מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

חידה של כשלון

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

נערי-נביאים אדומים התהלכו בחוצות ברלין, דרכו ברגל קלה על גללים של כסף-נייר והיו מנבאים חד אל רעהו: הרבולוציה הולכת! – ואולם נבואתם, עליזת הסנוורים, לא נתקיימה. מאז עבר רק מחזור קטן של שנים רעות, וסיר גרמניה, הרותח בלב אירופה, השחיר מחימה ומרעב ומנקם. הזמן ההפכפך מעד בחוצות ברלין ושפך לארץ את פך השמן של הרבולוציה. זמן-מה עוד תסס השפך מאליו על מרצפתה החלקה של בירת אשכנז; קהל חתולים צנומים, מיללי המרד הותיקים, נקהלו על יד מי-האפסיים והיו מלקקים בחץ לשונם את הנוזל היקר, ואולם עוד מעט ומקרוב ומרחוק התחילה מגיעה שעטת רגלים כבדה: העוויל הגרמני רודף אחרי אברך יעקב, למען ענוש אותו על חטא קטן ונורא – על חטא הדיבורים הריקים.

מה רבו בימים ההם הדיבורים הריקים אשר חוצפתם היתה עגולת רגלים כעין השממית ושלחה את אצבעותיה הדקות לרוחב ולעומק, אל העבר ואל העתיד! באווירה של גרמניה המנוצחת נצטבר לאט לאט כעין שממון צורב, זה המצוי לאחר כל משחק מביש ותפל. ואולם אלה אשר קראו בארץ ההיא לחידוש החיים לא היו בבחינת טורפים ודורסים; הם לא זנקו בהוד ובאימה מתוך היער העבות של העם דוגמת גבורי ההפכה של הצרפתים; הם לא התאוו לראֵם המלכות, לצבי ענף-הקרנים של האצילות, לאיל הנגח של הכהונה; הללו, גֵרֵי המרד הכשרים של אשכנז, לא היו בעצם אלא חתולי בית, וכל מלאכת הטרף שלהם כלתה אל הבלי העם הקטנים. הם צדו את ההבלים האלה כצוד את העכברים, ולא הרפו מהם עד שטמאו אותם במות שמצה. תוכחתם לא היתה ראויה לשמה, מפני שהיה בה הרבה מזדון הנקמה; אמיתם נסרחה על שפתיהם כנפל אמת של לצים. הם לא הלהיבו את הלבבות, דוגמת המורדים הישרים המקנאים לעתיד, אלא הוציאו את חום נפשם לבטלה מתוך יללת מחנים מסביב לישן – קריאות קנאים משאירות לפעמים הדים, אך יללת הוללים סופה שהיא מעוררת יללת מענה גם במחנה השני. גרמניה לא גידלה מעולם מצחצחי חיים ומוקירי לצון; אשת חיל זו, היושבת בחדר הפנים אשר בבית אירופה, שומרת בלבה רק זכרון אחד – מר ומתוק גם יחד – על דבר חטא העגבים אשר הביא עליה לפנים איש פלאי ולץ, הוא היינה מזרע יעקב. ואולם שאר מוכיחי גרמניה היו תמיד מסוג המטיפים, אלה שאינם פוטרים את עצמם ממורא הצבור. והנה נהיה בארץ הזאת הפלא המבדח והמביש: אנשי גזע, הטבועים עד חצי נפשם במסורת אומה, נטלו על עצמם לדקור בדרבונות של גידופים את הצלם השמן והמגושם אשר קוֹרָא לו תפלוּת אשכנז! אנשים תמימי דמיון, ללא חכמת רזים של לצים או קנאים, הלכו להפוך לב עם; את ידם הכבדה לא מרחו במור האהבה, אם חכּם לא עשו ממתקים ובעיניהם לא העלו אף רשף אחד יקר. הה, אף חצי תאותם לא באה לידם, זו תאותם לא תאוה; לב אשכנז, הלב הגדול והנקשה, רק פּרפּר תחת ידם הצובטת.

באין אהבה יפשע כל מוכיח. שוט המוסר של מחדשי גרמניה לא היה קלוע ממשי האהבה, אלא מרצועת העור של שעיר עזאזל; הללו, הרצועות הטמאות, ניחתו בבשר עם אשר נתמסמס בימי מלחמה; הם השמיעו צליף פרוע, זה הצליף המבזה אשר קיר גבולות לא יקהה את קולו והוא הולך ונשמע לאזני עמים זרים. והנה השוט הזה, המר והנמהר, נמסר לסירוגין גם לידים נמהרות של יהודים. דיבורי ריק, קלים כגידופים, כיסו כארבה את שמי גרמניה; דומה היה, כי רגב עצום של תליינות דיבורית נשחק לאלפי פירורים והללו נפזרו בידי משחקים על פני ארץ רחבה. הן הדיבור של היהודי היה כאן ללא הועיל: הזמן היה מר עד-בלי-די. תאות הנפש של היהודי, המרתיחה בשעת ויכוחים, היתה אף היא כעוכרת: העם הגרמני היה מזה-יאוש – וכל הנלהבות, ואפילו נלהבות הפה, היו בעיניו כזיקי חדוה של זרים; הוא היה מזה-רעב – וכל שפע, ואפילו שפע של דעות חדשות, גרמה לו קנאת סנוורים. כאן הגיע לידי מורא ליקוי ההשפעה של היהודי: – כל אותה ספרות עלונים נפוחה, שהיהודים יצקו לתוכה את לעגם המיוחד – הצף תמיד למעלה – היתה מדברת כדבר חכם אל רשע. כל התוכחות המאליפות היו רעות וחלקות, כביכול, והנפש השומעת – אילו רצתה לקרב אותן אל עצמה – לא יכלה לאחוז בהן. ואולם מאות האברכים היהודים,שהלכו מטוב-לב להיות בין מלעיגי גרמניה, היו מדברים בעיקר להנאת עצמם. פה צפונה חידת הכשלון: היהודי, שיצר בעולם טבע שני – מין פלסתר של טבע – ושיוה על הדיבור יקר רמיה של עלילה, התיפּה ימים רבים לעיני כל גרמניה בחינו זה, הטוב ואינו מיטיב.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

צִיּוּנִים

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

[שלבים: השכלה, לאומיות, עבודה; לקובץ “יזכור”: אברהם באראל, שמואלי]

לפעמים נדמה לך: אף על פי כן – יש מדרגות, ולא עוד אלא שעולים ממדרגה למדרגה. לפעמים…


מתחילה באו ואמרו: השכלה. בּרי, זה היה אות לטובה, מסביב חיי-נמלים ומושגי-נמלים, ציבור של נמלים, וילקוֹמיר, עיר-מולדתו של לילינבלום; הכל או שוק, או קלויז, או סרסרות, או רבנות, התורה אינה אלא “הסחורה הכי-טובה”. אדם מישראל צריך שיחבוש בית-המדרש או ישב בחנות. ובת-ישראל – אל השדכנים תשא עיניה. כל אומות-העולם – גויים; “אתם קרואים אדם והם אינם קרואים אדם”. כי כלום מוחם מסוגל לזו החריפות הקדושה שב“צל”ח" וב“ערבי-נחל”? כלום יש להם בכלל מוח בקדקדם? “פריצים” רשעים, ימ“ש, בני אדום (הרי אנו בגלות-אדום, ר"ל), שאלמלא השתדלנים המופלגים לא נשתיירו על ידיהם משונאיהם של ישראל, חס ושלום, שריד ופליט, אבל גדולה מידת הבטחון – עוד יבוא יומם. הן אפילו אם לא נזכה – מילא, תבוא בעתה ( “זכו – אחישנה”). והגאולה תבוא עם תחיית המתים, עם בנין בית-המקדש, עם עולות ושלָמים ועם כל “שבעת הדברים”, שאינם מתעכבים, בעוונותינו הרבים, אלא בגלל העבריינים ועמי-הארץ, שעליהם אסור לרחם ומצוה לרדפם בכלל ולמסרם לעבודת הצבא ביחוד. ראשי ה”קהל" האמידים והתורניים עושים כל זה באמונה – תבוא עליהם ברכה. – – –

בִּצה סרוחה שהעלתה ירוקה – מתחת בעלי-מלאכה בּוּרים ונדכאים, על ידם חנוונים וסרסורים חרדים ויראי-שמים ועליהם גבאים בעלי-תריסין, מופלגי-תורה, מגידים ומשגיחים מכל המינים והגונים – הנה תמונת הגיטו היהודי בימים ההם. על העמודים העבים, שׁעמדו בבִצה זו ושׁהרקבון כבר היה בכולם, הגן ציבור-הנמלים באכזריות קהה, קפואה, המצויה בכל סביבה פטריארכלית מסוג זה. הרבנות הייתה לא לעתים רחוקות קנויה בכסף, וחשכתה הייתה עבה. מקורות-ה“עושר” ושפע-ה“פרנסה” היו מחכירת בתי-מזיגה וטכסא. מחיר ה“חתנים” הלמדנים היה גדול. אור-הבינה, חופש-הרגש, אש-הרוח – בכתלי מושבות בתי-ישראל לא היו שום בקיעים בשׁביל אלה. מחוץ שִׁכלו ימי ממשׁלת ניקולי הראשׁון, ובבית – קפאון ומוות. – – –

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.