מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הכלונס

מאת: יצחק ליבוש פרץ , תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: יידיש

דבר זה, שאני מבקש לספר לכם, הוא מעשׁה שהיה במַזלבּוֹזשִיץ.

הם קוראים למקום בשמו המפורש: “מוֹדְלִיבּוֹזְשיצֶה”. פירוש: להתפלל לאלהים. התפלל לאלהים, רצונם לומר, שהחול לא יציפך ולא יכסה עליך. משום שכל העיירה כולה אינה אלא כמה בתי-עץ קטנים עם גגות של קש, גג של רעפי-עץ יקר-המציאות הוא, וכולם פזורים מסביב לשוק שכולו חוֹל. רחובות צדדים אינם בנמצא. יער מסביב —אף זה לא. — שׁדות עניים מסביב, המגדלים ספיח של שבולת-שועל~ ויש לו איפוא לרוח מה לומר ומה להשמיע. אתה בא אל העיירה — חטיבה של מדבר-שממה, הבתים הקטנים כמעט שאינם נראים, ושקט, לא סימן של חיים. יתּכן שביום אתמול היה היריד השנתי, שממנו יונקת העיירה את חיוּתה לכל ימות השנה: עשׁרות עגלות, מאות כפריים עם כפריות. צעקה והמוּלה וצליפות של שוט עד שעה מאוחרת בלילה, אבל לפנות בוקר באה רוח-השחרית והניסה וכיסתה את כל עקבותיהם של פרסות ואופנים. דבר אחד רק מזדקר לעינים: בטבּוּרו של השוק, נעוץ ומשוקע בתוך החול, עומד כּלוֹנס שחור של עץ, בלא מלה כלשהי כתובה עליו, בלא שום סימן. ואם שואל אתה יהודי או, להבדיל, גוי, מה פשרוֹ של זה, משיביםלך: מצבתו של מיכאליק…

מי אותו מיכאליק? במה זכה למצבה באמצעיתו של השוק? — דבר זה באמת רוצה אני לספר לכם.

לפנים היה במַזלבּוֹזשיץ צורר יהודים — כומר.

קודם-לכן היה דוקא כומר טוב.

עגלגל היה, מחייך תמיד. עם לחיים אדמדמות ועינים אפורות-קטנות צחקניות… לאחינו בני ישׂראל היה קרוב ומקורב… היה אפילו מלווה רוּבּל לפעמים, משכּוןֹ וברבּית לא גדולה. הכסף היה בא, כאילו, מתוך צרורה של בת-משק-ביתו, אבל יודעים היו, משל מי הוא. ולשבּת ויום-טוב, בפרט לאחר היריד, היה הוא הפודה ומציל; פתח הבית לא נסגר אצלו ממש…

— “גוֹספּוֹדִינִ”י" 1— היה מקשיב ואומר —יתגלגלו רחמַיך על משה-חיים, שׂונא-כריסטוס תוֹעה ומוּתעה, אבל אשה עם ילדים יש לו! הלוִי נא לו כמה מטבעות…

והגוֹספּוֹדִינִ"י היתה מנגבת ידיה האדמוניות ומנערתן מן הקמח או מן החמיצה, והיתה מחייכת ונותנת.

המלוים ברבּית היו אפילו מתרעמים עליו, אך לך ועשׂה לו משהו לכומר! ואפשר הם הם שקללתם פגעה בו… בוַדאי קללה היא שקיללוהו בשעה רעה. שכּן לפתע פתאום נחלה הכומר ונופל למשכב, בת משק-הבית שלו צוררת כל מה שהיא יכולה לצרור ונעלמת. הוא עוצם עין אחת, ועוד עין — ואיננו! ובעוד זמן קצר בא למקום כומר אחר, ודוקא גבוה, חיור ורזה, כומר-של-תעניות עם עינים לוהטות ועגוּלים חומים מסביב לעינים, והוא מתחיל לדרוש דרשות כנגד אחינו בני ישׂראל, גפרית ואש בוערת מלהטות מפיו. שוב אותו מעשׂה; החטא הישן עם התלוי… וגם —זהיר והזהר — שלא יעשׂו מסחר עם יהודי: לא לקנות, לא למכור, שאם לא כן לא יקבּל משום אחד כזה את הודוּי, לא יוציא תשובה ותהיינה הנשמות בוערות באש- התמיד של הגיהנום…

מתפחדים נותני-הפרנסה, אך מה יכולים הם לעשׂות? על כרחם זקוקים הם ליהודי! שכן לאמיתו של דבר, למה צריךהאכּר? למעט מלח? הרי המלח מוֹנוֹפּוֹ“ל הוא בידים יהודיות: שלושה שותפים יהודים על מַזלבּוֹשיץ והסביבה… הלב כמיה לטפּה המרה —ארבעה יהודים מחזיקים בשותפות את בית-המשׂרפות… יש להם משפט, סכסוך בעניני ירושה, או טענה אל הפריץ או בדבר תגרת-ידים בבית המזיגה — מי הוא היודע לבחור את האבּלוֹקא”ט 2 הטוב? מוֹשקה אוֹ יענקל… וכשנרדם השומר, ושוֹלה מי ששוֹלה בגניבה שבּוּטוֹן של מחצית הקילו מבריכתו של הפריץ, מי קונה אותו? יהודי לכבוד שבת! או שצד מי שצד ארנבנב בין השׂיחים של הפריץ ופשט את עורו, — הרי אנוסים לבוא בלילה ולדפוק על תריס יהודי… וכשבא סקווסטרטוֹ"ר וסוחט את המסים, ומוכרחים לפתוח את הרפתית, ולהוציא מתוכה את האהובה שבעגלות — הרי הקצב אף הוא יהודי… והוא הדין בכמה ביצים, ברביעית יתירה של שבולת-שועל.

ולייסד חנות נוצרית לא כדאי. לשם מה? האכּר לובש על בשׂרו מה שהאכּרה אורגת ותופרת; מעלה אש על-ידי כך שהוא משפשף בחבל מסביב לגזר עץ, או מכה אבן-צוּר על אבן-צוּר, עד שהוא חובל באצבעותיו. ובהיתר אפשר למכּור לו: פעם לשנה מגל לקצירה וכל השנה כולה משחה-של-עטרן לאופנים; ולא כדאי הדבר.

רואה הכומר הרזה, שידו קצרה מלהשׂיג מבוקשו, והריהו מבקש להנקם בדרך אחרת. הוא יאסור שרוּתם של נוצרים בבתי יהודים. אבל מזלבּוֹזשיץ אינה מחזיקה משרתת גוֹיה, ואָמה גוֹיה על אחת כמה וכמה. והריהו שולח וקורא לפחות לגוי-של-שבת מיכאליק, גוי צולע היה, בעלה של כובסת: כולו מוּם, אין בו מתוֹם; אשתו שלו מכבּדת אותו מזמן לזמן במחבּוֹט על שאינו מסוגל לבנים, — והוא אוסר עליו באסוּר של הרם, שלא תעבור עוד רגלו על סף יהודי.

— לא להסיק את התנורים בחורף בשבת? — מגרד לו מיכאליקבפדחת.

— לא!

— לא להסיר את הפמוטות?

— לא!

— ויום כפּוּר לנעילה לא להחליף את הנרות?…

בוַדאי ובוַדאי לא!

מוסיף מיכאליק ומתגרד בפדחת ושואל:

— ומי יתן לי חלה לבנה, ומעט— —

רוצה היה לומר “יי”ש", אך הכומר הרזה נעץ בו זוג עינים, כנועץ שני שפּוּדים מלוּבּנים. והוא השתחוָה אל “יראתו” ופנה ויצא מן הבית ורץ ישר אל הרב, להודיעו — יהודית מדבר הוא כיהודי גמור, כמעט מעריסתו גוי-של-שבת היה — והוא אומר לו כך וכך, התקינו לכם גוי-של-שבת אחר!

אבל לפתע פתאום עולה דבר במחשבתו. פניו משתנים, הוא נופל לרגליו של הרב, מנשק את נעליו ופוזמקאותיו. תנו לי — הוא קורא — בן זכר בכוחה של אמונתכם שלכם, והריני נשאר גוי-של-שבת עד יום מותי! תהא נשמתו, אומר הוא, מיטגנת אחר-כך בגיהנום, ובלבד שיסתום את פיה של הארורה שלו…

אומר הרב: נוּ, נוּ! כלומר, הנח לי. הנשוּק מדגדג אותו בקרסולים. אבל מיכאליקסובר, שיש בזה הבטחה, והוא יודע כי רב, להבדיל, אף על פי שאינו כומר, אף הוא יש לו כוח למעלה, ושקרן הרב ממזלבּוֹזשיץ וַדאי שאיננו, והריהו קופץ ממקומו בשׂמחה וצועק: אני נשאר! אני נשאר! ופונה ורץ החוצה, עוד קודם שהיתה שהות לומר לו כלום…

בא מיכאליק אל השוק, יום אל“ף היה אותו יום. יום גימ”ל נועד להיות יום-כּפּוּר, נמצא: יום בי“ת ערב יום-כּפּוּר. ובאו ביום אל”ף אל הירידאכּרים ואכּרות עם תרנגולות ותרנגולים לכפּרות. קוּקוּריקה! ונשים צובאות מסביב וממשמשות בעופות ועומדות על המקח, וחוטפות זו מידיה של זו. ורעש והמולה! פתאום נופל ובא אל השוק הכומר עם העינים הבורקות ומקל ביד, ומתחיל לגרש את האכּרים. כפּרות, מצעק הוא, מעשׂה- כשפים הוא, מטילים את החטאים על ראשיהם של הגוֹיים. כְלַך! כְלַך! הגוֹים והגוֹיות נבהלים; מפני העינים, מפני המקל, ועוד יותר מפני הכשפים, ומיד — ויברח! —הנשים נשארות על עמדן בידים ריקניות ובפיות פעורים, והכומר ההמן, ידיו מקוּפלוֹת אחורי גבּו, כאמוֹר, ויוצא מביתו של הרב מיכאליק, מטיל עין אחת ומבין מיד, מה שנעשׂה בזה. והוא מהרהר בלשונו: כאשר אבדתי אבדתי! וצועק ומכריז: היה יהיו כּפּרות!

ורץ הביתה, חוטף כמה עופות — תרנגול ותרנגולת, שאשתו שלו היתה מגדלת, חטיבת-עץ שחורה, היא המגרפה של אשתו, חבל מן הכביסה ושוט; זֵכר נשאר אצלו, מיכאליק היה לפנים מצליף. והוא רץ אל השוּק. התרנגולת מתלבטת, נוצות פורחות באויר, התרנגול קורא, והוא בשלו. כל מַזלבּוֹזשיץ כולה עומדת בפיות פעורים ומצפּה, משתאה לראות מה יהיה בכאן; מיכאליק לוקח את חטיבת-העץ ונועץ אותה בחול באמצעיתו של השוק, נוטל את החבל וקושר בקצה אחד את העופות ברגליהם; את הקצה השני קושר הוא אל ראשו של הכלונס. מתחיל זוג העופות פורח מסביב לכלונס כמטחוי החבל. והריהו נוטל עוד את השוט ומצליף, ומעיף אותם מסביב-מסביב. וכבר מבין קהל-הקודש של מַזלבּוֹזשיץ ורץ ומתכּנס, ומתייצבים מסביב לכלונס… מיכאליק מרדף את העופות מעל ראשיהם של המַזלבּוֹזשיצאים, וכל מַזלבּוֹזשיץ כולה, כאיש אחד, אומרת פה אחד: “בני אדם יושבי חושך”, והקולות מהדהדים בכל שבעת הרקעים…

הספּוּר ספּוּר-מעשׂה ישן…

התרנגולת והתרנגול נאכלו עד תומם במוצאי יום-כּפּוּר…הכומר הרע ברח מבושה. ואותם שאמרו “בני-אדם” באותו יום, כבר מזמן הם בעולם האמת… אם נולד לו למיכאלקי, בן-זכר והיכן אבדו עצמותיו אין אדם יודע, אבל הכלונס, המצבה של מיכאלקי, במקומה עומדת. ושום רוח לא תזיז אותהממקומה, היא נצבת עד היום הזה!


  1. בעלת–הבית.  ↩

  2. “אבּלוֹקאט” משוֹבֹש מאַדבוֹקאט, עורך–דין.  ↩

יצחק ליבוש פרץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק ליבוש פרץ (מחבר)
רקע
יצחק ליבוש פרץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק ליבוש פרץ

  1. מסירות נפש (פרוזה)
  2. בעולם האותיות המחכּימות (מאמרים ומסות)
  3. היחיד ברשות הרבים (מאמרים ומסות)
  4. התנועה החדשה (מאמרים ומסות)
  5. אמנון ותמר (מחזות)

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ בסוגה פרוזה

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ

יצירה בהפתעה
רקע

רבי שפרה

מאת בן אביגדור (פרוזה)


[א]

זה כשלוש שנים אשר היא מתגוררת בעיר N, עיר הפלך, ושמה נודע לתהילה בכל העיר מקצה. כל פה מלא תהילתה וכל בני העיר יתברכו בה.

כל יודעיה קוראים לה, בני ההמון בתמימות והנאורים בלצון: “רבי שפרה”, והיא איננה אשה זקנה וחסודה, איננה “רבנית” או “מגדת תחינות” וגם איננה לובשת “ציצית”. היא לא תשא גם פאה נכרית על ראשה אף כי כבר היתה נשואה לאיש. ובכלל, איננה אדוקה באמונה ומנהגי הדת. היא אשה צעירה לימים מבנות הדור החדש ומשכלת נודעה לשם. היא יודעת שפות חיות אחדות ומדברת בהן צחות וידיעה רבה לה בספרות הכללית, וגם איש ריבה, הסופר התמידי להעיתון העברי-הרוסי “השחר”, ייפים מוטווייביץ זילברשטיין, יודה בעל כורחו כי “מדם גרינברג” (כינוי משפחתה) היא “חכמה גדולה” ורבת הדעת. ובכל זאת יתברכו בה גם בני הדור הישן שבעיר והיא נקראת בפי יודעיה בשם “רבי שפרה”.

היא משכלת גדולה ורבת הדעת, אבל בייחוד רבה דעתה בספרות ישראל. ידיעתה הרחבה בשפת עבר וספרותה תפליא לב כל יודעיה. היא בקיאה בכתבי הקודש וספרות העברית מימי הביניים והעת החדשה. גם בספרות האגדה אשר בתלמוד ומדרשים יש לה יד ושם וידיעותיה רבות בתולדות ישראל וספרותו ובכל הנוגע ליהודים וליהדות. גם ידה רב לה למשוך בשבט סופר בעברית צחה ומדויקת ולדבר בשפה הזאת כבשפה חיה, וככל חברי אגודת “שפה ברורה” אשר נוסדה ב- N בהשתדלותה, אין מי אשר יוכל להתחרות איתה במרוץ דברה העברי ודיוק לשונה.

והיא חוננה במתת הדיבר, לנאום נאום, בשפה נמלצה ורוממה ובסגנון נעים, לוקח לב, כאחד המטיפים הטובים; ובנשאה מדברותיה בקהל-עם על דבר ישראל ועתידותיו ועל דבר הרעיון הלאומי קסם בפיה לעורר נרדמים ולהלהיב את הלבבות.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.