לוגו
על האני
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

שפתנו הבליעה ככל יכלתה את מלת‑ההרחבה “אני;” האיש הפועל מסמן את עצמו בעברית בתור עצם נעלם למחצה מצורף אל הפעולה, ועל יד כך נשמר מאליו המדבר מכל העויה ומכל העמדת‑פנים. השפה העברית, אשר הנה כאחת אצילה ומכבידה בצורותיה המצומצמות, יצרה את כל המון הכינויים במגמה גלויה – להרגיל את העושה ואת המְעַשה שלא יהיו נגררים כילדים בשעה שהם עושים שליחוּת של דבר, של דמיון או של פעולה. “אני אומר” – זהו סולם קטן, אשר שני שלביו הקצרים דורשים התכוננות והארכה יתרה; גנזי שפה, כשהם נותנים מתוך הכרח מקום להמון כלי‑ילדים כאלה, גורמים חליפות דוחק ובושת‑פנים בשביל העצמים הרבים והעצומים אשר במציאות. השפה העברית לא אבתה שיהא אדם מגיד “אני” בהזדמנות כל‑שהיא ויראה את עצמו בכל מלוא‑קומה; היא חיבלה המון תחבולות למעט בהבל‑פה ובמתק‑שׂפתים. כחץ מקשת, שאינו נראה בשעת מעופו, כן מצוּוה המדבר, לפי רוח שפתנו, לקלוע ישר אל המטרה מבלי שייראה לעין אותו חלק ה“אני” המצורף אל המדובר.

הסתר‑פנים זה שכּופה על מדבריה העברית העתיקה, אינו יכול, כמובן, לשמש נוסח‑תרבות קבוע בשביל יהודים המונים דורי‑דורות של חיים מטורפים; עם כל זאת כדאי להשתאות אל הדיבור האַנונימי שהיה נהוג בספרותנו בימי הבינים וראוי להשתומם על השינוי שבא בנידון זה בספרותנו החדשה. הדבר דומה, כאילו אותו היהודי הפתלתול הטיפוסי, שכל החיות שבו היתה באה לידי גלוי בשעה שפניו היו להוטים לשיחה וידיו חוצבות תנועות לשם דיבור – היהודי המהביל הזה, שכבר העמיד בינינו גלגולים בדמות נואמים ומוכיחים לאידיאות מכל הסוגים, הולך וכובש עכשיו גם את דף‑הכתב אשר בעברית. כי, בעצם הדבר, אותו ה“אני” הרוגז והמתחנף, ההולם עכשיו בבתי‑מלאכה של כותבי‑עברית, יותר משהוא מתרברב לשם רושם והמרצה, הוא בא תמיד בתור התחלה רועשת לדברים שאין להם חשבון מדויק ותכלית מסוימת. תן קורנס בידי ילד ותראה, כי הוא יכוון את עצמו פעם בפעם להקשה ראשונה; בין הקשת‑חשובות אחת לשניה משׂתררת המבוכה, הקורנס מתופף לצדדין ואינו ממלא כמעט כל שליחות. האדם המבוגר, הרואה אחרית דבר כראשיתו, אינו מחבב יותר מכל את ההתחלות עם פעמוני ה“אני” התלויים לצווארן; השהות הזאת שאדם שוהה עם כל דיבר מתחיל, הטית כל הגולם הרוחני כלפי השומעים, מפקד ההערכה שהסופר עושה לעצמו מרגע לרגע על ידי הבטת‑הנאה אוילית לתוך ראי‑הכיס של ה“אני” – כל זה מבדח לגבי סופר אחד, מטרף את הרושם ואת הערך של סופר שני ומעורר דאבון דומה לבחילה כשהדבר נעשה מעין ליקוי‑גברות שכיח אצל רבים. הענין הגדול יש בו במידה ידועה משום כפרה בשביל כל מין זרות של סגנון; אבל אתה תמה למבטא התפל של אנשי דור המבול בשעה שאתה רואה אחד המתמכר להנאת הפרצוף והוא מוציא מפיו לסירוגין דברים רגילים שנוח להם לבוא מצומצמים ואנונימיים. האיש הקדמון היה מוכרח לחלק כל מושג לחטיבות קטנות ולהקדים לפני כל חלק לשון נוכח; רבים מסופרינו עושים כיום הזה את המלאכה הקשה הזאת, רק בכדי להתרברב על חשבון החומר אשר בידם – זה אשר לעתים קרובות אין בכוחו לשאת כל עול.

השיירה הקטנה שלנו עושה את דרכה לעיפה בדמדומי החיים החדשים, ואולם פעמוני‑הפה הנבובים, אשר על צוארי הרועים העוּלים, מצלצלים בצהלה רבה: “אני” – “אני” – “אני”. ראש מאויינו, כשאנחנו מדמים לצירוף מתוך האופי היהודי את הסיגים הכבדים, הוא לראות את היהודי הולך ומתכנס כלפי עצמו; לעומת נוסח הגאולה של קיבוץ גלויות יש קול הלוחש במסתרים: קבּץ את פּזורי נפשנו! והנה מי שמקוה או מאמין, כי ארץ יהודה כבר שמה סתר לאנשינו הראשונים השוקטים לעתיד – אולי ימצאם, את הנגאלים האלה, ההולכים אחורנית, בין הנשכחים בעיר ובכפר; ואולם את היצר השב אל‑תוך חיתוליו אין למצוא עדיין אצל כל אלה אשר שפתותיהם מטיפות לתעודה ולעתיד. פה אתה רואה והנה שׂאת הנפש גדלה משהיתה; כל חזית החיים של האדם עשויה פה בדמות דלת רחבה, כל הרכוש נצבר על הסף כל הלהט מרקד על הקו החיצון של מבוא השּׂפתים.