מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ספר שירת ישראל

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

ספר “שירת ישראל” למשה אבן‑עזרא דומה הרבה לפי הצורה לשאר ספרי המחקר, שנכתבו בידי חכמים יהודים בלשון הערבית, אבל לפי מהותו הוא ספר יקר‑מציאות: אין לו כל נגיעה לחוקי הדת, ואין בו אפילו כל‑שהוא מאותה תמצית החיים של ימי‑הביניים, שהקדמונים היו כוללים אותה בשם מצורף נאה: חיזוק האמונה. זהו ספר בן שמונה מאות שנה, והוא כולו חילוני; לא רק במובן הנושאים. גם תפיסת‑הדברים בעצמה הִנֶהָ צלולה, כדרך כל שׂכל השופט את המציאות.

את דמותו של המחבר המיוחד במינו הזה קל לכאורה להבליט על ידי קוים חיצוניים אחדם: איש זקן, שיש בו הרבה מאוד מן ה“לימוּדיות,” נתגלגל בסוף ימיו לארץ זרה, לא הרחק אמנם ביותר ממולדתו, מדרום ספרד הערבי, אבל שינוי המקום פגם את מלוא חייו: הוא נהיה בבת אחת גם דל וגם נשכח. והנה האיש הוא זקן אמיץ‑רוח וקשה‑עורף במידה לא מעטה; הוא אינו רוצה לשכוח, כי במיטב ימיו חיבּר המון שירים לעת מצוא, וכי אלה כלולים יחד בדיוואן השירי שלו. הוא רוצה על כן להבריח מנגד עיניו את מפלצת השכחה ומתעתד לכתוב באחרית ימיו עוד חיבור אחד אחרון, אשר בו יוכיח, קודם כל לעצמו, כמובן, כי מעשה חייו היה בו ממש. אבל הוא היה משורר, וככל משורר בן אמת הוא נתן תוקף לעצמו על ידי זה שהרים את ערך השירה בכלל. זאת היא דמות חיים אחרונה ומובנה של משה אבן עזרא; אבל הדבר כשהוא לעצמו נשאר חידה ללא פתרון. רוצה לומר: לא מובן הוא הערך הגמור אשר משה אבן עזרא מיחס לשירה בכלל. “האל יתברך” נזכר כמה פעמים גם בחיבור החילוני הזה, אבל רק בתור פתגם של חן; הכוונה נתונה בעיקר ליופי אשר בצורה. הצורה נהיתה פה למציאות, חליפותיה הן ענין לעיון דק מן הדק, על הכשלון ועל ההצלחה אשר בחס לצורה ייחרץ המשפט בהכרה מלאה וצלולה. לא נחוץ אפילו להתחפש, להקדים או לסיים: ירא את האלהים; רפיון רוח כזה יתואר רק בזמן שהענין הנדון משאיר מקום פנוי. אצל משה אבן עזרא השירה נעשית בלי‑משׂים חזוּת הכל. היא בעצמה, על כל גוניה השונים. יוצאת דרך כל שערי העולם הזה, אבל בזה עוד לא די. מתוך התלהבות של הוקרה משׂיח אבן עזרא את סודו הכמוס. בתום לב הוא מספר, כי החכם‑המשורר – עדיף מנביא! אתה נפעם מאומץ לב זה של יחיד בדורו, אבל בעוד רגע אתה מבין, כי למשורר הזקן הזה, המגן על ערכו באחרית ימיו, יהיה המשפט המפתיע הזה גם פשוט וגם נחשב עד מאד. הנביא מקבל מאת האלהים; בזה אין להאריך. אבל המשורר הוא מקורי, שואב מתוך נפשו, צר צורות. פה הגעת לעצם ההפתעה; למקום ההעזה הנעלה ביותר אשר בכל ספרות ישראל של ימי הבינים. יש בזה כעין שחרור מעול המסורת, שידוד‑הכוונה של חיי היהודים. כמובן, זה נעשה בחצי הכרה ונאמר בחצי קול, אבל התאמצות הרוח ניכרת לכל עין. הדיבור היוצא הזה בדבר המקוריות נשאר ללא הד; בכוחו לא היה לזעזע את פועל הנפש העיקרי של היהודים: את מעשה השימוש במקורות היצירה שכבר היו לעולמים. ואולם החזיון כשהוא לעצמו הוא מרהיב ומתמיה עד מאד: מצד אחד כל ספרות ישראל שלאחרי התנ"ך, הבנויה כולה על יסוד אמת אחת – על ההרכבה; הרגל‑טבע זה של היהודים יצר את כל התלמוד, את ספרי הפוסקים, את הפילוסופיה ואת המוסר של ימי הבינים; ולעומת כל שפעת החיים העכורים האלה טפּה אחת צלולה של סם‑חיים חדש: מקוריות. בבת-אחת ניטל הערך מעת הדת, מאת ההרגלים, מאת כל הספיקולציה החריפה של דורות רבים; דומה שאפשר להתחיל הכל מחדש, לראות את העולם כמו שהוא – במלה אחת מובנה לא‑מובנה; לצור שירה. אמנם גם לשירה יש חוקים מעיקים, סייגים שאולים מאת השירה הערבית, אבל אל תתמה על החפץ: האדם הוא בן‑דורו ואת אמיתּו הגדולה הוא גילה כמו דרך אגב, מתוך התאמצות בת‑חלוף של הרכה. אף הוא ידע לדובב רק פעם אחת את מלת הקיום: מקוריות; הוא לא יסף, ואחריו לא יספו היהודים דורות רבים.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

בועידת הסופרים

מאת חיים נחמן ביאליק (מאמרים ומסות)


(נאום-פתיחה, ניסן תרפ"ז)

הועידה הזאת היא השניה לאגודת הסופרים המחודשת, וככל ועידה הרי היא עת מפקד הכוחות שלנו. ובעת מפקד נזכיר נא כאן את אשר נעדרו מתוכנו במשך השנה ולא זכו לראות את הועידה בעיניהם.


אבדות גדולות אבדו לנו במשך השנה. אחד מראשי התקופה הספרותית, שאנו ממשיכים אותה, נעדר מתוכנו: מורנו ורבנו אחד-העם. לא כאן המקום ולא עתה הזמן לדבר על גודל האבדה. אני רואה את אחד-העם כביאת מהלך חדש בספרותנו. עליתו על במת הספרות היתה בלי ספק נקודת המהפכה בכל הכוון של הספרות העברית. היו גם הולכים לפניו, כסמולנסקין ולילינבלום, שהיו ראשוני הראשונים לתקופה הזאת, אבל בימי אחד-העם בא לידי בשול פרוצס אחד מהפכני שהתחיל עוד מימי ההשכלה. עלינו לעמוד סוף סוף על אותה הנקודה המבדלת הבדל עיקרי ויסודי בין הספרות שלפני התקופה הזאת ובין זו שבאה אלינו עם ההשכלה. אין ספק שכאן היא נקודת המהפכה, כאן שנוי הערכין הגמור לכל שלשת הזרמים העקריים אשר שלטו ביהדות עד ימי ההשכלה, בספרות ובחשבון העולמי של האומה. צד שוה היה בכלם: הם הסיחו את דעתם מההויה הלאומית הממשית ושקעו את עצמם בעיקר בהויתה הרוחנית של האומה, הצרכים הארציים היו תפל להם, הם ראו את שני העולמות כנבדלים זה מזה. עולם הזה ועולם הבא, כשתי הויות שאינן מתמלאות זו מחוליתה של חברתה. אדרבא, אין אחת נבנית אלא מחורבנה או לפחות ממעוט דמותה של השנית. רק תקופת ההשכלה הסבה את פנינו כלפי החיים הארציים ותשקוד על תקנתם ביחוד, כי הם הם היסודות, מכל שיטת מחשבתם נובע הרעיון, כי שני העולמות האלה אינם שנים אלא אחד.


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.