תּוֹר-אָבִיב חָדָשׁ בָּא וְהוֹלֵךְ לְמֵישָׁרִים,

וְצִבְאוֹת כָּל הַיְקוּם לְקֶצֶב רַב נִפְקָדִים,

הָהּ, קְצֹב מֵחָדָשׁ, אֵלִי, אֶת יָמַי הַנִּמְהָרִים,

וּכְתֹם כָּל חַסְדֵי חַיַּי תְּצַו לִי עוֹד חֲסָדִים.

אֶל גִּבְעוֹל מֵרִים רֹאשׁ גָּחַנְתִּי לְהִשְׁתָּאוֹת,

וּלְאֵזוֹב דַּל בּוֹטֵחַ בִּדְמוּתוֹ הַפּוֹרַחַת;

עַל פִּרְחֵי-תֹּם פָּסַחְתִּי וּבְעֵינַי רִיב וּדְמָעוֹת,

וְעַפְרוֹת-בּוּל יְרֻקִּים הֶאֱרִיכוּ חִידָה אַחַת: —

אֱמוּנֵי יֵצֶר עַז וְתַרְמִית-רֹךְ מִי מָנָה

לְסֶלֶף אֶחָד רַע הָאוֹכֵל לֵב אֲנָשִׁים?

הָהּ, מִי יַנְחֵנִי בֶטַח בְּדֶרֶךְ-שְׁכוֹל נוֹשָׁנָה,

וּמַרְפֵּא שֶׁמֶשׁ נָכוֹן לִנְבוּכֵי-אוֹן חֲדָשִׁים?