מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

חמר וקדש

מאת: משה ליב לילינבלום

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

חמר וקדש / משה ליב ליליינבלום

______

שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל בתחלת שובם לתחיה: עזרא ונחמיה.

עזרא דאג לקדושת העם ולחייו הרוחנים, ונחמיה עמל להיטיב גם את חייו החמרים. עזרא “הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט” והבדיל את הנשים הנכריות, ונחמיה הוסיף ובנה את חומת ירושלים, נצח בעצמו על עושי-המלאכה מבלי לפשוט בגדיו גם בלילה, השיב להעניים את “שדותיהם, כרמיהם, זיתיהם ובתיהם ומאת הכסף והדגן, התירוש והיצהר”, אשר נשו בהם העשירים, הביא “אחד מן העשרה לשבת בירושלים עיר הקדש ותשע הידות בערים”, ובכל פעולותיו נראה, כי הוא היה האדם הראשון אשר בא “לבקש טובה לבני ישראל”.

ופעולת שניהם הביאה ברכה מרובה לשבי הגולה. הם אמצו אותם בחומר וברוח ויתנו להם תורה ודרך-ארץ, דת אל וחיי אדמות.

אחרי מותם קמו דורות אחרים, ומסבות הזמן גרמו, כי לעזרא היו תלמידים נאמנים, אשר האריכו את פעולתו לדורות, ולנחמיה לא היו תלמידים.

תלמידי עזרא היו אנשי כנסת הגדולה, החסידים הראשונים, הסופרים שנקראו גם פרושים והבאים אחריהם. כלם דאגו בעד הרוח, סלסלוהו ורוממוהו, “ספרו כל האותיות שבתורה”, תקנו נוסחאות של תפלה ועשו סייגים לתורה. אך בעד חיי החומר של העם לא היה מי שידאוג. תורת-החיים ופקודיה, "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ", נהפכה לתורת חיי הנשמה אחרי המות. כל העולם כלו היה רק כפרוזדור לפני הטרקלין, ומי ישים לב לפרוזדור? הטרקלין צריך להיות מרווח, מלא אור, מהודר בכלים נאים וכיוצא בזה, אבל הפרוזדור יכול להיות קטן וצר, מלא צללי-אופל וריק מכל דבר המרחיב לבו של אדם.

עד כמה היו החכמים מזמן ההוא מוכשרים להבין איזה דבר הנוגע לחיים החמרים, יוכיחו לנו דברי בן-סירא, המלאים ענין גם מפאת מבטו על חכמי זמנו, גם מצד מצב האומנות בימים ההם. הוא אומר לנו (בפרק ל"ח):

“הוגה בדת אל לא יעמול במלאכה ושוחרי תורה לא ייגעו בכפם”

“חורש בבקר איך יחקור ונוהג במלמד איך ילמד?”

“בעמל ופרך יבלה שנותיו ותמיד **שיחתו את פָרים”**

“חניוני לבבו לשדד אדמתו ולבלול לבקריו בקר וערב”

“חרשי עץ ואבן יומם ולילה לא ישבותו”

“ומפתחי פתוחים על משמרתם ישקודון לתאר ולשנות מעשימו בהשכל”

“חרש ברזל על פעולתו יחרוש ועיפה נפשו מעשן האש ומהלמות פעם…”

“ומקול הפטיש תצלינה אזניו וכל חפצו אך ללטוש ולהיטיב ולהישיר פעלו”

“יוצר חרש על האבנים יעמול ברגליו יגולל גלילו ועיניו על מדה וערך יביטו”

“פעם יוצר הכלי בידו ופעם ירכך הטיט ברגלו”

“אחר יחשוב לדשן הכבשון ולטוח הכלי בטיט”.

בן סירא אינו מכחיש בבינת רוחם ושקידתם: אינם שובתים יומם ולילה, הם שוקדים לתאר מעשיהם בהשכל ומקפידים על המדה והערך. ולא עוד אלא שהוא מודה שהם יסוד עולם ואי-אפשר להתקיים בלעדיהם!

“בכל עיר לא יפקד מקומם ובהפקדם לא ילין בהם (באותן הערים) ולא ידור בהן אדם”.

אבל כל זה איננו שוה לו:

“אפס כי לעצה לא יכונו ובקהל עם לא ירומו”

“על כסא משפט לא ישבו כי לא ידעו דת ודין”

“נבער לבם מדעת לעשות משפט ומליצה אין בפיהם”

“אבל כל צרכי ארץ בידם יכונו, לכן תחת משאם יומם ולילה ירבצון”

“לא כן (האיש אשר) שם לבו לתורת ה'…”

“דברי אנשי שם ידרוש ובעמקי משליהם ירד”

“על תעלומותיהם ישכיל לחקור כל חידה ומליצה (למצוא בדבריהם מה שאין בם)”

“לו יאות משמרת שרים ומהלך בין נגידים…”

“בקר ישחר פני יוצרו ולפני אלהים ישפוך שיחו… ועל חטאתיו יבקש רחמים”.

ובכן אך אלה שאין להם שום הבנה בישוב העולם ובדרך-ארץ הם-הם המורים הטובים והשופטים המומחים לעם, לא כהתנאים אחריהם שהתפרנסו ממלאכתם.

הדברים האלה מתארים למדי את התהום העמוקה אשר השתרעה בין המורים ובין העם, ועד כמה היו הראשונים, שהשקיעו עצמם רק בחקרי חידות ומליצות אנשי-שם ובתפלה, מוכשרים להיות מנהיגי העם בדרך החיים החמרים. אם נוסיף על זה את ההלכות המעציבות, שפירות עמי-הארץ היו דמאי וכי בכל ימות השנה, מלבד בימי הרגלים, היו עמי-הארץ, היינו רוב מנין ורוב בנין העם, מטמאים במגע – תהיה התמונה שלמה לפנינו…

ואת תורת בטול החיים, שהטיפו המורים ההם ושמלאה אחרי כן את כל חללה של ספרות עמנו, הננו מוצאים במקום יותר קדום. קהלת אומר, כי “יש דברים הרבה מרבים הבל (בשאלת) מה יותר (טוב) לאדם”, ומצדו הוא מתפלא ואומר:

“מי יודע (להחליט באמת) מה טוב לאדם?” והוא מפרש דבריו וחושב את הדברים המקובלים בעם (בלי ספק על פי השפעת מוריו) ליותר טובים:

“טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו; טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה… לב חכמים (סרס המקראות) בבית אבל ולב כסילים בבית שמחה; טוב כעס משחוק… טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים”, ומסיים בדעת עצמו, דעת הספקן הגדול והאיש החפץ שמחה והנאת החיים: “וגם זה (וכל ההנחות הנ"ל) הבל, כי העשק (העבדות שנשקע בה העם ועמו מוריו בזמן השעבוד למלכות פרס) יהולל חכם (ובשביל זה באו החכמים לידי בטול החיים, שמחתם והנאתם, בלי חשבון, ובאמת) טוב אחרית דבר מראשיתו”, כלומר: לא בענג ושמחה ולא באבל ופרישות עיקרו של דבר, אך בהאחרית שהוא מביא, אם תהיה בו תועלת, או לא; כי הסבלנות של איש ארך-רוח טובה מגאותו של גבה-רוח; כי הכעס והמרירות בחיק כסילים ינוה, והדרך שיבור לו האדם היא: אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה.

אך לא קהלת, לא זה האיש שאמר: “כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה”, היה בין מורי העם, המורים ההם היו אחרים לגמרי.

ואת פרי תורתם בביטול החיים החמריים ותגבורת דקדוקי הסייגים ואת כח השפעתם הגדולה על העם אנו רואים ממעשה מוזר אחר זה, שכל העם היושב בירושלים, וגם ראשיו וגבוריו בכלל, ישבו בחבוק-ידים בעת שכבש תלמי סוטר את ירושלים, מפני קדושת השבת, בעוד שבתורה לא נזכר בשום מקום שירית חיצים והכאת אדם אסורות בשבת, ומלבד חריש, קציר, הבערה וקשישת עצים, אסורים שאר האבות מלאכות והתולדות בשבת רק מטעם באסורי דברי סופרים. מורים כאלה, אשר גם לעת אסון כללי ולאומי, כמו כבוש ירושלים, הרג רב, שבי לעבדים ושפחות – לא יכלו להגיע אל ההגיון הפשוט של המאוחרים מהם, שגם בנוגע למקרים פרטים אמרו:“חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה”, מורים כאלה לא יכלו להיטיב כלום להחיים החמריים, רק להעיב אותם ולהחשיכם, ואין צריך לומר, שלא היו מוכשרים להיטיב את חיי העניים, כמו שעשה נחמיה.

אם נרצה לדעת מקצת מן היחס של העשירים בימים ההם אל העניים – נוכל למצוא אותה1 בדברי קהלת, אשר בלי ספק לא מדמיון לבו בדה אותם, אך לקחם ממראה עיניו. מצד אחד היו יחידים, כיוסף בן טוביה והורקנוס בנו, אשר מלבד “שקנו להם עבדים ושפחות ומקנה צאן ובקר הרבה – כנסו להם גם כסף וזהב וסגולות מלכים, עשו להם שרים ושרות ותענוגות בני האדם וכל אשר שאלו עיניהם לא אצלו מנפשם”. ומצד השני – “דמעות עשוקים, עבדים רוכבים על סוסים ושרים הולכים כעבדים על הארץ, עשק דל וגזל משפט וצדק ומקום המשפט והצדק שם הרשע”, אבל מה עשה גם חכם הדור הזה, אשר ענד לראשו (במחשבה) עטרת “מלך בירושלים” והיה בלי ספק ממרום העם, בעד עניי עמו? הוא יעץ להם עצה טובה: “ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר, כי עוף השמים יוליך את הקול”!

על צרות השעבוד והעניות נוספו גם הנזירות והפרישות, שהטילו המורים על כל העם. המורים ההם, בדאגם כל כך לנשמות העם, לא השכילו לתת להעם גם מזון רוחני. כל הלמוד להעם היה רק ע"י קריאת התורה בשבתות בקהל והפצת הסייגים והדקדוקים, ורק שמעון בן שטח, איש רב פעלים ולא בטלן, היה הראשון שיסד בתי-ספר בערי הפלכים וגם זה רק לנערים גדולים. תחת זה גזרו טומאה על כתבי-הקדש, כדי שלא יקראו בהם… את הדבר הנפלא הזה מבארים לנו “מפני חבתן”, ואולי יבואו אחרים ויאמרו, כי גם טומאת עמי-הארץ היתה מפני חבתן. אבל האומר, כי גם עצמות יוחנן כהן-גדול טמאות רק משום חבתן, הלא יצטרך לומר שלא כהלכה, שעצמות המן בן המדתא ואנטיוכוס איפיפנוס אינן טמאות.

כה חי העם במחשכים, אמת, כי העשירים הגדולים לא חסרו את נפשם מטובה. הזהב הוא תמיד תריס חזק מאד בפני הרוחניות הקיצונית, ולרוב גם בפני רוחניות כל-שהיא. וכל אלה שהיו מצופים זהב, כיוסף בן טוביה, בניו וחבריהם, לא חדרה אל לבם שום רוחניות יתירה ויהנו מן החיים ככל אשר היה בכחם. אך המורים והעם היו פרושים גמורים, רחוקים מן החיים ומכל הנאה בחיים, ונדרי נזירות היו לשבח ולתהלה.

אבל טבע האדם דורש את שלו; לזמן אפשר להכניעו, אך לא לגמרי. ביחוד מתעוררת המהפכה, בשעה שהכנעת הטבע מגיע עד לקיצוניות, ואז, באיזו שעת הכושר, הטבע חוזר וניעור, אף מתגבר ועולה על-פי-רוב עד הצד הקיצוניות השני, ולא לחנם אמרו חכמים, שהקצוות קרובות זו לזו. די היה לרבים מן העם, שנשקעו תחלה בפרישות יתירה ובנזירות מן העולם, לבא באיזה יחס עם היונים, לראות תענוגיהם והוללותם – והנה באה מהפכה נוראה! הכהנים עזבו את עבודת המקדש ללכת אל בתי-המשחק. צעירי ישראל התגוששו ערומים ברחובות קריה והעבירו מעליהם גם את ברית אברהם, זרע הקדש טמא את נפשו בבשר החזיר, תורת ישראל היתה למרמס ועל הררי ציון הָמלכו אלילי היונים!

בני ישראל מן הדור ההוא ואחריו שישבו במצרים, מרכז ההיליניזמוס, היו בכל זאת נאמנים לעמם ולתורתם, ובני ישראל בארצם, אך נראה להם קצה ההיליניזמוס – וישתובבו משובה נצחת! הסבה לזה היא כאמור. בני ישראל יושבי מצרים לא השקיעו עצמם בפרישות ורוחניות, היו בני ישראל נאמנים לתורתם ובני-אדם יודעי הנאת החיים, ועל כן לא היו להם משובות היונים כאור פתאום ליושבי חשך ימים רבים, המכה אותם בסנורים. גם בין המחלות יש כאלה, אשר אם נקליט טפות ידועות מארסן אל גוף האדם, אז לא תשלוט עוד המחלה ההיא באדם ההוא להכריעו. גם אהבת החמריות והנאת החיים, שהיא טבעית לאדם, אינה מהפכת משורש את האדם הרואה משובת החיים, אם יש בו כבר מדה ידועה מהנאת החיים. אך בני ישראל יושבי ארצם בדור ההוא, אשר מאות שנים חיו בפרישות ונזירות, השתוללו בראותם חיים חדשים, חיי תענוגות, הפקרות והוללות, ההפוכים מן הקצה אל הקצה לחייהם הם.

האסון שהיה לישראל על ידי המהפכה הזו נודע לנו מדברי-ימי-עמנו בזמן גבורי נס החנוכה, מתתיהו החשמונאי ויהודה בנו, ואשר את חג הפדות מן האסון הזה הננו חוגגים מדי שנה בשנה.

והאסון היה לא היה היחיד בדברי-ימינו. מחזה כזה ראינו גם בדור פריעדלענדער והענריעטע הערץ, שהיה דומה בהרבה דברים לדור יזון ומינילאוס, ורק החשמונאים חסרו בו. גם אז התנגשו יחד חיי הבטלנות והנזירות ברוח בעל “פרי מגדים” וכל חבריו, שפרשו מצודתם על כל בני ישראל באשכנז ופולין, עם חיי ברלין העליזים, ויצא לנו דור סורר ומורה, אשר יצא לבלי שוב עוד…

והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור, בכל עיר קטנה מתחום-המושב, במקומות, אשר עוד חשך אפלה פרוש על פני בני עמנו וכל חיינו אינם אלא רוחניות ופרישות, בעת אשר פתאום יגלה לעיני איזו צעירים איזה אור מתעה…

את הדברים האלה עלינו לזכור תמיד. חינוך רוחני בלי חינוך חמרי, חיים רוחניים בלי חיים חמריים סופם להביא מהפכה של כליון. את זה לעמת זה עשה האלהים, הוא יצר את האדם עפר מן האדמה ואחר כך נפח בו את הרוח. “טוב תורה עם דרך-ארץ, וכל שלא נהנה מן העולם עתיד ליתן את הדין”. הכל טוב במדה ובמשקל. גם כח האדם יש לו גבול וגם להרוח דרוש משקל. עם זה צריך האור הרוחני לבא בהדרגה: “יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך הוא מוסיף והולך”; אך גם בדרך ההוספה צריך להזהר מן הקיצוניות, ואם "עשאה (לנר חנוכה) כמין מדורה " אינו יוצא בה…

זהו הלקח שאנו צריכים להוציא מחגנו הלאומי “חנוכה”.


  1. כך במקור.  ↩

משה ליב לילינבלום
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של משה ליב לילינבלום
רקע
משה ליב לילינבלום

יצירותיו הנקראות ביותר של משה ליב לילינבלום

  1. חַטֹּאת נְעוּרִים (זכרונות ויומנים)
  2. לפני הקונגרס (מאמרים ומסות)
  3. לשאלת קיום הלאומיות הישראלית (מאמרים ומסות)
  4. נוספות להמאמר "ארחות התלמוד" (מאמרים ומסות)
  5. מענה רך (מאמרים ומסות)

לכל יצירות משה ליב לילינבלום בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות משה ליב לילינבלום

יצירה בהפתעה
רקע

הבריאה

מאת יוסף זליגר (מאמרים ומסות)

נדפס ב“יבנה” גל. א. קרקה תרע"ב


“בראשית ברא אלוהים את השמים והארץ”. זה סוד חכמת הטבע בכל מקצֹעותיה, קץ ותכלית כל הדעות והסברות, אשר עלו על לב אדם לבאר את המציאות ולגלות את הסבות אשר בעבורם המחזות תלוים זה בזה ומשתלשלים איש מרעהו. כל העולמות אשר השגנו ואשר לא השגנו, נבראו בידי שכל נצחי בחכמה ודעת, זאת היא כל תורת הטבע וכל חוקריו ומגלי עמקותיו מימי אנוש עד היום הזה, ומעתה עד דור אחרון, אינם כי אם מפרשים לפסוק הראשון של תותרת משה, בין שידעוהו ויהגו בו בחרדת קדש, בין שיתעלמו ממנו בשגגה או בזדון.

אם ימצא חוקר הצמחים איזה גרעין עטוף כנפים ואחרי כן יראה, כי בכנפים האלה הרוח מביאה אותו על אדמה פוריה, למען הצמיח שם עץ פרי למינהו, ישמח להכיר את הכליות שבכנפים, כי הנן מכֻונות לתכליתן; ואם יתמה המנתח על הטחוןל שבגוף האדם, למה הוא משמש? הלא יעשה זאת בחזקה, שאין דבר מיֻתר בטבע. ואם יחשוב אדם על איזה חפץ בעולם, כי לא נברא בשכל כי אם היה מתמיד או נעשה במקרה בלי תכנית ותכלית, לא קשה יקשה לו עוד מאומה בצורת החפץ ההוא ולא יסבֹר בו שום סברה, כזאת הננו עושים בדבר עשוי בידי אדם, שאיננו חשוב בעינינו ואיננו מקוים למצא שכליות במעשה ידיו. לו חשב איש מחשבה כזאת על איזה דבר המצוי בטבע, לא התבונן בו ולא הי לו שום מקום לחקֹר בו. ואם אין קשר וחבור בין המקרים השונים של הדבר ההוא, יחלֹם למצא בו חק קבוע ואיך זה יעסֹק בחכמת הטבע המיֻסדת כלה בהנחת חֻקים קימים בחמרים ובנפשות? אבל באמת לא שמענו ולא ראינו מעולם איש שאיננו מחזיק קביעות וחֻקיות בכל הדברים, שאינם עשוים בידי אדם, לא בקני הטפשים ולא בגדולי החכמים.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.