לוגו
אנשי רוח
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

רבים מבכים עכשיו את הרוחניות היהודית, שנגזרה עליה כליה במדור אחד גדול שבאירופה והיא כמצניעה מעט את שיחה ואת טעמה גם בשאר כל העולם; ואולם תאנית אמת זו כשרה רק כאבל אחים ולא כאבל אומה. דמות האומה הישראלית, אף-על-פי שהיא נתונה עכשיו בעולם המרבה מיום ליום חנופה וכעס וחמס, מתקינה את עצמה בימינו למידות של ויתור, וראשית לגז הויתור תהיה זו הרוחניות היהודית, המשמשת בידי ישראליים רבים כמין עסק, מעין בית-משרפות לחמרי רוח משכרים. כי גם היהודי בן זמננו לומד על-פי רוב רק למען עשות דברי לימודים לביתו; ויש שהוא מפלפל את לימודיו, כשם שיהודי בן תקופת ארבע הארצות היה מערבב פלפל ביין השרוף. מפלצת הגורל עשתה לנו בשניה ויצרה המון יהודים מוכרי משקאות חריפים; הללו פזורים בגויים כאבותיהם אנשי היי“ש, ואף הם מוזגים מתוך חביותיהם לבני עכו”ם הבאים לקנות אצלם שׁכרה.

‘תורה לשמה’ – פרח מסתורין זה עלה לפריחה בביצת השפל אשר בימי הפרושים, וכבר מטרפיו הראשונים עלה ריח מריחות הקדם – חריף ומשומם גם יחד. כל הדברים במזרח יש בהם גילוי וכיסוי בפרצוף אחד, וכפל-משמעות כזה היה גם למושג של לימוד התורה: למד למען תקיים, למד למען תתקיים. וככל אשר שפלו הדורות כן הלכה ונשתלטה הנוסחה הכפולה והערמומית הזאת, שהרבתה את הלימודיות בין היהודים וביטלה אצלם את הידיעה. לבסוף נעשתה הרוחניות בישראל מעין ראי-מבריק מצד-פנים ואטום מצד-חוץ; כנגדה לא ראה הרואה אלא את עצמו, דרך גלמה המזהיר לא נראה העולם אף כמלוא נימה. הספר הפך לראי נשים, היהודי הלמד התחיל מתיפּה, כאותה אשת הרמון הנאלמת בצהרי יום קיץ על שפת אגם מים רוגעים. ואולם כל זמן שהיהודים עסקו בלימוד תורה בלבד – לא היתה נפשם דומה אלא לשבויה המתקשטת מתוך בטלה ועגמה בכל מין רוחניות מוזרה, כדי לשעשע את שליטה, את אשף הגלות הגיבן והמאריך ימים; עוון הזנונים בא לאחר כך, כשנפתח לפני היהודים העולם וכל גמוליו, והלמדנים שבהם התחילו מעשׂים את רוחם לעיסה של נחתומים הנפוחה היטב היטב. איש-הרוח היהודי, האחד מרבים, נושא עליו רבב-זוהמה של חטא קדמוני מיוחד: הוא הוא המתחכם בלי יודעים להפחית מן הלימודיות את כבדה ואת עצבונה. העילוי שלנו הוא רב כשרונות, המתמיד שלנו הוא עשיר בלימודים, אבל שניהם אינם אלא פטריות דלות-שורש ורחבות-ראש; גם הצדיק שבלמדנים האלה, זה הממית את עצמו באהלה של תורה, הוא בבחינת מוקיון הנהרג בשעת עשית להטים. החכמה היהודית אינה באה בצבעה ובריחה; היא כמעט תמיד רבת סממנים, ומוהל ריחותיה יש בו משהו מיקר זנונים, זנונים שפירושם תמיד: תאוה או התלהבות או חקר רב הבאים בצדיה. את אנשינו התורניים מנוולת עניות נפש שאין לכנות אותה כמו: הם חמריים עד מאוד בתוך תחומי תחומים של רוחניות. מבחינת יסודם הם דומים במקצת לנשות הפקר, המרבות אהבים לא רק בשעה שלבן ריק מכל אהבה, אלא גם בזמן שנפשן משובשת משנאה או בחילה; לפיכך אתה רואה המון יהודים מלומדים שסחי יצרם עומד בעינו כגביש ואינו מתמוגג אף כל-שהוא כנגד להבה של תורה; ולפיכך אתה רואה המון אנשי-רוח מבין היהודים שעוורון חושיהם נשאר קרוש ואטום למול אור המדעים, דוגמת תבלול זה של העוור שאינו זע כנגד אור החמה. חכמת האנשים האלה עושה על-פי רוב לעצמה ומבהיקה לאחרים, תחת היותה מצווה להאיר לעצמה ולעשות לעולם. חכמה זו יודעת לפתות כקדשה או כמכשפה, אבל אין בכוחה לתת דבר משלה, ולו רק דבר שנקנה מתוך נסיון. שבע ביום ראינו את פרצופה החד והחנף, אבל מעולם לא חשנו את מציאותה מתוך החיים עצמם. היא אינה מגידה את שם מולדתה הישראלי, כאותה זונה ששארית ישרה כופה אותה להתעטף בשמות זרים כנגד עוגבים; היא אינה נעזרת בעם מחצבתה. אף-על-פי שהיא תובעת לעצמה יתר תאוה ויתר כשרון בזכות טבעו המיוחד של היהודי; היא אינה יודעת לנחם, אף-על-פי שהיא מפשקת שפתים ומחליפה בנקל סוד-עולם אחד בסוד עולם שני; נמנע ממנה גם להשׂיא עצה ביום צרה, מכיון שבזפק שלה, הממולא בכל מדע, אין מאום מן הידיעה הנאצלה והטובה אשר מקומה בלב.

הרוח היתה מעולם עטרתם של אצילי ישראל. אולם רק בתחילתה היתה תפיסה רוחנית זו מצומצמת באמת, אז בזמן שהוציאה את כל כוונתה למען ראות בעולם נפש אחת ודברים רבים; לפנים בישראל לא נחשבה הנפש למשהו מופשט ומשוער שאין בו כדי לשׂבּר את האוזן, כי-אם לממשות המורכבת, כביכול, מחומר ומרוח גם יחד; ועל-כן יכלה התפיסה העברית הקדומה לנסח חשבון אחרון של העולם בדמות נפש אחת ודברים רבים, בניגוד לחשבון ראשון של חומר אחד וצורות שונות. במשך הדורות שיכל עם היהודים את כלי-חייו היקרים, וזה נופת הקדומים אשר לתפיסה העברית נתקע בזה אחרי זה באבנט הרועה-האמורא אשר בסביבות נהרדעא, בכיס האדרכּמונים המסותר אשר ליהודי בן מגנצא, ובמחבוא השטריימיל אשר לרבן בן פולין. לבסוף התליע הנופת, נתמסמס והבליע את עצמו, הוא וכל תולעיו יחד, בבשרו ובדמו של היהודי בן הדורות האחרונים.