מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הצבי ישראל

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

תואר הרוֹך והתפארת והתוגה לעם זקוף גורל. הזמן, המשנה פני-כל, החליף עשרת מונים את תארי האומה הזאת, ואשר נקרא לראשונה בגבורה גוּר-אריה – לבש לאחרונה את סוּת הענוה היחידה של בתולת-ישראל; ואלם תואר הצבי התנוסס חליפות גם בין תארי-החן הקדומים, כשנפש העם נבעה על פני רמותיה כמעין חי, וגם בין כינויי החיבּה המאוחרים, לאחר שכנסת ישראל היתה כעין ברז-תמיד לאלהים והדלף האלוהי דולף מקרבה ללא חשבון, ללא חליפות שפע וצמצום, ללא המית הסתרים של מבּוּע – והוא הוליד על דרכו במרוצת הימים, כדרך נוזלים לא חיים, גם ביצות-אפסיים רחבות גם מצולת-אפסיים לא-עמוקה. לפנים חיבּלה את השם הזה הרוח אשר בכתבי הקודש, ושם היה טעמו שלם ויקר; כנגד הרואה בו נשב מבין שלוש האותיות משב טמיר וחריף, כעין קילוח אוויר העובר בנס בין הבדים אשר לקרנים ענפות; ההוגה אותו שמע, כביכול, קול טלפים על פני במות הרים, ועם אמירת השם הזה, אשר תחילתו חטף וקול שריקה קלה, קמה מאליה בלב האומר מעט הלמוּת ומעט המיה, כאילו ראה האיש לעינים את צבי הגבעות בדָרכו את רגליו לקפיצת דרך ראשונה. לעומת זה נעשה השם הזה באחרית ימיו, מדי הרימו ראש מבין הפּיוטים המסובכים, תמה ומוזר כחית השבי, ותועפות קרניו הוחלפו ביפעת שׂריגים שכוּלה הזיה; יהודי, שלא מעולם המראות, הגה אותו באותיותיו בשריקת חפּזון אטומה, כזקן מרחוב היהודים שנזדמן לו לראות בדרך-עברו חיה זקופה בכלוב והוא ממאס בה מעט מחמת יראה ומסתלק מאצלה בלי כוונה.

אך גדול כוחו של מושג-ראשונים – ולעתות בצרה, כשיהודים מרודפים מתכנסים מאליהם תחת דמות אחת של זועה, אז יש אשר מתא פיוט עתיק, הלא היא קינת דוד על שאול ויונתן, מושיטה יד נעלמה את לבוש היגון הנאצל, ויהודים אובדים, אלה אשר אסונם, על פי רוב, אין לו פירוש-אמת אחר מלבד אבדן ואבדנם בא תמיד בצורת כליה שפלה של נטרפים או נדרסים – היהודים הללו רבים רואים אותם פתאום מרוּדפים רדיפה גדולה ונאדרה; תחת היותם, הם וכל טוּבם וכל משוּגת חייהם, רק בּליל מדרס – הם נלחצים מאליהם, כחיות שלוחות על פני ערבות הציד, לתוך זרם זועה, צלעותיהם נופלות ועולות מרוּץ ומנשוֹם, ראשם מוּרם ועל מצחם מתאבּכים שׂריגי הזיה: – הוא הצבי המרוּדף אשר ייף ברוּצו מרודפיו. היש עוד פלא כזה בכל מחזור החידות אשר ליושבי הגלויות? בימי טובה, טובת יהודים אביונה שיש לה לכל חליפותיה רק לבוש אחד לא-נחשב הנקרא שוֹבע, אין הדמיון רשאי לכאורה לנחש את היפּוּכה של טובה זו אלא כדלוּת משכּלת; בתור המנוחה, מנוחת יהודים דווּיה שבעליה חוששים לה מבוקר עד ערב ואינם פוסקים להגות במדוויה גם מדי עלותם על יצועם, אין אדם מן הגלויות מסוגל לשער את הצרה המתרגשת בלתי אם בדמות נגישׂות, הן הן הנגישׂות אשר יסופר עליהן היטב בספר קורות ישראל, לאמר: ראשית פעולתן כאיזמל בבשר החי, ואחרית בּשׁתן – עינים כלות אל צוררים, אשר תקוה מהם כי ייהפכו ביום מן הימים למענים שבעים; בתקופת גדוּלה, גדוּלת יהודים הדומה מאוד לקבּיים שאולים לפי טבעה ולפי יצר ההסתכלות שהיא מעוררת אצל אחרים, אין מפּלת יהודים מצטיירת אלא כגירוש נקלה שאינו מצריך את חורבן המקום – לא הרס, לא כיבּוּי מזלות, לא עקירת שרשים, כי אם ביעור יהודים בלבד, מעין עמל מטאטאים לפני חגיהם של גויים: – כל אלה הן המשוערות של המזל הישראלי ומהן תיבּנה דמותו בצרה. אך הנה הגיעה שעת פּורענוּת, והיהודים ואויביהם, הראויים לכאורה גם יחד לשם-תאוֹמים בזוי של מעונים ומענים, נהפכים בלי-משׂים לנרדפים ורודפים. כהרף עין נהיתה רדיפה, עם כל ההמון הכרוך בה: התשוּאות, הציפּיה עד כלות נשימה, נחרת המרוץ אשר זרם הרוח ישסענה להמון קולות; התחום תחוּם החיים של היהודים שבעליו הביאו במשך דורות במספר את כל גבשושיותיו, היה פתאום למרחב זרוע תהומות, והמרחב כאילו יסוֹב לאין גבול, די שאת על פניו צוררי ישראל בני שבעים לשון; הפחד הישראלי – משהו דליל ורגיל כאויר, המתכנס על-נקלה בזוויות עיניהם של יהודים ותועה בלי יודעים ברווח שבין אצבעותיהם – הפך להיות אימה גדולה, אשר רוח המרחב ישסענה לקרעים ויגלגלם מעברים גם על ראשי הגויים. והאומלל הלז, אשר בגללו כל התכוּנה, הוא היהודי-בצרה; מה שם אשר נבחר לו לעת כזאת מכל שמות יגוניו? האם נענה אחריו במנוד-ראש: זה פזורה? הנאמר לו: צאן-טבחה, עדר אובד? הנכלימהו על פי תהום, לאמר: בזוּי גויים?

הנה חלק מישראל אשר בארץ הגרמנים נחל תבוסת-יהודים, והכבוד אשר לפני התבוסה הזאת עודנו שמור בזכרוננו, על הנקלות והמדומות אשר נצטרפו אליו ועשוהו לחטיבה דוקרת עינים. הנקלות, או הנראות כנקלות, לא ניתנו להימחות, והן תבעו מאת יהודי אשכנז עודף של יגיעת מוח והמון הליכות יתרות, כדי שהפּסוּל יהא בטל בששים נוספים; והמדומות שבעליה זו גרמו חליפות למצליחים הללו סחרחורת-מרומים, זו שסופה לפעמים קיא-נפש ועועים של פרצוף והטלת שכם אל שכם כל זר המצוי בקרבת מקום. הנקלות אינן ראויות ואינן זקוקות למיון מפוֹרש, שהרי הן דבקות מאליהן אל פועל ידיהם של יהודים העושים תכונה רבה בקרב הגויים והן כעין גילוי מציאות של אָלת הגלות; והמדומות, שאף הן נגררות מאליהן עם כל תולעת יעקב המכרסמת מעט בשדה זרים והן מדליקות לפעמים את עוֹרה בזהרורים כעורן של תולעי-אש – לא נתבטאו מעולם בכל נצנוצן ובכל אפסותן כפי שנתבטאו באותה ספרות, מבושׂמת ונזעמה כאחת, שהצמיחו ישראלים באשכנז. גם אלמלא נסתמנו אצל יהודי אשכנז כל המרוֹרים האחרים, כגון אותה חלחלת המרומים והפחד מפני הזכרונות שמעבר הישראלי והאימה שנשבה כנגדם מתוך כל פה פעוּר ברחוב הגויים, אלה המדווים הרעים שעשו אותם חמרמרים גם בימי גדולתם – הרי די היה באותה ספרות בלבד לרמז על כל הנקלות והמדומות שבהצלחת הגלויות. אמנם כן, נקלה כמעט ומדומה לאין ערוך היה סוד גדולתם של יהודי אשכנז; עד שבאה מפלתם וגאלה אותם מכל גילויי טובתם החדשים, שמות טורדים שנולדו כל אחד במומו ובפסלתו, והטילה עליהם תואר קדומים לרוך ולתפארת וליגון: – הלא הוא הצבי ישראל.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

[כבר בשדות קמלו פרחי השית]

מאת ריינר מריה רילקה / משה אָטֵר (אטינגר) (שירה)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.


כְּבָר בַּשָּׂדוֹת קָמְלוּ פִרְחֵי הַשַּׁיִת,

בַּעֲרוּגָה לֵאֶה נָח הַלִּילָךְ.

מִי שֶּׁאֵינוֹ עָשִׁיר בְּתֹם הַקַּיִץ

תָּמִיד יַמְתִּין, כִּי הוּא לֹא לוֹ שַּׁיָּךְ.


מִי שֶּׁאֵינוֹ יָכוֹל עַכְשָׁו בּוֹטֵחַ

עֵינָיו עָצוֹם, יוֹדֵעַ כִּי בַלֵּיל

צְבָא חֶזְיוֹנוֹת בִּלְבָבוֹ פּוֹרֵחַ,

שֶׁאֶת עוֹלַם הַחֲשֵׁכָה יָהֵל, –

זְמַנּוֹ עָבַר, הוּא כְּזָקֵן בָּטֵל.


מְאוּם לֹא יְאֻנֶּה לוֹ עוֹד וְלֹא אָתָה יוֹם,

וְכָל הַקּוֹרוֹת לוֹ בוֹ אַף מֵהַתְּלוֹת.

וְגַם אַתָּה אֵלִי. וְאַתָּה לוֹ

כְּאֶבֶן הַמּוֹשַׁכְתּוֹ לַמְּצוּלוֹת. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.