מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אגדת הזלזול

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

כעין אוולת-עם היא בישראל לרומם את המתכחשים ולזכות אותם בעל כרחם בשאר-גאוה. איש מן העדה כי יאטום את לבו לשפת הלאום – והוציאו עליו יהודינו רק דיבה חונפת ואמרו כי הוא נוהג זלזול בעברית; מתבולל יהודי – זה הטיפוס האנושי המפוצל הנפש, אשר מימי פילון האלכסנדרוני ועד ימינו לא השכיל עוד הטבע לתכן למענו תכלית צלולה וישע מוגמר – אם ישתאה כמתפלץ לעווית-החידושים של התקומה היהודית, והעיד בו כל אחד מן הישראליים הלאומיים כי לא הגיעה עדיין שעתו של זה לרדת אל אחיו; אם לא יאבה בספרותנו עשיר או טפסר או חובק-עולם – ומצמצו אנשינו על הדבר בשפתיהם, כאילו טעמו נופת שלא-מעולמם, ונחפזו למיין את עוורי-חייהם אלה כגאיונים אשר לא אבו לתת לנו את כל לבם. כל אלה אינן בעינינו חולים עקשים אשר לא יבינו לטוּבם; אנו רוגשים כנגדם חליפות בכעס ובתחנונים ובתמהון – אבל מעולם לא ידענו כי הללו טעונים רחמים כאחוזי-מארה, ראויים למנוד-ראש כדלים וחצופים.

פי אוולת ידבר כזב – אך כזב זה רצוף תמיד המון רזי-חיים, קטנים ומבישים, שאין להם כוח ועת-מצוא לצאת לעולם והם נאחזים בעל כרחם בזנב השקר הזריז. גם אוולתנו זו אינה מכזבת אלא מבחינת המתכחשים; על הנאמנים, כביכול, היא מטילה המון רמזי-אמת, והמבין יבין מתוכם פתרון-דבר. על הראשונים מה היא אומרת? – זלזול. הריקן היהודי המצוי, זה שמקצתו גנדרן ומקצתו רגז, המתכחש כילד כנגד שוחריו וכל ימיו הוא נשאר בכל זאת כפוי ונטרד ומבויש כל-שהוא – מקבל פתאום, רק תחול עליו מלת-החנופה: זלזול, קדם לאין-ערוך אשר לא שערו למענו גם הוא וגם אחרים. היה היה דל מראשית עולמו, והנה נעשה בעל-שפע המזנב מאונס בערכי-חיים; פעור-נפש, מאמין בלשד אחרים, תומך כל היום אשוריו – והנה קורָא לו פתאום: בועט, קופא בטח על מכונו, רואה ערכין ולא יאבה; בהול על מרעהו כצבי מודח מעדר, ירא-מות ככרות משבטו, זוקף אזנים לכל חרדה – והנה ניתכה עליו תהילת-הבאי, והמסכן, היושב על עקרביו הרבים ומחנק אותם בחשאי, הפך בלי משים להיות איש לא-יחון, אחד שתולים בו דבר, בעל בעמיו הכשר למנין ואינו מצטרף. רק דבר-להג אחד דיברה בו האוולת – והנה נעשה לו נס ועוול כאחד, וגם ענותו וגם קלונו נעלמו יחד כתומם.

ויושבי ציון הנוֹאלים ואומרים זלזול לכל עווית-מאוּן של יהודי עיקש – מתוודים בלי משים אגב אוולתם על היותם צדיקים לשעתם, גרים חורגים לתחיה, חכמים וחרוצים יותר מאשר תמימים ונצרפים. הרואה את חברו מואס בטוב – יחשבנו לסכל, ידמהו לאחוז-עוועים; למה לא ידעו אנשינו לגמול לכל מתכחש את היחס הנאמן הזה, המתבקש מאליו כטבע של דבר, ותחת זאת יבואו על כל סרבן עלוב בתלונה חונפת או סולחת, זו שתמיד מרוממת מעט את הנתבע ומשקצת כמעט את התובע? אילו החרישו, כהחריש שוֹע כנגד נאצת המסכן, ונחשבו אף הם כשועי תחיה; אבל בדברם הם מדברים סרה בנפשם, מעידים על עצמם כי הם חיים עדיין בדמיהם אשר מאז. צא וחשוב מה כוח להם במולדת: ברית העדה, סמלי אבות התלויים מעליהם כמשי יקר של דגלי קדומים, המון פרפרי חלומות אשר עין עם מן העמים לא ראתה כמוהם לרוב בשעה אחת יחיד של גאולה, לוָי בעברית, הנופל על ראשם כמין צלילים מן השמים; ובהיות שיחם ושיגם בתוך העולם הזה, הערב כילדות ותקיף כבחרות ונבון עד תכלית כמורשה – הם רואים לבקרים יהודים אחים, דומים להם בצלם ובריב חיים, והללו לא יושיטו אצבע קלה למען אחוז באחד הסמלים אשר במולדת: – היש עוד שעה נועדת מזו למען יעמוד בכבודו הנושע למול האובד, מפוקח הנפש למול המתנוון, טועם החיים למול הכּילי חסר-הלב? אבל כזאת לה היתה ביהודה: – הכופר הולבש גאוה, כאילו אין בכל המקום הזה איש נלבב אשר יכירנו בעניו.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

דרכינו במדיניות

מאת חיים ארלוזורוב (מאמרים ומסות)

(בועידת מפא“י, חשון תרצ”ג)

בימים ההם – ימי חקירת המאורעות ע"י ועדת שאו הרגשנו כולנו שוב כמה בודדים אנחנו ובאיזו בדידות עלינו ללחום את מלחמתנו, הרגשה זו של בדידות קננה בלבנו דוקא מפני שהיה לנו אז ענין עם ממשלת הפועלים באנגליה. הרגשנו שאפילו לגבי ממשלת הפועלים, זו שהיתה צריכה לכאורה להבין את תפיסתנו היסודית – לא יכולנו כמעט להתגבר על הקושיים שבהסברה. הוכרחנו אז להתווכח עם הממשלת הפועלים על דברים שהיו לנו ברורים בתכלית הברירות. ובאותם הימים צריכים היינו להתגבר על הזעזועים הקשים אשר עבור על הישוב, ואנחנו, צבור הפועלים וכל הישוב, על אף כל המאורעות של הימים ההם ועל אף כל הרגשותינו – עברנו כאילו בנקל לסדר יום העבודה. הוספנו לעבוד את עבודתנו בתוך אטמוספירה סגרירית זו, כדי לשמור על יסודות הבנין.

היה אז מצב מיוחד במינו. שלושה גורמים הבליטו את עמדת בארץ: מצד אחד האנגלים – הכובדים, השליטים באימפריה גדולה עולמית, ידועים בהיסטוריה כעם כובש; מצד שני הערבים – רוב בנינו ורוב מנינו של ישוב הארץ בימים ההם, ידועים כעם מושרש בקרקע, כעם מעבד את אדמתו וגם כעם של אבירי מדבר ולוחמים, ולצד השנים האלה – מיעוט קטן יהודי באר. והנה האנגלים – הכובשים, השליטים, בוני האימפריות – אמרו, שהם מלאי פחד בפני מהומות, בפני ההתקוממות המאיימת, כביכול, על א"י, והם מוכרחים להתאים את שיטות פעולתם לסכנות האלה האורבות להם. והערבים אמרו, שהם מלאי פחד מפני השתלטות היהודים, הבאים בכוח עצום להשתלט עליהם, הלחניק אותם ולגרש אותם אל המדבר או הימה. ולעומתם – היהודים, הידועים בכל העולם כעם מוג-לב, כעם של פחדנים, ולא עוד אלא שהיה כאן מיעוט קטן של עם מוג-לב זה, פחדן ידוע בהיסטוריה, והמיעוט הקטן לא נתפעל מכל נוסחאות “הפחד” האלה, והוא החליט – על אף הזעזועים, על אף הקושיים ועף אף כל המאורעות האלה אשר ניתכו עליו – לעבור לסדר יום העבודה ולהלחם מלחמת הסברה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.