מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אפופיאה עברית

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

בכרך הראשון של “ספר הדמעות,” שנערך על ידי ד"ר שמעון ברנפלד ויצא לפני זמן בברלין, אתה מוצא בין שאר הדברים גם את סיפור המאורעות על השמד הגדול, אשר בא על יהודי אשכנז בימי מסע‑הצלב הראשון. המחבר, ש. ברנפלד, השתמש לשם תאור המאורעות האלה בקטעים לקוחים ממגילה כתובה בידי אחד בן‑הזמן; שם האיש הפלאי הזה היה ר' שלמה בר' שמעון. יותר לא נודע על‑אודותיו; אבל פרי עטו, שנשתמר כשמונה מאות שנה בתור כתב‑יד הוא יצירה שאין דוגמתה כמעט בספרות העברית שלאחרי כתבי‑הקודש. הדברים שבמגילה הזאת מוסבים על הרג ועל רטט לבבות שלפני יציאת נשמה, אך סגנון הלשון, במקומות הנבחרים, הולך בנחת ובשלוה גמורה של מעשה תאור: “הנשים הטהורות היו זורקות את המעות בעד החלונות אל האויבים כדי שיהיו טרודים ללקט הממון ולעכבם מעט עד שיגמרו שחיטת בניהם ובנותיהם.” אחרי כל תקופה של גבורים יש תמיד רבים המתאוים לרשום על ספר את מעשי‑הגבורה, למען יעמדו לדור אחרון; רובם משתמשים לשם זה בכמה סגולות בבת‑אחת – בחימה, בקינה, בתפילה לאלהים. בכוחן של כל מידות הנפש האלה אפשר ליצור סליחות וקינות ופיוטים; אבל מי שלבו מרותח מן הנמנע הוא שימסור את הדר התקופה. הגלגול האחרון לכל גבורה היא השלוה, ואותו שלמה בר' שמעון הנעלם רשם את דבריו בשלוה של אפופיאה גמורה.

תקופה של גבורה באה כחתף, כסופת ברקים ורעמים ולא כיום סגריר. הפורענות של מסע הצלב הראשון באה כגלגל סופה: היא תפסה לכתחילה קהלות מועטות בערך, וצמצום מקום זה גרם גם לצמצום הכוחות. יהודי מגנצא וסביבותיה נלכדו בפח, בבת‑אחת כמעט. שחיטות והריגות – מלות הגורל של ספרות ישראל בימי הבינים – אלה היו רגילות על כל לשון לפני הימים ההם; גם המושג של קידוש‑השם היה אף הוא חדל‑עלילה. זאת היתה כעין תוספת של קדושה, שהיו משַׁוִּים על כל מיני יהודים נהרגים לאחר מותם, רוצה לומר – לאחרי מעשה. מקדשי השם בעצמם מתו על פי רוב ללא דעת, בפינות נידחות, עמוסי אסון. בשביל כל אלה זה היה רק המות, עם בלבול העולם הבא בעקבו. רק השמד של מסע‑הצלב הראשון יצר את המחזה, וככל מחזה הוא נראה ברור היטב, עד לימינו הרחוקים. האסון הפך להיות גורל: אנשי מגנצא מקדשים את השם בדעה צלולה. הם אנשי מלחמה; לא מוּגי לב המצפים עד הרגע האחרון לפלא, להצלה בידי שמים או בידי אדם. קיבּוּץ הגבורים, הצפופים בחדר העליה אשר בטירת ההגמון, יודעים את אשר לפניהם: הגויים, הצרים על הבית מסביב, הנם בשבילם בני אדם אויבים שואפי נקמה. אלה ניצבים מול אלה מערכה; שני המחנות חורשים מזימה במידה אחת. למטה “התועים” העצומים, בידיהם חרבות וכלי‑משחית, למעלה היהודים המסוגרים – אנשים, נשים וטף; בשני המחנות – הרוח נלהבת, רוממה, היד דרוכה. העלילה שולטת על הרגעים הנעלים של הקרב האחרון: “וימצאו (היהודים) תועה אחד בחדר ויקומו כולם, אנשים ונשים, ויסקלוהו באבנים וימות.” אין אף תועה לבב אחד; רק נער אחד – “והוא היה קטן ונעים מאד” – הלך לו ונחבא תחת תיבה אחת. כל השאר יודעים כי אין להוואש, כי יש עוד דרך להמלט והיא – הדרך אל שער השמים. הה, לא למות בידי האויב: זאת המא מפלה, מאפּליה, המות הנתעב אשר אין ממנו מפלט. רק למות אחד ביד רעהו: זאת היא כעין מערה נסתרה מתחת לחומת החיים, דרכה אפשר לצאת למרחב, להמלט עד לחיי‑נצח. מי לא יאבה ללכת בדרך הקשה הזאת, אשר אמנם חושך ישופנה מעברים? כולם מוכנים. האויב יאות לתת חנינה, צריך רק “להצחן בצחנתם;” אבל אסורי המבצר אינם מקבלים את החנינה. דעתם צלולה עליהם, והם יודעים להבחין בין מפּלה לנצחון; עינם חדה עד הרגע האחרון, כיאות לגבורים: גוילים של ספר תורה קרוע מעוררים בלב הנשים את קצפּן הרב מהכיל, והן קורעות את בגדיהן. אף ביניהן אין כושלה: “והנערות לקחו את המאכלת וחדדוה, שלא תהא פגומה, ופשטו צוארן.” העלילה היא בעצם עוזה: במבצר הרבה חדרים קטנים, והיהודים, הכלואים בתוכם, הם כעין גדודים קטנים הפזורים על שדה מערכה אחד. המחנה הוא אחד; רוח אחד ועצה אחת לכולם. קול נעלם, כמצביא עליון משותף לכולן, מבשר לכל הלבבות גם יחד כי הגיע רגע הנסיגה. המאכלת עושה את מלאכתה, כמו על פי צו מפקד מפנים הנצורים את פניהם ופונים עורף. לאן? לחיים. לאן? לערבת חיים חדשה, אשר הם מאמינים בה בכל לב. רק הנער הקטן אשר נחבא תחת תיבה אחת, עוד מפגר. “אז הרימה (האם) את קולה ותקרא: אהרן, אהרן, איפה אתה?” אין די זמן ושער השמים רחב ופתוח גם לאחרון הילדים. כל חלקי המחנה כבר נסוגו, קול צעדיהם לא ישמע עוד, כי מעבר לחיים הנם. גם האויב לא ישׂיגם; על שדה המערכה נשאר רק אגף אחד, המאסף לכל המחנה: “חדר אחד (במבצר) היה חזק מעט.” אך גם אלה רואים, כי חזקו מהם האויבים – “ויזרזו עצמם;” זוהר הגבורה מפיץ את הקרנים האחרונות: “הצדקניות היו משליכות את האבנים דרך החלונות על האויבים, והאויבים מסקלים כנגדן באבנים והיו מקבלות האבנים עד שנעשה בשרן ופניהן חתיכות חתיכות והיו מחרפות ומגדפות את התועים בשם התּלוּי. ויגשו התועים לשבור את הדלת” – תמה העלילה.

לו זכתה הספרות העברית (במובן הרחב, משנת תתנ"ו לאלף החמשי ואילך), היה נעשה לה מעשה השמד של מסע‑הצלב הראשון למקור של שירת גבורים. בכל תולדות ישראל אין למצוא ימי עלילה מצומצמים כאלה; עוד יותר: זאת היא עלילה צלולה לאין ערוך, האופפת בחשוקי מות עדה שלמה, עד קטון הילדים. היא נקיה מכל דופי של התהדרות. בחוג הקסמים התלכדו כאיש אחד גבורים הדורים, טהורי עין כקדושים: אבל גם המגילה הקטנה של אותו הנעלם ר' שלמה בר' שמעון הציגה ציון עולמים לאותה אפּופּיאה עברית אשר קוֹרא לה: מסע–הצלב הראשון.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

הַזָּמִיר וְהַצִּרְעָה

מאת יהודה ליב גורדון (שירה)


הַצִּרְעָה אָמְרָה לִשְׁכֵנָהּ הַזָּמִיר:

רַב לָךְ שֶׁבֶת בָּטֵל עַל רֹאשׁ הָאָמִיר

קוֹל שַׁמָּה וּשְׁרֵקָה בַּמָּרוֹם הַשְׁמִיעַ!

מַה-יּוֹעִילוּ שִׁירֶיךָ

לִבְנֵי דוֹרֶךָ

אוֹ לַבָּאִים אַחֲרֶיךָ

כִּי תִשְׁרוֹק וּתְחַצְצֵר תִּתְקַע תָּרִיעַ

וּתְתוֹפֵף ותְצַלְצֵל כַּתֹּף וָנֵבֶל,

תִּשְׁתַּפֵּךְ כָּאוּבָל, תַּרְעֵם כָּרָעַם,

כָּל אֵלֶּה הַדְּבָרִים רַק מַרְבִּים הֶבֶל!

מִי יִשְׁמַע לָךְ, וּמִי יוֹדְךָ הַפְּעַם?

עַתָּה כָּל נֶפֶשׁ מַשְׂכֶּלֶת

תַּעֲמֹל רַק לִדְבַר תּוֹעֶלֶת.

לוּ גַּם אַתָּה הִשְׂכַּלְתָּ

לַעֲצָתִי הִקְשַׁבְתָּ,

אָז שִׁירֶיךָ עָזַבְתָּ

כַּנְּמָלָה עָמַלְתָּ,

כָּעַכָּבִישׁ טָוִיתָ

כַּבִּבַּר בָּנִיתָ1

אוֹ דּוֹנַג וּדְבַשׁ כַּדְּבֹרָה הִזַּלְתָּ.

אוּלַי צָדַקְתְּ – עָנָה אוֹתָהּ הַזָּמִיר –

אַךְ נַפְשִׁי לֹא אַחֲלִיף, טִבְעִי לֹא אָמִיר,

כֵּן אֵלִי עָשָׂנִי וּלְזֹאת נוֹצָרְתִּי,

רוּחוֹ עָלַי וּפְקֻדָּתוֹ שָׁמָרְתִּי,

עוֹד אוֹסִיף לָשִׁיר כַּאֲשֶׁר שׁוֹרָרְתִּי.


  1. ftn1א  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.