ט    🔗

הָהּ, עַרְבִּי, עֶרֶב-אַהֲבָה,

מַה-תִּיף בְּזֵר-עַצָּבֶת!

בְּיָפְיְךָ תַעֲמֹד

עַד בּוֹא לִי לֵיל-הַמָּוֶת.

כָּל-עוֹד יַעַמְדוּ שָׁמַי

וְקָדְרוּ בָהֶם עָבִים, —

יְלַהֲטוּם תָּמִיד סָבִיב

גַּעְגּוּעַי הַנִּלְהָבִים.

עַד אִם לִמְנוּחָה אֶסְגֹּר

אֶת עֵינַי לָאַחֲרוֹנָה,

זוֹ תֵבֵל לִי תוֹפִיעַ

כֹּה זָרָה וְכֹה שׁוֹנָה:

רַק קוֹל-גַּעְגּוּעִים אֶשְׁמַע,

רַק נִכְאֵי-אשֶׁר רַכִּים,

יוֹם יַחֲלֹף בְּאֵין-שֶׁמֶשׁ

וְלֵיל בְּאֵין מַחֲשַׁכִּים.

וְהָיְתָה אֵשׁ-דִּמְדּוּמִים

וְיָקְדָה וְאֵין מְכַבָּהּ,

רַק עֶרֶב אֶחָד אָרֹךְ,

רַק עֶרְגַּת-עֶרֶב רַבָּה,

אֶת עַרְבִּי, עֶרֶב-אַהֲבָה,

בַּכֹּל רַק תַּחַז עֵינִי,

עַד אֲשֶׁר לֵיל-הַמָּוֶת

לִמְנוּחָה יַשְׁכִּיבֵנִי.