מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

על השארת הנפש

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

אפילו חטיבת חיים נואשת מטובה, כאותה מכשלה יהודית ששמה ספרות עברית, ראויה עדיין שינסו אליהו מליצת פתרון אחרונה; אוהבי הבהירות, לאמר: קלי החובה, רשאים להגיד כי אין אדם מכניס לתוך בית‑נפשו תואר נזעם שנוצר במתכוון מערפלי מליצות אבל מליצת סוד, כידוּע, שׂנוּאה ביותר ובעיקר על כל אלה שפיהם מלא זמזום דיבורים קלים; הללו אינם רואים את להבת הרעיון, רק עשן המליצה, כביכול, הוא המדיח את דיבוריהם מן המסילה הרגילה, כאותו עשן להבה המבריח בכוח עצמו את היתושים הרוקדים, בנחת ובזדון גם יחד, מסביב לכל מקום דמדומים.

תחילת המכשלה של הספרות העברית, מימי דור המאספים ואילך, מקורה אולי בהפחתת האמונה בישראל; אך כל מדוויה הגלויים של ספרותנו, הן מבחינת היצירה של הסופרים והן מבחינת היחסים מצד הקוראים, לא היו עלולים להתרגש עליה – אלמלא לקה המשכיל הישראלי, זה כארבעה או חמשה דורות, גם בכפירה אחרונה שבאחרונות, זו שמבטלת בלי‑יודעים את האמונה בהשארת הנפש ואת התאוה לשאר‑נפש. רמח“ל, איש משורר שמפאת זמנו ואופיו לא היה מסוגל כלל לזנות אחרי הכפירה הממארת, כתב את המון שורותיו הנאמנות בגבורה ובאוות‑לב וטבע בכולן את הכונה של אריכות ימים – ואם כי זמנו ודעתו לא נתנו לו מאליהם השגה בדבר הערך הגמור של השירה; בעל “שירי תפארת,” איש שכשרונו הפיוטי ידע ללכת בגדולות ובגבוהות, מנע מחרוזיו את התואר המלא, זה שנותן לדברים את חיי עצמם, וכל חיבורו הפיוטי הגדול לא נוצר, כנראה, אלא מתוך חיקוי, לשם התחרות או התפארות כנגד הגויים עשירי הפיוט – סימן שכוונת היצירה הלקויה של אותו הדור עגבה כבר על הנושא ועל המהודר‑בזמנו ולא האמינה ביותר בהשארת הדברים. אותה תקופה, זמן שהעננים העתיקים על שמי האומה התחילו זעים ממקומם, נתקיים עוד בידי הרבנים סגנון כתיבה אלמוני, עשוי מדורות ועשוי לדורות, ובעל ה”שולחן ערוך" האחרון כתב את חיבורו בלשון נאה וצרופה, דומה כמעט במעלה לסגנון העליון של הרמב"ם; אולם סופרי הספרות השתמטו כבר גם בימים ההם מחובת המותר, זו המוסיפה בלי‑ראות תגים אל מלים ודוחקת בלי‑דעת כוונה יתרה לתוך פסוקים, המון עמל תעלומה שאינו אלא פרי השערה – השערת אב‑לבנים – כי תכלית כל פועל הוא העודף, השארית העשויה כקורטוב של נחלה. כזאת לא עשו, מלבד מעטים, גם רבוני הספרות החדשה; רובם הסתפקו במליצות רגילות, שכן איש החסר בריאות נפש שלמה – וזו לא תתואר בלי תאות‑סתרים להשארת הנפש – דומה לחולה הרואה את ימיו מעטים והוא מתעב את היגיעה הכרוכה בחידושים. ומאז ועד ימינו הולך ונשנה הליקוי הזה: הכותבים סומכים על כשרונם, איש איש כפי זכותו, ונתבעים לנושאי‑הדור, דור‑דור כפי טעמו; אך הדבקות שבכתיבה, העושה כל סופר לנדבן לא‑קרוא או לפועל חרוץ שלא מעולם זה או לאמודאי נשכח במעמקי נפשו, זו חסרה במחנה האנשים האלה, גֵרֵי הרציונליות או הבהירוּת הישראלית החדשה שמחקו, בד בבד עם כל מיני כתמי סוד עתיקים, גם את אבקת השרשים הקדושה ששמה: האמונה בהשארת הנפש. על אבידה זו לא דובר כמעט בפירוש, היא אבדה כלאחר יד, כנראה, בימי משבר הגורל ומשבר האופי שנתרגשו על היהודים במאת השנים האחרונות, לאחר ששימשה את אבותינו שימוש לאין‑ערוך במשך דורות אין מספר. אבל תוצאותיה, ולו רק בספרות, היו כדי זוועה; אלמלא עמידתה‑לתפארת של הלשון העברית, מין שיח שלא מדעת שאינו אלא עודף יקר בן דורות יצירה קדומים, היתה כתיבתם המון סופרי ישראל תחוחה כעיסה נמהרה או תפלה ונקשה כלחם הנאפה מעיסה כזאת. זה הרעיון הבא במערומיו למחצה ופרצופו לא‑ערוך ועיניו לא דרוכות; זאת ההשגה המטמטמת לסירוגין, כאשה‑בביתה המפהקת לחפצה; זאת הכוונה המעלה גרה בדרך התגלותה הקצרה; זה הסגנון המשוער מראש, המונח כפת משומשת בסל: כל אלה מעידים על בעליהם, כי לא ראו מימיהם בדמיונם צורת אורח מעולם חדש, זה העולם הנעשה קיים בזמן שאנו כלים, ועל כן לא ראו את עצמם חייבים בשיפור כלים. ולמטה מכך: יש סופר שעטו אמיץ ורוחו עזה וכתיבתו גרף לזרם של יום מחר; משל לגבר אמיץ זרועות ושלם נשימה הטובע כמו צעד מאצל מי‑ברכים. כי כל ספרותנו לא היתה אלא ספרות‑הווה, וכל סופרינו – מלבד יחידים, כמובן – לא למדו את השחיה במי העתידות העמוקים; הדיון בדבר העתיד, הנפוץ מאין כמוהו בספרותנו, לא היה אלא בבחינת נושא, ותאות המאמינים נעדרה מספרותנו ולא עשתה אצלנו את העיקר: את חשיבות הדיבור, את המעטה היקר המשוה על הדברים דמות של אורך ימים. גם בכמה מצורותיה היפות לא נגאלה ספרותנו מזולות, כי מארת הזמניות חלה בכל צדדיה, מן הצורה ועד הכוונה, ורוממות הענינים היתה רק כזַהֶבֶת על פני דברים הקרובים לבליה.

וזה לעומת זה: הקורא העברי נהג, לכאורה, כמנהגו אל עולם וביטל אגב ראיה ראשונה את הדברים שנולדו להיות בטלים עד‑מהרה. מסגולות החי להבחין בערכין ובדברים את המשך החיים הטבוע בקרבם; אנו מונעים את מבטנו משברי כלים ומבלויי גופים שגמרו את חיותם, אנו מתעבים כמעט את החולה המפורכס ומלגלגים כמעט לכל רפה המקושט לא לפי‑כוחו, אך בחרדת גיל אנחנו נצמדים אל הילד הרענן, זה שכפות המאזנים לחייו גדושות משקלי גורל. מבחינת ראיה ראשונה זו עשה אולי קוראנו כמשפט; הוא מצא לרוב בספרותנו דברים‑לזמנם והוא לא דן אותם כמלאי חיים ונותני חיים; הלא כן עשו כל יושבי תבל ביחס לספר הספרים, מותר נפשו של הגזע אשר ממנו יצא הקורא הלז: ספר “ויקרא,” למשל, הגדול כמאורע‑לזמנו בכל ספרי החומש, לא זכה לעולם שיהא לו ערך חיבה שקול כנגד יצור קטן מבני התהלים, מסוג “ה' רועי.” אך הקורא‑קוראנו צירף להבנת‑בראשית זו, שבטבע הראיה, גם משהו מלעיג או מלעיז, עשוי כולו בידי אדם‑יהודי. אותו נוטל‑ספרים‑עברים הלא היה אחד מרבבות יהודים שחדלו ממילא להטיל בעולמם את הלשׁד הקרוּי השארת הנפש, כדבוֹרים שאינן מטילות דבש באין כוורת; לא ארץ היונקת מנפש העובד, לא מלאכות שמצויּיה בהן השבחה לדורי דורות, לא בנין‑חיים מתחדש הזקוק למותר האדם; יהודי כמותו, אף אם נאמר עליו בכל ספריו כי גזעו חי לעד, היה לפי מהותו קצר חיים, וככל קצרי החיים נעשה נמהר במשפטו. זה הספר הרך, ללא גוף ועמידת הגוף; זה שמהותו חבויה בתוך אותיות אִילמות והוא עצמו נראה מראיה ראשונה כאגודת עלים מתים; זה הספר העברי ששׂפתו עושה אותו במקצת לגלגול מך של ספרי יראים בלים: – יצור לשון שכמותו, שברוב המקרים הוא עניו מכדי קרוֹא בשערו כי הוא מכשיר ללימודים, נעשה בעיני היהודי לפחוּת‑כלים שענוֹם מתועלת מנסים בו לשעה את ידם, לגרוגרת צמוקה שבטלים מכל מחיה מוצצים ממנה מתוך בושה.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

דומם

מאת יחיאל מַר (שירה)

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.


צָהֹב כַּלְּבִיאָה, וְעָצֵל אַף כָּמוֹהָ,

בִּשְׁתֵּי כַּפּוֹתָיו עַל שְׂדֵרָה וּרְחוֹב –

רוֹבֵץ הַחַמְסִין – אַךְ חַדְרִי הַגָּבֹהַּ

מֻתְרָס וּמוּגָף וְאָפֵל וְרָטֹב…


וְתִינוֹק מְשֻׁלְהַב לְחָיַיִם בָּעֶרֶשׂ,

בְּצִנְצֶנֶת תְּמִירָה צָמְאוּ הַפְּרָחִים.

הַשְׁקִינוּ, הָאֵם, יְבֹרַךְ כַּד-הַחֶרֶס!

לַיָּד הַקּוֹרֶנֶת בָּאֹפֶל, שְׁבָחִים…


תְּמוּנָה מִנִּי קִיר תְּחַיֵּךְ לִשְׁלָשְׁתֵּנוּ

בְּשֶׁקֶט צוֹנֵחַ הַסֵּפֶר מִיָּד,

וְאשֶׁר צוֹנֵן גַּלָּיו יָקִיר –


מוּגָף וּמֻתְרָס – לְבַל יַשִּׂיגֵנוּ

שָׁרָב לְכַלּוֹת אֶת מַחְסֵנוּ הַקָּט,

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.