בשעת-נעילה

מאת יצחק ליבוש פרץ

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תצוגה מלאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

השמש שוקעת; ה“עולם” מתכנס ל“נעילה”.

סובב, סובב מכירי בחצר, עד שפגשתיו:

– מה לך פה?

והוא עונה, ועינו העורגת נטויה אל בית-הכנסת:

– מושכת… ממעמקים היא מושכת. טבועה, כסויה חציר, לחָה – ומושכת…

ואני מצחק:

– המסורת; החיה, שמתחת לאַדני ההכרה… ה“חוזר ונעור”!

מצחו מתקמט ומתכסה צל, עיניו נעשׂות אפורות ביותר, והאישון, כמדומה לי שנסתר, כמדומה לי שהפכוֹ אל תוכו, לבחון, לדעת… ואחרי רגעים:

– לא, אין הדבר כן… אבל… מרגיש אני את עצמי כנעזב… כאילו נתיתמתי פתאום. אני בעיני כדבר האָבד, מאין דורש ומבקש אותו… דבר שנפל בשוק מן הכיס, ולא הרגישו; שבו הביתה, ואין שואל…

נשימתי נעשׂית כבדה.

– הלא שם עמי! אלה שהתכנסו שם – אבותי הם: אחי, אחיותי, קרובי ומכירי… בכל ימות השנה אין מפריד בין הדבקים, מפרפרים אנו כולנו ברשת אחת, בקור-עכביש אחד… והנה בא יום ונתפרדה החבילה… הם הלכו להם, התכנסו למקום אחד, שם הם מתפללים, מנחמים זה את זה, בוכים ומקוים, ושׂמחים יחד! ואני האחד נשארתי…

ואני רוצה לנחמו:

– לא האחד…

והוא מפסיק בקוצר-רוח. הוא יודע. יש אחרים שפרשו… הלא מהם הוא, מהמונם… אוכלים הם ושותים, ואחרי אכוֹל ושתוֹ, שלחו לקרוא לעלמות…

– הלא מפני המפלצת הזאת ברחתי!

ובקול רועד:

– הפנים ירוקות… בלי ספק המאור גרם: המרזח הוא במרתף. הם מצחקים, והצחוק – צחוק של שוטה בטוח… והם מחוללים, ואני רואה, עלי-שלכת אני רואה… מפל עץ וענף… הסתיו שעקרם, מנשב ומנשב בהם, והם מנַתרים סביב העץ, סביב הגזע, ושׂמחים: מחוללים הם… עלי-שלכת מחוללים מנשימת הסתיו…

והוא אוחז בידי וצועק:

– הלא זה כרת!

ה“קדיש” של נעילה בוקע ועולה מן החלונות.

ואני אוחז בו:

– בוא!

הוא קופץ ממקומו: אינו יכול בשום אופן.

– יש… – הוא מגמגם – יש דבר, והוא נעלה על העם, נשׂגב מן הלאום, וקדוש ממנו… יש… יש… דבר…

ואני מנסה:

– האמת?

ומפיו נזרק כחץ:

– האלהים!

אני משתומם:

– אתה והאלהים? אתה מאמין?

והוא עונה בחפזה:

– איני יודע!

יודע הוא אך זאת: שה“מקרה” – שטות, ה“יצירה מאליה” – שטות יותר גדולה. “התפתחות” – דבר מתוק, שזורקים לתוך פיו של תינוק שואל ומפציר: החָנק והנַח…

– מעולם לא הזכרת את השם…

– איני מזכיר… בכל ימות-השנה איני מזכיר גם בפני עצמי, מודה אני – מיראה… ובפני אדם – על אחת כמה וכמה: חלוּל הקודש! מן הנשׂגב העליון, מן הסמל של הקדושה הגבוהה כוָנים עשׂו להם… אלילים כרתו להם מן העץ… איש לפי פרנסתו, לפי חפצו, תאוָתו ומאוַייו… אלילים קטנים זוחלים… תולעים…

נשמע: “פתח לנו שער בעת נעילת שער!”…

ואני אוחז ומפציר בו:

– הכּנס ושפוך שׂיח לפני אלהיך…

– אי אפשר!

את אלהיו אין מהללים ואין משבחים; אליו אין מתפללים, ממנו אין מבקשים, אינו רוצה ואינו יכול להבזות את אלהיו…

––––––––

וננעל השער בלעדי שנינו.

יצחק ליבוש פרץ

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.