ספר תולדותינו, המופלא בכל ספרי האסונות, חסר עדיין את פלא האסון אשר קוֹרָא לו: הקומוניסטים היהודים; למועד, בו ירשם סיפור המדוחים הזה כחזוּת ברורה, יתברר אולי הרבה מספיח היצר של היהודים ויתלבנו גם שעשועי הרשעה המתחוללים לעתים על חלקת חיים שכוּלה ישראלית. עכשיו, בעוד אנחנו מבקשים גאולה גדולה לאור ישועה קטנה, נלאה ממצוא את בן-השער הסוגר על שגיונות גזענו; ואולם גם בדורנו נהיה כאווילים אם נשתאה עד-תּוֹם אל מעשה הקומוניסטים היהודים. מבטנו, המרדף בחרדה את האחים האיומים האלה, ראוי לו שיהיה דומה במקצת למבטו של הבריא המלוה את המת. זהו מבט המתחיל בעצב וגומר: דרך כל בשר; גם בראי עינינו עלינו לראות תואר כזה, שתחילתו תוגה וסופו נוחם-בראשית: דרך כל רוח יהודי.

כל ישועות העולם, הראשונות והאחרונות, יש בהן משהו מהבל האגדה של המלך סלדין, הוא הגבור אשר בספר אלף לילה ולילה; כולן תיכּנוּ רק מערכה חדשה של דברים, גם אלה אשר ניצבו בעיתּן כצלמי פרווים ועל פניהן חיוך מסתורין, כאילו עבדים להן כל מזלות האלמות. הללו באו לעולם בצורת דתות והמטירו על צחיח החיים גשמי תורה; הללו פרצו לבוא בשער הדמים והרתיעו את אווירו של דור אחד בפזמונות אדירים; ורבות מביניהן, ישועות ענוה, לא אבו להתחפּשׂ והעמידו בגלוי את גאולת העולם על דברי נחמה – הטובים או כנים או מתוקים מכל אשר היו לפניהם. כולן – כרוב מאמיניהן כן מעטו גמולותיהן; אף אחת מהן לא באה בשעתה בלי קללת חינם, זה שפּירושה – בכל דור, בכל נסיון, בכל מעשה חיים – ברית גורל עם המקולל; אף אחת מהן לא מנעה מנפשה עמל-ערמה, להטי-נקמה, שעשועי-גבורה – כל אלה מופתי אדם טפלים, המעידים תמיד ובכל מקום, כי עוית החיים עומדת בעינה ואינה מניחה לשום בריה למצוא נקודת-משען למען חדשות; ואחרון אחרון – כולן דמו לילדים הנולדים בצעקה ומבשרים על ידה כי הם שותפים למעשה בראשית: כל הגאולות צעקו חמס ברגע גיחן מבטן הגורל, ובשרו מאליהן כי הן נעשות שותפות לסדר העולם. אשר אזנים לו שמע את הצעקה המבשרת; הלז לא מאס בגאולה החדשה, כשם שאין מואסים בעולל לאחר שרואים את חלקו בדמוּת העולם; הוא רק הפך בלבו את הגאולה החדשה לאחת מחליפות החיים. המוני אדם, אלה הנושאים גם את דמות עצמם בלא-יודעים, התלהבו ולא אוּכּלוּ, נשאו את עיניהם אל החדש ולא הסירו את ידיהם מעיקר חייהם. אף הם, הבוערים והתמימים והאמיצים אשר בכל עם ועם, נחלו מאבותיהם את סוד ההבחנה ומאבות אבותיהם – את דאגת החיים הכנה, זו המצמצמת מאליה את כל בחינות הדיבור.

רק היהודים לקו זה דורות רבים באהבה זרה ומוזרה: הם אוהבים את הדיבור כאהוֹב יצוּר-אדם את הגלוי, את הפּריון, את הבטחון. הם שוקלים אותו במאזני המעשים, מתארים אותו בפלס העתיד, נשבעים לו כמו לאליל בורא. הם קובעים את מיטב נפשה של דתם למען העמיס ערך לאין ערוך על התפילה בת השׂפתים; את מושגם העליון, מושג התורה, הם צירפו מן הזכויות הדלות אשר להגות ולשׂיח ולהילוּך הקול; את ערכם זה, מוֹץ העולם התחתון, הם תקעו גם בגן עדנם אשר לצדיקים, הם חיפּוּ כל מצוה קלה, כל חוק פוחז וכל גרגר של מוסר בתלי תלים של רמץ מלים; הם מגלים לעתים בדיבּוּרי אנוֹש פנים שלא כהלכות המציאות רק למען הלבין את הפנים האלה בדיבּוּרים נאים יותר; לבם יגיל מחדות הדיבור, רוּחם יכאב ממלים, והיאוש – זה מנקה האשפּתּות הבא לגרור מתוך חצר נפשם את נבלות המלים – אף הוא בא ודופק על פתחם באגרוף המליצה. מקרב עם כזה, אשר חצץ הפה לו כאבני משקולת, יצאו הקומוניסטים היהודים.

פשענו הולך לפניהם, אסוננו הביא אותם עד הלום. שר המרד החדש קרא: הנני – ובחורי ישראל נזעקו מסביבו מתוך חבלי יצירה; הוא פיזר על ימין ועל שמאל עקרבי מלים – ואברכי הרחוב היהודי ראו את כל הנברא בצלם כנשוּך לאין מרפא; הוא עבר כמתרונן דרך שתים ושלש סימטאות-חיים – ולעיני יהודים רבים קם עתיד אשר כלה את כל מלאכתו. המרד הפיח את כזבי נעוריו, כדרך כל בריה אשר נשמה באפה – ודרדקי ישראל נחפזו לדקור את אמם, כי אמרו: אפס אדם יָשָן מן הארץ. הם, הרואים במלים את תמצית היקום, טעמו כהרף עין את טעם ימוֹת המשיח, ימים אשר אין בהם לא צער-עבר, לא רחמי-הוֹוה ולא הכרח-מסורת. הם השתוללו עד-תּוֹם, כי על כן אין קץ לשפע השכּרון הבא מדיבּוּרים; ולאחרונה, עת נערמה מסביבם שלכת המלים החדשות, הם כרעו ונפלו ונרדמו שנת ישרים, ללא חלומות נוחם; רק נחרתם אימה ושממון.