְצָה,

הִבְשִׁיל פִּרְיוֹ הַתַּפּוּחַ,

גַּם אִילָנֵי סְרָק וּפְרָחִים

עָבַר זְמַנָּם: עֵת לָנוּחַ.

רַק הַשְּׁחָקִים, שָׂרֵי-מַעְלָה,

שַׂר-הַסְּתָו מֵרָחוֹק רוֹאִים;

רַכִּים, טְהוֹרִים וַעֲצוּבִים

שׁוֹמְרִים סוֹדָם הֵם, הַגְּבוֹהִים.

ה

לֵיל הַבָּצִיר טוֹב וָרַךְ,

טוֹב בַּחֲשֵׁכָה לִי לְבַדִּי.

לָמָּה תִבְכִּי, מַה תִּתְוַדִּי?

יוֹם מְנוּחָתִי לֹא יְאַחֵר: –

לְכִי וּבַקְּשִׁי אשֶׁר אַחֵר;

לָמָּה נֵשֵב וְנִתְוַכַּחַ?

מַה שֶׁהָיָה כְּבָר נִשְׁתַּכַּח –

כְּבָר הִגִּיעַ לִידֵי כָךְ.

הִנָּךְ קָמָה וְהוֹלֶכֶת –

אֲחָזָתֶךְ פִּתְאֹם תְּנוּמָה…

לְכִי לְשָׁלוֹם! אֵין מְאוּמָה,

אֵין מְאוּמָה. אֵין כָּמוֹנִי

דּוֹבֵר שָׁלוֹם רַב בִּיגוֹנִי.

לְכִי לְשָׁלוֹם. הַכֹּל נָם,

עָלִים נוֹשְׁרִים פֹּה וָשָם,

אַךְ הַלַּיְלָה חָם. שַׁלֶּכֶת.

ו

עַל שְׂפַת הַנַּחַל יָשְׁבָה נַעֲרָה,

וַתֵּבְךְּ וַתְּקַלֵּל אֶת גּוֹרָלָהּ.

וָאֶשְׁאַל אוֹתָה: לָמָּה תִבְכִּי?

מַה יִּיף הַיּוֹם, הַשֶּׁמֶשׁ עָלָה

וַיִּצֶק אוֹר בִּזְהַב הַבָּצִיר.

וַתַּעַן אָז: אֲנִי עֲזוּבָה. –

וָאֵרֶא עֶלֶם יוֹשֵׁב קוֹדֵר

וּמְנַגֵּן שִׁירָה מְאֹד עֲצוּבָה.

מַה תֵּבְךְּ שִׁירָתְךָ, עֶלֶם קוֹדֵר,

מַה נָּאָה שֶׁמֶש-יוֹם בְּצֵאתָהּ!

וַיַעַן אָז: הַנַּעֲרָה הָלְכָה,

יוֹם חַגִּי תַם, הָאַהֲבָה מֵתָה.

עַל אֵם-הַדֶּרֶךְ צוֹעֵד גֶּבֶר,

וּלְבָבוֹ עֵר וּבְנַפְשׁוֹ מְנוּחָה;

וְלוֹחֵשׁ הוּא: שְׂאִי שָׁלוֹם, נַעֲרָה,

וּתְהִי לִי הַמֶּרְחַבְיָה בְּרוּכָה.

ז

מְסַנֵּן אוֹר הַיּוֹם הַמְעֻנָּן

אֶת חוֹבָתוֹ רַק לָצֵאת:

בֹּקֶר רִאשׁוֹן לָאֲבֵלוּת

עַל הַשֶּׁמֶש אֲשֶׁר מֵת.

מֵה יְּצַפְצְפוּ צִפֳּרִים

עַל הָעֵצִים, עַל החוֹמוֹת?

מֵת הַשֶּמֶש: אֵבֶל אֶחָד

קִבֵּץ יַחַד כָּל הַיְתוֹמוֹת.

שׁוּר: הֵן נָשְׂאוּ אֶת כַּנְפֵיהֶן

וַיָּעוּפוּ לַמֶּרְחַקִּים;

אָדָם יָתוֹם פֹּה יִשָּׁאֵר

לִימֵי סַגְרִיר וּלְמַחֲשַכִּים.

ח

אַתְּ הָלַכְתְּ וַאֲנִי נִרְדַמְתִּי.

וְחָלַמְתִּי: אַתְּ יוֹשֶׁבֶת

פֹּה עִמָּדִי; וּבַחֶדֶר

דְּמָמָה גְדוֹלָה וְעֲצֶבֶת.

הַכֹּל פִּתְאֹם כֹּה נִשְׁתַּנָּה:

כֹּה נוֹשָׁנִים הֵם הָרְהִיטִים;

גַּם בַּחוּץ, כְּזָקֵן עָצֵל,

נוֹפֵל שֶׁלֶג פִּתִּים פִּתִּים.

פִּתְאֹם נִכְנָס עֶלֶם הָדוּר,

צְחוֹק בְּפִיו וְשִׁירָה חֲטוּפָה;

אַתְּ אוֹמֶרֶת: "בְּנִי, אַל תֵּצֵא,

רְאֵה, בַּחוּץ גַּם קֹר גַּם סוּפָה."

ט

מְעֻנָּנִים כְּבָר הַיָּמִים

וַאֲרֻכִּים כְּבָר הַנְּשָׁפִים;

יוֹמָם יוֹשְׁבִים פֹּה בַּחֲנֻיּוֹת,

לַיְלָה מְשַׂחֲקִים פֹּה בִּקְלָפִים.

רְאֵה: בַּחוּץ, בַּבֹּץ טָבוּעַ,

מְשָׂרֵךְ דַּרְכּוֹ הַשִּׁמָּמוֹן;

וּמַלְאֲכֵי אָוֶן קְטַנִּים

אַחֲרָיו צוֹעֲדִים בֶּהָמוֹן.

כָּל הַקָּהָל פּוֹגֵש אוֹתָם

בְּסֵבֶר פָּנִים וּבִתְרוּעָה;

שַׂר הַשִּעֲמוּם מְגַחֵךְ

בְּבַת-צְחוֹק שֶׁל אִשָׁה צְנוּעָה.

י

הַבָּצִיר תַּם, הִתְחִילוּ גְשָׁמִים,

הַנַּעֲרָה נָסְעָה לָהּ לְבֵיתָהּ;

הֱיֵה לִי בָרוּך, סְתָו מְעֻנָּן,

רַק אַתָּה מְנוּחָה לִי הֵבֵאתָ.

טִיף-טַף טִיף-טַף… נְאוּם הַגֶּשֶׁם

הַגֶּשֶׁם מְדַבֵּר דְּבָרִים כְּבוּשִים.

גַּעֲגוּעֶיךָ לֹא גַּעֲגוּעִים

וּמַכְאוֹבֶיךָ לֹא אֲנוּשִׁים.

אֶפִּילוֹג

הוּא בְאֵפֶר לְבָבוֹ טָמָן

הַגַּחֶלֶת הָאַחֲרוֹנָה;

קַם וַיַּעֲבֹר עִם תַּרְמִילוֹ

אֶל הָעִיר וְאֶל הֲמוֹנָהּ.

עָבַר מְדִינוֹת וַאֲרָצוֹת –

נַפְשׁוֹ לִרְאוֹת עוֹד שׁוֹאֶלֶת;

בְאֵפֶר לִבּוֹ בַּמִּסְתָּרִים

דּוּמָם לָחֲשָׁה הַגַּחֶלֶת.

מִשְׁנֵה אוֹן לְעוֹבְרֵי דְרָכִים;

אַךְ הַבְּדִידוּת הִיא מַתֶּשֶׁת

כֹּחַ אָדָם. עוֹד בִּלְבָבוֹ

הַגַּחֵֶלֶת הַלּוֹחֶשֶת.

פַּעַם רָאָה אִשָּׁה נָאָה,

זוֹ שֶׁבָּגְדָה בּוֹ לְפָנִים;

זָכוֹר זָכְרָה לוֹ מֵחָדָשׁ

חֲסָדֶיהָ הַנּוֹשָׁנִים.

הוּא הִצְטַחֵק וַיַּשְׁמִיעָהּ

כִּי הִתְחָרֵט עַל אִוַּלְתּוֹ,

וַיֵּעָלֵם. אַךְ בִּלְבָבוֹ

דּוּמָם לָחֲשָׁה עוֹד גַּחַלְתּוֹ.

1909

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

תרבות ישראל בגולה ובמולדת

מאת חיים נחמן ביאליק (מאמרים ומסות)

(שיחה עם בא-כח “כתובים” בשובו מאמריקה, אלול תרפ"ו)

– אמנם כל סופר, ויהא זה משורר, מספר, או בעל מדע, הוא בחינת איש מתוך העם. כל אחד מהם יש לו עולם פנימי שעליו להעבירו לזולתו ע“י צנורות וכלים שונים. כל הדרכים המובילים למטרה זו כשרות הן, אם יש בהן משום העלאת ההמון אל הסופר ולא ירידת הסופר אל ההמון. עלינו לחפש ולסלול שבילים חדשים. מותר לפעמים להשתמש גם בהתחכמויות וגם בערמומיות אם נדע לשמור רק על העיקר, שלא תפגע המטרה, שלא נגרום לקליטה רעה, משובשת. אף על הסופרים נאמר: “אלה בני-אדם הערומים כנחשים ומשימים את עצמם כבהמה”. עם התקדמות מפעל תחיתנו בא”י, עם התבססותנו פה בהתהוות חיים חדשים, מתיצבת לפנינו פרובלימה חדשה. עד היום היתה תרבות ישראל חטיבה אחת, בעלת צבע אחד, עתה היא הולכת ומתפלגת לשתי חזיות. יש הבדל גם מהותי וגם חיצוני בין תרבות ישראל בגולה ותרבות ישראל במולדת. בגולה, אם נרצה ואם נמאן, היתה ותהיה עוד תרבותנו תוספת יהודית לתרבות האזרחית – זהו פגם, אבל פגם הכרחי וטבעי. הן הפגם הזה, הוא הוא הבורא את רעיון תחית המולדת והצורך בה כאן, בארץ. – “תרבות” סתם, בלי תחומים וגבולות. פה אין הבדל בין יהודי ואנושי, פה הם שנים שהם אחד. בגלות יש שאיפה לשלמות ופה נסיון להגשמת השלמות עצמה. תרבות הגלות, כיהדות האדוקה לפנים, צריכה לכוון את לבה שלש פעמים ביום כלפי ירושלים. פה אנו עומדים כולנו בתוך “ירושלים”, ואפילו בלי “כונה”. אילו היתה השלמות אפשרית ב“גלות” לא היה אולי צורך ב“ירושלים”.

הבדל עיקרי זה גורר בהכרח גם שנוי בצורת העבודה התרבותית בארץ ומחוצה לה וגם בעצם תכנה. כן. בחוץ-לארץ יש להשתמש אפילו באמצעים הפסולים לגבי א“י; כגון בלשונות אחרות המדוברות בין אחינו וכדומה. ואולם נקודת המטרה והשאיפה של עבודה זו בחו”ל צריכה להיות בעיקר – ארץ-ישראל. כלומר השאיפה לשלמות גמורה. א“י צריכה להשפיע על עבודת התרבות בחו”ל.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.