מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תל אביב

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

רבּת-גפּים ורבת שלוחות, וחדרי-לב אין: – עיר במזל עכּביש.

ברחובותיה אדם יכול ללכת הילוך של קצב רק לשיעורין, כאותו אמודאי המונה את נשימותיו מתחת למים. מדי צעדך ברחובות האלמונים האלה, החסרים גאות-עבר ודאגת-עתיד, אתה כפוי להפקיר משהו שבהרגשת חיים, לראות את עצמך כהולך בין חלכּאים. גם אם תהלך בעיר המבוקעת הזאת מבוקר עד ערב – לא תשׂיגך לאחרונה העיפות הערבה, זה שיש בה רמז לסיום קטן של חיים; כאן אין חוצות-ראשית הרומזים לחידוש, המוליכים את זרם חייהם ללב-עיר טמיר ומסוגר; כאן אין מבואות-אחרית אפופי-שלום – זה שלום הסְפָר, הדומה תמיד לפתרון, אשר בשולי כל נוף ובקצוי כל כרך. במקום הזה שכולו ישוב, דוגמת יצור תחתון שבטבע שכל גופו אינו אלא עיסה אחת של בשר – נשכחו לעולמים הגן והדשא והכּכּר: – הגן, המפריד בין איברי העיר הדבקים, המשווה יחוד נאצל על תחום גדול מסביבו; הדשא המוֹריק, כברת שמים תחתונה, כביכול, הגוזר ואומר גם בקרית האבן כי היקף החיים המלא מתפשט והולך מכל אלי כל; הכיכר הטובה והרחבה, חמדת ערים, הקוסמת קסמי מרחב ורווחה וגדלוּת. כל הכבוד הרב הזה לא נתבקש להיות בעיר הרבה הזאת, אשר חוצותיה ירוצו בדי-ריק, משוֹאַת-מהומה אל שוֹאת-מהומה – וגן לא יפריד ביניהם ולא יעניק להם, בצאתם מחיקו, אוויר מבושם ומחודש; וכיכר יפת-חיק לא תקבלם, בהשתפכם לתוכה, כצאצאים יגעי-כוח אשר זכרו לאחרונה את אמם המולכת עליהם.

בארץ יהודה הקטנה, יפת הצחיח, התובעת מקריותיה דמות-משׂגב וחליפות-צבעונין מעטות ועזות – יצאה לגורלה עיר שטוחה, ממשפחת הזוחלים, ומלאה את רחובותיה אספסוף בתים שלא נברא להם שליט. הם עומדים בישרם ובמשטרם, כאילו יש ארמונות-מורשה או היכלי-עתיד המולכים עליהם; אבל בתחום-הבינים אשר להם מתעבה כל היום אוויר הסרק של מקומות ישוב אנוּשים, אלה המונים את כל כבוד חייהם רק לפי חידת גדלם. פה אתה רואה את הרחובות הלאים, אשר חללם מלא מפה לפה, מקיץ אחד עד למשנהו, פסולת הרוח אשר למשכנות אדם; כּכּפּה נשגבה לא תתנשא לעומתם יומם, לשוות עליהם מלמעלה ענוה והוד גם יחד; רוח-רזים, רוח גנים, לא תחלוף עליהם לילה, להדיח מחיקם את יזע הפיגולים. בוקר יקיצו צחיחי-נפש: כל עדתם השוממה יונקת טעם חיים רק מן השם, שם העיר, של משפחתם הפרה ורבה נאחזת בעקיפין בשורש הדל האחד אשר שמו: עיר פרזות. תארם כי יגע עד הלב – ודל הרגש כרגש הרחמים החולף; כי יש אשר יחוֹן המסתכל את תאומי-רחובות אלה, אחים למשפחה צפופה ולא-רוחמה, והרהר בגורלם, גורל עיר: מי תיכּן במקום הזה, בשולי ארץ אשר כולה עלפון-עבר, את הטיפּוס האחד והיחיד של רחוב נחפז ויגע כאחד. זה הנאחז תמיד בעקב רעהו, הממליט מכל הוויתו רק בתים לשבת ודרכים למהומה, הניבּט למלוא ארכו רק בפרצופי רחובות דומים לו לתואר ולתפלוּת, המאמץ את כוח שטפו עד כדי מילין – ולא יגיע לעולם למקום סתרים של עיר, לא ילָחץ כמרוּחם לנד-אילנות, ולא יעביר את שטפו הדלוח דרך הכיכר הצלולה והגדולה – למען צאת מן העבר האחר מזוקק ומחודש לתכלית? רק בלילות היחוּד אשר בעונת הגשמים, עת רוחות רווים מתפלשים במלוא כל הארץ, וטפות המטר ידפקו אל כל עבר וקולן כקול רזים קטנים הנופלים משמים – אז יש אשר גם העיר הזאת, לוחכת העפר, תעמוד פתאום רחוצה ומשובצת אגלים, כאילו שטף אותה ממחבואיה לשד חיים; רחובותיה יסוֹבּוּ לעברים כדרכים זכּות, גגות בתיה ירוֹנו יחד את רינת הגשם, החוזרת חלילה כרינת נצח, אילנותיה הבודדים ידובבו על פני כל הקריה בלשון העלים העז – ודמות טובה תדבק לשעתה גם במקום הזה. האמנם השׂיגוה פתאום, בליל סועה, נצורות או חליפות? לא, זאת היא רק מסכת-חלוף הנתלית על פני הדברים בשעות הרחמים ובשעות הזעם אשר לטבע, עת לא יוּכּר שוע לפני דל ועיר פרזות לפני קריה עזה.

מי ינוּב בחוצותיך, תל-אביב? האיש הישראלי המצוי, זה שאיננו שובת לעולם מדרכי חייו, ימצא בך את מיטב ישרו: את ההתמדה; הפיקח אשר בקרבנו יראה פה לנגד עיניו את בחירת השגותיו: את הקו ההולך במערומיו ולא יתבושש. ואולם הילדים אשר עִמָנו לא ימצאו מחסום לנפש; העיר הזאת המיותמת מראשי פינות ומחליפות תחומים כשטח של כברה – אשר אין לה שאָר קריה, המפוצלת עד-תוֹם לרחובותיה, המיותמת מראשי פינות ומחליפות תחומים כשטח של כברה – תרקידם ללא תכלית כאשר תרקיד הכברה את עדשיה. לקח מאליף לא יצמיח פה נצורות; גם חלום-העם הגדול, אם נציגנו מול עין-הנפש אשר לטף, יעמוד אילם ומבוּיש בפני דמות העיר אשר עשינו: עיר אשר חוצות חייה רודפים איש אחיו – ומלפניהם ומאחריהם אין תכלית-הוד, אין תואר-נשגבות, אין פתרון למען מישרים חדשים.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

זכרונות קוטיק -- ראש דבר

מאת יחזקאל קוטיק (זכרונות ויומנים)

תכונתה המיוחדת של העיר הדמיונית זוֹרָה היא, ש“כל מי שראה אותה פעם, שוב לא יוכל לשכוח אותה. אבל אין היא מטביעה בזיכרון כל רואיה מה שמטביעות ערים אחרות הראויות שיזכרו אותן, דמות של עיר יוצאת דופן. סגולתה של זורה היא בכך שהיא נחרתת בזיכרון על כל פרט ופרט שלה, בסדר הרחובות זה אחר זה ושל הבתים שלאורך הרחובות ושל הדלתות והחלונות אשר בבתים, אף כי אין אלה מציגים לראווה איזה יופי או ייחוד… עיר זו, אשר אינה נמחקת מהזיכרון, הינה כמו שלד או רשת שבין קוריה יכול כל אדם לשבץ את הדברים שהוא רוצה לזכור: שמות של אישים מפורסמים, סגולות, מִסְפָּרִים, סיווגים של צמחים ומתכות, תאריכים של קרבות חשובים, מזלות וכוכבים, חלקים של משפט. בין כל פריט של מידע וכל נקודה שעל המסלול, הוא יכול למצוא קשר של קרבה או ניגוד, אשר ישמש לו מזכרת בכל רגע.” 1

ספרנו זה מזמין את הקורא העברי לטיול בערים ובעיירות שהיו ואינן עוד, ובכל זאת אינן נמחקות מן הזיכרון. “נעורי עברו עלי בעיירה קטנה אופיינית” - כתב יחזקאל קוטיק בהקדמה לספרו, שראה אור לראשונה בשנת תרע"ג - “שם חיו יהודים דלים אבל רגועים, ואם מותר לומר כך, היו אלה חיים של טעם… היום כל זה אינו קיים עוד, שירתן של העיירות האלה נָדַמָּה ואיננה.” אך כינורו של קוטיק הצליח להפיק מאותם מחוזות של זיכרון, דמיון ורגש צלילים ענוגים ומפתיעים, שמעטים כמותם בתולדות תיאוריה של העיירה היהודית במזרח אירופה.

הרעיון להכין מהדורה מתורגמת ומבוארת מזיכרונותיו של קוטיק עלה בדעתי בשנת תשנ"ה, כאשר לימדתי באוניברסיטת תל-אביב תרגיל על “חסידות והשכלה במזרח אירופה לאור ספרות הזיכרונות”. הבאתי בפני תלמידי תרגום של כמה קטעים ותגובתם עודדה אותי להתמיד במפעל זה. מלאכת התרגום נעשתה בשיתוף פעולה מלא ביני לבין אמי מורתי, רחל קרונה, שנכבשה אף היא בקסמם של הזיכרונות ונענתה בהתלהבות לאתגר שבתרגומם. על מסירותה, מרצה הבלתי נדלה, חוכמתה וידיעותיה הרבות אני חייב לה תודה ואהבה שאין להביען במילים. “שלי ושלכם - שלה הוא” (נדרים נ, ע"א).


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.