מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מכתב מאוקראינה

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

המעטפה – ערבּוב אפוֹר וצהוֹב, מזיגת צבעים עמומה המתפרשת מיד לעין כסמל של תוגה מלאה ואנוּשה, זו השוחרת גאולה רק מעבר המנוחה אשר במות. גליון המכתב, הצפון מבפנים, נראה ככמוּש מתחילת ברייתו; הוא כולו נייר עוני, מהבהב לפני העין כנקוּב מתוך תוכו, כאילו הקיא זה כבר מחוּבּו את הרוֹך הטמיר והלבן, זה המפתה מעל כל גליון נייר רענן את היד הכותבת. הכתב – מעשה דיוֹ כחוּלה ושקופה, צבע מושאל וזר, המשמש במרחקי ההוויה שמים וימים ונראה כאן כחולה גון, כמחולל, כמפיץ מנפשו נצנוץ בלהות. ולאגרת דיבּוּר מתחיל זעום: אחי השוכח; וכתוב בה לאמור:

רבים עוד בינינו האומרים, כי נשכחנו מלבכם עד-תוֹם; רק זאת עוד נדבר בכם – ולא במלים כמעט, כי אם ברמזים, באנחה, בזעף עינים הכלות למרחקים. ימין ישראל הכרוּתה, המוטלת בלב אוקראינה מסוֹאבת מפצעה וריקה מדמה, יש שהיא מרתיעה עוד מאליה את אגודת אצבעותיה, ואף זו הזרת הענוגה תזוע לפעמים זיע לאין חקר, כנמשכת בלי יודעים אל סוד חייה אשר מלפנים. הטף אשר בקרבנו לא ידעו כמעט לדמות לנפשם את בית ישראל, אף לא בדמות אחת יחידה מכל גלגוליו; אך ילד יהודי יש אשר יבכה בפינת בית בעיירה וגעה בבכיו ללא-הנחם, ללא דלג מיבבה לתלונה, כדרך ילדים המתאַוים בשעת בכים למופת של פיוּס – כי אם משוֹך בקרן שפתיו החמודות ללא תכלית, בּכה והיאנק חליפות, בּכה וצרף חליפות יללת לב סתומה ומחרידה, בּכה והיאלם חליפות והבט בעינים קמות אל הקיר החוצץ. אב קשוב בבית, האם המיטיבה מהלכת סחור סחור לילדה ובחוצן נפשה כל תנחומותיה גם יחד – אך הילד כנבדל, כמיותם, כמשוע לאין עוזר. ומדי שמעך את בכיו הממושך, המתוּכּן כביכול לדרך רחוקה מכל רחוק – יש אשר תשען בדממה אל החלון, הבט וזעוֹף למרחקים, ובלבך מחלחל פתרון הדבר לאמר: הלא זה הוא בכי תינוקות מישראל, המצרפים תמיד מיבבת לבם לכל נהמת שפתם; הלא זה בכים של ילדי יהודים באוקראינה, הם המשולים לגרגרי דובדבנים מחוברים בדרך גידוּלם אל ענף קטוע. ואף זקנינו יש אשר יבכו כבכי הנואש הזה – לא בדמעות עינים, כי אם במנוֹד יד המשׂיח בבת אחת עלבון זקנה ועלבון נשכחים. זו תנועת הביטול הרגילה של יד זקנים, התובעת מעט וסולחת הרבה – אפסה כמעט מבתי יהודים שבאוקראינה; דומה שלא ראינו זה שנים על שנים זקן יהודי, רוה ונטרד גם יחד מזקנה, כשהוא מרתיע את כף ידו כנגד ראשם של אנשי הבית ומטיל עליהם מתוך החוֹפן המצומק – זה משכן החליפות הקט והאחרון אשר לשׂיבה – מעט טורח הקל מהישָקל, מעט תלונה לא-נפתרת, מעט עצה לא-נדרשת. זקנינו ישלחו תמיד את מנוד-ידם אל הקיר, אל המרחק אשר מעבר לכל עיי חייהם; הם לא ידבּרו דבר בקול, כי מי עוד פתי בוטח בקרבנו אשר יקשיב לדברים רחוקים; אך תנועת ידם הפוקדת, גם בשעה שטעמה הנגלה הוא זעף ישישים רגיל שברגילים, מתפרשת תמיד מאליה כתלונה שלוחה אל שארית ישראל אשר הקיאה אותנו מלבּה. וראה אף ראה: כולנו נבונים לפרש את מנוד היד הזה; יען כולנו, מאנשינו עד טפּנו, אין לנו עוד כל רמז אחר אשר יצטרף ממעט זכות ותלונה וממעט חשבון נכון.

וכך אנו הוגים: נשכחנו עד-תוֹם מלבכם, ואתם המשכיחים לא ידעתם כמעט בשכחתם זו, הנושבת בפנינו כצינת מות. משול הדבר לדוגרת תמימת חום המשמיטה מתחת מחסה נוצתה את אחת מביציה-בנותיה, והיא לא תדע; מַקוֹרָה אוויל-אושר-ודאגה כשהיה, וקרקוּרה עולה לרגעים כבשורת רויה מלאה. כך אנו הוגים בדממה; אך דבּר לא נדבּר. כי נגמלנו כולנו מרחוקות, מחסד רמזים, מתלאה אחרונה של תקוה. גם ארור לא נאור אתכם בלבנו, כי חכמנו כולנו כזקנים סלחנים, אלה הממשילים מנפשם הדועכת על כל זוועה יוקדת אשר בחיים. אך יש אשר נתאַוה עוד בסתר לדעת אם הצבתם לנו ציון, כדרך שעושים יהודים מדי צררם בצרור כל צרה נשלמת אשר חדל לה אורח בחיים. הה, אילו סוּפּר לנו על דבר יום צום אשר קבעתם למען זכרוננו, אילו הובאנו בכוח כשפים אל אחד מבתי המדרשות אשר בגבולכם ושמענו באין רואים מפי זקניכם, מגידי סליחות, את נהמת הקינה החדשה אשר עשיתם למעננו, לספּוֹד לנו יום אחד בשנה. הנראה עוד בעולם מחזה נאדר ונורא כזה אשר יערכו תפילה חטופה לנשכחים, אשר ימללו בלי היכּלם פסוקי קינה למען אנושים לא-מתים, כדרך שממללים פסוקים לא-רוחמים למען מתי אמת? הדמיון ישיאנו להגות במחזה, כי עוד שׂרד גם לנו מעט דמיון נקם: הנה אנחנו ניצבים עליכם ללא דמות, ללא קול, ללא צל – כי הלא חסרנו זה כבר תוֹאר עם, קול אחים, צל עבר וצל עתיד; אתם לבושים כל לבושי נפשכם, כדרך החיים הנדים למתים, ואנחנו רק חלוּק הוֹוה אחד לבשרנו, חלוק לא לבוש אשר הושאל לנו מידי התקופה הנמהרה אשר במקומנו, ואף הוא יידרש מידנו בצאת התקופה הזאת מארצות החיים; אתם פּרצוּפכם נפוח כמעט מרויה, כדרך יורשים מחדש, כי ירשתם זה לא כבר את חלק נפשנו – ואנחנו אזננו האחת קשובה לתפילתכם ואזננו האחרת לקול טפּנו אשר בלב אוקראינה, אלה בנינו המתים בחייהם את מות עמם, חיות אדם חמודות ואטומות אשר לא ידעו להרגיש את המר והעז אשר בכל מות. ופתאום, בעוד זקניכם חולצים לאטם את עצמותיהם עם מלמול סיום, יכּנס בנו רוח שגעון, כדרך צללי מתים המתהוללים רגע קט בבית-המדרש, מדי הגיע זמנם להתחמק עם עמוד השחר. הללו ישבעו הילולים מדי כבּוֹתם את נר התמיד, ואנחנו לא נדע שׂבעה מדי נזחל סביבכם באין רואים ונשלח לעומתכם לשון לצים; מפנים ומאחור נרקיד את כנפות בגדיכם, ואתם לא תרגישו; נישוב חרדות במצחכם, ואתם לא תדעו מה העווית הזאת לכם עם כלות תפילה; ירוק נירק בפניכם רוֹק אשר לא ייראה ולא יימצא, ועל אזנכם נריע תרועת בלהה גדולה ונלעגה עד אם קמתם והלכתם, ואף אנחנו נתחמק בלי קול אל מקומנו אשר מעבר לגבול היערות.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

מי נדחה מפני מי?

מאת משה ליב לילינבלום (מאמרים ומסות)

נתחדשה הלכה בבית-מדרשנו: " כשמתנגשות האהבה והחובה" אז על פי “הרעיון הישן” צריכה הראשונה לפנות את מקומה להאחרונה – כך דורשת “התביעה המוסרית”; אבל “ההרגשה האנושית החיה והסוערת” מתקוממת “נגד הסדרים החברותים הקופאים, נגד המנהגים המקובלים אשר נקדשו מרוב ימים”. “מפלט מן ההתנגשות האיומה” הזו… “אין למצוא בהשתעבדות והשארת הדברים כמו שהיו”. איבסן באחד מספריו “גומר החזיון במוצא היחידי שיש במקרים כאלה, אם רק האהבה עזה באמת והכרת החובה עמוקה באמת: רבקה, גבורת החזיון, משליכה עצמה המימה”. רק באין התנגשות חזקה “החזיון גומר באפס, כי כלל גדול הוא: אפס יכול לצאת רק – מאפס” (“הדור” גליון 17, במאמר “אש-יוחנן” לה' קלוזנר).

מניח אני לאחרים לחקור, אם “אפס” הוא עצם שיכול לצאת וגם ממנו יכול לצאת כל-שהוא, אחרי אשר לכאורה כל היוצא וכל שהוא יכול להוציא איננו עוד אפס. מטרתי רק לדבר על ההלכה החדשה עצמה.

מסגנון הדברים נראה, כי להלכה למעשה אם חייב אדם לאבד את עצמו לדעת בשעה שמתנגשות בלבו אהבה וחובה, יש מחלוקת בין הפוסקים הראשונים והאחרונים. הפוסקים הקדמוניים, בעלי הרעיון הישן, סוברים כהתביעה המוסרית, והאחרונים, המתנגדים להמנהגים המקובלים אשר נקדשו מרוב ימים, סוברים כההרגשה האנושית החיה והסוערת. על כן מוצא ההתנגשות או המפלט ממנה בנוגע לכל אוהב ואוהבת תלוי לא במזגם, חנוכם וחוזק שכלם, עד כמה הם יכולים לפי טבעם והתפתחותם להתגבר על צערם, אך בזה, כאיזה מאן-דאמר יפסקו הלכה אחרי החקירה העמוקה. אם יאמרו “קים לן כזודרמאן”, המחזיק בשיטת בעלי הרעיון הישן, שהאהבה חייבת להשתעבד להחובה, כתביעת המוסר, אז ישארו בחיים “ויצא אפס”, אך זה יהיה גם אות שההתנגשות בעצמה לא היתה חזקה, האהבה היתה אפס, שממנו יכול לצאת רק אפס, וגם כל החקירה מעיקרה היתה למות; אבל אם יפסקו הלכה כאיבסן, החולק על המנהגים המקובלים וסובר כההרגשה החיה והסוערת, אז ישליכו עצמם המימה ולא יהיה עוד אפס 1.


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.