מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

על השבת

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

לא יתואר כי לכל המון המידות והמנהגים של היהודים יימצא המקום בארץ יהודה הקטנה; גם השבת, זאת סגולת‑החיים הכבדה והיקרה של אבותינו, תאַבד במושבותינו אשר בארץ רבים ושונים מן הקדשים הדבקים אליה כיום הזה. אם נמשיל על הגליות, כי ככל יוצאי‑חוץ עטפו גם הן את ילדיהן – ילדי רוחן – בלבושים ובסחבות, למען יחם להם בדרכים ובנדודים – עלינו לנחש ולשער, כי בבית המולדת הצר ינסה הטף אשר לרוחנו להתנער ולהתפשט, כי הגדולה והבחירה ביניהם – הלא היא השבת – תתרחץ, תחליף את עורות‑השועלים אשר על כתביה בגלימת‑תכלת קלה, וכן גם עשה תעשה את צפרניה.

אוולת הגורל היא, כי עם שאויביו משקצים אותו וגורמים לו דאבון‑לב – מעלה אף הוא זעף ושממון על כל הקדוש לו; נפש העם דומה בזה לראש‑משפחה, המקבל יסורים בחוץ ושופך אימה בבית. אימת‑שממון כל‑שהיא היתה צמודה גם אל השבת; הנחת שבערבי שבתות היתה בת משטר, יגיעת דורות, אחוזת תנומה. הנרות המבורכים הזהירו באור שלום, השולחן הצחור והארוחה הנדיבה שתלו במסיבה שאננה את האב הרודם, את האם הנוחה ואת הילדים הנכאים כמעט; אבל עיגול הנועם הזה גדלו היה רק כמלוא השולחן. מעבר ממנו היתה עלטה, זעף כלים ודברים אשר אין בהם חפץ. רק החריש האב מלסלסל את ברכות המזון ורק המתיקה האם אנחת לב שלאחרי סעודה – והנה קמו מעל השלחן אנשים חולי מנוחה, נואלים ונפחדים בקרב יצורי הכלים והרהיטים אשר במעונם הקטן. עוד מעט פסוע כה וכה, ומסביב כבר נהיה מרגוע; רוח השבת פרשׂה כביכול, את כנפיה בחדרי יהודים, והנה היא תלויה כמו שהיא – נושנה, כבדה ויגעת שלטון. מכבדה ימכּו גם הנרות: העין נרתעת מהביט בשלהבת השבת של הנרות, הרוקדת באין עזר את ריקוד המות, וכל חלל האויר מלא פחדים וגוויעה. ומתוך ליל הרזים הזה יבקע יום השביעי, יום מוזר בטובו ובכוח שלטונו, בכל הליכותיו הכבדות והריקות גם יחד. ענוים ישׂבעו בו, אך לעליזי חיים ישים יום השבתון הזה מועקה בלב ובמתנים. רינה לאלהים ומלבושי משי ושממון מתוק מן הבוקר ועד הערב – הנה יום קדוש ליגיעי‑כוח; זה לא חג לאנשי חיל וילדים, כי אם שעת‑הפסקה ארוכה בין ששת ימים לששת ימים. בכפר עכו"ם נכסף כל הטף ליום הנבחר אשר בשבוע, ואולם בבתי יהודים מענים את הילדים במצודה של שבת, לבל יחליקו מתוכה כדגים קטנים דרך חורי הרשת; העצבת, הבאה עם ערוב יום השביעי, משיחים אותה בכל מאודם רק נשים זקנות ויהודים יודעי‑דאגה. מה שתם להיות עם חשכה – זה לא גיל המנוחה, כי אם נועם השכחה; מה שמתרגש לבוא מחדש – הוא לא העמל הרב או הנוגש, כי אם טורח החיים הדל והמתועב. ניגון ההבדלה הוא לא ילל נבער לששת ימי השבוע השבים לסבל ולעבודה, כי אם יגון מבכּה על יום השבת הבהיר והנעלה והמיטיב אשר חדל מהיות לו עדנה. ואף זאת הקדרות השרויה בליל מוצאי שבת בקינים של יהודים נכאים, אינה אות לטובה, לאמור: קשה עלינו פרידתך, יום נחמד! – כי לעומת זה ירבה הגיל בליל הפרידה אצל יהודים מגודלים לכוח ולשפע; פה מצויה בלילי שבתות שמחה סואנת, כאילו נשבר עול וניתקו מוסרות של יום קשה מנשוא; ובליל זה, שהיהודים דלי‑דם מלאו געגועים קודרים על יום‑החרם המרגיע אשר עבר, הנהיגו יהודים תמימים וחסידים ריקודים ומשתה שמנים, כאות בשורה ליום‑איסורים אשר חלף ואיננו.

לא יתואר כי בארץ ישראל לא תיעשה השבת טובה ונוחה מעט יותר; פה, במקום אשר המלכה הזאת מלכה בנעוריה וזכות המלכות ניתנה לה מאת השמים והארץ וכל צבאם – היא תיכלם משמור ימים רבים על דמותה את תכריכי החוקים ואת פעמוני האזהרות אשר תלו בנכר על נזרה. ביום אשר יחדלו היהודים בארץ יהודה להיות ערים יותר מכל האדם, יחדל גם יום השביעי להיות יום משמים ומשכיח; הוא ישוב להיות זכר למעשים ולחיים.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

נודע הדבר

מאת ישעיהו ברשדסקי (פרוזה)

בעגלות המחלקה השלישית היה הדחק גדול, כרגיל בהימים שלפני החג, והנוסע אשׁר בא בתחנת ב. אל אחת העגלות המלאות האלה, עמד רגע קטן בפתח ועל פניו נכרו אותות מבוכה ואי-רצון. בידו האחת היתה קופסת-מגבעתו, בשנות – חבילה מאורכה, חבושה בשמיכת-צמר, ומאחוריו נראו פני סבל, עמוס שק מסע כבד וחבילה שׁניה, צרורה ברצועות עור.

– הנה אדוני עצמו רואה – נשׁמע קול הסבל – העגלות כלן מלאות מפה לפה, אין רוח גם באחת מהן… אין ברירה, צריך למצוא מקום פה…

ולמרות חצי-האופל אשׁר בעגלה, גם למרות המון החבילות השׁונות וגבות האנשׁים, אשׁר סככו בעד האור המעט, העיף הסבל עינו המנוסה בכל פנות העגלה וימצא מקום פנוי קצת על אחד הדפים העליונים. בתנועה רגילה הרים את שק-המסע ממעל לראשׁו ובמהירות דחק את משאו בין החבילות האחרות. ברגע אחד הונחה גם החבילה אשׁר בידו באחד המקומות.

– פה ספסל לארבעה – פנה אל הנוסע – והיושׁבים רק שׁלשה… יואיל נא האדון לקחת לו מקום בזה.

נכר היה הדבר, כי הנוסע איננו שמח ביותר על זאת, שׁיצטרך להדחק במקום צר כזה; אולם, באין ברירה, היה אנוס למלא אחר עצת הסבל… היושׁבים על הספסל מקודם נסו אמנם להשמיע מחאתם נגד השׁכן החדשׁ, הבא להצר מקומם, בטענם את הטענה הרגילה: „עוד אחד החזיק כבר במקום וינח חפציו לעד על חזקתו“; אך הנוסע החדשׁ לא שם לבו לזאת וישב על מקומו.

– מארת אלהים היא – נאמו שפתיו חרשׁ – בלילה העבר לא מצאתי מקום בעגלה להרדם מעט; וגם הלילה אשבע נדודים!…

את אשׁר הרגישׁ הנוסע – יחוש רק מי אשׁר נסע בענוי הזה: לנסוע שׁני ימים ושׁני לילות במחלקה השלישׁית, מבלי מצוא יכלת להשׁתרע על הספסל אף מעט. בכל האברים מרגישׁ כובד נורא, הראש נוטה באפס כח הצידה וכל החושׁים נלאים וקהים עד מאד… המוח והדמיון כאלו מסתלקים מכל עבודה; רק רעיון אחד ממלא את כל הנפשׁ, מרגשׁ בכל החושׁים: מתי יבוא הקץ?…

– עוד שׁבע שׁעות בעגלת הקיטור, אחרי כן…

והנוסע הסיח את דעתו בחזקה ממה שׁיבוא אחרי כן: הרעיון, כמה עוד עליו להענות בעגלת-הסוסים, אחרי הגיעו עד התחנה האחרונה במסלת-הברזל, הרעיון הזה היה כבד לו מנשוא.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.