רקע
יעקב שטיינברג
יתר החיים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; 1959

למען הווכח כי יתר החיים איננו כאַין וכי, להפך, כל החיים הגלויים עומדים מקדמות עולם בנסיון של חילוף צורות רק בכח של היתר הנעלם הזה; למען אַמת פעם אחת לבלי חת את הרמזים הנטפלים אלינו פעם בפעם מעל פני החיים, אלה הרמזים הקרבים למעוף עין קצר ומתנדפים בטרם תביע שפתם דבר ניחומים ברור; ולמען נחול למצער נצחון אחד יחידי במלחמה הארורה אשר קורָא לה קיום, זה קרב האימה המוזר אשר כל הלוקח בו חלק ידע מראש כי יפול לאחרונה שׁדוּד – למען הציל את המעט הזה משן הכליון עלינו לעשות בערמה, ולהקיץ פעם אחת בימי חלדנו בעצם חלום האהבה. החיים יפילו עלינו את תרדמת החשק העזה, למען עשות על ידינו את משלחתם; כאַשׁף, המשׁבּיע את האוֹב באשוּן הלילה ומעלה בדומיה צללי שאול, כן יעשה שר ההוויה את קסמיו רק אחרי עטפו את עין החי באד אביונה; הוא מרגיז את תואר הגורל מחביון מרחקים רק אחרי אשר יתעלף לב האוהב וראשו הכבד משכרון יט באפס בינה אל ערש המאויים. אמנם כל החיים כולם הם טמירים בסוד, נשגבים ביקר, כבירים בגורל; אבל כל זה הנהו כה מרוחק, מיועד להמון חיים לא‑נחקרים, משותף לנצחים אשר אין להם קץ. אפס קצהו של סוד הקיום מכסה ארצות ולאומים, יקר ההויה טס כצל מכדור עולם אחד אל משנהו, ותואר הגורל עומד לכס משפט רק לעתים רחוקות. הטבע, ההולך בגדולות ובנצורת וברחוקות, בוז יבוז לזה אשר הנהו מצער, בלתי מתחדש, נידון להפסד. אנחנו, אשר רגעי חיינו חוצצו, נקלים הננו בעיניו הצופות למרחקים; הוא לא יביא אותנו בסודו, לא יתן לנו לגשת שעל אחד נוסף אל המקום אשר שם אמיתו נכונה, מטרתו מובנה, עלילתו נשלמת. הוא לא יירא את מרדנו בימי העמל, את מרינו לעת הזקנה, את קללתנו ביום המות. אם נאבה ואם נמאן – הוא יעשה בנו עד תום את חפצו אדיר הכוונה. את זה אשר ישאל מאתנו הטבע – למלאות פני תבל – את זה אנחנו עושים בהמון, בצפיפות, כצאן הנדחקים; את אשר עלינו להבין לעתיד, לגרום לשכלול הצורות, להגביר את תמצית החליפות – את כל זה אנו ממלאים כמו מאלינו, מבלי לשלם לנצח כעין מס לגולגולת. הטבע תובע את משפטו מעדת יצורים רבה, כופה בבת אחת את רצונו על כל העם, ממלא מעט מזער מן היעוד הנעלם על‑ידי צירוף צורות של מיני חיים שלמים. אי רגע בין חיינו אשר בו יעמדו לנו כוח בשרנו ואומץ רוחנו לעשות דבר‑מה מובן עד תכלית, קולע אל מגמה ברורה, מתאחד איחוד ישר עם מלוא כל החיים? כל מעשינו הם, להפך, נפרדים גם בתוך חוג הקיוּם אשר ליצור הבודד. הם חסרי מובן גם ביחס לגורל‑חלוף אחד, הם אובדים ללא תכלית גם בתוך היקף השגה של החי הנבדל. אם יש חשבון הרינו בא בהעלמה, מעבר לקלעים; אם יש למעשׂים בינה הרי היא בינת צירופים, בחלקם של היצורים הבודדים נופל דבר‑מה שאינו מרובה על הרמז, על ההרגשה הסתומה, אשר הנפש לא תאבה לתת בה אמון. הה, לו היינו בידי היוצר חומר בראשית הנלקח אחרי כבוד אל האָבנים! לו נועדנו, כי ייעשה בעצם עלומינו דבר‑מה אשר אין להמיר, כי נחולל בעולם הזה כל‑שהוא אשר לא תתכן ביחס אליו העלמה, לא ישוער אבדן השגה, לא יצדק חוסר שילומים! לו נעשה בנו הפלא הזה, כי אז מלאה הארץ דעה. אם יש תוכן למעשה היצירה או כל היקום הוא ריק מכל תכלית – אם כה ואם כה היינו אנחנו, מדי שרתנו פנים אל פנים את הטבע, יכולים להציץ אל העיקר, אל זה ההולך ישר, בחמדת גורל או בלעדיה, אל אחרית כל המעשים. ואמנם אבי כל הבריאה אִנָה לנו בחיינו רגעים כאלה, רגעים נחפזים ומעולפים, אשר כל היודע אהבה ידע גם את מתקם, את סודם ואת גולת הכוונה היקרה הצפונה בחובם.

אנחנו, בזויי הטבע, נלקחים אחרי כבוד בימי האהבה, שם, במעבר הצר שבין עבר לעתיד, בין זה אשר כבר נולד ללא‑גורל ובין זה אשר יִוָּלֵד לגורל לא נודע, בין זה אשר כבר נהיה שעבּוּד לצורה ובין זה אשר הנהו עדיין חרוּת ויכולת – שם הכרח הוא, כי יגונב דבר‑מה מעולם אחר, כי תתבולל נשימת החי ברוח הרזים הבאה מעבר העברים. במקום אשר אלהי היקום יקדיש לנו מחבואים למען נהיה נכונים, יאסוף את כל נדחי רגשותינו למען נטהר, ילביש אותנו אש מאויים למען לא ניכּוה – שם הלא יפלא המחזה כחדש. שם הוא מקום הבחירה אשר הטבע יקריב אותנו אליו בדעת, בחשבון מראש, במזימה נמהרה אשר לא תדע דאוג לאחרית היצורים, המתענים כולם ממפח נפש אחרי כלות תור אהבתם. ראה וחשוב: את כל און הקיום יוציא החי בהבל ובמחשך; יום ירדוף יום, כריקים הנחפזים להדוף איש את רעהו לתוך תהום החדלון, המעשה מיגע את עושהו, כמתנקם את נקמת מנוחתו אשר שוּדדה לשוא, הבטלה מוסכת רוח עוועים, כאילו תפל הוא מאין כמוהו הדבר לשקוט בעולם הזה, להתיחד אתו, לדרוש את קרבתו; הטוב והרע גדלים ללא חמדה, כילדי‑תאומים אשר גם אביהם לא יכיר להבדיל ביניהם; האושר לא ישכיח את אימת המות, הדמיון אינו מבטל את כזבון החיים; בינת המעשים תועה כאד קל אשר כל רוח תוכל להטותו, לפזרו או לתת לו צורה חדשה, ולעומתה גילוי החיים עומד נקפא כעווית עקשות אחרונה, כנאמן לבלי לתת לאחר טוב ממנו לרשת את מקומו – ואת כל המעּות הזה רואה הטבע ומחריש. הוא איננו מתקן, יען כי המלאכה עוד יש אשר תצא כלולה מלפניו, הוא איננו דואג ליציריו, יען כי הדאגה תחלוף כליל ברבות העתים. המצוקה, התעתועים ועלבון הדעת תובעים ואינם מקבלים מענה, רק יען אשר אינם נתבעים; כל האון הטבוע בחומר, כל ההבעה החרותה בצורות, כל ההכרה היוקדת ביצירי החיים – כל זה יגיעו כבר מלא ונשכח בטרם עוד יכיר את מקום גלגולו האחרון. ואולם יש דבר הנתבע בלי הפוגות, הדורש מקום אחרית, המשוחרר מכל כפיה. זהו כוח ההפראה אשר הטבע יקראהו בחנופה, מקום ההריון אשר הטבע יכוננהו בחביון חלומות, פרי האביונה הנזרע בעונג וברצון, פנים אל פנים למול הוד כל החיים העתידים. פתאום נמוג לאפס חוק הברזל אשר ליצירה, זה הגוזר על החי להתענג, לדעת בינה ולשער את הטוב רק במידה קצובה לפי קצב חייו; זרע חיים חדש עומד להזרע – והנה נתקפלו לרגע איש באחיו כל כוח ההמשך, כל שפע הגילויים, כל היכולת אשר לעתיד לבוא. זה אשר יִוָּלֵד הנהו כל העתיד; בלעדיו לא ישוערו כל המון הגלגולים אשר יבואו אחריו, כל פלאי הבריאה לא יצאו מן האפס אם לא יהיה להם פעם אחת היצור הנולד הזה למרמס. פה, במקום אשר ממנו תוצאות לכל, יינתן דבר‑מה אשר ישקל כנגד הכל. הטבע שוקל בד בבד: על כן יש בין רגעי האהבה רגע אחד קצר כמעוף עין אשר בו ימסו אסורי ההשגה, כאשר יהיה אולי באחרית העתים; הנשיקה, הנמוגה באפס קול על שפתי נאהבים, מבשרת לטבע את הבשורה האחת והיחידה אשר אליה תצא נפשו, על כן יבואו נישאים ביעף שלומי העונג הרב, אשר הבשר ילא מהכיל אותו, מעצור את טעמו, ממצוא בעולם הזה שני אשר ישוה בערכו. הלחש, המפתה לאהבה, חודר למרחקי מרחקים ומעורר מתרדמת חדלון את כל צללי העתיד, על כן ישיתו למראשותי חבוקים כל המון הנבראים אשר בחובם הגורל, התנחוּמים, שלום הבינה האחרון.

האביב עלה על הארץ צוהל ופורח. שפעת הדשאים, גאון היערות ומשטח המים נאחזו איש בעקבות רעהו כגובלים בתוך היקף מסוגר, כקובעים בו מעגל למחולות‑מחנים; השמים הכחילו מבעוד עת, השמש הלהיב את כל חלל האוויר, הרוחות השאננות עברו כה וכה כצירים שלוחים; היום נסגר ביקר כחדר מלך, הערב בושש לכרוע על סף הזהב, הלילה התהלך שפי לאור כוכביו במחנה האביב אשר נרדם. ובטרם בוקר שוטטו זהרי היום הרחוק, אשר נבחר מימים; השמים הגביהו מסילה לשמש, הצמחים גדלו עם תפארתם, עפר האדמה הריץ חיים ממחבואיו; עוד יום אחד עמד כן, כולו רחב חיים וחבור עדנים כולו; האור אשר רב כאילו נבע ממקור עצמו, גלי החיים כאילו אוו לשחק על פני הארץ עד עולם, השקט אשר נהיה בצהרים סגר את היקום בתוך מסגרת עולמים, אשר אין מתוכה מנוס. ושוב נמוג היום כּמעגל נחת המתפרד למען הלכד אחרי כן מחדש, הערב שת ככל אשר יכול נוספות אור ורגש החליפות וצבעים, הלילה כיסה באד תעלומה על צללי החיים הנפרדים, אשר נפזרו איש איש למקור חייו. והנה יצא מחביון העתיד עוד יום אחד חדש, כלול באביבו, וכל החיים נשקפו לעומתו צמאים לאורו, נדחקים להכּלא בזרועותיו, חרדים להצטרף אתו יחד לדמות אחד. ושוב נראו כל הנבראים כקרובים לא נפרדים, חצי החיים כשלוחים מקשת בינה אחת, חלל העולם כפתוח לאושר אחד. אכן כל זה הוא רק מחזה מול מחזה: הכל, מדי לכתו לפנים, חוזר במסלול החליפות הישן; כל המכונס בתך תחום ההויה נראה כמו כן כעומד מבחוץ, כמחכה לתור, כמשולל ישועה. האמנם כל כשרון היצירה, היוצא יום יום עד תום, כל היופי הנראה כמתגלם בכוונה אחרונה, כל היצורים המתאוים באשר הם שם לקץ כל הפלאות – האמנם כל זה הוא רק מנחה שלוחה לאח רחוק, אשר גם שער לא נוכל את בואו, את מקום חייו, את דמות גורלו? התכונה כבר רבה לעת הזאת, העין צופה מקרוב, קרואי החיים צוהלים על לא‑דבר. אין זאת כי הרוח, אשר הטבעה בבריאה, היא ארוכה במאד מאד והיא לא תקצר מחכות; כי כאשר הרגיל הטבע את כחותיו לחולל גידול בתוך גידול, מעגל בתוך מעגל, קיום נבדל בתוך צירוף כל החיים – כן השכיל לשמור גורל בתוך גורל. על כן לא נשגה אם נאַמץ את דמיוננו להשכין את כל היקר בתוך היקף חלדנו, לא נעוות את הישרה אם נשכיח מלב את אחריתנו, אף לא ניגע לריק אם נפקח עינים לראות את הטוב המוכן, את הערך היוצא, את התועלת הנשקפת. כי הנה האביב בא, וכל יסודות העולם ישאו על גביהם לראות את החיים הרעננים; במקום אשר ינוח אור השמש, ירחש עפר אדמה, יסוֹך את נסכו האוויר הטוב – שם קיים היצר את כל מאוייו, שם נתאחדו לחטיבה אחת בלתי‑נפרדת כל הדרוש, כל הנכסף, כל אשר ייראה בחלומות. במקום אשר יעמק שורש, ישתטח דשא, תרום צמרת – שם תרד, תתפתל אף תעל למרומים דרך המטרה המשותפת לחולף ולעיקר גם יחד. במקום אשר תרבץ אבן, יאפיל נקיק עפר, ישתפך פלג מים – שם תדלג רגל על פני מכשולים, תקפוץ על עברי תהום, תדרוך בלי חת במים עזים. מי הנבחר למקום האושר, מי הנחפז בדרך מטרה, מי האמיץ לכבוש מעצורים? זהו יצור התמותה, אשר הטבע צירף לכוחו הדל את המון כל הכוחות אשר מעולם ועד עולם; זהו הקרוץ מחומר, אשר הטבע קיפּל בטפחות ימיו את דרך‑הגלגולים הרבה; זהו החי הנבער, אשר הטבע זרע ברוחו את אושר ההשגה. מי האַמיץ לכוח ואנחנו כולנו נרפים, מי מהיר למטרה ואנחנו אובדי דרך, מי נולד לאושר ואנחנו אמרנו נואש? אכן האוהב הוא המאושר, הוא הרץ על אם כל הדרכים, הוא אשר הפקד לעבור בראש כל היצורים על פני כל מכשולים. אך אי צלמו ונחזנו, אשרו ונחמדהו, אחרית דרכו ונשיגנה? צלמו עוטה בבת אחת את תארי כל היצורים, אל אשרו התלקטו כל מאויי החיים, אחרית דרכו תאבד באבוד אחרון הימים. אך אי מקום כבודו מסביב ונבקשהו, מה שמו מקרוב ונכנהו, מה יפעל לעינינו ונעריצהו? מקומו במלוא כל הארץ, שמו נישא על כל שפתים, פעלו יראה על כל בשר. שלמה לא נודעו עקבותיו, איככה לא ינוס מפניו צל היגון, מדוע לא ינון אשרו בראש הומיות? על כן לא נודעו עקבותיו יען כי צעדו גמא מרחקים באין אורים, היגון לא נס מפניו יען כי אהבתו ינקה בסתר את כל התמצית הטובה אשר לחיים, אף אָשרו לא נודע לזרים יען כי בינו ובין כל הנבראים ניצבו כנד הררי החלומות הגבוהים.

הנה נפקחו עינינו למצוא עוד מזימה אחת יקרה בין מזימות הטבע המכוונות כולן לצרף את הניגודים, להקיף משטר במשטר, לשאת שני הפכים אל מגמה אחת נשגבה. האהבה שואפת אל מחבואים ורוחה בכל; האוהב אשר הכל בעיניו כה פתור לטוב, כה גדול לערך, כה כלול לאושר – ימאס כמו כן בתשואות, יקוץ בפנים חדשות, יראה לעתים את האור כהופך את כל העדנים ללענה. היְלֵל מראש גגות, השירה ממרום העפאים, הקול הנוער או הצוהל היוצא מצוואר נטוי בגאון; להג האהבה של האדם השוטף ברוב דברים, העולה על אפיקיו בהמון ספרים, המכסה בארשת סתומה את מעשי הרזים של האמנות – כל אלה מבשרים לכל, מפתים על ימין ועל שמאל, מגלים עד תום דבר אהבה כולל, משותף לכל היקום, עומד בעין מעולם ועד עולם. ולעומת זה דמות האהבים היודעת בושה, החותרת אל מקום מקלט, המחפשׂת לשוא בין אחיותיה אחת אשר תשוה לה. הנה יעוד האהבה העומד לעולמי עולמים ויחוד הנאהבים המתקיים רגע אחד קצר; הנה מתק החבה אשר כל פה ימלל ערכו עד בלי די, יביע לו תהלה בכל קול שיאה ובכל לשון געגועים – ולעומת זה שכרון הנשיקה האלמת אשר גם האוהב לא ידע להשיח אותו לנפשו. במקום אשר הכל נקהל לעזור, לתת תעצומות לטוב, להגביר פי אלף את ההשגה – שם גם ימך הכל באפס יד, יאבד החן עד ארגיעה והרהור נוחם אחד יפיל את כל התקוות חללים. זה אשר הנהו הריון, צו עליון הנעשה בהכרח, גמול קבוע אשר שני יצורים ישלמו בכפיה לטבע – נקרע פתאום מכל החיים הגלויים, נהפך בין‑רגע ליצירת תעתועים שלא מעולם זה, יגורש בעבור עתו מתוך הנפש היצור מפלצת ללא שם, אשר אין לו אב ומודע בין כל מאויי החי. מלאך האהבה התמים הנושא את זרע העתיד, הבא להשכין שלום, לכפר את אבדן החלוף ולהראות את תואר הקיום המתפשט לאין קץ – הוא הפך בלי‑משים שׂטן ערום, המעלה בנפש דמות של חיים אשר הם בעצמם מובנים ביקר בינה, בששון גורל, בגמר השגה. אוהב הנולדים הזה, המיעץ בשפת חלקות לצרור בצרור ענוה אחד את כל זה אשר קוו לו לשוא, יגעו בו לריק, כאבו עליו עד בלי די, ולהעביר את הכל ככליל מוֹרשׁה לדור אשר יִוָּלֵד – הנה הוא הפך פתאום את תארו ויהי ליצור האבדוֹן, הוא מסית לנסות תקומה בבית החומר הצר, לרשת בלא עת את אשר יחולק בין נין ונכד, להקריב עונג בעונג עד אפס מקום אשר שם יעברו הבינה הצפונה לעתיד, הכוח הנועד בשביל ההמשך, ההכרה בדבר המות. הנה זה אך קרא לשכוח, לכבוש במשכב דודים את הפנים הנסוכים כלימה ולהריץ בדהרות פראים את הדם הנבאש מכעש, ממזימה, מיאוש – ובין‑רגע ירעיד יד אל יד, יחריד לב מול לב אף יקריב פנים אל פנים, כאילו שני הנאהבים טהורים מחבוֹק, שלוים מכרות ברית, נפלאים גם מהבין האחד את השניה. רגע יענה את השנים בסגור זרועותיהם, כשני אויבים המחכים יחד לעונג אחד אשר אין בו די, ומשנהו יאסוף לתוך עיניהם דמעה טהורה מכל סליחה. הוא, הנעלם המגלה על ידי אהבה את החיים הנולדים, כאילו נטל עליו לבחון ברגע פלאים אחד את כל טעמם, את כל כוחם, את כל ערכם של החיים המולידים; על כן, ברבות לפניו המלאכה לקרב יצורים, להפרות ולהביא את ההפראה לידי תמצית מצומצמת מכל כוח, מכל רגש, מכל שמץ חיים מתוכן להמשך – הוא מנער בחפזון את היצור האוהב, מעורר את כל היצרים המתגרים, מקבץ כל נדחי הנפש למראשותי המשכב הלוהט. הה, מה האיום ונאדר מגע הבלהות של האביונה! זהו רגע נצחים אשר יחלק לרבבה, להמון חלקי עתים אשר אין להם ספוֹר. בו גלומה די עת להתענג ולהשיב עונג, לצמצם את הנפש באושר לא מקּוּוה ולכלות אותה בתקוה לא נמלאה, לחשׂוֹף כל עדנה ולכסות כל שממון; מדי ארוך חליפותיו יאריך האושר לבלי חוק, יקרבו הדברים איש אל אחיו, יעטה הכל דמות נצחים; בטרם ועבור הרגע הזה עוד ירדוף גל את גל בים ההשגה, היגון יהפוך את ערפו לנוס באין רודף, וצירים דחופים יביאו בשֹורות מארץ האַלמוות. הכי רק רגע אחד ארך נצח המהפכה הזה? גבהות אוהב עלתה מרומים וענות החי ירדה תהומות; הכרת חושים חדשה ישבה למשפט אף הרשיעה את כל אשר אין לו תקומה, אשר לא יתפאר בשריד אמת, אשר נמכר לצמיתות למות; יד חרדה שקלה במאזני הגורל את כל אשר אבד בתוהו, הושחת לאין חפץ, נתאַבך לאבק אוולת – והנה נמצא המשקל נכון, מתאים בד בבד, שוה ומשוה את כל אבדן החיים לעומת המתק האחד הזה המשובב, המפייס המרומם. הכי רק רגע זה היה והנה הוא כבר חלף, ואתה לשוא תחפשהו, לחינם תחקרהו, על לא דבר תאבל לזכור את נשכחותיו? אולי כל זה היה בעיניך כה קצר יען אתה יצור בודד בלתי‑נחשב, אשר השגת גורלו אפסה עד ארגיעה; מי יודע אם לא גלומים בעונג הזה כל השילומים, אם לא מעדניו ימתקו כל החיים, אם לא בכוחו תחרוג מחביון החליפות דמות האלמוות.

המלצות קוראים
תגיות