מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

נגינה

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

נגינה ביחידות חדלה זה כבר מהיות דבר שכיח בין היהודים. מכל כלי-הנגינה המשׂיחים את הלב – מן החליל נעים-הכפר ועד הפלייטה האצילית – השאירו היהודים לעצמם לשם שימוש רק את הגרמוֹפוֹן האווילי ואת הפּסנתר המהודר, הרעשן והמתפאר לשוא. אבל לעומת זה מוכנים נערים וזקנים יהודים בכל יום לעכּל בציבור ובצפיפות גדולה עד מאוד את מזון הנפש הרוֹסס אשר קורא לו: נגינה. הדבר נעשה כמעט לתכונה, לסימן טוב של מזג עממי חם ונעלה.

ביקור אחד בקונצרט, בתוך אחיך הנבהלים, יעורר בך ספק ותמהון: כל מצח עמוּם וכבד, הפנים מביעים בגלוי קוצר-רוח, העורף המתכּווץ מספר לך על-דבר התאפקות שלא מתוך נחת רוח. חסרה גם השלוה בעינים, זו המעידה על הקשבה תמימה, על מרגוע הלב של האדם הנוהה אחרי הצלילים בלי כל כונה. ואולם ביחד עם זה אתה מרגיש, כי כל המון האנשים אשר באולם מצייתים לערוּת אחת משותפת ומובנה לכולם עד מאוד. מה שמה כי תכנה אותה? את זה לא תוכל להגיד, יען כי התכּוננוּת החושים הזאת לא נוצרה לשמה, לשם יחוד עם שפע הנגינה. היא הובאה מן החוץ; גרמו אותה: פרסום שם המנגן, הצורך להיות בין הבאים, היראה הכמוסה של היהודי מפני המחסור – ואפילו כשהמחסור הזה הוא רק מחסור בנשפי נגינה. הנגינה בעצמה מענגת, כמובן, רבים מבין הקהל; אבל מה שכלכל את נפש כולם, סיפק להם את התעוררות החושים, עורר בהם רגש של חובה – זה היה דבר-מה מוכן למפרע. מושג הנגינה כאילו נתבּדל, נעשה חומר ראוי לתפיסה ולעשׂיה. היהודים הזריזים האלה הלכו אל נשף המנגינות בשביל לקיים מצוה, בכדי להצטרף אל אחרים, למען המלט מרגש האכזבה הנגרם על-ידי הפסד. פה היא נקודת ההבחנה הניתנת לראיה גמורה: הם נוהרים כולם אל המנגינות לא כדי לזכות, כי אם כדי שלא להפסיד. גם בקונצרטים אשר במדינות הים אין הקהל מצטרף כולו מיחדים חומדי-נגינה לתומם; אבל ענין היחיד אינו נמחה שם כליל מעל הפנים. לעומת זה הנשפים שלנו הם נלהבים כל-כך יען כי הם מעשה רבים: סלד-הלב של שומע בודד אינו צריך לחפּשׂ אחרי הד נפשו של שומע אחר; כולם יושבים מין ישיבה שיש בה עשׂיה, ועושים את שלהם.

עם גמר המנגינות הם מוחאים כף. במחיאות-הכפּיים הנשׂגבות של אחינו היהודים יש תמיד דבר-מה המעליב ומבייש גם יחד. זהו מן פרעון ללא חשבון של מבלי עולם. למראה השכר הזה, הניתן שלא כדין, אתה נפעם וזועם בלי-משׂים; ככל דבר שאינו מתאים אל המציאות מעוררת בך גם ההתלהבות הזאת, על כל ספיחיה, אי-רצון, אי-אמון, אי-סבלנות. השילומים האלה, אשר אין הנאה קודמת להם במידה נכונה, נעשים בן-רגע לסמל של קריקטורה, לדכי נואש של יצור מסכן אשר אין לו הבנה לצור כהוגן את הצורה הקלה של הבעת תודה. כי הנה זה עכשיו נגמרה המנגינה הארוכה והכבדה: מי שהבין אותה כבר שילם די מחירה בהקשבה מכוּונת, מיגעת; אשר לא הבין – עינה את נפשו שעה ארוכה בחששות על דבר תכליתן של יצירות-נגינה כאלה – בין כה וכה וגמר המנגינה הוא גם רגע המרגוע הנכסף, העולה בד בבד עם גמר השילומים למנגן. אבל כזאת לא תהיה אצלנו: מחיאות הכפיים מתפוצצות פתאום כרעם, כבשורה אווילית שלא מעלמא הדין. לפניך מין שקר מהביל ונשגב גם יחד: המון אנשים שולחים התלהבות תעלומה לאוויר העולם, מרעיפים תודות לאין חקר על ראש איש מנגן אשר הכביד את שבתם אתו באולם. אבל הנה הגיע התור למנגינות הקצרות, הזולפות למשעי, המתוקות לכל אוזן שומעת, העושות לרגע אחד את כל איש אקראי למניד-ראש על אושר, למבליג מתוך מתיקות על כל יגון. רגע ומשנהו ארכה המנגינה ונדמה. יש עין רטובה מהתעוררות, יש כף מתרוממת למחיאות, לשם צורך העולם. אבל הבאים בנשף הם יהודים והם מריקים את כל כלי נפשם: הם מוחאים כף לבלי קצב. הזר הרואה אותם מצטחק, מהרהר אולי בנדיבות על התלהבות המזג של הקהל, אשר כרוב הענוג אשר שׂבע כן ירבה להשיב תודות. אבל מה שנאת את ההתלהבות הזאת, אתה שומע בודד! היא מענה אותך כחרפּה, כשכרון בּוֹשת של אחרים רודפי-רוח, כצלם בלהות של הון הולך לאיבּוּד על לא-דבר. הנאמנה ההתלהבות הזאת? שבעתים ירע לך אם תאמין בזה: כי למה יסכּוֹן ההמון הקלוֹקל הזה, המפיח התלהבות אדירה על-נקלה – על פי כנור, על לוע פסנתר? מה יתן ביום צרה, מה יוסיף ביום נצחון?

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

קל-וחומר של בן-בקר

מאת יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר (פרוזה)

– הדין הוא: הכול שוחטין – אומר אני לבן-בקר – על-פי דין הכל יכולין לשחוט; אין צריכין סמיכה מגאונים, ולא מכתבים מרבנים, אין צריכים ולא כלום, – כל הרוצה יבוא וישחט.

– שקר – משיב לי בן-הבקר – צריכין להיות לשם כך יהודי למדן, צריכין לידע היטב הלכות שחיטה, וצריכין לידע לבדוק את החלף על חודה של לשון… אף חייבין להיות יהודי ירא-שמים, שרוי במקווה ונוטף מי-טבילה, וגם לברך ברכה בכונה ולהזגיג את העינים.

– טעות היא בידך, בן-בקר, משנה מפורשת היא: הכול שוחטין!

– לא, – עומד בן-הבקר על דעתו, – רק שוחט אמיתי, וגם – דוקא רק בבית-המטבחַים!

ואין זה פלא, הדבר הזה שהוא אומרו; הוא ירשוֹ מאמו שלו, עם חלב דדיה ינק אותו. אני הכרתי אותה, את אמו הצנועה; בריה חיננית היתה, ויראת-שמים; היא האמינה מאד בהשגחה פרטית… ראיתיה כיצד עלתה, בלכתה ברחוב, ישר על יצוּל של עגלה, וכיצד היצוּל הוציא לה את בני-מעיה דרך הגב; ראיתי כיצד היתה גוססת בהיותה תלויה על היצול, ושמעתי היאך אמרה בשעת יציאת נשמה:

– כלונס מסכן! כלום אינך יודע, שאסור לחבול?!

אלא שהעגל המחוכם שלה מוסיף ואומר עוד, שיש לו בזה קל-וחומר, ודבר זה שוב איני יודע, ממי קבּל אותו; והוא חושב בכובד-ראש על הקל-וחומר הזה:

– מה – אומר הוא – כלב זה, שאין יכולים לשחוט אותו שחיטה כשרה, ועל בשׂרו אין מברכין ברכה, ומעצמותיו אין עושׂין מרק-זהב, ומשומנו אין עושׂין קוּגי"ל, ומעורו אין עושין יריעות לספר-תורה, ובפרט תפילין מעור אחד… מה – אומר הוא – כלב, שכל כולו אין בו צורך אלא לשמן-קיק, אין רשאי לפגוע בו אלא קוטל-הכלבים בלבד, ודוקא לפנות בוקר, בשעה שהעולם ישן עדיין, אני – לא כל שכן?!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.