מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[הם ריחקו ממני כל אמון]

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

הֵם רִחֲקוּ מִמֶּנִּי כָּל אֵמוּן,

וְאָזְנָם לֹא לִי הִיא;

וְרַק גַּלְגַּל חֲנֵפִים מְנַסֵּר

בִּרְקִיעָם הַשְּׁבִיעִי.

מָה אֶזְעֹם הַדּוֹר אֲשֶׁר הֵקִיא

אֶת כָּל אֲשֶׁר קִוָּה,

הַצָּמֵא כְשִׁכּוֹר מִתְעוֹרֵר

וּמֵימָיו מֵי-מְרִיבָה.

אִם יִנְהֹם אוֹ יֵבְךְּ עַל אַחֲרִיתוֹ

בְּאֶפֶס כָּל מַעֲשֶׂה —

עוֹד מְעַט יִפֹּל עָיֵף וּפְתַלְתֹּל

וּבִקְלוֹנוֹ יִתְכַּסֶּה.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

החרטה

מאת נחמה פוחצ'בסקי (פרוזה)

עם דמדומי בקר העיר את שרה לאה העקרונית משנתה צפצוף עקשני של זוג אנקורים מעל ענפי התות העבה שמול חלון קיטונה.

היא קמה, בעצלות נטלה את כליה מעל הכסא הסמוך ונשארה יושבת אתם במטה, – הריה כה שבורה מכביסה דאתמול, כה רוצה לפוש עוד רגע, רגע קט!… אבל לא, אין פנאי! – הרי פרץ כבר מטפל שם בפרדות; הוא יוצא היום לחרש את אדמת נניה. רחוק! צריך להכין לו מזון לכל היום… מהר, מהר לחליבה! – בקבוק חלב יקח נא אתו!…

ושרה לאה תוקעת רגליה לתוך זוג סנדלי עץ. נכנסת אל המטבח, מציתה אש בכירה ושופתת קֻמקום לקפה. וכאן נוטלת היא מחלבה ומסתלקת בזריזות.

– צפרא טבע, פרץ! – קוראת היא לו בעברה את החצר ובפתחה את דלת הרפת, – מה זה – ערפל היום?

היא אינה שומעת מה שהוא עונה לה ונכנסת פנימה. צוברת מהר במגרפה את הזבל לפנה אחת, וזורקת על המקומות הטחובים את התבן היבש, שנצטבר אצל האבוסים.

ונוטלת שרה לאה סל גדול מפנת הרפת, נושאת אל המתבן וממלאה אותו תבן רך וטוב, שהיא מרקדת ממנו נפה נפה לכל פרה, מערבת אותו עם סובין ונגשת לחליבה.

– אכלי, אכלי, יפתי! – דובבת שרה לאה, כשהיא מטפחת בחבה על צדה של פרה שחורה ושמנה.

נתנה היא לעגלה לינק תחילה, וכשהדדים נמלאו חלב, הרחיקה מהן את העגלה בסטירה קלה והתחילה לחלב.

קולח, קולח הנוזל הלבן מתוך העטינים המלאים ופני החולבת נוהרין: – היום יהא לה כנראה הרבה חלב, תמלא המחלבה משתי הפרות!… אבשלום’קי ישתה; גם הרצליה תרוה חלב. ללקוחות אפשר יהא לתת כמה שירצו ועוד ישאר לה לערב להכין לפרץ ארז בחלב נקי בלי שום תערובת של מים, כמו שהוא אוהב. –

וגם לה, לשחומה קטנה זו, תשאיר דד מלא! – שרה לאה מעיפה עין על העגלה הגחונה על האבוס ומתענגת על יפיה: – כמה נאה שובבה זו! הריה ממש כאחותה הבכירה שדומה כבר במקצת להאם. כמה היא רצינית עתה ושקועה באכילה! אבל אחרי לכת אמה אל השדה ויקרה לה, לשרה לאה, להכנס אל הרפת מה תעשה השובבה? הרי תקפץ, תפזז סביבה, תלקק את ידיה, תטפס על גבה בשתי הרגלים הקדֻמות ופתאם, – קפיצה! – והיא כבר בקצה החצר ומתעלמת מן העין. – – –


נסע פרץ לעבודתו, הילדים שתו, אכלו, ונסתלקו בקריאות שלום לבית הספר, ושרה לאה רק אז נזכרה שעוד לא שתתה כלום.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.