מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

זכרון העתיד

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

החיים פתוחים מזה ומזה, אל העבר ואל העתיד, וקול הזכרון הולך אלינו משני העברים גם יחד. אמנם כדבר מציאות אנחנו מכירים רק את זכרון העבר. עינינו הרואות, כי צמח, העולה מן האדמה, נאמן כולו לחליפות אשר נהיו בשכבר הימים וזכרונן נאצר בגרעין אשר ממנו יצא הצמח; כל ארחות חיינו זרועי זרע הזכּרון, אשר השאיר אחריו העבר המת. הבינה באה לעולם רק מדי תחרוג להדמות לדבר‑מה אשר הצליח כבר או היה כבר פעם לאמת; הנפש מתעוררת להיטיב או להרע מדי יפקדנה הדמיון, זה ראי‑הקסמים המצמצם את זכרונות העבר. אבל זכרון השלוח מן העתיד? אמנם כן: יש תנובה ושדה לה אין; יש פתרון אשר יקדים לבוא לפני לידת החידה, ויש קול המעורר לתקוה או ליאוש בטרם יבואו הדברים אשר בגללם החרדה או גיל הציפיה.

“זכור את העתיד” – עולה אלינו קול ממרחקים נעלמים, ולקול הטמיר הזה נשמעים עמים שלמים ואנשים בודדים מתעלים על ידו למעלת גבורים. האוזן הנבחרה, המאזינה לקול הפלאים הזה, קולטת חליפות ורזים אשר אין מָשְלָם בכל גנזי המציאות; בגללן היא שוכחת את ההרגל, את מוסר האבות, את דרך הזהירות אשר בה ידריך העבר את כל החי. כי רק לנו, העומדים בפני העתיד כבפני נד ערפל, העבר הוא אליל, יועץ רב‑מזימות, כור הנסיונות הגדול; אלה אשר ניתן להם להביט אל העתיד – רואים מעבר החיים והלאה. מה איום וחדש המחזה; שם פסל העבר נטחן לאבק נשכחות, חכמתו נסכלת וכל הנסיונות עולים בתהו הגדול אשר ממנו נוצר העתיד. אנחנו כולנו כורעי ברך לפני פסל העבר הזה ומשא נפשנו העז הוא למצוא חן בעיניו הערומות, אבל הנה בינינו אחד אשר חפנה עורף ללא‑אל ויבוז לכל כוהניו יחד.

למי נועד קול הזכרון הזה, העולה בלי חשׂך? העבר הכילי חס לבלי אבּד אף ניצוץ בינה אחד היוצא מרקבון מעשים, והוא שוקל כל נסיון ומונה כל מידה טובה; הוא צורר את זכרונותיו למשמרת לכל צומח, בכל חי, בכל מוח אדם. לא כן העתיד אשר לעלילותיו אין חקר, אשר חכמתו לא ניתנה עוד לשער. הוא שולח את זכרונותיו, המקדימים לבוא לפני הדברים, בדמות גלים המגביהים לשוט ונתלים על מרומי החיים הנישאים. רק במקום אשר גבהות עם שלם תרים את שיאה, שם תועים גם זכרונות העתיד. משם בא הקול הטמיר הזה, התובע בנפש כל אומה מבלי דבר אליה כל דבר ברור. כל עם מתהפך בצירי גורלו רק למען הבין את קול התעלומה הזאת; בגללו הוא נלחם את מלחמותיו, מחדש בעווית מהפכה את צורת חייו ומחפש בלי הרף עזר ביצירה. על כן רב הוא משחק החיים על פני כל עם ועם. אנחנו, היצורים הבודדים, יצאנו מרחם העבר עמוסים במלוא עול הזכרון; מה ישתעשע, מה ירפרף או מה יוסיף ארשת על הפנים הנקשים, אשר חרות עליהם מכתב הגורל הברור? אבל העמים העצומים נשקפים כילדים רכים לעומת אביהם העתיד; הוא המשעשע אותם מרחוק בקול מלא רמזים, כאשר נעשה גם אנחנו מדי ניתן קול ללא מלים כנגד הילד. ואולם מה רב‑חליפות הוא הקול הזה, השלוח מאת אבי כל החיים העתידים; הוא המחולל בלב עמים את התקוות אשר אין להן שחר, את היגון הלוקח לב אשר לאומה שלמה, את נהי העם הבודד הערב כדמעה צלולה אשר בעיני הילד. מה דלים פני העם אשר אזניו אטומות משמוע את קול העתיד! הוא לא ייאהב, לא ירוחם; הוא מעורר רק רחמים או בוז, העם המתפלש בעפר הזכרונות של העבר ואת פניו לא ישא אל אור הזכרון אשר לעתיד. זהו ילד בלי צחוק, אשר לא ידע לפרוש את זרועותיו הענוגות בתנועת חן; זרים לא ינחילו לו חיבה. רק גורלו הוא האחד אשר יטפל בו במצוקה ובתמהון לבב. אבל אבוי לגורל הלזה! אף שיר גיבורים אחד לא יצלצל מעל לערש של הילד המביש, אף לא לחש תקוה, אף לא חלום נאוה אחד. לאחרונה בא יום הגמול: גורל אשר הפך ויהי לכלימה. בעולם הזה, העומד בנסיון של כל המוראים, אין לאומה הזאת מָשְלָה: טוב לעם כי ימות בטרם היותו בגורל הזה.

אבוי לך עם אשר זכרון העתיד נשכח מלבך! עיניך התוהות מביטות מבלי ראות מאומה, תחת אשר עמים אחרים ייטיבו לראות עד כלות נפש; כל מבט סתום מעיניך יארך כימי דור, ובטרם תתבונן והנה דורות רבים וחשוכים עברו על פניך, ונפשך, בהקיצה פעם מתרדמת השכחה, היא כה זועפה, כה נבוכה, כה מבישה, כי הנה רגע היקיצה הוא הנורא מכל, הוא הגמול האחרון – הגורל, אשר הבכּיר עם אומלל, מתעורר פתאום בחרדה, כאם אשר נפקחו עיניה לראות את אשר היה לילדה, לא‑ילד.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

גם אלה אנחות-סופר

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

(מפנקס בלה)

רֵע אחד, והוא מושׁךְ בשׁבט-סופר מימי-נעוריו, סח לי, או יותר נכון, נאנח לפנַי בימים האלה:

– קשה לכתוב על חיי ארץ-ישראל! קשה למצוא את הטון הנכון, בבואך לדון מתוך הכרח בחזיונות הפעוטים – באין חזיונות גדולים מהם! – שבשם חיי ארץ-ישראל אנו רגילים לסמנם. ובפרט שגם בלעדיך כל כך מרבים לכתוב, כל כך מרבים, בעתוני-הארץ ובעתונים הציוניים שבחוץ-לארץ, עד שבאמת מרובה הזיוף וגדולה ההתנפחות, וכל איזוב בקיר ממש כארז בלבנון ישגה.

– קורטוב של פעולות ומעשים, לוג של מאורעות בלתי-נעימים, וקב של אמירת “לשם יחוד” ו“יהי רצון”! צרור שׁיבֳּלים-תוצאות דקות ושׁדופות-קדים ותשׁעה קבין של הכרזות, של זעזוע-עצבים ושל דיבורים, דיבורים בלתי-פוסקים – הנה פני חיינו פה…

– ומילא, את זעזוע-העצבים המיוחד, הארצי-ישראלי, עוד קל להבין. מכיוָן שלא הטבע והאינסטינקטים מונחים ביסוד-הכל, כי אם ההכרה, האימפּוּלסים השכליים, מכיוָן שבחשבונות מבראשית ובסך-הכולים מיום אתמול אנו עומדים כל היום, מכיוָן שמחשבתנו עסוקה תמיד-תמיד בעתידות-הישוב, בעתידות סתם בעלמא, ואנו רואים, אי-אפשר שלא לראות, כי המטרה – המטרה בה"א רבתי – אינה לפי כוחותינו, למעלה מכוחותינו; מכיוָן שעל אלפי היהודים בארץ-ישראל אין אנו מביטים כעל אלפי יהודים מתוך שנים-עשר המיליונים, שמתפרנסים במה שהם מתפרנסים וחיים כמו שהם יכולים, כי אם כעל סולת-האומה, כעל יחידי-האומה, כעל מצילי-האומה – ובלי כל יסוד! שומע אתה, בלי כל יסוד! – הרי בהכרח, שעל כל דבר חיובי, או שנראה כחיובי, על כל הרצאה, על כל קונטרס, על כל עתון חדש, על כל שומר, על כל מתיישב, על כל בעל-יובל, על כל אורח נכבד, אנו מתריעים ומראים באצבע: הנה התחיה! הנה פרי החיים החדשים! ולהפך, על כל מאורע קטן בלתי-נעים, על כל מאמר שפוגע בכבוד איזה מוסד, על כל דיבור המביע פקפוק כלפי איזו תקוָה, מיד אנו צועקים: אויה! הנה חורבן-היהדות, הנה חורבן-הישוב, הנה מקור-כל-הרעה…ְ

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.