מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אנטישמיות מלמדת

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

אנחנו נזהרים מנגוע באצבע קלה בזדונותיה ובשגיונותיה של האנטישמיות המהבילה, כאלו היינו לקויים במורך לב של עבדים שאינם רגילים להרהר אחרי גידופי בעליהם. אמנם כל הכתוב בחרט האנטישמיות מושך את עינינו ומרקיד את לבנו; אבל כשאנו מקשיבים לדיבות מנדינו – אין לנו בגלוי אלא בת-צחוק משקצת, זו הנחשבת אצל הגויים כאחד הסימנים המגונים של היהודים המשכילים. לא יקר-מציאות הוא ברחובנו הטיפוס של מומר לאנטישמיות, זה המתפנק בקרב אחיו על קיא השקר של בוזי היהודים; אבל רק יהודי אחד מאלפי רבבה עלול לשמוע דברי קנטור כאדם שלם, כלומר שיתיחס אל הדברים חליפות בזעם ובלעג ובהודעה כבושה. ובין כל הוגי הדעה שלנו אין למצוא כמעט אף אחד, שיאמץ את לבו וילך גלוי עינים וגלוי פנים אל מקום הנחילים העצומים של האנטישמיות ויהא רודה משם, מתוך עולם מוזר זה שכולו זעף וזמזום ועוקץ, את מעט הדבש היקר שאינו בא אלא מתוך כוורות של שונאים.

כי הנה כל הטוב של הגזע העברי מצוי במידה שוה כמעט אצל יהודי כל הארצות. לא כן הרעות; הללו יש שנתהוו מתוך הזדווגות-כלאים של אופי יהודי ואופי נכרי, ויש שהוטבעו בנפש היהודית בתקופות שונות של שמד ונגישות, בזמן שהחומר הנפשי הוא כמסוס וכל חותם-חיים שוקע בו עד למעמקים; נוספו על כל אלה מחלות הבהלה: כל תקופה גדולה, שנתרגשה לבוא בארץ מן הארצות, עשתה את הלב היהודי כעין מפוח ויצרה בו חום טפל ומשחית. בן-עמנו השתאה עד להשחית גם בתקופת חורבן וגם בתקופת גאולה; אמנם הנפשות העזות שבין היהודים לבשו עם כל מאורע עולם אדיר מעין אפיקורסות חדשה ויקרה ותיבלו את תפיסתן בחריפות מזוקקת. אבל המון עמנו באשר הוא שם היה נוטה תמיד לצהלה ולבהלה; זה דורות על דורות לא חדלנו מהיות עם אומלל, והאומללים מתמלאים בעת צרה חשדים גדולים ומתרוקנים מכל חשדיהם בעת טובה. והנה כל חולשות האופי האלה למיניהן הן בעיקר נגעי המקום של גלויותינו. הם הם נגעי-חוץ גלויים ומביישים ותובעים, כביכול, תחבושת ערמה למען כסות עליהם. כל הכתוב בידי יהודים ומוסד על יהודים אין בו אף רמז לשעות התפלות העוברות על בית ישראל, כשהבית עתיק הימים הזה מתמלא אדים של מחלות נפש וריח-עובש של שיבה מעוטפת ומסותרת מחלחל באוויר עד לבלי נשוא. כל הספרות הגדולה, שנבראה על ידי יהודים לשם עצמם, חסרה את השְׁחור, זה הצבע העז של וידוי וכלימה וחרטה; בתוך ארבע אמות של יהודים לא נראה בדורות האחרונים דבר-מה דומה לקלון-עם. מטיפי העם הזה דאגו למידות טובות, אבל איש לא הוציא הגה על התכונות; ברחוב היהודים, המלא ערב רב של תוהי-לב, נקבעה מעין תמימות מעושה ונלעגה, זו המשערת כי היהודים אינם חסרים אלא רצון טוב בכדי שיהיו טובים.

לחקר סתום זה של תכונות היהודים מביאה האנטישמיות הכוזבת המון רמזים. מתוך השעטה הגדולה של שונאי ישראל, הממלאה פני תבל, אתה שומע לפרקים את הפסיעה הקלה של האמת; גם האיבה המתלקחת על לא-דבר משאירה אחריה מעט אפר חם, ולזה יש צבע, מקום וריח-סביבה; גם השטנה השובבה ביותר, הנמוגה כנביחות כלבים, משאירה אחריה הד-שממון מיוחד המעיק על לב באמיתו. היללה האנטישמית מגבירה לאין-חפץ רק את קולותיה האדירים, אבל שיחה התוסס יש לו בכל ארץ לשון-כזבים מיוחדת, וזו מקבלת השפעה גם מהליכות היהודים, מארחות נפשם, מסתרי אופים. מתוך כך אנו מצוּוים ליצור בעל כרחנו מחקר זר ומוזר של אנטישמיות. עם ישראל הוא בן קיבוצים, ואין לך קיבוץ יהודי שלא יכחיש את סגולותיו המיוחדות שיש בהן משום פגם; כל חלקי העם כאילו קשרו כולם יחד קשר על שכינות מקומותיהם, שברו כל אחד ביחידות את כור הליקויים יקר הבחינות. לא נשאר לנו איפוא אלא לדלות את המכיתה האבודה מתוך מצולותיה של האנטישמיות הרחבה והנרפשת.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

דרישה אל המתים

מאת יוסף זליגר (מאמרים ומסות)


א

טבע כל אדם לכבד את קרוביו אחרי מותם יותר מבחייהם. אף חולה או אסיר או מתיסר בענויים אחרים, אין לבנו נותננו לדון אותם כחוט השערה; כי רגש החמלה מושך אחריו גם רגש מחילה וותור ולא פעם נהפך רגש החמלה לאהבה.


כך הדבר בחי, שעודנו אתנו ומגרעותיו עוד הולכות ונמשכות, ועל אחת כמה וכמה במת, שכל מומיו כבר עברו אתו ואינם. כבבית דין של מעלה כן גם בבית דין של מטה מיתה מכפרת על הכל; והפתגם השגור בפי עמנו “אחרי מות קדושים אמר” הנהו לשוח מהנסיון ונוהג בכל העמים. המעלות אשר היו לאדם נראות אחרי מותו במשקופים מגדילים וחסרונותיו נדחים ונשכחים. ואם היה באמת איש גדול בחייו, נעשית בזכרוננו תמונתו אחרי מותו נעלה ונשגבת.


אין לנו סבה להתאונן על המדה הזאת, כשהיא לעצמה. כי כל המדות, אשר הטביע בנו אלהי הרוחות, גם המדה הזאת, של כבוד המתים, מכֻונת לתכלית טובה כי כל התרבויות בנויות עליה. כי רק אם הבנים מכבדים את אבותיהם אחרי מותם, הם שומרים את ה סגֻלות הרוחניות, אשר הנחילום, ומוסיפים עליהן. ולולא כן, היה כל דור זונח את אשר נעשה מכבר ובונה את הכל מחדש. ברור איפֹא, כי החבה למורשת אבות היא היסוד לבנין כל התרבות. ואם אמנם המספדים והקינות ותולדות הגדולים יוצאים בעבור זה, אף שלא מדעת, חסרים מעט במדת האמת, ההפסד יוצא בשכר; כי בכל דבר המוסר קודם לאמת וטוב לנו לשגות ולהשתלם על ידי זה מלראות נכוחה ולרדת על ידי זה באהבת הטוב והצדק. וזאת היא חובת המבקר להתגבר על רגש כבוד המתים, במקום שהוא משחד אותו, ולקרֹע את הצעיף הנפרש על הנפשות, שהוא חוקר בהן אחרי לכתן מהעולם הזה, ולחדֹר אל האמת הטהורה בלי משֹא פנים.


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.