החכמים יודעים, כי אֵיברים שאין משתמשים בהם זמן רב, שאין עושׂים בהם עבודה במשך זמן רב, פוסק הדם מלפרנס אותם.
תחילה חדלים אֵיברים כאלה מלגדול, אחר-כך מתחילים הולכי-בטל אלה להתנוון ולהתייבּש, מקטינים והולכים ומצטמקים, עד שמתגמדים לגמרי וכלים לחלוטין….
מתהלך בעולם הזה ראש יהודי – הוא לא פסק מעולם אפילו רגע אחד מלעבוד, אם אין מניחים לו מקום על-פני האדמה, הריהו מתרומם אל רקיע-השמים, נוקב וחודר אל בין הגלגלים, מתוַכּח ומתפלמס עם הפמליא של מעלה –
בשעת-שינה הוא יוצר את חלומות-החופש הנועזים ביותר; בשעת עבודת-פרך הוא רוקם רעיונות-גאולה ומשיח צדק, - בגיהנום עובד הוא ובורא מלאכי-רחמים, המנגבים את מצחו בכנפים צחורות, שנטבלו בגביע-הדמעות העומד לפני כסא-הכבוד…
מתהלך על-פני העולם הראש היהודי, זה הראש הגדול, שגדל למעלה מן המידה, עם עינים גדולות, ולחיים צומקות, ועל-גבי גוף קטן וגמדני, כמעט בלי ידיים…
רגלים יש לו – לא רעות, שהרי הראש אינו פוסק מלרוץ ומלהיטלטל בעולם; אך עבודה בשביל הידים לא נמצאה זה זמן רב, רב מאד; והן נצטמקו, כמעט אין לתפוס אותן בעינים; זכויות מגדילות דרושות לכך…
מתהלך לו ראש כזה ומטיל אימה על בני-אדם שראשיהם זעירים, אך גופותיהם – חזקים, וידיהם – כגזעי-אילנות…
אלוהים יודע, מה רעה הראש הזה חורש עלינו!
האלוהים הוא היודע, מה רעה נשקפת מתוך העינים הגדולות הללו!
מה משׂיחות השׂפתים הזרות, האם אין הן מקללות?
ונמנעים מלהפגש עם הראש הזה, משתדלים שלא להתקל בבריה משונה זו, במפלצת זו המעוררת פחד וגועל-נפש גם יחד…
ואם נפגש עמו אדם על כרחו, על-פי מקרה או מתוך הכרח, משתלחת לעתים קרובות יד כבדה וסוטרת לו לראש הזה על לחיוֹ…
“והידים ידי עשׂו”… פסוק ישן-נושן הוא, ואמיתו קיימת עד היום הזה.
שותק הראש, עם שׂפתים מהודקות, ועינים יבשות, - הרי זה פאַטאַליזם, ואף זו השקפת-עולם היא… להתאבּן, לא להגיב…
מופיעות דמעות עינים, מתפרצת אנחה מן הפה – הרי זו תופעה אנושית היא…
מופיעה בעינים משׂטמה, פולט הפה קללה נמרצת, דבּוּר קשה, דבּוּר ביאַליקאי, מתאגרפות כפות-הידים הקטנות לאגרוף קטן עוד מהן – אף זה מתקבל על הדעת; דם הוא באדם, והריהו מתרתח….
הולך הראש על תקופת-תחיה לידים, לאגרופים ולצפרנים – הרי זו אחת ממאות הצורות של חלומות-הגאולה הנלבבים ביותר.
לא היפה שבהם, לא הטוב שבהם – אף-על-פי-כן חלום, והרי לפי-שעה אנחנו העם היחיד, שהוא ניזון מחלומות… זה המן היחיד, שהורידו בשבילנו השמים במדבר הגלות. שפע של חלומות…
אבל מצחיק, שומעים אתם? מצחיק נעשׂה הראש הזה, הראש הגדול הזה, כשהוא קופץ ומתיישב על כתפיו של אחר ומצווה לידים זרות, שהן תנקומנה את נקמתו…
ברגע הראשון מתרוממת היד ההיא: פקודה של ראש! אך מיד היא חוזרת ונופלת כלפי-מטה: פקודה של ראש זר!
ואם היד ההיא מתרוממת עוד פעם, הרי זה בשביל – להוריד את הראש הזר הגדול מעל הכתפים ולהשליכו… די בראש של עצמו, כל כמה שלא יהיה קטן…
אל נא תעשׂו מעשׂה-צחוק, רבותי!
אל תפחידו את האדון דמוֹבסקי בידיו של מייוּקוֹב!…
“והידים ידי עשׂו” – פסוק ישן-נושן הוא, אבל אמיתו קיימת עד היום הזה…