שר‑הסופרים שלנו מזלו דומה לפעמים למזל המלמד אשר בסיפור‑בדים אחד ידוע. הָיה הָיה מלמד דל בישראל ולו כתריסר נערים תלמידים קשי‑עורף ולא‑חמוּדים; והנה רק במקרה אחד יחידי היו כולם יחד נחפּזים לעשות את מצוות פיו. כשהיה המלמד גומר בפני תלמידיו סעודת‑לחם דלה והיה פולט בחשאי מבין שפתיו, כאומר ולא‑אומר: הגישו לי “מים‑אחרונים!” כרגע היו כל הסרבנים העצלים נרעשים ממקוותיהם, היו נדחפים ברוב‑מהומה וברוב מרוצה לחבית המים אשר במסדרון הבית והיו מביאים כל אחד ספל וצנצנת מלאים על גדותיהם.

כדבר הזה יקרה אצלנו פעם בפעם – מדי היסגר מעגל‑חיים אחד קטן או גדול, ולשר הספרות שלנו נחוצים עד‑ארגיעה מעט “מים‑אחרונים” למען צאת ידי חובה אחת קטנה ונהוגה, למען טהר פעם אחת אחרונה את דמות החיים אשר הלכה לעולמה. לפי השכל נחוץ בשביל השליחות הברורה והקצרה הזאת רק שליח אחד מיוחד, לפי טבע הדבר אין מטיפים את הנטפים האחרונים והיקרים האלה מתוך כד מלא מי‑רחצה; אך די שתישמע במחננו קריאה ממלוא‑גרון: “איננו!” – והמון אנשים מריצים את עצמם אל המים עם הכדים ועם הפחים ועם כל כלי אשר לו בית‑קבּול. וראה זה דבר: כל מביאי‑ההספּדים האלה מהוים כעין כתה מסודרת, מוכנה מראש לתפקיד רב‑התכונה. בחוש הבחנה, המיוחד לאנשי מקצוע מובהקים, הם מחלקים ביניהם למפרע את העבודה, מבלי לבוא בדברים האחד עם השני; אותן ד' האצבעות של תפיסת דמיון שבני‑הדור מקדישים לרוב הנפטרים המפורסמים, די בהם שתתכנס עליהן כל עדת המספידים הרבה ושתרקיד שם ברווחה את כל לשונותיה. זאת היא כעין ברית‑חשאים של כַּשָפים. ברוב הימים הם נחבאים, ועטם החלוד נעוץ מתחת לזנבם הצנוע; רק ביום עברות, עת אשמדאי‑המות בא לקחת לו טרף מבין הסופרים או העסקנים או אנשי השם – רק אז הם נעורים כולם יחד במקום אשר הם שם. רק אז הם עושים כולם בבת אחת אבל כבד, אבל חרטומים, אבל להטים; רק נפטר אחד מפורסם – ועל מקום מצבתו הצר נאחזת בנקל רגל העגל של כל אחד מן האַשָפים האלה.

לא ראית אצלנו מספידים אשר יכחישו אחד את דברי חברו; שלום ושלוה שוררים ביניהם, אך לא שלום המות הסוכר פי דוברי‑שקר ולא שלות האבלים אשר מיום היות אדם זו דרך לה לדבר במשלים תמימים, לקוחים מעצב ואמת גם יחד. האנשים המספידים שלנו משלימים ביניהם מתוך ערמה, לבל יבולע לחלקם; גם זוללי הדיבורים ביניהם אינם להוטים למצות את ענין ההספד עד‑תום. אדם שמת – טבע הדבר מחייב שיְבַלַע בזעיר‑אנפין את כל מידות הנפש ואת כל כוחות החי; על הדבר הזה עמדו חכמי ההספד שלנו והנהיגו שיהא כל אחד מהם מספיד ביחידות מידה אחת או תכונה ידועה של הנפטר. על ידי כך, כמובן, אין אחד מהם נכנס בגבול השני; על‑ידי כך נוצרת עם כל מקרה‑פטירה אילוסיה של אבידה עולמית, והאנשים האלה מהגים את להגם לבטח, כמו בשעת חירום. כמה הם יודעים לפורר, לראות בעיני זבוב על נקודה כמקום‑משען תלול, אשר אפשר משם לנענע בחן את הגפַּים הקטנות של הדמיון! הקורא משתומם מתוך תמהון‑לב; אי‑פה ואי‑שם כבה גפרור – ומכל הרוחות באים ביעף יודעי‑דבר ומתחילים להאריך לשון על כל תכונות האש לסוגיהן. השומע ישום וישאף אף ישכח לאחרונה כי רק גפרור בודד כבה לבטלה וכי עוד לא “אָפסו גפרורים בקופסה.”

ויום אחד ימות איש אשר ראינוהו כולנו כיקר מחננו הקטן. אז, רק אז, בהתפוצץ תופי ההספדים, אתה מוכן בכל לבך להגדיל בבת‑אחת עקב על כל העדה הזאת. מקרה מות של איש מורם מעם הנהו קודם כל ענין לענות בו – והצריחה המקוננת מפריעה, מבאשת, עושה במעוף עין אחד שמות ברגשות האבל. יותר שדמות הנפטר הִנֶהָ זכר שיש בו חפץ, יותר דרושה בשבילה, כלכל דבר של מציאות, הערכה נכונה; ההפלגה בשבח ובערך מוציאים אותנו מתחום החיבה ומעמידים אותנו בפני דבר‑הבאי; והלב, כמובן, איננו הומה במקום שהמקוננות מפיחות עד לשמים את צעקתן הכוזבת. אמנם כן: הכזבון, בכל מקום שהוא בא להגדיל רושם, הוא נופל – להכעיס – כאבן‑מחנק על המקום הנחוץ, הנאמן, זה שאליו היה צריך להסב את העינים. תמצית ההוקרה ביחס לאדם גדול הוא לא בזה שאנחנו משתדלים לראות אותו בתור בחינה יוצאת מן הכלל; להפך, ההוקרה, כמו האהבה, היא תוספת‑מעט לזה אשר הנהו מובן, טבעי, הולך בדרך הישר של החיים. אם תגיד: הלזה בעשותו אחת יצאו שתים, בהגידו אחת ויהי ההד רבבה – אז תתגלם מדבריך דמות משונה; אך המשונה איננו יקר. כהנה וכהנה עושים המספידים שלנו בעמדם לפני מתם הגדול; הם מיחסים לכל דבר ערך יוצא מן הכלל, רוצה לומר: בלתי‑ממשי. על ידי כך הם גורמים ליקר שלא יהיה יקר.