מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
זרחי, י'. (תש"ו). ארץ לא זרועה. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-04-21. http://bybe.benyehuda.org/read/10291
MLA:
זרחי, ישראל. "ארץ לא זרועה". פרויקט בן-יהודה. תש"ו. 2018-04-21. <http://bybe.benyehuda.org/read/10291>
ASA:
זרחי, ישראל. תש"ו. "ארץ לא זרועה". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-04-21. (http://bybe.benyehuda.org/read/10291)

ארץ לא זרועה

מאת: ישראל זרחי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: עם עובד; תש"ו

סוגה:

שפת מקור: עברית

פרק ראשוֹן: המית גלים

הספינה היתה עושה דרכה במתינוּת, מושכת עמה שוֹבל לבן בים של תכלת, שביל מפעפע וגועש, המעלה פקעות לבנות, נוצצות באור חמה. ככל שהספינה רחֵקה, רוגע השביל ונמוג במים שאין להם סוף, ובמקום שהספינה עוברת היא שבה וחורשת נִיר לבן ומבהיק בשדות הים הכחולים.

כבדה היתה הספינה, טעונה משא ואדם לרוב. אף שדפנותיה מבחוץ היו ממורקים וצבועים כשל ספינת-טיול, לא היתה מבפנים אלא ספינת-משאות גסה, אשר רק בתחתיתה הוּקצה מקום לבני-אדם, שביקשו ללכת בה לארצות-המזרח. בין טורי התיבות והארגזים הגדולים ישבו שתי קבוצות נוסעים, אחת שונה מרעוּתה. מכאן סיעת צליינים רוסים, עולי-רגל שהניחו ביתם ושדם והיו מכתתים רגליהם בדרכים רחוֹקוֹת, הגיעו לנמל דרומי של ארצם וירדוּ בספינה זאת, לקיים נדרם וללכת לארץ-המזרח, להשתטח על קבר משיחם. מכאן סיעה קטנה של יהודים זקנים, מעוּכים מעט ושחוּקים, שהניחו בתיהם, מכרו כל מיטלטליהם ופרשו בים הגדול בשביל לילך לארץ-האבות, לנשום אוירה בערוֹב יומם ולהיקבר בבוא שעתם בעפרה.

בכת הצליינים היו גברים ונשים, זקנים וצעירים; צלבים גדולים בצואריהם ושערות ארוכות לראשם, מכנסים רחבים תחובים להם במגפים גסים, הנשים מטפחות ארוכות-שולים על ראשן וחרוזי אלמוגים על צוארן. הם יושבים מסביב למיחָם של נחושת, לוגמים תה מַהבּיל מספלים גדולים ומסַפּרים סיפורים; פעמים נותנים קולם בשיר, ואף שעיניהם נשׂוּאות לקבר הקדוש, עולים מצלילי שיריהם געגועים גדולים לשׂדות הרחבים שהניחו מאחוריהם ולבתים הקטנים שבחצרותיהם, שסליל עשן עולה ומיתמר עם בוקר מארוּבּוֹתיהם. והיהודים, היושבים עמם בספינה, רובם זקנים וזקנות, פניהם מצומקים ועיניהם דהות, והם יושבים בפינתם צפופים ודחוקים, כסיעת ילדים נפחדים שנגע בהם מורא של לילה. פעמים הם אוחזים איש בידי רעהו ומנחמים זה את זה בחשאי, ובעיניהם פליאה רבה והבהוב של צער, ספק על מה שהניחו מאחורי גבּם, ספק על מה שמחכה להם בארץ, החקוקה על לבם כל ימי גלותם. אינם שרים, אף אינם מסַפּרים זה עם זה, ורק פעמים יאחז ישיש בזרוע ישישה ויאמר באנחת-לחש:

– אַה, אלי, אלי, לארץ-ישראל אנו נוסעים, אה, לארץ-ישראל ממש? אַשרינו שזכינו, זקֵנה, אשרינו שזכינו בערוֹב ימינו…

בפרוֹס השבת נתעוררה רוחם וערכו שולחן של שבת; פרשׂוּ מפה לבנה על גבי תיבה גדולה, העלו נרות בפמוטות של כסף ישנים, שאשה הוציאה מאַמתחתה, קמוּטים מעט מרוב ימים, ואף חלה קלוּעת-בצק שלוּ מצרורותיהם, אפוּיה בבית הרחוק שבעיירה, והניחוּה על גבי המפה, וכשישבו אל סעודתם היו מזמרים זמירות בקול של שבת, בדביקוּת ובאמוּנה עד כלוֹת הנפש. וסיעת הצליינים יושבים אותה שעה בפינתם מחרישים ונותנים בהם עינים סקרניות.

על הסיפוּן מהלך איש צעיר, שעדיין לא הבשילו נעוריו. אין הוא בסיעת עולי-הרגל לקבר הקדוש, ואף אינו בסיעת היהודים הנושאים שארית חייהם לארץ האבות. הוא לבוש מדים מבהיקים, כחולים, וסרט של תכלת מתוח לו לאורך מכנסיו הארוכים ואף לופת את כובע-השׂרד שלו ומקשט את דש מעילו המגוהץ, שכפתורי-כסף נוצצים משבּצים אותו שתי וערב. שׂערותיו היורדות לו על ערפו בתלתל דק עשויות בטעם בני-הנעורים, ושׂפם על שפתו, רך וטוב, כאילו לא קצרו בו עדיין אפילו קציר ראשון. בדביקוּת רבּה הוא פוסע מסוף סיפוּן עד סופו, רק המעקה שׂם גבוּל לפסיעותיו, ועיניו תרות בעצבות את מרחבי הים.

כשקרב ליל השבת ולקה אור היום, היה עוד מהלך על הסיפוּן, עד שקרב אליו יהודי קטן וצנום, מסיעת הזקנים שבספינה, עמד לפניו שעה קלה מפני הכבוד, ואחר אמר בהיסוס ובלשון רכה:

– ימחל כבודו, הלא יהודי הוא, יהודי הנוסע לארץ-ישראל, לא כן?

הצעיר סקר את האיש בחיבּה. דל היה וקטן-קומה, זקן דליל, אדמוני, עוטה את פניו; כבר היה לבוש חלוק של אַטלס לכבוד שבּת, ועל מתניו חגוֹרה שחורה קלוּעת מֶשי; איש לא זקן, המלַוה את קבוצת הזקנים בדרכם לארץ-הקודש. הצעיר פסע לקראת היהודי האדמוני וביקש להבטיחו בקול חם:

– בודאי, בודאי שאני יהודי…

– אם כן, יעשה עמנו חסד ויגרום לנו נחת-רוח גדולה; יקבּל עמנו פני שבּת ויסב לשולחננו, הלא שבּת-קודש היא, וכבודו כאן, כנראה, יחידי…

סוֹמק פרח בלחייו של הצעיר ונתן בלב הומה את הסכמתו והסב עמם אותו ערב והאזין לזמירותיהם, תחילה כאיש מרחוק בא, אורח על שולחנם שאין חלקו עם המאָרחים, ואחר כך גרפה אותו התלהבותם, לבו פעם ופניו להטו וביקש לסייע להם בקולו החזק; והיה שר עמם בהתעוררות, עד שהאיכרים הרוסים נתקרבו, תמהים על המלומד הצעיר מבתי-המדרשות של הבירה, היושב כאן ישיבת אורח עם סיעת היהוּדים הזקנים, אוכל לחמם ושר שיריהם בהתלהבוּת גדולה.

עד שעה מאוחרת של חצות ישב במחיצת היהודים הזקנים, וכשנטל מהם פרידה טיפּס במדרגות צרות, שחבלים גסים עשׂוּיים להן כמין מעקה, ועלה בסיפוּן העליון. לילה שלֵו פרוּשׂ היה על הכל, ושמים עשירי-כוכבים נטו חוּפּתם על הספינה העושה בלילה דרכּה. הים רבץ כבד-תעלוּמה, גליו שקוּעים בחשכת הליל, ורק לפעמים מבריק גל רחוק באור חולף. בקרן הסיפּוּן נמצאה לו פקעת של חבלים, ישב ותמך בה ראשו הלוהט. מבטו תעה בשבילי הכוכבים הגבוהים, עד שבאה עליו תנומה. תחילה ביקש עוד לעורר את רוחו ולחשוב בדברים הרוחשים בלבו, אך עצבוּת ירדה עליו מן המרחבים, בדידוּת גדולה נקבה נפשו, עצם את עיניו בכבדוּת ונרדם.

כשפקח עיניו לא זכר אם ישן שינה גזולה ואם לא. שמי הכוכבים היו גבוהים מאד, הים לא נראָה ורק מצולתו המתה מתחת לספינה וטרדה עליה את שלוָתה, רוח אחרת היתה עכשיו עמו. תכוּנתו לנסיעה והפּרידה הנרגשת מהוריו בנמל אוֹדֵיסה, ומבוכת הפגישה עם הנוסעים היהודים בספינה – הכל נשר מעליו פתאום כקליפה ריקה, וזו לו שעה ראשונה שהוא חש עצמו שלֵו, בודד עם עצמו, כאילו הוסרה המחיצה בינו לבינו וניתן לו לבדוק את נפשו בלא עדים. בכל אלה הימים משוּל היה כאיש בהוּל שאין לו שהות לתת דעתו על עצמו; עתה, כיון שפסקה בהלה, עמד והתחיל תוהה על מעשיו. כל מערכות לבו הוּצתוּ וימיו הצעירים להטו באש גדולה. בבהירות רבה ראה עכשיו מחזות חייו, כאשר יִקרה בשעת-חסד גדולה, כשפתילה דועכת מַגעת פתאום לשמן המאוֹר, והיא מעלה שלהבתה ודולקת באור בהיר. לבּוֹ גָאָה בגל חם, מראות לוהטים היו מרחפים לנגד עיניו כלשונות של אש, ושלהבתה נגעה בלבו – ילדוּת רחוקה, בהירה, מילאה את כל נפשו.

עודו חובש ספסל בית-הגימנסיה, נגעה אל לבו צרת העם הרוסי. נסיכים ובעלי קרקעות, הטובלים בזהב ובאבנים טובות, רוֹדים בעם האיכרים המרוד והעני, העמל כל ימיו על פת לחם חרבה; מה גדול העוול ומה עצוּם העושק, העולם צריך היה תיקוּן גדול, ועליו, עליו שׂוּמה לתקנו, הוא החייב לתת כל אונו למולדת הגדולה והאוּמללה, הזועקת מרוב כאב ומשוועת לגאולה. עודו בכיתה אחרונה של בית הגימנסיה הרוּסית, נספח אל אגודת צעירים ששׂמוּ להם תפקידם לפקוח עינים עצוּמוֹת של העם העשוק וללמדוֹ, מי חמסוֹ ומי עשקוֹ; וכשתיפּקחנה עיניו יתיר אסוּריו ויֵצא מעבדות לחירות. בן שבע-עשרה היה בצאתו לעבוד בעם, עבודה גלוּיה לעיני העולם כולו, שאליה נשׂא עיניו מימים רבים ועליה חלם מיטב חלומותיו.

בעיר-המחוז הסמוכה נערך יריד-השנה הגדול, שמעמדו ברוב עם, ומסחר ושעשועים חָברוּ בו יחדיו. מבעוד יום פשטו עגלות של איכרים לרוב, שהיו באים אל היריד מכפרים רחוקים, מביאים עמם מתנוּבת שדותיהם ולוקחים הביתה ממלאכת הערים. ואף הוא, דרדק של בית-מדרש, נסע אל היריד בבגדי-השׂרד המבהיקים, צוארון קשוי למעילו וכוכב נוצץ בכובעו, לבוש כבני מרום הארץ. אך הגיע לעיר, מיד בא ונדחק לטבורו של היריד, מקום כל הדרכים נפרשות ונעשות שם כמין כּכּר קטנה ששולחנות התגרים עומדים בה, עמוּסי סחורות, בדים סַסגוֹניים וצעצוּעי-תינוקות מופלאים, ומגפי-עור יקרים, וּמטפחות-נשים מרהיבות עין וסיכות ומסרקות למיניהם. ומאחורי השולחנות עומדות העגלות הריקות בגורן עגולה, והסוסים שהותרו מרתמתם עומדים ומרכּינים צואריהם וטומנים ראשיהם בשׂק המספוא שעל גב העגלה. בלא שהיות יתירות בחר לו עגלה עזוּבה מבעליה, שעמדה באמצע המעגל, טיפס ועלה על דפּנותיה השטוחים, ורגע לחץ את ידיו אל חזהו העולה, ואחר פנה כה וכה, ובראותו כי אין איש נותן עליו דעתו, פרשׂ ידיו ברחבוּת וקרא קריאה גדולה:

– אחים חביבים, איכּרים רחימאים…

פנו אליו האנשים הסמוכים לעגלה, ואף הרחוקים מעט הגביהו ראשם בתמיהה, לראות מי מוּמוס בא לשעשע את היריד בלהטיו, ומהם אף באו ונצטופפו מסביב לעגלה, לחזוֹת מקרוב בחדשות היריד.

ראה קריאתו עשתה רושם, חיתה בו רוחו, נשם נשימה עמוקה והמשיך בקול גדול:

– שמע, עמי, אחים יקרים, אליכם אני נושא היום את דברי, כדבּר אח אל אח, לב אל לב, אתם איכּרים מעוּנים ועשוּקים, הנוברים כל ימיכם באדמה שאין יבוּלה יבוּלכם, כי אדמתה של רוסיה הקדושה עשוּקה בידי מעטים, המעוּטרים בכל מרגליות טובות, בזהב ובעדיים לרוב, ואתם, העובדים את השׂדוֹת בזיעת אפיכם, מחַסרים מנפשכם כל טובה ומרגוע, ואין לכם פת בסלכם ואתם מחשים. אמנם, כדרך עולם, אימת הגבוה על נמוך, אך הסבוּרים אתם, כי לעולם יקיים התקיף שׂררתו, ויהא מעביד את גבריכם בפרך, ואת נשותיכם יקח לו לשעשועים, ואת ילדיכם יפקיר לחרפת רעב? האם צדק הוא, אחים, שתהיו אתם מוציאים נשמתכם בשדות, ותנובתם ניתנת לאחר, כלום לא דין הוא שתהא הקרקע מתחלקת חלק כחלק בצדק וביושר, לאיש ואיש כפעלו?..

קולו נישׂא ורעם מעל לראשי האיכרים, שהיו מאזינים בענין ואף מנענעים ראשיהם במתינוּת, מסכימים לכל דבריו, כאילו לא היו נותנים תחילה דעתם על אותו ענין, ואך עתה כיון שבא לכאן איש צעיר ומלומד ופרשׂ לפניהם את הדברים כשׂמלה והאיר עיניהם, ראו דבריו דברים של טעם. רבּים זנחוּ עגלותיהם והידקו סביבו הטבּעת, ואפילו סוחרי הבּדים הניחו מידם את אַמת-הברזל השחוּקה והטו אוזן סקרנית לדברי הצעיר המפיל חומה בקולו.

והוא עצמו, מוּסת באש דבריו ושׂמח שמצא לו מאזינים נלהבים וניתן לו לעשות נפשות לתורתו, הפסיק לרגע, לנשום נשימה עמוקה ולהרגיע מעט את לבו הפועם; והנה ראה פתאום מרכּבה קלה נעצרת מאחורי מעגל עגלות האיכּרים, וכומר של עיירתם, מוֹדע ומכּר, שכן-ביתם וידיד הוריו, יורד ממנה במתינוּת, עומד מאחורי קהל המאזינים, משלב זרועותיו על חזהו וסוקר בענין את המון העם.

אך הוא לא יכול להשהות דעתו על הכומר; שוב חזר ופתח את פיו וטרח להסביר לפני שומעיו, שאלוהים לא שׂם פדוּת בין אדם לאדם, וכל ברוּאיו שוים לפניו, אלא אנשים רעים המתנשאים לשלוט עשו עצמם אדוני הארץ וחורשים על גבי עם עני, מוצצים דמו כעלוּקות, ואין תכלית אלא לרמוס העלוקות ולטהר את העם והארץ…

התלהבותו עלתה למרום וכל אבריו נתלקחו. רבים נתקרבו לעגלתו והיו משתאים לדברי הצעיר המרעיש עליהם את היריד, ופתאום ראה את הכומר, לבוש גלימת הכהונה השחורה, מתיר שילוב זרועותיו, מוחא כף אל כף וקורא בקול גדול ובישוב הדעת:

– אחים פּרַבוֹסלָביים, מה המהומה הזאת? ראו גם ראו איך קולו של זה הולך, כלום לא הכרתם את הנער? הרי זה אוסיפּ, בנו של היהודי מגַידוֹב שבמקומנו, הסוחר בתבואתכם. כמה נחמד המראה, איכּרים פּרבוֹסלביים זקנים לומדים בינה מפי נער של יהודים!

תחילה היתה שתיקה שרוּיה בקהל המשתאה לדברי הכומר. כל הראשים נפנו אליו והיו מביטים בו נבוכים, כילדים שקילקלו לפני אביהם. אחר כך החזירו פניהם אל הנער, שעמד בעגלה חסר-ישע, כאילו ניטלה פתאום גבוּרתו. אנשים אחדים, שעמדו רחוקים מן העגלה, נדחפו למעגל פנימה. רוח אחרת היתה עכשיו בהמון. כל הראשים זעו, רבים היו נדחפים, אלה מבקשים לקרוֹב לעגלה ואלה מבקשים לחלוֹץ עצמם מן הקהל. מישהו דחף את הנער ממקומו, מישהו הרים יד, וכעל פי צו לא-נראה, הרסו רבים אל הנער והיו בו הרבה ידים, מהן קפוצות אגרוף, מהן אוחזות שוט ורצועה, וכולן ניתכו על ראשו בחמת זעם ובקצף, והפיות מצעקים:

– גוּר יהודים נבזה, האותנו תלַמד בינה, עם איכּרים זקן?!

שעה ארוכה עמד הכומר במתינות גדולה, שוב שילב זרועותיו על חזהו וסקר את המחזה שלפניו, ואחר קרא בקול שקוּל ובסבר טוב:

– דייכם, אחים פּרבוֹסלביים, הניחו לו, הרי עודנו נער, הרפו ממנו, רחימאים, למען רחמי הנוצרי…

והוא ניגש בפסיעה מדוּדה, בידר בידיו את המון העם, שהיה סר מפניו ביראת-כבוד, נטל ביחד עם העגלון את הנער הפצוע, הטילו במרכבתו ונסע עמו הביתה. בבואו לעיירה פקד לעצור אצל בית הוריו, שחרדו מפתחו מבוהלים, ואז הושיט יד אל גוף העלם שדמו זב על מלבושיו הקרועים, ואמר במתינוּת הדעת, כמושח כל מלה בשמן הטוב:

– השתולל מעט הנער שלכם ביריד, וביקשוּ האיכּרים ללמדו לקח; קחו לכם אותו, אולי יקח מוּסר. הפעם עלה בידי להציל את חייו, אך להבּא ישָמר לנפשו, לא תמיד תזַמן אותי ההשגחה בשעה טובה ומוּצלחת, ויהא זועק לשמים…

אפילו עיני הוריו הכּלות ביגון ומורא לא יכלו להתיקו מן העבודה בעם. אך מה שלא עשו אמרי המוסר ועיניהם הדומעות עשו שנותיו הצעירות. במרוּצת הזמן רחק מעט מן הפעוּלה, עוֹמס-העבודה על סף לימודיו בגימנסיה דחה לשעה את עיסוקו למען הרעיון, וּכשבא באוּניברסיטה של פּטרבּוּרג, התחיל נוהג חירות בעצמו והרגשת נועם מילאה את כולו, שׁיצא מרשות הוריו והיה גבר בגברים. בבואו מן העיירה לעיר-הבּירה, נבוך תחילה משפעת הבריות שראה. לשעה הדהים אותו אורח-חיים שלא ידע עד כה. אך תענוגי בני-הנעורים קסמו לו, שכרון גדול בא עליו ופליאה רבּה, ודחק את העבודה בעם לשעה יפה יותר, לאחר שיגמע מעט מקובעת החיים וישתול עצמו בחיי העיר הגדולה.

אותו ערב היה מכין עצמו בחדרו שבשכונת בני-טובים לנשף גדול, שפרחי סטודנטים היו עורכים בבית גדול שבּטבּוּר העיר. הכל נדרשו לבוא במַדי יום-טוב הכחולים, חגוּרי הסַיף, כמנהג. הובטחה להם שמחת-חג גדולה, סעודה דשנה ויין מלוא הלוֹג, ונועם נשים – עד עלות השחר. היתה שעת-ערב מאוחרת ויוֹסף מַגידוֹב כבר מוּכן ללכת, לבוּש חליפתו החדשה, המבהיקה בכפתוריה, אף הסיף כבר מוּנח על השולחן, אין הוא חסר אלא כובעו. כובען, הגר בשכנותו, הבטיח לו לגהץ יפה יפה את הכובע בשביל הלילה הזה ולהביאו בשעה הנכונה, ועדיין לא בא. מַגידוב, שהיה מהיר-חימה, שיעשע נפשו במחשבה על מיני עונשים שיביא על בעל-המלַאכה מפני האיחור, עד שבא הכובען בחפזה והביא את הכובע נקי ומגוהץ להפליא. עתה שכח את הקנסות, שביקש להטיל על האיש, פטרוֹ במטבּע וחבש את הכובע על קווּצות שׂערותיו הרכּות. השמחה הקרובה הבריחה מלבו כל רוגז. בגדיו הטובים והמגוהצים יפה, שעון-הכסף התלוי לו בשרשרת דקת הטבעת, מתנת אביו בבואו לעיר הגדולה, גרבי-הצמר הרכים שאמו שלחה לו לימי החג, ונעלי-הלַכּה הלופתות בנעימוּת את רגליו – הכל נסך עליו רוח חג ושמחה. הוא נעל את החדר וירד בצעד מזורז בחדר-המדרגות המואר רק מעט בעששית קטנה התלויה בקומה עילית. אף שבית-הנשף לא היה מרוּחק מביתו, היה בדעתו לשׂכּוֹר לו מרכּבה, להגבּיר את הרגשת השמחה ולהשיב לעצמו את האיחור שגרם לו הכובען.

בקפיצה ודילוג הגיע לפנית המדרגות. אזנו קלטה רחש סתום, אך לא נתן עליו דעתו. אולם כשהגיע לסוף המדרגות, מקום אור העששית נסתר, ראה צל חומק ועובר. עמד וקרא בקול מבוהל מעט:

– מי שם?!

וכשלא נענה, חזר ושאל, הפעם בקול חמוּר ומקפיד:

– מי מסתתר שם מאחורי המדרגות, לצאת מיד!

שעה קלה היתה שתיקה. מגידוב עצר נשימתו. ואז זנקה איזו בריה מן המחבוא האפל, ובסילון האור הרפה נראה יהודי קטן ושחוֹח, לראשו כובע עגול כמנהג יהודי פולין, פיאותיו מוּסַבות לו מאחורי אזניו, שלא יֵראו לעין, לרגליו מגפים קצרים ששוּלי המכנסים תקוּעים בהם, והוא לבוש חלוק מעוּך, ארוך מכדי בגד של נכרים וקצר מכדי חלוק של יהודים.

– מה אתה עושה כאן? – שאל מגידוב בקול תקיף ותמה.

היהודי הקטן כפף גופו הצנוּם אל מגידוב, כאילו ביקש לחבקו בתחינה, ומילמל בלחש:

– חוסה עלי, אדוני הצעיר, חוס ורחם, אל נא תקים מהומה, אל נא תקים מהומה. בוא הנה, לפינה האפלה, ואספר לך הכל, כל האמת אגַלה לך, דבר לא אסתיר ממך…

מגידוב עמד מחריש מרוב תמיהה, אך ממקומו לא מש. כשראה היהודי הקטן שאין מגידוב זז, קרב אליו ואמר לו בלחש ובקול רועד מאימה:

– הכל אומַר לך ורק תרחם עלי, למען ילדי הקטנים שהנחתי בביתי בפולין. היה לי כאן עסק לעשות והייתי צריך לישב פה ימים אחדים, אך אין לי זכות-ישיבה בעיר, אין מרשים ליהודי עלוב כמוני לשהות כאן אפילו ימים מעטים. באתי שלא ברשות ובימים הראשונים הלך הכל יפה, ישבתי באכסניה יהודית ולא טרדו אותי ממקומי, ורק אתמול התחילו השוטרים מחפשים אותי, מסירה כפי הנראה, ונודע להם שמי ברָשוּת, והם מרדפים אותי כחיה רעה, ואין לי מחסה…

הפסיק לבחון פניו של מגידוב, וכשראה אותו מחריש, המשיך ברעדה ובהיסוס:

– וברחוב הזה שאין בו יהודים רבים ביקשתי לי מפלט; רחם עלי והביאני באיזה חוֹר, רק ללילה אחד; ואם יתפשוני, אמור להם שאני משרת, משרת שלך; עשה עמי חסד ורחמים, רק לילה אחד, עד שיניחו לי השוטרים ואשוב לביתי בשלום, אשה וילדים לי בבית, ומה יהא עליהם, אם יושיבוני במאסר ומעט הכסף יאבד לי…

מגידוב האזין לדבריו בחשד גדול, ובדחיפת לבו הראשונה ביקש לדחות את היהודי הקטן. השעה דחוקה לו והנשף ודאי כבר נפתח, ואי אפשר לו להיכּנס בעסקו של ברנש זה. אולם בחלוף שעת ריתחה ראשונה, התחיל חוכך בדעתו, פנה כה וכה, נמלך עם עצמו ואמר ליהודי הקטן בקול נזעם שימתין לו כאן בפינה האפלה, והוא עצמו שב בקפיצה על עקבותיו, ובראותו שאין איש בחדר-המדרגות, חזר והעלה את היהודי לחדרו, דחפוֹ פנימה וסגר הדלת על מנעוּל. במתינוּת ירד בפרוזדור ויצא מפתח הבית. עתה שוב לא ביקש לעצמו מרכבה. נפשו היתה קנוּטה עליו. המעשה ביהודי העלוב גירש כל חדוה מלבו והשבית את שמחתו. פתאום אבדה לו הרגשת הבגדים הטובים ונעלמה תחושת גרבי-הצמר הלוטפים את בשרו, ופנה זיוו של נשף-החשק. שעה ארוכה עשה דרכו אל בית-הנשף, כתפיו הזקופות משופעות והילוכו רפוי. כשקרב למקום השמחה, שמע קולם של חבריו הומים; מפתחי הבית, השופעים אור בהיר, נישׂאה צהלת המרקדים לצלילי תזמורת. בשער הבית הגדול עמד שומר-הסף לבוש בגדי רוסיה מסרתיים, פוזל עיניו לרחוב, לראות אם אין אורח בא, ואחר מורט שׂפמו בעוז ומשחיל ראשו בעד הפתח, שמח בשמחת המסוּבּים. וכשהחוה השומר קידה עמוקה לכבוד האורח שאיחר, עבר יוסף מגידוב על פניו בלב הוֹמה מרוֹגז ובוּשה.

בימים שלאחר כך כאילו ניטלה כל גאותו, וקומתו היפה שחה; ואף שבאמת לא נשתנה בחייו כלום, – אותו מעשה נקלה ביהודי הקטן, עלוב-הנפש, שהרָשות ערכה עליו ציד כעל חיה רדוּפה, העכיר את רוּחו, ופתאום נפגם טעם חייו החפשיים. שוב לא שימחה אותו העיר המעטירה וחמוּדותיה, האוניברסיטה הגדולה היתה לו לזרא, נפשו נפצעה לבלתי הירָפא. גאותו שנכלמה עכרה עליו את חייו בעיר הזאת, ולא יצא מוֹעד וביקש מהוריו שירשו לו ללמוד בוַרשה העיר, שם קיוה לראות המוני עמו חיים חייהם באין מחריד. הוריו, שהיו להם שארי-בשׂר בבירת פּולין, נתנו לו ברצון הסכּמתם, ואחר פגרת החורף עקר מושבו מפּטרבּוּרג ובא ללמוד בעיר שחיי היהודים שטפו בהם בלא סייג.

אולם סערה גדולה נתחוללה פתאום בכל רחבי רוּסיה, וסוּפת אימים אָחזה בציצית ראשו של עם היהודים. הצאר אלכּסנדר השני נרצח בידי לוחמי-החופש וּפרעות נפרעוּ בישובי היהודים; בדם ואש הציפו הרוּסים את משכּנות ישראל, תחילה בדרומה של הארץ, אך עד מהרה נסערו הרוחות בוַרשה עצמה; דמם של היהוּדים הוּתר ושני ימים פּרעוּ הרוּסים פּרעות ברחובותיהם. לפני שעלה בידי היהודים לעמוד על חייהם, נשדדוּ בתיהם וראשי ילדיהם נוּפּצוּ אל קיר. משׂכּילי היהודים, שהיו מתאָרחים עם הרוּסים לחברה, נסתחפה פתאום שׂדם, הכּל נשׂא הרוּח, ואמוּנתם הגדולה בקידמה נכזבה. בסערת הרוחות התחילו ראשי העם מַטיפים ליציאה, אין לעם ישראל נחלה בגיא-ההריגה. חוֹפי ארץ אמריקה קסמוּ בחופש ואַחוה שהם נותנים ליושביהם, וחבוּרוֹת חבוּרות היו היהודים מתלקטים, צוררים צרורם ונוטלים מקל הנודדים בידם, וסופם נוֹהרים בהמוניהם לעבר הגבוּלין, ופניהם לאדמה החדשה.

באלה הימים בּא לוַרשה שליח מעיר חַרקוֹב, סטוּדנט שביקש לעשות נפשות לרעיון אגודתם שנתיסדה זה עתה בכל ערי רוּסיה הגדולות. הוא כינס סיעה קטנה של סטוּדנטים בחדר נסתר, חבוּי מעין השלטון, ופרשׂ לפני המסוּבּים פּרשה, שהטילה סערה בלבו של מגידוב. ברוב טעם הראה להם שכאן בּרוּסיה, שעליה נתנו טוֹבי המשׂכּילים היהוּדים את דמם וחלבּם, שוב אין להם מקום ונחלה. צריכים הם ללכת מכאן והשעה דחוּקה; ואוּלם אם כן, היֵלכוּ שוּב מגוֹלה לגוֹלה? והלא אם נגזר עליהם לחפּשׂ להם ארץ אחרת, למה לא ישוּבוּ למולדת העתיקה, היא ארץ-ישראל, העומדת בחוּרבּנה זה אַלפּים שנה ומחכה לבניה כי ישוּבוּ, וזכר דבריהם של הנביאים הגדולים עודו מהלך בהריה, ודם המכּבּים מפעפע בשדותיה?.. ישוּב העם לארצו, יעבוד אדמתו ויהיה כּוֹרם ויוֹגב ורוֹעה צאן כבימים מקדם. ועליהם, הסטוּדנטים, פּרחי האוּמה, שׂוּמה לעבור חלוּצים לפני העם; חבוּרות חבוּרות ילכוּ לארץ האבות, יכשירו קרקע, יפריחוּ כפרים בשביל העם, שנגמל מעבודת אדמה, ושוב יאָחזוּ בכברת ארץ שוממה להחיותה. יבנוּ מושבות למופת ויעירו לבו של העם לישוב ארץ-ישׂראל. לא יהא להם קנין משלהם, אף שׂכר עבודתם יהא שייך לציבּוּר כולו, ולא ישׂאו להם נשים עד תום עלוּמיהם, כדי להרים מיטב שנותיהם תרומה לעזרת העם. עבדוּ דים אלוהים זרים; כל עבודתם לרוּסיה משוּלה לריקוּד עם דוב פּרא, – פתאום יניח עליך כפו ויקפח שוֹקיך. מעתה יעבדו לעמם שלהם, השסוּי כשׂה בין זאבים טוֹרפים, והם הסתירו ממנוּ פּניהם. הלא יקוּם בהם הכוח למעשה!

יוסף מגידוב לא ידע נפשו. דבריו הנלהבים של הצעיר טרפוּ עליו את דעתו. מה שאירע בימים האחרונים הרעיל את אויר נשמתו. יסורים גדולים נתיסר למראה העלבּוֹן והבּוז שעלה בחלקו של העם, וקצף אין-אונים אחזוֹ וידיו אסוּרות. והנה הוּטלה בחלל המסוֹער אותה קריאה גדולה של השליח מחַרקוֹב: בּית יעקב לכוּ ונלכה. אולם לפני שהספיק מגידוב לבדוק את דבריו בנפשו, כבר פּרח לו האורח המוּפלא ועבר כרוּח סוּפה, והשאיר בלבו ספיקות ומבוּכה גדולה.

אותם ימים שמע על ביקוּרו של רב מפוּרסם, ר’ שמוּאל מוֹהילבר, שעשה אותה שעה בוַרשה, והיה מַטיף לישוּב ארץ-ישׂראל. מגידוב נמלך בדעתו ללכת לרב הזה ולומר לו ספיקוֹתיו. בשעת ערב מוּקדמת דפק על דלתה של האכסניה ברוֹבע היהוּדים. השַמש בראותו צעיר לבוּש מדים חרד לקראתו ושאל רוּסית למבוּקשוֹ, ומגידוֹב השיב לו כי דבר לו אל כבוד הרב בעצמו. ברוב הכנעה ביקש השמש שיֵשב בפרוזדור הארוך, ואחר שעה קלה הכניסו לקיטון צר מאחורי דלת של זכוּכית, שמנורה קטנה הטילה אור זעוּם בחללוֹ. אצל שולחן קטן שבאמצע החדר ישב הרב, רזה-גוף וּמשוּפּה-פנים, זקן ארוך יורד לו פרקים פרקים על חזהו. הרב פשט לו יד לברכת-שלום; מגידוב כפף עצמו לקראתו, רגע ביקש להסיר כובעו, אך מיד עמד על משגהו והשאירו בראשו. תחילה, בראות מגידוב את מבּטו של הרב החד והנוקב, הבודק אותו בקפידה, נפל לבו בקרבו; אך עד מהרה נתאושש, מצא לשונו ופתח בנעימת נימוּס, כי דבר לו אל הרב וימחל לו אם יבקש לדבר עמו בלא עדים. הרב החזיר ראשו לשַמש שעמד בקרן החדר ממתין, וזה עזב את מקומו בלא אומר ודברים; וכשנשארוּ ביחידוּת, הֵרַך הרב את מבּט עיניו ושאל:

– אם כן, בני, מה הדבר שבּאת לבקש…

מגידוב סקר את הרב בהכּרת טובה והתחיל חוכך בלשונו:

– כבוד הרב, אני כאשר יִראֶה כבודו, אין חלקי עם האדוּקים בדת. רחקתי מן העם ומדרכיו, כמעט ששכחתי את שׂפת התפילה, ואפילו בדיבּוּר העם מתנהלת לשוני בּכבדוּת. אולם עתה, ימים כאלה, כּלימה מכסה את פני ודמַי רותחים בי למראה יסורי ישראל, כבודנו המחוּלל וחיינו המוּשפּלים, איני יכול להחריש, הכל זועק בי לנקם – ואין בנוּ הכּוֹח…

הוא נשם נשימה חטוּפה. הרב הבּיט בו בעינים עצוּבות, אך מלאות חוּמרה, כאילו ביקש לדלוֹת את נפשו עד היסוד בה. הוא היה מחליק בידו את פרקי זקנו ולא גרע עיניו ממגידוב.

– והנה קמוּ צעירים מבתי-המדרשות ונתנו דעתם ללכת לארץ-ישראל. אני לבּי הוֹמה לרעיון זה, אך איני יודע אם אני ראוּי לכך, רבּי. כבר אמרתי שרחקתי מאד מדרכי התורה וכמעט שנשתכּחה מלבּי. איני יודע רוב המצווֹת שיהוּדים מצוּוים עליהן ודרכיהם זרות לי…

הרב לא הסיר ממנוּ מבּטוֹ ושאל בקפידה:

– ומה תעשה בארץ-ישראל?

– אעבוד אדמתה, בשביל העם. אפשר אהיה חורש וזורע, ואפשר אהיה רועה צאן…

– ותניח לימוּדיך לאַלתר?

– מה לי לימוּדים, כבוד הרב, ועמנוּ מוּרדף על צואר כצאן לטבחה. מאז קמה הסערה במדינה לא ידעתי שלוה אפילו שעה אחת, ואיני יכול לשוב ללימודים עד אם אמצא תיקוּן לנפשי…

שעה ארוּכּה לא השיב הרב כּלוּם; שיקע ראשו על חזהו וכבש פּניו בידיו, רק מצחו הרם, חרוּש הקמטים, בלט מבּין פּיסות הידים.

והנה הסיר את כפיו מעל פניו, קם ממקומו, קרב למגידוב ואמר לו בקול חרד:

– טוב הדבר בעינַי, בני, לך בכוחך זה. ודע שכבר אמרו רבותינו, זכרונם לברכה, שישיבת ארץ-ישראל שקוּלה כנגד כל המצווֹת שבתורה. לך לך, בני, יברכך ד’ וישמרך…

לבו של מגידוב גָאָה והוא צנח אל ידי הרב וביקש לנשקן, אך הרב משך את ידיו בבהילות, חבק בדומיה את כתפיו של מגידוב והוציאוֹ מן החדר.

שעה קלה המתין עוד נפעם בפרוזדור הארוך; וכשנתן דעתו לצאת מן הפּרוזדור, קלטה אזנו מבעד לדלת המזוּגגת קול אשה שואל בתמיהה:

– מה ביקש ממך גוי זה?

וקולו של הרב השיב בחרדה:

– מה אַת סחה, הרי יהודי הוא!

– יהודי! אוי לנו שהגענו לכך…

– אַשרינו שהגענו לכך, שאף על פי שכך מראהו, לבּוֹ בּוֹער באהבת ארץ-הקודש, אשרינוּ שהגענו לכך, פּעמי המשיח…

אך לא ניתן לו עדיין לצרף הלכה למעשה. אמנם, אגוּדת בּני בילוּ שלחה קבוּצה ראשונה לארץ-ישראל, אבל החברים שנספּחוּ עליה מקרוב נתבקשוּ להמתין במקומותיהם. קבוּצת עולים נתעכבה בקוּשטא, כדי לשׂאת ולתת בחצר השׂוּלטן על קבּלת קרקע בארץ-ישראל לישוּב יהוּדים, וּשמוּעוֹת פּשטוּ על השׂר האנגלי, מחסידי אוּמוֹת העולם, אוֹליפַנט, ששׂם לו למטרת חייו לקנות את ארץ-ישראל מידי התוּרכּים ולהשיבה לעם ישראל מוֹרשת עולם; ועד אם יתלבּנו הדברים נדרשוּ בני בּילוּ החדשים לכבּוֹש יצרם ולא לדחוק את הקץ.

ובינתים שבוּ מעט החיים לסדרם הרגיל. רוּחות הזעף שככוּ, וכדרך בני-אדם שמשתדלים לקיים חייהם בכל מקום, הסכּינוּ לתמוּרות החדשות, נתנו גבּם בעול פּרנסה, וּמתיחוּת הימים רפתה. והנה הגיעו גם שמוּעות נוראות על גורל הפּליטים הרבּים שעזבוּ זה מקרוב את רוּסיה והגיעוּ לגבוּלה של מדינת אוֹסטריה כל עוד הנשמה בקרבּם; והם מתגוללים בחוּצות בּרוֹדי ובחצרות לבוֹב, עטוּפים ברעב, אין פת לפי הטף וחלָיים עושים בהם כּלָיה. רבים שעמדו לצאת אף הם מארץ רוסיה, התירו צרורותיהם, הניחו מקל הנדוּדים, הטוּ שכמם לסבּוֹל ונשארו במקום מושבם.

בימי קִפּאוֹן אלה קיבּל יוסף מגידוב מכתב מבני האגוּדה, שישבוּ אותה שעה בקוּשטא, ובו תיאוּר הדברים לאמיתם. כל השמוּעות הטובות על הנסים ועל הנפלאות אין להן על מה שיסמוכו. השׂר אוֹליפנט לבו אמנם טוב על עם ישראל, אך אין לו כסף תועפות לקנות את אדמת ישראל לעם ישראל; ועתה שאנגליה התחילה קונה לה שביתה במצרים, שהיתה עד עכשיו נתוּנה לשלטונה של תוּרכּיה, נשתבּשוּ הדרכים שהיוּ לו לשׂר בחצר השׂוּלטן בקוּשטא, ושוב אין בכוחו לעשות בענין כלוּם. אדמה למהגרים יהודים אין להשיג חינם; אמנם הציעה הממשלה לתת ליהודים כברת אדמה במחוז נידח של מלכוּת תוֹגרמה הגדולה, אך עיניהם של בני החבוּרה הן נשוּאות לארץ-ישראל בלבד. לא נוֹתר להם איפוא אלא לסמוך על כוחות עצמם ולקיים את השבוּעה שנשבעוּ לארץ-ישראל. אולם הם רואים חובה לעצמם לומר לחברים דברים ברוּרים ומפוֹרשים. החיים בארץ-ישראל יהיו קשים מאד, ועד שתיוָסד מושבתם למופת צפוּיה להם עבודת-פּרך, אפשר בנמלה של יפו, אפשר בשׂדות הערבים; ורק אמיצי-הרוח, שגמרו אומר להקריב חייהם למען העם, יבואו לארץ ויצטרפוּ לחברים שכּבר עלוּ. הבּא יבוא, וכל הירא ורך הלבב ילך וישוּב לביתו…

כמו אבן שנגוֹלה מעל פּי מבּוּע סתוּם, פּיכּו יצריו של מגידוב. מה לו קנין של ארץ-ישראל ומה לו אדמת חינם? בסתר נפשו להטה תשוּקה עזה לקוּם ולעשות מעשה, כבאוֹתם ימי-ילדוּת רחוקים כשבּא לעבוד בשביל העם הרוּסי, והמכתב מקוּשטא רק השבּיח את שלהבתו וליבּה את אשה. – לא יצאוּ ימים מעטים וצרר את חפציו ופנה לבית הוריו; ואף שדרכּוֹ לא עברה את וילנה, סר לשם לשעה, כי שמע שאגוּדת חובבי-ציוֹן מרכּז גדול להם באותה עיר, וּביקש לראותם בעבודתם ולשמוע על הנעשה במחנם.

בוֹאוֹ לעיר נודע מיד ברבּים, ושליח מיוחד בא לפניו מאת הסופר לֵיבַנדה שביקש מעמו לסור אליו, כי כלתה נפשו של הסופר לראות סטוּדנט יהודי עולה לארץ-ישראל. עם ערב פנה מגידוב לבית הסופר. הוא ישב אותה שעה בחדר-עבודתו, לבוש חלוק-בית של צמר רך, משקפים במסגרת דקה תלויים לו על שׂרוך שחור, אחוז בכפתור החלוק. שׂערותיו מפולגות לו בשביל שבאמצע ראשו, ושׂפם עז מכסה את שפתו. הסופר קיבּלוֹ בהתרגשות רבּה, חיבּק את כתפיו והובילו אל שוּלחן-הכתיבה המכוסה ספרים לרוב וכלי-כתיבה מפוארים בטבּוּרו. הם ישבו בכורסות רכּות ושעה ארוכה לא דיבּרו ביניהם כלום.

כשארכה השתיקה פתח הסופר ואמר, כממשיך שׂיחת רֵעים:

– כך הוא, אח יקיר, אשריך שזכית. אתה צעיר ומצאת את דרכך במהרה. אך אני זקן, חוטא ומחטיא, כמעט כל חיי עברו עלי בטעוּת מרה, ולא די שטעיתי בעצמי עוד הטעיתי את הרבים והוֹלכתי שולל עם רב במשך ימי חיי; עתה לא נשאר לי בערוב יומי אלא ללוות בעינים עצוּבות את הדור הצעיר על דרכו.

שיקע ראשו על חזהו ואמר באנחת-יאוש:

– קשה, מה קשה לראות כשחלומותיך מתבדים, מגדליך הפורחים נהרסים, ואתה חייב לקום ולהכחיש את דבריך, כאילו קמת והספדת את עצמך, ואין דבר שבח בפיך… כל ימַי הטפתי להשׂכּלה רוסית, לדרכי הרוסים, להתקרבות לעם הארץ; האמנתי בתום לבי כי בהתחבר עם הרוסים יִיטב לעמנו המעוּנה, והנה באו הימים וטפחו על פני. טפחו? ירקו בפנַי… ובני-הנעוּרים עצמם נתפּסו לתרבוּת רעה, הוללים וזוללים ומרדפים אחר דיפּלוֹמה, ואני מוּכרח להחריש, – כלום לא אני בעצמי הוריתי אותם דרכּם?..

הסיר את משקפיו מעל עיניו, הוציא מכּיסו מטלית צבעונית והתחיל משפשף את הזגוּגיות בשקידה יתירה, כשהוא כובש את עיניו בקרקע, ושוב פתח כשוקל דבריו בינו לבינו:

– ואפשר בכל זאת ראיתי היום מקצת נחמה. אם אני, שהטפתי להשׂכלת הרוסים, לאָרחם ורבעם, זכיתי לראות צעיר מאלה המשׂכילים שלבּו לא חָרב, והוא חוזר אל עמו ומולדתו, בז לקאריֶרה ולחיי תרבות והולך לאַסיה, לארץ האבות הנידחת, לחיות שם חיים של כבוד…

שוב ניתק חוט שיחו; פסק לקנח משקפיו והרכיבם על אפו, ואת המטלית החזיר לכיסו. פתאום קפץ ממושבו בתנועה חטוּפה וקרא:

– נניח לכל אלה, אחי היקר, די נתיסרתי ביסורים, ולילות רבּים ללא שינה התישו את כוחי עד שבאתי הלום. לזכוּתי אוּכל לומר, כי מעולם לא התכחשתי לקול לבּי, וכל מה שגזר עלי קיימתי. כך עשיתי בצעירוּתי, וכך אני עושה גם היום, כשהוטל עלי להספיד את חלומותי ולסתום את הגולל על אמוּנתי. אולם די לנו בכך, די לנו… אם כל חיי עברו בטעות, הרי זכיתי לראות כיום לפחות מקצתו של הדור הצעיר הולך בדרך הישר, ויום גדול לי ביקורך היום, יום גדול…

שילב זרועו בזרוע מגידוב ואמר בנעימת שׂמחה:

– בוא, אחי היקר, בוא עמי ואַראה לך דבר…

וכמגלה סוד כמוּס, בא עמו בחשאי לקרן חדרו ועמד לפני שוּלחן קטן מעשה חיטוב, שעליו עמדו שני פמוֹטוֹת עשויים עץ נדיר, ושני נרות של מקלעת צבעונית תקועים בהם, שלא הוֹעלתה בהם האש. אצל הפמוטות היה מונח ספר תנ"ך עבה, נתון בכריכת-קלף יקרה, מעוטר עיטורי זהב.

הסופר הושיט ידו וליטף בחיבּה את כּיפוּפי הפמוטות כלַטף לחיוֹ של תינוק, ואמר:

– ראה, אח צעיר, פמוטות אלה מארץ-ישראל באו לי, והם עשׂוּיים עץ-זית שצמח בקרקע אבות, תחת כיפת שמי המזרח, ויהודים בירוּשלים עיר-הקודש עשׂוּם בעצם ידיהם…

גמא מלוא ריאָתו אויר והמשיך בהתעוררות:

– אולם מה כל זה לעומת עבודת האדמה שאתה עתיד לעבוד בארץ-ישראל…

תפשׂ את שתי ידיו של מגידוֹב בהתרגשוּת עולה וקרא:

– תן לי ואסתכל בידים אלה – רגע שהה מחריש, אחז בכפיו של מגידוב והמשיך בקול מלא כּיסוּפים – אמור לי האמת, אחי היקר, ידים עדינות אלה תעבודנה אדמתה של ארץ-הקודש?..

בית הוריו של מגידוב לא היה שרוי בשמחה. אמנם, אביו שׂמח תחילה שאין בנו מוסר עוד את נפשו על עם זר, אך גם בשביל עמו שלו לא היה מוכן להפקיר את חיי בנו יחידו. הוא ביקש להסבּיר לו, כי גם לאחר שנתן ידו לאגוּדה החדשה אין הוא חייב עדיין להחריב את חייו; הן חמש מאות איש בכל רחבי רוּסיה רשמו שמם כמותו, ואף על פי כן לא עזבו את המדינה בלתי אם אחד מעיר ושנים ממשפחה, ולמה יהי חלקו עם חמוּמי-הראש? מוּטב לו שימתין ויהא צופה עתידו בלב שקט, ימשיך לימודיו שכבר עלו להם הון רב, ויראה בינתים איך יפול דבר, ולא יהא סופו, חלילה, קֵרח מכאן וקרח מכאן…

האב דיבּר עמו לשון מתוּנה, ספק מתרעם על מעשׂה הבּן וספק נהנה מלהיטותו היתירה, ואילו האם מלאה התרגשות ורוגז על שבּנה יחידה זנח את לימודיו בשביל רעיון שטוּת והפקיר עתידו המזהיר, שמעטים מן היהודים בכל רחבי רוסיה היו צפויים לו, והוא הולך לנוע על מדבּריות שפראי-אדם רובצים בחולותיהם ואורבים לחייהם של אנשים מן הישוב.

אך יוסף מגידוב לא שעה לא לדברי הטעם של אביו ולא לדבריה הנרגשים של אמו; הוא לא דיבּר עמם דברים יתירים ועשה הכנותיו לנסיעה בביטחה שאין בה נדנוד של ספק. חדלי-אונים הבּיטו בו ההורים והחרישו. אך כשבּיקש להסיר מעליו את מדי הסטוּדנט, שלדבריו שוב לא יצטרך להם לעולם, נתערבה האם בכל חום לבּה ואמרה שלא תניח לו בשום פנים ואופן להסיר את מדיו; אנשי רוּסיה מכוּבּדים מאד באותה ארץ הנידחת והם חוֹסים שם בצל הקוֹנסוּל שלהם, וכבר אמרו הבּריות: על פי מידותיך ישפטוּך ועל פי בגדיך יקבלוּך…

האם כפתה עליו דעתה בתקיפות שאינה מצויה אצלה, וביחד עם שזיפים מצוּמקים, תריס כנגד מחלת-הים, ארזה לו באמתחתו גם את הסַיף שלו, וּבסתר לבה היתה מנחמת עצמה, שכּל עוד לא נפרד בּנה מבּגדי התרבּות, אפשר ינחם וישוב מארץ השממה, ימשיך תלמודו ויעסוק בישובו של עולם; והיא טרחה ושׂמה לו בארגז-העץ מחוּשל הדפנות בגדי קיץ יפים וכותנוֹת של משי, כאילו יצא למסע של טיול.

אך הוא כבר לא היה נותן דעתו על בני הבית. אפילו פניו העצוּבים של אביו ודמעותיה הצורבות של אמו, שעה שהוּרדו הגשרים בנמלה של אודיסה והספינה העלתה עגנה, לא ריככו את לבּו. הוא לא יכול עוד להתערב בהם ושוב לא היה במחיצתם. בעיני רוּחו הסוערת כבר היה רואה עצמו עולה על אדמת-האבות הקדוּמה, שפתאום יָקרה לו כל כך, נופל לארץ ומנשק בהתרגשות עפרה.

הספינה ניתרה ממקומה והתחילה מקפּצת מגל אל גל. בפרשה מן הנמל על פני המים השלוים, דמתה חזקה וגאה, בזה לאימת הימים; אך עתה טוּלטלה בחזקה, כל עוּזה ניטל ממנה והיתה כקליפה עלוּבה, מסורה לחסדי גלים אדירים. חומת המים שקמה על הספינה ניתכה בחמת זעם על הסיפון העליון, ואחר היו סילונים עכורים ודלוחים שוטפים על גבי הרצפה וחוזרים ונשפכים אל הים. המים הגיעו לכל קצות הסיפון ובאו גם עד מגידוב, השוכב על גבי פקעת החבלים, והרטיבו את בגדיו; ריח חריף של מלח בא באפו ושינץ את גרונו. בינתים נולד על פני הים אור רפה, הלילה נשק ליום החיור, צללים כבדים שׂיחקו עוד בראשי הגלים הטובלים באפרורית של בוקר מוקדם ורק כרבּלותיהם הלבנות מבהיקות בדמדומים. שמים ומים חָברוּ למחוץ את הספינה בחיבּוקם, והיא עולה ויורדת עם כל גל, מתלבּטת ותרה דרכּה ביאוש, כיוֹנה שלוּחה, פצוּעת כנף.

מגידוב ראה את סערת הים וחש נשימתו סתוּמה עליו; בגדיו המהוּדרים היו עתה מהוּהים ורטוּבים, ובקושי התיר את כפתורי מעילו הנוצצים, להקל על לחיצת חזהו ולנשום מעט אויר צח. אך הנשימה לא הביאה לו רפאוּת. האויר היה לח ומלוח ולא היתה בו הקלה. החזיון הנשׂגב, ששיעשע נפשו כל אותו הלילה, גז פתאום ותפארתו שקעה כמשׂחק-מַדוּחים. פתאום נתמעטה לו מטרת חייו, רפה-אונים היה מוטל על הסיפון, כאילו עזבוּהו כל מיצי-החיים, כמו אילן שרוּח סער תלָשוֹ בחמת זעם. הוא הגבּיה מעט ראשו וראה עצמו מטוּלטל בלב ים סוֹער, ולא הבין למה ירד בספינה זאת, ולהיכן היא עושׂה דרכה. דעתו לא השׂיגה, מדוּע עזב את בית הוריו הלָטיף, למה זנח את ספסל הלימודים והתכחש לתרבות העם שמצינוריו ינק מילדותו, ועתה שׂם כל חלומותיו לעפר ואפר. עתה שוב לא יכול להשיג, לשם מה הוא הולך לארץ הנידחת, שפניה לא ראה מעולם ואין הוא יודע עליה כלום, ואפילו שמהּ אינו כתוּב בפירוש על גבּי המפה…

והמצולה המתה ורתחה והספינה מטלטלת למעלה ולמטה, וגלים אדירים קמים עליה לכלוֹתה. מגידוב עצם את עיניו בליאוּת. מוּעקה גדולה ירדה אל נפשו ודעתו היתה טרוּפה עליו. כמבעד למסך כּבד שמע קולות אדם הומים וראה דמותם של עולי-הרגל הרוסים מתלבּטים אצלו, מטלטלים אותו וממששים את גופו. איזה קול עמוק, כקולו של עינבּל בפעמון, המה מעל ראשו וגער:

– מה לך, בּן-אדם, קוּם על רגליך והתאוֹשש!

וקול אחר, דק ומיבּב, השיב לעוּמתו כמקוֹנן:

– אה, רחימאי, הרי זה המלוּמד שלנו, ראו נא איך חָורוּ פניו, הבּיט במים הסוערים, רחימאי, ופרחה נפשו… אנא, אנשים טובים, הביאו לוֹג מים להשיב רוּחו, קצת מים מתוּקים, אנשים טובים, ושמא גם שזיפים מצוּמקים…

פרק שני: בּיַמה של יפוֹ

שלוה ירדה על הים, יִשרה קמטי הגלים ופרשׂה מפּה כחוּלה על מימיו. שקעו כרבלות הזעף וחמת הים שככה. האימה הגדולה שריחפה על פני המים סרה וחלפה, נשיבת הסערה הלכה לה ורוחות נעימים היו עתה נפרחים ובאים, משתכשכים בגלי המים הדקים ומסכסכים פניהם במשוּבה. התהום העכורה שהביאה מוֹרך בלבבות, שוב שפעה תכלת זכּה ושקטה; השמש מחליקה על לוח המים השלוים וטובלת קרניה בגליהם.

והספינה חזרה ומצאה את דרכּה הבוֹטחת בלב ים, פסקה להיטלטל וּלקפּץ, כאילו נפרשׂ לפניה מרבד רחב-ידים; החליפה כוֹח אחר ימי הסוּפה ושבה לטווֹת חוט של כּסף בתכלת הים. ידי המַלחים מלאו עתה עבודה, והיו מחזקים קשרים שנתרופפו ומנקים הסיפון שנזדהם, בודקים התורן ומתקנים הכּלים שנפגעו בסערה, ורוח חיים עליזה פעמה בכל הספינה. אף הנוסעים הגיחו ממחבואם, חיורי-פנים ודלוּחי-עינים, כי חָזקה עליהם יד הסופה, ועתה נתעודדו ועלו על הסיפון. אוירו הזך של הים מילא ריאתם, מראה המים הכחוּלים הביא שלוה בנפשם, ומשראו את ספינתם הקטנה פורשת במים השקטים, שבה בהם רוּחם וחיתה.

עתה ששָלוּ המים, הגבּירה הספינה מהלכה והיתה אצה ומתקרבת למחוז חפצה. ויותר שקרב המסע לחוף שבאופק הרוגע קמה שלוַת הנוסעים ונמוֹגה. ככל שהיתה הספינה מביאה אותם סמוּך לחוף המוּבטח היתה מנוחתם נטרפת ואחזם בולמוס. מבעוד לילה התחילו האיכּרים הרוסים אורזים חפציהם, נוטלים מיחם-הנחושת על שכמם ועולים על הסיפוּן, לבוּשים בגדי יום-טוב, ומחכּים. וקומץ היהודים הזקנים אף הם לקטו מיטלטליהם וכנסוּם במעלה הספינה, השעינו גבּם בצרורות ושקעו בהרהורי לבּם.

יוסף מגידוב היה מתלבּט בין עולי-הרגל הרוּסים והיהודים הזקנים ואינו מוצא לו מנוֹח; מחליף עם אלה ברכה של שלום ואומר לאלה דבר של חיבּה, וכל עצמו נתון לרחשי לבו הנרגש, שאין לו מבע שפתים. אחר אותו לילה של חוּלשה, כשנפשו נתרוקנה מתקוה וּכאילו שלהבתו דעכה וכבתה, שבה וחזרה אליו האמוּנה, כבאר חרֵבה שגשמי-ברכה השיבו לה מימיה והיא עולה ומפכּה כבתחילה. עם בוא הרוּחות הנעימות, כשמרחבי הים שוב שלוּ ורגעוּ, נתמלאה נפשו אט-אט מיצי-חיים חדשים, כאשר יִקרה אחר חלי קשה; וכשהחליף כּוחו חזרה גם רוחו וחיתה בו, וכל נימי הלב שוב רתתו בתקוה וּבטחון. הארץ הנידחת שוּב היתה לו ארץ-אבות, יקרה ונכספת, המוּשׂגת רק בכליון הלב; ודרכו אליה, אשר רק עתה נראתה לו חסרת-שחר, שוב היתה בטוּחה ומוכרחת, כאילו ניחן בה בגזירת הגורל, וכל ימי חייו לא עברו עליו אלא כדי שיכשיר עצמו לאותה שעה, שיפליג בה בזו הספינה לשוב לפני העם למולדת העתיקה.

בלב רחוּש היה פוסע לפנות בוקר על הסיפון, בין הצרורות הרכּים וארגזי-העץ שחישוּקיהם ברזל, ונזהר שלא להעיר את בעליהם ששקעו בשינה גזולה. והנה התחיל היום מכסיף ויורד חרש על הים, מבהיר את מימיו ומבריח את האפלה מגליהם. הבריות התחילו נעוֹרים בבהלה, כאילו איחרו דבר, ועמדו צפוּפים אצל מעקה הסיפון, מבקשים לראות את החוף הנכסף שעמד להתגלות לעיניהם עם בּוקר. שעה ארוּכה לא הסירו עיניהם מן העננה הקלה שעלתה באופק והיתה מרחפת ותלויה בשמים הרחוֹקים. פתאוֹם קראוּ כל הפיות בנשימה עצורה ובדחיפת-לב אחת, שהיו בה כליון נפש וערגה סתומה ומאויים שאין להם פה:

– הנה, הנה הארץ…

הצליינים נתנו קולם במקהלה והיו שרים שירי-תהילה בקול מַרתית, כקולם של אנשים עם בוקר מוקדם, והיהודים לא השמיעו קולם, שׂפתותיהם מרחשות מזמוֹרי תהילים.

והעננה הקלה קרֵבה והולכת כיורדת משמים, ויפו העיר מתבּלטת באופק, כמו בירת-פלאים רחוֹקה, מקננת על ראש הר תלוּל, צוֹפה פני הים כחוֹלשת על מים רבים; לבנה ומבהיקה באור השמש העולה, בנוּיה בחצי גורן עגוּלה, וצריחי מסגדיה עולים מבתיה כנרות גדולים.

יותר שנתקרבה הספינה לעיר, יותר ניתן להבחין בּה בתים חלוּלים, שטוּחי-גג, הגוֹלשים אל הים, וסיעת סירות עוגנת לא הרחק מן הבּתים, עולות ושוקעות עם הגלים. פתאום קם רחש הספינה והיה לדממה. תמהים פסקו הצליינים משירם ושפתי היהודים נדַמו. שלוָה, שלא הסכּינו בּה כל ימי מסעם, ירדה עליהם, ושעה ארוּכּה לא הבינו פשרהּ. גלגלי המכונות נעצרו וקולם נדם, שביל-הכסף נמוג בתכלת הרבּה, המלחים השליכו את העוגן הגדול – הספינה עמדה בימהּ של יפוֹ.

דממה עמוקה שׂררה על הסיפון ואיש לא העיז להפר את שלוַת-הרוֹממוּת שירדה על הבריות מוּל שערי הארץ. בעינים לוהטות בדקו איש את רעהו, כאילו ביקשו לחזק את דעתם, כי אמנם באו אל חופה של ארץ הקודש.

אך השעה של יראת-הרוממות לא ארכהּ. עד מהרה נראו בים דוּגיות קטנות באות בחפזה, מקפצות ומנתרות על ראשי הגלים, מבקשות להקדים זו את זו. בצהלת משוּבה קרבה להקת הסירות אל הספינה; מלחיה שילשלו מדרגות מטוּלטלות, וכהרף עין טיפסו ועלו על הסיפון ישמעאלים מגוּדלים, רחבי-כתף וארוּכי-ידים, חזיות צרות לגופם ומכנסים להם כחולים, מרוּבּי-קפלים, ואבנט אדום למתניהם, והם הומים ומהמים ומלהגים בנעימת-גרון עמוקה, קוראים ומצווחים וּמנענעים ידיהם בריתחה, מתנצחים זה עם זה ודוחפים איש את רעהו, מצחקים בקול זוָעה וכל אבריהם מרחפים. מיד התחילו הורסים אל הצרורות והארגזים, מטלטלים את המשׂאות כאילו שעשוע הוא להם, וכל חזוּתם כמו סיעת פִּירַטין שכבשו אניה בלב ים.

תחילה הפילו ספני יפו תדהמה על יורדי הספינה, שהיו סוקרים בתמיהה את תנועותיהם החטופות ומשתאים להמולה הרבה שהביאו עמם. אך כשפשטו ידיהם בצרורות, בלא שנטלו מהם רשות, קמה מהוּמה גדולה והם נפלו על מיטלטליהם וביקשו לסוכך עליהם בגופם; אך הספנים לא נתנו עליהם לבם, דחפו אותם מעל הצרורות כסיעת ילדים טרדנים, והמשיכו במלאכתם כבתחילה.

ומבּין המון הספנים שפשטו על הסיפוּן נתבּלטו שני אנשים צנוּמים ודקי-כתף, לבוּשם חלוּק אפוֹר-דהה, והם מבקשים להרגיע את רוּחם של הנוסעים היהודים וטורחים להסבּיר להם שספּנים ישמעאלים אלה רק טובתם הם דורשים, מעבירים הם צרורותיהם לחוף ומלאכתם בכך, ואין להם ליהודים לחשוש מפניהם כלום, שכּך מנהגם שיהיו הומים ומצווחים בקול גדול, אך מטיבם אינם חמסנים והם נוחים לבריות כילדים קטנים.

שני היהודים הציגו עצמם אפּוֹטרוֹפּסים לכל עולה לארץ-הקודש ובידם כתבי-מליצה מאת גבאי ירושלים; ובשם כותל המערבי ואילני זית, ככתוב בתעודותיהם, הם מברכים כל דורשי שלום ירושלים, ואין עיניהם לבצע כסף, וכל שליחותם מצוָה, להורות לבּאים דרכם, כמליצי יושר ואמת, ולהיות להם לפה ולעינים.

קוֹמץ היהוּדים הזקנים מסרו עצמם כוּלם בידי שליחי המצוה, ואף שהביטו בעינים חושדות ומבוהלות אחר צרורותיהם, שהספנים היו משליכים ברעש גדול לתוך הסירות, לא אמרו כלום והיו מתכנסים אצל היהודים הירוּשלמיים כצאן אצל רוֹעה.

מגידוב המתין כל אותה שעת מהומה והיה סוקר מן הצד את ההמולה הגדולה שירדה על הספינה וטרפה את שלותה. כשסיימו שני השתדלנים את טרחם עם היהודים הזקנים, נתן אחד מהם דעתו על מגידוב, ניגש אליו ופשט לו ידו בהרחבת הדעת:

– שלום עליכם, יהוּדי הבא לארץ-ישראל, ומה אצלכם מכּוח כתב-הַרשָיה?

– איזה כתב-הרשיה? – תמה מגידוב.

– פשיטא, פּספּוֹרט בלע"ז!

– פספורט יש לי.

– תנהו לי, איש יקיר, ונחזה בו.

מגידוב שלה את הפספורט מכּיס החזה והגישוֹ לאיש. זה עיין בו כהרף עין וטמנו בכיס חלוקו; מגידוב ניתר ממקומו והושיט ידו, להחזיר לעצמו את הפספורט, אולם השליח דחה ידו ואמר:

– פּה יהא טמוּן. אין לך חותם של הציר התורכּי באודיסה ולא של המלכות בקושטא, ובדי עמל יעלה לי להשׂיג בשבילך רשוּת לשבת בארץ שלושים יום. ואף מטבּע יפה יעלה לנו הדבר, בלי נדר…

– מה משמע שלושים יום – צעק מגידוב נרעש – אני באתי לשבת כאן לתמיד!

– שא, שא, אַל נא באפך – היסה אותו השליח וסובב ראשו לכל עבר מפני אוזן-הרע – במדינת השׂוּלטן, ירום הודו, אין הפה והלב שוים; לא תרצה לשוב – לא תשוב…

– והפּספּוֹרט שלי?

– אַה, הפספורט? זו רעה חולה, הפספורט נשאר בידי השלטוֹן ביפו, עד שבעליו יורד בספינה לביתו ועוזב את הארץ, חוק חדש הוא ולא יעבור. גזירה שיצאה מלפני המלכות, אחר שהתחילו אחינו יושבי רוסיה עולים לארץ בהמוניהם, וכבר התרינו בהם וכתבנו כל הענין על דפי “המליץ” וגם לליליֶנבלוּם באודיסה הודענו בשׂפה ברוּרה, שיהא כל הבא לארץ-ישראל מקבל בפספורט שלו חותם מלכות תוגרמה, שבלעדיו אין מתירים לעלות בחוף יפו; ומי שיש לו חותם המלכות לזמן קצר נוטלים מידיו את הפספורט ונותנים לו מין פתק שמתיר לו לשהות כאן שלושים יום, וממנו רואה מיד כל שוטר, אם אתה שוהה בארץ ברשות או שלא ברשות, – ירדת לסוף דעתה של מלכות?

השליח צחק צחוק ערמה ומיצמץ בעיניו החַכמניות, אך מגידוב נתרתח לשמע דבריו וקרא:

– אני לא אתן להם את הפספורט שלי!

הצחוק סר מעל פניו של השליח והוא אמר בקפידה:

– אלא מַאי, אתה מבקש לשוב לאודיסה בספינה זאת עצמה? אם אתה אומר בין כך להישאר בארץ פספורט למה לך?

והוא אחז את מגידוב בדש בגדו, קירבוֹ אליו, מעשה-רעוּת, והיה מספּר עמו בנעימה מתפּייסת:

– ואפשר אתה רוצה לרדת בסירה שלא ברשות? בראש חודש היה מעשׂה בחבילת יהוּדים שהחזירו אותם מן החוף וירדו בסירה ריקה בשעת הפלגת הספינה, והספּנים יראוּ להביאם העירה מפני שהממשלה הכריזה קנס גדול על כל מי שיביא יהודי בלא רשות; והיו מרחפים בלב ים בין חיים ומות, עד שנחלצו יהודים מיפוֹ, שׂמו נפשם בכפם והעלו אותם אל החוף. וסופם נאסרו עד בוא אניה רוסית אחרת, ועדיין לא עלה בידי להוציאם לחפשי. מה נעשה – גלות ישמעאל…

מגידוב לא נתפייס והיה משיב כילד נעלב:

– אין בדעתי לשוב לאודיסה וגם בגניבה אינני רוצה לרדת. אני רוצה שישאר הפספוֹרט אצלי, כאצל כל איש מן הישוב.

השתדלן היה מבּיט בו בתמיהה, ואחר הוציא לאטו את הפספורט מכיסו, החזירו למגידוב ואמר כמפקפק:

– אדרבה, נסה מזלך, אם ישר הדבר לפניך, גם אני אשתדל לקחת דברים עם התורכי, ואף שהכסף יענה כאן הכל – ספק אם יעלה בידך…

השתדלן פנה ממנוּ ושוב נתערב בּיהודים הזקנים. מגידוב השיב את הפספורט לכיסו ולבו היה נוקפו, אפשר הקים לו את היהודי כנגדו, ולא יעמוד לו בשעת הדחק. ואולי הדין עם השתדלן, שכן באמת מה איכפת לו אם הפספורט ישאר בּידי השלטון? ורק מפני העלבון לא יכול לשׂאת את הגזירה, ועתה שכּבר היה מאוחר לחזור בו, החליט בלבּו לעשות כּכל שביכלתו שלא לקבל מן הרָשות פתק של עובר-אורח.

בינתים התחילו עולי-הרגל הרוּסיים יורדים בּסירות. הספּנים הגברתנים דוחקים בהם, נוטלים אותם בזרוֹעוֹתיהם החזקות ומפילים אותם לידיהם הפשוטות של חבריהם, העומדים למטה בסירה, כצרורות חדלי-חיים; אלה שכּבר הגיעו לתחתית הסירה היו שוכבים שם כצאן עקודות, ואלה שחיכּו עוד לתורם על גב הספינה היו מבוהלים ומצפים באימה ופחד למעשׂה שיעשׂו בהם הספנים.

כבר יצא השמש בגבוּרתו והיה מנסר ועולה בשמים, כשהגיעה שעתו של מגידוב לרדת בסירה. כהרף עין כּילו בו הספנים מעשׂיהם וכבר היה דחוק בין הצרורות והאנשים המפוּחדים, שגלי הים מנענעים אותם בשוּבה ונחת. ידי הספנים הגרמיות אחזו מיד במשוֹטים הגסים והסירה התחילה מחליקה על ראשי הגלים, מתחמקת במשוּבה מעִם הסלעים ואצה דרכּה אל החוף. עתה כבר אפשר להכיר בבריות שהיו עומדים צפוּפים אצל חומת העיר הפרוּצה, שאבניה שחוֹרוֹת והרוּסות, צופים פני הים. עוד מעט והספּנים קפצוּ למים, שלא יכלה הסירה לקרב לחוף מפני המים הרדוּדים; שוב נטלו את הנוסעים בזרועותיהם והיו מטלטלים אותם על כפיהם, שלא ירטיבו רגליהם, ומעלים אותם ביבשה, לקול תרועת הצופים, מהם עומדים על החוף המוניות המוניות ומריעים בצחוק גדול, מהם יושבים על החומה הפגוּמה ומתענגים על המחזה המבדח.

כשנטל ספן גברתן את מגידוב בזרועותיו, בּיקש להתנגד לו והיה מרחף ברגליו כתינוק שנתפס, אך כהרף עין כבר עמד במדרגות מכוּסות האֵזוֹב, שגלי הים רוחצים את אבניהן ומבדרים את המוך הירוק שדבק בהן.

אך הרגיש בקרקע מתחת לרגליו ראה מהוּמה גדולה אצל בית-המכס הקטן, חסר-הצוּרה, שפקידי המלכות עמדו בפתחוֹ ותרבוּשים אדומים בראשם. היהודי האדמוני, שהיה מתלווה לעדת הזקנים, עמד בתוך קהל האנשים והיה מיבּב ומוֹרט את שׂער זקנו, טופח באגרופיו על ראשו, מבקש להטיל עצמו לים ונאבק עם הבריות האוחזים בו ומבקשים להרגיעו. איש שעמד בסמוּך למגידוב סיפּר לו שהזקיף התוּרכּי, שנתן ליהוּדים הזקנים לעבור דרכּם, הטיל חשד ביהודי האדמוני שאין חלקו עם עולי-הרגל, ומצא פסוּל בניירותיו. שני השתדלנים היו בהולים, נכנסים לבית-הפקידות ויוצאים אל המון העם, מנענעים בידיהם ומתלחשים זה עם זה. היהודי העלוּב היה זועק משברון לב ומבקש על עצמו רחמים. כשהועלו כל הנוסעים שבאו בסירתו של מגידוב ונתכנסו ברחבה שלפני בית-הפקידות, נתן הקצין אות ושוטר אחז ביהודי כחוש-הגוף והובילוֹ אל מאחורי בית-המכס. היהודי זעק זעקה מרה והמון העם הערבי שעמד סביבו צחק צחוק של לעג, ואך קומץ יהודים מבני יפו ליווּ את האסיר והיו לוחשים לו דברי-ניחומים בלשון סתומה:

– בטחון, ר’ יהודי, בטחון, אל תיראי תולעת יעקב…

כשנתרחקה לוית האסיר, נתבּע מגידוב להציג את תעוּדוֹתיו. במנוּחת-נפש יתירה שלה מכיסו את הפספורט והגישו לחייל שעמד לפני פתח הבית. החייל עילעל בפספורט, ספק קורא בו ספק בודק את צורת דפיו, והוא פונה אליו בלשון לא-מובנת. מיד צץ השתדלן שדיבר עִמו בספינה ולחש דבר על אזנו של החייל. החייל שהה שעה קלה כשוקל את הדברים בלבו ואחר החזיר את הפספורט למגידוב ורמז לו שיכנס בפנים הבית. הוא נכנס ומצא עצמו בחדר קטן מוּל קצין תוּרכּי שישב אצל שולחן ריק, שלא היו עליו אלא חותמות אחדות. השתדלן נכנס אף הוא, דיבּר עם הקצין דברים אחדים בלחישה ויצא כלעוּמת שבּא. הקצין הוציא פתק מן המגירה, הדבּיק עליו חותמו והושיטו למגידוב, כשהוא נוטל ממנו את הפספורט ומניחו לפניו על השוּלחן. מגידוב בּיקש לדבּר עמו צרפתית ולהסביר לו שהוּא רוצה לקבּל בחזרה את הפספורט. הקצין הביט בו בפנים קֵהים, כמו אינו מבין דבר, אך מגידוב עמד על שלו, הושיט ידו וּביקש למשוך את הפספורט מעל השוּלחן. הקצין נתן בו עינים משתאות ולחץ את הפספורט באגרופו. בלי להימלך בדעתו שלח מגידוב לפתע את ידו בשעון-הכסף, האחוז בשרשרת דקת-הטבעת, התירוֹ מן הכפתור והניחו לפני הפקיד; ואז הושיט ידו ומשך את הפספורט בחטיפה ונתנוֹ בכיסו, וּבלא שישׂים לבּו לקצין יצא בפסיעה גסה בדלת אחורית שממול הכניסה.

פתאום ראה עצמו בחוּץ, מעבר לקהל הצופים. הוא מיהר ללכת ועד מהרה נעלם מאחורי המוֹן האנשים שהיו באים בעסק גדול להבּיט בבוֹאה של ספינה. הגיע עד לפתחהּ של סימטה עקמוּמית, עמד והבּיט סביבו משתאה. נשם לרוָחה, ורק עתה נתן דעתו על מראה עיניו. פתאוֹם ראה עצמו בתוך המונהּ ושאונה של עיר-המזרח; אף שנראתה מרחוק בנוּיה על תלה, גאה ושׂגיבה, לא היתה כל עיקרה אלא ערימת בתי-אבן וסוּכּוֹת-חומר הבנוּיים אָריח על גבי אריח, כּטבעות הדבוּקות בהר; בּית על גבי בית, מהם פרוּצים ועומדים בנס ואבן באבן לא תדבּק, ורק הצריחים של המסגדים זקוּפים ומזדקרים מבּין המון הבתים האפוֹרים, שמרפסות של עץ, משוּחות סיד כחול וּורוֹד, תלויות להם אל פני הים. סימטאות קטנות מטפסות במעלה ההר, מפוּתלות ומעוּקמות, ודרכן כמדרגוֹת פגוּמות. הרחוב הגדול שלרגלי ההר כּולו משוּבּץ חנוּיות מכוּסות מחצלאות של סוּף, קרועות ומרוּטות, ולפני פתחן האפל יושבים חנוָנים ערבים ומסלסלים בגרונם מיני הברות; תגרנים מכריזים על סחורתם שהם נושאים על ראשם, ושואבי-המים נדחקים בין עוברי-הרחוב ונאד שחור על גבּם הכפוף והוא נוטף מים מנקביו. פרי-הזהב ולימונים ירוּקים שטוּחים לצדי הרחוב ערימות ערימות והם נותנים ריחם הטוב המתערב בריח הים המלוח ובעשן הבּא מן הבּתים שאין בהם ארוּבּות. בקרן הרחוֹב הפתוח לים עומדת קבוּצת דייגים מוּפשלי-מכנסים, והם מושכים בשלוה מכמורת גדולה ואינם נותנים דעתם על כלוּם; ואצל בית גדול, שפתחיו יוצאים אל הים, יושבים ישמעאלים רבּים על שרפרפים קטנים, מוצצים צינורות ארוכים של נַרגילה ומביטים בים שגליו מתנפצים בזעם אל אבני החוף, מַטבילים אותן במימיהם, מתיזים סילוניהם על פני הרחוב ונסוגים לאחוריהם בבהילות. אפורה היתה העיר, דלת-מראה, בבוּאה עלוּבה ממה שנראתה ממרחקי הים, חרֵבה מעץ ומצמח, רק באופק מניעים עצי-תומר מעטים את כפותיהם בשלוָה.

כשהגיע לקצה הסימטה חזר בו על עקבותיו ואז בא לקראתו במרוצה השתדלן ושאל בקול של תרעומת מתפייסת, כיצד נתעלם פתאום מעיניו והלך לו לבדו. הוא בישׂר לו שעלה בידו לישב את ענין הפספורט על הצד היותר טוב, אף שהדבר עלה לו למגידוב בסבלון יקר, כאשר כבר נודע ברבים. הוא ביקש ממנוּ לבוא עמו למלון, שם יפוּש מיגיעוֹ ושם גם יביאו לו חפציו. אמנם, שני המלונים הגדולים מלאים עד אפס מקום, כי יושבים בהם צפוּפים שליחים שבאו לקנות קרקע לשוֹלחיהם ועדיין לא מצאו מבוּקשם, ושליחים שכבר הניחו כספם על קרן הצבי והם מחכים להוצאות הדרך בשביל לשוב לבתיהם; שעל כן לא נשאר להם אלא לפנות לביתה של מרים האַכסנאית, ואפילו אין מלוֹנה מפואר, מכּל מקום עדיין לא יצא מלפניה איש והוא רעב, ואף מקום להניח את העצמות ימצא שם, בעזרת השם.

הם פנו לסימטת-מדרגות עקוּמה, שחלקה מכוּסה קימוּרים וחלקה חשׂוף גג, שריח חריף של זבל שׂרוף נוֹדף מפּינותיה האפלות. פעמים הבהיק בפתח של קיר לוּח הים הטהור, כתם של תכלת בחוֹמה חרבה, ושוּב נעלם מאחורי הבתים. הם עמדו אצל בית קטן, נמוך קומה, שחלונותיו פונים אל הים, ומרפסת גדולה, שתלויים בה כבסים, מקיפה אותו מסביב. הם הרכּינו עצמם מתחת לכלי-הלבן הפרוּסים על חבלים ונכנסו לבית פנימה.

מרים האכסנאית, אשה רחבת-כרס ששוּלי שׂמלתה הארוכה מופשלים לה מעט, קיבלה פניהם בסבר טוב והעמידה לפני מגידוב משקה וּזנב דג מלוּח ותבשיל חם, והשיאה לו עצה שישכּב וינוּח אחר טרחוֹ של הים, שיפה שעת שלוָה ביום למנוּחת הגוף, שכּן עם ערב מתכּנסים כאן הבריות, הומים מעט ומלהגים הרבה והשינה קשה מחמת הרעש.

מגידוב הודה לה לאכסנאית, אך לעצתה לא שמע. יותר מדי נרגש היה ממה שקרה לו אותו יום, ועדיין לא שיוה בנפשו כל חליפותיו משיוכל לשכּב במנוּחה ולישון. ישב ושתה עם השתדלן תה חם; לאחר שהעניק לו דמי טרחו בעין יפה, פתח לפניו היהודי את לבּו והיה מסיח עמו בדברים שונים. סיפר לו על חבריו הסטוּדנטים הנקראים בּילוּיים, שאזלה הפּרוּטה מכיסם ועזבוּ את יפו, והם יושבים בפרדס ערבי בין העיר ובין מקוה-ישראל, הוא בית-הספר לעבודת אדמה שיסדה חברת כל ישראל חברים בפּריס. בנחלה זו הם עובדים עכשיו בזיעת אפיהם כמו שׂכירי-יום ופרנסתם בדוחק גדול, ומושבה עדיין לא יסדו. ובכלל רבתה המהומה; עתה שככה מעט, אולם לפני ירחים אחדים המתה יפו העיר מהמונם של פליטי ישראל מרוסיה, שחשבו למצוא כאן נחלה קלה ומשנכזבה תוחלתם שבוּ רוּבּם כלעוּמת שבאוּ, והעניים שבּהם היו מתגוללים בחוצות העיר ושליחי מיסיוֹנרים טומנים פח לרגליהם, ורבּים הנלכּדים. המעשׂים המבוהלים הם שגרמו לגזירה שגזרה מלכוּת על עלית יהודים ועל קנין קרקע. ובאמת מכּל אלה רק חבורת יהודים אחת מקרֶמֶנצ’וּג רכשה לה אחוזת נחלה באדמת עין-הקוֹרא, לא הרחק מיפוֹ, ויסדו עליה את מושבתם ראשון-לציון; ואף הם אילמלא ריחם עליהם נדיב אחד בפּריס ופתח להם כיסו, כבר היו תַמים לגווֹע; ואנשי רוֹמניה נאחזו בּשַׂמַרין בואך חיפה, היא שומרון העתיקה, ונחלתם אדמת טרשים שלא תצלח לזריעה, וכבר הם פונים כה וכה לראות מאין יבוא עזרם; עתה צריך להזכיר עוד את אנשי ירוּשלים, שהשמוּעה אומרת שהם עומדים לחדש את הישוב החָרב של פתח-תקוה – והרי כל העבודה הגדולה של ישוב ארץ-ישראל שמכריזים עליה בקולי-קולות ותולים אותה בפעמון גדול…

עם לגימת התה האחרונה נסתלק השתדלן ונאנח, כי עוד רבּה היום לפניו המלאכה, חייו אינם קלים בבוא ספינה לחוף, והיהודי האדמוני עדיין לא נפדה מידי הישמעאלים, נתעקש הקצין כאתוֹנוֹ של בלעם והדבר יעלה הפעם במנה יפה; וימחל לו מגידוב אם יטוֹל ממנו פרידה ויפנה לסבלוֹתיו.

עדיין לא נסגרה הדלת מאחוריו והנה נכנס יהודי שמראהו כתלמיד-חכם ירוּשלמי, חלוּק כתום-עין עם פסים שחורים יורד לו עד קרסוּליו, אבנט רחב על מתניו וכובע שחור, רחב-שוּלים, בראשו. על אפו רכובים לו משקפים עבי-זגוּגית, ועיניו נראות בעדם מחוּקות-צורה, כמוֹ צפוֹת במים דלוּחים. הוא הושיט ידו למגידוב ואמר ברוחת-נחת:

– שלום עליכם, אַברך צעיר, מנין בא יהודי, מרוּסלַנד, הא?

מגידוב אישר השערתו של האורח וזה תקע לו בידו כף רכּה ורפוּיה.

– ומה שלום אַחינו שם בארץ רוסיה, רבּים המשתוקקים לבוא לארץ-ישראל?

– יש בהם משתוקקים ואינם יכולים לבוא, ויש בהם יכולים לבוא ואינם משתוקקים…

– יפה אמר, יפה אמר, יישר כוחו, פה מפיק מרגליות, ממש מרגליות…

הוא מתמוגג ומנענע ראשו בהתלהבות, כאילו היה משַווה טיב המרגליות לנגד עיניו ומשתאה לתפארתן, ועיניו המטוּשטשות שטות מאחורי הזגוּגיות לכאן ולכאן. אחר תיקן מושבו תחתיו, קרב למגידוב בתנוּעה בטוּחה כמסלק במחי-יד כל הדברים שלפני כך, שלא נחשבו בעיניו הרבּה, ושאל:

– וּבדעת כבודו להיאָחז כאן בנחלה?

– כן, כך בדעתי לעשות, אני רוצה להיות עובד אדמה.

– יפה אמר, יפה אמר, יישר כּוחו, כּך נאה לו, עובד אדמתו ישׂבּע לחם, כמו שכתוב…

עתה כפף חצי גופו אל מגידוב, עד שהיה נוגע בו כמעט בכתפו ושאל בלחש ובנעימת סוד:

– ומה מכּוֹח נחלה, כבר תרו בשביל כבודו כברת ארץ?

מגידוב ביקש להעמיד את היהודי על אמיתות הדברים כדי להשתמט ממנו:

– עדיין לא תרו ואף אין בדעתי לקנות בשביל עצמי כלוּם…

אך היהודי לא נתן לו שישתמט, חזר וישב על מקומו בניחוּת, פניו מאירות, כאילו אך עתה הבין את הדבר לַאשוּרוֹ, וקרא:

– פשיטא, פשיטא, מה שייך, בודאי שלא לעצמו בא לקנות אלא בשביל שלוּחיו, אפשר בשביל הקהילה שבמקוֹמכם ואפשר בשביל אגודת גבירים אדירים, אל תשלט בהם עין רעה, ודוקא למענם יש לי כברת ארץ אצל חמי טבריה, עין לא ראתה! הבּוֹר מלא מים והגת שופעת יין, כמאמר הבריות, והאויר שם צח ונקי, מגַדל צמחים ומפריח אילנות ומדַשן פירות, ממש פלא מארץ-הפלאים וחן המקום על יושביו, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, כמו שכתוב…

מגידוב הפסיק את שטף דבריו וביקש לשוב ולהסבּיר לו שאין עתה בדעתו לקנות כל נחלה, לא לעצמו ולא לשוּם איש אחר, אך היהוּדי לא אָבה לשמוע כלוּם, והיה הולך ומקפּחוֹ בדברים רבּים, עד שאמר לו בזהירות כבודק כונתו:

– ואפשר אין כלל דעת כבודו נוחה מכּרמים ופרדסים? גם שׂדה-בּעל יש לי, ברוך השם, אצל באר-שבע, שוּפרא דשוּפרא, רק יִנעץ מחרשתו באדמה ויזרע, וישב לו בחיבּוק ידים עד שימצא מאה שערים; השדה מצוּיה להתברך, ממש זבת חלב ודבש, ממגד שמים מטל. אך מה לנוּ דברים יתירים, אני אין דרכי לדבּר סתם בעלמא, כאותם סרסורים שעינם רק לבצעם, אני כוּלי לישוב ארץ-ישראל, בשביל להרחיב גבולינו, הנה, נֵיתי מַפה ונחזה…

שלח ידו בכיסו ושלה מנבכי חלוּקו פיסת נייר מעוך, צהוב ושמן מרוב שימוש, פרסהּ לפני מגידוב ברוב חשיבות וטרח לישר את קפליה. מגידוב הבּיט בפיסת הנייר וראה בה מיני ציורים מחוּקים, שתי וערב של קוים מעוּקמים.

– הנה, יראה כאן – אמר עכשיו בעסק גדול – פה במקום שאני תוקע את הבוהן, זו חיפה העיר והקישוֹן, וכאן במקום הזרת – הרי יהודה המפריחים טללים ומורידים גשמים, ופה, לא הרחק מכאן, יש לי שׂדות מוריקים ומעינות מתוּקים…

אותה שעה נכנסה לחדר מרים האכסנאית, וכשראתה את היהודי יושב וטורח לפני מגידוב קראה בתרעומת:

– מה לכם, ר’ שֶבּת’ל, באמונה, הניחו לו היום לאורח, הלא רחמנות עליו, עיף הוא מטוֹרח הדרך. עדיין לא הציב רגלו ביבשה וזה בא ויורד לחייו בנחלאות שלו, עוד יהיה סיפּק בידכם לדבר עמו גם למחרת היום, ר’ שבּת’ל!

אך ר’ שבּת’ל לא נתן דעתו על האכסנאית ורק הניף ידו כלפּיה, כמגָרש זבוּב טורד, והוא רוֹטן בחשאי אל מגידוב:

– דברים בטלים, שׂערות ארוכות ושׂכל קצר… – עתה הגביה קולו כחוזר אל ענינו – יהא כלל זה נקוּט בידך, איש צעיר, מציאה שנזדמנה לידך היום אַל תהא דוחה אותה למחר. מה לנו להרבּוֹת דברים? אתה, ידידי, קח עצה מפי זקן, נחלה כנחלתי אינה מזדמנת בכל יום…

שוב נפתחה הדלת ואיש צעיר נכנס. הוא היה לבוש כותונת של תכלת, רקומה, ששוּליה קצת מעוכים וחוּטיה הצבעונים נפרמים; מכנסיו הבּלוּיים משוּלשלים לו במגפים, שאבק ימים רבּים רובץ עליהם.

כשראה ר’ שבּת’ל את האיש חדל פתאום מדבריו, שהה תחתיו בתמיהת-אכזבה והיה מעביר עיניו הדלוּחות מן הבחור אל איש-שיחו ושוב מחזירן אל הבחור, כאילו רק עתה נתחוור לו דבר שבינו לבינו. פתאום קפץ ממקומו, משך בחימה את פיסת הנייר מעל גבי השולחן והשיבה לכיסו, סקר את מגידוב בעיני זעם ואמר בתרעומת גדולה:

– אם כן, היה עליך לומר תיכף ומיד, שחלקך עם אותה כת של סטוּדנטין, שפיהם וכיסם אינם שוים! כסבור אתה, כי להנאתי אני מחַזר כאן על פתחי אכסניות ומרוב נחת אני טורח לפני הבאים עד יציאת נשמה?..

הזיז את כסאו ברעש גדול ויצא בכעס מן החדר.

מגידוב שהה תחתיו רגע, מבויש ומלא צער; אך הנכנס פרץ בצחוק אדיר שהבריח מיד את מבוכתו; הוא קרב אל מגידוב בזרועות פשוטות וקרא:

– הרי לך קבלת פנים! זה שמנוּ וזה מעמדנו בעיניהם. תחילה, כשחשבו שיש מאחורינו אגודה גדולה ואוצרות כסף, היו מרקדים לפנינו, מפתים אותנו שנקנה אצלם נחלאות ומבטיחים לנו הרים וגבעות, עתה, שנוכחו לדעת שאין לנו לא אגודה ולא כסף ואנו עובדים כאן עבודת-פרך, הם מבזים אותנו ושׂמים אותנו חסרי-דעה; אולם עכשיו הבה ונשכּח הכל, בוא בזרועותי ואחבקך, אח יקר! ואנחנו כלל לא ידענו עד עכשיו שחבר חדש בא לנו באניה הזאת, ורק מפי ר’ צלאֵל בעל-תבוּאה היודע הכל, נודע לי הדבר, והנה באתי במרוּצה…

ואף שמגידוב ראה את הבחור בפעם הראשונה בחייו, נפל בזרועותיו וחיבקו, והבחוּר נשק לו על שתי לחייו וישב לפניו ואמר לו תחילה ששמו לוּריא, ואחר סיפּר לו כיצד עבד אותו יום בחוה של מקוה-ישראל, ואחר העבודה בא לביתם שבפרדס אַנטוֹן אַיוּבּ וחסר הלחם לסעודת הערב, ובא ליפוֹ להשׂיג קצת מזונות בשביל החבורה; ולא דבר קל הוא, כי אחר שראו בני יפוֹ שאין מאחוריהם כּלוּם ואין להם על מי להישען, סגרו פנקסיהם ופסקו להקיף להם, ולא נותרו להם אלא שני פתחים צרים, אחד בחנותו של ערבי, מפני שלא ידע מעמדם, ואחד בחנותו של אותו ר’ צלאל בעל-תבואה, מפני שידע מעמדם. אולם הערבי סופו שיתפּקח אף הוא, אם לא יתחילו לסלק לו חובותיו, ואילו היהודי, אף שהוא שׂמח בעבודת ישוּב ארץ-ישׂראל, קמצן הוא…

מגידוב ישב לפני הבחוּר והיה שותה כל דבריו בצמא, מקצתם דברים שכבר שמע מפי השתדלן ומקצתם דברים חדשים; ואחר שפּסק לדבּר ביקש ללכת מיד עם לוריא למעונם; אך הוא עיכּב בעדו ואמר שהדרך רחוקה ועוד עליו לעשות בעיר שעה ארוכּה בעסקי החבורה, וטוב לו למגידוב שישכּב במלון ויחליף כוח אחר טלטול הדרך, ומחר יבוא הנה בהשכּמת הבוקר ויביא אותו לביתם.

בחיבּה יתירה נפרד ממנו לוריא וחזר והבטיח שישוב בּבּוקר השכּם, ועתה הוא מַשׂיא לו עצה למגידוב שינוּח יפה, כי עבודה קשה עומדת לפניו. מגידוב לא חשש מפני העבודה הקשה; אדרבא, הוא השתוקק לה ברוח קצרה, אך העייפוּת כבר חָזקה עליו וחש פיק ברכּים, כאילו היה עוד נישא על גלי הים, רקוֹתיו הוֹלמוֹת וכל אבריו לוֹהטים. ביקש מעִם האכסנאית שתציע לו מיטתו, והיא הכניסה אותו לחדר הסמוּך שעמדו בו מיטות אחדות כושלות וּנכוֹת-רגלים; סיפרה לו שכל אותן מיטות תפוּשות, אחת לא נותרה פנוּיה, והיא הציעה לו מצעו על איצטבת חלון גדול, הפונה אל הים, בבליטת המַשקוֹף, אצל שׂבכת-ברזל עבה. והוא שכב ואך חש גופו בכלי-המצע ניטשטשו עליו מרוב יגיעה כל רשמי היום ותרדמה עזה ירדה על עיניו.

לא ידע כמה היה ישן כשניעור פתאום בבהלה, כאילו רעש טרדו משנתו. אפלה היתה בחדר, ורק בחלון עמד אור-לילה דלוּח. הטה אזנו ושמע מבעד לחלון רעש קצוב הולך ונשנה, חוזר ונשנה. הבחין בקולו של הים המגלגל גליו ומטילם אל החוף. רחש המים וריחם שעלה באפו הזכירו לו כי אתמול הוטל על חוֹפה של האדמה הזאת וחייו החדשים התחילו. עצם עיניו בכבדוּת וּביקש לישון. ועל גבוּל השינה נזכּר שמבוּכת העליה בחוף מולדת השכּיחה מלבו את נדרו שנדר לפני ימים, לשׁחות לאדמת הקודש ולנשק עפרה…

פרק שלישי: על אם הדרך

כשפקח יוסף מגידוב את עיניו מצא עצמו בחדר עלוב, שטיח קירותיו מתקלף והסיד הכחלחל נושר ממנו. המיטות עקומות-הכּרעים, שהיו מכסות כמעט כל רצפת החדר מרוצפת-האבנים, לא היו עדיין מוצעות; האור הבּהיר שבא מן החלון הגדול הגדיש את דלוּת החדר, ושעה קלה היה מגידוב תמה היכן הוא שרוי; בדמיונו נסוך-השינה ריחפו עוד דמויות הוריו וידידיו, וזכרונות נעורים היו מחממים את לבו. בעינים עצוּמות-למחצה שלח ידו בבגדיו, שהיו תלויים על כסא, לבקש בכיסם את שעונו, כמנהגו מדי בוקר בבוקר; וכשהחזיר את ידו ריקה – זכר לפתע הכל וחיוך רחב האיר את פניו. לרגע שב והניח את ראשו על הכּר, אך מיד קפץ ממשכבו והתחיל מתלבש ברוח קצרה, כאילו דברים גדולים מזוּמנים לו בחוץ.

עדיין לא עשה כל תלבשתוֹ, כשנכנסה מרים האכסנאית, בירכה אותו בקול גדל והיא מבשׂרת לו שהוא ישן שנת ישרים כל הלילה כולו ומחציתו של יום, ואף שכּבר עברה שעת צהרים אין היא תמהה עליו כלום, שכידוע המים העמוּקים נוטלים כוחו של אדם שבעה ימים תמימים, שלא להזכיר הלילות. ובינתים כבר היה כאן אותו בחוּר לוריא מן הסטוּדנטין שתי פעמים, וכיון שלא נתנה לו להעירו משנתו, ביקש שמגידוב יבוא לחנותו של ר’ צלאל וימתין לו שם.

מגידוב היה מֵצר על שהחמיץ את ביקורו של לוריא וביקש מיד למהר לאותה חנות שיעד לו חברו, אך האכסנאית לא הניחה לו, עד ששתה כוס תה ואכל פת שׂעורים שטעמה חמוּץ וליפתהּ בדג מלוּח. אז קראה לאחד מילדיה וציותה עליו שיוביל את האורח לחנותו של ר’ צלאל.

אף שרוּח נעימה נשבה מן הים, היתה העיר שקוּעה בשנת-צהרים לאה והבריות לא נראו ברחובות. חנוָנים היו מנמנמים בפתחי חנוּיותיהם; כלבים גדוֹלים ומלוּכלכים היו רובצים בחוצות בעצלות, וחתולים בוכות משרכות דרכן וחומקות על גדרות פרוּצות. כשהגיע לפתח סימטה המשתלשלת ויורדת אל החוף, הושיט הילד ידו, הורה בה את מקומה של החנות והניח את מגידוב לבדו. הוא הלך למקום הנועד ועד מהרה עמד בפתח נמוך-משקוֹף והשחיל בעדו ראשו.

חלל החנות היה אפל ובקוֹשי ניתן לו להבחין בה ערימות של שׂקים הגבובות עד לתקרה הנמוכה. עודו עומד בפתח, בא לקראתו איש צנום, לבן-עוֹר, עמד נכחו וצימצם עיניו מקוצר-ראיה, וכשהביט בו שעה ארוכה, פשט לו ידו ואמר במאור פנים:

– שלום עליכם, הרי זה הבחור יוסף מגידוב, יתכבד נא – יעלה ויבוא!

מגידוב תמה על קבלת-הפנים המשוּנה ועל ששמע את שמו מפורש בפי זר; אך לא היה לו על מה שיתמה. ר’ צלאל בעל-תבואה בא ליפו מצפת, ומאחר שהיה מצוי אצל מסחר התבואה, פתח לו חנות של שׂעורים וחיטים ומספוא לבהמות ומיני קטניות לרוב. וכיון שאחר ככלות הכל עוד היתה שעתו פנוּיה, שלח ידיו גם בעסקי ממון; בקרן חנותו המלאה שׂקים הציב לו תיבה קטנה מזוּגגת דפנוֹת, כתיבת שוּלחנים, ובה מיני מטבעות; מהן עוברות לסוחר בשבע ועשרים ומאה מדינה, ומהן בטלות, שנפסלה צוּרתן ושוב אינן שווֹת אפילוּ איקוֹנין המלכים הטבוּע על לוּחן. והוא מחליף מטבּעות לכל דורש ומַלוה מעט כסף לזמנים קצרים, ונותן הלוָאה כנגד מַשכּוֹן לזמנים ארוכים, – והשם מצליח דרכו. מאז התחילו יהוּדים גולים עולים בחוֹפה של יפו וממלאים חוּצותיה, התחילה חנוּתו הומה מרוב אדם, זה קונה וזה מוכר, ואילו אחר בא ושואל אם נתקבלה בשבילו איגרת בספינה הרוסית האחרונה. לא יצאה שנה וחנותו של ר’ צלאל נעשתה כמין אכסניה של יום לכל באי הישוב והם מביאים עמם חדשות הארץ, ולא נתרחש דבר בעסקי קניה ומכירה שלא ידובר בו אצל ר’ צלאל בעל-תבואה והֵדָיו לא יתמשכו עד פתח חנותו. ור’ צלאל, אף שאין ידו פזוּרה, לבו טוב עם הבאים לעסוק בישוּבה של הארץ, והוא מוכן לגמול עמם חסדו ולסייע להם ככל שידו משׂגת; ולא מפני שיש לו מהם, חלילה וחס, טובת הנאה. לא כי, מהרי צפת הביא עמו חיבּת הארץ, ועוד בנערותו היה לבּו עצוּב למראה חורבּנה והיה מצפה שיקומו היהודים לחונן עפרה ולבנות הריסותיה. והנה זכה לראות יהודים הבאים לארץ-ישראל וכאילו בישׂרו עקבו של משיח, וכוּלם באים וסרים בחנוּתו, ובשׂורות גדולות הם מביאים עמם, והוא יושב במבוא האפל, בין שׂקי התבואה ותיבת השוּלחני, ומַטה אוזן לכל דבר, כמו צופה דרכי הגאולה, מבקש חשבונותיה, מלקט לבֵנה ללבנה והוזה דמיונות גדולים.

הוא אחז בידו של מגידוב, משכוֹ פנימה והושיבו על שׂק של גריסים הסמוך לפתח, ובעצמו קרב לשולחן עטור המטבעות, הוציא מן המדור התחתון פנקס שחור, אֶרך-דפים, כדוּגמת פנקסי-הקופה של חנוָנים, שיקע ראשו, כאילו ביקש להניח את העינים על דפּיו, ואמר:

– אַל נא תתמה שאני יודע שמך, אל נא תתמה כלוּם, הנה ראה פה מה שלפניך…

פתח את הפנקס והקריבוֹ למגידוב. בינתים הרגיל מגידוב את עיניו באפלה וקרא בפנקס את שמו ושם משפחתו, שהוא חָבר לחֶבר הסטוּדנטין מרוסיה ובא ביום אתמול ליפוֹ – הכל רשום בכתב עגול ויפה, מסוּלסל סלסולים ומעוּטר עיטורים נאים. שוב נתן מגידוב עינים תמהות בחנוני, וזה השהה דבריו, כאילו ביקש להגביר את התמיהה, ואחר קרב, ישב אצלו על השׂק ואמר:

– פנקס זה שאתה מחזיק בידיך, פנקס של ישוב ארץ-ישראל הוא. כל עבודה חדשה של ישוב הארץ אני רושם כאן, כקטנה כגדולה, דבר לא יֵעלם ממני. הנה נקנתה אדמת שַׂמַרין, והנה התחילו בונים בתים בראשון-לציון, והרי יהודי צפת מבקשים אף הם להיאָחז בקרקע. ופתח-תקוה החרֵבה עוד מעט ותקוּם לתחיה, וביהוּדִיה שאצל פתח-תקוה עומדים להקים ישיבה גדולה, וסטוּדנטין ברוסיה הניחו תלמודם ובאו לעבור חלוצים לפני העם והם יושבים בין יפו למקוה-ישראל, שבה הם עובדים אדמה, ואחרון אחרון – אתמול נוסף להם חבר חדש לסיעה והריהו הבחור יוסף מגידוב שיחיה… – עתה מסתבר לך שהכּל גלוּי וידוע, ואין נסתר מפּנַי?

מגידוב נתן קולו בצחוק של בדיחוּת-דעת ושאלוֹ לחנוני, אם כבר ראה כל מקומות הישוב החדשים, ומה טיבו של אותו בית בפרדס שאצל יפוֹ. החנוני החזיר את הפנקס מידיו והשיב:

– האני איש פנוי ללכת למסעות, ועל מי אניח את החנות? דיי בישוב שבּא אצלי, ואני צופה הליכותיו מדן ועד באר-שבע…

בּינתים חזר לוּריא ונכנס בחנות. שוב חיבק את מגידוב ברעש גדול, ומגידוב היה נבוך וגימגם דברי התנצלות על שאיחר לקוּם. אך לוּריא צחק לו בקול:

– אין דבר, אין דבר, לא איחרת כלום, יקירי, וּלואי ולא תצטנן להיטותך, כשתבוא לעבוד במקוה-ישראל…

ומיד, כאילו ביקש להבריח הד דבריו שנתמלטו מפיו, פנה בעסק גדול לחנוני:

– נוּ, ר’ צלאל, ומה החדשות בפנקס?

– ברוך השם יום יום – השיב החנוני בהתעוררות – גדולות ונצוּרות. ראשית, בא לכם חבר חדש, עשיר מופלג, שכּן מאס בפתקה לשלושים יום וביקש דוקא להחזיק בפספורט שלו, ותמורתו השאיר בידי התורכּי שעון של כסף; והשמועה על האברך העשיר עשתה לה כנפים בכל העיר כוּלה, ומיד ביקשו לזַכּותו בנחלה משוּבּחת מעבר לנהר סמבטיון; ושנית, נפדה האדמוני מבית-האסורים בנסי-נסים, ממש פדיון שבוּיים; ושלישית…

– ושלישית, – שיסע לוריא דבריו – שלישית אני אספר לך, נודע לי כי הגזירות החדשות באו מהשתדלות רבּני החלוּקה בירושלים, שבאו לפני הפחָה וּביקשו ממנו שלא יתן לקבצנים היהודים מרוסיה לעלות בחוֹפה של הארץ, כי נזק הם מביאים למדינה ומוציאים דיבת הממשלה רעה; מה עוד שאין כלל לבּם לקברי הקדושים, אלא לרשת את הארץ באו. אתה מבין טעמם של הדברים, אתה מבין? תחילה שיסו כלביהם ביחיאל מיכל פּינס, ואף חרם הטילוּ עליו ועל בּית-המדרש שלו, ועתה הם מלשינים לפני הרָשוּת על עלית יהודים. דור של מדבּר, עם שפל, עבד עולם שאינו רוצה לצאת חפשי; כבר קצה נפשי בכל אלה, בשביל מי אנו מתיסרים ומחַסרים טובה מנפשנוּ? בשביל מי עזבנוּ את בתינוּ ואת משפחותינו מעבר לימים, אם העם היושב בציון מואס בגאוּלה ואוהב שעבּוד מלכוּיות?..

החנוני קם ממקומו והשיב ראשו מעם לוריא:

– דברים בטלים, הבל ורעוּת-רוח, כל מה ששמעת אין לו שחר, ורשוּם בפנקס שלי ***

– אתה והפנקס שלך היינו הך; אילו בקולי שמעת, היית פותח לפנַי פנקס אחר ומַלוה לנו סכום לא גדול, שיספיק לנו עד שנקבּל כסף מן האגוּדות…

החנוני היה חוכך בדעתו, מביט לעבר מגידוב ומשיב כאילו לכבודו בלבד:

– בבקשה ממך, לוריא, כבר אמרתי לך פעמים הרבה, בענין זה איני זז מדעתי…

אף לוריא פנה למגידוב ואמר לו בלשון בדוּחה, ועיניו הבהירות פוזלות לעבר החנוני שאליו הוא מכוון דבריו:

– רואה אתה יהוּדי זה, בעניני החנוּת שלו פעמים שהוא וַתרן ונותן לנו מעט מזונות על פנקס, אבל בעסקי ממון הוא סרבן שאין דומה לו וקשה להוציא ממנו פרוטה כמו מסלע; ומה נעשׂה, ממונו חביב עליו מישוּב ארץ-ישראל; אמנם ישוב הארץ קרוב ללבו, אך, בּידוע, הלב תלוי בכּיס…

החנוני פנה למגידוב בחטיפה, מבקש ללמד זכוּת על עצמוֹ:

– חס ושלום, חס ושלום, כמה שאני טורח להסביר לפניהם ואינם מבינים כלום; מעט מזונות דבר אחד ועסקי ממון דבר אחר. במזונותיהם אין אני בודק, חלילה, וּממה שיש לי בחנותי, בלא עין הרע, אני נותן גם להם מעט, ואפילו אֵדע שאני מניח כספי על קרן הצבי, יהא כאילו שיתפתי עצמי במעשי ידיהם. אך בעניני כסף לא כך. דיני ממונות יש להם פנים אחרות, היום אתה מוַתר רק מעט, כמלוא נקב מחט סדקית, ולמחר אתה יוצא נקי מנכסיך… לפיכך אין מידת הרחמים נוהגת בעסקי ממון, אתה מבין; כלום ראית מימיך בנקאי רך כקנה, ובית-בנק שיהא בעל רחמים רבּים?

לוריא צחק בבדיחות-הדעת, כאילו לא נחשבה בעיניו השׂיחה כולה אלא מעשה-ליצנות, ואמר מטוּב-לב:

– ומה נעשה, טבע הוא באדם. ועתה, מגידוב, קום ונלך לאכסניה לקחת את החפצים; שׂכרתי חמוֹר על מנת להשיבו מחר, שיהא נושׂא את צרורותיך ומעט המזונות שאקח אצל ר’ צלאל – הן שמעת זה עתה שהבטיח לתת – ונלך הביתה, הכל כבר מחכים לך…

בלב טוב נפרדו מבעל החנות, שביקש ממגידוב בכל לשון של בקשה לסור לחנותו כל אימת שיהא מצוּי בעיר, והלכו לדרכם.

בין חמה לצל היו מהלכים; החמור תר דרכו לפניהם, עמוס משׂא כבד, והם הולכים בעקבותיו פסיעה פסיעה. תחילה היו יורדים במדרון ההר הזרוע חצרות חרבות; אורחת גמלים טעוּנה תפּוחי-זהב רבצה בכיכּר ריקה והיתה מתפּרקת ממשׂאה. ילדים שחוּמי-עור, לבושי בלוֹיים, נתלבּטוּ בסמטוֹת המעוקלות, ונשים רעוּלוֹת היוּ יושבות תחתיהן בפתחי הגדרות ולָשוֹת בצק על גבי גיגיות של פח. כשהניחו את ההר מאחוריהם, נתגלה לעיניהם אֵזור הפרדסים הירוק, הלופת את העיר מצד המישור. עלו בדרך ירוּשלים, הגדורה משני עבריה עצי שיטים ומשׂוּכות צבּר; מאחוריהם ניבּטוּ ראשיהם של עצי לימון קוצניים, והלאה מהם, בעמקי הפרדס, בּיצבּצוּ עצים עמוּסי פרי הדר, לחיוֹ אחת עודה ירוקה ולחיו אחרת מַזהבת. מבּין הפרדסים התנשאו ראשי תמר, שהגביהו קומתם הזקופה וניענעו במתינות כפותיהם הארוכות ברוח היום השוקע. על פרשת-דרכים עמדה שקמה עבוּתה, עצוּמת כתר, וצללים רבים מתמשכים ממנה ומרפדים את החול. אור היום התחיל לוקה והאויר השקוף הזך היה נע לנגד עיניהם נַענועים דקים לא-נתפשים ומלטף בנעימוּת את פניהם; באופק הרחוק ריחפו דבשות הרים עטופים דוֹק כחול, והשמים הנמוכים פורשׂים עליהם כיפתם.

משיצאו מתחוּם העיר רחק מהם ריח הים, וטעם השוּק והזבל השׂרוּף נתנדף. הפּרדסים נתנוּ ריחם אחר שרוּחצוּ בגשם הטוב; עשׂבים שצצוּ מבּין החולות מילאוּ האויר ריח חריף, והאדמה היתה נושמת נשימת ערבּים שקטה ורוֹגעת.

מגידוב שהה תחתיו שעה קלה והיה מביט בלוּריא, מבקש לראות בפניו רָשמוֹ של מראה עיניו; אך לוּריא לא השגיח בוֹ והיה מזרז את החמור בהברת-גרון משוּנה ודוחק אותו במקל שבידיו. שעה ארוּכה היה מגידוב פוסע, נפעם ונרגש, עד שלא עצר כוח וקרא בהתפעלות:

– זאת היא איפוא ארץ-ישראל, ולא מלוֹנה של מרים!

לוריא גיחך, מתאושש מהרהורים רחוקים, והשיב כמבקש לשׂבּר אזנו של תינוק:

– שבעים פנים לה לארץ-ישראל, וכבר כתוב בספרים עתיקים. גם מלוֹנה של מרים ארץ-ישראל, וגם פרדסים אלה ארץ-ישראל, וגם חולות וקדחת – ארץ-ישראל, ויש אומרים, אפילו שמואל הירש – ארץ-ישראל…

– שמואל הירש? מה טיבו של זה?

– אדוניה של מקוה-ישראל…

מגידוב שקע בהרהורים. מאז בואו ליפו היה שמה של מקוה-ישראל נשמע לו פעמים רבּות, ולוריא, כשהזכיר היום את השם, נדמה היה כאילו הוא מכחד דבר תחת לשונו. הבּיט בו באלכסון ושאל פתאום:

– אמור לי האמת, לוריא, מקוה-ישראל זו, במה חָטאה לפניך?

זה צחק צחוק חטוף, תיקן המשא על החמור והשיב:

– אם את פי תשאל, טוב היה שלא נבראה משנבראה…

– כיצד, – נשתומם מגידוב – כפי ששמעתי, הרי זה בית-ספר שבּו מלמדים לילדי-ישראל עבודת-אדמה?

– רק בפי השמוּעה… לא בּית-ספר כאן ולא עבודת-אדמה כאן. אם תרצה, הרי זו חוה של פריץ, שמשמשים אותה ערבים שׂכירי-יום, ומנין ילדים יהודים, עלובים ומופקרים, מתלבּטים שם כנשמות מתות שאין להן תיקון, ומקבלים לחם חסד, בלא תורה ובלא עבודה.

– והרי שמעתי אומרים, שהיא כמו גן פורח, ממש נוה-דשא במדבר…

– ודאי היא פורחת, ואותו הירש עצמו הנהיג בה סדרים, והוא שוקד על יפיה ונוטע בה מיני נטיעות שאינם מצויים, כאילו תפקידם של כל ישראל ליסד קוֹלוֹניה לשמה, להגדיל טבע ולהאַדיר. והרי חוה זו לא לתכלית עצמה נוסדה ואף לא בשביל לפרנס מאות ערבים מכל הסביבה כולה, אלא נוסדה בשביל ללמד בני ישראל עבודת-אדמה ולהושיבם על קרקע בארץ-ישראל!

– ומה עושים הילדים אחר שהם יוצאים מבּית-הספר?

– הם נפוֹצים לכל עבר ואינם יודעים כלום, לא תורה ולא חכמה, לעבוד אדמה לא למדו וקרקע אינם מקבלים; רוּבּם יוצאים לתרבּוּת רעה ומקצתם נעשׂים עגלונים ומוליכים יוצאי-דרכים מיפו לירושלים, וכל תפארתם שבאה להם ממקוה-ישראל שהם יודעים לנהוג סוּסים בצרפתית…

דבריו של לוריא היו מַעכּירים את לבו ושׂורטים בו שריטה; הוא פסע בּשביל שלצדי-הדרך ועצבות גדולה ירדה עליו; שאל בהיסוס:

– ומה מקומכם שם?

– מוטב שלא תשאל. תחילה נתעקש ולא רצה כלל לקבּל אותנו לעבודה והיה טוען שאין זה מעסקו לתת עבודה לפליטי היהודים, ולא נצטווה על כך. כאילו כל מעשיו נחתכים על פי צו מגבוה, וכל דבריו נשמעים כפקודה לנמוך; טבע הוא באדם, חייל צרפתי שיצא בדימוס. אבל אנחנו עוררנו רעש כזה, שהיה מוכרח לתת לנו עבודה.

– ומאז אתם חיים עמו בשלום?

– אוי לאותו שלום. אף על פי שהוא נותן לנו עבודה בעל כרחו, אינו רוצה לדעת בשביל מה באנו לכאן, והוא רואה אותנו פליטים שברחו מאימת חרב, שהיום הם פה ומחר שם. הוא אומר שיש לו קרן לצדקה ומדמי הקרן הזאת הוא מפרנס אותנו, כאילו היה סומך נופלים. אתה מבין את עצמת העלבון שבּדבר? הלשם כך באנו לכאן, שנהא מתפרנסים ממין חלוּקה חדשה? ומושבה שביקשנו לבנות בארץ-ישראל מה יהא עליה? הלעולם נהא חיים מחסדו של הירש?

– אינני מבין, והרי אתם עובדים בחוה ככל הפועלים, ואינכם אוכלים, חלילה, לחם חסד!

– זה הקוֹץ שבאַליה. הוא טוען שכל עבודתנו אינה נחשבת בעיניו כלום. הערבים עושים יותר ומקבלים פחות, ואף על פי שהוא רודה בנו ומעבידנו בפרך ומעמיד עלינו משגיחים ערבים, עודו מבזה אותנו ואומר שאין קוּפת החברה יכולה לשלם את שׂכרנו, והוא מוכרח לפרנס אותנו מקוּפה של צדקה, ומה שהוא נותן לנו – מרחמים הוא נותן…

– וקַרל נֶטר המנוֹח?

– נטר זכרונו לברכה היה איש אחר. חובב-ציון אמיתי, אך נסתר. אך בא ונשתנה הכּל. את המשגיח הערבי גירש מעלינו ובית התחיל לבנות בשבילנו, והיה מנחם אותנו בדברים טובים כמו אב, ואפילו אמר לנו, שאילו היה צעיר היה עובד עמנו את אדמת הארץ. אך כשמת מיתה חטוּפה נתבדו כל החלומות המתוקים, והירש בא והחזיר עטרה לישנה. גזירה היא משמים, כאילו נלחם הגורל במעשינו…

שוּב היו פוסעים בדוּמיה; מגידוב חוֹכך בדעתו אם ישאל את שאלתו. אף שדבריו של לוריא היו פוגעים בו כאבנים כבדות, היה טוען לעצמו שעליו לדעת כל האמת לאמיתה ולא יהא כאותו יעֵן המַטמין ראשו בחול מפני הסכּנה. וכמתאכזר על עצמו שאל אותה שאלה, שהיתה בוערת על שפתיו כל אותו היום ולא שאלה מאימת התשובה:

– ומה חייכם כאן?

אך תחת תשובה הגבּיה לוריא את ידו ואמר:

– עוד מעט ותראה מעצמך, הנה הבּית בסימטה לימיננו, בפרדס הזה – הוא דחק את החמור, הטה אותו במקלו לסימטה שעל אם הדרך, והם הלכו בעקבותיו.

מיד הגיעו לשער של פרדס, עשוי אבני-חול גסות, לא מסותתות, ורגליהם עמדו בחצר מרובּעת, רבוּצת חול, מוקפת עצי הדר, טעוּני פרי זהוּב. בריכת-אבן פתוּחה, מרובעת ונמוכת-דפנות, בנויה היתה בסמוך לבאר מים, ושוֹקת שעוּנה על צדה. גמל כבד-גוּף, עורו השחיר ולח, היה סובב הולך בצעדים גסים ומַניע גלגל משובּץ דליים קטנים העולים ויורדים בשלשלת ושופכים סילוני מים על פי הבריכה. בעיבורה של חצר עמד בית-אבן גבוה ומאחוריו חורשת רימונים גמוּדת-קוֹמה. בצדי הבית היוּ מדרגות אחדות משמשות כניסה לגזוזטרה צרה, שעליה רחשו בחורים מעטים ובחורה אחת, ניענעו ידיהם, דיברו בחטיפה ובהתעוררות והיו משסעים איש את דברי רעהו. כשקרבו אל הגזוזטרה, נשתתקו הקולות ובחורים אחדים ירדוּ בקפיצה, באוּ וחיבּקוּ את מגידוב בשמחה, ויתרם נשתהו על הגזוזטרה, פושטים זרועותיהם לקראת האורח. הבחורים היו גלוּיי-ראש, לבוּשים בגדים שנתבּלו, והבחורה לבושה שמלה ארוכה ומטפחת לבנה קשורה לה לראשה.

הם היו מרבּים בשאלות, כאילו לא ראו את בתיהם שנים ארוכות. חייהם החדשים, השונים כל כך מכל שידעו עד כה, חצצו בין ההוֹוה והעבר חציצה של דורות, ובואו של מגידוב סילק לשעה את המחיצה והיה להם כפריסת-שלום מימים רחוקים, לא-נשכחים, שהיו מתרפקים עליהם בגעגוּעים עזים. אחר ששׂבעו מעט מדבריו של מגידוב, היו תמהים שבא יחידי, כאילו היה רק חלוץ של מחנה מתמהמה. הקיפוהו בשאלות, אם יש בידיו כוח הַרשָיה מאת חובבי-ציון, ואפשר נשלחה על ידיו קרן ראוּיה לבנין המושבה-למופת.

מגידוב נבוך משאלותיהם והיה משיב להם בלשון מהססת, שאחד ויחיד בא עתה לכאן ועל אחרים לא שמע כלום; והוראות או כסף לא שלחוּ עמו ואין הוא יודע על כך דבר; האנשים שבא אצלם ליטול מהם פרידה לדרך רק בירכוהו מכל לבם והיו משבחים אותו על לכתו לארץ-ישראל.

כשסיים דבריו נפלה שתיקה קצרה. והנה נשמע קול שירה, רם ופרוע קצת, וסיעה קטנה של בחורים לבושים בגדי-עבודה וחבושים כובעים של קש, ששוליהם פרומים ודבלולי שער מתבדרים להם מתחתם ויורדים על פניהם השזופים משמש ומזיעה, חזרו מעבודתם בחוה. מגידוב הביט בהם בשמחה ובקנאה גלויה. אף הם חיבקו אותו ברעוּת והיו חוזרים על השאלות שמגידוב כבר נשאל עליהן. שוב קמה מהוּמה גדולה, הפעם עליזה ורחושה; בבדיחות-הדעת היו שואלים את פי הנערה, אם כּבר מוּכן התבשיל, כי אחר יום עבודה יכולים הם לקפּח אפילו שוֹקיו של זאב מיער.

הנערה השיבה בכובד-ראש, כאילו נלאתה מדברי הגיחוך שלהם, שהארוחה תהא מוכנה בעוד שעה קלה; רק עתה חזר לוריא מיפו והביא עמו שמן ואורז, שבלעדיהם אי אפשר היה לה להתקין את הסעוּדה.

בפינת הגזוזטרה, בסתר ארגז של עץ, דלקה פּתילת-הבישול, והנערה טרחה הרבה אצל האש, בכובד-ראש, ורבּים היו עוקבים בקוצר-רוח אחר תנועות ידיה. אחד החבוּרה, מישה זִיצר, בנו של חוכר אחוזה ברוּסיה, גברתן ורחב-לסתות, שלא היה בוחל בשום מעשה-קדירה, הושיט ידו כלפי המבשלת ואמר למגידוב בנעימה של גילוי סוד:

– זאת עליך לדעת מתחילה, דַריה שלנו, שתחיה, אף שאינה מבשלת בת מבשלת, מכל מקום היא מלבּבת לנו לביבות כאשר אהבנו, ואף אינה מקדיחה תבשילה אלא לעתים מזוּמנות; ורק זו רעה חולה, שאינה יכולה להתקין סעודה בלא שמן השוּמשמין, כמין מום הוא בה, רחמנא ליצלן…

דריה הנערה החזירה ראשה אל המגַחך והבּיטה בו בעין רעה.

הבּחוּרים היסוּ את זיצר וּפתחוּ בענין אחר. הנערה נעלמה בחדר הסמוך ולא יצאה שעה גדולה, ואחר בא קולה מבּפנים, שקרא לבוא לסעודה.

בהמולה רבה נכנסו ופשטו בחדר, הצר מרוב אנשים, תרים להם מקומם אצל השוּלחן. היה זה חדר לא מרוּוח ובו שני חלונות משׂורגים שׂבכת-ברזל גסה; בעיבּורו, על גבּי ארגזים נמוכים, מוטלים היו שני קרשים ארוּכּים, שהיו משמשים שולחן, ואמתחות הבחורים, קצתן גבוהות מן הקרשים, שימשו להם כסאות לסעודה, ועתה ישבו עליהם מסוּבים ושיקעו ראשם על גבי הצלחות. בפינות החדר היו מתערמים קיפולי מצעות, מזרנים, שׂמיכות וכרים, כמו בקסרקט של צבא. בחדר כבר היתה שרוּיה אפלה של ראשית הערב ועששית-נפט קטנה היתה תלוּיה על קיר, שצלה מרוּבּה מאורה. בפינה הרחוקה מאוֹר העששית, על דרגש נמוּך, מכוּסה שׂמיכה שחורה, היה שׂרוע בחור מגודל בלורית, נפוּל-פנים וזקנו לא גוּלח, כותנתו פתוחה לו על חזהו ושׂערות שחורות מבצבצות לו מבּין שוּליה. הוא היה מבּיט במסובים בעינים יוקדות ובתרעוֹמת גלוּיה. איש לא הציג אותו לפני מגידוב, כאילוּ לא נחשב בעיניהם כלום. כשראה מגידוב שאין הבחור עצמו פונה אליו וכאילו אינו משגיח בו, קרב לדרגש שלו ופשט לו את ידו לברכה. הבחור נטל את היד באדישות, שהביאה את מגידוב במבוכה רבה, הפנה לו ערפו והחזיר ראשו לקיר. שתיקה לא-נעימה עמדה בחדר. אלה שכבר ישבו אל השולחן ותקעוּ הכּף בדייסת-האוֹרז הרוחצת בשמן, השהוּ אותה בדרכּה אל פיהם, ואלה שלא התחילו עדיין אוכלים, השפילו עיניהם בקערה. אף דריה, שידיה היו עסוקות בכפות ובצלחות, הניחה להן ואחר ששהתה רגע קמה ונכנסה לחדר הסמוך.

מיד נתעוררו אחדים מקפאונם, כמבקשים לתרץ אָרחוֹ המוזר של הבחור. אחד אמר למגידוב כלאחר-יד:

– הוא חולה, חשש של קדחת…

אותה שעה השיב הבחור בחטיפה את ראשו מעם הקיר וקרא בחמת זעם:

– שקר וכזב, אל תשמע להם; אינני חולה, אינני חולה! על כל פנים, לא בגופי אני חולה. אך כשאני מבּיט על סביבי, רוחי מיטרפת עלי. לשם מה אנחנו מתענים פה? אם טעינו והקדמנו לבוא לכאן לפני שידענו לאן אנו הולכים, עלינו להודות בטעות שלנו ולשוב הביתה ולחכּות לימים טובים יותר. לקבּור כאן את כל החיים הצעירים ולהתענות תחת ידו של הירש ולקפח את ימינוּ – אין בשביל מה, וטוב שתדע הדבר מיד עם בואך!

אצל השולחן קמה התעוררות רגשנית; אחדים הניחו כף התבשיל מידיהם ואחדים קמוּ ממקומם. פתאום סרה רוח החיבּה שריחפה עם בואו של מגידוב, והדברים שנאמרו עד כה בנחת וברוח בדוּחה לא היו אלא כדברי מליצה ריקים, וכיפּת השלום שהיתה פּרוּשׂה על הבית נעלמה פּתאום ולא היתה. כולם חזרו לדבּר בהתרגשות וּבתרעומת; מעטים שביקשו לשכּך את הויכּוח לא היה להם שומע, ומגידוב נדמה לו פתאום כאילו פתחוּ עתה בויכּוּח שנפסק עם בואו.

בינתים חזרה דריה מחדרה ובראותה את המהומה הגדולה שקמה אחר הדממה, ספקה כפים ביאוש וקראה בתחינה:

– שוּב התחלתם, שוּב התחלתם; למען השם, הפסיקו, ולוּ גם לשעה אחת, וּשבוּ לאכול במנוּחה, הן אורח לנו הערב…

הם נשתתקו, נאחזים בדבריה, שהיה בהם מוצא טוב למבוּכת לבּם, שביקשו קודם להטביעה במבול של דברים, שוב ישבו במקומם והתחילו אוכלים בחריצות יתירה, פושקים שפתים ומקשקשים בכלי האכילה.

בשעת סעודה שוּב הוּתרוּ מעט הלשונות, אך עתה היוּ מדבּרים בהשׂכּל וּבמתינות הדעת, ומגידוב, שלא יכול מרוב התרגשות לבלוע את מנתו, היה מטה אוזן לכל דבר ומבקש לתהות על מצב הענינים. היה לו ברי, שהחבוּרה נתוּנה במיצר, ויסוריה מביאים אותה לידי דכדוך הנפש. תנאי העבודה היו רעים, ורבּים היו בטלים מעבודתם, קצתם מאונס, מחמת חלָיים שבאו עליהם מפני המחסור, וקצתם מרצון, מתוך יאוש שהביא עליהם רפיון-רוח. הקוּפּה היתה ריקה והדוחק גדול. אך רע מכל שלא היו רואים תכלית יסוריהם, והתקוה לקיים את חזון הלב, אשר למענו באו הנה, רחקה מהם יותר ויותר.

הם היו מדברים עתה בנחת, כמספרים בסבלותיהם של זרים, ורק מפּקידה לפקידה היה הבחור תוקע מעל דרגשו את דבריו, דברי ארס, ומַסעיר עליהם את שיחתם כיוֹרה רותחת. כשביקש אחד מהם ללמד זכות על מקוה-ישראל, שבדיעבד היא להם בית-ספר טוב בשביל המושבה שהם עתידים לבנות, שיסע הבחור את דבריו בקצף עולה:

– בית-ספר טוב? כל מה שלמדת שם הוא לגרוֹף בּיבים שלהם…

מישה זיצר, שדייסת-האורז הטובלת בשמן כבר הניחה מעט דעתו, וביקש מדריה בעינים חמדניות מנה אחת אַפּים, השיב לו לבחור במנוחה:

– לא כך היה מעשה; אם אתה בא לסַפּר, סַפּר כהלכה.

והוא תיאר לפני מגידוב מה שהיה, ברוב ענין וברוּח בדוּחה. יום אחד עמד עמם הירש בפולמוס גדול וביקש להסבּיר לפניהם שאין בכוחם להיות איכּרים ככל האיכּרים. וּכששאלוהו בתרעומת נעלבת מדוע חרץ עליהם משפט קשה זה, השיב להם בנעימת לעג: ומי יהא גורף לכם ביבים? השיבו כולם בקול אחד: אנחנו בעצמנו! קם הירש במתינות ממקומו ואמר להם בחיוך של ארס: אם כן, רבּותי, בבקשה מכם, אולי תעשו תחילה חזרה במקוה-ישראל? לא ניתנה להם ברירה, קמו ועשו את המלאכה משום הכּבוד. וניתנה האמת להיאָמר, ששׂבעוּ הרבּה בּזיוֹן; הערבים היוּ עומדים עליהם בשעת מעשה המוניות המוניות וממלאים פיהם שׂחוק של לעג ובוז.

דריה הכניסה סל מלא תפוחי-זהב בשלים ורימונים זהובים, ששלח להם בעל-הבית לכבודו של האורח. השיחה דעכה וכולם שקעוּ באכילת הפירות, מוֹצצים הקליפות של תפוּחי-הזהב ומכרסמים גרגרי הרימונים.

כתום הסעוּדה פנה מגידוב למסוּבּים בלשון בקשה:

– ומתי אוּכל לצאת לעבודה, אולי תניחו לי להתחיל מחר…

– חוק הוא לנו – השיב לוּריא – תקנה שתיקנוּ חכמינוּ, שלושת ימים ינוּח חבר מטוֹרח הדרך, וביום הרביעי עבוֹד יעבוד…

– אולם מחר כבר ימלאו לי שלושה ימים מאז ראיתי את הארץ, ומאד אני משתוקק לצאת לעבודה מיד. כבר נחתי די צרכי…

מישה זיצר, שהיה משתעשע בשני רימונים זהוּבים ומטלטלם מיד אל יד, נתערב בדברים ואמר:

– יודעים אתם מה אני סבור, אמנם תיקנוּ תקנה, אך מכיון שמגידוב משתוקק להתחיל מיד, נתיר לו ללכת מחר אתנו; השבוע אין לנו עדיין אפילו שני מנינים של ימי-עבודה, אך לא מפני הטעם הזה בלבד אני אומר שילך עמנו; שמעתי שהירש נסע היום לירושלים וישהה שם ימים אחדים, ונקל יהיה לנו להכניס את מגידוב בעבודה דוקא עכשיו, יתרגל מעט לפני שהירש ישוּב הביתה; ואילו עם אוֹסוֹבֶצקי כּבר נשתווה…

הכל החרישו וחיכו להסכּמתו של מגידוב; הוא נתלהב, הרתיע וקרא:

– אני מודה לכם מקרב לב, אני מודה לכם; אם כן, מחר אתכם ביחד!,

השיחה היתה עתה מתוּנה וּשקטה. המסוּבּים נתפרדו סיעות סיעות, מהם יצאו לגזוֹזטרה, מהם ישבו על מעקה הבריכה, טובלים קצות אצבעותיהם במים הקרים. הגמל פּסק מסיבּוּביו ופני הבריכה היו שקטים. הלילה רד על הפרדסים, בשמים עלו כוכבים גדולים והירח המאיר היה מַכסיף עלי העצים ונשקף במי הבּריכה. דריה נתנה קולה בשיר חשאי והבחורים החזיקו בו והגבּירו נעימתו, עד שנישא קולם בחצר בעצב וגעגועים; מגידוב ישב ביניהם מחריש ולבו הומה מן הערב השליו הזה ומן הבשׂורה שנתבשׂר, כי למחר יהא עובד אדמת הארץ. עד שעת-לילה מאוּחרת ישב בחבוּרה והאזין בלב פועם לשיריהם, ושעה ארוכה היה עוד שכוּב על דרגשו בקרן החדר, ער למחצה, מקשיב להמית רוחו הכבוּשה, מצפּה בכליון-נפש לעמוּד השחר שיעלה ויקימוֹ לעבודה…

בשעת-בוקר מוּקדמת, בעוד האור נלחם בחושך, קמו הבחורים, העירו את מגידוב משנתו החטופה, נתנו לו מבּגדיהם הבלים וממנעליהם הכבדים ויצאו לדרך בלא ששתו כוס חמין, רק ככר לחם תחת זרועם ומעט צנון בכיסם, בשביל ללפת את הפת. בשבילים שבין הפרדסים היו מהלכים, צינת בוקר צובטת את בשרם, עד שהגיעו לככר ריקה על אם הדרך, שבסמוך לה נשקפה להם, מבּעד לעצי-תמר גבוהים, קבוצת בתים עשויה חצר מרוּבּעת, שבעיבורה בלט בנין גדול; עצים היו נטוּעים מסביב לחצר, מהם זקנים, שכבר הכּו שורש ופרשו בּדים, מהם בני יומם, רכּים ודקי-גו; מאחורי החצר השתרע שדה זרוע תבואת חורף.

כשהגיעו לחצר כבר חיכה להם אוֹסוֹבצקי, עוזרו של הירש וממלא-מקומו, שהיה עומד עם חבוּרת ערביים, נושא ונותן עמם בקול גדול, ברוב רעש והמולה. הוא היה בעל קומה בינונית וקמיטה עצבנית לו בכתף, מָשָל מבריח מעליו זבוב טורד. אף הוא היה מיוצאי רוסיה והיה עם הפליטים בבּרוֹדי, עזוב וחסר-ישע כמותם. ובבוא נֶטֶר בשעתו, כשלוּחה של חברת כל ישראל חברים, להושיע את הגולים האומללים, בחר בו באוסובצקי, שהיה משׂכיל וידע לשון צרפת, שיהא מליץ בינו לבין המון העם; וכשכּילה נטר את מלאכתו והפליטים נתפזרו להם, אחד הולך למדינות הים ואחד חוזר לביתו, לקחוֹ נטר עמו לארץ-ישראל וּנתנוֹ תחת הירש, שיהא עוזר על ידו בעסקי החוה ומלמד התינוקות לשון-הקודש. אוֹסוֹבצקי היה חובב-ציון, ואף שכפף את גבו לפני הירש היה מתהלך עם בני בילוּ באחוה וּברעוּת, ולא היה מתנשא לשלוט בהם כמותו.

כשראה אותם באים הניח לחבורת הערביים ובא לקראתם בברכת שלום. כשראה בהם פנים חדשות נתן עינים שואלות בראש החבוּרה, וזה נזדרז והסבּיר לו שהבחוּר הוא חברם החדש, שבא זה מקרוב מרוסיה, והם מבקשים לשתפוֹ עמם בעבודה. אוסובצקי הקביל פניו בחיבה, פשט לו ידו לברכה, אך בענין העבודה היה כמהסס; המנהל איננו היום בחוה, ובענין נכבד כמו הכנסת חבר חדש בעבודה ראוי להם לחכּות לשובו. ראש החבוּרה נכנס עמו במשא-ומתן וביקש להוציא מלבּו כל היסוס. העבודה בשדה רבּה עכשיו מאד, ואף את הסלעים בחלקה שמאחורי הבית יש לעקור לפני עוֹנת הנטיעה, ואין ספק ספיקא שאילו היה פה אדון הירש היה מקבל את הבחור בלא שהיות, ועתה שאיננו, צר להם לחכות עד שובו, שכמה מחבריהם חלו, ומהם אף נמצאים בבית-החולים ביפוֹ, ונחוץ להם למלא מקומם באחר.

כל אותה שעה היה לבּו של מגידוב מפרכּס מאימה, שמא לא יסכּים אוסובצקי לקבּלו ויחזירוֹ מעל פתח החוה; אך הוא רק משך בכתפו ואחר היסוס קל נתן הסכמתו להכניס אותו בעבודה. אף שלא היה סר ממצוַת המנהל שלו אפילו פסיעה קטנה והיה טורח לעשות רצונו, התיר לעצמו הפעם לצאת מגדרו, שבאמת הרי לא נאסר עליו במפוֹרש לקבל פועלים חדשים בהעדרו של המנהל; אדרבא, את הערביים היה שׂוֹכר מדי בוקר, הכּל לפי הצורך, בלא שישאל פיו של הירש, והפועלים היו מתחלפים לעתים, וחדשים באים תחת ישנים, נתן להם איפוא הסכמתו וצירף את החָדש לחבורה. כמו אבן נגוֹלה מלבו של מגידוב. בשמחה גדולה נתערב בסיעת חבריו, וכשנשמע צלצול הפעמון, שהיה תלוי על מוט, פנה עמהם לעבר השדות.

הם באו לחלקת סלעים, מאחורי הבית הגדול; כאן, בשיפולי ערוץ של נחל חָרב, העובר בגבול החצר, היה עליהם לעקור סלעים ולהכשיר את החלקה לנטיעות, שתהיינה מעכבות את הקרקע בשטוֹף הגשמים בערוּץ. הערביים פשטו בגנים ובין העצים הרכּים, מהם מַעדריהם בידיהם, מהם אוחזים מַזמרוֹת וחבלים בשביל סמיכת האילנות הצעירים, המטים ליפול ברוח. עבודתם של הערביים קלה היתה מעבודת החבורה, אך הירש לא היה נותן להם חלק בה והיה טוען שאין כוחם מגיע למלאכת ידים מתוקנת, והיה חולק להם עבודות קשות שיגיעתן מרובּה.

מגידוב קרב לעבודה בלב חָפץ. ניתן לו מעדר ונצטווה מפּי עבּד אל-עזיז, המשגיח הגברתן, שפּרקיו המגוּדלים מהלכים אימה ופניו תמימים כשל ילד, שיהא גורף את שכבת האדמה הדקה מעל לאבן הסלעים, כדי שיוכלו חבריו לנפצה ולפוררה במוטות של ברזל. המלאכה נראתה לו קלה ובלא שהיות יתירות נטל את המעדר בידיו וכפף עצמו עליו. כמה פשוט היה הדבר וכמה מופלא. לפתע, בשעה רגילה של בוקר, נתקיימו כל חלומותיו והיו. אחר געגועי לבו השוקקים היתה פתאום המציאות כה טובה ורגילה, כאילו מימי לידתו היה צפוי לוֹ שיהא עומד אותה שעה יפה של בוקר בהיר וחושׂף סלעים מאדמתם, בשביל לנטוע אילנות וּצמחים.

אף שהיו הימים ימי חורף היתה השמש העולה שולחת חוּמה ומכּה והולכת על גבו של מגידוב; כדי להשתמט קצת מחוּמה היה מישר גבּו לשעה קלה, אך כאב גדול שיקע עצמו בחוּט השדרה, כאילו נתפקקו חוּליוֹתיה. על כן היה נזהר שלא להגביה גופו והיה גחון על קת המעדר כאילו דבקו בה ידיו. נשם נשימה כבדה ולבו היה פועם בו מרוב יגיעה; סילוני זיעה זולגים לו מפניו ויורדים אל מתחת לבגדיו וצורבים את בשרו מאד.

החברים ביקשו שינוח מעט מעבודה ויחליף כוח ולא שמע בקולם והיה מכּה הַך-הַך, והמעדר מזדעזע ומקפץ על גבי הסלע ברקידה.

בצהרים אכל בקושי פתו והיה מרבּה בשתית מים מן הכד, ואחר מנוּחה בצל האילנות כמעט שלא עצר כוח לשוב לעבודה. אימץ כל גופו וחזר למלאכתו עיף ויגע, ורק בשקוֹע חום היום שבה אליו רוחו וידיו היו שלוּחוֹת בעבודה כמעצמן. רוח בין-הערבּים החזירה לו את רוחו ואף שכּל גופו בער כאילו לקה בתבערה פנימית, הלך עם חבריו הבּיתה בלב מלא שמחה, מחפה בחריצות על יגיעתו, ומתבדח עמם ברוח קלה ומשיב להם בצחוק עליז על דברי הקנטוּר שהם משמיעים בפניו, כגון שיסמוך גבו במוט של עץ בשביל שלא יתעקם, וכדומה. בסמוך לבית נתנו קולם בשיר עליז, ומגידוב שיתף קולו במקהלה.

מגידוב היה מַתמיד בעבודתו ביום ונופל בלילה על דרגשו, בלא שיתפשט את בגדיו, תאבונו כמעט שניטל ממנו מרוב יגיעה; בלא חשק היה לוגם את מרק השעועית ובולע את כף האורז המבושל בשמן שוּמשמין. ואף על פי כן היתה לו העבודה מקור שמחה; הוא לא הניח לה, כרבּים מחבריו, אפילו יום אחד. לאט לאט כבר עלה לו לישר את גבו, כדי לפוּש מעט מעבודה קשה, ושוב לא היה מלא יסורים כבתחילה; אך עוד סבל הרבּה מן הפצעים שעלו בידיו בשל הקרדום שחפר בו, שעדיין לא הגלידו, ועם כל נגיעה קלה היו צורבים כגחלים לוחשות. עם בוקר היה חש כאב גדול, האצבּעות הקשוּיוֹת לא אָבוּ ללפּוֹת את קת המעדר, ורק ביסוּרים רבּים היה מַרגיל ידיו במלאכה וכופה עליהן רצונו עד שהיו נשמעות לו.

פעם אחת בשעת בּוֹקר, כשהיתה רוּח קרירה נושבת וליאוּת יום אתמול עודה לנה בעצמותיו, הניח מגידוב את המעדר מידיו והיה מפשפש בפצעיו, מבקש להסיר מהם את הקרום הדק שהיה מתמשך, אחר שנתבקעו הבוּעות, קילוּפים קילוּפים ומשייר תחתיו צרבת אדוּמה. כשהיה משפשף כך את מכּותיו הטריות גח פתאום מבּין עצי החורש הסמוּך איש בשנות עמידה, גלוּי-ראש, שׂערותיו מפולגות לו על ראשו בשביל מתוּקן וזקנקן משולש מקשט את סנטרו בטעם הצרפתים. הוא היה לבוש בגדי רכיבה ודש מעילו עשוי צוארון קשוּי, המגיע לו עד עצם הלסתות. הוא בא וקרב בצעד מזורז, מצליף בשוט רכיבה על שוּלי מגפיו. תחילה היה הולך ומפסיע, כאילו לא השגיח במגידוב, אך כשהגיע למקומו עמד פתאום תמה ושאל משתומם:

– מה אתה עושה כאן?..

– אני עובד, בסלעים אני עובד – השיב מגידוב מבוהל כתינוק – רק עתה הנחתי מידי את המעדר…

– אולם – מי אתה בכלל?!

הוא בא במבוכה, ביקש לומר דבר, אך פיו היה רק מגמגם הברות שלא הגיעו לכלל מלים; מיד צץ ובא מישה זיצר, שהיה עובד בקרבת מקום, והשיב תחתיו:

– אדוני המנהל, זהו מגידוב, יוסף מגידוב, החבר החדש שלנוּ, מן הבּילוּיים אף הוּא, שהתחיל השבוּע לעבוד כאן…

המנהל סקר אותו בעין זעומה והפטיר לעומתו:

– לא שאלתי את פיך; בבקשה, שוב לעבודתך.

זיצר גימגם דברי התנצלות והלך מעִמם כנזוף, מחזיר ראשו לאחוריו, ומגידוב חזר לפני המנהל על דבריו והבּיט בו במבוכה. הירש היה סוקר אותו בפנים רעות, הביט במלאכת ידיו והיה רוטן בזעם כּבוש:

– דחקה עליהם השעה ולא יכלו להמתין ימים אחדים עד שאשוב; נוטלים הדיוט שאינו יודע בין ימינו לשמאלו ומעמידים אותו על העבודה. ומה עשית עד עכשיו? – פנה למגידוב במישרים.

מגידוב הושיט ידו והראה על חלקת סלעים שגרף מעליה את הקרקע. המנהל סקר את המקום בעין זעומה ואמר:

– די צרכו של תינוק, שׂחוק הוא ולא עבודה…

פנה מעמו, משׂחק בשוט שבידו, ועזבוֹ נבוך ומבוֹהל. כשהגיע לשולי החורש שוב החזיר ראשו וקרא לפני שנעלם בין האילנות:

– בערב, אחר העבודה, תבוא נא לפנַי בלשכּה!

מגידוב נותר במקומו בלא ניע. בקצף אין-אונים היה מבּיט אחר הירש, שהלך ונבלע בּעצים. לפנים, בביתו, היה סוטר על פניו של אדם המעיז לדבר עמו בלשון כזאת; אך כאן היו פני הדברים שונים. גורלה של החבוּרה כולה היה תלוי באותו איש הירש ולא ראה עצמו בן-חורין לעשות מה שלבּו חפץ. ואף על פי כן היה מדוּכּא ועצוּב, דמיו רתחו בו מרוב עלבּון וצער, וכבש את כעסו והחריש.

לפנות ערב, כשצילצל עבּד אל-עזיז הגברתן בפעמוֹן, הניח מגידוב את המעדר מידיו וביקש לפנות אל הלשכּה של הירש, אולם זיצר עיכב בעדו:

– אל תלך עכשיו, תחילה תבוא עמנו הביתה, תאכל וּתחַלף הבּגדים, ואחר תלך.

רוחו של מגידוב היתה קצרה וכבר ביקש לדעת מה טיבה של פגישה זו, אך כדי לחפות על קוצר-הרוח אמר כמו בהיסח-הדעת:

– למה עלי לכתת רגלי הביתה ובחזרה, מוטב שאכּנס מיד ואיפּטר מן העסק…

– חלילה לך, – עמד זיצר על שלו – אין אתה יודע טיבו של הירש זה; כשאתה בא לפניו בבגדי-עבודה הוא מטיל בך מרות ומשפיל גאותך עד עפר, ואילו בבגדי-שבּת ידבּר עמך דברי כבוד, כּדבּר איש אל רעהו.

בלא חשק קיבל מגידוב את דעת חברו והלך עם החבורה כולה הביתה. הפעם לא חזרו שׁרים, אלא ביקשו לנחש מה כוונתו של הירש בפגישה הקרובה; ואף שכּל אחד מהם היה מעלה השערה אחרת על שפתיו, היה לב כולם בדעה אחת: מעשי ידיו של מגידוב לא ישרו בעיני המנהל, והוא כעס על שהתחיל לעבוד שלא בהסכּמתו. עתה ירצה לפטור עצמו ממנוּ, ואפשר יבקש להיפּרע מכל החבוּרה כולה.

כשהגיעו מצאו בבית מהוּמה גדולה. דריה היתה ממררת בבכי, מסתירה עיניה בידיה; והבחורים שנמצאו בבית היו מתנצחים זה עם זה, ואחד מהם מהלך בחדר אילך ואילך בחשיבות יתירה, מעשן סיגריה מלוא הפה, מבקש להכעיס במעשהו את הנערה. כשנכנסו החוזרים מן העבודה עטו עליהם כולם והיו מספרים מעשה שקרה. הבחור, שעודו מהלך בחדר בגאוה ומעשן, נשלח אותו היום להביא מזונות מיפוֹ, ומעט הכסף בידיו, מנוי וקצוב. אך הבחור לא קנה כל הצרכים שדריה רשמה לו בפנקס וגרע מן הסכום פרוּטות אחדות, ובניגוד לתקנה שתיקנו באסיפה האחרונה קנה לעצמו טבּק; ועתה הוא מגלגל סיגריות ומעשן לו להנאתו. דריה היתה בוכה ומצעקת כי לא תבשל היום ארוּחה, אלא אם יתנוּ לה כל מה שהיא צריכה בשביל התבשיל; ואילו הבחור היה משיב לה בחימה מהירה, שהנשים דעתן קצרה להבין טעמו של עישון; מימי ילדוּתו הרחוקים לא פסק לעשן אפילו יום אחד, וטוֹב לו לרעוב מערב שבת לערב שבת ולא ידיר עצמו מטבק.

הארוחה לא היתה מוכנה, ואפילו מכונת-הבישול צוננת. המהומה גדולה והכל הפליגו את דעתם מענינו של מגידוב. הוא רחץ את פניו בחטיפה, הוציא מאמתחתו את מדי-השבּת שלו וכותונת לבנה, ולבוש הדר חמק מן הבית, מוכן לקראת הפגישה.

כשחש מגידוב בגדי-השבּת על גופו וניטל ממנו כובד נעליו הגסות, שבה עליו ביטחתו, ובצעד מזורז הגיע לחצר החוה. שומר ערבי פתח לפניו את השער ואמר שהאדון המנהל כבר מחכה לו בלשכתו.

הירש ישב בכורסת-עור אדוּמה, לבוּש מעיל-בית רך-קטיפה, מעשן מקטרת ארוכה ודקת-קנה. ראה את מגידוב נכנס בדלת, הניח את מקטרתו על טס של כסף נתון על שולחן עץ קטן רב-פיתוחים, קם והושיט לקראתו שתי ידיו:

– אדון מגידוב, לא כן? ערב טוב, אדון מגידוב, וברוך בואך; גש נא הנה, ושב מוּלי בכּוּרסה…

הושיבוֹ למולו וחזר ושקע בכּורסה. מחא כף אל כף וערבי לבוש לבנים הביא לפניהם קהוה שחורה בספלי-חרסינה קטנים ונחמדים ונעלם. הירש סקר את דמותו של מגידוב בחיבּה גלויה ואמר:

– ומה שלומך, אדוני, מבגדיך אני רואה, שאף אתה סטוּדנט של אוניברסיטה, לא כן?

מגידוב בא במבוכה גדולה והדיבּר ניטל ממנו. קבּלת-פנים זו הפתיעה אותו יותר מן הפגישה עם הירש בּבּוקר. כּינס עשתונותיו והשיב בגמגום:

– כן, אדוני, אני סטוּדנט, ביתר דיוק: סטוּדנט לשעבר…

– כך, – תמה הירש – האם עלי ללמוד מדבריך שאין בדעתך לשוב ללימודים גבוהים כל עיקר?

– נכון הדבר, אדוני, אין בדעתי לשוּב…

– צר, צר מאד… – הוא היה טורח עתה במקטרת, השבּיח גחלתה ואמר פתאום בקול מבקש קירבה – על שום מה, אַרשה לי לשאול, אדוני היקר, על שום מה אין בדעתך לשוב ללימודיך, האם משום חסרון כיס, אם מותר לי לנחש?..

מגידוב הרתיע על מושבו, כאילו הכּישוֹ נחש, והשיב בקול גבוה מעט מחמת התרגשות:

– לא, חלילה, איך יחשוב כבודו כדברים האלה! אני מרצוני הטוב עזבתי את לימודי. לא עת לימודים היא לנו היום, עַמנוּ חולה אנוּש וצריך רפואה מהירה והתרופה מצויה רק פה, בעבודת-אדמה…

הירש פסק למצוץ את מקטרתו; כיבּה את אִשהּ במכשיר דק העשוי לכך, שפך את תוכה במַאפרה של כסף והיה מעיין בכלים שלפניו, כאילו לא שמע את דבריו של מגידוב, ופתאום הניח הכל, קם ועמד לפני כורסתו ואמר בנעימת צער, כשעל פניו המלאים מרחף חיוך דק, לא-נתפשׂ:

– כּבר לימדוּך פזמון שלהם? חבל, חבל מאד… ואני, כשהתבוננתי בך הבוקר מבּין האילנות וראיתי פניך הרכים וכפות ידיך הפצוּעות, נכמרו רחמַי עליך וביקשתי לקחת עמך דברים, כדבּר איש אל רעהו, ואם תרשה לי, כדבּר אב עם בנו. אח צעיר לי בביתי, בן-זקונים להוריו, אהוב על כּולנו מאד, כמעט בן-גילך, ופניו יש בהם אפילו דמיון רחוק לפניך, וחשבתי בלבּי… אִתם שוּב אי אפשר לדבּר דברים של טעם; כת של משוּגעים הם, שֵדים ולא בני-אדם, אינם אוכלים ואינם שותים ויושבים דחוקים במאוּרה חשכה, ולא די שהם עובדים בפרך, עודם שׁרים בהתלהבות ושוגים בחלומות גדולים… עמהם אי אפשר לי עוד לדבּר, שוּב אין להם לא תקנה ולא דרך תשוּבה… אולם אתה, חדש אתה, זה עכשיו באת, עודך צעיר כל כך, ועלי להזהירך, עוד יש שהוּת, חוסה על חייך הרכּים, על הוריך החרדים לך בודאי מאד…

פנה מעמו והוציא ממגירת השולחן הקטן כריכת קטיפה חומה, פתחהּ והעיף בה בחיבּה עין מהירה ואחר הגישה למגידוב.

– הנה, בבקשה, זהו אחי הקטן, עוד מעט ויגמור לימודיו בסוֹרבּוֹנה.

מגידוב הביט בתמוּנה מפני האדיבוּת, אך מרוב התרגשות לא ראה כּלום. הירש עמד מן הצד, מחריש, ואחר ניגש בצעד מתוּן לקופת-פלדה קטנה, שעמדה אצל השולחן, ופתחהּ במפתח שהוציא מכיסו. הוא נטל ממנה חפיסה של שטרי-כסף חדשים, הדוקה בסרט של נייר, והניח על השולחן הקטן.

– ראה, ידידי הצעיר, – אמר אחר דממה ארוּכה – גם לך אני רוצה לעזור, אתה מצאת חן בעיני ואני מבקש לעמוד לך בעת צרה. אתה תעזוב את השממה הזאת, ארץ אוכלת יושביה, ככתוב בכתבי-הקודש שלנו, ואשלחך לפּריס, לעולם הגדול, שעיני כּל נשואות אליו, וגם אדאג שהחברה תתמוך בך בעת לימודיך, ועתיד גדול יהא צפוי לך…

אחר שהיה קלה נתאושש מגידוב מדבריו המפתיעים של הירש וקרא בריתחה:

– אדוני המנהל, מה הוא סח? אני לא באתי אליו לקבּל צדקה, ולא כל שכּן לקחת מוּסר, ואילוּ ביקשתי ללמוד באוניברסיטה, לא הייתי מטריח עצמי לבוא לפניו מעבר לים!

הירש עמד תחתיו, משתומם על עזוּת-הפנים של מגידוב. הרוך שבפניו נעלם ותחתיו באה ארשת של קפידה. בכעס עצור נטל את חפיסת השטרות מעל השוּלחן, החזירה לקופה, ואת המפתח שוּב שילשל לכיסו. עמד מלוא קומתו מוּל מגידוב ודיבּר עמו בקול של נגיד, מלא שנינה:

– ראה הזהרתיך, איש צעיר! רק את טובתך ביקשתי, ואם אתה שותף לדברי אותם מטורפים, ראוי שתהא שותף גם לגורלם! איכּרים אתם משתוקקים להיות כאן, מה? שמעתי, שמעתי! סוף הזיתכם זאת כסוף כל דבריכם שאין בהם ממש; תחילה תליתם עצמכם ברעיון של שטוּת, כמו החוזה עם השׂוּלטן על אדמת-חינם, והרי לך סופו של חוזה, שאפילו בכסף מלא אסרו עליכם לקנות קרקעות; אחר כך הייתם מקשקשים בדבר המושבות החדשות – הרי לכם ראשון-לציון, שאילמלא אותו איש נדיב בפּריס כבר היו נפזרים לכל רוח כעכברי-שדה; ועתה עוד לכם מחשבה של הבל להיות איכרים! גמל הפורח באויר! כיצד תעבדו אדמה בארץ חרֵבה זו, שאינה מצמיחה אלא קוצים וברקנים ושלושת רבעה שנה אין השמים מַזילים אפילו טיפת גשם אחת. עבדים תהיו, גרועים מעבדים, אם בכלל יזכּה מכם מי להגיע למעמד של איכּר; ראה את הערביים, הכמוֹתם תבקשו להיות, התוכלו להיות כמותם? חלומות של שטוּת, הבל ורעוּת-רוח, משוּגעים אתם וחסרי-דעה; מן השלטון היו צריכים לעכּב בידכם, לא די שאתם מאבּדים עצמכם לדעת, עודכם מַתעים את העם ומעוררים בו תקוות-שוא…

מגידוב קם ממקומו, הזיז מתחתיו את כּורסתו ברעש גדול, הכּה באגרופו על לוח השולחן, עד שנזדעזעו ספלי-החרסינה הקטנים, והקהוה, שכבר הצטננה, נשפכה מפיהם סילונים סילונים:

– די! איך אתה מעיז לקרוא אותי לפניך ולהשמיע באזנַי כל אותם הדברים! איני רוצה, איני רוצה כלל לשמוע!

ובריתחת לבּו חטף את כובעו, בלא שבּירך את הירש לשלום, פרץ אל הדלת, כבורח מן השריפה. כּבר הגיע אל הגדר והשומר הערבי יצא לקראתו לפתוח לו את השער, כשאזנו לקחה דברי הירש, שיצא מפתח ביתו וקרא אחריו בקול מפייס:

– אדון מגידוב, אדון מגידוב, אם בכל זאת תשנה דעתך ביום מן הימים, אל נא תחשוש לחזור לפנַי ולבקש מידי את הכּסף – איני חוזר בי מהבטחתי לך…

מגידוב נדחק בפתח השער וברח מן החצר ושוב לא שמע את קולו של הירש. הוא היה נסער מאד. העלבון צרב את לבו כגחלת ודמיו רתחוּ. כרדוּף רוּחות אימה רץ במשעולי שׂדה, על פּני בוֹרוֹת ושׁיחים, וקוצים דוקרניים היוּ מכּים ברגליו ופוצעים את עורן.

בלא רוּח הגיע לשער הבּית ועמד לפוּש מיגיעו. מן הגזוזטרה שוב נישאו קולות נרגשים; רוגז נשמע בדברים וטרוּניה מרה, אך הם לא היוּ לבעליהם אלא כסות לחיי הצער והעלבּוֹן.

חסר-אונים צנח בפתח החצר ותמך גבו בעמוד השער. לאט לאט דעכו הקולות בבית וירדה עליו דממה. רחש של לילה בא מן השדות; בכי תנים הגיע מבין הפרדסים ונדם. שוב היתה שלוָה גדולה פּרוּשׂה על סביבו, ורק קול טיפּוֹת המים נשמע כשהן נושרות מן הבריכה ונוטפות על לוּח השוֹקת. מישהוּ בבית שר זמר-תוּגה חשאי. עגמה רבה אָפפה את מגידוב ועצמת הבדידוּת נגעה בלבו כרוּח קרה. שיקע ראשו בידיו וּבכה.

פרק רביעי: על גבּי החוֹל

על הגבעה עמדו בתים מעטים וקומץ צריפי-עץ דמומים וחסרי-ישע; הבתים כפוּלי-קומה, מהם שחלונותיהם פעוּרי-פיות, מהם שחלונותיהם סתוּמי-קרשים, תריס בפני רוחות הבאים מן הים ומפריחים את הגג מעל הקירות; ונראים הבתים ספק בבנינם ספק בחורבנם; הצריפים נמוכי-הקומה עומדים בשיפולי הגבעה, שחוֹחים ומעוּכים, מבקשים להתקבּץ בבדידות הערבה, כעדר צאן נבעתות. בראש הגבעה, בטבורו של רחוב המסתמן ברמיזה על ידי קומץ הבתים חסרי החצרות, נערמת גבעת חול, וצרורות ואבנים מונחים על פי בור חָרב, שלא הגיע לכלל באר מים חיים. בים הערבה, המצמיחה קוצים לרוב, לא נראה הישוב החָרב מעץ ומצמח אלא כיתד של מחנה עוברי-אורח, אשר עוד מעט ויקפלו יריעותיהם, יאספו כליהם וילכו לכם לדרכּם, וחולות וּברקנים ישובו בלאט ויכסו את המחנה שחָרב, ואיש לא יֵדע מקומו…

שוֹקקי-חזון באו מנין הראשונים לשממת עין-הקוֹרא, להיאָחז בנחלתם שקמה להם למקנה במיטב כספם, וקראו שמה ראשון-לציון. מראות קדומים ריחפו לנגד עיניהם, וכבר היו רואים עצמם, בלהט חזוֹנם, יוצאים עם בניהם, חורשים שדותיהם הברוכים, זורעים נירם וקוצרים השבּלים המלאות, הנופלות אחר מַגלם בכבדוּת; והם כונסים הבר, דשים וטוחנים, ואוכלים לחמם לשׂובע, פרי יגיעם בשדות אבותיהם, כבימים מקדם, בשפוֹט השופטים ובמלוֹך עליהם מלכים. אולם כשתקעו יתדם באדמתם הוסבו פני הדברים והלָך-נפשם רחַק ממראה עיניהם. השׂדות הפורים, שראו בבואם לתור את הקרקע, לא היו אלא שדות-חול עקרים, וכל העשב למינהו שראו אותה שעה לא היה אלא קוץ ודרדר ועשב רע, שמצצוּ לשׁדה של קרקע ומכסים עינה מימים ימימה. וכשיצאו לחרוש אדמתם וזרעו חיטים ושעורים ושומשמים, לא היו אלא זורעים אל קוצים, ואפילו קומץ של שבּלים שדוּפוֹת לא זכו לקצוֹר. ובאר חפרוּ על הגבעה, כי אמרו הערביים, מסורת להם מאבותיהם שיש מים במקום הזה, והמים לא עלו בה, וככל שהעמיקוּ לחפּוֹר העלו רק צרורות חול ואבנים. פנו כה וכה לראות, מאַין יבואו מימיהם, ונמצא להם מעין בגבוּלם; אך המעין לא היה אלא קן של חליים, שורץ רמשים ועקרבים, ומימיו מרורים ודלוחים, ולא צלחו אלא לבהמה; והיה עליהם לטלטל עצמם עד מקוה-ישראל ולהביא מרחוק מימיהם, וכל טיפה באה להם בצער ויסורים, והדרך בחזקת סכנה, משוּבּשת בליסטים, שהיו מסתתרים בחולות ומוצאים מפלטם באהלי קדר.

באו עליהם ימים קשים ולילות של אימה ובדידות. אדמתם שטיפחוה במיטב חלומותיהם היתה להם נחלה מבוהלת, אי נידח בשדות שוממים, רחוקה מהלך שעות מישוב יהודי ועל סביביהם אוהלים נדים של עם זר במנהגיו ונורא באורח חייו, וקומץ אנשים יהודים מצטופפים על גבעת החול, בונים ביתם בשארית פרוטותיהם, ועל סביבם רק קרקע חוּמה-אפורה, חרבה עד יאוש, צמח אינו מלבלב בחצרם ופרה לא תגעה ברפתם; תרנגול אינו קורא להם לעבודה ואין צפור מקננת ברעפי גגם. והיו האנשים שוכבים בלילות ערים על משכבם ואימת הבדידות מַקפיאה דמם, ולבם לפה לא יגלה: עתה שזכו להיאָחז בנחלתם, היִתמו פה כולם לגווֹע ובתיהם הערומים יהיו קבריהם?..

נמנו וגמרו לשלוח ציר, שיהא חוזר על תפוצות ישראל ומעורר הלבבות לעזרה. הן לא בשביל בצע כסף עזבו בתיהם ובאו הנה לעבוד אדמתם; הן שלוחיו של עם הם, ובצר להם יֵצר לעם כוּלו, ולא יעזבם לנפשם. נסע מהם יוסף פיינבּרג, משׂכּיל ואיש-מידות, יפה-מראה וטוב-צוּרה, והיה מַחזיר על פתחי נדיבי-עם ומתדפּק על בתי קהילות גדולות, ולא הצליח דרכו. היו הנדיבים אוטמים אזניהם משמוע על ישוב ארץ-ישראל, וראשי קהילות ישראל נאנחים מטוּב לבם ופורשים כפיהם מאפס כוח, וסעד לא מצא לקהילה העלוּבה שהניח במצוּקה על אדמת האבות הנידחת; עד שנמצא לו אותו נדיב, המבקש להעלים שמו, והטה אוזן חרדה לסיפוּריו על קומץ יהודים מרוּסיה, שהניחו בתיהם הטובים ויצאו לבקש אדמת-אבות קדוּמה, ועתה שמצאוה ונאחזו בה, אין בהם הכוח לעשות, – והיה להם לישוּעה.

משחזר פיינברג ממסעו חיתה רוּחם של בני המושב הנידח. הלבבות פעמוּ בשמחה והידים ביקשוּ לעבוד. אחר כּכלות הכל לא התעם לבם, לא טובתם ביקשו בבואם להיאחז באדמת הארץ, ויש שׂכר לפעלם. אך בטרם ליבלב הצמח ופרח נבלו עליו ולא זכה לעשות פּרי. מנת התמיכה הראשונה שקיבּלוּ בתורת הלוָאה כמעט שהספּיקה לסילוּק החובות; אך לפני שיקבלו עזרה של ממש, בּיקש תחילה אותו נדיב לבדוק מעשיהם ולהשׂיאם עצה טובה, שיהיו איכּרים של ממש ויעשו חיל על אדמתם.

נשלח להם ממקוה-ישׂראל הגנן הצרפתי דיגוּר, שיהא משגיח על ראשון-לציון ומדריכה בעצה טובה. רחוק היה מהם האיש ברוחו, אינו שומע לשונם ואת חייהם לא ידע. כּרבּים מבּני אוּמוֹת חוֹלשות על עמים רחוקים במדינות הים, נשא גם הגנן הצרפתי חלום-קסמים בלבּוֹ על ארצות זרות והליכות קדם ופלאי מזרח. אך כשבא לקיים חלומו, נמצא כאילו התל בו הגורל. כמה יסורים נתיסר וכמה יגיעות יגע עד שדרכוּ רגליו על אותה אדמה קדוּמה, אך חלומותיו לא קמוּ. שגה בדמיונות מופלגים על בתי הַרמון רבי-תעלוּמה, שנשים יפהפיוֹת מקננות בו כצפּרים באילן, והן מציצות מבין החרכּים בעיני חמדה, וכל מַעינן רק אהבה בתענוּגים; וקהל עבדים, שהוּא להם אדון ושליט, שומרים כל מוצא פיו, ומשאלות לבו מצוה הן להם; אך תחת כל אלה זימנוֹ הגורל לאיזוֹ קהילת יהוּדים מרי-נפש, פליטי פגיון הרוּסים, שתקעוּ עצמם דוקא באותם חולות ערלים ונתעקשוּ להיות איכּרים בארץ לא זרוּעה; ואיזה נדבן יהוּדי, הנוהג בשגיונו מרוב עושר ושעמום, מבקש לכלות ממונו באלה קבּצנים ולהנחילם קרקע זו. ולא די שיש עליו לנהוג בחֶבר פושטי-יד, עודם מתנשאים לשלוט בו ומביטים בו כאילו אך למענם נוצר. צופים הליכותיו ובודקים אחרי מעשיו בשׂדה, וחושבים אותו שׂכיר-יום אצל היהוּדי העשיר, וכל עיקרו לא בא אלא לצרכיהם, לשמש את שׂדוֹתיהם החרבים.

בוקר בוקר הוּא עוזב את מעונו במקוה-ישראל ובא לראשון-לציון רכוּב על חמורו הלבן. בדרך הוא שוגה בחלומות, רואה עצמו לשעה שליט בארץ מזרח, העושה בעם הארץ כישר בעיניו, קיסר כביכול של מדינה קטנה, שהוא מחוקק בה חוקים וגוזר גזירות ומנהיג בה סדרים גדולים, כמו שכתוב בספרי תיירים צרפתים, ששיחק להם מזלם ופטישם מצא סדנו. אך בבוא חמורו הלבן בגבולות אותו כפר עלוּב שוקעים כל חלומותיו, והיהוּדים טורדים אותו מעולם תשוּקותיו, והוּא רואה עצמו מלך אביון שגָלה מעל כסא המלכוּת.

באין מוֹצא מצמצם עצמו דיגור בתחוּם ביתו שבמקוה-ישראל ומבקש קירבתם של אנשי-תרבות. המנהל הירש, אף שהוּא יהוּדי, קרוב הוא לו בלשונו וחינוכו, ובישימון זה, שסר ממנו כל קסם החלום, טוב לו במחיצתו; גם רופא צרפתי מיפו וכומר היושב בּרמלָה הסמוּכה, פעמים הם באים אל ביתו, ומפני הנימוס הוא מזמין גם את אוֹסוֹבצקי, היהוּדי הצעיר מרוּסיה, המדבר צרפתית בנעימה זרה, כאילוּ היה מַגריס אבני-חצץ בשיניו. פעמים דיגוּר מזמין אצלו את כולם ביחד, והם מספרים בקול רך וחרד סיפוּרים על ביתם ומולדתם; ופתאום רואה דיגור געגועיו על בית הוריו בכפר הנידח של פּרוֹבנס ועל גן החרציות שבצל הכנסיה, גדולים ונוקבים כגודל חלומות המזרח שלו. ולבּו חם בקרבו, והוא יושב ונאחז בזכרונותיו המתוקים עד שהוא ננער להגיש למסוּבּים תה במערכת הכלים המפוארת אשר אהב, שהזמינהּ מארץ מולדתו. חיבּה יתירה היתה בו לכל מיני כלים נאים. ובבדידות חדרוֹ היה משתעשע בהם כמו עם רעים יקרים, מדיח אותם ומנגבם בזהירות ועורכם כנגדו על שוּלחן, וזן בהם עיניו בחמדה. ואכן, מציאה יקרה היו אותם כלי-חרסינה שנשלחו לו מן הבית: קוּמקוּמים ובני-קוּמקוּמים, קערות וקנקנים ומיני ספלים ומזרקים, גביעים וקוּבּעות וצלחות עמוּקות וצפות, כלי כלי למינהו. וכל אבר מאותו גוף גדול של חרסינה נושא על גבּו ציור נפלא, אחד למשנהו לא יִשוה, אולם בעמדם ערוּכים הם מסַפּרים שבחיו של נַפּוֹליוֹן קיסר, פרשת נצחונותיו המפוארים ותולדות חייו העצוּבים: קוּמקום ותמוּנתו, קנקן ותמונתו, כל ימי חייו הנשגבים, מן קוֹרסיקה האי ועד סנט-הילינה האי. אף כאן, בארץ-חלומותיו שהיתה לו לארץ-גלות, הוא מכנס לו כינוס של כלים, שאין מָשלוֹ, שישַמש לו בסוף ימיו, בשובו לשלום הביתה, עדות נפלאה לימי עבר, שחי בארץ המזרח הרחוקה; שישכיח עליו את ימיו שחי בין יהודים עלוּבים, שביקשו להיות איכרים בכפר הנידח, וידחק זכרם במדור חבוי בסתר לבו. הוא מלַקט לו כלי-חרס למיניהם, עתיקים וחדשים; יש באוסף שלו כּדי מים רחבי-כרס וזקוּפי-צואר, ולגינים עגולי-דפנוֹת; קלחות ארוכות-אזנים וצרצורים גאי-צואר; עציצים נקוּבים ושאינם נקוּבים, צרי-שוּלים ורחבי-לוֹע, מנורות למאור בדמות רימון גדול, ועששית קטנה לנר-תמיד; פּכּים קטנים כזרת וכלים גדולים כמו כדיהם של עלי-בַּבּא וארבעים הליסטים. שוּם מחיר לא ייקר לו וכל יגיעה לא יחסוך מנפשו בשביל להשיג כלי-חרס שאין דוגמתו באוצרו המופלא. פעמים הוא מניח לכפר-היהודים בצהרי היום, עיף מטרחם ויגיעם, ומטלטל עצמו על גב חמורו אל מחנה בּדוים רחוק, לבקש אצלם חרסים ישנים וחדשים; ובהצליח דרכו הוא חוזר לביתו שׂמח וטוֹב-לב, מלטף באהבה רכּה את המציאה החדשה ומתנחם לשעה על אבדן מלכוּת חלומותיו.

ואנשי ראשון-לציון תוהים על גורלם, שהאיר להם פנים לשעה ושוב הסתירם עד מהרה. הגנן דיגור, שראו בו תחילה ישוּעתם, אינו נותן לבּו על שׂדותיהם, מבקש לטעת אילנות ברחובותיהם, מסַפּר להם על כּרמי גפן, אך לחיטיהם שלא עלו יפה אינו יודע עצה. בהמות-עבודה עדיין לא נקנו, ואין העגלות מספיקות, וחיטים למזרע אין, והעבודה שובתת, אף שהאיכרים הגרמנים שבּשרוֹנה כבר יצאו לחרוש ולזרוע. אולם הגנן הנכרי אינו מבין את כאֵבם והוא תמה על מה רוחם קצרה, וטורח להבינם בלשון של עילגים, שכּל עוד כיסוֹ של אותו נדבן יהודי פתוח, מה להם דאגת השׂדה, יאכלו וישתו, ישׂמחו בחלקם ויניחו אף לו מטרחם.

מעטים קיבּלו סברו של הגנן, אך מרבּיתם קמו בזעקת לבם ושאלו עצמם, הזאת אחרית חזונם, שיהיו חובקים ידים ומצפים ללחם חסד ואדמתם לנגדם חרבה ולא זרוּעה? יוסף פיינברג הלך למקוה-ישראל, בא לפני המנהל הירש וביקש להסביר לפניו עיצוּמו של דבר; הלשם כך כיתת רגליו והשם הצליח דרכו, שיהיו עתה שׂדותיהם חרבים ועת הזריעה עוברת ללא שוב? אך הירש השיב לו בלשון של נימוס, שאין עליו אחריות מעשיהם המבוֹהלים; איש לא ביקש מידיהם לתקוע עצמם באדמת-חול שוממה, איש לא שלחם לבנות שם ביתם, ואפילו תמיכתו רחבת-הלב של הבּרוֹן רוטשילד הנכבד אין בּה כדי ליטול מהם כל עצמת החטא שהביאו על עצמם בבהילוּתם. ואילו הוא עצמו אינו אלא מנהלה של מקוה-ישראל וּפקידה של חברת כל ישראל חברים, ואת הבּרוֹן הוא מבקש לשרת מרצונו הטוב שלא על מנת לקבל פרס, ואין טעם לבוא עמו בטרוּניה על עסקי הכפר. את מצוַת הבּרון הוא עושה, ככל שנצטווה, וּבבוא פקודות מתאימות לא יאחר דיגור לקיימן ככתבן וכלשונן.

מדוכדך נפרד פיינברג מעם הירש, וּבדרכו סר לבית הבילוּיים לשהות אצלם שעה קלה. כל אימת שהוא בא במחיצתם, פגה מגינת לבּו ורוּחו חיה בו. הרבּה כוח והתלהבות עצוּרים באלה הבחוּרים המסוֹערים, היושבים בבית הנידח שבפרדס, ואילו רק הצליח להטותם אל ראשון-לציון היו פני הדברים שונים. כוחות צעירים ומשׂכילים, לכאלה צריכה ראשון-לציון, ואילו רתמוּ עצמם בעוּלוֹ של יִשוּבם, היו יכולים להטות את גורלו ולחולל בו פלאות. לבּו גאה בו מרוב חזון, אך מה יעשה ובחורי-החמד תקעו עצמם בדבר אחד ואין להזיזם: מושבה למופת תן להם, כי בלעדי מושבה, שהם יעשו אותה בעצמם דוּגמה ומופת, אין חייהם קרויים חיים! מושבה למופת! אם הם, מיסדי ראשון-לציון מלומדי-הנסיון, אינם יכולים לקיים מושבה רגילה, כיצד יוכל מנין הבחורים היקרים, שאין בכיסם כלום, להקים מושבה למופת? אך עַם קשה-עורף הם ולא על נקלה יוַתרו; עוד יהא עליו לחכּות ימים רבּים עד שיבשילו חלומותיו ויוציאם מבית-העוני להנחילם נחלה בראשון-לציון.

מגידוב היה יושב לעוּמתו של פיינברג ועושה אזנו כאפרכּסת. פיינברג מבקש לצייר לפניהם גודל עתידה של ראשון-לציון, כיצד ישתבּחו שׂדות המזרע, והאילנות יטענו פרי מגדים, והחלב יהא נוטף מעטיני הפרות מרוב שפע, ואפילו דרך לעגלות יעשו ביום מן הימים, שתהא הליכתם לעיר קלה. רק מעט בטחון הם צריכים, שלא לתת למוֹרך לבוא בלבּותיהם. אותו נדיב איש גדול הוא וחזון גדול בלבּו, והתקלה שמצאה אותם עכשיו בראשון-לציון בטעוּת יסוֹדה; עוד מעט ותתקבל הפקודה ותחל העבודה הגדולה, שכמותה לא נהיתה בארץ הזאת מאז נפלה חומת ירושלים והעם הלך בגולה. ואנשי בילוּ אף הם לא יהיוּ חובקים ידיהם ועומדים מן הצד, כולם יחד יקומו ויבואו לעזרת הראשונים בציון!

החברים היו נכנסים בדבריו של פיינברג, זה ברוּח בדוּחה וזה בכובד-ראש, ואלו כמו אלו אין לבם הולך אחר המושבה של הראשונים; לא להם העבודה הזאת, עליהם לבנות מושבה על פי תשוּקת לבּם; ואילו ראשון-לציון רק לבעליה היא, ושיקימו הם מושבה, לא יניחו לה עד שתצא מתחת ידיהם כגן פורח, ולאחר שתתן יבולה יֵצאו במקלם ובתרמילם לתור להם נחלה חדשה…

פיינברג הלך וחזר לביתו; החבורה פנתה לעסקיה. אך מגידוב נפשו עודה הומה מדבריו של האורח. לבו היה עמוס עליו; למחרת הפגישה עם הירש לא חזר לעבוד במקוה-ישראל, מפני העלבון שעלב בו אותו ערב. חבריו לא ראו בדברי הירש משום חידוּש, שכּן נודע האיש ומעלליו, אך מגידוב לא אָבה לדרוך בגבול החוה ונשאר בבית לכבּס לבנים ולקושש עצים להסקה. אולם עד מהרה תמוּ המלאכות ופתאום מצא עצמו במחנה יושבי הבית, שעוררו עליהם את תמהונו בבואו לכאן בראשונה. מעמדו היה לו כמכּה צורבת, הימים הבטלים גזלוּ את שארית מנוּחתו, וכף התבשיל בשעת סעודה היתה נתקעת לו כעצם בגרונו. הבחוּר שאמרו עליו באותו ערב ראשון כי חוששים שלָקה בקדחת, קם ממשכּבוֹ בבקרוֹ של יום אחד, גילח זקנו ועשה שׂערוֹ, לבש בגדי-שבּת וענד לצוארונו עניבה שחורה רחבת-כנף, והודיע שהוא הולך לעיר, לשאול אצל ר’ צלאל בעל-תבוּאה, אפשר באו לו איגרות באניה העוגנת בחוף. אך עם ערב לא שב הביתה, ולמחרת היום נודע ברבּים שירד בספינה שעגנה אותו יום בימה של יפו. המעשׂה החריד את לבּוֹ של מגידוב; באמת לא הבין מדוּע נזדעזע על כך, כלום ערֵב הוּא לכל אחד מחבריו, שלא יבגוֹד בהם ולא יעזבם לנפשם? לא ראשון הוא אותו בחוּר שנס מן המערכה, ואפשר לא אחרון, וכבר היוּ דברים מעולם. אך בליל-בּדידוּת, כששכב על מצעוֹ בקרן החדר גדוּש המזרנים, כששלוָה רבּה היתה פּרוּשׂה בחוּץ ורק רשרוּש דק של עלים בצמרות העצים נבלע בדממה, נחרד בעומק נפשו, כי הבין פתאום שחרדתו שחרד לאותו בחוּר, לא היתה אלא חרדה לעצמו; אותה דרך שעלה בה שלא ברצונו, אחר שלא אָבה לכוֹף ראשוֹ לפני התקיף ולהשפּיל קומתו, סופו תביאהוּ לחוֹפה של יפו.

על כן המה לבּוֹ כל כך לשמע דבריו של פיינברג על ראשון-לציון ונאחז בהם באחרית כוחו, כהיאָחז טוֹבע בקוֹרה שטה על פני המים. מפּני שכּל המסוּבים אותה שעה עם פיינברג היוּ אדוּקים מאד באמוּנת המושבה-למופת, וכל הסוֹטה ממנה כאילוּ כּפר בעיקר, לא דיבּר מגידוב במחיצתם כלוּם, ורק למחרת היום הלך ליפו לראות בשלומו של ר’ צלאל בעל-תבוּאה. רוּח צוננת שבּאה מן הים הפיגה את חוּמוֹ ויִשבה מעט את מבוּכת הלב. בתקוה טובה נכנס בפתח החנוּת האפלה. אף שר’ צלאל הכּירוֹ על פי קולו, לא הניחוֹ עד שנתן בו מקרוב את עיניו קצרות-הרוֹאי וקרא:

– אַה, יוסף מגידוב, טוב מאד, טוב שבּאת, בן פּוֹרת, זה כּבר נשתוקקתי לראות אדם מבּיתכם, שיהא אפשר לדבּר עמו דברים צנוּעים; כי זאת עליך לדעת, הרבה דאגה בלבּי, לא טוב המצב בימים אחרונים, לא טוב; אמנם, על צד האמת, איני נופל ברוּחי, חס ושלום, ואף על פי כן אומר אני לך בגלוּי, לא טוב…

מגידוב אָנס עצמו לחייך:

– ומה קרה, ר’ צלאל, שמיטת כספים, חלילה, או שפל העסקים?

– אֵילוּ עסקים? – היה מתרעם והולך – אילו עסקים, דברי הבלוּת! באמת אתה מאמין לדברי הליצנוּת של אותו לוריא, שאין לבּי הולך אלא אחר העסקים? לבּי על עסקי ישוּב הארץ, יקירי מגידוב, על כך דאבה נפשי. שׂמרין בכל רע, האנשים עזבוּ את ההר ויושבים בחיפה העיר; בראשון-לציון לא זרעו זריעות החורף בעוֹנתן, ובבית אַנטון אַיוּבּ – טוב לי שלא אדבּר משאדבּר… איני חדל למחות שמות מפּנקס-הישוּב שלי, רחמנא ליצלן, ומה יהא על שארית הפּליטה?..

שניהם היו מחרישים. ושוּב נתן ר’ צלאל עינים קרובות במגידוב ושאל בחרדה:

– ואתה, מחמדי, מה לך? מכּיר אני בך שאתה עצוּב, אפשר אינך בקו הבריאוּת?

תחילה ביקש מגידוב להשתמט ממנוּ, אך לבסוף היה מוּכרח להתוַדוֹת:

– אגיד לך כּל לבּי, ר’ צלאל, איני יכול עוד לעבוד במקוה-ישראל. דבר נפל ביני לבין הירש ואיני יכול להשפּיל עצמי ולשוב לעבוד אצלו. ולחבוֹק ידים ולאכול לחם חסד בבית ודאי שאיני יכול בשום פּנים; ועתה אָנה אני בא?

שקע ר’ צלאל בהרהוּרים ולא השיב כלוּם. קונה נכנס בינתים וביקש לקנות דבר בפרוּטה. ר’ צלאל פטרוֹ במהרה וחזר וישב אצל מגידוב. המשיך מגידוב וסיפּר בקול חרד:

– היה אצלנוּ יוסף פיינברג וסיפּר על ראשון-לציון; מה סברתך, האעזוב את מקוה-ישראל ואלך לחיות שם?

ר’ צלאל נתאושש כאילוּ הגישוּ לו עצה בקנה:

– בודאי, יקירי, בודאי; ומדוּע לא, מה נפקא מיניה היכן עובדים? אדרבא ואדרבא, אף ראשון-לציון בגדר ארץ-ישראל…

– אך האם יקבלוּני שם לעבודה?

– מדוּע לא? צריכים הם לאנשים, גם המצפּים לישוּעת הנדיב, שודאי תבוא במהרה, וגם הסומכים על עצמם, אלו כמו אלו צריכים ידים לעבודה, ותוּכל להתפּרנס שם בכבוד גדול.

ר’ צלאל בעל-תבוּאה הוציא מלבּוֹ אחרית הספק, ומיד ביקש לבוא לראשון-לציון ולראות את המושבה. ר’ צלאל אמר לו כי עוד מעט יבוא משם מירקין, לקנות אצלו סחורה, ויוכל ללכת עמו לראשון-לציון בעצם היום הזה.

לא אָרכה השעה ואיש צעיר, שעיניו ערמומיות, בא בפתח החנוּת, בירך את ר’ צלאל בחטיפה, וּכשראה עוד איש יושב עמו התחיל מכרסם את צפּרניו בפחזוּת ואמר בקול יהיר:

– נוּ, ר’ צלאל, עודך יושב כּדרכך על תיקוּן מדינה?

– כן דיברת, מירקין, איש ותשוּקת לבו – השיב ר’ צלאל בשנינה – ואתה שבעת הנַפּוֹליוֹן שלך עולים?

– עולים, עולים, ר’ צלאל, ברוּך השם, ועתה נניח, ברשוּתך, לעסקי הבלוּת ותן לי בחסדך את הסחורה כאשר דיברנוּ, כבר הבאתי את החמוֹר, והשעה דוחקת.

פּנה כה וכה, מבקש לראות אם כבר הכין לו ר’ צלאל את הסחורה, אך ר’ צלאל קם רק עתה בכבדוּת והתחיל שוקל לו מן השׂקים גריסים ואורז ומיני קטניות, ומירקין היה עוזר על ידו, מזרז את ידיו ומדבּר בבהילוּת. לפני שנה בא מירקין לכאן עם פּליטים רבּים שלא ידעוּ דרכּם. מקצתם נתפּזרוּ בערי-הקודש ומרבּיתם חזרו כלעוּמת שבאוּ, ולא נשאר מהם זכר. מירקין היה תחילה אָץ להעשיר, כמו שקיוה בצאתו מעיירת מוֹלדתוֹ. כּלה יפה וענוגה הניח שם בביתה, ארוּסה לו משנים, ונשבּע לה לקחתה אליו במהרה, אך יעלה שרטוֹן במקום החדש. כשראה שארץ-ישראל חרבה, כל מַעיניה סתוּמים ואין בה מקום שיוּכל להעשיר עד מהרה, ביקש לרדת בספינה המפליגה לחופי-זהב של אמריקה; אך כשבא לאסוף פּרוּטותיו, ראה למגינת לבּו שכּל כּספּו אָזל ולא נותרוּ לו אלא שבעה נפּוֹליוֹן, שלא היה בהם כדי הוצאות הדרך. בין כה וכה וקרובי כלתו מעיירת המולדת הגיעו אף הם לארץ, נאחזוּ בראשון-לציון וביקשוּ שלא ילך מהם; ימתין מעט ואפשר יוכל אף הוא להכּוֹת שורש במקומם; עוד מעט ויוּשלם ביתם ותוּכל קרובתם לבוא אליהם; ואם הטילוֹ גורל על חופי ארץ-הקודש למה שוב יהא מכתת רגליו במדינות רחוקות, שאף שם אין צרורות של זהב מזוּמנים לו בראש חוּצות. ולפי שלא ראה ממילא ברירה לפניו, מסר עצמו לפיתוּייהם, כאילו עשה עמם טובה גדולה, שילשל שארית כספּוֹ לכיסו וניגש למלאכה. הוא היה זריז ומהיר-תנוּעה. עבודת-אדמה לא נשׂאָה חן לפניו, שיגיעתה רבּה ושׂכרה מצער; אפשר היא טובה לאחרים, אך בשבילו אין בה ישוּעה. מוּטב לו שיהא מוציא ומכניס אצל איכּרים ואַל יהא חלקו עמם. שׂכר לו חדר בביתם של קרובי כלתוֹ והתחיל מַשבּיר לראשון-לציון צרכיה. יום יום הוא בא ליפוֹ וצרור הזמנות בידיו, לזה מנורת-פּתילים ולזה קמיצת קהוה טחוּנה וגריסים בפרוּטה או אוּמצת בשר וצפּחת של שמן. בתחילה, כשלא היה לו כסף לעשות פּרקמטיה, היה נוטל בבוקר את דמי הסחורה מלָקוֹחוֹתיו ועם ערב היה מביא להם את הסחורה על גבי חמוֹר ומחַלקה לדורשיה. לאטו היה מרחיב תחוּם מסחרו, היום מוסיף על סחורתו בדים צבעוניים ומחר הוא קונה ביפו על דעת עצמו חביוֹנה של דגים מלוּחים, מוֹכרם במושבה אחד אחד ומצליח במסחרו. הכּל ידעוּ שלא באה לו ישיבת ארץ-ישראל אלא בזכוּת שבעה נפּוֹליוֹנים שלא היה בהם כדי עקירה מכאן; וכל אימת שהיה נדרש לשלומו היה משיב ביוהרה, חושב לו הדבר לצדקה גדולה, כשפּיו מכרסם קצות אצבעותיו:

– שבעת הנפּוֹליוֹן עולים, עולים… טבע הוא במטבע ביד חרוּצים שהוא עולה ופורח…

ר’ צלאל הציג את מגידוב לפני מירקין ואמר לו שהוא מבקש לילך עמו לראשון-לציון. מירקין בחן אותו במבּט חטוּף, שמח שלא יהא עליו ללכת יחידי בדרך השממה, ומיד הזמין את מגידוב שיטרח עמו בחבישת החמור, שיקדימו לצאת לדרכם. כשיצא מירקין מפּתח החנוּת משך ר’ צלאל את מגידוב לקרן אפלה ואמר לו:

– שמע נא, בחוּר, את עינַי הן לא תעוור במעשה השעון שלך שהפקרת לתוּרכּים, שאחשוב אותך גביר אדיר, אפשר אתה צריך למעות קטנות, אמוֹר את האמת ואַל תהא בּיישן…

מגידוב לחץ את ידי ר’ צלאל ברוב התרגשוּת והודה לו על דבריו הטובים. אמנם, מסר רוב הכסף שהביא עמו לכּיס המשוּתף של החבוּרה, אך עוד נותר לו די הצורך עד שימצא עבודה.

כשיצאוּ לדרך עמדה ברקיע חמה נעימה של חורף. שעה ארוּכה הלכוּ אחר טפיפוֹת החמוֹר. תחילה ביקש מירקין לעמוד על טיבו של מגידוב והיה שואל אותו מה יעשה בראשון-לציון, האם יש בכיסו מעט ממון בשביל להשחיל עצמו בחיים. אך מגידוב השיב לו בקומץ מלים שחוּנוֹת, שכּסף אין לו והוא הולך לראשון-לציון לעבוד ולהתפּרנס מיגיעו, שירגיל עצמו בעבודת-אדמה. חכך מירקין ואמר שדבר זה הוא מן הנמנע. הערבים עובדים כּשדים וכמעט שאינם דורשים שׂכר, כמו מלאכים, ומה טעם שיהא בחוּר כמותו רועה צאן וּמגַדל עזים…

מגידוב לא השיב כלוּם והיה הולך מחריש. מירקין לא מצא חן בעיניו וביקש להשתמט משיחה. כבר יצאוּ מתחוּם הפּרדסים, הניחוּ מאחוריהם את כביש ירושלים ועלו בדרך לא כבוּשה, גבעות חול ריחפוּ לעיניהם; במעלה הדרך היתה הקרקע יבשה, כי נעצרוּ הגשמים ימים אחדים; ואף הערוּצים של נחלי-אכזב, שבבוא גשמים הם שוטפים כמַעין נוֹבע, היוּ עתה מצוּמקים, ורק שלוּליות של מים דלוּחים קוֹלחים בהם לאטם ונעצרים. עשו דרכם ברוב זהירוּת, מחזקים את קישוּרי החבלים ומחזיקים במשא החמוֹר שלא ישתמט. ככל שתפשה עינם לא עברוּ בגבוּל ישוּבים, ורק בשיפּוּלי הרקיע, בחולות המבהיקים כנגד השמש, רבצוּ לחוֹפוֹ של ים אהלי קדר פּזוּרים, כמותם כעדרי העזים השחורות, שהיו רועות בערבה ומלחכות עשבים רעים, שעלו עם הגשמים במדרוני גבעות החול. פעמים שגמל אֶרך-רגלים היה מפסיע מוּל אופק שמים, שוהה תחתיו שעה קלה ופושט צואר בדממה. כשקרבו מעט אל מחנה האוֹהלים באו לקראתם בריצה נערים בֶּדוים ערומים למחצה ונערות אחדות לבוּשות שחורים, פּניהן חבוּיות מאחורי שרשרות של מטבעות פּגוּמות, המקשקשות עם כל ניע ראש, והם עומדים עליהם, משתאים לזרים העוברים בגבולם.

שמש החורף כבר התחילה מהלכת בשיפּולי רקיע; רוּח צוננת שנשבה מן הים הביאה עמה עננים שחורים ושניהם קיבצוּ קצות מעיליהם על צוארם מפני הצינה. מרחוק כבר נראתה להם על גבעה השקמה עבת-הגזע ועתיקת-הימים, העומדת בגבול הישוב; מעבר לשדות החול הצהוב, שהרוח היתה עושה בהם תלמים תלמים, השתרעה אדמת המושבה, אפורה-אדמדמה, ועל גבעה רמה השקיפוּ הגגות המשופעים של ראשון-לציון, כשבאוּ בגבול השׂדות התחילו מזרזים צעדיהם ולא עברה שעה גדולה עד שעמדו רגליהם בשיפּוּלי הגבעה, בקרן רחוב הבתים. מנין אנשים הקיפוּ את מירקין מכל צד ולא נתנוּ כלל דעתם על מגידוב. הוא הניח לחבילת האנשים המחכים לקבל צרכיהם מן העיר, וחמק ועבר במעלה הגבעה ובא למקום הבתים וצריפי-העץ, משתאה לכל מראה עיניו. בפתח צריף אחד, על תיבת-עץ הפוּכה היה איכר יושב ומביט ברחוב. מגידוב בירכו לשלום מפּני הנימוּס; האיש השיב בניע ראש ושאל:

– פּנים חדשות, אַה? אורח בראשון-לציון?

– אורח…

– בודאי מרוּסיה, מה?

– כן, מרוּסיה…

האיכּר הזמינוֹ שיִכּנס, הושיבו אצל השוּלחן והיה הולך ומקיפו בשאלות הרבה, מה נשמע ברוּסיה, מה אומרים שם היהוּדים ומה עושים הערלים, כאילו גָלָה ממקומו שנים רבות. אף קרא לרעיתו, אשה בריאת-בשר, שהיתה עומדת בפתח המטבח הקטן ומנַערת בקדירה, והציג לפניה את מגידוב בשמחה גדולה, כאילו מרגלית טובה נמצאה לו בהיסח-הדעת. ביקש שתגיש לו תה חם ומיני תרגימה, שיוּכלוּ לשוחח בנעימות עם האורח היקר על הנעשה והנשמע בבית.

מגידוב שמח על הכנסת-האורחים, אף שתמה על להיטוּתם לשמוע על הארץ שהניחוּ אחריהם. האשה הגישה תה בספלי-פּח גדולים ומעשה-מרקחה מקליפּות תפּוּחי-זהב, והאיכּר ישב ושתה בהרחבת הדעת ובהנאה גלוּיה, ואילו מגידוב צימצם עצמו וחיכּה בחרדה לשעה כשרה, שישאל את פּי מאָרחוֹ על עבודה. עד מהרה נזדמן לו הרגע והזדרז והחזיק בו. אחר שהאיכּר השׂבּיע תשוּקתו בשיחה על רוּסיה, שאל את מגידוב:

– נוּ, ואתה, היש בדעתך להישאר פּה לצמיתוּת?

– ודאי שכך…

– ומה אתה רוצה לעשות כאן?

מגידוב שהה רגע, השפּיל עיניו ואמר:

– אני רוצה לעבוד עבודת-אדמה, כמו שׂכיר-יום; אפשר יש אצלך בשׂדה עבודה בשביל בחוּר כמוני?

האיכּר הביט בו משתאה; מרוב תמיהה שינה סברוֹ, ההתעוררוּת נסתלקה מפּניו ושעה ארוּכה היה חוֹכך בתשוּבה. אחר שארכה השתיקה התחיל לוֹאט דברו וּמתַנה לפניו את מעמדה העגוּם של המושבה; שׂדוֹת המזרע לא עלו; הבאר החרבה שהכזיבה מימיה והבתים שבעלי-ההון בנוּ לעצמם אכלוּ אחרית מעוֹתיהם; ואפילוּ אצל בעלי-הצרוֹר שבתה עכשיו כל עבודה, ומלאכה שאין לה שהוּת עושה הערבי בּבּישליק, ומה יעשה כאן בחוּר שידיו לבנות…

מגידוב הרתיע על מקומו; בלא דעת משך את ידיו מעם השוּלחן, כאילו ביקש להצניע לבנוּניתן, ואמר שיסכּים לעבוד בשׂכר הערבי, וּלעיצוּמה של עבודה, כבר הסכּין לה במקוה-ישׂראל, ואין עליו פּחד שוּם מלאכה…

האיכּר נתן בו עינים חשדניות ושאל מגַחך:

– כגון מה אתה יודע לעשות, כדומה למשל?..

– הכל…

– כך? אם כן, אמור נא לי, נלבּבי, כיצד נוהגים בסוּסים אתה יודע?

מגידוב רוחו נפלה עליו וביקש להשתמט מתשוּבה גלוּיה.

– נו, ולחרוש בשוָרים כבר ניסית, ואימתי זורעים חיטים ותולשים תורמוס אתה יודע?

מגידוב ישב לפניו ככלי מלא בוּשה והחריש. נתן האיכּר קולו בצחוק גדול, טפח לו על ברכיו של מגידוב, שנרתע בבהלה, וקרא:

– הוי, תכשיט, תכשיט! הבה נראה מה בפי זוּגתי…

יצא למטבח ושהה שם שעה ארוּכּה; לאזני מגידוב הגיעה שיחה מעוּמעמת שבינו לבינה. לבסוף חזר ואמר בפיזוּר-הדעת:

– עכשיו איני יכול להשיב לך דבר ברוּר, אשתי שתחיה נתעקשה ותקעה עצמה בדעה, שאין לתת ליהודי בן-טובים שיהא טורח אצלנו כאחד הערבים; אולם לפי שעה יכול אתה להישאר כאן ועוד נראה איך יפּוֹל דבר. מחר אני מגַבּל לבֵנים לדיר, שאני מבקש לבנות בשביל שתי פּרות שקניתי אצל הערבים, ותוּכל לעזור על ידי; ובינתים לא יחסר חלילה האוכל לפיך, וגם פּינה לישון נמצא לך…

מגידוב נשאר עובד אצל האיכּר, איש פּשוּט ממשפּחות הפּליטים העניים, שנספּחוּ על המיסדים הראשונים שקנוּ את הקרקע בכספּם. מילדוּתו ידע עבודה מה היא, והיה טוען שמגידוב יהא חייב לשלם לו דמי-מלַמדוּת בשביל שילמד אצלו לעבוד כאחד האדם. לא היה קורא לו למגידוב בשמו, וכשהיה צריך לו היה יוצר מפּתח הצריף ומצעק בקולי-קולות:

– תכשיט, תכשיט, היכן אתה?!

אך מגידוב לא בא עמו בטרוּניה. הוא הכּיר לו טובה על שמצא תחת קורת ביתו מקום סתר בשעה רעה, ונתן לו עבודה לפרנס את נפשו מיגיעו, ולא נצטרך לרחמי הירש במקוה-ישׂראל.

כתב מכתב לחבריו בפרדס אַנטון אַיוּבּ ומסרוֹ בידי האוֹפה, שהיה מביא מיפוֹ לחם לראשון-לציון, והוּא עובר כל יום על פני מקוה-ישראל. ביקש מהם מחילה על שעזבם; אך חייבים הם להאמין לו שלא בגד בהם, חלילה, אלא כבודו לא הניח לו שיחזור ויבקש עבודה אצל הירש; ועתה מצא לו מקום לעבוד בו בראשון-לציון, וכאן ימתין עד כי תבוא שעתם לבנות מושבה לעצמם ויבוא וישתף עצמו בצערם ובשמחתם.

למחרת היום קם מגידוב בשעה מוּקדמת ויצא עם האיכּר לחצר. הוא הורה אותו כיצד מַשרים החומר במים וּמגַבּלים אותו יפה בקש וגבב וקובעים אותו בכלי של עץ ומחזקים דפנותיו, עד שיוצאת לבֵנה נאה ומתוּקנת – תאוה לעינים. מגידוֹב לבּוֹ היה טוב עליו והיה טורח אצל האיכּר בשמחה והמלאכה מזוֹרזת בידיו. עד מהרה היה האיכּר סומך עליו בכּל ומניחו לבדו במלאכת הלבנים, והוא עורכן תחת הסככה, שתהיינה מתיבּשות ולא ירטיבן הגשם.

העבודה בגיבּוּל הלבנים אָרכה ימים אחדים. אז קדרוּ השמים ורוּח עזה טרפה בעננים, מפזרתם וחוזרת ומקבצתם, וגשמים שנעצרו אותו חורף ימים רבים התחילוּ יורדים קילוּחים קילוּחים. האור הבּהיר לָקה והאוֹפק נתעטף ערפל קודר ונצטמצם מסביב לקומץ הבתים של הכפר ועטף את הישוּב הנידח בדידוּת גדולה ויתומה. צינה רבּה היתה בבתים והאויר הטחוּב והלח חדר לנַקבּוּביוֹת העור.

שוּב ירדה על מגידוב רוּח יתמוּת. העבודה נפסקה, הגשמים דחוּ כל מלאכה ולא נותר לו אלא לאכול ולא לעשות כלוּם. נצטמצם בפינתו שבעלית קיר, שהרוּח היתה מיבּבת שם ומיללת בעצבוּת גדולה, שף את כפּוֹתיו זו בזו מרוּח צוננת; וזו לו פּעם ראשונה מאז עלה בחוף יפוֹ שהוא תולה עצמו בזכרונות על ביתו וחבריו שהניח בעולם הרחוק. הוא מפליג בגעגוּעיו על העבר וחוזר ונותן דעתו על הוֹוה. כבר הכּיר מקרוב את המושבה ויושביה, ראה את מעמדם העגוּם וטרחם הגדול, והוא תוהה על עצמו וספק מר מכרסם את לבו כתולעת, מה תכלית מעשיהם כאן, ומה ענינם לאותו רעיון גדול שבּיקש להקריב לו כל חייו…

אך הנה פּסקוּ הגשמים והערפל נמוֹג והלך לו, שמש רחמים שוּב זרחה על הגבעות ויִבּשה שלוּליות המים שהיוּ נִקוִים לרגליהן; ברעפי הבתים עוד נתלוּ טיפּוֹת המים האחרונות, מאירות באור השמש כזהב נוֹטף. הבהירוּת הגדולה פּיזרה כל עצבוּת ויִשרה את עקמוּמית הלב. הדאגות הטורדות, שכּירסמוּ את הנפש בלילות סגריר, נתפּזרוּ כחלום רע, ובאורו של היום ההדוּר לא ניכּר רשמם של צער ויסוּרים; שוּב נתמלא הלב תקוה טובה והיה מיחל כבתחילה.

כשחלפו ימי-גשמים בא האיכּר לפני מגידוב ואמר:

– שמע נא, תכשיט, עכשיו אני רוצה שתלך לרעות את שתי הפּרות החדשות!

מגידוב נרתע מעט, אך מיד יִסר עצמו על ספיקותיו. כלום לא בא לכאן להרגיל עצמו בעבודת-אדמה, והרי גם המרעה בגדרהּ. בפעם הראשונה יצא עמו האיכּר לשׂדה והיה מלמד אותו פּרק בהלכות מרעה. היכן מוצאים מקום טוב ויפה להרבּיץ את הפּרות, כמה צריך להלך אחר הפּרה, ומתי מתירים לה לרבוץ תחתיה שתנוּח ותעלה גירה, וכיצד מקימים אותה מרבצה ומזרזים אותה ללחך העשׂב המצוּי.

מגידוֹב נטל עמו פּת לחם וזיתים כבוּשים כדי סעוּדה קלה, שׂם ספר התנ"ך תחת זרועו, ובמקלו הארוך יצא לרעות את שתי הפּרות החדשות; אחת אדמונית, דקת-בשר וּפזיזה, שוֹקיה כחוּשות, והיא מכשכשת בזנבה לכאן ולכאן, כאילו טירדה מעליה זבוּבים; והאחרת ברוּדה, פּס לבן מתוח לה על מצחה, והיא כבדה ומיוּשבת, שוקעת בקפיאה ומביטה בטמטוּם וקהוּת בחברתה האדמונית.

בימים הראשונים הלך הכל למישרים. הוא שמר כל מצוַת האיכּר והיה דואג שתהיינה הפּרות חוזרות מן השׂדה שׂבעוֹת, בטנן מלאה ככל שנתן השדה. כשהיו הפּרות רובצות על בטנן, מעלות ומורידות בנשימה רוגעת את צלעותיהן השקוּעות, היה אף הוא שוכב על קרקע, פּותח ספר הספרים וקורא בו בדביקוּת גדולה. בצאתו לשׂדה הוא רואה הרי יהוּדה חוֹלמים חלום של בוקר, עוטים ערפל שקוּף וראשיהם כעין הסגול; וּבבוא השמש הופכים שׂיאי ההרים ארגמן לוֹהט וממלאים השמים אודם של שקיעה. שלוַת הערב יורדת גם עליו; מנוּחה באה לנפשו והוא יכול לחשוב במתינוּת על מה שעבר עליו. שלם הוא עם נפשו – הוא רועה פּרות על אדמת ישראל, המַאוַיים הטמירים הנה קמוּ ונהיוּ; והוא חש עצמו מאוּשר, כאילוּ צמחוּ לו כנפים צעירות; ימים טובים באוּ לו, אפשר הטובים בימים שידע עד כה על אדמת האבות…

כך חלפוּ ימים אחדים והוא יוצא לרעות את הפּרות בשלוה ונחת. בבוקר יום אחד היה מהלך אחר הבהמות עקב בצד אגוּדל, והנה התחילה האדמונית מכשכשת בזנבה בפזיזוּת, פּונה אילך ואילך, פּושטת צוארה, נחיריה מַרתיתים מדבר סמוּי, ופתאום היא עוקרת ממקומה בקפיצה משוּנה, כאילו עקצוּה זבוּבים רעים, מדלגת לכאן ולכאן, ואחר דוהרת לפניה, מגבּיהה את רגליה האחוריות והורסת אל מעבר לגבעה ונעלמת מאחוריה; והברוּדה עומדת תחתיה כחוככת בדעתה, מגביהה ראשה ובוהה רגע, אך מיד אף היא זוקפת זנבה ועוקרת ממקומה ורצה בעקבות חברתה האדמונית, כאילו אחזתה רוּח תזזית.

מבוֹהל ונדהם התחיל מגידוב רץ בעקבות הבהמות, אך לא הצליח להדבּיקן; כשבא אל מאחורי הגבעה נראו לו קצת בקתות-חומר של ערביים, ושתי הפּרות נעלמות מאחורי גדרה דחוּיה של חצר אחת. בנשימה עצוּרה הגיע לחצר החרבה, אך לא ראה שם נפש חיה ואף הפּרות לא נראוּ לעין. כשביקש לפרוץ פּנימה, יצא אליו ערבי וביקש לגרשו בפישוּט יד. שוּב ביקש להיכּנס, אך הערבי התחיל מצעק ומטלטל ידיו בריתחה. מגידוב צעק מרוב יאוּש וטען שיחזירוּ לו את פּרותיו שנתמלטוּ לחצר הזאת, אך הערבי לא הבין את לשונו והיה מבּיט בו כאילו היה חסר-דעה, וחסם לפניו את הפּתח לבקתה.

באין ברירה לפניו רץ הביתה כל עוד נשמה בקרבּוֹ וסיפר לאיכּר מה שקרה בפרות. האשה ספקה כפּיה בבהלה והתחילה מבכּה את האבידה, ותוך כדי כך היא מיסרת את בעלה שהפקיד כל רכוּשם בידי בחוּר שלוּמיאל, שעסקוֹ בספרים ולא בבהמות, ושהזהירה אותו עליו מן הרגע הראשון. האיכּר היסה את אשתו ומיהר אל מקום המעשה, ומגידוב רץ לפניו להראות לו את הדרך. מיד הבין האיכּר שהפּרות קרבוּ לבית הערבי שממנוּ קנה אותן, וכשהריחוּ את מקום גידוּלן – ברחוּ ושבוּ לבעליהן הראשון. תחילה ביקש הערבי להעמיד פּני תם, לא ראה ולא שמע כלוּם ואינו יודע במה הם מדבּרים. אך כשהראה לו האיכּר פּני תקיף, סילק אותו מן הפּתח בזרוע נטוּיה וביקש להרוס פּנימה, הוֹדה שבּאוּ אצלו הפּרות במהוּמה גדולה, כי לא היתה להן שמירה, הרסוּ לחצר והזיקוּ גדרה, ולא יחזירן עד אם ישלמוּ לו נזקוֹ. שעה ארוּכה נשׂא ונתן עמו האיכּר, פּעם בדברי איוּם ופעם בלשון פּיוּסים, עד שהגיעוּ לידי עמק השוה מפּני דרכי שלום, ומגידוב רץ הביתה להביא מאַמתחתוֹ את שארית כספּוֹ בשביל פּדיון הפּרות השבוּיות.

בינתים הקהילה אשת האיכּר את אנשי המושבה בזעקתה, וּכשראוּ שאין האיכּר ומגידוב שבים עם הפּרות, נתקבּצו יחד ויצאוּ לשׂדה, ובראשם לוּליק, אחיו של יוסף פיינברג, שכּבר הפּיל פּחדוֹ על ערבים שהיוּ מקפּחים עוברי-אורח, מבקשים עקבותיהם. אולם עד שהגיעוּ לאמצע הדרך כבר נמצאה האבידה. בתרוּעה גדולה שבוּ הכּל אל הכפר, כחוזרים משׂדה-קרב, מובילים הפּרות בראש כשלל אויב ואחריהן פּוסעים האיכּר ורעיתו, שמחים וטוֹבי-לב, ועמם לוּליק והמון העם, והם ממלאים פּיהם צחוק משוּבה ואף נותנים קולם בשיר נצחון, ומגידוֹב מתנהל אחר המחנה הצוהל, משׂרך דרכּוֹ לאטו, ממעט עצמו מרוב בוּשה וכובש עיניו בקרקע.

הוא שב לרעוֹת את הפּרות, ואף טרח בבנין הדיר לרבצן, והאיכּר שׂבע ממנוּ נחת. אף מגידוב נחה דעתו; אך לעתים תקפה עליו בדידוּת גדולה וראה עצמו זר בבית האיכּר; מה מעט ניכּר היה בו, בבית הזה, שהוא עומד בארץ-ישראל ולא בערבות אוּקראינה הזרה; עיני בעליו נשוּאות רק לחצרו הדלה וכמעט שחלק אין לו עם רעיון הישוּב הכולל. והוּא, מגידוב עצמו, האם כל מעשיו שביקש לעשות כאן יצטמצמוּ במעט העבודה שהוא עושה אצל הבהמות? ומה כאן החיים בלא משׂא-נפש – חצר שאינה ככל החצרות, צריף דולף, שתי פּרות דלות-בשׂר, ושׂדות-חול עקרים וחרבים! והוא ביקש ומצא לו פּינה לחַמם בה מעט את לבּו וּלסעדוֹ באמוּנה.

בשיפוּלי הגבעה, מוּבדל מעט ממחנה הצריפים עמד ביתו של יוסף פיינברג, שכּליו נאים ורוחו טובה. כששב מנסיעתו וראה ששׂדותיהם אינם מצוּיים להתברך והאוכל אין לפי הטף, קנה לו בשארית כספו פּרות אחדות והיה עוסק עם בֶּרתה אשתו במעשׂה חלב. ביום היה טורח הרבּה ברפת, ובלילה, אחר שחָלב הפּרות ונתן לפניהן מאכלן, היה פּושט את בגדי היום ולובש בגד של שבּת, כמנהגו מעודו, מחליק זקנוֹ הקטן, השבוּל לו על סנטרו, ומביט בעינים אוהבות בבּרתה אשתו, הטוֹרחת עוד אצל הכּיריים וּמתקינה סעוּדת הערב. עוד מעט וּמתכּנסים בביתו אורחים, צעירים וזקנים מטוֹבי הישוּב, שוגים בחלומות וחוזים חזיונות.

פיינברג נוטל מקום בראש שוּלחן, פּניו היפים לוהטים והוא מתאר מראות רחוקים על כפר עברי גדול, שיעמוד כאן על תלו, שׂדוֹתיו מוֹריקים וכרמיו נוטפים דבש, וצל גדול מתמשך מאילנות. ואחר שיחות ארוכות ונלהבות מגישה בּרתה אשתו את המיחם, או שהיא מקרבת למסוּבּים כד חוּבצה; והשׂיחות שוקעות והיא יושבת אל הפּסנתר, שהביאה עמה מביתה והוא היחיד בישוּב כּוּלו, יושבת ומנגנת לפניהם שעה ארוּכה וממתיקה בצליליה את היום הקשה, וּמנחמת את הלב בתקוה למחר. כל מה שהיה רוחש במדור החבוּי שבנפש היה עתה צף ועולה ומרחף בחלל החדר; ומגידוב דוחק עצמו בקרן מושבו, לבו חם בקרבו, והוא מצניע ראשו בין כתפיו ומקשיב…

פרק חמישי: צריף בּגבעה

לוּריא היה בנו של מורה-הוראה בעיירה מעיירות אוּקראינה; וכשהגיע לפרקו וכבר עמד לשׂאת אשה, כדרך עולם, ולעסוק בתורה כמו אביו, שינה טעמו ונתפּקר. קנה לו חברים שהיו שוקדים על ספרים חיצונים ודברי השׂכּלה, מיעוּטם בפרהסיה ובראש גלוּי, ומרביתם בצנעה ובחדרי-חדרים; אף מהם נשאוּ עיניהם לעמוד בבחינות אֶכּסטֶרן בבתי-אוּלפנות של הגויים, ואף הפליגוּ דמיונם על נסיעה לערי אשכּנז בשביל ללמוד שם פּילוסופיה ותורת הרפוּאה. לוריא היה מטבעו איש נלהב, מתלקח כשבָב באש, ורואה חלומות רחוקים. רק נתפּשׂ לכת פּוֹרקי-העוֹל, שהיו לומדים לשם בחינות הגימנסיה, מיד ראה עצמו רופא בעל שם, נוסע במרכּבה יקרה, רתוּמה לשני סוּסים אבּירים, ורכּב גוי יושב על הדוּכן ונוהג בהם בגאוה; והוא עצמו, דוקטור לוריא הנודע לתהילה, תומך גבו דרך רישוּל על גבי הכּרים היקרים, שולח מבטיו לימינו ולשמאלו ומשיב בניע של אדישוּת לברכת השלום, שאנשים ברחוב מקדימים לו בּחרדת-כבוד…

וכשעמד לוריא לגמור פּרקו הראשון, ועוד מעט ויגיע למבחן הגימנסיה, שוב נהפך עליו הגלגל. בעיר-מחוז, שגלה אליה בשביל תורתו, התחבּר עם חבילת צעירים שכבר למדוּ באוּניברסיטאות של ערי-הבירה, והם העלו בו אשׁ חדשה. אחר שפּרעוּ הרוּסים ביהוּדים, ותקוַת המשׂכּילים לאחוה ודעת נכזבה, נתלהבוּ בחוּרים אלה לרעיון שיבת-ציון, קמוּ ואמרוּ: אין לנוּ ארץ מלבד ארץ-ישראל, בה תקותנו ובה עתיד עמנוּ, לוריא, הנוֹח להתרגש, לָהט כוּלו באש ההתלהבוּת. אם כי רק מעטים הלכוּ אחר הקריאה, הניח לוריא מיד את תלמוּדוֹ והיה שותה בצמא כל דברי החבורה; ולא יצאוּ ימים רבּים וכבר היה בעצמו מחזיר על ערים ועיירות וחוצב בפיו להבה, מבקש להפיח בעם את אהבת ארץ-ישראל ולעורר את בניו למעשה רב.

כשנמנוּ הבחוּרים לקוּם וללכת, לא היסס לוריא אפילו שעה אחת וכתב שמו ברשימת החלוּצים. כל ימי העָבר כבר נדמוּ לו כּבַד דהוּי, ששֶמש החוירה צבעיו, ועתה היו כל מַעיניו נתוּנים במחר, שבו יתחילוּ בארץ-ישראל חיים חדשים, חיים של תפארת. הוא בא הביתה ליטול פרידה מאביו הזקן, שלא ראהו מאז פּרק עוֹל תורה, עוד בּפרישה הראשונה הביט בו אביו ברוב תרעומת, כאילו הוליכוֹ שוֹלל ולא קיים תקווֹתיו הגדולות; עתה שבּא הבּן יקיר לאמור לאביו בפשיטות שהוא עומד ללכת לארץ-ישראל, הבּיט בו האב משתומם ושאל את בנוֹ בתמיהה גדולה – אם הניח דרך אבות, פרק עוֹל תוֹרה והלך בדרכי גויים – ארץ-הקודש למה לו? שחק לוריא שחוק גדול וטרח להסבּיר לפני אביו שאינו נוסע לארץ-הקוֹדש להשתטח שם על קברי האבות ולשפוך תחינה על קבר רחל אמנוּ, אלא הוּא הולך עם חבריו הצעירים להשיב את העם לארצו, שיהיו ישראל ככל הגויים, יושבים בארצם ועובדים אדמתם וחיים מיגיעם כמתוּקנים שבהם. אף שלא ירד האב לסוף דעת בנו, הבין שאין דרכו כדרכם של יהודים כּשרים, אשר בערוֹב יומם טילטלוּ עצמותיהם הזקנות להתאַבּק בעפר ארץ-הקודש ולהסתוֹפף בצל שכינה. ועתה לא די שלא ראה בבנו לא יסוּרי חרטה ולא הרהוּרי תשוּבה, כאשר שיעשע עצמו בסתר לבּו, עוד רצה הבּן להפקיר חייו ולילך על פני ימים ומדבּריוֹת לארץ הרחוקה בשביל דברים בטלים שאין להם קיוּם, ומי יֵדע אחרית דרכו הנלוזה?… ביקש לעכּבוֹ בדברי פּיוּס רכּים ובקול גערה ורוגז, והיה הולך וטוען:

– מי אמר לך לפתע ללכת לארץ-ישראל ומי ביקש זאת מידך?.. ארץ שממה שכל דרכיה בחזקת סכּנה ונחש ועקרב על שדותיה…

אך בנו שלימד לשונו כשהיה מחזר על קהילות ישראל, השיב לו בנחת:

– אַל נא באַפּך, אבּא. צא וראה שאין פּיך ולבּך שוים, במחילה. שכל ימיך אתה נוֹשׂא עיניך לארץ קדשנוּ ואתה עומד בתפילה ופניך למזרח; בחורף אתה מבקש שירדו בה גשמים, ובקיץ שיעלה הטל על שׂדוֹתיה, ואתה עושה לילותיך כימים ולומד הליכותיה שעברו וּבטלוּ בן העולם לפני אַלפּים שנה; ועתה שנתגלגלה זכוּת על ידי בּנך, אתה מסרב לשלחו לשם בברכה…

הגבּיה אביו ידיו מרוב יאוּש והיסה את בנו בקול צעקה, ואחר שיקע ראשו על חזהוּ והיה כמחריש, רק דמעותיו היו נושרות לו מעיניו ונבלעות בשׂער זקנו.

כבוער בשלהבת בהירה היה לוריא בדרוֹך רגליו על ארץ האבות; נפשו היתה צרה מהכיל כל עצמת השׂמחה והיקוד, בראוֹת עיניו את הארץ שנביאים הילכוּ בה ומלכים מלכוּ בה, והד פּסיעוֹתיהם עודו מרחף בחללה. אך כשבּא עם החבוּרה וּפנה כה וכה בלא שידע מה יעשה, התחילה האש דועכת והולכת. מטבעו היה לוריא מהיר להפליג מתקוה ליאוּש, והוא היה תוהה, מה יהא עליהם בארץ שממה זאת. העבודה במקוה-ישראל קשתה עליו מאד ולא היתה לרוּחו, והתחיל הולך ליפו, מביא לחברים צרכיהם ומישב עסקיהם בעיר; וכשבא להתערב עם הבריות רוַח לו מעט ורוּחו חיתה בו.

בשעת-בוקר מוּקדמת, עוד לא נתבּדרה אפלה, כי היה יום סגריר והגשם תלוּי בשמים, בא לוריא בהמוּלה לעליתו של מגידוב, פּרץ בדלת פּנימה וקרא בקול גדול:

– מה לך ישן, ואנוּ כבר כאן!

מגידוב עוד היה מושך שׂמיכתו על ראשו מרוב עייפוּת, שתקפה עליו דוקא לפנות בוקר, פּקח עפעפיו בליאוּת ושאל, כמבקש לאַשר מראה עיניו:

האתה זה, לוּריא?

– אני, אני ולא אחר, ברוּך השם, היום הרת-עולם וזה ישן לו במנוּחה כאילו לא קרה כלוּם!

– וכי מה קרה?

– באנוּ, הן רואה אתה שבאנוּ לכאן כוּלנו, חסל סדר מקוה-ישראל, מעתה איכרים אנחנו בראשון-לציון!

מגידוב לא ירד עדיין לסוף דבריו הנרגשים של חברו, והוּא משכוֹ אליו משתומם:

– מה אתה סח, לוריא, שם וספּר דברים ברוּרים.

– מה יש כאן להרבות להג כנשים. כפי הנראה, נתקבל מכתב מן הבּרוֹן שיחיה, אחר שקיבּל דעתו של נֶטר המנוח, שהבטיח לכתוב עלינוּ טובות; והנה אומרים לנוּ לעבור לראשון-לציון וכאן נקבּל נחלה, ואתה יודע שרבּים בינינו מכּבר השתוקקוּ לכך, אך אחדים לא הסכימוּ ועזבוּ בינתים את הבית והלכו לשבת ביפו; אולם כשגברו היסוּרים ואָפסה תקוה, באין בית ובין קרקע, נתפּזרוּ והלכוּ באשר הלכוּ; קצתם הלכו לירוּשלים ולומדים שם, על פי עצתו של פּינס, מלאכה המפרנסת בעליה, וקצתם ירדוּ בספינות ואין יודע לאָן נשׂאם הרוּח, – אולם אנחנוּ, שארית הפּליטה הנאמנה – הננוּ לפניך! הבוקר באנוּ לכאן עם האוֹפה, ועתה קוּם ובוא אלינו – משלנו אתה!

מגידוב נרעש מדברי השסוּעים של לוריא; מיד קם ממשכבו ויצא עמו החוּצה. בינתים נתפּזרו צללי לילה ורוּח קרה קידמה פּניהם; הגשם הדק נעצר והערפל נתבּדר מעט. על ראש הגבעה ראוּ מנין בחוּרים נעים כבחלום וטלטלים קרשים וקורות, ומהם עמדוּ לחפּור יסוד אצל הבאר החרבה שעדיין לא נסתם פּיה. כבר עמד אצלם יוסף פיינברג ופניו מאירות בשמחה ונחת, כאיש שזכה לראות מיטב חלומות לבּוֹ. סוף סוף עלה בידיו להביא את חמוּמי-ראש אלה לגבעת המושבה; מעתה ישתנוּ פני דברים; אמנם קצתם של האיכּרים רוגזים ואין לבּם שלם עם הבחוּרים והם נותנים בהם עין זעוּמה; אולם טענתם, שהסטוּדנטין פּורקים עוֹל תורה ויקלקלוּ את מידות הכּפר, אין לה על מה שתסמוך; באמת, האיכּרים רק לעצמם ידאגוּ ועינם צרה בהם, בסטוּדנטין, אפשר יסיגו גבוּלם אצל הבּרֹון. אך הוּא עִם זקני המיסדים יעמדוּ בפרץ בכל תקפּם.

בא גם דיגור, עולה ומטפּס בגבעה על גבי חמורו הלבן, בעל המַרדעת הרקוּמה אדום, עטוּרה ציציות ופיפים. שלא כדרכו הקדים היום לבוא, כי ציוה עליו הירש להדריך בעצה בחוּרים אלה, שעברוּ לכאן ממקוה-ישראל, ולהורותם צעדיהם הראשונים. אותו נדיב לא די שלא משך ידיו מן הראשונים, עוד בא להוסיף עליהם. דיגור סבוּר ששטוּת היא להוסיף על עדת הבּטלנים הזקנים האלה גם את כת החצוּפים הצעירים. אך אם העשיר היהודי גמר בלבו לכלות עשרו על העדה הזאת – גם לו נוח. אך עתה מנוּי עמו לנהוג שׂררתוֹ ברמה, אפשר יקצוב להם מכסת עבודה לכל יום ואפשר ינהג בהם מנהג אחר, עוד עליו להימלך בדעתו של הירש.

מגידוב ולוריא נתערבוּ בקהל. בינתים יצאוּ האיכּרים מבתיהם, לראות את פּני הבאים, מי בשׂמחת לב ומי בפנים סרבּניות. העבודה היתה גדולה וכוּלם עשוּ בה בלב חָפץ. לוריא שוּב פנה למגידוב וקרא לו שיסָפח עליהם; עתה אין עוד הירש ואין עבּד אל-עזיז, עוד מעט ותהא להם אדמה משלהם, ואיכּרים יהיוּ בראשון-לציון לעולם ועד.

אך מגידוב לא נתפּצר לו ללוּריא. הוּא ביקש להמתין ולראות איך יפול דבר. עתה היה האיכּר אספוֹ לביתו בעת צרה ולא מן הדין הוא שילך פּתאוֹם מעמו ויניח אותו דוקא כשהוּא צריך לו. עתה היה האיכּר סומך עליו בכל הליכות המשק, ואפילוּ אשתו לא היתה מזעימה לו פּנים, והוא היה עושה בכל המלאכות, בחצר, בשׂדה וברפת, והאיכּר כיון שידע מלאכת נגרים, הלך לעבוד אצל דיגור ומתקין ארגזים בשביל משתלות ומקים קירות בשביל צריף הבּילוּיים, ואת עבודת המשק הניח על מגידוב; על כן לא נעתר עדיין לבקשת חבריו ונשאר בבית האיכּר כמקודם, ורק בערבים היה בא לצריפם שעל הגבעה ויושב עמם עד חצות.

והשמחה בצריף הבּילוּיים. עתה לא היתה החדוה מנת חלקו של לוריא בלבד; על כוּלם שרתה רוח טובה, והתקוה שקמלה ימים רבים שוּב פּרחה במעונם. שלום ושלוה ירדוּ על הבית, חן המקום היה על יושביו והפיג מרי לבּם; עתה הוּבטחה להם נחלה, וקודם שיבואוּ לשמור אותה תשמור היא עליהם, שלא יהיוּ עומדים ותוהים ושואלים לתכלית יסוּריהם. גם מעט כסף נתקבל מנאמני האגוּדה ברוּסיה, ויכלוּ עתה לתקן הבגדים הבּלים ולקנות נעלים חזקות ביפו; ואף המזונות השבּיחוּ ויכלוּ ללַפּת פּתם בזנבו של דג מלוּח, ואפילוּ אוּמצה של בשׂר היתה עולה על שוּלחנם מערב שבּת לערב שבּת. ויותר מכל – המעט להם בנס שנתרחש עליהם, שיצאוּ משעבוּדו של הירש, והוא נעשה להם עתה פּטרוֹן, שכּל דאגתם עליו…

והצריף – טבּוּרוֹ של הכּפר. רק הועלתה אש חרדה בעששית שעל קיר הקרשים, ועוד התבשיל מַהבּיל בקדירה, ומיד מתמלא הבית אנשים אורחים, מצעירי המושבה ומבּנוֹתיה, באים לשמוע אל הויכּוּחים הנלהבים – מה צריך להיות גדלה של נחלה בארץ-ישראל, שהיא ארץ קטנה בשביל עם שצרכיו מרוּבּים. וכוּלם רואים בעיני רוּחם את גבעות הארץ עוטות כּרי ירק ודשא, ואילנות מיתמרים ופורחים, והמון רב בא ומחַיה את השממה. ועם תום הויכּוּחים משתפים האורחים קולם בקול בעלי-הבית; תחילה הם שרים בשמחה ואחר מזמרים חרש חרש, בנעימוּת של תוּגה המחממת הלב ומעירה את געגוּעיו.

מגידוב היה אהוּב ומקוּבּל עליהם כבשׂר מבּשׂרם והם היוּ לו כאַחים. הוא עובד עבודתו אצל האיכּר והם עובדים במצוַת דיגור. וכשראה מגידוב פּרוּטה בשׂכר עבודתו, מלבד המזונות שהיה מקבּל, היה נותן שׂכרוֹ בקוּפּה המשוּתפת; תחילה סירבוּ לקבּל ממנוּ ואחר נענוּ להפצרותיו שהיה מפציר בהם ואומר, למה יהא טוב מהם, מה הם עובדים ושׂכרם ניתן בקוּפּה הכּללית ואין להם אלא מזונות ודירה, אף הוא כך, מזונות ודירה הוא מקבּל בבית האיכּר וּשׂכרוֹ משוּתף לכוּלם. בערב היה בא אצלם ומשתף עצמו בשׂמחתם ובדאגתם. ומספּר עמם מה שהיה ביום. לפי שעה היו הבחוּרים עובדים בהשגחת דיגור כשׂכירי-יום, נוטעים עצי-תוּת בחוּצות הכפר, חופרים תעלות וזורעים זרעונים במשתלה; ואילו מגידוב עשה ככל שהשית עליו האיכּר, פּעם עודר ופעם נוטע ופעם עושה שליחוּתו ביפו.

יום אחד עם שקיעת חמה חזר מגידוב מן השדה, כשהוא מוליך לפניו את שתי הפּרות מן המרעה. במדרון הגבעה, אצל הבאר החדשה שנמצאוּ בה מים, נעצרה אותה שעה עגלה גבהת-סוּלמות, שהביאה עמה נוסעים מן העיר. חזקה עליו סקרנוּתו ונשתהה מעט ברחוב לראות מי הבאים בעגּלה השׂכוּרה. הפּרות הלכוּ להן לדרכן ונכנסוּ למקומן כזקנות ורגילות, והוא קרב למקום העגלה לראות באורחים.

עם שקרב למקום ראה את מירקין עומד ופורק מן הקרון חבילות של סחורה שהביא עמו לכּפר; בעגלה עוד נמצאוּ בני הבּית, שאצלם היה מירקין יושב, וביניהם עמה צעירה, שהיתה טורחת לקפּוץ מעל לסוּלמות הגבוהים, שׂמלתה הארוּכה מתלבּטת לה בין רגליה ומעכּבת בעדה, וקרוביה מסייעים לה לרדת. היא היתה בת קומה גבוהה, תימורה; צמוֹתיה עשוּיות לה תסרוקת גבוהה, שעליה חבוּש כובע אפור, רחב-שוּלים, ששתי נוצות לבנות של בת-יענה מפארות אותו, ושפּודים ארוּכים שגוּלוֹתיהם ענבּר נוצץ תקוּעים בו מכאן ומכאן, לחזקו על ראשה. מפּני הצינה היתה עוטפת על כתפיה מטפּחת-משי מצוּיצת וארוּכת-גדילים, המגיעה לה עד מתניה הצרים. תוך קפיצה הגבּיהה מעט קיפּוּלי שמלתה הארוּכה ולרגע נחשׂפוּ נעליה רמות-העקב, המשוּנצות בשׂרוֹכים ארוּכים. צחקה צחוק בהיר ועליז כפעמוני-כסף דקים, הביטה כה וכה, ובראותה את מגידוב עומד ומבּיט בה בתמיהה, נבוכה ונאלמה, וּפנתה למירקין, שעמד עתה אצל הסוּסים והיה לועס אצבעותיו בהתרגשוּת. מגידוב ניתק ממקומו והמשיך דרכו, כאילו עבר פּה לתוּמו, בירך את מירקין ברכה חטוּפה, עקף את העגלה והלך לראות את הפּרות בדיר ולשים לפניהם אבוּסן.

מיד עשתה לה החדשה כנפים ונפוֹצה בכל הכּפר. ואף שנאמר שהעלמה נַדיה באה לבקר את קרוביה, היה מחוּור לכּל, שזו כלתו של מירקין שבאה להיות לו לאשה. אף מירקין עצמו אישר השמוּעה במעשיו, כי מסר לה את חדרו ויצא מבית קרוֹביה; הוא קבע מוֹשבוֹ ביפוֹ והיה בא לכפר בשביל עסקיו וּמבקר אצל האורחת כל יום.

בימים הראשונים היו רואים אותה יוצאת מפּתח ביתה לבוּשה שׂמלה ארוּכּה, עטוּרה תחרים ומלמלות, עוברת בתחוּם הכפר מלאה פּליאה על מראה עיניה; סרה לחצרות ומקדימה לבריות ברכּת-שלום מאירה; בפליאה תמימה היא מלַווה אורחת גמלים פּשוּטי-צואר, שהיו עוברים בגבוּל המושבה וענבלי פּעמוניהם מקשקשים בפסיעתם; יוצאת לשדות ולוקטת פּרחי-בר צהוּבּים ואוספתם בחיקם לזֵר גדול, משתוממת על הנִסים – בעוד שלג לבן מכסה עתה את פני רוּסיה ומקפּיא את אדמתה, כאן השמש זורחת ברמה, מַדשיאה דשא ומפריחה פּרחים לרוב. וכשהיתה עוברת כך בעיבּורוֹ של כפר ובגדי החג עליה, תימורה ויפת-פּנים, נשיוּת מַבשילה בגוּפה ותום ילדוּת עודו נשקף בעיניה הכחוּלות כפרחי-סגול, היתה מביאה עמה משב של רוּח בּהירה. ואף שלא רחק היום מאז הניחוּ אנשי הכּפר בתיהם בחוּצה-לארץ, הגיסוּ חייהם הקשים את לבּם והרחיקוּם מחייהם הקודמים ופרשׂוּ תהום בין זכרונות העבר לבין חיי היום; והרי זו הנערה, בחן בּתוּליה וטעם בגדיה, השיבה עליהם פּתאום רוּח געגוּעים על בית שקט וכלים נאים ואהובה רחוקה; וּכשהיתה עוברת ברחוב היו הכּל נוֹהים אחריה, כאילו משכה עמה שוֹבל תפארת.

והלילות בצריף בגבעה סוערים מאד. דברים נפלו במושבה שהסעירוּ אותה כמצוּלה רותחת וטירדוּ עליה את ימי שלוָתה המעטים. מנהג חדש הביא עמו דיגור; האיכּרים לא קיבּלוּ הלואה בשביל להשבּיח משקם, כאשר הוּבטח להם בתחילה, לא ניתנוּ להם כלי-עבודה ולא נמצא חסרון הסוּסים במושבה; תחת אלה פּיתח דיגור שיטה מיוּחדת במינה. כל איכּר קיבּל מדי חודש בחדשו קיצבת מחיה על פי מנין נפשות ביתו. כנגד קיצבה זאת נתחייבו האיכּרים לעבוד את עבודתם כשׂכירי-יום, ושוּב לא היו בני-חורין ולא אדונים לעצמם; הדאגה לנחלתם ניטלה מעל שכמם, אך לא הוטלה על שכם אחר; כיון שכך, נדחתה גם התנחלוּתם של הבּילוּיים, שלא כהבטחתו של הירש בצאתם לראשון-לציון, ואף הם קיבּלוּ עתה שׂכר לגוּלגולת והיוּ עובדים ככל שציוה ואתם דיגור.

והגנן לבש עתה עוז והיה נוהג ממשלתו ברמה; מנהג קיצבה זאת כינס בידיו כוח גדול והכל נעשה על פי מצוָתו. סוף סוף התחיל מקיים מעט בידיו את חלומו לשׂררה; ואף שלא היה עדיין מלך קטן בממלכת-מזרח נפלאה, מכל מקום ניתן לו שלטון בישוּב זה ומאזני המשפּט בידיו, ברצותו הוא מטה אותם לכאן, ברצותו הוא מטה אותם לכאן, ואין פּוצה פּה. פּעם אחת הוא מקפּיד עם זה ומזהירו על עונש, ופעם אחרת הוא מקיים את איוּמיו מיד וחותך לו לאיכּר ממשׂכּוֹרת החודש. אך בעיקר שמח לבו שהוא יכול לנטות זרועו על אותו חֶבר בחוּרים פּרוּעים, שנתחמקוּ מלימוּדיהם בשביל לחיות כאן חיי הפקר. כשראה אותם באים לראשון-לציון שׂמחים ועליזים מיד חשב מחשבה, כיצד להוציא מלבּם כל הרהוּר שיהיוּ יושבים כאן בטלים ואוכלים לחם חסד ומתנשׂאים לשלוט על מי שהשליטה נאה לו.

בלא רעש וצוָחה הוּנהגוּ סדרי החיים החדשים, וקודם שירדוּ אנשי ראשון-לציון לסוף כּוונת הגזירות כבר היו מרקדים על פּי חלילו של הגנן הנכרי, שאין עליו דאגת שדותיהם ורוּבּי תורתו רפוּיים בידיו, ואפילוּ עונות השנה של ארץ הקדם לא ידע על בוּרין. היה נוהג עמם בבוּז ובעלבון, רואה אותם כראוֹת עבדיו הנרצעים, מחזירים על פתחים שעיניהם לפרוּטה שהוּא שוקל לידיהם. ובבואם לתבוע ממנון עלבון שדותיהם השדוּפים, היה פּוטרם בצחוק של לעג על שפתיו הדקות ואומר להם בלשון נלעגת:

– מה צעקה זו לכם, אין אחרית טובה לשדות חול כשדותיכם, ולבּו של הבּרוֹן לא ילך אחר שׂדות-מזרע, שאפילוּ יזרעוּ בהם דינרי-זהב לא ישבּיחו. אך אתם למה לכם כּלים ומה לכם סוּסים, שהיום אתם כאן ולמחר…

עתה שישבה במושבה גם סיעת הבּילוּיים, שאף הם מיאנוּ לתת צוארם בעוֹל השעבוּד, התחילוּ בני המקום מתכּנסים סביבם, מבקשים אצלם סעד ועצה, כיצד להביא שוועתם באזני הנדיב בפּריס שלבּוֹ טוב עליהם, ורק שלוּחיו כאן מבקשים להשמיד ולהאביד כל עבודתם, ולכבּוֹת אחרית השלהבת היוקדת בלבבות.

הלילות בצריף סוערים ורותחים. לא רק הבּילוּיים מדיינים בענין זה ברוב מרירוּת, גם אנשי הכפר באים, מוסיפים שמן למדוּרה וּמלבּים האש; בצריף הגדול מתכּנסים אנשים עד אפס מקום. רבּים נשארים בחוּץ וּמסתוֹפפים בסילוֹני האור הרפה הבא מפּתחי הבית, מאזינים לדברים ושוקלים אותם בדעתם, ואף מוסיפים משלהם ליוֹרה הרותחת. סערת הרוּחות עולה והדברים הולכים ומחמירים; אם ישלימוּ עתה סופם חבר קבּצנים ופושטי-יד, והאם בשביל להחיות נפשם בכסף של צדקה כיתתו לכאן רגליהם? נתנו כוּלם יש אחת לשלוח טלגרמה לפּריס ואף לערוך מכתב מפוֹרט ולספּר לנדיב כל פּרשת הדברים, כיצד גורל המושבה מוּפקד בידים לא נאמנות, ועד מה רוֹדה בהם שלוּחו – והוּא ברחמיו הגדולים יציל.

בין הקהל שנצטופף בערבים בצריף-העץ ראה מגידוב גם את נַדיה, באה בשקט וענוָה, בּוררת לה פינה רחוקה, או נשארת בחוּץ, תומכת גבּה בקרשי הצריף, ומקשיבה. שינוּי גדול חל בה מאז באה למושבה. עודה פּונה כה וכה, מבּיטה בהרים המרחבים באופק כעננת-חלום ובגיאיות המשוּפּעים באור חמה מזהירה, והנה היא מתירה את מקלעת שערותיה וחוֹלצת מהן שתי צמות עבות שצבען כעין הערמון, והן מיטלטלות לה על ערפּה; אף הניחה לבגדיה העשוּיים בטעם הכּרך ולובשת שמלה כחוּלה, פּשוּטת גיזרה, היורדת לה ממתניה קפלים קפלים; על ראשה היא כורכת מטפּחת לבנה ולרגליה סנדלים שאצבעותיה מבצבצות לה מבּין הרצוּעות. אך בשֶל כך לא סר ממנה חינה; אדרבא, בגדיה הפּשוּטים עוד הבליטו סגוּלותיה והוסיפוּ חן על חינה. מגידוב היה פוגש ואתה לפעמים במושבה והיה תמה לראותה מיוּשבת ועגוּמה כל כך, כאילו ענן של עצבוּת לן בעיניה הכחוּלות ומעכיר רוּחה; צחוק הכּסף ששמע בשעת בואה הדוֹ עוד חי בלבּוֹ; אך כשראה אותה בערבים שקוּעה בפינתה, כאילו דאגה אוכלת את לבּה, שוּב קשה היה לו להאמין, כי פּה עצוּב זה יכול לצחוק בחן של משוּבה.

פּעם אחת בערב, כבר היתה שעה שאחר חצות, עזב מגידוב את הצריף, מבקש לחזור לביתו, כי היה עליו להשכּים לעבודה. יצא מן הצריף בעיצוּמו של ויכּוּח בענין האיגרת, אם ראוּי להם לכתבה אשכּנזית, שרבּים כאן הנזקקים לה אך אינה מקוּבּלת בפּריס, או מוּטב שתיכּתב צרפתית, שאמנם רק אחד, בּלקינד מן הבּילוּיים, יודע לכתוב בה בלשון צחה, אך כנגד זה תתקבּל שם בעין יפה ותהא נקראת בלא חציצת תרגום; וכשם שהדברים יוצאים מלב מוּרתח, כך יכּנסוּ ללב רחוּם, ותצמח להם ישוּעתם.

כשיצא מפּתח הבית, גורר אחריו רגליו היגעות מן העבודה הקשה ביום ומן הישיבה הארוּכה בלילה, נתקל במישהו שעמד באפלה, מחוּץ לרצוּעת האור שנתמשכה מן החלון הסמוּך לפתח. נרתע וביקש מחילה וקול אשה השיב לו בחשאי; וכשקרבה הדמוּת לפס האור הכּיר בה את נַדיה, העומדת בחוּץ ומקשיבה. מוּפתע מן הפּגישה, שאל אותה מדוע אינה נכנסת פּנימה, אך היא הודתה לו והשיבה שנעים לעמוד מעט בחוּץ וּלהטות אוזן לדברים שבפנים; ועתה כבר השעה מאוּחרת מאד ועליה לשוּב מיד הביתה, שבודאי ידאגוּ לה קרוביה.

הם ירדוּ מן הגבעה; מגידוב ביקש לומר לה דבר, אך מפּני שחָשש לגלות פּעימוֹת לבּוֹ החריש. בסתר נפשו קיוה כל אותם ימים שיזדמן עמה בצריף או מחוּצה לו, ועתה, שנתגלגלה ההזדמנוּת לידו, לא מצא לשונו ושתק. לאחר שהיוּ פוֹסעים שעה קלה מחרישים, פּתחה נַדיה ואמרה בקולך מהסס:

– גם אתה מבּני בּילוּ, אף על פּי שאתה גָר במושבה?

– כן, גם אני חבר באגוּדה, אלא שהקדמתי מהם לבוא לראשון-לציון, ועתה נשארתי עובד אצל האיכּר שלי כמקודם.

היא צימצמה מעט את המרחק שביניהם, כאילו ביקשה לומר לו דבר של סתר:

– תסלח לי אם אשאלך דבר שאינו מחוּור לי כל עיקר, מה היא אותה מושבה-למוֹפת, שאתם מגלגלים בה תמיד?

מגידוב חייך באפלה:

– אַה, מן החלומות היפים שאין להם התגשמוּת… המושבה-למופת הריהי כתוּבה בתקנות שלנו, ועל פּיהן עלינו להקים בארץ-ישראל מושבה, שנעשה בה בעצמנוּ כל העבודות; וכשכבר תעמוד על תלה, פוֹרחת ומיטיבה יבוּלה, השׂדות מצמיחים דגן והאילנות טוענים פּרי, נמסור אותה ליהוּדים שיבואוּ אחרינוּ ושלא לימדוּ עדיין ידיהם לבנות כפרים; הם יטפּחוּה וישמרוּה, ואילו אנחנוּ, שאין לנו ישיבת-קבע בשום מקום, שוּב נלך לבנות כפר בשממה, וחוזר חלילה. כי זאת עליך לדעת, שבּני בּילו נשבּעוּ להקדיש כל חייהם לעם ולא יבואוּ אל המנוּחה כל עוד העם בצרה…

– ולא יהא לכם דבר משלכם – שאלה בתמיהה – לא בית ולא נכסים, לא כלוּם?

– לא כלוּם, לא כלוּם, מחוּט ועד שׂרוֹך נעל…

– אך זה רעיון נשׂגב – קראה פּתאום בפליאה – רעיון נשׂגב, קראתי בבית דברי לילנבלוּם ואת החוברת של פּינסקר קראתי שתי פּעמים, ואפילוּ על חברתכם שמעתי הרבה דברים, אך כאן במציאוּת הכל שונה כל כך ממה ששמעתי…

– טובים אנוּ במציאוּת ממה שחשבת עלינוּ, או רעים, חלילה…

רגע היססה והשהתה תשוּבתה ואחר השיבה בלא קול:

– המציאוּת יש לה פּנים לכאן ולכאן… יש דברים טובים מששיערתי וגם רעים מששיערתי, אולם כך היא המציאוּת ואין מנוֹס מפּניה, אין מנוֹס…

דבריה היוּ לו סתוּמים, אך לא ההין לדחוּק עליה בשאלות. החרישוּ ולא דיבּרוּ עד שהגיעוּ לפתח ביתה. עמדוּ רגע כמחכים, ונַדיה שוּב שאלה:

– שמעתי אומרים, גם נשים אתם מקבּלים בחברתכם…

– בודאי, כלוּם לא ראית את הבחוּרות שלנוּ? אם רק תרצי – נוסיף עליהן אחת…

צחקה צחוק כבוּש והשיבה חרש:

– לא תמיד ניתן ללב חפצו… אך הנה הרבּיתי לפטפּט והשעה מאוּחרת. תודה שבאת עמי עד כאן, רואה אתה שאיני ראוּיה להיות חברה לחברותיכם האמיצות, יראה אני אפילוּ מפּני אפלה…

עתה צחקוּ שניהם צחוק אָנוּס, שנתבּדר מיד ברחוב הפּרוּץ לשׂדות, ונַדיה הוסיפה ואמרה:

– ואנחנוּ עדיין לא הכּרנוּ זה את זה, כמנהגוֹ של עולם…

שוּב צחקוּ, לחצוּ כפּים ואמרוּ זה לזה שמותיהם. כהרף עין השהה מגידוב את כפּה וחש חוּמה הנעים ועוֹרה הרך; אחר לחץ את אצבעותיה הארוּכות והניח לה. היא הלכה והוא חיכּה עד שצל קומתה נבלע בכּניסה והלך לביתו בפסיעה מתוּנה. כשעלה על משכבו רחקה השינה מעפעפיו. משך על עצמו את השׂמיכה, אך השינה לא ירדה עליו. ביקש להרהר במכתב שקיבּל היום מבּיתו ובבקשתו המשוּנה של אביו, ואחר חשב על גורל האיגרת שהאיכּרים עומדים לכתוב לפּריס, אך עם כל אלה לא יכול להסיר מעיניו את דמוּתה הטובה של נדיה, שהיתה מרחפת ברוּחו וקול צחוקה הכּבוּש מחמת הלילה האפל עוד מרעיד את לבּוֹ.

בינתיים פחתה העבודה במושבה. תמו מעט המלאכות שציוה עליהן דיגור עם בוא הבילוּיים לראשון-לציון. האיכר, שהיה עובד במלאכת נגרים, חזר עתה לחצרו, ונער ערבי, שהיה לן עם הפרות, עשה כל מלאכה קשה והיה משמש את הבית משחר מוקדם ועד שעת-לילה מאוחרת, ומגידוב לא נותרו לו הרבה דברים להתגדר בהם. איש לא ידע מה ילד יום וכל איכּר שמר על הפרוּטה מכל משמר.

פעם אחת בשעת צהרים אמרה אשת האיכּר למגידוב:

– חייך, מגידוב, אינני יכולה להבין מדוּע אינך מבקש מדיגור שיתן לך עבודה.

האיכר הביט באשה מתרעם, אך היא השתמטה ממבטו והיתה מביטה אל מגידוב בעזות. מגידוב נבוך והתחיל מחכּך בלשונו:

– עד היום לא נתתי דעתי… חשבתי שאתם צריכים לי… ועכשיו אני רואה בעצמי… אלא דוקא היום, כשהרוחות נסערות, קשה לבוא ולהתרפס…

– מה שייך להתרפס – השיבה בקפידה – מה אין עושים בשביל פרנסה? הכל מקבלים קיצבה, קום גם אתה וקבּל; לא בכדי אמרו הבריות, כשיורדים גשמי ברכה אין עומדים תחת גג…

מגידוב החריש וכבש פניו בקערה. האיכר כיעכע ואמר בלשון רכּה:

– ואף על פי כן, תכשיט, אם קשה עליך אין מה להיחָפז, אפשר להמתין ועוד נתישב בדבר…

אשת האיכר נטלה בחטיפה קלחת ריקה מעם השולחן, קמה במהומה ויצאה בתרעומת למטבח. מגידוב הרים את עיניו ונתן באיכר מבּט של תודה אילמת.

באותם הימים בא אצלו לוריא ברוב מהומה וּביקש שילך עמו לירושלים. מכתב קיבּל מעם הקונסול הרוּסי, שיבוא לפניו בענין תעודותיו; ומכיון שהוא רוצה גם להבּא להיות חוֹסה בצל הקונסוליה, דבר שנודעת לו חשיבות יתירה במדינת תוֹגַרמה, מוכרח הוא ללכת לירושלים, והוא מבקש מעם מגידוב שיתלווה עמו לדרך ולא יחמיץ את השעה, שהרי עדיין לא ראה את עיר-הקודש.

מגידוב לא השתוקק עד עתה לראות את ירושלים ולא עלתה על לבו, כאילו לא היא בירתה החביבה של הארץ, שהוא מבקש לבנות הריסותיה. אבל עכשיו, כיון שעניני העבודה היו יגעים ולוריא הפציר בו, נתן לו הסכּמתו והכין עצמו לנסיעה. אך עוד סיבּה אחת היתה לו ללכת דוקא עכשיו לירושלים, והיא גנוּזה עמו בלב ואותה לא סיפּר ללוריא, אפשר מפני הבּוּשה. באותו מכתב, שקיבל באחרונה מן הבּית, כתוב היה דבר, שאילמלא אהבתו לאביו לא היה נותן על כך דעתו; עתה, שנתגלגלה הזדמנות על ידי לוריא, ביקש לגרום נחת-רוח לאביו ולעשות את רצונו. באותו מכתב ביקש ממנו האב שילך לירושלים וימצא קברו של אבי אביו, שהיה איש צדיק בדורותיו ועלה לירושלים לפני יובל שנים, וקבוּרתו על הר הזיתים; אין האב יודע כמה רחוקה אותה ראשון-לציון מירושלים עיר-הקודש, אך ראוי הוא אותו זקן מופלג בתורה וביראת שמים, שנצר משפחתו יעלה על קברו, וּמצוָה היא שאין להחמיצה.

לבו של מגידוב לא יצא אחר קברו של אבי אבותיו, אשר רק זכר רחקו נשתייר לו בביתו, ואשר מת שנים רבות לפני שמגידוב בא לעולם ולא ידע עליו כלום, ורק בילדותו שמע מעשה עליתו לירושלים; וּבשעה שנפרד מאביו כדי ללכת לארץ ישראל לא עלה כלל זכרו על לבו; אך עתה, כיון שלא יכול להשיב פני אביו ריקם, ובבית האיכר קשתה עליו הישיבה בימים אלה – נתפצר לו ללוריא, והסכּים ללכת עמו לירושלים.

פרק ששי: על הררי קודש

לרגלי גבעה, בחצר קטנה מוּקפת בתים נמוּכי-קומה מכאן וחומת-אבן רעועה ושחורה מכאן, עמדה העגלה המוליכה נוסעים מיפו לירושלים. עגלות אחדות עמדו באותה חצר גדורה, יצוּליהן סרוחים על הארץ, סוסיהן נינוֹחים באוּרוה, וגלגליהן חסרים, אם שניטלו בשביל תיקון ואם בשביל מריחה בשמן-המשחה. על ערימת זבל שאצל הגדר פּגוּמת-האבנים רבצו גמלים רחבי-דבשת, מרחרחים בנחיריהם ומרתיתים בשפתותיהם ופושטים צואר ארוך. בין העגלות והגמלים עמד חצי מנין חמורים, קצתם מרדעתם על גבם וקצתם כסוּיים שקים גסים, עומדים וממתינים.

השמש עוד היתה גבוהה כשבאו מגידוב ולוריא מראשון-לציון ליפוֹ בשביל להבטיח לעצמם מקום בעגלה של ירושלים. תחילה ביקש מגידוב לעלות לירושלים ברגל, אולם לוריא שעתו דחוקה היתה והסכימו לנסוע בעגלה ולשוב ברגל. כשבאו לחצר לא נמצא להם העגלון, ישבו בשער והמתינו. שעה ארוכה ישבו עד שבא בעל-העגלה, יהודי ספרדי מירושלים, בעל זקן עגול, חבוש תרבוש אדום, דהה וכהוי מאור חמה. מחזיק בידו שוט פגום, אכוּל קצוות, שרצועה של עור קשורה לו בראשו; טרוד ומזיע היה פונה כה וכה, כאילו חשש להחמיץ משהו.

הבּחורים פּנוּ אליו וביקשוּ להזמין להם מקומות ישיבה. אוּלם העגלון אמר בתמיהה:

– מה לכם מזמינים מושבים, הנה העגלה לפניכם, טפסו ועלו ושבו איש על מקומו לבטח.

לוריא שכבר היו לו נהירים כל מנהגי המדינה, השיב לו בנחת:

– לא כי, מורי ורבי, דבר ידוע שאינך יוצא לדרך אלא בין מנחה למעריב ולמה נתיגע בישיבה?

העגלון טפח אגרופו על לבו וקרא:

– בחיי, היום אני יוצא מיד אחר הצהרים, מה לי לחכות כאן עד הערב, אין לי פה לעשות אפילו כלום, ונוסעים יש לי, ברוך השם, די והותר, עוד מעט אני אוסר הסוסים בעגלה, נקדים לצאת ונוכל לישון קצת בדרך…

לוריא לא נתן לו לעגלון שיאחַז את עיניו בחלקת לשונו. הוא ביקש עוד לבוא לעיר, לשמוע חדשות אצל ר’ צלאל בעל-תבואה ואף לסעוד את הלב במלוֹנה של מרים, וכשמשך בשרווּלו של מגידוב, שינה העגלון טעמו ואמר:

– מה לעשות, אם יש לכם עסק בעיר לכו לשלום, ורק דמי-נסיעה תסלקו תחילה.

לוריא נתן לו מעות קטנות דמי-קדימה והזהיר אותו על מקומות טובים, שיהיו מזומנים להם בעגלה.

ברוח טובה חזרו שניהם מן העיר, שעה ארוכה אחר חצוֹת היום. מרים הקריבה להם ממבחר תבשיליה, ואילו ר’ צלאל יותר משסיפר להם מן הנעשה בעיר, עמד וחקר אותם על הנשמע בראשון-לציון, מה מעשיהם של בני בילו, אם כבר הגיעו למנוחה ונחלה, ומה באמת טיבו של אותו גנן צרפתי, שהגיעה אליו שמועתו רעה, וכמה פרות ברפתו של פיינברג, שהוא מרבה עתה בקנית מספוא.

כשבאו לחצר העגלות נפלה שם אותה שעה מהומה גדולה. על ספסל העגלה הגבוהה כבר ישבו כמנין נוסעים, נשים עטופות מטפחות שחורות בקרן מכאן, וגברים עטורי פיאות וחבושי מצנפות-שׂער בקרן מכאן, וילדים קטנים מתלבטים בין ברכיהם. אצל העגלה עומד העגלון, מניף שוטו כמבקש להפיל מוראו על הנוסעים וגוער באשה האוחזת בכלונס העגלה, הומה ומהמה ומרעישה שמים וארץ. האשה היה לה מטען גדול, שביקשה לקחת עמה לירושלים, ואילו העגלון טען בחימה שכבר העגלה מלאה ואין בה מקום למשא כבד. הנה עוד מעט והגמלים יוצאים לירושלים והוא ישלח את המטען על דבשתם, כמו שנהוג במשא כבד שאין לו מקום בעגלת-נוסעים; ועד שתגיע העגלה למקומה כבר יהיו הגמלים בשערי ירושלים. אולם האשה לא נתרצתה ולא הסכימה בשום פנים להיפרד ממטענה, ותבעה מן העגלון שישיב לה דמי-הקדימה. העגלון נתקצף ופנה עורף לאשה, והיא, בראותה אותו פונה מעמה, רצה אחריו, תפשתו בכתפו וטענה כי בצהרים הבטיח לה לקחת עמו את החבילות ועתה הוא רוצח אותה נפש, שאם אין לה החבילות עמה אין לה חיים.

העגלון פנה אל קהל הנוסעים, פרשׂ לעומתם כפיו, כמגיש לפניהם דינו:

– מה אומַר ומה אדבר עם האשה השוטה הזאת. מה היא רוצה, שאהרוג את הסוסים בשבילה? מוטב שאעמוד פה עד תפילת שחרית ולא אצא עם השׂקים הכבדים ואשבור העגלה, חס ושלום, הרי סכנת-נפשות לנסוע בהרים עם משא כזה. דיבּור אחרון – לא אקח!

נתערבו אנשים טובים והיו משדלים את היריבים ושׂמו שלום ביניהם. האשה נתרצתה לשלוח חלק של המשא בגמלים, והעגלון נתרצה לקחת עמו חלק של המשא בעגלה; הטענות נסתתמו והמחלוקת פסקה. כשביקשו מגידוב ולוריא לעלות בעגלה לא נמצא להם מקום טוב. לוריא טען שהקשה במקומות עלה בחלקם, אף שנזדרזו והקדימו לבוא; ואלם העגלון ביקש לשדלם בדברים רכּים, דחף את הנוסעים בידיו וצימצם מושבם עד שנתרווח להם מקום צר, וישבו על הספסל צפופים ודחוקים, והעגלון רוטן ומבליע בנעימה:

– אין דבר, חביבים, אין דבר, קחו עצה מבעל נסיון, אין לך רפואה טובה כנגד טלטול הדרך מן הדחקוּת…

כבר ישבו שעה ארוכה חבוקים ומקובצים בעגלה, רגליהם לחוצות בצרורות ובחבילות, וברכיהם מעורבות, וידיהם כאסורות בחבלים מפני הדוחק, כשהתחיל העגלון רותם לאטו את סוסיו הכחושים ומביא מים להשקותם בכלי פח נקוב, שסילונים דקים נשפכים מנקביו ומרטיבים את מגפיו, והוא מכין עצמו לדרך. כבר היה הכל מתוקן לנסיעה, נעלם העגלון ולא שב שעה גדולה. פתאום ביצבץ לפניהם, מושך עמו עוד נוסע, בחור-ישיבה צעיר, בהיר פיאות, המיטלטלות לו בהליכה לכאן וּלכאן, ובידיו שני סלים גדולים, מכוסים מטלית צבעונית, והעגלון דוחק ואתו לבין יוצאי הדרך.

כבר היתה השמש שוקעת מעבר לעיר כשזזה העגלה ממקומה, נחלצה מתחום יפו והתחילה מתגלגלת בדרך ירושלים. דרך-המלך אף שהיתה עשויה אבן כבר נפגמה הרבה; הגשמים היו מנקבים את פניה, מפוררים אבניה, סוחפים את החול שבינותן ושוטפים בנקבים, והגלגלים היו מקפצים על פני החורים בקול צלצול כלי-הברזל ובנקישת השרשרות ומרקידים את העגלה על יושביה וחובטים בהם חבטה גדולה. הנשים היו נבהלות, לוחצות את התינוקות לחיקן וקוראות הברות של אימה, והגברים היו נאנחים, גונחים ומחרישים, ורק מגידוב ולוריא לבדם מילאו פיהם צחוק-משובה על כל טלטול העגלה, עד שגרפו עמם גם את יתר שכניהם, שהיו מפטירים וגונחים וצוחקים עמם, והעגלון יושב ואוחז במושכות ומזרז את סוסיו, פעם בלשון רכּה ופעם בזרוע נטויה, והדרך הולכת ומושכת.

כך עברו על פני הפרדס של אנטון אַיוּבּ ואצל מקוה-ישראל, ואף את הדרך הצדדית ההולכת לראשון-לציון כבר הניחו מאחוריהם. מגידוב ולוריא היו מעלים זכר חייהם בפרדס וימי עבודתם בחוה, ושניהם היו תוהים על גורל החבוּרה בראשון-לציון, מה תועלת יביאו הטלגרמה והמכתב ששיגרו לפּריס. בין כה ובין כה והעגלה הגיעה לרַמלָה. העגלון עצר אצל חורבה עתיקה ששוליה שחורים מפיח וקירותיה מטים ליפול. כאן היתה שוקת בשביל סוסים עוברי-אורח ושלולית גדולה של מים הקיפה את המקום, מלאה טיט מרוב דשדוש רגלים, שלא היתה חרבה אפילו בקיץ. כולם ירדו מן העגלה, לחלוץ מעט את עצמותיהם, אך העגלון זירזם שישובו וישבו במקומותיהם, שכּבר יורדת האפלה ועוד רחוק הדרך עד שיחנו בשניה.

מעתה היו נוסעים בעמק-מישור. הרי יהודה, שסרה מעליהם פרוכת הכחול, נתעטפו עכשיו עננה אפורה עד שנבלעו בחשכת הלילה. כוכבים גדולים ביצבצו ונתלו בכיפת השמים. מנוחה ירדה על השׂדות, העגלה עשתה דרכה בדומיה, ורק מַשק הגלגלים הרעיד את הדממה וטרף את שלוַת הלילה.

כבר היתה השעה קרובה לחצות כשנראַה להם אור חיור מהבהב וכבה, מהבהב ומאיר. זה היה אור של בית-החניה בשער-הגיא. ככל שמשכו הסוסים תחת שבט הבעלים היה האור קובע ועומד, מאיר מעט את החשכה וחושׂף את חומת הבית ומפיל צללי אימה על הסלעים שמסביב, ואף מבדר מעט את האפלה מעל גזע עץ-התאנה העתיק, שנופו טובל בחשכה.

בעל-העגלה בירך את השם שהגיעוֹ עד כאן, עצר אצל הבית המשוקע באפלת הלילה, התיר את הסוסים מן העגלה והלך ונבלע עמם בחשכה. הנוסעים ירדו מן העגלה מעוכים ורצוצי-גו, וקצתם עלו במדרגות הבית בשביל שינה חטופה במלונו של ר’ שלמה רוֹזנטל שבקומת עילית. מלונו של ר’ שלמה, בבית שבאמצע התחום בין שתי הערים, מלון של שעה היה. כל עגלה שיורדת מירושלים ליפו, או עולה מיפוֹ לירושלים, עושה חניה בשער-הגיא. העגלון נותן פוּגה לסוסיו ומשלם מס של מעבר, והנוסעים מתפזרים שביל מנוחה, עולים למלון וישנים בו שינה גדולה, ובשעת שחרית מקבלים שם אף טלית ותפילין ותבשיל חם. מי שאינו מתיר לעצמו תענוג של שינה על אם-הדרך נשאר למטה, במעגל האור הרפה, הבא מן הפנס הקבוע בקיר הבית; יושב אצל סוכת-הקרשים ושותה ספל קהוה שחורה, ספק בשביל תענוג, למם מעט את הגוף הקופא בצינת לילה, ספק משום מצוַת המקום, שגזירה היא מלפני בעל-הבית שיהיה כל עובר-אורח משלם ספל קהוה, אפילו אינו רוצה ליהנות ממנו כלום.

מגידוב ולוריא נשארו בחוץ, ישבו על מחצלת שהיתה פרושׂה תחת עץ-התאנה, תמכו גבם בגזע העתיק וכיסו עצמם במעילו של לוריא, כי רבה היתה הצינה הבאה מן ההרים ומקפיאה את אבריהם. תחילה היו מפליגים בזכרונות רחוקים, ועיצוּמו של לילה במרחבי שדות גרם להם להזכיר דברים הקרובים ללב, והיה לוריא הולך ומספר בהתלהבות, איך בהיותו כמעט סטודנט עזב פתאום את בית אביו מורה-ההוראה, קם ועלה לארץ-ישראל; ומגידוב ננער אף הוּא וסיפר על ביתו ועל הוריו ועל נסיעתו לארץ-ישראל, מה אמר לו הרב מוהליבר על מצוַת ישוב הארץ, ואיך קיבל את פניו ליבֵנדה הסופר והראה לו בחיבּה גדולה שני פמוֹטוֹת של עץ, עשויים זית ירושלמי; ואילו הוא עצמו, מגידוב, אף על פי שהוא יושב בארץ-ישראל, עדיין לא ראה עצי-זית של ירושלים.

כך היו משוחחים ושוקעים בזכרונות מתוקים עד שגברה עליהם העייפות מטורח הדרך ונרדמו. לא ידעו כמה ישנו, כשיד חזקה ניערה אותם מתרדמתם והקימתם לעלות בעגלה. הסוסים שוב היו רתומים וכל יוצאי הדרכים כבר ישבו במקומותיהם, ורק העגלון עוד היה מכין עצמו ליציאה, בודק הרתמות וטורח אצל הגלגלים. כשיצאו לדרך הנשחלת בין ההרים, היתה עוד השינה נסוכה על פני כל הנוסעים, והם נותנים גופיהם לטלטוּל הדרך, מנענעים ראשם כאילן ברוּח, מבקשים לעצום עיניהם ומזדעזעים עם כל ניתור העגלה. עתה שיצאו משער-הגיא התחילו מטפסים ועולים במעלה הרים ומתרוממים בין סלעי-מגוֹר. עד מהרה ניער העגלון את כל האנשים מן העגלה, שיפחיתו ממשא הסוסים ויהיו מהלכים ברגל ואף מטים שכמם לעזור עם הבהמות העלובות. כולם נענו לעגלון בלא קול, כשאימת הרים עליהם, וצוּקי הסלעים המשחירים בכחוֹל הלילה מביאים מורך בלבם.

כשהתחילו נסים הצללים, הכוכבים הולכים ומחוירים ונבלעים בכיפת השמים והלילה מגיע לקצו, היתה רוח אחרת עם הנוסעים. זהרורי אור ראשונים גירשו כל תנומה מעפעפיהם ורוח ההרים הרעננה והצוננת ניערה מהם כל יגיעה. העגלון ונוסעיו בירכו ברכות השחר וקראו קריאת-שמע בקול גדול ומַרעיד החוזר אליהם כהד, כאילו אף ההרים שיתפו עצמם בתפילת השחר העולה. הסוסים הדלים הראו גבורות ונפלאות שלא לפי צורתם ומשכו בחדוה במעלות ההר ורצו במורדות בשובה ונחת, ואין העגלון מניף עליהם שוטו אלא מדבּר עמם דברים כבושים, פעם גוער בהם על דרך חיבה ופעם משבחם מטוּב-לב. הנשים התחילו מגלות את פי סליהן וחוֹלצות מקרבם בקבוקי חלב ותה מתוך ואף כעכים ורקיקי-ביצים פריכים הנימוחים בפה כמן, ומגישות טוּבן לכל הנוסעים כולם. נתעוררו הגברים והתחילו מדברים בשבחה של ירושלים, שאפילו נאמר עליה הרים סביב לה, עדיין אין אדם מבין הרים אלה מה טיבם, אלא אם כן טילטל גופו בעגלה מיפוֹ לירושלים והאיר עליו היום בין סלעי-המגור שלפני עיר-הקודש.

ואמנם היה המראה שמסביב מלא הוד ויראה. עלובה וכושלת נתפתלה הדרך בין הרים רמים, והעגלה פורצת לה שביל בין הסלעים הגבוהים משוּני-הצורה, כאילו קפאו באמצע בריאתם. צללים כבדים היו עוד מתמשכים מן ההרים באור הבוקר המוקדם ועץ כחוש ומרוּט-עלים, נוֹתר מימים קדומים שאבד להם זכר, נלחץ אל צלע הר, כמבקש מחסה בבדידות. העלה היתה עולה ומטפסת לאטה ואנשיה מביטים פעם בדרך ופעם בהרים, ועל פניהם תמיהה גדולה.

בסמוך לכפר קוֹלוֹניה שוב נתבקשו הנוסעים לרדת ממושבם להקל עוּלם של הסוּסים, שהיו נושמים בכבדוּת וביגיעה, צלעותיהם הבולטות עולות ויורדות, והם נושכים את רסנם בזעף וקצף לבן ניתז מפיהם. עתה ירדו הגברים בשמחה, חלצו עצמותיהם בהליכה אצל העגלה והיו מספרים בנפלאות הבורא. מגידוב ולוריא נשתהו מעט והיו מפגרים מאחורי הכבוּדה, ועד מהרה נתרחקה מהם העגלה עם שאונה והמונה, ושניהם היו מהלכים במעלה ההר, מחרישים, לבם פּוֹעם מרוב הוד ויפעה שמסביבם.

כך טיפסו ועלו נתונים להרהורי לבם, עד שהגיעו לראש ההר ועמדו משתאים למראה עיניהם. לרגליהם גלשו סלעים גדולים, נוצצים באור השמש העולה כאבנים טובות ומרגליות; הרים חוֹלשים על הרים והמדרונות כולם יורדים אל השפלה הנראית לעין כרצועה ארוכה, והם זרועים שתי וערב של גדרות-אבן חרבות ומחוקות, ששימשו פעם סימני-גבולים לבעלי-שדות שנשכחו מלב אדם לפני דורות. פה ושם הצניע עצמו עץ חָרב ששרשיו מגיעים עד תהום, אך גופו נגדע ברוח וסופה. בין הסלעים האפורים האדימו רצועות קרקע, שלא גרפה זעף המטר בהרים. רוחות טובים היו מנשבים עם בוקר ומנענעים ראשם של עשבים שריחם חריף ומלטפים את הבשר בנעימות, ודממת הרים גדולה היתה שרויה על הכל. והרחק באופק, מעבר להרים הגבוהים, היו ענני-בוקר בהירים מהלכים אנה ואנה, שטים מכיפת-הרים לכיפת-הרים ומשיירים אחריהם אבק עננים, כאילו פרשׂו יריעות של משי שקוף על פני תהום, ובמרחק נחשׂף עין הים המבהיק בתכלת מן החולות שעל שפתו ועד הרקיע מעל, עד לבלי הכּר בין ים ובין שמים.

שעה ארוכה עמדו נוכח הוד הקדומים ועצרו נשימתם. ראשון ננער לוריא, שכבר עבר פעם בדרך זאת, ואמר:

– מראה כזה ראו פה לגיונות הרוֹמיים שעלו לכבוש את ירושלים; לא הרחק מזה נחשפו שרידי דרך שכבשו חילותיהם. ואפשר זריחה כזאת ראו בפעם אחרונה בחייהם השבויים שהלכו בגולה אחר החורבן…

מגידוב, נשען בידו על כתפו של לוריא, אמר כמבקש לתת מוצא לרחשי לבו:

– אמור אחא, אמור לי בתום לבך, אתה מעמין אמונה שלמה, כי במקום שאנו שנינו עומדים פה עלו לפנים חילות טיטוס הרשע לשׂום מצור על ירושלים, ובמקום הזה ממש עברו גולי ירושלים וראו אותו מחזה שאנו רועים עכשיו?

– בודאי, בודאי, איון בכך ספק ספיקא…

– ואתה מאמין – המשיך מגידוב כהוזה – שאנחנו, אתה ואני, שנינו בני בניהם של מגיני ירושלים, שחירפו נפשם למות על חירות ארצם, ועמדו על החומה עד שנבקעה, ואפילו אחר שנבקעה עוד היו אבותינו לוחמים שלופי חרב עד יאוש, עד שנטבחו ונשחטו והוגלו ונפזרו לארבע רוחות העולם?…

– אני מאמין, מגידוב, בכל אלה באמונה שלמה…

שהה מגידוב שעה קלה, ככובש את המית לבו, ואמר חרש בקול מלא כמיהה:

– ראה זה פלא, אחא, פלא באמת… אני ואתה, שני יהודים מרוסיה, בני בניהם של אותם לוחמים נואָשים, ניניהם של ההולכים בגולה, לא שכחנו את ארצנו ועכשיו אנחנו חוזרים, מקץ אלפּיִם שנה, מערבות ארץ רחוקה, ואנו עולים לבירתנו באותה דרך ממש, שבה נתגרשו אבותינו ונפוצו בכל העולם כמוֹץ לפני רוח – האם לא מופלא הדבר, מופלא באמת..

החרישו עד שננער לוריא ללכת מפני חשש שהעגלה כבר ממתינה להם במורד ההר. מגידוב ביקש מחברו שירוץ וידביק את האנשים, ואילו הוא יבוא אחריו בלא שהיות; וכשנוֹתר לבדו, וחזון-קדומים מילא את נפשו והרחיב את לבו, נפל מלוא הקומה על ארץ-הסלעים, נוכח העיר ירושלים, ובאין רואים הצמיד את פניו לקרקע ונשם לקרבו את ריחה.

כשקרבו לקולוניה שינס העגלון מתניו, הגיבה שולי מעילון וּנעצם באבנט הרחב, והיה טורח הרבה בבלם של עץ, אימצו וחיזקו שיהיה מוכשר לעצור מירוֹץ הגלגלים במורד הדרך, וכשירדו בשלום שוב התחילו מטפסים ועולים על ראש ההר, שעליו בנויה ירושלים.

בדומיה נתמשכה עכשיו הדרך; מקצתה הלכו ברגל ומקצתה – על גבי העגלה, עד שנתקרבו אל מבואי העיר. איש חסיד, לבוש חלוק ארוך, גרבים לבנים לרגליו התקועות בסנדלים שטוחים, כבר עמד על אם-הדרך, מחכה לראות אם אין בעגלה עולי-רגל שצריך להזהירם על קריעת בגדיהם לזכר חורבן בית-המקדש. כשראה לוריא את היהודי הולך לקראתם, משך את מגידוב בכתפו ושניהם נשתמטו מבּין הנוסעים ונתעלמו במורד ההר. מגידוב תמה על מעשהו של לוריא, אך זה צחק ואמר:

– תן תודה שלא נתתיך להיכּנס בעיר על גבּי העגלה. עתה לא יעלה כלל על הדעת שנכנסנו לארץ שלא ברשות.

– איך זה – התרעם מגידוב – הרי לא השארתי את התעודות בידי התורכים, ויש אתי פספורט רוסי כשר!

– אחת היא, פספורט רוסי לחוד וחוקי תוֹגרמה לחוד. בזמן האחרון העמידה הממשלה זקיפים בכניסה לירושלים והם בודקים בכל עגלה, אם אין בה יהודי שבא לארץ שלא ברשות או שנשתהה כאן למעלה מן המוּתר, וכשראיתי את היהודי החסיד נזכרתי בזקיפים ונמלטנו בעוד מועד…

– אם כן, איך נבוא בעיר?

לוריא יִשב את מבוכתו של מגידוב, דילג וירד בסלעים שאצל הכפר הערבי ליפתא, עקף את דרך-המלך והוביל עמו את מגידוב על פני שׂדות חרבים, הזרועים אבנים לרוב, עד שהגיעו לקומץ בתים גדוּרי-חומה, שמגדל מתנשא בטבורם, ואמר:

– הנה, זה בית-היתומות של הגרמנים, מכאן למאה-שערים כקפיצת שועל, וממאה-שערים לנחלת-שבעה רק פסיעה דקה, והרי עקפנו את מבואי העיר והערמנו על השׂוּלטן בקושטא!

עליצותם גברה והיו מלהגים וצוחקים ומזרזים את צעדיהם בשמחה. כשעברו את כברת הארץ השוממה ופרוצת-הסלעים שבין בית-היתומות ובתי מאה-שערים, פנה לוריא אל מגרש-הרוסים, ששם נתרכזו מוסדותיהם, וביקש ממגידוב שיתלווה עמו לקונסול. אך מגידוב סירב ואמר שאין טוב להם מלהיפרד וללכת איש איש לעסקיו, וישובו ויִפּגשו באשר יפּגשו. תחילה הפציר בו לוריא שילכו ביחד, אולם כשאמר לו מגידוב שעתה עליו ללכת לבקר כאן אדם אחד במצוַת אביו – הלך לבדו וקבע לו למגידוב שיִפּגשו בנחלת-שבעה אצל רחוב יפו, בחדר חבריהם בירושלים, הפונה אל בית-קברות של ישמעאלים.

פתאום נשאר מגידוב עומד לבדו אצל חומת הבתים הארוכה של שכונת מאה-שערים, העומדת בין סלעים, תוהה ואינו יודע לאן יכוון צעדיו. בלא משׂים הלך לפניו, עקף את חזית הבתים שאין בה פתח ונכנס לחצר הגדולה, שממנה הכּניסה לבתי-המגוּרים. מאחורי קשת של מדרגות הגיע אליו קולם של בני-אדם הומים, הלך אחר הקול ובא לבית-כנסת לתפילת שחרית. אף שהרבּה עינים נקבעו בו בתמיהה, המתין שעה ארוכה עד שפנה בבקשתו ליהודי עטוף טלית ותפילין ושאל היכן הולכים פה להר הזיתים ואצל מי שואלים למקום הקבר שהוא מבקש. סבבוהו מנין אנשים והקיפוהו בשאלות והיו חוקרים אותו ודורשים, מי היה הנפטר, מנין בא ומתי הלך לעולמו. לבסוף נחלקו אצלם הדעות, מהם אמרו שיפנה לחברא קדישא של האשכנזים, ומהם השׂיאוּ לו עצה שישאל אצל הגבאים של כולל אנשי ווֹהלין ורוּסיה, אך אלה כמו אלה אמרוּ לו ללכת לעיר פּנימה, ששם ברחובות היהוּדים ודאי שימצָא לו מי שיתלווה עמו להר הזיתים. הודה ויצא בדעה לפנות לעיר שבין החומות, כששמע מאחורי גבו קורים לו שימתין. כשהחזיר ראשו ראה לפניו יהודי זקן, צנום ודק-בשר, חבוש כובע שחור עגול-שולים, רץ אחריו ומקפץ מאבן לאבן, כשחלוקו הבלוי מתבדר ותחתוניו הלבנים נראים בין שולי בגדו. מגידוב עמד מלכת, הזקן קרב ואמר לו בעוצר-נשימה כי שמע בבית-המדרש קברו של מי הוא מבקש, ועתה בא להראות לו את הקבר. זוכר הוא את יום קבורתו של אותו יהודי מופלג בתורה ובחכמה, כאילו היה זה יום אתמול, הן נפטר במוצאי יום-הכּיפּוּרים והחזיר נשמתו כצדיק תמים.

מגידוב שמח לדברי הזקן ופנה עמו ללכת. בן-הלוָיה הציג עצמו ברוב דברים, שהוא חבר בחברא קדישא זה יובל שנים, ושבילי הר הזיתים נהירים לו כשבילי ירוּשלים. ועתה סיפר על עצמו, ביקש לתהות על קנקנו של מגידוב, אך זה השתמט ממנו ורק הפטיר בלשון קטועה שהוא יושב בראשון-לציון ובא לירושלים לבקש קברו של אביו-זקנו, שנפטר בה לפני ימי דור שלם.

הזקן החריש וניכּר היה בפניו שהוּא מֵצר מאד. מגידוב הצטער על שדחה את הזקן בדברים

קמוּצים וּפנה אליו בנעימת פיוס:

– נו, ר’ יהודי, מה לך נאלם פתאום?

הזקן היסס, אך מקץ שתיקה השיב:

– בחסדך אומַר לך, אברך צעיר, בלב גלוי אומַר לך, בלא משׂוֹא פּנים: עומד אני ותוהה, שכך עלתה לו לנצר ממשפחה כבדה בתורה כמשפחת הזקן שאתה עולה על קברו, הרי אין לך צורת יהודי, ואף שאתה יושב באותה קולוניה, עדיין לא באת לירושלים להשתטח על קברו של זקנך.

הזקן נאנח והוסיף כמדבר אל נפשו:

– וכל אלה ראיתי בימי חלדי, כל אותן התמורות הנוראות חזיתי בימי שני חייו של אדם זקן אחד…

מגידוב ננער ואמר לו בתמיהה:

– במחילה ממנו, הרי אני עליתי לארץ-ישראל לבנות אותה ולחונן את עפרה מפני שאני יהודי, והיה עליך לשמוח עמי ולהקביל פנַי בחדוה.

הזקן נתן בו עיניו, כמי שיודע מראש את הדברים שאיש-שיחו ישמיע, ושיסע אותו:

– מה יש כאן משמחת הלב, הדברים גלוּיים וּברוּרים כאור חמה, והפזמון נודע, וכבר שמענו דיבּוּרים אלה מפי פינס ובן-יהודה, עד שהיו לנו לזרא, אולם יחיאל מיכל החוטא והמחטיא את הרבים לא יוליכנו שולל, אפילו יהא מיסד תריסר בתי-מדרשות, ובן-יהוּדקה, הכופר בעיקר, לא יאַחז את עינינו בטלית שלו שהוא מתעטף בה בחוצות ירושלים, אפילו יתעטר בשני זוגות תפילין… שארית הפליטה בערי-הקודש אתם מאבדים, ועדיין לא בניתם כשויוֹ של זה!

התכּוֹפף והרים אבן קטנה, הגישה לפניו של מגידוב, כאילו ביקש להראות לו שאינה שוה כלום, ואחר השליכה מפניו בשאָט-נפש.

מגידוב ביקש למחות ואמר לזקן בהתעוררות:

– אפילו נאמר לשעה שאין לכם עסק בעבודתנו, מה לכם עומדים מנגד ומפריעים לנו, כלום לא טובתכם אנו דורשים, והרי אנו מבקשים לקרב הגאוּלה לעם ישראל, שיהיה עם ככל העמים!

הזקן נרתע, כאילו נגעו בבת-עינו, והיה מצעק:

– דברי הבלוּת, במחילה מכבודך, איש צעיר; מוחל אני לך טובות, ואתה אַל תהא אץ לעשות מלאכתו של משיח צדקנו. עם ישראל אינו עם ככל העמים, ואם אתה רוצה לדעת מה איכפת לנו, צא וראה החוקים שהוציאה הממשלה נגד היהודים, שהרי עד שלא הביאה אתכם רוח השטות לכאן היינו יושבים בשקט ובשלוה, עוסקים בתורה ומשתטחים על קברי הקדושים ואין מחריד, ואף כי דבש תחת לשונכם גלוי וידוע לפנינו, שאין כוונתכם אלא לעקור את סדרי החלוקה שנואת נפשכם; צר לכם לראותנו יונקים מעט חיוּת מן החלוקה, ופת הלחם אתם מבקשים להכרית מפינו…

מעתה היו פוסעים מחרישים. עקפו את חומת העיר מבחוץ. חומת-האבן העתיקה נתרוממה מבין הסלעים, משחירה וּפגּומת-שולים, עוד רטיבות הבוקר לנה בסדקיה, צמחים יבשים מבצבצים בחריציה, נתלים על אבניה ומתנועעים לאטם ברוּח הבוקר. פעמים קשת-אבנים מצוּיצת עיטוּרים קבוּעה בחומה, או זר-פּרחים מקשט מזוּזה של שער סתוּם. מגידוב הפליג דעתו מן השיחה עם הזקן והיה משתאה למראה עיניו, פעם מביט בגבעות המתנשאות משמאלו, שעננים רבצו לפתחן, ופעם מביט בחומה המתמשכת מימינוֹ, שמגביהה קומתה על הר-סלעים או מנמיכה יסודה עד הדרך. מחרישים הגיעו לעמק קדרוֹן והתחילו מטפסים במעלה הר הזיתים. ההר השׂתרע לפניהם כולו חָרב, רק פה ושם ביצבץ עץ-זית גדוע וכחוש, מציץ בצנעה מבּין הסלעים וראשו שח עד עפר. במדרונות ההר היו פזורות אבני-המצבות, מהן פגומות ושחוקות, שציונן כבר נמחק, ומהן חדשות ומבהיקות באותיות החקוקות על לוחן.

הזקן שהה רגע תחתיו, וכאילו ביקש להפיס דעתו של מגידוב אחר הדברים שאמר לו, הפטיר באנחת-רחמים:

– כאן כולנו שוים, עשיר ורש, זקן וצעיר, חסיד ופרוש, כל ישראל חברים, ואנו ערבים זה לזה…

התחיל עולה ומטפס בהר ומדלג על אבני-המצבות השכובות על קרקע, ומגידוב רץ ומחזיק אחריו בקושי. כשהגיעו לחלקת קברים שמאחורי גדר דחויה והרוסה למחצה, התחיל הזקן שח על אבני-המצבות, זוקף מעט קומתו, מדלג מאבן לאבן ושוב יורד ושח ומשפיל ראשו על לוח מצבה, מקָרב עיניו לכתובת, כעיט יורד על טרפו. כך היה תועה בין המצבות, עד שנתכופף על אבן אחת ושוב לא יִשר גבו, אלא תמך ידו אחת על אבן-המצבה ובידו האחרת רמז למגידוב שיִקרב, כשכל גופו גחון על גבי הקבר, וקרא בשמחה:

– הנה! נוּ, משמע שעדיין לא נס לחי, ידעתי שאזכור! הנה הקבר לפניך!

מגידוב קרב בפסיעה גסה וכמעט בלא נשימה שח אף הוא על האבן השחוּקה ששוּליה החילו מתפוררים ופניה שחורים מרוב ימים. אחר שהרגיל עיניו באותיות, עלה בידו לפענח את שם אביו-זקנו ועיר מולדתו, ושוב לא היה ספק כי זה הקבר שביקש.

הזקן יִשר את גבו ופנה למגידוב בשאלה שאינה צריכה תשובה, מצוַת אנשים מלומדה:

– אל מלא רחמים?

כששמע מגידוב שהזקן מבקש לערוך תפילה על הקבר, ניענע ראשו בחזקה ואמר:

– לא, לא, אין צורך, כלומר, לא עכשיו…

הזקן סקר את מגידוב בתמיהה ומרוב השתוממות לא השיב כלום. אז שילשל מגידוב ידו בכיסו, הגיש לזקן דמי טרחו ואמר:

– אני מחזיק טובה רבה לכבודו שהלך עמי לכאן, אולם עכשיו יוכל ללכת, אני מבקש להישאר כאן לבדי, ואת הדרך חזרה כבר אמצא בעצמי…

הזקן נטל את המטבעות בלא אומר ודברים ועמד על מקומו משתאה. אולם כשחזר מגידוב על בקשתו התחיל הזקן גולש ויורד בין המצבות, מידרדר ויורד, מקפּץ ויורד, כשכנפי חלוקו מתבדרות אחריו, והוא מחזיר מדי פעם ראשו לאחוריו בתמיהה גדולה, עד שנבלע בין המצבות כצל.

כשנשאר מגידוב לבדו ישב בקצה מצבה סמוכה למצבת זקנו והביט מסביב, כאילו לשם כך בלבד כּיתת לכאן את רגליו. הקברים האפורים היו פזורים עד לנחל קדרון החָרב, גוֹלשים מן ההר בערבוביה כצאן בלא רועה. על הר ציון שמנגד נתערמו בתים קטנים, זה על גבי זה, מהם שטוחי-גג וגדוּרי-מעקה, מהם כיפּה קטנה קבועה להם בראשם, וכולם יחד אחוזים בחומה כבטבעת הלופתת את העיר כולה. ובטבורה של העיר נטויה כיפת המסגד הגדולה שעל מקום בית-המקדש, וּסטיו של שערים עומד בחצרה כפתח להיכל נסתר. הרי יהודה נישׂאו אפורים וקרחים, נטוּיים ככיפות חלולות, ואור חמה מאיר את קרחתם ופורס עליהם מעטה נוצץ. ובמזרח עומדים הרי מואב ועל פניהם מתוח צעיף של תכלת ששוליו יורדים על ים המלח. שלשלת ההרים הולכת ומושכת, עד שהיא אובדת במרחקים הכחולים. כיפת הרקיע היתה טהורה ורעננה מאד, וכל המראה הגדול הקיפוֹ הדרת שלוה. הוא ישב שעה ארוכה מחריש. פתאום הגיע לאזניו קול צלצול פעמונים דקים ממגדל טוּר-מַלכּא, העומד לא הרחק משדות הקברים. הוא ננער ממקומו והתחיל הולך ויורד לאטו מעל הר הזיתים.

שעות הרבה היה סובב בעיר שבין החומות, שהה אצל הכותל המערבי והציץ בסימטאות מעוקלות, עד שחזר לפנות ערב לשכוּנות החדשות שמחוץ לחומות. בא אל גבעה, מול נחלת-שבעה שאצל רחוב יפו, כשריננת איזמלים הגיעה לאזניו. קרב למקום ההמולה העליזה וראה חבורה גדולה של ערבים יושבים בפישׂוק רגלים ומסַתתים אבני-בנין שבין ברכיהם. נערים חשופי-שת היו מתלבטים בין המגודלים ומגישים להם טיט בסלי נצרים, ובנאים במכנסים רבי-קפלים עמדו על הפיגוּמים ואַמַת-הבנין בידיהם, מרכינים עצמם על מלאכתם. בית חדש עמד במגרש, שכמעט נשלם בנינו, מוקף גזוזטרות עגולות חצובות באבן ורודה, ובנוי עליות-קיר קטנות מעוטרות עיטורי-אבן. עתה טרחו הבנאים בבנין חומת הגדר, שבית-שער קטן ונחמד למראה קבוע בטבורה; בכניסה נבנו זיזים יפים וחלונות עגולים קרועים היו משני צדי השער, ושולי הגדר בנויים חריצים חריצים, כשולי החומה העתיקה.

מגידוב נשתהה אצל ערימת אבנים מפסוֹלת החציבה והיה מביט בהמולה הרבה, ואזנו קלטה בסמוך לו קריאת-אנחה:

– הכל בונים ומקימים בתים בירושלים ורק היהודים מחשים וחובקים ידים מאפס מעשה…

הפנה ראשו אחר הקול וראה איש במיטב שנותיו, יפה-תואר, זקן ופיאות מתוקנים לו, וצואר הכותונת, לבן ונקי, מבצבץ מבין שולי החלוּק היורד לו עד ברכיו. האיש היה מסיח לפי תומו ועיניו השקטות עצובות. כשהבחין בתמיהתו של מגידוב חזר ואמר:

– הקהילות הזרות קונות עכשיו כל חלקה טובה, והיהודים מה יהא עליהם? אפילו יתעוררו אחר זמן מתרדמתם – אפשר יהא כבר מאוחר, חס ושלום…

מגידוב פסע לקראת האיש פסיעה אחת, כמבקש להקביל פני, ואמר:

– ומה תקנה יש לדבר? באמת אף אני תוהה כל היום, זו לי פעם ראשונה כאן, וראיתי שאנשי ירושלים אינם עושים כלום ואף לאחרים אינם מתירים לעשות דבר.

– הוא אשר אמרתי, אברך צעיר, נוח להם לראות את ירושלים מעון תנים ולא יתעוררו למעשה. ואכן יש להם דאגות אחרות, רק עתה קמה מחלוקת גדולה אם מותר להם לעשן סיגריות שאין עליהן הכשר, שכּן אפשר נייר העיטוף משוח, חס ושלום, שוּמן חזיר. מה עשה הקדוש-בּרוּך-הוּא? בדקוּ ומצאו שאין מושחים כלל נייר-סיגריות בשומן אלא בדונג…

מגידוב צחק לשמע דברי האיש, וזה קרב אליו ואמר לו בנעימה עצֵבה:

– בימים הראשונים, כשבאתי לירושלים, כמעט שנטרפה עלי דעתי ממראה עיני. ראיתי עוני ודלות וחורבן עד אין מנוח לעין; ואפילו כיום, מי אנחנו פה ומה אנחנו פה? קומץ יהודים דלים ומעוּכים, שצלם האדם סר מפניהם, החיים בבערות ובדוחק, עומדים במחלוקת על דברי-הבאי, מחזרים על הפתחים ומצטרכים לחסדי גבּאים ואמֵרכּלים…

– נפלא ממני, עומד אני ותמה, הרי כל ימיהם הם מקוננים על חורבן הבית ומצפים לביאת המשיח, ואפילו היום ראיתי אחד חסיד עומד על מבוא העיר להזכיר ליהודים שיקראו קריעה על חורבן בית-המקדש – ומדוע לא יקומו לגאול את עצמם מחורבנם?

האיש נטל את מגידוב בזרועו והיה מהלך עמו ומדבר בנחת:

– דע לך, בני, הם בוכים על בית-המקדש שחָרב, ואולם ראוי היה להם לבכות על ארץ-ישראל שגָלינו ממנה והיא עתה חרבה ושוממה, והעם מפוזר בעולם כולו ומשוסע כצאן בין זאבים.

עצר במגידוב, עמד נכחוֹ והמשיך בהתעוררוּת:

– את בגדיהם הם קורעים, אבל טוב עשו אילו קרעו את לבבם, מאמר הנביא. נבערים מדעת הם, גם נחמיה בנה חומה לירושלים בשביל לשמור על הבית, ואם אין העם בציון, בית לאלוהים למה?

שוב צעדו מחרישים, עד שפתח האיש ושאל:

– ואתה, היכן היית היום?

– הייתי בהר הזיתים.

– ולא בלעו אותך שם הקברים? – שאל האיש בנעימת-צחוק ואחז בשׂער זקנו.

– וכי קברי ירושלים בולעים אנשים חיים? – השיב מגידוב צוחק אף הוא.

– ודאי, יקירי, ודאי! מן המפורסמות הוא, מכּירים בך שאינך מבני ירוּשלים, יקירי. כלום לא היה אשתקד מעשה ברבנית מקאליש, אלמנתו הישישה של ר’ מאיר אוירבך ז"ל, שהלכה להר הזיתים להשתטח על קברי אבות ונעלמה ולא שבה הביתה? מי ידע מה אוּנה לה לאשה המסכּנה, אפשר מעדה רגלה ואפשר פּגעוּ בה שודדים ורצחוּה נפש, אך אנשי ירושלים אינם מבקשים חשבונות רבּים, הם ידעוּ אל נכון כי שֵדי-בלהות תפסוּ בה בישישיה וסחבוּה לקבר פּתוּח…

מגידוב בחן את פּני המדבּר ושאל בהשתוממוּת:

– עד כדי כך, עד כדי כך? הרי צריך למצוא תיקוּן למצב הנורא הזה!

– טרחתי ויגעתי ועודני טורח ככל שכוחי מגיע, ואף למעלה מזה! אך תדע לך שמנַת חלקי אך חרפּה ובזיון. ביקשתי ללמד בניהם תורה ומלאכה והם מרדפים אותי ומשסים בי כלביהם, בני ביתי מוּחרמים, וחיי – רוֹש ולענה. אוּלם איני בן-חורין להיפּטר מעבודתי, יעלו ויבואו הנה יהוּדים ונבנה החרבות…

הגיעו לגיא זרוע סלעים, שבצדו התנשׂאוּ הרים גבוהים, נסוּכי ערפל סגוֹל, המכחיל והולך באור שבין-הערבּים. מעבר להרים היתה השמש שוקעת באוֹדם וענני שמים לבנים האדימוּ בשוּליהם, כאילוּ רפידתם ארגמן. הוד נשׂגב שרוּי היה במקום הזה, ונוף התנ"ך חי פּה בתפארת קדוּמים והילך קסם של ימים רחוקים, רווּיי אגדת נצח.

שניהם עמדוּ והחרישוּ. האיש היה מַפנה ראשו, פּעם סוקר את קומץ בתי ירוּשלים שמחוּץ לחוֹמה ופעם מבּיט אל עמק הסלעים הגדול שהאדים כוּלו באור השקיעה, אחז זרועו של מגידוב וקרא:

– פּה, נוכח הרי יהוּדה, אני אומר לך, כי לא אשקוט ולא אנוּח עד אם אראה את ירוּשלים פּושטת צעיף האבלוּת, חוּרבותיה בנוּיות ארמונות ויושביה הומים ועובדים, והעיר כוּלה מלאה יושבים כאבנים אלה שאין להן מנין. ופה, בגבעות ובעמקים החרבים, יפרחוּ כפרים, ועובד-אדמה יהודי יתקע מחרשתו ויוציא לחמו מן הארץ…

החזיר ראשו כלפּי גיא הסלעים, מבקש לכבוש את המית נפשו. מגידוב חש גל חום עולה ומציף את לבו וכל מעשיו באותו יום נראו לו עתה באור אחר. אבני-הכותל הגדולות שוב לא היו נדבּכים דמוּמים; רינה היתה בקרבן, שהמֵסה את לבו בגעגוּעים עזים. והקבר הנשכּח של אביו-זקנו, הזר והרחוק, היה לו פּתאום כל כך יקר, כקברו של אב קדמון. והאיש הזה שהולך עמו, שהיה לו זר לפני שעה ולא ידעוֹ מעולם – היה לו כאיש קרוב מאד; הכּל, הכּל שתוּ עליו עתה וסובבוּהוּ אהבה גדולה, ושוּב לא היה פּה הֵלך זר בארץ הקדם, אלא בן אובד החוזר אחר דורות לבית אבא. קרב לאיש שעמד אצלו שקוּע בהרהוּריו, נצמד לכתפו וקרא בהמית לב:

– אף אני, אף אני נשבּע עמך פּה, כי כל חיי אתן לאדמה הזאת, עד ישב בה עמנוּ…

האיש לא השיב כלוּם ורק לקחוֹ בזרועותיו וחיבקוֹ בדוּמיה. וכך היוּ עומדים בשעת השקיעה, תחת השמים הגבוהים, אחד עלם צעיר הלבוּש מלבּוּש של נכרים ואחד יהוּדי עטוּר זקן ולבוּש חלוּק ארוך, ומאש השמש השוקעת התלקח הרגיע כוּלו והיה בוער באודם של פורפוריה והצית באִשוֹ את שיאי ההרים והדליק את בתי ירוּשלים המעטים, עד שדמתה העיר כעומדת בלהבות, בּוֹערת ואינה אוּכּלה.

פּתאום התיר האיש את חיבּוקוֹ, הרחיק מעט את מגידוב מעליו, כשהוּא אוחזו בידיו הפּשוּטות, ושאל בתמיהה, כאילו זה עתה האירה מחשבה את עיניו:

– אמוֹר נא לי, נלבּבי, כלוּם אין אתה מאותם בחוּרי-החמד שגזרוּ אומר: בית יעקב לכוּ ונלכה?

– אמנם, כן הוא – השיב מגידוב בהתעוררוּת – חבר אני לבני בּילוּ בראשון-לציון.

– ולמה זה החרשת, בן יקיר, למה זה החרשת עד כה? שמע נא, בחוּר כארזים, בערב אתה בא בביתי, אצל שכוּנת אבן-ישראל, על דרך יפוֹ, שם תשאל היכן גר פּינס ויגידו לך, זכור ואל תשכּח. גם יתר חבריך יבואו בודאי אלי כדרכם. ומה אתה תמה, מה? אל נא תתמה, זה שמי וזה זכרי: יחיאל מיכל פּינס…

פרק שביעי: בדרכים שוֹנוֹת

בשוב מגידוב מירוּשלים היתה השמחה במעונם של אנשי ראשון-לציון. הטלגרמה לנדיב עשתה פּרי; נתקבלה פּקוּדה דחוּפה לקנות כלים ובהמות ולגשת לעבודה בלא שהיות. שוב נוכחוּ לדעת שלא נדבן סתם הוא אותו בּרוֹן, אלא אב וּפּטרוֹן גדול. יש אוזן שומעת ועין רואה, וכל הליכותיהם יש להן צוֹפה מגבוה. והאם יכלוּ להטיל ספק בכל אלה אפילוּ שעה אחת? הנדיב הידוּע היה שׂר גדול, העומד בראש מערכה, ואילו הם פּרשיו שיצאוּ לכבּוש השׂדה ולהשיבו לעם ישראל; ודי להם לספּר למצבּיא שסַרדיוטיו רעי-הלב קילקלוּ, מיד הוא גוזר עליהם עונש ונפרע מהם, כי יש דין ויש דיין בעבודתם.

נקנוּ הכּלים, מקצתם ביפו ומקצתם במושבת הגרמנים, וסוּסים הוּבאוּ משוּקה של לוּד הסמוּכה, והבתים שעמדוּ ימים רבּים בבנינם הלכוּ עתה ונשלמוּ; וצריף הבּילוּיים אף הוּא נחצה עתה לשנַים, מחציתו לסוּסים של ציבּוּר, שבהם היו עובדים, ומחציתו לבילוּיים עצמם. ודיגור אף הוּא שינה עתה טעמו והיה מהלך מעדנות, מצהיל פּניו לכל איש ומקדים לו שלום, ואף לתאוַת החרסים הניח לשעה, והתחיל בודק טיב אדמת הכּפר ונוטע גפנים ועצי-סרק; ודמי התמיכה משתלמים בכל ראש-חודש כהלכתם, ואינו גורע מהם אפילוּ פּרוּטה, לא על עבירה קלה ולא על עבירה חמוּרה, והמושבה כוּלה לובשת רוּח חדשה ורעננה.

אוּלם האיכּרים לא אמרוּ די. דוקא עכשיו, משנוכחוּ לדעת שיש להם שומע בארמונות פּריס, שוּב כתבוּ מכתב נמלץ בלשון צרפת, שיסבּיר מצבם הסבּר היטב, והסיחוּ בו כל מרי לבּם. אף תיארוּ דרכּם של הירש הממוּנה ודיגור עושה-דברוֹ שאין לבּם שלם עם עבודת התחיה, וכל מַעינם לשׂררתם, והאיכּרים, שנתנוּ חייהם על עבודת האדמה בארץ-ישראל והחריבוּ אחריהם כל הגשרים, אינם בעיניהם אלא חֶבר קבּצנים ופושטי-יד; ולמען עבודת התחיה על אדמת האבות אין טוב מלפני הנדיב הידוע אלא להחליף את הממוּנים ולתת משׂרתם לטובים מהם, שלבּם לב יהוּדי, השלם עם אמוּנת שיבת-ציון, שיבינוּ לנפש האיכּרים וידעוּ לשונם, ויטעוּ גם בהם לב חדש. טוֹבי-אמוּנה היוּ עתה האיכּרים מהלכים בכפר, שׂמים מבטחם במכתב השני, שבהצטרף לקודמו יעשה להם שליחוּת טובה, וּכשם שקריאתם הראשונה היה לה שומע אף קריאתם האחרונה לא תשוּב ריקה.

ובצריף שעל ראש הגבעה שוּב מבוּכה רבּה. נתחדשוּ הויכּוּחים הלוהטים, והחוֹרים בקירות-העץ, זכר לסיקוּסים שנשרוּ, שוּב האירוּ עד שעת-לילה מאוּחרת באור מצהיב וחיור. ואנשי בּילוּ שוּב היוּ מתנצחים בהלכות, מתרגשים ואף מחרפים זה את זה במרי ויכּוּח, מבקשים להכניע מתנגדיהם בריתחה ולהכריחם שיודוּ בדעות, שהן רק הן נדמוּ להם דעוֹת-אמת. החבוּרה קמה והיתה לשתי סיעות, כל אחת מבקשת להעמיד על שלה בכל חום לבּה ולהט אמוּנתה. בימים אחרונים, כשראוּ בני הצריף שהם עובדים כל עבודה קשה כשׂכירי-יום ואין אות לנחלה המוּבטחת, התחילוּ בודקים דרכם ומפשפּשים במעשיהם; האם מעשה נאה הוא להם, שכתבוּ על דגלם כי כל עבודתם לעם, שיהיוּ תוקעים עצמם במושבה זאת ומתערבים בה, בלא שיהא רשמם ניכּר בחייה כלוּם. והרי אינם כאן אלא כמנין בטל, שלא דרך המושבה דרכם ולא אמוּנתה אמוּנתם. הפּקידוּת הולכת ומַשליטה עצמה על הכּפר וסימני חירוּת אחרונים נמחקים לבלי הכּר. והן לא כך חשבוּ המחוקקים, כשקבעוּ בחוּקתם שכּל איש בּילוּ חייו קודש לעם, ועליהם לצאת לפני המחנה, מופת לדור צעיר, להזעיקו ולעוררו עד שיזדעזע. ואילו כאן קיפּלוּ כנפיהם והלכוּ אחר יגיעת החיים וביקשוּ מנוּחה, שאף היא רחקה מהם; אם כן, על מה ולמה יהיוּ יושבים כאן צפוּפים ומחכים ליום אחרון?…

אך כנגדם יצאוּ חוֹצץ מבקשי התכלית והמעשה, שקמוּ עוררים על דעת המתמרדים. כלוּם אין עבודתם כאן אותה עבודת-קודש שעליה חשבוּ המחוקקים? היִשׁגוּ בחלומות וינוּעו על פּני הארץ, עד כי יאספם הנמל ביפו אחד אחד ויפזרם כמוֹץ לפני רוּח? אם ניתנה להם אחיזה במקום – יֵאָחזוּ עד שיגיעוּ לנחלה. ולא עוד אלא חובה עליהם להישאר כאן וללחום מלחמת-החירוּת של האיכּרים, עד כי תיבּנה ראשון-לציון ותהא אף היא פּורחת כמו מושבה-למופת שעלתה במחשבת המתקנים, וכלוּם יש תכלית נאה מזו לבני בּילוּ?

פּתחוּ כנגדם מתנגדיהם בריתחת ויכּוּח. לא בשביל זה נתלקטוּ לאגוּדה אחת וּויתרוּ על קנין ובנין, שיהיוּ כאן משמשים את הפּקידוּת ועושים כל עבודה בכפר, והאיכּרים יהיוּ יושבים בבתיהם, מקבּלים מחיתם מן הנדיב, והבּילוּיים יהיוּ שׂכירי-יום ומחַסרים כל טובה מנפשם.

וּלעוּמתם קמוּ החולקים וּביקשוּ להראות כי החיים בחבוּרה אחת אינם להם תכלית לעצמה, ובכלל אינה מגוּפי אמוּנתם של בני בּילוּ; וכבר נמאסוּ עליהם החיים הללו שאין בהם לא טעם ולא חן, שינה דחוּקה על דרגשים צפוּפים ואכילה מסיר אחד. אין מסתור בשעה של בדידוּת ואין מחיצה בין אדם לחברו בהתעטף עליו הרוּח, כשההתבּוֹדדוּת יפה לנפש. לא נבראוּ אנשים כעדר, שיהיוּ כל מעשיהם ביחד; אם לא ימהרוּ ויתקנוּ חייהם כדרכו של עולם, סופם יצאוּ מדעתם ויהיוּ בולעים איש את רעהוּ חיים מעוצר רוגז ועלבּון.

נסתערוּ עליהם יריביהם והיו טופחים להם בפניהם, שאין לבּם אלא לתאוָתם, ומאחר ששנַים מחבריהם בחרוּ להם שתים מן החברות לנשים, מבקשים הם לבנות לעצמם קן לחלום בו חלומות שלוָה, ואילו בני בּילוּ גמרוּ אומר לא לשׂאת נשים עד אם מילאוּ שבוּעתם שנשבּעוּ לעם, אשר רק בה תיבּחן אמיתו של בן בּילוּ.

בין כה וכה ואין הטענות מסתתמות; היצרים מתלהטים והקולות נרגשים והולכים וכל העינים מזרות אש, עד שמתוּנים שבהם מבקשים להתערב ואין בפיהם טעם יפה מן המנוּחה; כבר השעה אחר חצות, מחר הם צריכים לעבוד עבודה קשה ואיש מהם לא יוּכל להניף קרדום, אם יתמשך הויכּוּח עד אור הבוקר.

לאט לאט נשמטים יחידים ומשׂתרעים על הדרגשים שאצל הקירות, מושכים השׂמיכות על ראשם ומבקשים להיבּדל מן המהוּמה; והנה שוקע האור במנורה הקטנה, שכּלה בה הנפט, ובהשתלט האפלה בצריף שוככים גם יתר הקולות ודוּמיה ממלאה את קירות-העץ, ורק קול אנקת הדרגשים עודנוּ עד לסערת הרוּחות שלא שקעה.

אך עד מהרה יצאוּ חילוּקי-הדעות מתחוּם הלכה ונכנסוּ לגדר מעשׂים. בנין הבתים החדשים כבר נשלם, ואף שהוּבטח תחילה כי מקצתם ינתנוּ לבני בּילוּ, לא עלה בחלקם אפילוּ בית אחד וכוּלם היוּ לנחלה לאנשי הכפר המקוֹרבים לשׂררה, ואחד מהם נעשה בית-הפּקידוּת, שקנתה לה עתה בכפר שליטה גדולה. כשבּאוּ הבּילוּיים בטרוּניה עם דיגור, אמר להם שיש שהוּת, שהרי הם רוָקים, ואינם נמנים עם האיכּרים, והעבודה השׂכירה יפה להם לפי שעה מן האיכּרוּת. וכך, אף על פּי שכבר שהוּ בכפר ימים רבּים, היה מעמדם כבתחילה, ריקים מבית ושׂדה.

דבריו של דיגור הפיחוּ אִשם של המתנגדים, שהיתה בוערת בהם עתה עד להשחית; רבים, שהיוּ פּוֹסחים על שתי הסעיפּים, נספּחוּ עתה עליהם; הטוענים לשינוּי מקום היה להם עתה על מה שיסמכוּ, והיוּ עומדים וטוענים כאש להבה כי אין להם עתיד במקום הזה, הנטוּי על חולות רעים, ואינו אלא קבר לתקוות הבּילוּיים. הפּקידוּת מדכּאה כל רוּח חפשית, הבטחתה להנחילם נחלה לא שמרה, ואין הם צריכים לקשור חייהם בעבודת נדיבים, כמו אנשי הכּוֹללים בירוּשלים. אילו ראוּ חבריהם משכבר ברוּסיה, כיצד המירוּ את עקרונות החופש והקידמה בעבודה הפּעוּטה במצוַת נדבנים, היוּ ממלאים שׂחוֹק פּיהם והיו בזים להם: הזו מלחמת-חירוּת שעליה נשבּעוּ לתת נפשם?

סיעה-שכּנגד יצאה לסתור טענותיהם והיתה מוכיחה אותם על פּחזוּתם. הירש הבטיח שיקבּלוּ נחלה בראשון-לציון כּכל האיכּרים, ואין תפקיד נכבּד לבן בּילוּ מלעבוד אדמת ארץ-ישראל. אך טענותיהם, ואף שידוּליו של פיינברג שנתערב דבר, עלוּ בתוֹהוּ. סיעת המתנגדים שיגרה משלחת למקוה-ישראל, שנתיצבה לפני הירש ואחר דברי איוּם ופיוּס הביאה עמה לצריף את הסכּמתו שוּב לקבּלם בחוה, עד אשר יאָחזוּ בחלקת-שׂדה משלהם.

לא יצאוּ ימים רבּים והם אספוּ את בגדי הציבּור, שחותם האגוּדה היה טבוּע בהם, לקטוּ את אמתחות-העץ מתחת לדרגשים וטמנוּ את מיטלטליהם על עגלת האופה החוזרת ליפוֹ, אחר שנתפּרקה בראשון-לציון מלַחמהּ; ובשעה שבין חמה לצל יצאוּ וחזרוּ לשׂכּוּר להם דירתם בפרדס אנטון אַיוֹבּ כבתחילתם; מנין וחצי מנין בחוּרים, ודַריה הנערה היחידה עמם, ראשונה להם בבואם בחוף יפו ואחרונה להם בשוּבם למקוה-ישראל.

יתום שׂרד הצריף בגבעה, כאילו אבר נקרע מגוּפו, בּדידוּת גדולה היתה בו וענן של תוּגה רבץ בין כתליו. הרוּחות שקטוּ והקולות נדַמוּ, אך השתיקה ששׂררה בו עתה לא היה בה מברכּת שלוָה; אחר שיצאה הסיעה היה המקום כאחר סערה, כהידוֹם קולות וּברקים, אך אין עדיין יודע היכן פּגע הרעם וּמי וָמי בנוֹפלים…

ימים קשים באוּ לו למגידוב. על צד האמת היתה הדעת נותנת שיהא חלקו עם החוזרים למקוה-ישראל; גם לבּוֹ נהה אחר עבודה שיש עמה אמוּנה ורוממוּת הרוּח; כשעזב את עבודת העם הרוּסי סבר שמעתה ימסור כל נפשו על חיי עמו שלו ושום קרבּן לא ייקר בעיניו. אך החיים באוּ וטפחוּ על פּניו. מה שונה היה חלום משברוֹ. העבודה הקטנה במושבה, המפרפּרת בין חיים ומות ונלחמת על קיוּמה העלוּב, היתה אמנם יקרה ללבּו מאד, אך לא היה בה כדי לרוות צמאונו למעשים ולחלומות גדולים – לא רק עושים ביקשוּ הבּילוּיים להיות, אלא גם מְעַשׂים, עוברים לפני העם כלפּיד מאיר בחשכה; אולם עבודתם בראשון-לציון לא היתה עשוּיה לשמש אות ומופת לרבבות הצעירים שאמרו לבוא אחריהם ונתמהמהוּ.

לכשגמרה סיעה אחת לחזור מדרכּה ולשוּב להילחם על אמוּנתם בכל מאודה, נקשר בה מיד לבו של מגידוב. אף הטובים שבחבריו היוּ בחוזרים, לוריא בהיר-המזג, הקוֹדח לכל דבר חדש, ומישה, שאפילוּ אינו מַדיר עצמו משוּם הנאה הוא יודע לשׂאת סבלו כגמל, ואף דַריה, שחורת-העין, השקטה והנאמנה – כּוּלם נתלקטוּ והיוּ בחוזרים. אולם לא ניתן לו למגידוב ללכת אחר תשוּקת לבּוֹ. השבוּעה שנשבּע לא לבוא לפני הירש כל ימי חייו, אפילו יהא פושט נבילות ברחוב, עמדה בדרכו ולא נספח אל ההולכים. אפשר אילו בא לפני הירש היה מקבּל גם אותו במנין החוזרים, אך גאוַת לבו לא נתנה לו ללכת אצל איש שביקש להדיחו מן הדרך באותה שעה חמוּרה, כשבא עד מַשבּר וכל רוּח מצוּיה יכלה לעקרו מן השורש.

על כן נשבּע אמוּנים לסיעת החוזרים ונתלווה עמם לדרכּם, והיה הולך עצוּב אצל עגלת האופה שעה גדולה; וכשהתחילה השמש שוקעת, הצללים מתמשכים והולכים וכבר עברוּ על פּני השקמה העבוּתה שעל הגבעה מנגד – נטל פּרידה מן ההולכים, נפל על צוארם ונשק להם על לחייהם, ואף את דריה נטל בזרועותיו ברוב התרגשוּת, ועוד שעה ארוּכה היה עומד ומבּיט אחר ההולכים ורק כשנבלעו צלליהם בין גבעות החול פּנה מהם ושב על עקבותיו.

עצוּב היה בראשון-לציון אחר שפּרשוּ הפּורשים. בערבים היה עוד בּא לצריף, אך רוּח של עגמה היתה מנשבת בין כתליו והחיוּת ניטלה ממנוּ, ושוּב לא חזר להיות מה שהיה. רק הפּגישות עם נַדיה עוד היו מאירות את בדידוּתו וממתיקות לו את צער הנכר. מאז חזר מירוּשלים יקרה לו נַדיה מאד, כאילו אותה פּרישה קצרה מן הכפר קירבה את דמוּתה אל לבּוֹ. ברדת הלילה בכפר הנידח בשממה, באין לו חבר ורֵע, ובית אבא רחוק מעבר לימים, היתה לו הנערה הזאת ניחוּם רב בחיים הקשים, שהכּל, הכּל נשתנה בהם ואין גשר מוביל מן הימים הרחוקים של בחרוּתו הבהירה אל הימים האלה, ורק חינה של האשה עודו כּמַשב אחרון מן העולם ששקע, שבּוֹ נשים צעירות מרחפות, אהבה מאירה עיניהן והן מנחמות בחסד וברחמים. כל געגוּעיו לאשה עלוּ עתה בנשמתו והיוּ מתלבּטים ויוצאים לקראת נַדיה, מלווים אותה בהילוּכה הטופף,

נאחזים בשׂערותיה הקלוּעות לה בצמה על ערפּה ומתרפּקים על כל דמוּתה הבהירה והנשית.

ונַדיה לא הייתה דוֹחה קירבתוֹ. לפנות ערב היה מגידוב ממהר לרחוץ את פּניו במים, שהיה מביא מן הבאר החדשה שלרגלי הגבעה, אוכל ארוּחתו בחפזה ויוצא לראות את נדיה. פּעמים שהוא מלמד אותה לרכוב על סוּס, והיא מרתיתה מפּחד וצועקת בקול משוּבה, ופעמים הם יושבים על אבן ומספּרים זה עם זה. נדיה מונה לו כל החדשות שקראה בעתונים, שהיוּ קרוביה מקבּלים מרוּסיה; מה נשתנה שם מאז הפּרעות שאחר רצח אלכּסנדר השני; וכיצד בנוֹ הצאר אלכּסנדר השלישי רוֹדה בעם ומדכּא רוּחו; וביחוד הוא שופך חמתו על היהוּדים וגוזר עליהם גזירות קשות ומגרשם מן הכפרים וסותם מקור מחיתם. והם עוזבים את המדינה בהמוניהם ונעים על שבעה יַמים; הולכים בזרם אדיר לאמריקה לבקש שם עפרות זהב, ורק פּעמים גל יתום מביא אותם לארץ-ישראל. ומגידוב מספּר לה על חבוּרת בני-בילוּ ועל חלומותיהם; כיצד ינהגוּ חייהם בבואם להקים את כפרם, והעם בהמוניו ינהה ויבוא אחריהם… ונַדיה אוחזת צמתה, שעינה כעין הערמון, אצבעותיה הארוכות שׂוֹחקוֹת במקלעותיה, והיא תולה עינים כחוּלות במַגידוֹב וּמקשיבה בשקידה עצוּמה, וּפניה מלאים תום, כפני ילדה ששמעה סיפּוּרי אגדה…

ואף שהיתה נדיה נוחה להתלהב לכל מראה חדש – אגוּדת פּרחים שאינם מצוּיים ברוּסיה או שקיעת חמה שאין מָשלה אלא בארץ-הקדם מעוררים את רוּחה, היתה עתים עצבוּת גדולה יורדת כצל על פּניה, עליצוּתה מסתלקת מהם, וכאילו מוּעקה גדולה פּוֹרשׂת עליה וכוֹססה את לבּה. אז היה מגידוב מֵצֵר מאד ואינו יודע במה ישבּיח רוּחה. תחילה היה נזהר בדברים העשוּיים לעכּוֹר את נפשה, אך עד כמה שטרח למצוא מה מביא אותה לידי עגמה, לא מצא; ועתים ראה שדוקא בשעת חדוה, כשהיו עומדים נוכח גבעות-החול השוממות, אשר רק עשׂבים שוטים וחרוּלים פּושטים בהן, והוּא מצייר לה עתידה של ארץ-ישראל, שיהיוּ כפריה פּורחים על כל גבעה ועצים רעננים יפרשׁוּ צלם על דרכים כבוּשות וכל העם יושב תחת גפנו ותחת תאנתו; דוקא ברגעים של עלית נשמה היתה נאלמת, צל יורד על עיניה והיא משפּילה ריסיה, וכל יגיעתו להשיב לה את רוּחה הטובה עולה בתוהוּ. מחרישים הם חוזרים אז לכפר; עוד במעלה הגבעה, אצל הבּאר החרבה, נוטלת ממנוּ נדיה פּרידה בשפה רפה, ממהרת ושבה לביתה; מגידוב עודו נשאר על מקומו, עומד שעה קלה כנזוּף, אינו יודע אם חָטא ובמה חטא לפניה.

באותם ימים, כשהחורף כבר התחיל פּונה ללכת, נפל דבר במושבה שאיש לא ציפּה לו. דוקא בעת ריתחה, כשכּל הידים היו עובדות ונדמה כי עלוּ בדרך הטובה, הוּשבּתה העבודה והתשלוּם של ראש-חודש לא נשתלם. תחילה היו האיכּרים סבוּרים ששגגה יצאה מלפני הפּקידוּת, ואין זאת כי עוד מעט והתמיכה תתחדש והכּפר כמנהגו יהא נוהג; אוּלם עד מהרה נכזבה תקותם והיתה למפּח-נפש. עתה נודע ברבּים שפּקוּדה נתקבּלה מפּריס להפסיק מיד כל תמיכה ולא לתתהּ לאיש. תמיהה אחזה בכפר כוּלו, ועוד האמינוּ שצל הוא שעבר בינם לבין הנדיב, ואין הצל בא אלא מן הפֹקידוּת ולא מלפני הנדיב יצאה גזירה. אך גם כאן צפוּיה היתה להם אכזבה גדולה ומרה.

בצהרי יום אחד בא אוֹסוֹבצקי ממקוה-ישראל רכוּב על סוּסו, עצר תחתיו במורד המושבה, לפני חצרו של פיינברג; קשר את הסוּס למוֹט-ברזל המשוּקע באדמה ונעלם בפנים הבית. מיד נצטופפוּ אנשים סביב הסוּס, משערים שנפל דבר חשוּב ומצפּים לרוכבו בקוצר-רוּח.

לא יצאה שעה ארוּכה ונודע ברבּים שאוסובצקי הביא לפיינברג איגרת כתוּבה בעצם ידו של הבּרוֹן, והאיגרת מלאה דברים קשים כדרבנות; הוּא רואה את אנשי הכּפר כראוֹת דוֹר המדבּר, כפוּיי-טובה וקצרי רוּח, המלינים על מנהיגיהם ומדבּרים סרה במיטיביהם. ותשוּבה על מכתבי-הקוּבלנה לא מידוֹ יקבּלוּ אלא מידי האדון המנהל הירש, אשר כטוב בעיניו יעשה, כי מצוַת הבּרוֹן מצותו, וכל המלעיג עליו כמלעיג על שולחו.

רוּח נכאים ירדה על בני המושבה, שראוּ כי כלתה אליהם הרעה, עתה נוכחוּ לדעת שלא היתה תשוּבת הבּרוֹן הראשונה אלא תשוּבה לשעה, ועתה בא ונפרע מהם כהלכה, וקרא להם שמות של גנאי, והטיל בהם דופי, וחשד במה שאין בהם. אין זאת כי השׂטינוּ עליהם שׂוֹנאיהם, והמקטרגים הצליחוּ להגבּיה הר בינם ובין הנדיב.

הרוגז היה גדול והצער גדול ממנו; אך לא מצאוּ לפני מי להשיח מרי לבּם, בודדים נשארו במלחמתם ואין להם תומך. רגלו של הירש לא דרכה במושבה, ובבוא דיגור כדרכו יום יום שפכוּ כל זעמם על מי שהוציא עליהם שׂטנה והביאהּ עד ארמונו של הבּרוֹן. במַר עליהם לבּם באוּ עמו בטרוניה גדולה, תבעוּ ממנו עלבונם ולא חסוּ על כבודו, עד שנעל בשעת רוּגזה את דלת בית-הפּקידוּת, קפץ על חמורו הלבן, חזר למקוה-ישראל ולא שב עוד אל הכפר.

בינתים התחיל המחסור נותן אותותיו בבתי ראשון-לציון. האנשים ששמרו פּרוּטה ליום פּקוּדה שיתפוּ עצמם תחילה בצרת הכּלל, אך כשכלתה גם פּרוּטתם התחיל הרעב נאחז בבתים ומביא בהם דאגה גדולה. מכבר פּסק האופה להביא לחמו מיפו; הקונים מעטוּ ובשביל היחידים, שעוד השׂיגה ידם לקנות לחם של עיר, לא היה כדאי לדפּוק את הסוּס מיפו לראשון-לציון. הסלים היוּ ריקים אפילוּ מסעוּדה אחת. נתכּנסו בני הכּפר ועשוּ קוּפה של ציבּוּר, אך מה יכלוּ לתקן כּשהפּרוּטה כבר כּלתה מן הכּיס והרעב פּוֹרס רשתוֹ בבתים רבּים.

אז בא ממקוה-ישראל המורה בן-שימול, שהיה עוזר להירש בעבודתו, לראות מה נעשה בכפר וכיצד אפשר ליַשב את המחלוֹקת. איש טוֹב היה אותו מורה ורך-מזג ולא נשׂא עיניו לשלוט, וכל תשוּקתו לשׂים שלום בן האיכּרים ובין הפּקידוּת; בן-שימול היתה בו חיבּת הארץ, והוא חרד לגורל המושבה שלא תישבר במחלוֹקת, והוּא בא והיה משדל את ראשי הכּפר שיגַלו מי היה כותב מכתבי-הפלסתר, והיה אם יפרשוּ בשם היחיד יכוּפּר עווֹנוֹ של ציבּוּר, ינָקו לפני הבּרוֹן וחרוֹנוֹ יָשוֹך; התמיכה שוּב תתחדש והעבודה תימשך כמקודם. אך האיכּרים עמדוּ על כבודם וטענוּ שלא כתבי-פּלסתר כתבוּ, אלא דברים כהויתם כתבוּ, ולא טובתם היתה לנגד עיניהם כי טובת ישוּב הארץ, ואין ביניהם פּושעים שצריך לגלות עווֹנם ברבּים, שלא לעצמו כתב הכותב את המכתבים אלא על דעת הכּפר כוּלוֹ נכתבוּ; ואם באים עליהם בעונשין, טוב להם לשׂאת חרפּת רעב מחיי שפלוּת וקלוֹן.

בן-שימול היה מהלך שחוח גב בין הבתים הקודרים, שהמחסור היה מנַוולם וצחוק משוּבה נכרת מכתליהם, מֵצר בצרת הכּפר ואינו יכול לראות בצערו; וכשהוא פּוֹגש בבני הכפר הוּא משפּיל עיניו הבּיישניות, כאילוּ היה אשם בסבלם. שעות רבּוֹת הַיה עושה בכפר, מחכה לאוֹת שיַראה לו הדרך לשלום, כיצד יוּכל להיטיב עם האנשים האלה ואף להניח דעת שולחיו; אך האות לא בא; לפנות ערב הוּא עולה על חמורו הלבן של דיגור ושב למקוה-ישראל כלעוּמת שבּא, ועצבוּת גדולה על פּניו.

יום אחד בבואו לכפר בּיצבּץ לפניו מירקין, שיצא אותה שעה מבּית קרוביה של נַדיה, וחיוּך של ערמה על פּניו. על מירקין פּסחה צרת הרבּים ולא העכירה את רוּחוֹ. הוּא לא חי מחסדי התמיכה ולא על אנשי הכּפר היתה פּרנסתו. זה מזמן שנעשה נאמנוֹ של בית-הפּקידוּת כוּלו, מביא להם כל צרכיהם ועושה שליחוּתם במסחר, ומצרף פּרוּטה לפרוּטה. הניח למסחר הסדקית והמכּוֹלת הפּעוּטה שהתחיל בו; עתה שוּב לא היה מחַמר אחר חמורו ועומס עליו פּרקמטיה כבתחילה. רוב ימיו היה יושב ביפו, שבּה פּתח בית-מסחר לצרכי בנין, ומסַפּק למקוה-ישראל וּלראשון-לציון כל הצרכים לבנין הבתים החדשים, אף שולח סחורתו למקומות רחוקים, על גבי עגלה שרתוּמים בה שני סוּסים, ועגלון ישמעאלי נוהג בה. מירקין הלך מחַיִל אל חיל והצלחתו המהירה עוררה דעתם של בריות, ואף שהיוּ מודים בחריצוּת שׂכלוֹ היוּ תמהים על שבעת הנפּוֹליוֹנים שעלוּ ופרחוּ כדי רכוּש כזה, והיוּ מרננים אחריו שאינו מושך ידיו מעסקי כספים; ולא נתקררה דעתם עד שנמנוּ וגמרוּ, שאמנם כסף מוליד כסף, אך יותר מזה עושה שליחוּתה של פּקידוּת שידה פּזוּרה, ואף ריבּית קצוּצה מצטרפת להון גדול.

כשראה בן-שימול את מירקין נכנס עמו בשׂיחה על דבר המריבה; פּתאום עלתה מחשבה בקרבו, שחיממה את כל לבּוֹ. אמנם, דמי-תמיכה נבצר ממנוּ לתת להם, שהיתה עליו אימת הגבוה, אך לבוא לעזרת הכפר בצר לו שלא בדרך ממון, לא חל עליו איסוּר מפוֹרש. עכשיו שכּבר ראה רעב ודחקוּת נשקפים מעיני תינוקות ועיקשוּתם של בני הכּפר לא רפתה, כלוּם לא חובה היא לו לעשות מעשה שאין בו עבירה על מצוַת שוֹלחיו, ואפילוּ לא ישׂא לפניהם חן וחסד?…

נטל את מירקין בזרועו והיה מהלך עמו מחוּץ לתחוּם המושבה שעה ארוּכה, מדיין אתו בכובד-ראש, עד שנפרד ממנוּ ועלה על חמורו ורכב לעבר מקוה-ישראל, ורוּח טובה שוֹרה עליו, כאשר לא ידעהּ זה ימים רבּים.

עוד באותו יום, כבר היתה חמה סמוּכה לשׂדות החול הלבן, הביא מירקין מיפו עגלה גבהת-סוּלמות, גדוּשה כּכּרות לחם, ועצר אצל הבאר שבתחתית הגבעה. הכּכּרוֹת היוּ חיורות-פּנים, צהוּבּוֹת וּמצוּמקוֹת, אך הילכוּ ריח של מאפה טרי מסוף הכפר עד סופו ועוררוּ על יושביו יסוּרי רעב.

תחילה לא קרב איש לעגלה והכּכּרות היוּ מוּנחות בה ערימה גדולה, כאשר הוּבאוּ מיפו. אך בבוא מירקין לזרז את בּני הכּפר, שיטלוּ להם כל אחד כּכּר לנפש, שכּך יהא הדבר נוהג מעכשיו עד סוף המחלוֹקת, לא עמדוּ בנסיון, ואחר שימים רבּים היוּ מתפּרנסים בקטניות וגריסים שעוד שׂרדוּ בביתם, תקף עליהם ריח הלחם הטוב והיוּ ניגשים אחד אחד, כפוּפי-גו וחפוּיי-ראש, פּושטים ידם לערימה בהיסוּס רב ונוטלים כּכּר בצנעה; מתבּיישים להגבּיה מבּטם, הם חומקים ונבלעים בבתיהם, כאילוּ היתה הכּכּר גנוּבה בידיהם.

מגידוב ראה מן הצד את בואם ולכתם של מקבּלי הלחם, ובעצמו לא יכול לקרוב לעגלה. שעה מרה היתה לו זאת וקילל בּוֹאָה. טוב טוב היה לו אילו הלך עם חבריו והיה עובד עמם במקוה-ישראל ולא היה בא לידי נסיון; אך עתה שנשאר בראשון-לציון והיה מאוכלי-שוּלחנוֹ של האיכּר, האם היה בן-חוֹרין להיפּטר מן המתת? ימים רבּים היה בּוֹצע מפּתם, עד שקשתה עליו בליעתה כעצם בגרון. בשוּבו מירוּשלים, כשרבתה העבודה, ביקש ממנוּ האיכּר שישאר בביתו, ועתה שכּלתה רעה גם אל ביתם, איך יחַסר משוּלחנם ויגרע מפּתּם?

מירקין נסתלק לשעה מעם העגלה ונכנס באחד הבתים. הנוטלים כבר נטלוּ איש כּכּרוֹ וחזרוּ חרש לבתיהם כמו באים מהלוָיה של מת, והעגלה עוד עמדה בשיפּוּלי גבעה ואין אצלה אדם. בצעד חרד קרב מגידוב ובאין רואים הושיט ידו ואחז בככר שנזדמנה לו ראשונה. כבר עמד למשוך את הלחם ולפנות מעם העגלה, כששמע פּתאום קול גדול קורא לו:

– קח, קח, מגידוב, בכבוד גדול – מה לך מהסס? היום הלחם בחינם, חינם אין כסף!

ידו רפתה והוא משך עצמו מן הכּכּר כאילוּ נגע באש; החזיר ראשו בבהילוּת אל עבר הקול, כמי שנתפּשׂ בגניבה, וראה את מירקין בא לקראתו שׂמח על הפּגישה שאינה צפוּיה, עמד אצל העגלה, נוקב אותו בעיניו הערמוּמיוֹת וּמכרסם צפּרניו.

כשראה את מגידוב עומד על מקומו בלא ניע פּנה לעגלה והיה מלקט בשקידה יתירה את הכּכּרות שנתבּדרוּ ואוֹספן לערימה אחת; רק הכּכּר שכּבר היתה בידו של מגידוב לא נגע בה ונותרה בקצה העגלה כבתחילה.

מגידוב היה עומד בלב שסוּע ומפוּלג, אינו יודע אם ישוּב ויקח את הלחם כפי שזימן עצמו תחילה, או יקום וילך הרחק הרחק מכאן, בלא לדעת לאן, מקום שם אין חרפּה ולא יסוּרי עלבּוֹן…

אחר שנשתהה מעט חזר והושיט את ידו ונטל את הכּכּר במשיכה אחת. מירקין עשה עצמו כפוּף על גבי הערימה, אך כשראה את מגידוב פונה ללכת הגבּיה גבּוֹ, קימץ כתפיו, כעומד בפליאה גדולה, ואמר אליו בקול מתוּן כמסיח לפי תוּמו:

– נפלא ממני, מגידוב, עד מה משתנות העתים… זוכר אתה עוד, כשהיינו מפסיעים אחר החמור, אותו יום שבאת לראשון-לציון, זוכר אתה? ואולי, גם זכוּרה לך העצה שיעצתי לך אותו יום? אך אתה לא רצית לתת דעתך על דברי…

כמשא כבד ירדוּ עליו הדברים והוא שׁח תחת כבדם וכתפיו שקעוּ. שעה קלה עמד תחתיו מחריש, גבּוֹ אל העגלה, ואחר פנה ללכת בצעד כּוֹשל, גוֹרר בכבדוּת את רגליו, עד שנבלע בפתח ביתו ולחם החסד צוֹרב ידיו כגחלת.

פרק שמיני: בּין הערבּים

כבר התחילוּ רוּחות אביב נפרחות מן הים ומיבּשוֹת הבּיצות והגיאיות שהמים נקווּ בהם; תאנה יתוֹמה על פּרשת דרכים כבר חָנטה פּגיה, פּרחים בעונתם ביצבצוּ מן החולות, הגדילוּ והפריחוּ, ועצי-התוּת הצעירים שבשני רחובות הכּפר הוציאוּ בדים רכּים; ועדיין המחלוֹקת לא שככה. האיכּרים עמדוּ במרדם כבתחילה ועושי-דברו של הבָרוֹן לא הרפּוּ מסַרבּנוּתם. תשלוּם התמיכה לא נתחדש ואיש לא ראה קצוֹ של הריב שנתגלע והלך.

יום אחד בא בן-שימול לבית הפּקידוּת, קרא לפניו את פּני הכּפר ואמר להם שהנדיב ניאות לסלוח להם משוּגתם אך הפּעם והוּא ישים שלום בינו לבינם, אם רק יבּדלוּ מבֶּלקינד, הוּא האיש שכּתב כתבי-השׂטנה על הפּקידים, כאשר נודע עכשיו אל נכון, סורר ומורה שאין עליו אימת גבוהים; והיה אם יוציאוּ את בּלקינד מקהלם ויגרשוּ את האיש החוטא שהחטיא את הרבּים, יחַדש הנדיב את תמיכתו והשלום ישוּב למושבה. והיה אם לא יֵעשׂה רצונו – ימשוך הבּרוֹן את ידיו מן הישוּב לחלוּטין ולא יִשעה עוד לגורלו.

האיכּרים חרדוּ למשמע הדברים, אך השיבוּ בלא שהיות שלא יֵעשׂה כן במקומם. אין זאת כי המנהל הירש, שלא יכול להרשיע את כל הציבּוּר כוּלו, טפל את האשמה על יחיד והוא מבקש להעלותו קרבּן לפני הבּרוֹן, לטהר עצמו לפניו מכּל חטא. אך לא יהיה כדבר הזה. אם טוֹפלים עליהם אשמה, יהא הקוֹלר תלוּי בצואר כוּלם ולא ישׂא אחד את עווֹן הרבּים. המכתבים נכתבוּ על דעת כל הציבּוּר כוּלו, אפילוּ היה בּלקינד כותבם.

כנזוּפים יצאוּ האיכּרים מלפני בן-שימול. השמוּעה עשתה לה מיד כנפים ורוּח נמוּכה ירדה על כל הכּפר. מי שיער מראש, שכּך תשתבּש דרכּם ועגלתם תשקע בחול עד אין יכולת לחלצה. כוּלם חיזקוּ דעת השליחים והיוּ משבּחים תשוּבתם לבן-שימול ואומרים שאילו הם במקומם היתה אף דעתם בכך, שאי אפשר להם להעלות חברם קרבּן הציבּוּר, ויהיה אשר יהיה.

אולם איש אחד לא סבר כסברת הרבּים. זה היה בּלקינד עצמו. כשראה שכּלתה הרעה אל הכפר ואין לו כּפּרה לפני הבּרוֹן אלא גירוּש, גבר בנפשו להצדיק על עצמו את הדין. מה בּצע אם יקבּל דעתו של ציבּוּר והבּרוֹן ימשוך ידיו מן הישוּב – היוּכל לשׂאת דבר זה על לבּוֹ כל ימי חייו? הוא יצא אל מחוּץ למושבה והיה מהלך שם בחולות, נסער ונטרד, שוקל וטוען בינו לבינו; האם חדשה היא לו שיהא הציבּוּר צריך לקרבּן יחיד? הן כל ימיו נתחנך על אמוּנת הקרבן, וכל עבודתם של מוֹרדי רוּסיה יסודה במסירוּת-הנפש ללא פּקפּוּק ומוֹרך-לב. אף שלא תמיד יש צידוּק לדין ולא תכלית ושילוּמים – אך השׂה אינו יכול לדעת תכלית הקרבן, מה חייו של איש אחד כנגד הציבּוּר כוּלו… הוא תבע מעצמו דעה תקיפה, שתהא הולמת שעה זאת, שאם תחלוף שוּב לא תהא לו תקנה עולמית; ואילו עכשיו, אם יקוּם בו הכוח למעשה שתובע ממנוּ מצפּוּנוֹ ימַלט את הכפר מרעה, ובמרוּצת ימים בודאי יוּמתק גזר-הדין ואפשר ישוּב לכּפר; והרי עוד יש בִילוּיים במקום אחר, אף שהתנגד בשעתו לצאתם; הלא אצבע הגורל בדבר? הוּא עיף מאד וברכיו כשלוּ; רגליו בּוֹססו בחול הרב; הרכּין עצמו ונטל בידו מלוֹא חוֹפן מן החול הזהוב, והיה מַזיל הגרגרים לאט לאט ושוֹפכם מבּין האצבעות ומלַווה בעיניו את הסילונים הדקים הנשפּכים מידו; כשאָפס החוֹל בידו כבר היתה ההחלטה בשֵלה בלבּו. מיד חזר אל הכפר, דפק על דלת בית-הפּקידוּת ואמר לבן-שימול, שחרד לקראתו נפתע:

– אדוני בן-שימול, אמור לי בהתגלוּת הלב, יש לך עלי כלוּם?

בן-שימול עמד לעוּמתו מבוהל והיה מגמגם בלשונו:

– אני? אני כשלעצמי? חס ושלום, חס ושלום, אולם מה אעשה, גזירה היא, ומי אני שאוּכל להעמיד על דעתי…

– ואף על פּי כן, הייתי רוצה לדעת מה דעתך…

– איני רואה כל מוֹצא…

– אבל אני רואה מוצא!

בן-שימול החריש והיה מביט תוֹהה; בּלקינד השהה רגע דברי ואחר אמר בקול תקיף:

– אדון בן-שימול, תאמר בשמי לבּרוֹן שאיני מַצדיק עלי את הדין בשוּם פּנים, אך אני רוצה לקבּלוֹ! טובת הענין מכפּרת על עיווּת הדין…

ואחר הוסיף חרש:

– רשאי אתה להודיע לבּרוֹן שאני עוזב את המושבה…

בן-שימול עמד לעומתו מחריש, ואחר חבק את כתפיו, לחץ לו כפּוֹ בהתרגשוּת עמוּקה ואמר בקול חרד:

– אדון בּלקינד, אדון בּלקינד היקר, נשכּח נא עתה את המחלוֹקת, החלטה גדולה החלטת, ואף שאני מֵצר מאד על הענין כוּלו, אני מודה לך מלב נרגש על המעשה שעשית; דבר אחרון זה מעיד כמאה עדים שיש לך נפש גדולה, קבּל את ברכתי והא לך גם הבטחתי שלא יאוּנה כל רע לבני משפּחתך שישארוּ בכפר, ויוּכלוּ לחיות כאן באין מפריע; ובעניניך – עוד נראה איך יפּול דבר; ובינתים טוב שישוּב השלום לכּפר, אין דבר טוב יוצא מתוך מריבה…

בּלקינד עזב את ראשון-לציון. אט אט שקטוּ הרוּחות וחיים חדשים התחילוּ מפכּים בּכּפר. הפּקידוּת החזירה שלטונה וניגשה לעבודה גדולה. לאחר שנתחוור לחלוּטין שהשׂדות הכזיבוּ ולא יצלחוּ למזרע, כאשר סברוּ תחילה, ניגשוּ להכשיר קרקע לנטיעת גפנים, שאדמת ראשון-לציון יפה להם והם יפים לאיכּרי ראשון-לציון, שלא הסכּינוּ לעבודת פּלחים כערביי הארץ. ושינוּיים גדולים עמדוּ להתחולל גם בשלטון הפּקידוּת. בן-שימול, הטוב ורך-המזג, שלא יכול לשלוט ברמה, עמד לעזוב את הכּפר אחר שהשכּין בו שלום. בריאוּתו לקתה והאויר של ראשון-לציון לא היה יפה לגוּפו. שמוּעות, היוּ פּורחות, כי במקומו עומד הירש לשׂים את אוֹסוֹבצקי פּקיד עליהם. והיתה השמוּעה מחַיה בהם תקוה גדולה ושוּב מגבּיהה רוּחם; סוף סוף יבוא אליהם איש מאנשי-שלומם, עצם מעצמותיהם וּבשׂר מבּשׂרם; הוא יבין לרחשי לבּם ויעבוד עמם שכם אחד בשביל עתידו של הכּפר. עתה שוּב לא יהיוּ עומדים לפני פּתחו של פּקיד זר ועוֹין, ואף להירש לא יהיוּ צריכים לכתת רגליהם על כלוּם. לאיש כאוסובצקי התפּללוּ, שתהא אמוּנתו אמוּנתם וישוּב ארץ-ישראל יהא לו נר לרגליו. כמעט שלא ההינוּ לצפּות לאיש כמותו, ואפשר יהא זה שׂכרם מכל צערם בימי המחלוֹקת.

בינתים רבתה העבודה בכפר; כוּלם קמוּ אחר ימי המריבה כנעוֹרים מחלוֹם רע, צמאים לעשות מעשה. הבּיטוּ כה וכה וראוּ חצרותיהם מוּזנחות, בהמתם כחוּשה והגג דולף ולוּל אין בשביל בעלי-כנף; בּוֹרוֹת נפתחוּ בחוּצות מן הגשמים וצריך למלאם בשביל תיקוּן הכּפר. שוּב התחילוּ בונים בתים, ועגלותיו של מירקין באות סמוּך לצהרים מיפו, עמוּסות קורות וקרשים, והן שבות לפנות ערב לעיר, ריקות ממשׂאן. וידי מירקין מלאות עבודה. הירש ועושׂי-דברוֹ השיתוּ עליו לעשות בשבילם דברים הרבה, ומסחרו הלך וגדל מיום ליום. ימי המריבה בראשון-לציון סייעוּ בידיו לעורר אמוּנוֹ אצל הפּקידים ועתה היוּ שׂמים בו מבטחם ומבדילים אותו לטובה מכל קהל המושבה, עד כי נחשב אף הוא שלוּחם ועושה-דברם.

פּעם אחת בא מירקין לראשון-לציון עם עגלותיו בצהרים ולא שב עמן לפנות ערב; ביקש בביתה של נַדיה חדר שיוּכל לשבת בו שעה ארוּכה באין מפריע. עסק לו עם אחד מאנשי הכפר ויעד לו בערב זה שעה למשא-ומתן. נענוּ לו בני הבית ופינוּ לו חדר מחדריהם.

כבר שקעה שמש מאחורי החול הרב וצללי ערב התחילו מרפּדים את הגבעות. המוּלה של מעשה רחשה לפני הבתים, הבהמה חוזרת מן המרעה והעגלות חורקות גלגל, אשה מספּרת עם חברתה ואיכּר משׂיח עם שכנו בעסקי היום.

אך בחדרו של מירקין היתה שלוה שבין הערבּים. ישב אל שוּלחן מכוּסה מפּת-פּלוּשין בלוּית-קצווֹת, כסא ריק לעוּמתוֹ, והוא יושב וכוסס צפּרניו. עוד מעט ויבוא ר’ יעקב, אותו איכּר כושל, ויערוך אליו דברו. זה ימים רבּים שחיכה לשעה זו. האם על חינם היה מַלוה לו מכּספּוֹ, חוזר ומלוה לו פּעמים הרבה? עתה יאמר לו דברים פּשוּטים: השיבה לי כספּי שהלויתי לך לזמנים קצרים, כבר עבר זמן ומועד, ועתה אני עצמי נצרך. אף יאמר לו, שלקחה אזנו כי הוא מבקש לעזוב נחלתו, והוא, מירקין, כבר לקח דברים עם המנהל הירש, שהסכּים לשלם לו שָויה של קרקע בתנאי שיסלק לו למירקין כל חובו שהוא חב לו. כך יאמר לו, דברים ברוּרים, וסופו של דבר עוד יהא כמיטיב עמו. באמת איש בטלן הוא אותו ר’ יעקב; יפה לו מצנפת-שׂער וחלוּק של משי ומקומו בחברת אומרי-תהילים, ואל יהא פּושט יד לסוּס ומחרשה ונושא עיניו לנחלה. באמת התנגדוּ בני ביתו שיעלה לארץ-ישראל, אך הוא הניח אותם בבית והיה משדלם בדברים מתוּקים על ארץ-הקודש, הטובה והמיטיבה, שאדמתה מצמיחה מאה שערים ואילנותיה נוטפים דבש וחלב, והבטיח להם שיהא זן אותם מפּרי הארץ, דגן ותירוש ויצהר; אך כשבּא לכאן ונצטרף לאנשי ראשון-לציון לא ראה ברכה בנחלתו. השׂדות היו עקָרים והעצים חרֵבים, ומנת חלקו אך צער ועלבּוֹן. אז פּנה למירקין, תחילה מהסס ואחר הולך וּבוֹטח, ולוֹוה אצלו מדי חודש מעט מעוֹת ושוֹלחן לבני ביתו, וכותב להם שזו הארץ נתנה פּריה, ארץ חיטה ושׂעוֹרה, ארץ זית שמן ודבש, ואם יהא להם מעט אורך-רוּח יבואוּ אף הם לארץ הטובה וירווּ נחת תחת גפנם ותחת תאנתם… וכך היה הולך ולוֹוה וימי המחלוקת עוד הגדילוּ מצוּקתו, ועכשיו שוּב לא היתה לו תקנה אלא מכירה; מוּטב שיעזוב את הנחלה ויציל עוד שארית כספּו, ויפה שעה אחת קודם. וכשימכור ר’ יעקב את נחלתו תעבור מיד לרשוּתו של מירקין; כך הבטיחה לו הפּקידוּת. אמנם בתחילה, כשבּא לכאן, לא חשב להיות איכּר, אולם עכשיו נשתנוּ פּני הדברים. כיון שיש לו משענת מסחר, טובה גם קרקע; בשביל עסקיו עם הפקידוּת טוב שתהא לו אחיזה בכפר עצמו, ולא יהא כאיש מרחוק בא. אילוּ ביקש מתחילה להיות איכּר היה חי עתה מחסדי הבּרוֹן והיה חלקו עם הקבּצנים; אך הוּא קוֹרץ מחוֹמר אחר. לסחור עם הבּרוֹן שיחיה – בבקשה! לכך נוצר. אם הבּרוֹן מוציא כסף תוֹעפוֹת על אותן קוֹלוניוֹת עלוּבות שלו, ישלם גם בעד שירוּתוֹ של מירקין בעין יפה! עתה יהא לו חלק גם בכפר, אך לא כאותם איכּרים ראשונים, אלא בעל-בית יהיה ובעל-נחלה, ומן העסקים לא יניח ידו ודעתו תהא נשמעת בכּל.

שיפשף כּפּוֹתיו בלהיטוּת, השבּיח האור במנורה, שהיתה דולקת מבעוד יום, שלא יהיוּ מטרידים אותו לכשיחשיך, וחזר וישב על מקומו. החלקה, שתקוּם לו עוד היום לנחלה, תביא לו ברכה גדולה. בסתר לבּוֹ הוּא מאמין שעתה יתישב גם ענינוֹ עם נַדיה. באמת ביקשה היום לדבּר עמוֹ בענין נחלתו של ר’ יעקב, אך הוּא השתמט ממנה; מה לה לנערה צעירה ויפה אצל עסקי קרקעות? עתה אף הוא יהא איכּר, עובד אדמתו, כאשר שיעשעה נדיה את נפשה לפני שבאה לכאן, וכל מגינת לבּה תתנדף. ימתין עוד מעט וסופו שיעמיד על שלו. עתה הוא צופה לעתיד בעין שקטה. אמנם, בימים אחרונים היא עצוּבה מעט ואינה מרבּה עמו שׂיחה, אך הלָכי-רוּח יפים לנערה צעירה ונאה כנַדיה, ומי שיזכּה בה סופו יבריח את צערה וישכּיח עליה ימי עצבוּתה, דרך עולם הוא. וכלוּם ספק הוא מי יהא הזוכה בה? הוא יודע אותה יפה ואפשר לסמוך על דיברתה. לא מהיום נתקשרה בו, וזכרונות רחוקים יפים לאהבה. ועתה עוד נשתבּחו הדברים. ממון רב כבר הוציא עליה וטובות הרבה עשה עם קרוביה בזמן האחרון, וגם את הוריה העניים לא שכח, ואין נותנים כסף על חינם. דבר זה שריר וקיים בעולם ואין עליו ערָר. סופו של לוֹוה שיהא פּוֹרע חובו, אם בכסף ואם בדרך אחרת. יש דין ויש דיין, אפילוּ בדברים המסוּרים ללב כביכול, ואין מנהגו של עולם הפקר; וכלוּם אפשר להעמידו לעומת אותו עלוּב מגידוב, קבּצן וחסר-כל? ומה שמרננים בכּפר לא איכפת לו. אין לך בחוּרה צעירה שהגיעה לפרקה שלא יהיוּ מרננים אחריה. מה עוד שחדשה היא, מקרוב באה; לשון-הרע אין עוקרים אלא בחוּפּה וקידוּשין. והוּא שם בה מבטחו; לא נערה כנַדיה תהא מפירה הבטחתה; והוּא יודע נפשה יפה, ואפילו יש כאן מעט קלוּת-דעת, אין בכך כלוּם. מוטב שתבדר לה ענינים אלה מראשה שעה אחת לפני החוּפּה; עוד מעט, כשיבנה ביתו על נחלתו, יהא כונסה אצלו חרף הכל, וּתהא לו אשה נאמנה ויפה כאשר חלם עוד בעיירת מולדתו, לפני שידע לאָן יפרוֹשׂ כּנפיו.

הערב הגבִיר צלליו. בזויות החדר נאחזה אפלה ורק על השוּלחן פּיזזה הילַת-אוֹר מצהיבה, הבאה מן העששית. מירקין תמַה, מדוע בּוֹשש ר’ יעקב לבוא, אף שהבטיח להיכּנס אצלו בין מנחה למעריב. כבר חשב לצאת החוּצה ולראות אפשר הוּא מחכּה לו ברחוב, כששמע את הדלת החיצונית נפתחת ונסגרת וצעדי איש קרֵבים אל חדרו. מיד חזר וישב ישיבה בטוּחה, הניח ידו על השוּלחן והתחיל מרקיד אצבעותיו על גבי המפּה ומתופף בהן מתוך שלוה עשוּיה. עכשיו גמלה בלבו החלטה לשׂים קץ למשא-ומתן במעמד זה ולא לתת לו לר’ יעקב שידחה אותו בלך ושוב; הכּסף דרוּש לו מיד. אם הוא רוצה למכור זכוּתו על הנחלה – ימכור בלא שהיות; ואם לאו – יחזיר לו כספּוֹ וילך לשלוֹם. אך אין בלבּוֹ של מירקין ספק מה ברירה נשארה לו לר’ יעקב. עוד הערב היה מירקין רוצה לבשׂר לנדיה את בּשׂוֹרת הנחלה וּלשׂמח בה את לבּה.

כף המנעוּל זעה ממקומה ומירקין כבר זימן עצמו לבקש מר’ יעקב שיֵשב על הכּסא שמוּלוֹ, כשראה למגינת לבּוֹ את יוסף פיינברג בא ונכנס בדלת. הוא נתמַה, משך ידיו מעם השוּלחן וקם ממקומו, כאילו בּיקש להסבּיר שטעוּת נפלה כאן ולא לפיינברג הוא מחכה; אך פיינברג כבר סגר את הדלת מאחוריו, קרב לשוּלחן ואמר במתינוּת הדעת:

– ערב טוב, מר מירקין, וּסלח נא שבּאתי להטריח עליך בשעה זו, אך מבקש אני לדבּר עמך בענין נכבּד…

מירקין היה מוּפתע כל כך עד ששכח להציע לו לפיינברג מוֹשב, והיה מגעגע דברי ברכה ועומד וחובק בידיו את משענת הכסא. פיינבּרג הבּיט בחדר, קרב לכסא הפּנוּי וישב. ישב גם מירקין על מקומו ושניהם החרישוּ.

אחר שהיה קלה פּתח פיינבּרג:

– בודאי אתה משתומם על ביקוּרי, מר מירקין, אך, כאשר אמרתי לך, ענין נכבּד לי אליך והוא דוחק, ומוּטב שאוֹמַר לך טיבוֹ תיכף וּמיד, בלא שהיוֹת ודחיות. שמעתי אומרים שר’ יעקב נסתבּך בעסקי ממון ואין לו במה לפדות עצמו.

מירקין לא הצליח למחות עקבות התמהון מעל פּניו, אך עד מהרה התעשת והשיב בנעימת לעג דקה מן הדקה:

– אף אני שמעתי אומרים…

פיינבּרג סקר את פּניו של מירקין במבּט בּוֹדק, כמבקש לרדת לסוף דעתו, ושוּב אמר בנחת:

– ואף אומרים לי שהוא עומד לוַתר על זכוּתו בנחלה, כדי להיחָלץ מן החוב.

מירקין נסתלקה כל תמיהה מפּניו, שינה נעימת הלעג והיה משיב עכשיו בתקיפוּת, כמי שנכון להשיב מלחמה שערה:

– אף לי אמרו כדבר הזה.

– ולדעתך, מה אפשר לעשות כדי לחלוץ אותו מצרה?

– לשלם כל חובותיו….

– אוּלם סכוּם כזה אין אתה שף מן העקב, שמעתי שהמַלוה השית עליו ריבּית קצוּצה והסכוּם כבר עלה וגדל כפל כפליים…

מירקין הרתית על מקומו ואמר בקול מחלחל ארס:

– ולדעתך שף המַלוה סכוּם זה מן העקב? את שיעוּר הריבּית הן ידע מראש והיה עליו לא ללווֹת אם העסק לא ישר בעיניו; איש לא ביקש מידיו טובה, כלוּם ילד הוּא שלא ידע מה לפניו? אין עולם המסחר עשוּי בשביל בטלנים מבּית-מדרש…

כאן אָבדה לו לפיינבּרג מתינוּתוֹ והגבּיה קולו בהתרגשוּת:

– אוּלם ידוּע לך יפה שיהוּדי יקר זה עזב ביתו על כלוּם ובא ונצטרף למיסדים, ולוֹוה כסף בשביל להחיוֹת בני ביתוֹ, והיה עליך לדעת שאי אפשר לבוא עליו פּתאום בחבל עד שיֶחָנק, ואתה מוּכרח להמתין מעט עד שיִרוָח לו!

אף מירקין הגבּיה קולו והיה מצעק:

– ומה אתה סבוּר, אדון פיינבּרג, שאהיה אני זן את בני ביתו?! התחת אלוהים אני שאוּכל להצמיח את שׂדוֹתיו? הממני אתה דורש שאהיה משלם מכּספי את ההפסדים שיש לו מן הנחלה? כּלוּם שוטה אני מוּחזק כאן בעיני הבריות? ישב לו על נחלתו בנחת, אני איני צריך את השׂדוֹת שלו – ישיב לי את כספּי, ונחלה אמצא לי בעצמי לכשארצה!

פיינבּרג כבר בלם כעסוֹ והשיב בנעימה מַרגעת:

– אולם תבין, מר מירקין, שדוקא עכשיו אין לאל ידנו לבוא לעזרתו של ר’ יעקב, ואם תהא דוחק אותו לא תישאר לפניו ברירה אלא עזיבה, ולא ישוּב לכאן עולמית.

מירקין ישב עתה לפניו בהרחבת-הדעת וסינן בין שיניו:

– ואז יחזור העולם לתוהוּ ובוהוּ? אני יכול לוָתר על כבודי, אך איני יכול לוַתר על כּספּי, גם אם אקבּל מידיו את הקרקע עדיין לא נושעתי תשוּעת עולמים; אילוּ היה בכיסי הכּסף שהלויתי לו כל השנה הזאת, הייתי יכול לעשות לביתי הרבּה יותר משיבוא לי משׂדוֹת החול שלו…

עתה החרישוּ שניהם והיוּ סוקרים זה את זה בעיני חשד. אחר פּתח פיינבּרג ואמר בקול רך:

– ומידת הרחמים מה תהא עליה, מר מירקין? יהוּדי זקן שנשׂא נפשו כל ימיו לארץ-ישראל, עכשיו, שהגיע לנחלה, יתגרש בחרפּה וישוּב לנוּע על פּני הגלוּת?

עתה קפץ מירקין ממקומו, חמת זעם נדלקה בעיניו והוּא קרא:

– מה אתם באים עלי בקרדומות, מה?! האני הבאתיו לכאן, האני מגרשו מכאן, מה אתם רוצים ממני, מה? ראוּ נא, ראוּ, האני ביקשתי ממנוּ להיות לוֹוה אצלי ומרוֹשש את כיסי עד הסוף? נפלא ממני כל העסק הזה, ורק זאת אוֹמַר לך: ארוּרה שעה שנתתי לו פּרוּטה ראשונה; רחמנוּת הוא מבקש לעורר אצלי, בדק ומצא מקום לרחמים, האני יכול לרחם עליו? ולדידך, מי ריחם עלי כשנותרוּ לי בכיסי רק שבעה נפּוֹליוֹנים? הבא מי מכּם ושאל מה אני אוֹכל והיכן אני לן ומה עסקם אני עושה? וכשפּניתי כה וכה וביקשתי ללווֹת מעוֹת קטנות שחסרוּ לי בשביל הנסיעה, הקם מי מכּם והציע לי כיסוֹ, ולוּ גם מטליק אחד מחוּק?

פיינבּרג ביקש לשכּך זעמו ואמר לו ברוּח בדוּחה:

– מילא, מה לך מצטער? בעצמך אתה רגיל לאמור, שבגלל שבעת הנַפּוֹליוֹנים שהיוּ בכיסך לא נסעת למדינות הים, והרי שפר חלקך, ברוּך השם, אף זכית לקיים מצוָת ישוּב הארץ.

מירקין ביקש להירגע, אך עוד היתה החימה מחלחלת בו; הוא אָנס עצמו לחייך, אולם חיוּכוֹ לא היה אלא עיווּת-פנים:

– ישוּב ארץ-ישראל דבר אחד ועסקי מסחר דבר אחר; אילו לברכת הארץ חיכיתי כבר היוּ עצמותי נרקבות בבית-העלמין הישן ביפו; עתה שיש לי פּרוּטה קטנה רוצים אתם שאניח כספּי על קרן הצבי; מה חשבתם, שכוחו של הבּרוֹן כוחי ואני יכול לכלכּל בכספּי כל פּוֹשט-יד? אני אין לי על ר’ יעקב כלוּם ומוּטב שישיב לי הכסף, כי אני דחוּק עתה מאד, ואם הוא רוצה למכור זכוּתו על הנחלה אשתדל לקחת דברים עם האדון הירש, ונראה…

כאן קם פיינבּרג ממקומו מלוא הקומה, תמך ידו בשוּלחן ואמר בקול נוֹקב:

– שמע נא, איש צעיר! עתה אוֹמַר לך דברים ברוּרים: להשיב לך הכסף תיכף ומיד אין ידנוּ משׂגת, ואם לא תחכה ותדרוש את הנחלה במקום החוב – אנחנו, ועד המושבה, לא נאַשר בעלוּתך על החלקה בשוּם פּנים ואופן!

מירקין קפץ ממקומו כאילו הכּישוֹ נחש, עמד לנוכח פיינבּרג וצוַח:

– איני מבקש טובתכם ואיני צריך אישורכם, דעו לכם! לא די שמוציאים מכאן את היהוּדי הבטלן בכבוד גדול, מסַלקים חובותיו ועוד משלשלים בכיסו סכום הגון, עוד אתם באים עלי בתרעומת ובאיומים – לא יאַשרו! אל תאַשרו, מי ביקש זאת מעמכם?! כבר יִשבתי הכל עם הירש, וכמצוָתו כן יהיה! אין כוחו של ועד האיכרים מגיע להסכּים או לסרב, וכל הועד כולו חשוב בעיני הירש כמת; עכשיו חסל עסקי ועד ושלטון, ואם תבקש ממני אגלה לך שמנוי וגמור עתה עם הבּרון להנחות אתכם ביד חזקה; מהיום והלאה תעשה הפקידוּת כישר בעיניה ואת פיכם לא תשאל. כל מצוותיה תעשו ולא יהא בכם פוצה פה ומצפצף. יש גוזר ויש מקיים, ומי שאין דעתו נוחה – הרשות נתונה ללכת. ואפשר אתם מבקשים שוב לעורר מדנים ולגרש את הפקידים מן הכפר? בבקשה!

פניו של פיינברג העלו אודם; מילא ריאתו אויר להשיב על דבריו של מירקין, אך פתאום נמלך בדעתו, בּלם עצמו ובלא שנטל ממנו פרידה פנה אליו עורף ועזב את החדר מלא זעם עצוּר.

כשיצא פיינברג מן הבּית שהה רגע באפלה. מן החצר הגיחה אשה עטופה מטפּחת על ראשה; כשקרבה הכיר בה את נַדיה, שבאה לקראתו ושאלה בחרדה:

– אם כן, מה הוֹעלת, אדון פיינברג?

פיינברג שילב זרועו בזרועה, נתרחק עמה מעט מפתח הבית, שחלונותיו הטילו כתמי-אור על הקרקע, והשיב:

– לא-כלום, יקירה, לפי שעה לא-כלום…

נדיה שיחררה ידה מידו ואמרה חרש:

– ידעתי, ידעתי… אף אני ניסיתי אתמול לקחת עמו דברים, אך הוא צחק ואמר שאין לי כל ידיעה בדבר הזה ואין עסקי מסחר נהירים לנערות צעירות… כמה שביקשתי לחזור ולדבּר עמו בענין דחה אותי בדברים בטלים…

פיינברג צחק צחוק מאוּנס ואמר:

– אף על פי כן, אַל נא תדאגי, העלמה נַדיה, עוד הערב אני נכנס אצל ר’ יעקב ואדבר עמו דברים ברורים. אם מנוּי עמו להישאר על נחלתו, אדבּר עם הירש ואסביר לו כל הענין כולו והמכירה תתבּטל; ואולם אם נתיאש הזקן וכשל כוחו לסבּול ורוּחו רפתה – מה נוכל אנחנו להושיע?

ברוח נמוכה נפרדה נַדיה מעם פיינברג וביקשה שיודיע לה מה דעתו של ר’ יעקב; אם אין הוא רוצה למסור את הקרקע כבר היא תדאג שמירקין ימתין עד שהזקן יוכל לפרוע לו את חובו; אפילו אתמול לא עלה בידה לדבּר עם מירקין כאשר היה עם לבבה, אך זו הפעם יש בידה להביאו לידי שׂיחה, ואף שאין דעתה תקיפה, יבטל רצונו מפני רצונה, יסמוך נא הפעם אדון פיינברג על דבריה…

פיינברג לחץ ידה בהתעוררות ונפרד ממנה בדברים חמים. היא פנתה לעבר ביתה, אך כשנבלע פיינברג באפלה הלכה מעם הבית והיתה מהלכת בתחום הכפר, הומה ונסערת.

כך פּגָשהּ מגידוב אותו ערב, כשהיא עמדת בקרן-הרחוב הפונה אל הבאר החרבה. עוד בתחילתו של ערב, רק גמר עיסוקו בחצר ונטל את ידיו, יצא לראות את נַדיה. הרבּה היה לו לספּר לה היום, מה ששמע מפי לוריא, כיצד חזרו חבריהם לפרדס אנטון אַיוּבּ והתחילו לעבוד במקוה-ישראל. הוא בא אצל ביתה וביקש לראות צלה נע במסגרת החלון המוּאר, כאשר עשה פעמים הרבה, אך הפעם לא עלתה בידו, ורק דמותו של מירקין ביצבצה באור החלון ושוב נבלעה בפנים החדר. מגידוב פנה מעם הבית, תמֵה, היושבת נדיה בחדרה עם מירקין או יצאה לעיבּורו של כפר ומחכה לו. הוא עבר את שני הרחובות הקטנים, הציץ בחצרות, עד שמצאה במקום שם עמדה עטופת מטפחת על כתפיה, מחזיקה קצותיה על חזהּ. הוא עמד מרחוק, שלא להבהילה בחשכה, ואמר:

– ערב טוב, נדיה. מה אני רואה, יחידה את כאן באפלה? בת-חיל את באמת, וסופך תהיי ראוּיה לבילויים.

נדיה פנתה אליו בקול עמום, שלא היה בו מהד דבריו:

– ערב טוב, מגידוב, יחידה אני עומדת כאן…

תוּגה רבּה היתה בדבריה. בימים האחרונים היתה העצבוּת פוקדת אותה הרבה, ואף עתה, בעמידה זו באפלת הלילה, היתה בדידות גדולה ועגמה; מגידוב חרד לקראתה, אחז ידה ושאל כמו ששואלים ילד חולה:

– מה לך, נַדיה, אמרי לי, מה לך…

נדיה שמטה ידה מידו ולא השיבה כלום. מגידוב נבוך, אך תוּגתה נגעה עד לבו וחזר ושאל בתביעה:

– מה היה לך נדיה, האם עיור אני לראות שאַת מסתירה ממני דבר ואינך יכולה לגאול עצמך ממנו… אילו הסחת את הדבר לפנַי, אפשר הייתי מוצא עצה…

נדיה קרבה אליו ואמרה בנעימה עצוּבה:

– רע לי, מגידוב, כל כך רע לי…

שוב נטל אותה בזרועה והלך עמה במורד הגבעה. הוא החריש, מחכּה להמשך הדברים. עתה, שהטיחה דבריה בחלל הלילה, ברי היה לו שתסַפּר לו הכל. בנשימה עצורה ארב למוצא פיה, ואמנם לא אֵחרו הדברים לבוא. בקול עמוס התחילה מדבּרת, דולה המלים בקושי ובמבוכה, אך עד מהרה נתחזקה והיתה מספּרת בשקידה ובהתרגשות, כאילו ביקשה לפרוק בבת אחת כל עומס הדברים שהיו גנוזים עמה ימים רבּים.

היא היתה בתם של הורים עניים בעיירה דלה ונידחת. מילדוּתה היתה שקועה בספרי קריאה ועולם החזון קרוב היה לה מעולם המעשה. דלות ביתה לא קשתה עליה, כי היו כנפיה פרושׂות אל ארצות-אגדה, והספרים מפרנסים את נפשה ומַשקים אותה לרוָיה. מירקין היה גר בבית שכן, נער גדול ממנה בשנים, שהיה מביא לה ספרי-קריאה ומסַפּר באזניה סיפורים מופלאים על מה שראה ושמע בבית אביו, שיצא לאמריקה ושב וחזר הביתה. מירקין היטיב לספר סיפורים ומצא חן בעיניה. עד מהרה נעשה גיבּור של הספרים שקראה. ואף הוא היה אומר לה בחשאי שהיא יפה מאד ואין מָשלה בכל העולם כולו, וכשתגדל תהיה כלתו. אז יסע לארצות רחוקות, יגרוף שם עפרות זהב ויחזור לעיירה במרכּבת-תפארת, רתומה לארבעה סוסים אבירים, יקח אותה עמו ותהא לו לאשה. הדברים היו יפים ומלבבים כל כך, והיה בהם משִכחת הבית הדל ומפלט מהוריה העצובים, והיא אהבה להטות להם אוזן. גם הספרים סיפרו מעשים כאלה, ולמה לא יתרחש אף בחייה מעשה נפלא שכזה? ופעם אחת, והיא עודנה צעירה מאד, נשבּעה לו בירח ובכוכבים ובכל צבא השמים שתחכה לו ותשמור לו אמונים עד אם ישׂאנה לאשה…

אז נסע מירקין מן הבית ועד מהרה נודע לה שעלה בחוֹפה של ארץ-ישראל. נַדיה התחילה קוראה על ישוב הארץ והיתה כותבת לו מכתבים ארוכים על דמיונותיה ועל חלומות לבּה; וכשהגיעה אליה שמוּעת בני בילוּ, נאחזה בה בהתלהבות ושאלה את מירקין במכתביה אם גם הוא נמנה עמהם, חי חיים משוּתפים ומוסר עצמו על קידוש העם והארץ. מירקין אף הוא היה משיב לה באריכות. שהוא עובד כאן את עבודת הארץ וכמותו כבני בילוּ, אלא חלקתו שפרה יותר ועוד מעט ויביא גם אותה לארץ-ישראל ויהיו חיים באושר ובנחת.

ואמנם, לא עברו ימים רבּים וחלום הקסמים לובש עור ועצמות; מירקין התחיל פוקד את ביתה במשלוֹחי כסף, תחילה מעוֹת קטנות ואחר כך סכומים גדולים, פעם בשביל בגדים לנַדיה, שתהא מתלבשת יפה כאשר אהב מעודו, ופעם בשביל הוריה, להקל עליהם מצוקתם. לא ארכו הימים ושלח לה כרטיס-נסיעה, וקורנת מאוֹשר הפליגה בים ובאה לכאן, לשבת עם קרוביה בראשון-לציון, לבּה מלא על גדותיו חלומות של ארץ-ישראל.

אולם עד מהרה נחרכוּ כנפי הדמיון ופרחי החלומות נבלו בעודם באבּם. אמנם, הארץ אין לה חלק במרי לבה; אדרבא, יפיה הפליג את גבול הזיותיה; כברת-ארץ זו יקרה לה מיום בואה הראשון ושוב לא תהא יכולה להיפרד ממנה לעולם. אך מירקין, מירקין שוב לא היה אותו נער חולם חלומות, הטוב והמיטיב, שהיה ממיס לבה בסיפוריו היפים; שוב לא היה זה אותו אביר-הלב, השוגה בדמיונות רחוקים, שהבטיח להושיבה במרכּבת-זהב נוטפת פז ואבני-יקר, שארבעה סוסים אבירים שחורי-עור מפליגים עמה לארצות-קסם. אין היא מצֵרה על העושר המובטח, מעולם לא נתנה דעתה על כסף ונכסים, אך כל חינוֹ של מירקין סר עתה ממנו, והוא סוחר קטן להוט אחר פרוּטה וכל מַעיניו בממונו. וטובת ישוב הארץ לא היתה כלל לנגד עיניו, כאשר היה מבטיח אותה במכתביו, וכשהכירה מקרוב טיבם של הבילויים, בעודם יושבים בכפיפה אחת, הבינה מה רבה התהום בין מירקין לבינם, והרי היא כל תשוּקתה ללכת ולהיות אחת מהם.

ומאז הכּירה את האנשים שבצריף ואף אותו, את מגידוב, כבדו עליה החיים מאד. ודוקא באותם הימים ראתה את כל הניגוד שבינה ובין מירקין. בשעת המחלוקת לא שיתף עצמו בצרת הכפר ועוד היה הולך ומַלוה כסף בריבּית קצוצה, ועתה הוא עומד לנשל את ר’ יעקב מאדמתו, מפני החובות שאין הזקן יכול לפרוע לו, והיא – ידה קצרה מהושיע. אמת, הוא אוהב אותה על פי דרכו, ולמענה ולמען בני ביתה אין ידו קמוּצה והוא מוכן לפזר עליהם כספו, אך דוקא דבר זה מר לה כלענה. בימי הרעב היה תומך בבני משפחתה כאן, ואף להוריה שלח מעט כסף מהפּקידה לפקידה, בלא שהיה מספר לה על כך כלום; ואפילו כתב להם על דעת עצמו, כי לפני החופה ישלח להם הוצאות הנסיעה וכשיבואו לכאן יבנה בית לשבתם; ומה כוחה עתה, כיצד תאמר לו מה שעם לבה ותפר את כל האושר המדוּמה ותחריב את ההשלָיה המתוקה של הוריה העלובים, שלבּם מלא הודיה לאלוהים שהיה חסדו עם בתם יחידתם ועוד מעט ויזכּוּ לראותה בארץ-ישראל יושבת בבית בעלה אהובה וחיה עמו ברוֹב נחת; והם מצפים בכליון-עינים ליום הגדול הזה; התוכל היא בעצם ידיה להשבּית שמחתם וּלכבּות תקותם האחרונה? לא, לא תקום בה הרוּח בשביל מעשה כזה…

שומר-לילה רוכב, עטוף מטפחת ראש כדרך הערביים, חמק על סוסו כצל עובר ונבלע בחשכה. רחש לילה, כבוּש ועמום, נישא מן השׂדות וּמשב רוח קל בא מן הים והיה פורע שערותיהם ומרחיב נחיריהם בצינה נעימה, מאחוריהם היבהבו אורות הכפר הבודדים, שעוד נתלו בחלונות הבתים ונדמו רחוקים מאד, יתומים בחשכת הליל ומאירים בעצבות.

נַדיה נאלמה והיתה מהלכת מחרישה. וכשראה מגידוב שאינה ממשיכה דבריה, נשתהה, אחז שתי ידיה ואמר בקול מעוך:

– נדיה, נדיה, עד כדי כך, עד כדי כך, ואני לא ידעתי… בואי, בואי עמנו, יחד נלך למקוה-ישראל ותהי לנו אחות…

אך נדיה משכה ידיה בבהילות, כמבקשת לעצור בעדו:

– לא, לא, מגידוב, הנַח, הנַח, יקיר, הנח; איני יכולה, איני יכולה; אל תכביד עלי; אי אפשר שיהיה כדבר הזה, לעולם לא הייתי מוצאת מנוח לנפשי; הן הבטחתי, נשבּעתי… והורי וקרובי, לא, לא אוּכל, בשום פנים לא אוּכל; ואולי אני אוהבת אותו, איני יודעתּ; האמינה שאיני יודעת אל נכון; עזור לי, מגידוב, עזור לי. אתה מוכרח לחזקני ולאמצני, אתה טוב כל כך, יקיר, טהור כל כך, אתה תעזור לי שאהיה נאמנה ולא אפר שבועתי, אתה תעזור לי, יקיר, ראה ביקשתיך…

בסערת התרגשות כפף עצמו מגידוב, גחן עליה ונשק לה. והיה נושם לקרבו את ריח שערותיה שנתבדרו לה על פניה וּמְרַחש בלא קול:

– נדיה, נדיה יקירה…

אך היא נזדעזעה כנחלצת מחלום רחוק, ואחר חזרה ושיקעה ראשה על חזהו והתחילה בוכה חרש, בקול רך ועצוב, כמו ילדה עזובה המתיפחת מעוצר אימה וּבדידוּת.

פרק תשיעי: בּין תקוה ליאוּש

אף שבשעת צהרים כבר היתה השמש לוהטת ומבעירה את כיפת השמים, עוד היו הבקרים צוננים. שרשי צמחים ועשבים שוטים היוּ מפיצים ריח חריף ורוח בוקר נעימה נושאת הריחות ומפיצתם לכל עבר; הבל דק היה עולה מן האדמה ונמוג באויר השקוף.

מגידוב היה פוסע לאטו, צרוֹר קטן תחת זרועו, אינו מקפיד בשבילים שכבר דשו בהם הרבה רגלים, אלא מהלך על פני הגבעות שפשטו בהן עשבי-בר וחרולים, המרטיבים מנעליו הכבדים בטל של בוקר התלוי עוד בעלי הצמחים טיפּין טיפּין; בשעה זו עשה דרכו מן הכפר, עבר על פּני השקמה העתיקה וממנה פּנה לעבר מקוה-ישראל, הלוך וּפסוֹע.

כשעזב את המוֹשבה היו עוד שני רחובותיה ריקים מאדם ובהמה, ורק בבתים פנימה התחילו יושביהם ננערים משינה. רק אתמול העיז לומר לאיכּר שלו שיש בדעתו לחזור אל חבריו במקוה-ישראל, אף שכבר גמל הדבר בלבו מימים רבים, חבריו הבילויים שנשארו בראשון-לציון כבר התחילו בונים להם ביתם, והסיעה שחזרה למקוה-ישראל אף היא מלאה עתה תקוה טובה לנחלה, והיה עליו איפוא לבוֹר לו דרכו ולא יהא מתלבט בין שתי הסיעות כאבר מדולדל. החברים בראשון-לציון התחילו מקבלים מרותה של פקידוּת וכל איש נתון לדאגתו, והצריף התחיל נושם יתמות, עוד מעט ויתרוקן מיושביו ויעבור ויִבּטל מן העולם, והבילויים יהיו לאיכרים כיתר אנשי המושבה ולא יהא הבדל בינם לבינם אלא השם בלבד. אך לבו נהה אחר החבורה במקוה-ישראל, אשר רק היא דמתה עתה להיות היורשת של רעיון האגודה ושומרת-דגלם היחידה…

אולם מגידוב אינו מבקש להעלים מעצמו עוד סיבּה שגרמה לו שיעזוב את המושבה וישוּב אל חבריו בחוה. יִחוסוֹ אל נדיה בא עד משבּר. ארוּכות וקצרות היו מטיילים, מספרים זה עם זה שעות ארוכות, אך איזה דבר נעלם היה מתלבט ביניהם ומבקש תיקונו. לא עמד בה כוח בנַדיה לבטל את הפגישות; בתחום הכפר הקטן מן הנמנע היה שלא יִפּגשו בכל יום, אך שניהם ידעו שטובה להם פרידה מפגישות אלה. נדיה מיאנה ללכת אחריו למקוה-ישראל, והוא לא ראה לפניו דרך טובה אלא לפרוש מן הכפר, שיושביו כבר התחילו לתת עליהם דעתם והיו משלחים בהם לשון רעה, כדי להניח לה לנַדיה שתבור לה בעצמה את דרכה. אם לא נעתרה ללכת עמו ולהיות אחת מהם, טוב לו ללכת למקום אחר, שלא יכול הלב להדיחו מעבודת חייו; אפשר חכמה גדולה היתה במחוקקים של אגודתם, כשלא הניחו לחבריה לשאת נשים עד אם קיימו שבוּעתם.

כשהודיע לאיכּר שהוא עוזב את הכפר היה מצר מאד. אפילו אשתו הבליעה בנעימה שכבר הסכינו עמו, ואף שאינו עדיין פועל כאחד הישמעאלים, להבדיל, מכל מקום, הוא בחור טוב ונוח לבריות ובסוף היתה להם אפילו תועלת כל-שהיא מעבודתו. אף מגידוב נפרד מהם בצער. כבר התרגל לבית ולעבודה, והכיר לו טובה לאיכר, שאספוֹ לביתו והכניסוֹ בעוֹל עבודה ומלאכה, שתעמודנה לו כשיבואו אל הנחלה; תחת ידו היה מנַער ענוג לפועל חרוּץ. עור פניו העדין והלבן היה עתה שזוף באור השמש וידיו גרמיות וחזקות; אילו נקרתה לו אמו על דרכו, אפשר ולא היתה מכּירה בעלם השזוף, פרוע-השׂער, הפוסע עתה בחולצת-עבודה ובנעל כבדה, את בנה יחידה, הרך והענוג, שהיתה רגילה לראותו לבוש מדים מבהיקים שכפתוריהם נוצצים ונעליו רכּוֹת ומאירות.

את המדים הניח עם יתר חפציו בתיבה, שהשאירהּ לפי שעה אצל האיכר, בעלית-הקיר, ורק את הדברים הנחוצים לו נטל עמו בצרור. מה לו רוב חפצים, אם עדיין אינו יודע מה יהא עושה מחר. בינתים התחילה חמה מנסרת ברקיע, מפיצה חומה ומיבּשת אגלי הטל; נעליו הרטובות כבר נסתפּגו אף הן וצרורות של חול דק התחילו נקלפים ונוֹשרים מהן תוך כדי הליכה. כבר יצא מתחום השדות החרבים והגיע לאֵזור הגנים והפרדסים של יפו. מאחורי משׂוּכות-צבּר גבוהות ועצי-שיטים דוקרניים ביצבצו עצים של תפוחי-זהב; כבר עברה עונת הפריחה ופרי קטן, ירוק ועגול, נולד רק עתה בענפים. הגשמים חלפו, השמש יִבּשה את האדמה והעצים כבר צמאו למים. גמלים ארוכי-רגלים היו מניעים גלגל, המעלה מן הבּארות דליים דליים של מים בהירים, וערבים יחפי-רגלים, מכנסיהם הרחבים מופשלים להם עד הברכּים, רוחשים מתחת לענפי העצים, מפתחים בורות מסביב לגזעים ומַשקים את האילנות העומדים בלבלוּבם.

עתה שקרב מגידוב למחוז חפצו, האֵט צעדיו והיה מפסיע והולך בשבילי הפרדסים עמוּקי-החול; רואה עץ-תמר גבוה מבצבץ מבין האילנות ומנענע לאטו את עליו; משתהה אצל פרצה במשוכת-צבר ומביט בפרדס פנימה. בשעה זו בודאי כבר עובדים חבריו בחַוַת מקוה-ישראל ודַריה לבדה נמצאת בבית שבפרדס, מתקינה להם סעודתם. מה יאמר ומה ידבר עמם? בודאי ישמחו לבואו, אך מה יעשה אצלם? אפשר הוא צריך להעביר על גאותו ולבוא מחר לפני הירש, באותה לשכּה מפוארת שזכרה לא מש מלבו כל אותם הימים, ולבקש שיקבלוֹ לעבודה במקוה-ישראל.

ככל שקרב אל פרדסו של אנטון אַיוּבּ, כן כבדו מחשבותיו וּצעדיו לאוּ. אך הנה הגיע לשער-האבן, וכבר הוא רואה גם את הבריכה המרוּבּעת, לוּח-מימיה מאיר בה כנגד השמש, ושׂה קטן קשור בחבל לשוֹקת, מלקק מים בצניעות. וכבר מתגלה והולכת גם חוּרשת עצי-הרימונים, שבענפיהם עוד נשתיירו מעט פרחים המבצבצים מבין העלים הירוקים, גביעים אדומי-יין עם לב-זהב; ואצל החורשה הבית הגדול ומעלותיו השחוקות מעט; המרפסת ריקה מאדם, הבית שקט בשעת-בוקר זו. מגידוב עולה במדרגות המעטות בצעד חרד, כאילו שב משליחוּת שלא עלתה יפה ובוּשה היא לו לחזור הביתה. אצל המַעקה עמד דוּד על חצבה של ברזל ושברי ענפים ושבבים בוערים תחתיה באש שקטה. מהסס הוא מַשחיל ראשו פנימה; לא הרבּה נשתנה כאן מאָז הערב הראשון כשבּא מיפו; החדר שחלונותיו מסורגים שׂבכת-ברזל גסה; הדרגשים מסביב לקירות, וּמלתחות-העץ בכל פינה, ומנורת-הנפט הקטנה התלויה על קיר; ורק הערבּוּביה מעט גדולה יותר, והסדר הנאה של הימים הראשונים שוב לא ניכּר כאן. בעד הפתח האחר הוא רואה את דריה כפוּפה על ארגז קש גדול, מעשה מקלעת; בזרועות חלוצות היא בוררת מתוכו כלי-לבן מעוּכים ובגדים בלויים, שעוד נותרו להם בטלטוליהם, ועורמת אותם ערימה אחת.

בקל שקט, שלא להחרידה, מברך מגידוב ברכת-השלום. דריה זוקפת ראשה העטוף מטפּחת לבנה ונותנת בתמיהה את עיניה השחורות במבָרך. מיד היא פושטת לקראתו זרועותיה וקוראה:

– אכן, זה מגידוב, ראוֹת פניך לא פיללתי היום; בוא הנה, יקיר, בשעה טובה באת לנו, צריכים אנחנו לך, צריכים. ואפשר לא סרת אלינו אלא לשעה קלה? – סיימה בהיסוס, כאילו בּיקשה שיוציא מלבּה את הספק.

– לא, לא, לא לשעה קלה, להישאר עמכם באתי, עד סוף הימים, – מיהר מגידוב להשיב, וחש פתאום שכל דאגתו ניטלה ממנו במחי-יד והרהוריו הכבדים שליווּהוּ על דרכּוֹ נתבדרו כלא היו.

עודם מדברים בנעשה פה ובנשמע שם והנה נכנס מישה עמוּס אגוּדת ענפים יבשים והניחהּ אצל החצוּבה. אף הוּא קיבּל את מגידוב בפנים מאירות ומיד זירז את דריה להקריב לאורח כוס תה עם מעט מרקחת ששרדה בצנצנת, כי אזל אותו יום הסוּכר מכליהם, ואף פרסו לפניו פת לחם וישבו וסיפרו עמו מקורותיהם באלה הימים; פעם מהסה מישה את דריה, משסע דבריה בתנופת-יד חטוּפה וחוזר ומסַפּר הכל מתחילה, בנוסח שלו הרואה טובות; ופעם נכנסת דריה בדבריו ומעמידה את הסיפור על נוסח שלה ומקצצת בכנפיו של מישה בלא רחמים.

נחת לא היתה בדבריהם. בשוב החבוּרה אחר ימי הפסח מביקורה אצל פינס בירושלים, בא עמם הירש בטרוּניה גדולה. אם ביקשו להיות איכרים – יֵשבוּ תחתם ויעבדו אדמה. השדות צריכים פועלים ולא רועי-רוח, ואין פועל אלא מי שעיניו נשואות לעבודה, כמו הישמעאלי המחכה ביום גשם, אפשר יתבדרו שמים ויהא נשׂכר לעבודה אפילו שעה אחת; מעתה שוב לא יוכל לשלם להם שׂכרם ליום, כאשר נהג עד כה, אלא בקיבּוֹלת, על פי מכסת עבודה שישית עליהם. אמנם, הערביים עובדים בשׂכר של יום, אך הם אינם מוציאים עבודה כאיסר. אין קוּפּת החוה יכולה לשים פדות בין פועל לפועל, ואין לפניה משׁוא-פנים, ולפי העבודה – שׂכרה…

ואולי היתה הרעה נפתחת מכאן, אך החברים התחילו לוקים בבריאותם, זה בקיבה מפני המזונות הרעים וזה בקדחת, שנתנה בהם סימניה ומַתשת כל כוחם. גם עכשיו חולים שנים מחבריהם, ורק על פי השתדלות חברם החדש, הדוקטור שטיין, קיבלו אותם בבית-החולים הצרפתי ביפו, ולוּריא, שהלך להביא לחם מן העיר, יסור אליהם לדרוש בשלומם.

אולם הבריאים לא נתיאשו והמשיכו לעבוד בתנאים החדשים. ראה הירש שאין הוא נפטר מהם, הציע להם קרקע להתישבות; אולם האדמה שביקש לתת להם אדמת-חוֹל היתה כמו בראשון-לציון, שלא תצלח למזרע, והם הלא פלחים ביקשו להיות, עובדי-אדמה כאבותיהם הקדוּמים, שיהיו הולכים אחר הבהמה, חורשים, זורעים ומוציאים לחם מן הארץ; אדמה זו של הירש אפשר תצלח לנטיעות, ואם כּן שוב יהיו תלויים בחסדי פקידוּת, ועד שתתן הגפן פריה יהא עליהם לכוף גבּם כאנשי ראשון-לציון ולאכול לחם חסד כבני שַׂמַרין, – והאם בשביל כך הוחילו שתי שנים מרות?…

עתה, כשראה הירש שעַם קשה-עורף הם, ניאוֹת להציע לפני הבּרון את תכניתם למושבה של מופת. הן גם נטר ז"ל חשב עליהם מחשבות טובות והאמין בשליחותם הגדולה. ביקש הירש שיתנו לו תכניתם כתוּבה על גבי הנייר; עשׂו לילות כימים, כתבו תקנותיהם על כל תגיהן וערכו תכניתם לכל דקדוקיה, ועתה מעיין הירש בכתבם, לפני שישלחהו לפּריס.

עד שסימו לסַפר קורותיהם לפני מגידוב שב לוּריא מיפו. ברגל בא, בלא חמור, כי מיאן האופה לתת לו מלחמו עד אם יסלק את החוב הקודם, כאשר הבטיח לו אתמול נאמנה. גם ר’ צלאל בעל-תבואה לא יוכל להלווֹת להם עד אין קץ. לוריא הטיח את דבריו ברוגז; אפילו הוא, העליז והבהיר, כמו נדלָה מקור שמחתו ובא עד משבּר. קיבּל את מגידוב ברוח שקטה, ישב לעומתו ואמר באנחת-יאוש:

– אלה פני הדברים, יקיר, בודאי כבר סיפּרו לך דריה וזיצר כל החדשות כולן; אך אם לא הלכת אצל האופה ולא ראית שם את החשבון, ולא סרת אל בית-החולים, ולא ראית את פני הקודחים – עדיין אינך יודע כלום…

שתיקה ירדה עליהם, עצוּבה ומדכאה את הלב. דריה יצאה אל הדוּד, להשבּיח את האש בחצובּה; עתה, שלא הביא עמו לוריא אפילו ככר אחת, תהא כל סעודתם פולים במים חמים; וזיצר שכב פרקדן על דרגש פרוע, טרף את השמיכה האפורה ועשה אותה כמין צרור ושׂם אותה למראשוֹתיו, ואחר שילב ידיו על ערפּו והיה מבּיט בתקרה, שאַנקוֹל יתום היה תקוע בעיבּורה בשביל המנורה.

מדירת בעל-הבית שבקומה העלית הגיע קול נגינה עליז של תיבת גרמוֹפוֹן. כולם הטו אוזן לצלילים השׂמחים, שנראו להם כּבאים מעולם אחר, ונשתקעו בהרהורים. פתאום קרב זיצר וישב על הדרגש, מחא כף אל כף וקרא בהתעוררות:

– ואף על פי כן, אומַר לכם, נכון אני להישבע שתהא לנו אדמה! כבר עברו ימים אחדים שהירש מעיין בתכנית, ואילמלא רצה להציע אותה בפּריס כבר היה כמחזירהּ לנו וחסל, לא איש כמותו ימנע עצמו מתענוג כזה! אולם מאחר שעד עכשיו לא השיב כלום, מַשמע שאמר לו הבּרוֹן שיחיה בזה הלשון: כך וכך, אדוני הירש, אתה תן להם אדמה כאשר ביקשו ויבנו להם מושבה כחפצם… אך מכיון שאדוני הירש רשע מרוּשע ועינו צרה בּנוּ, עדיין לא נזדרז לבשׂר אותנו הבשורה הטובה, שיכולה, חלילה, לדשן את עצמותינו, אך סופו שבעל כרחו יהא בא אלינו ונותן לנו מבוּקשנו…

איש לא השיב לו כלום. לוריא קם ויצא לחדרה של דריה, ומגידוב תלה בזיצר עינים מאירות, כאילו דבריו השיבו לו את רוחו.

בין השמשות חזר קומץ החברים מן העבודה. כולם שׂמחו על מגידוב ואף יָשבו עד מהרה את מבוּכת לבו. מכיון שמיעוטם של החברים בלבד מסוּגלים עתה לצאת לעבודה, ולוּריא לא יצלח אלא בשביל שליחות ליפו, יִשאר מגידוב לעזוב את דריה בבית, ומישה זיצר, שכּבר התגעגע על מעדר והיה טוען שגבו נתרפה ממלאכת-נשים, ישוּב עמם לחוה; ושתי ידים גרמיות כּשלוֹ ישבּיחו עד מהרה חשבונם בעבודה. מגידוב שׂמח על דבריהם מאד ולבּו רחש להם טובה, שיוכל לעבוד במטבח ולא יצטרך לחסדו של הירש.

עד מהרה שוּב ראה עצמו חברם לכל דבר, והם אף הם קירבוהו כאילו לא פרש מהם אפילו יום אחד. תקותם חיממה את לבּו ואח היה לצרתם. עתה עמד הבית כולו בסימן תשוּבה מהירש, ואמנם לא ארכו הימים ושני חברים שבו מן החוה בצהרי היום, נטלו ידיהם, החליפו בגדיהם והלכו להתיצב בלשכּת המנהל. הוא קרא להם בדבר תשובתו בענין התכנית שערכו. כל לב יִחל לתשובה טובה וכולם היו נושאים עיניהם לסימטה שבין הפרדסים, אפשר כבר חוזרים השליחים מן הפגישה.

אך ההולכים שבו הביתה רק אחר שעה ארוכה ופניהם עצוּבים. מיד קראו לאסיפה גדולה והתחילו מדיינים בתשובה שהביאו עמם מהירש; הוא הסכים להעביר את תכניתם לפריס, אך לא כל סעיפיה ישרו בעיניו. מתוך שהוא מכּיר את כּבוד הבּרוֹן יועץ הוא להם למחוק ממנה שני סעיפים בלבד, זה שאומר כי משקם יהא משותף לכל וזה שגוזר עליהם לפי שעה לא לשׂאת נשים. תנאים אלה, אשר להם, לא די שאין בהם לעורר את אמונו של הבּרוֹן במפעלם, עוד יכניסו בלבו חשד שיש בהם מריח הצעירים המתמרדים ברוסיה מולדתם, המבקשים להפקיע את הבריות מרכושם ואין בלבם לא אֵל ולא אהבת-אדם, והם רוצים לקעקע כל הבירה ולהחזיר את העולם לתוהו ובוהו.

קל היה לו להירש לעוּץ להם עצה כזאת; אך בשני סעיפים אלה צרורה היתה כל אמונתם, ובלעדיהם כאילו עקרו מלבּם שתי יתדות שסמכו אותם בכל תלאותיהם. הרבה היו מדיינים, זה בכֹה וזה בכֹה, עד שנתעוררו מעטים ושאלו עצמים, הטוב להם לאבּד כל עולמם בשביל שני הסעיפים?

מרדכי השקט והעניו, שלבו יצא בגעגועים אל נערה יפהפיה במינסק, שאף היא הגתה לו אהבה רבה, אמר כי בענין נישואים אין להם להתעקש. סוף סוף דרך עולם הוא, שיהיו בחורים נושאים להם בתולות, ואין ללכת כנגד הלב שהטבע עשאוֹ אוהב מנעוּריו; והרי אף הם עצמם לא גזרו על הנישוּאים מכל וכל, ואם יבוא הדבר שנה אחת קודם לא תעברנה אותם הנשים על דעתם, וחפשים הם לעשות כרצונם, הרוצה יקח אשה ומי שלא יאבה ישאר בגפו, אין אונס, אך את הסעיף מוטב להם למחוק ולא יעוררו על עצמם חמתו של הבּרון; הן התקנות הן בשביל החיים ולא החיים בשביל התקנות.

נתעורר אַברם פלח, שהיה נקרא כך בפי חבריו על רוב חיבּתו לארץ זרועה ואמר בשׂפה רפה, שבענין האדמה המשותפת ראוי להם להעביר על התקנה. בכליון-נפש ובגעגועים לוהטים היה נושא עינו לאדמה וּבדימיונו היה משתעשע בכברת-ארץ שכּולה שלו. בשביל דרכי-שלום לא יצא לעורר על תקנתם, שתהא הקרקע שייכת לכולם וכל עבודת המושבה משוּתפת, אך בסתר לבו היה מתגעגע על אחוּזת-קרקע קטנה שתהיינה רגליו דורכות בה וידיו הופכות בה, והוא יהא לה אב וּפּטרון, חורש רגביה וזורע ניריה; היום יקבּע כלונס בגדרהּ ומחר יטע בחצרה ערוגת פרחים; ובלילה יהא חולם על משכּבו כיצד מצמיחה עתה החיטה, וביום יהא מלטף ראשה ומבקש שתהיינה שבּליה מלאות; ולא תהא שמחת לבו שלמה אם לא תהא השדה שדהו והבהמה בהמתו וכל גרגר בשבּלת פרי כּפיו. באביב זה כבר כלתה נפשו לנחלה, והחיים הערירים בציבור היו לו לזרא. היתה לו יד מבורכת והיא צמאה למלאכה. כשתיקן לעצמו זוג מגפיו, שכבר פערו פיות מהליכה רבּה, נדר לפני החברים, כי עוד באלה המגפים יזכּה לדרוך על נחלתו, ולא יחליפם עד אם יהא מהלך בהם אחר סוסו ופותח ניר בשׂדהו. אך כשהתחילו שוב המנעלים מִתבַּלים והוא משתדל לחזקם ולאמצם בחוטים ובברזלים, היתה נפשו קצרה מאד ורגזו גדול. עתה היה טוען שאסור להם להניח לאותה תקנה שתהא להם לרועץ ושבגינה תידחה חלילה התנחלותם. אין הירש עשוּי להבין את רחשי לבם, ואם הירש כך הברוֹן לא כל שכּן, ואם הם מבקשים מידיהם עזרה, יפה להם ויתור קל מבּיטול שלם. הן לישב את הארץ באו, ואם תהא האדמה משותפת ואם לָאו אין זה מגופו של ענין, וחלילה להם שתישבר הכד על המבוע…

אך דבריהם המפייסים של מרדכי ושל אברם פלח העלו את חמתם של המתנגדים. אם עד כאן הגיעו דברים – הלא טוב אילו נשארו בראשון-לציון, קיבּלו שם נחלה והיו באים אל המנוחה כיתר חבריהם, שאין ביניהם ובין האיכרים כלום; והיש להם עתה צלם אנשי בילו? הבכדי התענו וסבלו חרפת רעב ויסורי הירש, שיהיו עתה עוברים על עיקרי אמונתם? הלשם כך עמדו בכל סערה שתהא עתה כל רוּח מצויה עוקרתם משרשם, וסופם מתרפסים לפני הפקידות ומקבלים מרותה ככל הישוב?

לילה תמים לא שקטו הרוחות, שתי פעמים הוסיפו נפט למנורה והשבּיחו אשהּ, ועם בוקר חזרו השליחים לפני הירש וביקשו ממנו שישלח על דעת כל החברים את תכניתם השלמה, כאשר ערכוּה בתחילה, לכל פרטיה ודקדוקיה; שאין הם יכולים לוָתּר בה על הקל שבסעיפיה וכל שינוי קטן, אפילו יהא כקוצו של יוד, בנפשם הוא ולא יוכלו לשאתו. הירש קיבּל את התכנית מידיהם באבק של לעג בעיניו, אך פניו הבּיעוּ כובד-ראש. קימץ כתפיו הרחבות קמיצה כל-שהיא, כאילו ביקש לומר: רצונכם כבודכם, אך ראו הזהרתיכם; שׂם את הניירות במגירת שוּלחנו הקטן יפה-החיטוּבים ופטר את כּוּלם מלפניו בלחיצת ידו הבשׂרנית.

לבּו של מגידוב היה עם שלוּמי אמוני התכנית. מטבע ברייתו עשוי היה שלא לכוף ראשו לפני שוּם אדם, וגם כאן כבר ניתן לו לעמוד בנסיון, אף שיצא ממנו וידיו על ראשו. אך הוא לא ניחם על כלום; לא על חינם פנה עורף להירש והלך יחידי לראשון-לציון; לא על חינם השיב להוריו כספם ששלחו לו בשביל שיחזור לביתם, ימשיך לימודיו ויחוֹן את שׂיבתם, ולא יפלו עצמותיו במדבּר. אף הוא האמין כי תשובתו של הברון לא תאחר לבוא ותגאל אותם בבת אחת ממצוקתם; ואפילוּ הכבּיד עבּד אל-עזיז המשגיח את אכפּו עליהם, כאשר ציוה אותו הירש, כדי להוציא מלבם את משוּגת הנחלה, לא נפלה בהם רוחם, והם נשאו סבלם בדוּמיה, מיַחלים ליום ישועתם.

בינתים היה מגידוב עובד בבית, על יד דריה, מבקש להקל עוּלה ככל שידו מגעת, מקושש עצים ושואב מים, אף נותן עינו בקדירות וטורח להשביח מעט תבשילם של החברים היוצאים לעבודה. במוצאי-שבת, שעה שהכל חייבים לשתף עצמם בכביסת הלבנים, הוּא ממלא מקומו של חבר יגע, משלחו לישון ותופס מקומו אצל הגיגית; ופעמים הוא מכיר בחברו שרוּחו נעצבה פתאום והוא משלחו הביתה ואומר לו, אפשר יכתוב מכתב-געגועים לרֵע, שימיס את לבו ויטע בו אמונה חדשה…

ולפני המועד שקיווּ לו נפל דבר גדול בחייהם. יום אחד, חם ולוהט, נקראו לבוא לפני המנהל הירש. הפעם לא הלכו להחליף בגדיהם ונכנסו מיד ללשכּתו, עטופים זיעה ושחורים מאבק השׂדות, תמהים בשל מה הבהיל אותם הירש באמצע עבודתם. נתכנסו סביב שולחנו; הירש ישב בהרחבה בכורסת-העור העמוקה ואמר ספק בנעימת צער ספק בשמחה לאֵיד:

– אם כן רבּותי, קיבלתי כאן טלגרמות אחדות, שיש בהן נגיעה כל-שהיא בעינינכם…

כּפף עצמו אל עבר השוּלחן הקטן, פישפש במגירה, הוציא ממנה צרור גליונות ושיקע בהם ראשו:

– הנה, טלגרמה זאת, אם איני טועה, מכבוד הבּרון היא… הוא קורא לכם אנשי-הפקר שאין בהם אמונה. אין הוא רוצה כלל לעיין בתכניתכם המפורטת ומסרב לתת לכם קרקע להתישבוּת… וכאן, טלגרמה זאת, מחברת כל ישראל חברים היא באה; בטלגרמה זאת נאמר שאין אהבת עבודה בלבבכם ומקומכם לא יכירכם במקוה-ישראל, לכו באֹשר תלכו ואל תשעו אל ישועת החברה… וזאת הטלגרמה האחרונה, כפי הנראה, שהיא מאת הרב הראשי לצרפת; הוא סבור שאתם בני-בלי-דת ומוטב שתלכו לכם מכאן, שישיבתכם בארץ-הקודש יותר משיש בה מצוָה יש בה עבירה…

כשפסק לקרוא לא הרים מבט עיניו והיה מלטף בשקידה את חתימת זקנו המטופח. הנאספים לא האמינו למשמע אזנם – האפשר וזו התשובה שחיכּו לה, כזאת עלתה להם אחר שנות יסורים ועלבּון? מרוב תמהון היו מחרישים. פתח שוב הירש ואמר כמשתתף בצערם:

– הנה כן כן, רבותי, הן אמרתי לכם בשעתו… אילו בקולי שמעתם, אפשר היה סופכם אחר, ועתה אין לפנַי אלא גזירה שעלי לקיימה. ואולם כיון שאני מצוי במקום ואני מכיר את צרת לבכם, אומַר לכם על דעת עצמי, בלא לשאול תחילה את פי שולחַי: מי מכּם המבקש לנסוע מכאן אתן לו הוצאותיו, ואולם מי שאין בדעתו ללכת יהא צריך לחפשׂ לעצמו עבודה במקום אחר… ועד שתמצאו עבודה אחרת אקצוב לכם עוד זמן-מה, שתוכלו לעבוד כאן בחוה…

חפוּיי-ראש חזרו אותו יום הביתה ובארוחה שהגישו להם דריה ומגידוב לא נגעו. התמיהה והעלבון גדולים היו מן המכה שהוכו. כבר הסכּינו שתהיינה תכניותיהם מתבדות ונמוגות כענן בוקר, ועוד לא תמה אמונתם כי ביום מן הימים יבואו אל הנחלה; אך שיהיו קוראים להם אנשי-הפקר ויבקשו לפזרם לכל רוח – דבר זה קשה היה מכּל מה שידעו בארץ הזאת. ולא איש מן הרחוב טפל עליהם אשמות אלה, הלא הבּרון עצמו, זה האיש הפלאי שחלם חלום שיבת ציון ופנה כה וכה לבקש לו אנשים שיוכלו לקיים חלומותיו…

מרוב צער ועלבון פנו מהם אחדים לבקש עבודה במקום אחר, ויתרם עוד נשארו עובדים בחוה. אותם ימים הגיע למקוה-ישראל בעל-מלאכה גרמני, שנדרש להקים מצבה על קברו של נטר, והוא ביקש מהירש שינתנו לו הצעירים המשׂכילים לעזרה, כי רק עמם הוא יכול לכלכל את מעשיו. היו מעטים עובדים עם הגרמני ומביאים הביתה פרוּטותיהם להחיות את שארית הפליטה. ולימים מצא לו זיצר עבודה בפתח-תקוה; בערב שבת חזר הביתה ברגל וסיפר ברוב עסק כיצד קיבּל שם פניו יהודי בעל זקן ופיאות, הדומה לרב ולא לאיכּר, ואמר לו בהיסוס: רחמנוּת עליו, הן לא יֵדע להחזיק מעדר, ואף על פי כן צריך לתת לו עבודה, יהודי הוא וצריך פרנסה… גזר וקיים. וכשראה ידיו הגרמיות של זיצר מושכות במעדר בכוח של גוי, להבדיל, לא הניח לו ללכת ביום ששי, פן לא ישוב אליו אחר השבת…

שנים מן החבוּרה מצאו להם עבודה בעקרון, אחר שגדל שם הישוב והבּרון הוסיף לה משפחות על משפחותיה. ואילו יתרם נפוצו בפרדסים שמסביב לביתם, מקצתם אצל יהודים, שרכשו להם כאן נחלות נושאות פרי, ומקצתם אצל ערביים, מבקשים יום עבודה בעידור הקרקע או בגיזום הענפים היבשים, ככל שהביאה עמה העוֹנה. עתה, שחבורת העובדים אצל הירש כמעט שנתפרדה, מצא מגידוב את השעה כשרה לצאת משעבּוּד המטבח ולמצוא גם לעצמו עבודה שׂכירה. כשהיוּ עוד כולם עובדים בחוה קיבּל באהבה את העבודה אצל הכּיריִם ובלבד שלא יהא נצרך להירש; אולם עכשיו, כיון שהותרה הרצועה, ביקש לחַלץ עצמותיו ולצאת לעבוד אדמה כיתר חבריו.

בשׂמחה רבּה קם יום אחד ללכת לעבוד בפרדס; שכן ערבי, שהיה מציץ לפעמים לחצרם, הסכים ברובֹ נימוס לתת לו עבודה בעידור. מגידוב היה בודק לעצמו את שריריו שנתרפו מעט בימים שהיה עובד במטבח, חושש שלא יהיו הערבים מלעיגים עליו בשעת עבודה, אך הם קיבלוהו בכבוד גדול. זו להם פעם ראשונה שהם רואים אדון מאדוני אירופה, שיהיה עובד עמם כאחד העם פשוט, נוטל מעדר ועומד למלאכה בלא שהיות. אולם חוּשם לחש להם, שאין זו אלא מהתלה של אדון, אפשר תייר מארץ רחוקה שנמאסו עליו חיי התפנוקים, והוא בחל במנעמיו, הניח ארמנותיו, ובא לכאן לחַלץ מעט עצמותיו הרכּות; על כן קיבּלו פניו ברוּח שפלה והיו מקריבים לו מאכלם ברוב נימוס ומבקשים לעשות למענו כל עבודה קשה, משמשים אותו בהכנעה ועושים רצונו קודם שביקש; אפילו המשגיח העומד עליהם, שלא נשא פנים לשום בריה, היה אף הוא טורח לפניו ומתכבד בכבודו.

מגידוב נבוך מאד וביקש להסביר לפניהם בכל לשון של הסבר שאין בינו לבינם אלא שינוי הבגדים בלבד וכל עיקרו פועל פשוט החי מיגיעתו כמותם; אך הם היו מגחכים מטוּב-לב, אינם נותנים אֵמון בדבריו ואומרים שמכּירים הם בו שהוא מבקש להוליכם שולל, ואם הוא משתדל להתחפּש נוֹח גם להם בכך; ושוב התחילו מתחרים זה בזה, כגון מי יקדים להגיש לו כד המים ומי יבוא לעזרתו בעבודה, שישׂיג את הפועלים.

אך לא ארכו הימים וכל השערותיהם נתבדו. ראו שכל דבריו של אותו בחור מן היהודים אמת וצדק ואינו אלא איש עלוב היגֵע לפרנס נפשו בצמצום, ואין מאחוריו לא אוצרות גדולים ולא ארמנות תפארת, וכל עיקרו אורח-פורח שכיסו נקוּב. וכשנתחוורה להם אמת זו פנו אליו עורף, ולא די שפסקו לרקד לפניו, עוד היו מלעיגים על הליכותיו וצוחקים למיעוט כוחו; משיתים עליו כל עבודה קשה ומעבידים אותו בלא רחמים.

ומגידוב, כשם שלא נתן בתחילה דעתו על כרכוריהם הנרגשים, כך נשא לאחרונה את לחצם בשלוה; כל עוד נמצאה לו פּה עבודה ושׂכרו הקטן ניתן לו יום יום לא ראה עצמו רשאי להפּטר מכאן. דריה היתה מצפה לכל פרוּטה, שתוכל להאכיל את בני הבית; חברים הרבּה לא היו עובדים כלל, מהם יושבים תוהים ומַשמימים ואינם עושים כלום, מהם חולים בקדחת, שתקפה עליהם מאד בימים אחרונים, שוכבים בבית או בבית-החולים; ואל המעטים שהיו עוד עובדים הוטלו העול והדאגה שלא תיכּרת הפת מפיהם.

על כן עשׂה מגידוב כמיטב כוחו והיה טורח באורך-רוח ונושא בשקט ובענוה את כל דברי הלעג והבוז של הערבים ואינו משגיח בהם כלום, ורק לזקן שבחבורה הוא מרים מבט של תודה, מפני שגער פעם אחת בצעירים על שהיו מתקלסים בו שלא הביא פת בסלו; הוא הושיבוֹ אצלו על מחצלת, אסף תחתיו את רגליו המצומקות כענפים יבשים ובצע עמו פתו והגיש לו מזיתיו הכּבוּשים; וכך היוּ סוֹעדים ביחד, בשקט ובענוה, אין חבורת הפועלים מהינה לעלוב בו, ורק בלבו צרבה הבושה כגחלת.

פעם אחת בשעת צהרים, השמש היתה משפיעה רוב חוּמה וכל הפועלים מנמנמים בצל סוכה פרוצה, קרא להם המשגיח שישובו לעבודה. לאים קמו מתנומתם, שלא היה בה כדי חילוץ עצמות, פושטים זרועותיהם בעצלות ועוד השינה המתוקה לנה באבריהם. פתאום חש מגידוב שאין בו הכוח לקום ממקומו. בשארית אונו ננער וקם על רגליו. הוא חש את ברכיו מתפקקות תחת משׂא גופו וראשו לוהט כתנור. אסף את כל כוחו והיה משדל עצמו שזו תנומת הצהרים הוגיעה את גופו ורק יטוֹל את המעדר ביד ויגיעתו תחלוף כהרף עין. אחז במעדר, אך יגיעתו לא חלפה. בשארית כוחו ביקש להרכין עצמו על עבודתו, אך לא עלה בידיו לתקוע את המעדר בקרקע. הערבים כבר נתקדמו ממנו מרחק רב והיו מחזירים אליו ראשם בצחוק ומרמזים לו בידיהם שימהר וידביקם חיש מהר. לא היה משגיח בקריאותיהם ועוד ביקש לנַצח יגיעתו הרַבה, אך כשכּשלו כוחותיו היה הולך וחוזר אל כד המים המוצנע בצל עצים ומושך ממנו סילונים סילונים, עד שצלעותיו רחבו ובטנו צבתה מן השתיה הגסה; אחר שמילא גופו מים ולא רוה, עוד ביקש לכבּות את התבערה שבקרבו והיה שופך מים לפיו ומתיזם על חזהו משיב נפשו רק כהרף עין. הערבים, שהיו רואים אותו שב והולך אל הכד, היו ממלאים פיהם שחוק, מצעקים בבדיחוּת-הדעת ואומרים, כיון שבא ממדינות הים הוא מרבּה שתיה כמו דג במים… כך היו הולכים וצוחקים, עד שנתן עליהם המשגיח קולו והיסה אותם בגערה. הוא קרב למקומו של מגידוב, שביקש עתה לאמץ כל כוחותיו להחזיק במעדר כתיקונו, אך דבר-מה עמד לו למכשול, כמו בחלום ביעותים שמבקשים בו לשוא לאחוז בדבר ההולך ונשמט מן היד. המשגיח שלחוֹ הביתה ולא שילם לו שׁכרוֹ, והוּא נטל את מעילו שהיה תלוּי על עמוּד הסככה ועזב את הפּרדס כּוֹשל ויגע, כשכּל גוּפוֹ בּוֹער באש.

החברים, שישבוּ אותה שעה בבית, נבהלוּ ממראה פּניו. עיניו היוּ דולקות באש זרה ומסביבן עיגוּלים שחורים, וכוּלו ככלי שבוּר. מחלתו היתה מחוּורת להם די הצורך, שכּבר ראו כמותה פּעמים הרבה. אף דוקטור שטיין חברם, בבואו עם ערב לביתם, לא היה צריך בעיוּנים ארוּכים ואישר השערתם על פּי מראה עיניו: קדחת רעה.

דוקטור שטיין, אשר עוד בחוץ-לארץ ראה עצמו חבר לבני בילוּ, כתב שמו באגוּדתם מיד כשעלה בחוף יפו וביקש לצאת לעבודת שדה ככתוּב בחוּקותיהם. תחילה נענוּ לו מפּני הכבוד, אך עד מהרה לא הסכּימו שיהא משכּיח תורתו, שרבּים צריכים לה כאן; חטא הוא שיהא רופא עוסק במלאכת ידים והחולים יהיוּ מיחלים לרפוּאה. תחילה היה כמסרב ואחר קיבּל סברתם. דוקטור שטיין למד תחילה בגימנסיה של בּיאליסטוֹק ואחר יצא לליפּסיא ושם גמר חוק לימוּדיו וקיבּל סמיכה לרפּא חולים. איש צעיר היה, רחב-כתפים, אך שלא כגוּפו היוּ פּניו צנוּעים וענוותנים; עיניו החוּמות קבוּעות לו עמוק מתחת לגבּוֹת הבּלוּטוֹת ושׂער ערמוֹן-כּהה מתבּדר לו על מצחוֹ החרוּש קמטים דקים, שלא לפי גילו. הוּא היה מבּיט סביבו בשלוַת חכם ומבּטו החם והלוטף מבקש לחדור לנבכי הנפש. הוא אהב את העיוּן ועיניו היוּ עייפות מרוב שקידה על ספרים בחדרו הקטן ביפו, באור מנורה דלה, אחר שהיה שב מטלטוּלי-דרך ארוּכּים וקשים. אפילוּ על גבּי חמוֹרוֹ לא פּסק ממשנה, וכשהיה רוכב מיפו לראשון-לציון היה מוציא ספר מתיבת-הרפוּאות שהיתה עמו ומעיין בו בדרך. מורא היה בלבּוֹ אפשר תישכח ממנוּ תורתו בארץ השממה הנידחת ויהא מפגר אחר חבריו הרופאים, המסתופפים בהיכלי מדע וחכמה.

כשבא לארץ ביקש בכל לבו לעבוד בשדה ובכרם, אך חבריו החזירוּ לו אוּמנוּתו והיוּ טוענים שרבּים כאן החליים וּמרפּא אין, ומי יודע מתי שוּב יעלוּ הגלים בחוף יפו רופא חסר-דעה, שיניח עשרו מעבר לים ויבוא לחיות כאן במדבר שממה… לקטוּ החברים מיטב בגדיהם, מזה מגבעת עגולה קשוּית-שוּלים ומזה אפוּדה של קטיפה שחורה – הכל בגדים נאים שהביאוּ עמם מעבר לים ולא היה בהם כאן שימוּש, והלבישוּ אותם את חברם הרופא, שיהא מכוּבד על הבּריוֹת וּמקוּבּל על הנשים, והושיבוּהוּ ביפו העיר לרפּא שם חולים.

אך לא איש כדוקטור שטיין יהא חובק ידים ומחכה בביתו לחולים. מיד שׂכר לו חמור והיה מטלטל עצמו מישוּב לישוּב, חוקר ביצות של קדחת ובודק החולות שהיוּ מעלים אֵדים רעים, ודורש בספרים ומבקש בהם עצה, כגון מה יֵעשׂה כדי שיהא אויר המקום צח ואנשיו בריאים. זכר כל איש בישוּב, ידע מוּמי גוּפו וצרת לבּוֹ, ולא יצאוּ ימים רבּים והיה אהוּב על הבריות והם מקבּלים אותו כאח וּרע. ואף שהיוּ כוּלם מכבּדים אותו ומשתבּחים בו לא נתרחק מחבריו הבילוּיים, והיה רואה עצמו אחד מהם, שוּתף בחוּלם וּבשבּתם, מרפֹא גוּפם וטורח להשבִּיח רוּחם.

אותו ערב בא עם תיבת-הרפוּאות שלו, שהיה מטלטל עמו בכל דרכיו, הציץ בפניו של מגידוב ונאנח:

– הרי לך עוד אחד שנצטרף למנין הקדחת…

ולפני שבדק את גוּפו פּתח את תיבת-הקסמים, הניח לפניו קומץ של אבקות חינין ואמר:

– מרוֹרות אלה תהיה בּוֹלע עד שתסתאב… – ואחר העמיקו קמטי מצחו והוסיף באנחת-יאוּש – בבית-החולים אין מקום להניח את הראש ויהא עליך לשכּב בבית עד שתבריא.

הרכּין עצמו על דרגש החולה, ליטף לו ראשו בחיבּה וברחמים; ומגידוב כאילוּ ניטל ממנוּ כל משא גוּפו; לא חש במצע הבוער באש ולא בפעימת לבו הגדולה, ונדמה לו כאילוּ היה מרחף בעולמות עליונים שאין בהם לא חלי ולא יסוּרים.

באש גדולה באה עליו המחלה והציתה כל אברי גוּפו, סתמה נשימת אַפּוֹ, טילטלה אותו טלטלה רבּה והרעידה אבריו עד ששיניו היו נוֹקשוֹת זו בזו. פּעמים שהאש היתה כבה, הולכת כלא היתה ומשיירת אחריה גל עצמות יבשות וחרוּכות, שהרוּח אין בהן לחיות; ושוב חוזרת האש ופוקדת אותו אחר שהיה קלה ומבעירה בו כל קרביו, מציתה עיניו בתבערה גדולה ולופתת את חזהוּ בחישוּק של ברזל. חום הקדחת היה מביא עליו חלומות מַדוּחים, כל כלי שבּבית מתעצם וגדֵל עד אין שיעוּר, ורחש של חבר מבעיתוֹ ומזעזעוֹ בכל גוּפו, והוא מבקש להתמלט מן המיטה ולברוח מכאן, עד שאוחזות בו ידי חבריו וטורחות להרגיע את רוּחו.

פּעם אחת, בשעה שבין הערבּים, הוּפתעו דרי הבית לראות את נַדיה באה בביתם. נודע לה מפּי דריה, שבאה להתאָרח אצל ידידיה בראשון-לציון, כי מגידוב חלה בקדחת, והרי היא באה לקיים מצות ביקוּר חולים. מטפּחת צבעוֹנית היתה כרוּכה לה על ראשה, נקוּדה פּרחי-שדה, ושׂמלה בהירה מלטפת את פּרקי גוּפה. הביאה עמה משב של עלוּמים וחן אשה, ושני החדרים הקודרים עטוּ מיד שמחה ועליצוּת, שכמוֹתן לא ידעוּ זה ימים רבּים. אף צרור קטן הביאה עמה, תרנגולת מוּתקנת לבישוּל ומיני מזונות לסעודה, ולא יצאה שעה ארוּכה וכבר קשרה סינר לבן למתניה והיתה טורחת אצל החצוּבה ומבעירה בה אש, וכל שוכני הבית מבקשים קירבתה, עומדים עליה מוּכנים לשמשה בכל עבודה קשה, אף שזה לא כבר השתמטוּ ממעשה-קדירה והיוּ טוענים שלא באוּ לכאן בשביל לעבוד מאחורי הכּרים כאותה שפחה חרוּפה…

ראה מגידוב את נדיה באה בהילוּכה הקל והנלבּב, חשב תחילה שהוא רואה ממראות הקדחת שהיוּ טורדים את נפשו עד כלוֹתה, אולם דוקא אותו יום הוּנח לו מעט מחָליוֹ; ורק אזניו היוּ מצילות מרוב חינין, שהיה בּוֹחל בפקוּדת דוקטור שטיין, עד שדימה לשמוע את דמו מפכּה בעורקיו, ולבּוֹ היה הוֹמה וּמהמה כמבקש לקפּוץ מסגוֹרוֹ. אך הפּעם לא היה ספק שזו נדיה עצמה באה לפקוֹד אותו בחָליוֹ. שעה קטנה ישבה על התיבה שאצל הדרגש והחזיקה את כּפּוֹ בשתי ידיה והיתה שואלת אותו דברים של מה בכך, כמה חינין הוּא בּוֹלע ליום והאִם האבקה מרה מאד; ואחר קמה ממקומה ויצאה מעמו, ורק בעד דלת הגזוזטרה עוד היה רואה אותה בּוֹחשת בקדירוֹת והבּחוּרים סבים עליה ומטרידים אותה בעזרתם.

חלש מדי היה שיוּכל לשתף עצמו בשמחת הבית; והיה שוכב ונותן לשמחה שתבוא עליו כרוּח צינה מלטפת הבשר בנעימות; שלוה באה עליו עתה עם עגמה שקטה. אם כן, נדיה, נדיה שהניחהּ בראשון-לציון ושביקשה ממנוּ שלא יבוא אצלה אפילוּ אם תבקש שיבוא – עתה באה מעצמה לראות פּניו בחליוֹ. אף מזונות מוּבחרים הביאה עמה, שלדבריה אין כמרק של תרנגולת לחיזוּק הגוּ, הקוֹדח. מגידוב העביר ידו על לחייו; הן העלוּ שׂער שחור ונוּקשה, שהצמיח כל פּניו; עד שנדיה טורחת בחוּץ, ביקש מחבר שיגַלח את זקנו ויתן לו כוּתוֹנת נקיה, וכך נתעצמה בו רוּח החג ותקוה טובה התחילה פּועמת בלבו.

עד מהרה הוּתקן השוּלחן לסעוּדה; הדרגשים סוּלקוּ לקרן-זוית והאַמתחות נערכוּ מסביב לשוּלחן הקרשים, שיוּכלוּ לשמש כסאות, אף שכבר ימים רבּים לא זימנוּ אותם למסיבּה. בינתים חזרוּ הביתה החברים שהיוּ עובדים בסביבה וכוּלם נכנסוּ לסעוּדה. מרוב חוּלשה לא יכול מגידוב לטעום מן הבשׂר וניתן לו המרק הריחני שטיפּוֹת של זהב היוּ שטוֹת בו ואת הבשׂר הגישוּ לחבוּרה כוּלה והוסיפוּ עליו דייסה של פולים, שנשתנה היום טעמה מכל הימים. רוּח חג שרתה עליהם, ובבדיחות-הדעת הושיבוּ את נדיה בראש השוּלחן, שתהא מנצחת על הסעוּדה ורואה שלא יהיוּ בני החבוּרה להוּטים אחר גרונם ויהיוּ נוהגים כבני-טובים; היא ישבה במקום שהושיבוּ אותה, מחייכת חיוּכה השליו, תולה לפעמים את עיניה במגידוב, שהיה עתה חציו יושב וחציו מסב על מיטתו הנקיה, זקנו גלוּח למשעי וכותנתוֹ מלבּינה על חזהוּ, והוּא משיב לנדיה בפניו הרזים חיוּך עצֵב.

אך ישבוּ אל השוּלחן והנה בא דוקטור שטיין לראות את בני הבית ולדרוש בשלומם. כוּלם הקבּילוּ פּניו בקול תרוּעה וצימצמוּ עצמם, עד שנתרווח לו מקום אצל השוּלחן. אך דוקטור שטיין ניגש תחילה למגידוב, הציץ בעיניו, וכשראה רוּח שקטה מרחפת על פּניו הנקיים ומחליקה קמטיהם והוא אוחז ביד פּנכה של מרק, הבּיט לעבר נדיה וגיחך:

  • כן, כן, אני יודע שמרק תנגולת עדיף אפילו מחינין, ואילו יכולתי הייתי רושם לחולים מנה כזאת תחת האבקוֹת המרוֹרוֹת; אך מה אעשה ובתיבה שלי אין מן המין הזה…

זיצר, שהיתה לפניו מנה גדוּשה ולבּו טוב עליה והיה מבּיט בעינים מאירות בפניה של נדיה, העבירן עתה לרגע על דוקטור שטיין ואמר בפה מלא:

  • נפלא ממני, דוקטור שטיין, אתה שאדם פּיקח אתה, מה ראית לשטוּת זו ובאת לשבת כאן עמנוּ; אילו שימשת עתה רופא בליפסיא, או אפילוּ חזרת לבּיאליסטוֹק, לא היית צריך לטלטל עצמך על גבי חמור-גרם, כמו שאתה עושה כאן, ולא היית צריך לשׂאת עמך את תיבת-הרפוּאות שלך, ויכולת לחיות לך ברוב נחת והיית מרפּא חולים עשירים, שמרוב תענוּגות הם מבקשים גם לחלוֹת מעט, והם נוסעים לקַרלסבּד לשאוֹב שם מים ממַעיני ישוּעה; ואתה עצמך היית נוסע במרכּבה הדוּרה ושבעה נערים רצים לפניך וקוראים בקול גדול: פּנוּ דרך, פּנוּ דרך, דוקטור מַרק שטיין הנוֹדע לתהילה נוֹסע!

לוּריא הניף בקוצר-רוּח ידו כלפּי זיצר, שבאורח-פּלא גילה בלא משׂים את מאויי לבּוֹ הטמירים, ואמר בביטוּל:

  • זיצר מרוב אושר שקיבּל מנה הראוּיה להתכּבּד, נתבּלבּלה עליו דעתו!

אך איש אינו משגיח בקריאתו של לוריא והכּל מַפנים לבּם לדוקטור שטיין. והוּא שוהה מעט במקומו, מקמט מצחו כעל סוּגיה חמוּרה ברפוּאה, שוקע בהרהוּרים כאילו ראה מראות רחוקים, נשכּחים; כבר שמע לפנים כדברים האלה, בפי חבריו הטובים, פּרחי הרופאים, כשעמר להניח מקומה של תורה ולהלך לארץ לא-נודעת; ופתאום מאיר החיוּך את פּניו העייפים והוּא אומר כמשיב לנפשו:

  • אילוּ ידעתי שלא תשלט בכם מחלה אפשר הייתי מניח כאן אוּמנוּתי, אך מי יודע, אולי גם אז לא הייתי חוזר לליפסיא, ואף לא לבּיאליסטוֹק… אך כיון שאתם מרבּים לנפּוֹל למשכּב, אין אלה אלא דברים בּטלים ולא אוּכל ללכת מכּם; וכי על מי אֶטוֹש אתכם כאן?… ואתה, מגידוב, הראה עצמך ונראה אם עשׂתה בך הקדחת כּלה, ההיטב טילטלה אותך היום?

מגידוב יושב על הדרגש ונאנח מרוב חוּלשה. דוקטור שטיין נשען על דרגשו ואומר בכובד-ראש:

  • אל נא תיאָנח, יקירי, הקדחת כתוּבה בחוּקות בני בּילו, אך לאנחות אין שם כל רמז… – ליטף את חזהוּ מבעד לחוּלצה הצחה והבּיט בו בעינים טובות.

פּתאום חש עצמו מגידוב מאוּשר כל כך, עד שלבּו מלא על גדותיו. הוא יושב ומבּיט במסוּבּים השקוּעים בסעוּדתם; והוא רואה פּניה השקטים של נדיה ועיניה הלוהטות באור בהיר, כיצד היא מגישה לרופא את צלחות; והוא חוזר ותומך גבּוֹ בכר ועוֹצם את עיניו מרוב שלוה שבּאה עליו.

כשנסתלקה נדיה מן הבית הוּפרה שלותו הבּהירה, והרוּחות הרעות שוב התחילו מרקדות בשני החדרים עמוּסי התיבות והדרגשים. פּתאום התחילוּ אחדים מן החבוּרה לובשים בגדי שבּת גם בימי החול, עוֹנדים עניבות על צוארוניהם הקשוּיים, שעוד נשמר בהם העמילן, והולכים לחוה, לסעוד על שוּלחנו של הירש. בשוּבם הביתה היו משבּחים בגלוּי את מזונותיו ומשתאים למידת הכנסת-האורחים שהוא נוהג בהם, ובצנעה כונסים ראשיהם בכפיפה אחת ומדברים בלחש ובסוד ושולחים מבּטים סוֹנטים לעבר החברים שמחוּץ לסיעתם. דריה, אף שנראה כי היה לה חלק בסיעה, לא היתה הולכת עמם להירש; היתה יושבת עם ידידה, שנתקשרה נפשׁה בנפשו, ומדיינת עמו בעסקי הסיעה עד שעת-לילה מאוּחרת; על סף הבריכה היתה יושבת עמו ומדברת על לבּו בלחש; עיניה השחורות עמקוּ, כאילו צפנוּ סוד עצוּב על קרקעיתם, וריסיה נתקבּצוּ עליהן בקשת גדולה; פּעמים שהיא מתיחדת בחדרה שעה ארוּכה, וכשהיא חוזרת ויוצאת ניכּר בעיניה שבּכתה.

מגידוב כבר קם מחָליוֹ והיה הולך וּמַחלים. פּניו שוּפּוּ מאד וכל עצמותיו נתבּלטו. אף שנחלץ מה המחלה לא חזרה אליו החדוה ורוּחו היתה נמוּכה. ימי החום התישוּ את כוחו ולא היה מי שיִסעד אותו בחליוֹ. אף הנעשה מסביב לא היה בו תנחוּם לנפש העֵיפה. עוד בשכבוֹ על הדרגש לא נעלם מעיניו הפּרץ שנִבעה בחבוּרה הקטנה, אחר שנתקבּלה התשוּבה מן הבּרון, אך עתה, שכּבר התחיל מתערב בחבריו, נתגלוּ לו הדברים בכל מוֹראָם.

לוריא, שהיה פּעמים מתלווה לחבוּרה של לובשי-שבּת, גילה לו את סוד ביקוּריהם בחוה. הירש, אשר עוד בתחילה הציע הוצאות הדרך לכל דורש, מוּכן עתה לקיים את הבטחתו. על כן הם באים אצלו ומדיינים עמו על הנסיעה ומטרותיה, אֵילוּ מכתבי-המלצה הוא יכול לתת להם על דרכם, וכיוצא בדברים הצריכים בשביל יציאה. כבר נלאוּ לשׂאת רעב ודחקוּת ושוב אינם רואים תקוה למעשיהם, ומה תכלית סבלותיהם? ערירים הם הולכים כאן ואין להם ישוּעה, ומאין יבוא עזרם? עתה ברוּר כשמש בצהרים שאין לבּו של הבּרוֹן אליהם, ואם לא הוא מי יוּכל לעמוד להם בצרה? הן חוֹבבי-ציון רק יכּוּ בתוף ובמצלתים, אך לעשות מעשה אין בהם הכּוח. חברים אחדים מבקשים לבוא לפני הבּרוֹן בּפּריס וּלהסבּיר לו כל המצב לאמיתו, אך כנגדם יש שאינם מאמינים בתכלית הדבר והם עומדים לנסוע מכאן לזמן-מה, מי לביתו ומי ללימודים, ויש מהם הולכים לבקש עשרם במדינות הים: אפשר ישוּבו כשוֹך הסערה, אולם עכשיו מה טעם חייהם העלוּבים במדבּר-שממה?

מגידוב חש שלבּוֹ דוֹפק בבהילוּת ושאל בחרדה:

  • כוּלם, כוּלם, וגם דריה?…

  • דריה עודה חוֹככת בדעתה; אֹף שגם היא נלאתה שׂאת. אולם פּעמים נדמה לה כי עוד לא אָפסה תקוה; אך מה תעשה העלוּבה והרי בחיר לבּה הולך עם ההולכים, כלוּם תיוָתר פּה לבדה?

כמו מסך שחור התחיל מרחף לו למגידוב לפני עיניו; אם כן, מה שלא העיז להעלות על דל שפתיו קם עתה והיה? בהיסוּס ובאימה, כמפחד לדעת האמת, חזר ושאל בחרדה:

  • ואף אתה, לוריא, אפילו אתה ביניהם?…

לוריא החריש והיה חוֹכך בתשוּבה, אך כשאָרכה השתיקה הבליע בנעימה:

  • אני? לא, לא, אני עדיין לא נמלכתי בדעתי, עדיין לא נמלכתי – היה חוזר ואומר עד שהחריש מַשמים.

לוריא נסתלקה ממנוּ עליצוּת וחיוּך לא היה מאיר את עיניו. עצבוּת שירדה עליו כאילוּ קיפּחה בו את פּתילת חייו. היה מהלך מחריש, אינו מתלווה אל חבוּרת לובשי-השבּת ואף לעובדים לא נצטרף. עתה פּסק ללכת ליפוֹ בשביל קניות והיה נשאר בבית, שׂערותיו לא עשׂוּיות וזקנוֹ לא גוּלח.

באַחד הערבים שכבוּ החברים לישון בשעה מאוּחרת. החום היה גדול מאד וקירות הבית לוהטים באש; יתוּשים מזמזמים בחלל, חָגים מעל לראש, ופתאום מחרישים, משקיעים עוקצם בבשר החי ושוּב מרחשים כבתחילה; אין לעצום עין מפּני המחנק ונדוּדי השינה קשים מנשׂוֹא. פתאום דחף לוריא את מגידוב במרפּק ולחש לו:

  • בוא, מגידוב, ונציע לנו בגזוזטרה, חם כאן עד חניקה, והיתוּשים הארורים יכולים להוציא אדם מדעתו…

אף מגידוב לא יכול לעצום עין ושמח שלוריא טרדוֹ מן המחשבות שהיוּ מנקבות את מוחו. עדיין לא החליף כוח אחר המחלה והיה יושב בבית, אוכל ואינו עושה, וכל שחשב כי בּיצר לו בימי שבתוֹ בארץ הלך ונשמט מידיו; ודמוּתה של נדיה היתה באה ומאירה לו בדידוּתו, והוא חוכך בדעתו אם ילך ויראנה או מוּטב שרגלו לא תדרוך על אדמת ראשון-לציון. היה מקבּל מכתבים מביתו וכל מכתב היה מַשיב עליו געגוּעים טמירים ונוקבים לעולם שהניח מאחוריו, שנדמה לו כי כבר נשכּח מלבּוֹ ופתאום צף ועלה וחי.

בלא דברים נטל עמו את המצע ויצא אחר לוריא לשכּב בגזוזטרה, אף בחוּץ לא נשבה כל רוּח ורק הבל חם וכבד ריחף באויר, אך הדממה בחוּץ טובה היתה מעט מקולות הישנים בפנים; אם שכבוּ והחרישו שעה ארוּכּה, עד שפּתח לוריא ואמר בקול מעוּך:

  • אתה ישן, מגידוב?…

  • לא, לוריא, עדיין אינני ישן…

  • ראֵה, מגידוב, שוכב אני כך וּמהרהר לעצמי, מה אנחנוּ עושים כאן, בלילה הזה, בארץ הזאת, בין פרדסי הערבים, בלא בית, בלא אשה ובלא קרוב…

  • מה אתה סח, לוריא, כלוּם לא ברוּר לכוּלנו מה אנו עושים כאן?

  • בודאי, יקירי, בודאי, ברוּר לנוּ, אך לפעמים, בחצות לילה, אתה שוכח הכּל ואתה שואל את נפשך, את עצם נפשך – מה אתה עושה פּה, מה אתה עושה פּה בארץ החרבה, בין אנשים זרים, מה לנו פּה ומי לנוּ פּה, מי ביקש זאת מידנוּ?… ואוּלי צדקוּ הבּריוֹת שאמרוּ כי יצאנוּ מן הדעת ואין שחר למעשינוּ, ומן הנמנע להחזיר גלגל הזמן לאחור, וצחוק הוא לשוב לכאן בשביל להתחיל מן המקום שהפסיקוּ בו אבותינו לפני אַלפּים שנה… ובכלל מה אנוּ יודעים על אבותינוּ, מי היוּ ומה היוּ?…

  • לוריא, לוריא, הנח! אָסוּר להוציא מן הפּה כל שהלב מעלה ברגע של ספק…

  • אדרבא, מגידוב, אדרבא, חובה עלינו להטות אוזן לרחשי הלב ולשקול בדעה צלוּלה – אולי באמת טעוּת היתה בידנוּ, אפשר איחרנוּ ואפשר הקדמנו לבוא… אך כלוּם כך תיארנוּ לנוּ חיינוּ? קומץ של צעירים חסרי-דעה שהלכוּ לארץ לא-נודעת ואין אחריהם כלוּם… היכן המחנה שעמד לבוא אחרינו והיכן העם כוּלו שהבטיח לעמוד מאחורינוּ? ועתה מי אנחנוּ פּה? אחד מוַרשה ואחד ממינסק וּשנים מחַרקוֹב ועוד תריסר מעיירות ישראל הנידחות – הזה המחנה הכּבד שרצה להשיב את העם לציון?

  • לא כן, לוריא, איש לא ביקש מעמנוּ ללכת ואין לנוּ רשוּת לקבּוֹל על שום אדם. לבּנו קרא לנוּ, חירוּת קראה לנוּ, ואנחנו קמנוּ והלכנוּ. מאסנו בעבדוּת וקצנוּ בה, וּבאנוּ לבקש דרך-חיים אחרת…

  • יפה, מגידוב, כל זה יפה ונכון, אך כיצד נעשה הדבר? עם הירש, עם דיגור? ואולי עם אנשי ירוּשלים? אפילו הבּרון הכזיב את תקווֹתינוּ, מה סופה של כל העבודה הגדולה? כפר קטן בראשון-לציון ועוד אחד בשׂמרין, וקומץ אנשים בעקרוֹן ובראש-פּינה, החיים מידוֹ של הבּרוֹן, שהיום היא פּזוּרה ומחר קמוּצה… הזאת עבודת התחיה הגדולה? איני יכול, איני יכול לעמוד בפני הדלוּת… – נשם נשימה עמוּקה – רק עכשיו אני מבין את הטעם העמוק, מדוע מתגעגעים היהוּדים לארץ-ישראל זה אַלפּים שנה, געגוּעים עזים כל כך; והן רבּים מהם היו יכולים לבוא ולחזות בארץ ואינם באים. עתה אני מבין את הכוונה העמוּקה, שאילו באו וראוּ את הארץ החרבה, את אוירה הרע ואת אנשיה הפּראים, היה כל חזוֹן לבּם מתנדף ושוב לא היוּ נושאים אליה עיניהם בגעגוּעים… אתה מבין, אוֹמַר לך דברים ברוּרים, השכינה אינה שוֹרה במקום הזה; רבותינוּ אמרוּ, אין השכינה שוֹרה אלא על חכם, גיבּוֹר ועשיר… חכם ביקשתי להיות, אך מן השמים עיכּבוּני; גיבּוֹר אינני, אפילוּ אצל הירש לא עמדתי בנסיון; ואילוּ עשיר… למצער אשתדל להיות עשיר, זה דבר אחרון שאוּלי ניתן עוד לתקוֹן. אלך לאמריקה, אצבּוֹר הוֹן ואשוּב לכאן לעשות דבר-מה, לפעול דבר-מה…

  • לוריא, לוריא, והרעיון היתום שלנוּ, חשוֹב נא רגע, הרעיון היפה שלנוּ מה יהא עליו? בשביל מה חלמנוּ וכאבנוּ ויִחלנוּ, שהכּל יתבּטל וכוּלנוּ נתפּזר כמוֹץ לפני רוּח, ונפר השבוּעה שנשבענוּ, והארץ תהא מחכה כמו שחיכתה מאות שנים?… ואם אנחנוּ המשׂכּילים כך, מה יאמר העם הפּשוּט, ומה יהא על הצעירים שביקשנוּ להטות אותם מדרכים זרוֹת?…

  • איני יודע, איני יודע, אינני יכול, על כל פּנים כיום נלאיתי ולא אוּכל נשׂוֹא; הבּדידוּת הזאת הנוראה, רחוק מבּית וקרוב, אתה מבין; אין זה רק מרחק של כך וכך אלפי מילין, זה עולם אחר, שונה לגמרי; כיצד אוֹמַר לך מה שאני חש, הרי זה כמו תקוּפה רחוקה של עבר שאנו מבקשים להחזיר אותה לימינוּ, ושוּב לא נמצאנוּ מוּכשרים לחיות בה… קצתי בכל זה ואני מתגעגע על מיטה טובה וארוּחה דשנה ובית שקט ובהיר; ואני רוצה כי ביום חום יקריבוּ לי כּוֹס משקה צונן ומשיב נפש, וביום קור אני משתוקק לשבת לפני האָח המבוערת, כבימים מקדם, לפשוט רגלי כלפּי האש המרקידה צללים על גבי הקיר; ועל אשה אני מתגעגע, שיוצאים עמה במרכּבה לראות בתיאטרון, ומצילוֹת קשוּרות לצוארי הסוּסים; ואגם גדול אני משתוקק לראות, שמימיו זכּים וּברבּורים ארוּכי-צואר שטים בו, בשלוַת מלכות ומושכים עמם שוֹבל במים הבּרוּרים; ושׂדוֹת רחבים אני מתאווה לראות עם חיטת-זהב כבדה, שהרוּח בא בשבּליה וּמכּה בהן גלים גלים; אפשר תצחק לי, טוב, צחק לי, צחק לי; אך אני אוֹמַר לך את האמת: אני מתגעגע על כל אלה ונפשי יוצאת, ואני מוּכרח ללכת, ולוּ גם לחדשים מעטים…

הפסיק, גחן בלאט על משכבו על מגידוב ואמר בלהט כבוּש:

  • שמע לי, מגידוב, רֵע כאח לי, בוא עמי הבּיתה לימים מעטים, לשעה קטנה; ננוּח, ננשוֹם לרוָחה ונַחפּוֹשׂ דרכנוּ, אפשר יתעורר בנוּ יתר כוח וגבוּרה…

מגידוב נבהל מדבריו, ניטלטל על מצעוֹ וקרא בקול מעוּך:

  • אני, אני? כיצד, כיצד חשבת כדבר הזה? לא, לא, לוריא; הנח לי, הנח לי, לא אוּכל, לעולם לא אוּכל…

לוריא נרתע, כאילו דחוּ לו ידו המוּשטת לשלום, הגבּיה מעט קולו ואמר בקפידה:

  • ולדעתך, מה תעשה כאן? גם אם נאמר שתמצא לך עבודה לשעה, כלוּם תהא סבוּר שיש עתה בכוחך לעבוד, אחרי חלי הקדחת, ועל אלה המזונות שאתה אוֹכל? הרי קבר אתה כּוֹרה לעצמך, ומה תהא אחרית כל עמלך? אין סנוּנית אחת משיבה את ימי האביב; בּוֹדדים אנחנו כאן ואין לנוּ תקוה, ומעשה-טירוּף הוא להפקיר כל חיינוּ כל כלוּם. ואתה לוּ בקולי שמעת, היית נוסע עמנוּ הביתה לביקוּר, לביקוּר חטוּף בלבד, להינפש ולהחליף כוח, ואז, אם יש את נפשך, אתה חוזר ובא לכאן, הן לא חל איסוּר על יציאה מן הארץ לחדשים אחדים, חדשי הקיץ הקשים, הלוהטים כחמה והנושמים קדחת וחלאים למיניהם…

שוּב ריכך קולו ואמר בנעימת פּיוס:

  • אילוּ רצית הייתי לוקח דברים עם הירש וּודאי היה מסכּים לבוא לעזרתך… אמנם, מדבּרים אנו רק על נסיעה לזמן קצר, אך הוא אינו צריך לדעת מזה כלוּם; להירש אתה אומר שיש בדעתך לנסוע מכאן וחסל, ובלבּך אתה חושב – רק לחדשי הקיץ הקשים, עד ימי הסתיו…

מגידוב חש חוּלשה גדולה בכל גוּפו: ישב על משכּבוֹ ודיבּר עם לוריא תחנוּנים:

  • לוריא, לוריא, הנח לי: מבקש אני ממך, הנח לי; עשה עמי חסד, אל נא תדבֹר עמי כך, אל נא תדבּר, ראה ביקשתיך…

לוריא נאלם וכבש ראשו במצע; אחר זמן נישׂאה נשימתו הקטוּעה, כשהוא מתהפך על משכבו בשינה גזוּלה.

אך מגידוב לא עצם את עיניו. דבריו של לוריא שיקעוּ בלבו מוּעקה גדולה. כל געגוּעיו הכּמוסים על הבית ועל ימי העבר עלוּ והציפו את נפשו גל גדול והיו מסעירים את רוּחו. פּתאום כאילו נתחוורה לו כל עמידתו הדלה, ולמגינת לבּוֹ הגדולה חש שאף הוּא לא ביקש עתה אלא מצע נקי, ואמבט של מים חמים, ומעט סבּוֹן ריחני, וכלי-לבן רכּים, וּסעוּדה מַספּקת ותענוּג שבמקרא ספר בבית צנוּע ושקט. כמה ערג עתה על שיחת-רֵעים טובה ועל מראה אנשים פּשוּטים הטרוּדים בעסקיהם, השמחים בחלקם ואינם נותנים דעתם על דברים שבדמיון; יומם בטוּח ולילם שליו, וכל מעשׂיהם מחוּורים להם כל כך ומטרתם ממשית וקרובה. ואילוּ הוּא – אפשר לא היוּ כל ימיו בארץ הזאת אלא מעשה-משוּבה של ילדוּת, ועדיין אל עבר מועד לחזור בתשוּבה… הוּא חש עצמו עתה בחיק הלילה בוֹדד וערירי, גוּפו שבוּר ורוּחו לאָה, והכוח אין בו לחיות…

הירח עלה מבּין הבּרוֹשים שעל גבוּל הפּרדסים, נתלה בראשי האילנות ופתח שביל של אוֹר באפלת הלילה; כּיפת השמים נתבּהרה, התוֹמר שעמד יחידי בין עצי הפּרדס הכסיף ועליו הבהיקוּ באור הירח העולה. מגידוב נשׂא ראשו בלאט והיה מבּיט סביבו. הלילה בא אל קרבו; רוּח טובה התחילה מנשבת לאִטה כבאה מארץ-קסמים, מנַערת באילנות ומרחשת בעלים. דומה כאילו כל העולם זע מקפאונו הלוהט והתחיל נושם נשימת-חיים שקטה ומשיבה-נפש. תנים שבּכוּ בין העצים החרישוּ; צפּוֹר קראה קריאה יתוֹמה בסתר קנה ונדַמה. הוד היה בשעת-לילה זו ורחמים רבּים שפעו מן הרקיע המשוּבּץ כוכבים גדולים ומבהיקים כאבני-יקר; בסערת לבּו חזר מגידוב וצנח על מצעוֹ, עצם עיניו בליאוּת וביקש נפשו למוּת…

פרק עשׂירי: פּרישה

בחנוּתו של ר’ צלאל בעל-תבוּאה ישב מגידוב דחוּק בין השׂקים והיה רושם מכתב חטוּף אל חבריו בפרדס אַנטון אַיוּבּ. האור בחנוּת היה לקוּי, אם כי בחוּץ עמדה שמש בהירה, אך מגידוב לא נתן לבּו על כך: בזנב-עפּרון שלקח מעם בעל החנוּת היה רושם בלהיטוּת את דבריו על נייר, ואחר הוציא מכיסו מעטפה מעוּכה, יִשר את קמטיה על גבי השׂק, שׂם בתוכה את הדף והדבּיקה היטב. שעה ארוּכּה ישב והחזיק בידיו את המכתב החתוּם ורק כשבּא לוריא ודחק עליו ללכת, שכּבר השעה מאוּחרת, מסר את המעטפה לר’ צלאל וּביקש לתתה למי שיבוא ראשון מבּיתם בפרדס.

ר’ צלאל נטל את המכתב במתינוּת הדעת, כשוקל בידיו את ערכּוֹ הסמוּי, ניגש לתיבת-המטבּעוֹת המזוּגגת וּנתנוֹ בין דפּי פּנקס-הישוּב. אחר שוּב קרב למגידוב וּביקש לתהות על קנקנו, מדוע כה ימהר ללכת ומה ענין המכתב שהוא חרד כל כך לתכנו ושומרו כסוד גנוּז. אך מגידוב היה משיב לו תשוּבות קטוּעות, שלא נצטרפו כדי שׂיחה נאה, ונמצא ר’ צלאל תוהה וחצי תאותו בידיו. וכשיצאוּ מגידוב ולוריא מן החנוּת ונטלוּ פּרידה בחטיפה, עמד ר’ צלאל בפתח וניענע אחריהם ראשו בתמיהה.

עתה פּנו לעבר ראשון-לציון וּבלא שדיבּרוּ על כך תחילה פּנו ללכת במשעולים צדדיים, כדי לעקוף על ביתם בפרדס, ויצאוּ אל שׂדות-החול המשׂתרעים על חוף הים, הכחול והמאיר, מעבר לפרדסים הירוקים: החולות הלוהטים באור חמה היוּ מבעירים את סוּליות נעליהם השחוּקות וצורבים את כף רגלם. אף שכבר חלפה שעת צהרים עדיין היה השמש בגבוּרתו וּפלגי זיעה היוּ שוטפים את פּניהם ומרטיבים כל גוּפם, אך הם היוּ בּוֹססים והולכים ואינם נותנים לבּם על כלוּם.

מגידוב הולך אצל לוריא, משתדל להחזיק אחר פּסיעותיו הגדולות, אף שגוּפו עודו חלש ואין כוחו גדול. הוא מחריש, שקוּע בהרהוּרים; עדיין לא הפליג דעתו מן המכּתב שכּתב בחנוּתו של ר’ צלאל והוא משתדל לחזור בזכרונו על אותן שוּרות מעטות, אוֹת בּאוֹת. עכשיו נדמה לו שלא כתב מה שבּיקש לכתוב; ימים רבּים היה הוגה בדברים שיאמר לחבריו בבוא השעה המרה, בורר לו מלים ובוחן פּסוּקים; עכשיו שכבר העלה הדברים על גבי הנייר והפקידם אצל ר’ צלאל, נראוּ לו פּתאום חיורים, כּוֹשלים, בלא אותה כוונת הלב האמיתית שביקש לשטחהּ לפני החברים.

כשהגיעוּ ימי החום וגוּפו עוֹדו חלוּש ורפה-אונים, ראה מגידוב שאי אפשר לו למצוא עבודה בשום מקום. רק מעטים היו עתה מפרנסים את הרבּים, וגאותו שחה עד עפר. אף שדחה את דבריו של לוריא בענין הנסיעה, היה מוּכרח עכשיו להודות בסתר לבו עד מה צדקה נבוּאתו המרה. המזוֵנות הרעים לא היה בהם כדי לחזק את גוּפו אחר הקדחת; ואם אין בכוחו לעבוד מה תכלית כל יסוריו כאן, אפילו לא יהא חושב שהגיע למעמד אוכל ואינו עושה ואין שום תקוה מאירה לו מרחוק, וכל עמידתו דלה ועקוּרה משורש.

ומן הבית שוּב הגיעוּ מכתבים שהיו מחתכים את לבּוֹ. אביו היה כותב על צרת לבּה של האם, שבּשׂרה כּחש ועיניה כּהוּ מבּכי; ואמו מתנה עצבוּתוֹ של האב, שקומתו נכפפה, זקנה קפצה עליו ושוּב אין נפשו אל העסקים הרעים, שאינם מפרנסים עתה את הבית, וכל הגיגיו רק בבנוֹ יחידוֹ שגָלָה לארץ-מדבּר רחוקה.

תחילה נפתח הספק בנפשו כמלוא נקב המחט; אך כשהיה הולך וחושב בהוריו הגלמוּדים ובחבריו שחייהם מתוּקנים והעול אינו רובץ עליהם כעל כתפיו השקוּעות – פּרץ הספק בשער גדול ושוב לא יכול לנעול בעדו. לוריא לקח דברים עם המנהל הירש, ואף שמגידוב עמד על דעתו שהוא הולך רק לימי הקיץ החמים, בשביל להחליף כוח ולשוּב לכאן לעונת הגשמים, הסכּים הירש לתת לו דמי הוצאותיו וביקש להודיע למגידוב שיבוא לפניו לחתום על הקבּלה. אך דבר זה רע היה למגידוב מכל הדברים הרעים שבאו עליו בזמן הזה. כמחט בבשר החי היתה לו המחשבה המרה, שעליו לבוא עתה לאותו חדר ולשבת באותה כּורסה, מוּל אותו השוּלחן הקטן יפה-החיטוּבים – הכּל, הכּל כמו אז באותו ערב, כשדחה מעליו באומץ-לב ובגאוה את ידו הפּשוּטה של הירש; עתה יהא הוא עצמו חוזר לרצונו, פּושט יד ומבקש בהכנעה מתן מן האיש שנשבּע לא לבוא לפניו עד עולם.

אך לוריא שׂם לצחוק את ספיקותיו והיה אומר שמצוָה היא להוציא מרשע כמו הירש אפילוּ שוה פרוּטה; ואף על פּי כן דחה מגידוב את הביקוּר בחוה, ובינתים הלך עם לוריא לראשון-לציון ליטול פּרידה מידידיהם ואף לקחת את אַמתחתוֹ שהיתה עוד שמוּרה אצל האיכּר שלו. עד עכשיו לא יכול מגידוב להודות בגלוּי שהוא עוזב את הארץ, ולוּ רק לימי הקיץ, ועדיין לא אמר לחבריו כּלוּם. כשבּא היום ליפוֹ גמר בלבּוֹ לכתוב להם את דבריו, ואף ששקל ואיזן כל מלה וכל תג לא הניחוּ הדברים דעתו.

אוּלם עכשיו כבר אֵחר את השעה ושוּב אי אפשר היה לשנות כּלוּם. מחרישים היו מתקרבים לגבעת ראשון-לציון, עוד מעט ויגיעוּ לבתיה. כשהגיעוּ לתחום הכּפר נכנסוּ לחברם, שכבר נשא אשה ובנה לו ביתו בראשון-לציון. הזוּג הצעיר שמח לקראתם והפציר בהם שילוּנוּ אצלם; הם קיבּלוּ ברצון את הזמנתם ויצאוּ לכפר, איש לעסקיו. מגידוב ישב שעה ארוּכה אצל האיכּר, נתכּבּד שם בּתה וריבּה, כמו בפגישתם הראשונה, והיה צריך לספּר להם כל קורותיו מאז עזב את ביתם. האיכּר לא שׂבע משמוֹע את סיפּוּריו, ואף אשתו הטתה אוזן טובה וישבה עמם כל שעת השׂיחה. אז ביקש מהם מגידוב את אַמתחתוֹ, נטל מהם פּרידה ויצא לרחוב. עודו מחזיק באמתחת ונַדיה נקרתה לו על דרכּוֹ, הולכת לקראתו בצחוקה הבּהיר, החם; פּתאום נתחוור לו כי בגינה בא לכאן, לראותה אך הפּעם, לפני שיֵרד בספינה. היא דרשה בשלומו, שמחה ששוּב היא רואה אותו מהלך כאחד האדם. אמנם, שמעה מפּי דוקטור שטיין כי החלים מחליוֹ, ואף על פּי כן אין דומה שמיעה לראִיה. פּתאום צחקוּ על כלוּם, בקול רם, חרד מעט, ונאלמוּ, כאילו קילקלוּ לעיני הבריוֹת; ועתה הלך מגידוב מעמה אחר שנוֹעדוּ להיפּגש עם ערב ברחובו של כפר.

אותו ערב היתה נדיה עליצה ורוּחה טובה עליה, ואילו מגידוב מחריש וסודו בוער בקרבו כאש, אינו יודע כיצד יגלה לפניה סתריו. אך נדיה לא ידעה כלוּם והיתה הולכת וּמסַפּרת לו קורות הכּפר בימים אלה. אוֹסוֹבצקי כבר בא ממקוה-ישראל והתחיל משמש ראש פּקידים במושבה; העבודה רבּה והרבּה גפנים נוטעים עכשיו בשׂדות-החוֹל, כי הכּרמים נותנים תקוה בטוּחה לרוַח טוב, וכשתתן הגפן פּריה לא יצטרכו עוד למתנת בּשׂר ודם. ואותו מעשה בר’ יעקב, שבּיקש מירקין לקנות את שׂדהוּ, אף הוּא נגמר שלא ברע, אף אם לא כמו שחשב תחילה. אותה שעה אמרה לו נדיה למירקין דברים בּרוּרים, שאם ידחק על ר’ יעקב ויקח את שׂדהוּ שלא ברצונו של הזקן, שוב לא תשׂא פּניו לעולם. ואמנם חזר בו מירקין ממעשׂהוּ, אך ר’ יעקב עיפה נפשו מיסוּרים ולא עמד בו הכוח לשׂאת בסבלותיו, והוא מסר לפקידוּת את שׂדהוּ חלף חובותיו, ועלה עם שארית כספּו לירוּשלים, חזר לבית-המדרש ושיקע עצמו בתלמוּד. ואף מירקין השיג את שלו וקיבּל אדמה בעד כספּוֹ שהלוָה לר’ יעקב, ועתה הוא נמנה עם איכּרי המושבה כאשר ביקש.

פּעמים רבּוֹת ביק מגידוב לפתוח פּיו ולסַפּר לה על נסיעתו ולהסבּיר לפניה כיצד הגיע לכך וכמה הוא חושב לשהות בבית – אך לא עלה בידו. כל פּעם שניסה להסיח צרת לבּו היתה נדיה פּותחת בהתעוררוּת יתירה, שואלת לגורלה של חבוּרת בני בילוּ, ששמעה אומרים כי רבּים מה עומדים לעזוב את הארץ; אך היא יודעת נאמנה כי אך שקר ענוּ בהם, שהרי הללוּ אנשי-מלחמה אמיצים ונאמנים הדרוּכים לקרב, ואין איש-מלחמה עוקר משׂדה-מערכה. בטוּחה היא בהם שאמוּנתם לא נתרופפה בלבּם, אף שחייהם קשים, ואילו ביקשוּ אך מנוּחה בלבד הן היו נשארים בראשון-לציון, כאשר ביקשה מהם הפּקידוּת.

מה יכול להשיב לה לדבריה? כיצד יכול לפתוח פּיו ולסתור כל דבריה היפים ולומר לה שטעוּת היא בידה; כל מה שאמרה אינו אלא כסוּת-עינים, ובאמת נכוֹנה אמרוּ האומרים, שהם עומדים ללכת מכאן ולברוח מן המערכה, ולא בלבד אמוּנתם נתרופפה בלבּם אלא כל בנינם נתקעקע וּמט לנפּול. אך הוא לא יכול לומר לה כלוּם, כי הדברים היו גוֹועים על שפתיו, וסודו המר נטמן בקרבו והיה כאש עצוּרה בעצמותיו,

כך הגיעוּ לסוף פגישתם ולא אמר לה כלוּם. רק בשעת-פּרידה נטל את ידה וחיבּק אותה שעה ארוּכה, וחזר וליטף אותה בדחילוּ, והיה מלחש לה דברי שלום ומחילה, כאילוּ חָטא לפניה והוא מבקש על עצמו רחמים; נעתק ממקומו והלך לבית חבריו, בלא שהשיב עוד ראשו אל נדיה; והיא עמדה עוד שעה קטנה בפתח ביתה והבּיטה בדמוּתוֹ הנבלעת בלילה.

כשנכנס לבית כבר ישנוּ כוּלם. בקרן גזוזטרה משוּבּצת זגוגיות הציעו להם בעלי-הבית משכּבם, ולוריא כבר היה שׂרוע על מזרן הקש העבר ונשם בשלוה. מגידוב פשט בלאט את בגדיו ושכב אצל חברו, אך עפעפיו לא נסגרו. הוא היה עוד חושב בנדיה, בדבריה התמימים שהשמיעה באזניו, והיה מיסר עצמו שלא עצר כוח להפסיק אותה ולספר לה כל האמת לאמיתה, כאשר חשב תחילה. מה טעם מצא להעלים מפּניה את מעשיו, שבלא כן יתגלו מיד ברבים והבוּשה תהא גדולה. ואולם בשעה זו שוב אי אפשר היה לתקן את שקילקל, ויהא עליו לכתוב לה מכתב מיפו או מעל סיפון האניה. עתה היה הוגה בדברים שיכתוב לה, כיצד יסבּיר לפניה את מעשׂהו וינסה לנקות עצמו מאשמה. וכשהיה שוכב כך ועורך בדמיונו את דבריו באיגרת, חש בכל האמת המרה, שהוא הולך מכאן, ואפשר לילה אחרון הוא לו בחייו ללינה בכפר הזה; הוא נדחק לצאת ולראות עוד פעם ביחידות כל בית וכל גבעה ולקחת פּרידה מכּל אבן שעיניו ראוּ כאן, במקום שעברוּ עליו ימים עצוּבים וטובים…

קם, שם עליו את בגדיו וחמק בחשאי מן הבית. בחוץ היתה פרוּשׂה שלוה גדולה, ירח פּגוּם היה קבוּע בשיפוּלי השמים ועינו כעין הנחושת, וסביבו כוכבים בהירים ומבהיקים כרוחצים בטל של לילה. בלאט היה מהלך בין הבתים שחלונותיהם אפלים, עד שהגיע לביתו של האיכּר. בקרן החצר ראה את דיר החומר שידיו ליבּנו את לבֵניו, מבפנים נשמעה שעטת סוס ונשיפת נחיריו החזקה, ואחר נדם הכל. הוא עלה במעלה הגבעה והגיע למקום הבאר שכבר נסתמה, אך מפני שלא נתמלאה מחוּליתה עוד ניכֹרו בּה סימני הבור הכרוי. גם הצריף עוד עמד במקומו, ריק מאדם, חלוניו פרוצים ללילה וצירי דלתיו יתומים. הוא עקף את הצריף והיה מבּיט בּשׂדוּת הכּפר שנראוּ עמוּמים באור הירח הלוֹקה, כאילו נפרשׂה עליהם פרוכת דקה, זכר את המרעה ואת המעשה בשתי פרותיו שנתמלטו לו בשעה שהיה הוגה בפרקי תנ"ך; צחק בלא קול והביט סביבו בבהילוּת, חושש שנשמע צחוקו, ירד מן הגבעה, חזר הביתה ושכב בחשאי אצל לוריא, בלא שֶפשט את בגדיו.

אך גם עכשיו לא ירדה עליו שינה. תחילה טרח להשקיט את המית לבו וביקש להביא על עצמו תרדמה, אך כשראה כי לשוָא יגיעתו שכב פרקדן והפקיר עצמו להרהוריו. על ידו היה לוריא ישן במנוּחה, נושם נשימה שקטה ואינו יודע יסורים, ואילו הוא לא יכול לעצום עיניו מעוצם התרגשות. כמה חלומות חלם, כמה רחשי-לב ליווּ אותו על כל פסיעה שפסע בארץ הזאת, ועכשיו – עכשיו נסתם הגולל על הכל, על הכל… במרירות לבו חשב בדבריה התמימים של נדיה על המערכה שיצאו להילָחם בה; חייל עלוב שכמותו! אָך יצא לזירה, כבר הוא בורח ועוד החרב בנדנה… זכר את תלאותיו בבואו בחוף יפו ואת עלבונו כשמצאוֹ הירש עובד בשׂדה; חשב על בדידוּתוֹ בלילות כשישן בעלית-ביתו של האיכּר, ועל עבודתו ביום כשעיניה החשדניות של האשה מלווֹת אותו בכל מעשיו. ואחר כך זכר את הימים הטובים שהגיעו לו בבוא חבריו לראשון-לציון, כשהכיר את נדיה ושוב ליבלבה התקוה בלבו ופרחה כעצי-הרימונים בחצרם שבפרדס; זכר את המעמד הנרגש כשנפגש עם פינס בירושלים, נוכח השקיעה, כשנשבּע בהרי ירושלים הצחיחים לתת חייו על קידוש העם והארץ…

מרוב זכרונות, שלא היה להם מעצור, חם לבו בקרבו. לאורם נראה לו עכשיו כל תלאותיו בהירות יותר וטובות, ואפילו מתיקוּת היתה בהן כמתקו של פרי בוסר בטרם יבשיל. פתאום נגה אור באפלת לבו ומצא נועם בכל שעבר עליו, חן היה בזכר הדברים וחסד רב. כלוּם לא בא עליו כל שביקש כי יבוא, צער ויסורים על דרך קיום הרעיון להשיב את העם לארץ החרבה, שממנה גָלה בדורות הרחוקים; הביום אחד יקום הדבר? כל מכשול, שנראָה לו בשעתו גדול עד אין שיעור ואִיֵם להדיחו מדרכו, היה עכשיו בעיניו דבר של מה בכך; אף נעימוּת היתה לזכּור בו ואפילו אבק של גאווה… ואולי גם עכשיו, אילו עצר כוח ועמד בנסיון אך הפעם, היה רואה מחר את הדברים באור אחר, והיתה אולי גם צרה זו מצטרפת, ברבות הימים, לחשבון הזכרונות הטובים, הבאים בלבו של אדם בשעת-רחמים, תומכים בו בעת צרה ומעוררים רוחו בשעה שנדמה כי אפסה תקוה וכלו כל הקצים…

כך שכב על משכּבו בפעימוּת-לב גדולה, כששמע תרנגול קורא לשחר. עתה ננער בבהילות, משך כתפו של לוריא, תחילה משיכה קלה ואחר משיכה חזקה, עד שזע בשנתו ופקח, עינו בליאוּת.

  • לוריא, לוריא – קרא אליו בלחש.

  • מיד, מיד, – היה לוריא גונח – כבר הגיע השעה?

  • לא, לא, לוריא; לא זה – דיבּר אליו תחנונים – עדיין לא האיר היום, אבל אני רוצה לומר לך דבר-מה, דבר חשוב, לוריא, ואי אפשר לי עוד לחכּות – תסלח לי, לוריא… אך אני. אני לא אסע אתך…

  • לאן לא תסע? – שאל לוריא, אינו יורד לסוף דעתו.

  • הבּיתה, לרוּסיה, לא אסע, לא אסע, איני יכול לנסוֹע…

לוריא הסיר בבת אחת שינה מעיניו, הגבּיה עצמו וישב על המשכּב וקרא בקול ניחר:

  • כיצד לא תסע?

  • תסלח לי, לוריא, לא אוּכל, לא אוּכל; לא עצמתי כל הלילה עין וראשי המה מרוב מחשבות, ושאלתי את עצמי – אם כן, מי יעשה את המעשה הגדול? אם אין אנחנו יכולים לעמוד בנסיון – מי יעמוד? ואם אנחנו הולכים, עלינו להכריז קֳבָל עם ועדה שאין תכלית בכל הרעיון, ורק דמיון-שוא היה זה לאמור כי נשיב את העם לאר אחר שגָלה ממנה אַלפּים שנה. אך לא זה עיקר; אני רוצה לומר לך דבר שאפשר לא תאמין לו; הלילה ראיתי, זו לי פעם ראשונה, שאין הקרבּן שנדרש מאתנו גדול כל כך ולא נורא כל כך, ויש בו שילומים ואפילוּ תענוּג גדול; אולי אהיה כמתעתע בעיניך, אך אני חש כך באמת; כשאנחנו מחזירים את ראשנו וסוקרים את הימים שעברו עלינו, אין אנו מרגישים שום כאב ושום צער לזכר הימים הקשים, ורק השמחה ממלאה את לבּנו כשאנו רואים שמילאנו את שנטַלנו על עצמנו ועשינו הכל בלב שלם ובאמונה, רק הזֵכר הטוב נשאר, נועם וגעגועים רכּים, ולצער אין סימן. יסורים שחלפו במה הם נחשבים? וכשם שיסורים בעבר כך גם יסורי היום כך, ואני, אני מאמין שכך יהיה. כל ימַי הלכתי אחר דחיפת הלב, פעמים לא ידעתי מדוע, כך באתי לכאן וכך אני רוצה להישאר כאן, ואיני רשאי להתעלם מפעימת הלב בלילה הזה. אני אשאר כאן, איני רוצה ללכת, איני יכול ללכת…

  • ומה תעשה?

  • עדיין אינני יודע; לא חשבתי בדבר, אך ודאי אמצא איזו דרך, איזה מוצא. גם שטיין אמר שישתדל לעזור לי שאחליף כוח, ושוב אוּכל לעבוד כבתחילה. אני איש צעיר, ובודאי אבריא ואסור לי להתיאש בראשית הדרך. אני מאמין באמונה שלמה, שכּשם שיכולתי לכל הפגעים עד עכשיו איחָלץ גם עכשיו מצרה; ויהיה אשר יהיה, אחת גמרתי בלבּי – לא אלך…

לוריא שוב שכב ושתק שעה ארוכּה. היום כבר התחיל מאיר, הזגוגיות בגזוזטרה החוירו והכלים שבחדר היו נבדלים מן האפלה. פתאום הפך לוריא פניו אל הקיר ואמר באנחת-רוגז:

  • עשה כאשר תעשה, רצונו של אדם כבודו, ואני את שלי עשיתי והזהרתי אותך בעוד מועד…

מגידוב הצטער על דברי לוריא, ודומה היה עליו כאילו התחייב לחברו ולא עמד בדיבורו; אך האמונה החדשה שנולדה אותו לילה בלבּו חיזקה את רוחו והוא בלם עצמו ולא השיב כלום.

עוד שעה קלה שכב מגידוב על משכּבו ואחר שנראָה לו לוריא ישן קם חרש ממקומו, יצא את הכפר לפני עלות השחר, וּבהשכמת הבוקר כבר הגיע לבית שבפרדס. אותה שעה כבר מצא את אברם פלח טורח בחצר; הוא ביקש לו תמיד כלים פגומים לתיקוּן, אם כסא פיסח ואם מגרפה שבורה שנשרו לה שיניה; עתה עמד והיה מתקן בידי-הזהב שלו את התרוָד שנתעקם מרוב בחישה, מחַזקו ומישרו בפטיש על גבי האבן.

מגידוב נכנס לחצר כאָבל וחפוּי-ראש; בודאי כבר הגיע מכתבו לבני הבית והכּל חשבוּהו עם הפּוֹרשׁים. הבּיט בעיני חברו והיה נדמה לו שהוא רואה בהן בוז וּשאָט-רוח. אברם היה בעל בטחון גדול, מתוּן בדעתו וחזק באמוּנתו, ואף שמנעליו כבר בלו מזוֹקן לא נתיאש והיה נוֹשא עיניו לנחלה כמקודם. כשנשתהה אצלו מגידוב שעה קלה והבּיט בידיו השלווֹת העוסקות במלאכה, שמע אותו שואל בשויוֹן-נפש, כאילו עדיין לא ידע כלום:

  • ומנין אתה בא עכשיו, נדמה לי שלא ישנת בבית…

מגידוב נבוך מאד; אף שלא נשמע לו מדבריו כלוּם, חשב שאברם מסתיר מפניו את כוונתו האמיתית ודיבּר עמו רק מפני הנימוס. מגידוב לא ידע מה ישיב ובסוף אמר:

  • הייתי בראשון-לציון בשביל דבר חשוב…

אברם צחק, שוב הרכּין עצמו על גבי התרוָד והיה מפטיר כמו לעצמו:

  • ידענו, ידענו אותם דברים חשובים, וכבר אמרו חכמים ונבונים, אין לך דבר חשוּב מן השׂמלה…

מבוּכתו של מגידוב גברה ואודם הציף את פניו. האפשר, האפשר שעדיין אין אברם יודע כלום? אין זאת כי נוֹח לו להסתיר לפניו את לבו. בפסיעה גסה עלה במדרגות הגזוזטרה ונכנס הביתה. בחורים אחדים היו שם, מהם עודם שׂרועים על יצועיהם, מהם יושבים אל השוּלחן ועוסקים בדברים של כלום. הוא סקר את כולם בעין חשדנית, ראה שאיש לא נתן עליו דעתו, שוב לא יכול לשאת את הספק הגדול ומשך חבר אחד בשרווּלו וגילגל בלשון רכּה:

  • שמע נא, מכתב שלי… עדין לא נתקבל כאן המכתב שלי?

  • מה? איזה מכתב? תקע עצמו במכתב ואינני יודע מה הוא סח!

  • לא-כלום, לא-כלום, רק חשבתי, מכתב סתם.

חמק מן הבית, עבר בחפזה אצל אברם פלח, שהניח לכף-המבשלים והביט בו בתמיהה; אך מגידוב לא השגיח בכלום; פרץ אל השער ובפסיעה מבוהלת פנה ליפו, ולא האֵט צעדיו עד שהגיע לסמטות העיר ונכנס. בחנוּתו של ר’ צלאל. עוד לפני שהשבי לברכת-השלום של בעל החנות שלא בלא נשימה:

  • המכתב, המכתב של עדיין כאן?

ר’ צלאל התחיל מתנצל לפניו ברוב דברים. אתמול לא בא אליו איש וגם היום עדיין לא הציץ אליו אף אחד; וכי בשביל מה יבואו אצלו, אם לא לבקש לעצמם טובת הנאה?… ומפני כך שמוּר עמו המכתב ועודו מחכה לבעליו. מגידוב לא החזיר לו כלום ורק ביקש שישיב לו מיד את המכתב, וכשקיבלו בידיו קרע אותו כמה וכמה קריעות והחביא את הגזרים בכיסו. רק עתה נשף מלוא ריאה וישב על גבי תיבה לפוּש מעט מיגיעו. תמך גבו בשׂק שאצל הפתח ואמר לבעל החנות במתינות ובישוב-הדעת, כממשיך את שׂיחתם האחרונה שלא עלתה יפה:

  • כך, כך, ר’ צלאל, עשיו שוב איני בהול כל כך ונוכל לשבת מעט וּלספר זה עם זה בנחת; הקרֵב נא בטובתך את פנקס-הישוב שלך ונראה מה חדש בעולמנו, ההגיעו שמועות טובות?

חיוך של נחת האיר את פניו של ר’ צלאל, כאילו ביקש לומר שכך נאה לו וכך יאה לו למגידוב שיהא מספּר עמו בחדשות הארץ; הקריב לו צלוחית של חרס מלאה פרי צבּר נטול-קליפה, צהוב-פנים ואדום-ורידים, ואחר הוציא מתיבת-המטבעות את פנקס-הישוב שחור-הכריכה וישב אצל מגידוב בהרחבת הדעת.

וכך היו יושבים בנחת, טועמים מן הפרי המתוק, רב-הגרגרים, ומעיינים בעסקי הישוב עד שהתחלה תנומה אופפת את מגידוב, וּביקש מחילה מעם ר’ צלאל, פרש לקרן-זוית אפלה, השׂתרע שם על גבעת שׂקים ומיד שקע בשינה מתוּקה.

הענן הכבד, שהיה תלוי ימים רבּים על הבית שבפרדס, ירד עליו פתאום באחד מימי הקיץ. לשעה סולקה הזרוּת שנשׂתררה בין הפורשים והנותרים; החשדות נתבדרו והרוגז שכך; פיוס גדול בא על הבית ועצבוּת שקטה אפפה את יושביו. כמו בני משפחה שבשבתם יחד ידעו עושר ועוני, וזכרונות נועם צרורים עמם לרוב, כן נתפרדה עתה חבילת החברים; בלב שלם, בלא מרירות ובלא דופי נטלו פרידה זה מזה. הנותרים מבקשים שלא לצער את הפורשים ואינם אומרים להם כלום, והפורשים מבקשים לנחם את הנותרים ונשבּעים להם לשוּב במהרה לארץ הזאת ולחיות בה עמם עד סוף ימיהם, שמחוצה לה ודאי שלא ימצאו מנוח לנפשם, וכל נסיעתם רק גזירת-שעה היא. כולם היו מדיינים בנסיעתם בכובד-ראש ורק לוריא היה עליז ושמח; שוּב נתלהבו בו הדמיונות ורוחו נשׂאַתוּ אל מעבר לים וציירה לפניו גדולות ונצורות; אף הוא נשבּע לפני מגידוב שישוּב במהרה לארץ וידבק בה עד עולם, אך רוחו כבר לא היתה כאן והיא ריחפה לפניו על דרכו החדשה. דריה לא היתה מדבּרת כלום, אין חלקה עם המדיינים בנסיעה ואף לא עם לוריא הנלהב. שחור עיניה עמק עכשיו מעצב ומצער, ויסורים אילמים נשקפו לה מבּין ריסיה. וכשנפרדה מן הנותרים נשקה לכל אחד על פניו, החזירה מהם פנים ושעה ארוכה בכתה חרש וכתפיה רועדות.

צמוּדים ירדוּ המקרים הרעים על ראשי החבורה שנצטמקה. לא ארכו הימים ואחרוני החברים פוטרו מן החוה; המצבה על קברו של נטר כבר נשלמה ועבודה בשׂדה לא ניתנה להם. הירש הציע למרדכי השקדן ומתון-הדעת שישאר עמו והוא ינחילוֹ נחלה בין איכּרי עקרון; אך מרדכי השיב פניו ריקם, ואף שנפשו כלתה למנוּחה והיה יכול להקדים ולהביא אליו את הנערה שאהב – לא הסכּים לפרוֹש מן החברים; באשר ילכו ילך אף הוּא, בטובתם טוב לו ובצרתם צר לו; חזר אל הבית בפרדס ולא סיפר לחבריו כלום, עד שנודע הדבר למגידוב מפי ר’ צלאל בעל-תבואה…

עתה פקדה בדידות גדולה את הבּית. החדרים ההומים נתרוקנו; המקום נתרווח על יושביו שלא בטובתם והחלל נשם יתמוּת קרה. פּעמים השתיקה משׂתררת בחדרים, עצבה ומהלכת זרוּת. אז טורחים המסובים להפר אותה בדברים סתם, שאין הלב הוגה בהם, וכל עיקרם לא בא אלא לבדר את הדממה המחרידה את הנפש. עתה היה נדמה להם שאפילו באותם ימים שהיו יצריהם מתלהטים ואיש גוער ברעהו על לא כלום, והשׂנאה שורצת ביניהם כנחשים רעים, צהובי-לשון, אפילו אז טוב היה להם מדממת המות שהשׂתררה עתה בביתם. אבר נכרת מן הגוף והפצע עדיין לא הגליד. כל סדרי הבית נשתנו, איש לא מצא לו עבודה וארוחת-התמיד בטלה. האשה היחידה שהיתה צופה הליכות הבית פרחה אף היא מקינם, עתה הותרה הרצוּעה, הסדר נתבּלבל והכל חזר לתוהו ובוהו. היתמוּת המרה פּשטה בבית כצל גדול, כּוֹססה את הלב והעכירה רוּחם של יושביו.

הקיץ בא עם רוחות השרב, יִבּש הכל ולא הותיר לחלוחית של כלום, ואפילו קירבת הים לא הוּעילה. עבודה לא נמצאה להם והחלאים פקדו את הבית. נעליו של אברם פלח כבר נתבּלו מאד ועדיין לא זכה לדרוך בהן על נחלתו; עתה לא ידעו מאין יבוא עזרם, מאחר שהבּרון סירב להושיט להם יד וחובבי-ציוֹן לא היו משיבים על מכתביהם כלוּם, והם עצמם נתפרדו ונתפוררו ולא נשאר מהם אלא קומץ דל…

אך הקומץ חָפץ חיים והיה נלחם על קיומו. רוח הבדידות קירבתם והיו עתה מתרפקים איש על רעהו, חיים כבני משפחה אחת ודואגים זה לזה כאחים. מרוב ישיבה בבית היו משתעשעים בדברים שוניִם, קוראים לעצמם שמות עבריים, לזה על דרך קיצור ולזה על דרך תרגום; לזיצר קראו תשבי, למרדכי הוסיפו כינוי ענוותן, מגידוב נקרא בפיהם מגיד, ולאברם הניחו את כינוּיו פלח. באהבה וברעוּת היו נוהגים בכל איש, כי ברי היה להם עתה, שאם עוד ינשוֹר מהם אבר אחד שוב לא יחיה הגוף כולו ולא יעלה ארוכה.

בלילות החמים היו שוכבים ומהרהרים בסתר משכבם על גורלם המוזר, שהשליכם על חוף זה ושיבה אחריהם את ספינתם, ועתה אין להם אלא להיאָחז בחולות האלה ולהשכיח מן הלב כל שמעבר לים. פעמים היה מי מהם מעלה על שׂפתיו מהרהוּרי הלב וחברוֹ משיב לו, ונמצאוּ כוּלם מַדירים עצמם משינה ומספרים זה עם זה עד אחר חצות, מבקשים לחַמם לבּם בנכר ומשתוֹקקים למעט רעוּת בבדידות הלילה. אך שוב לא היו אלה ויכוּחים סוערים כמו לפנים, אלא שׂיחות רֵעים עצֵבות, שבהן מבקש איש לנחם את רעהו ונמצא עצמו מנוּחם. מקרן-זוית נישא קול חרד, מרחף ערטילאי באפלה, ומיד נאחזים בו קולות אחרים, אחד מכאן ואחד מכאן, ולאִטה שוטפת השיחה.

  • נסעו וצללו כאבן במים אדירים, לא קול ולא קשב.

  • מה תימַה… הים נתן, הים לקח, יהיה שם הים מבורך…

  • ואולם אנחנו שנותרנו, מה תיקַנו בתקנותינו? מי יודע מה עוד צפוּי לנו כאן; הברון רוגז, חובבי-ציון שותקים והירש עומד ומחייך…

  • ואני חושב, איני יודע מה דעתכם בכך, אך אני כשלעצמי בטוח אני שנמצא פתרון, צריך להיות עקשן, סבלן, כמו הגמל במדבּר…

  • לכך הגענו בסוף… כשאני חושב בדבר נרתח בי לבי; כחמש מאות היינו, כחמישים באנו לארץ, ואת כולם נשׂאה הרוח ונשאר מהם קומץ דל, שאף הוא נתפרד ונתפורר; אלה שנשארו בראשון-לציון אין עליהם צלם בּילוּ, והיחידים שבירושלים אף הם כלו ללא מלאכה וללא עבודה; הכל, הכל עבר ובטל, ונותרנו רק אנחנו, מתי המעט…

  • מה שאני מֵצר הוא שגם על המעטים האלה הכריזו כאילו בטלו ועברו מן העולם…

  • מי הכריז כך?

  • בעצמי קראתי היום בחנותו של ר’ צלאל, בגליון החדש של “המליץ” כתוב שחור על גבי לבן שאין עוד בילוּיים במציאות, מיעוטם שהיה בהם ישוב-הדעת נאחזו בראשון-לציון וכמותם כיתר האיכרים, ומרבּיתם שהיו חמומי-ראש ובוחלים בכל עבודה נתפזרו כמוץ ברוח ובטלה אגודתם ועברה מן העולם…

  • כלומר, אנחנו כאן, השרויים בדחקות ובצער, אין אנו חשובים בעיניהם כלום…

  • מה שהם אומרים אינו שוה כקליפת השום, אולם אנחנו, מה אומרים אנחנו? עד מה דלוֹנו וירדנו פלאים, כמו קמה שניתך עליה בּרד…

איש אינו מוסיף עוד דבר וחוט השיחה ניתק. מגידוב שוכב על יצועו ואינו עוצם עין. אפילו פסקו הקולות הֵדם עודו מתמשך באפלה. מאז הלילה בראשון-לציון, ליל-התמורה, רוַח לנפשו מאד. עתה שוב לא היתה ליאוש שליטה בו. הנסיון האחרון שעמד בו חיזק את רוחו והגבּיר את תקותו, והיה מגן בכל כוחו על שמחת לבו שלא תוּשבּת. בודאי יבוא היום הטוב, כורח הוא שיבוא.

פרק אחד-עשר: מן המיצר

רוח בוקר צח ניער באילנות, בא ונשב בחלון הפתוח לגן ובישׂם את אויר הבית. אף שעדיין לא עבר קיץ היה הרוח צונן וחמה נעימה מאירה, ובוקר טהור היה שרוי על ירושלים.

ר’ יחיאל מיכל ישב בחדרו לבוש חלוק-בית לבן והיה סוקר את תמונות אבותיו שהיו תלוּיות על קיר, מול צורת השׂר מונטיפיוֹרי הישיש; עתה בבית נאה זה, שגגו בטוח וקירותיו חזקים וגן של פירות מקיף את חצרו, שוב לא ישלט בהן הטחב כמו בביתו הקודם באבן-ישראל, שהדלף היה חודר בו ומרטיב את התמונות היקרות, ובני הבית קוֹוים המים בקלחות ובסירים גדולים. עתה שוב לא תדענה התמונות רטיבות, אולם הכתמים שנפלו בהן ישארו כזכר עגום לימי-החורף הקודמים. הוא סוקר בחיבּה את צורת אבותיו, אביו הדוּר הזקָן ואמו שפּניה מאירים; מה גדול צער ישוב הארץ, שאפילו חפצים דוממים נידונים ביסורים. אך מה לו הרהורי עגמה? לשמוח היה צריך, יום גדול הוא לו היום, סוף סוף נשלמה קנית הקרקע בקַטרָה. כמה יגיעות יגע וכמה טרחות טרח! עתים נדמָה לו שכבר אפסה תקוה ואין כוחו מגיע לקיים כל התנאים וכל החוקים למיניהם, שהטילה מלכות על קונה אדמה, והמצאות הסרסורים ותחבולותיהם הרבות נחשבו לו כשאיבת מים בכברה. קניה זו הכבידה את לבו מאד, כי איך לקנות כברת אדמה להרחיב גבולו של ישוב ארץ-ישראל, אם אין הרשות נתונה? נמצאה חלקה העומדת למכירה – אין יהוּדי מרוּסיה יכול לקנותה; קנאהּ – אין הוּא רשאי לרשמה על שמו, רשמהּ עלה שם אחר – אינו רשאי לבנות עליה כלום; אינו יכול לבנות עליה – ישוב ארץ-ישראל כיצד?

אך הכל תם ונשלם, שבח לאל עליון. נמצאה הקרקע המוכר הסכּים למכור והקונה מצא תחבוּלה כיצד יקנה. אף על פי שלא שילם עדיין אלא כמחצית דמי הקניה קמו לו הקרקע לנחלה. בינתים יסע קוֹפלֶּמן ידידו לרוּסיה וּלפּוֹלין, יעורר שם את חובבי-ציון וימכּור לאגודותיהם חלקות אחדות מן הקרקע, ובכספם ישלים, אם ירצה השם, את הקניה. מה ערך מעט הכסף לעוּמת קנין קרקע בארץ-ישראל! ולא בקרקע הפקר הכתוב מדבר, אלא קרקע שיש לה בעלים, קנויה כדין וחתומה כדת ורשומה כחוק, ואפילו רשות הבנין בידי בעליה הראשון, ולא תצא שנה וכפר אנשים עברים יתנוסס לתפארה על אותה קרקע בדרומה של הארץ, הסמוכה ליבנה העתיקה, דרך עזתה…

כל התכנית כבר ערוכה בלבו על כל פרטיה. על קרע זו יושיב את שרידי הבּילוּיים, הלהוּטים אחר נחלה. הוא קרא להם לבוא היום בביתו בשביל דבר חשוב, ובבואם ישמיע באזניהם את הבּשורה. כמה צער נצטערו אלה עד היום הזה, עתה תמוּ סבלותיהם; אמנם שוטים אלה ברוּסיה כּבר סתמוּ עליהם את הגולל ובאו וכתבו ב“המליץ” ששוב אין בני בילו קיימים ואגודתם עברה ובטלה מן העולם; אך הוא השיב להם כהלכה, מנה אחת אַפים; כך נאה להם וכך יאה. אמש ישב וערך מכתב לשפ"ר והודיע לו הכל בלשון ברוּרה; אומרים הם שבני בילו שוב אינם קיימים, – פשיטא! אך דבר אחד יוּכל להבטיחם נאמנה: בני בּילו רעבים וסובלים יסורים בארץ-ישראל. אם כן הם מרגישים; מַשמע שהם קיימים! צעירים טובים הם, דגולים מרבבה, וחובבי-ציון לא ידעו! אלא מאי, שהם שוגים מעט בדמיונות? אין רע! זוכר הוא, כשהיה נער קטן ונאה דרש לפני רבּו היה מתהולל, ומשתולל והופך עולמות; וכשהיתה אמו המנוחה גוערת בו שלא יאה לנער יהודי כּשר שיהא יוצא מכּליו, היה אביו זכרונו לברכה קם לו למגן ואומר: רשאי הוא, רשאי הוא, יפה דרש!… ובני בילו לא די שנאה דרשו גם נאה קיימו, ובדרכיהם לא הלך איש; והיה עליהם לשבּח אותם ולעטרם בזהוּבים ולקנות להם נחלה ולהושיבם עליה בכבוד. אין הם יודעים מה פירוש בחורים צעירים ומשׂכילים שהניחו ביתם ותלמודם ובאו לכאן, לארץ חרבה, לסבּול רעב ועלבּונות, ואפילו חטאוּ כבר נתמרקו עווֹנותיהם ביסורים שבּאו עליהם והיתה להם כפרה… כך כתב להם, דברים ברוּרים ומבוררים!

וכשמהרהר ר’ יחיאל מיכל בבילוּיים לבּו חם בקרבּו, והוא חש כאילו מצא לו פטישו סדן. כמה יסוּרים נתיסרו אלה תחת הירש וכמה עלבּונות שׂבעו, כמותם כאבותינו במצרים; ואם עדיין לא כולם נתברחו ונפזרו לכל רוח ועוד שׂריד להם בארץ-ישראל, אות הוא מן השמים כי למען אדמתו נשתמרוּ. ואמנם אין אנשים ראוּיים והגוּנים מהם בשביל עבודת-אדמה, שנתחשלו ביסורים ונזדכּכו ביחולים ארוכים לקרקע ארץ-ישראל. אכן, אף הוא עצמו הגיע סוף סוף לדבר שאליו נשא עיניו עוד כשהיה שלוּח מרוסיה ללונדון, ובא לפני השׂר מונטיפיורי לקבל הסכּמתו שיפעל בארץ-ישראל בשם קרן היוֹבל. כּבר אז חלם חלומות על רכישת קרקע בארץ-ישראל, ואף השׂר עצמו חיזק בכך את ידיו, אך הועד של אנשי לונדון סיכּל כל תכניותיו. מה להם ליהודים אלה ישוב ארץ-ישראל ועבודת אדמתה! ראש טענותיהם היה שאין היהודים מסוגלים לעבוד אדמה ולא בשבילם נוצרה, מוּטב לבנות להם בתים בעיר-הקודש ירושלים וישבו בה לבטח. לא היתה לפניו כל ברירה, חזקה דעתם של התקיפים על דעת השׂר הישיש, ומה יכול לעשות שלוּחו הדל? ואמנם, כבר עשה מצוַת שולחיו והקים בירושלים שכוּנה אחת לתפארת ועוד אחת כבר עומדת בבנינה, אך האם יצא בזה ידי חובת ישוב ארץ-ישראל? אין תחיה לארץ אלא קרקע ואין שׁיבה לעם אלא עבודת אדמה. אולם אין אדם מת וחצי תאותו בידו. עתה נתן לו השם תאותו וחזונו קוֹם יקוּם. אף לחובבי-ציון ברוּסיה כתב כי לחרפה יֵחָשב להם שכּל האגודות כולן לא עלה בידן לבנות בארץ-הקודש אפילו כפר אחד, בשעה שהנדיב הידוע מקיים בכספו את כל הישוב כולו, ועוד יבוא עמו בטרוניה על חוקיו ומשפטיו ועל הנהגת פקידיו! הוא עושה והוא רשאי לגזור; והם אם אין בהם הכוח לעשות דבר מוטב שיחרישו ויכבּשו פניהם בקרקע מבושה וצער.

אך עתה יבוא לפניהם בדבר של ממש ויוכלו לגאול עצמם מחרפתם. עתה יוכלו לבנות מושבה על אדמתו, עין לא ראתה! אך מה הרעש בחוץ, הכבר הגיעו הקרואים? ר’ יחיאל מיכל ממהר, קם ממקומו ומתקן את כיפתו שנשמטה לו על צדה וקרב לדלת, תמה על הרעש הגובר שבא מן הפרוזדור ועל קול רגלים המדשדשות על הרצפה ומקימות מהוּמה רבה. הוא פותח את הדלת ומיד נופלות עליו שתי נערות, שהיו נשענות עליה מבחוץ, ובקושי עולה בידו לתמוך בהן שלא תמעדנה רגליהן. הוא בולם עצמו מצחוק; שוב אִיטה וּמזל! כל היום הן מתנצחות זוֹ עם זוֹ והוּא צריך להשליט ביניהן שלום. איטה היא בתו הצעירה; שׂערותיה גזוּזות לה על ערפה ופניה עגולים כשל תפוּח, עוד טל של ילדות עליהם, ואוּלם עיניה חכמניות מאד והכּל הן מבקשות לדעת. שׂמלה פשוטה היא לבוּשה, קצרה מעט מן הראוי, וצריך להעיר על זה אזנה של אשתו; והאחרת מזל, מבּנות תימן היא; מכנסים כחולים היא לובשת, כּאוֹרח עדתה, ושׂמלה אדוּמה לה עד ברכיה. שחרחורת היא ויעלת-חן, וחיבּה יתירה נודעת לה ממנו; עינים לה שחורות, לוהטות כגחלת, אך תמיד היא משפילה מבטה מרוב צניעות. ממחינה התימנים היא שעלו זה לא כבר לירושלים מארצם הלא-נודעת, והם מתגוררים בנקיקי סלעים שבשיפולי הר הזיתים; הוא אספהּ אל ביתו שתהא עוזרת על ידי אשתו בהליכות הבית. עתה החזיקה הילדה סל נצרים גדוּש פּירות טוֹבי-עין, מישמשים אדומי-לחי, ותאנים טפוחות-דבש, ושקדים בצפית של ירק, וכמעט שהפילה כל הפּירות לארץ, אילמלא בא ועצר בעד הנערות שלא תפולנה.

הוא מקמט מצחו בקפידה ומבּטו שואל לפשר דבר. איטה בתו משיבה לו מבּט של עזות, בטוּחה בצדקתה, ואילו הנערה התימניה נבוכה ומשפילה עיניה כאשֵמה. מרוב בהילות הא מבקשת לחמוק, אך איטה אוחזת בה בחזקה, אינה נותנת לה להשתמט, והיא מספרת באזני אביה את המעשה כולו בתרעומת רבה.

בעל-הבית שלהם, היוָני מַנוַלי, נתן לה לאיטה סל מלא פירות טובים, פרס על צדקוּתה הרבה, שאינה קוטפת פירות מן הגן בלא נטילת רשוּת. הן אמר אביה; הקוטף פירות מן העץ שלא ברשות בעליו כאילו עבר על לָאו מן התורה. ומפני שהיא שומרת מוצא פיו בא בעל-הבית והגיש לה תשוּרה נאה. עתה באה מזל והוציאה הכל מידיה, והיא אומרת שאין הפירות שייכים לה אלא לבית כוּלו, ולא נתכוון בעל-הבית אלא לכבּד את אביה ואת אמהּ, והיא רוצה להביא את הסל למטבח ולתתו לאמא.

מזל עומדת מן הצד, מבוּישת וחרדה, כאילו גילוּ קלונה ברבים. עתה שוב אין פינס יכול שלא לצחוק:

  • הוי, איטֶלה, איטֶלה… שתיכן צדקניות, ברוּך השם, בנות ישראל כשרות… בואי, מזל וּטלי לך מעט מן הפירות לעצמך, ראוּיה את לכך, ותני גם מעט מהם לאיטה ויהא זה שׂכרה; ואת היֶתר שׂימי נא על טס והקריבי לשוּלחן, כי אורחים יבואו לנו היום…

מזל מסתלקת, שׂמחה לפטור עצמה מן החדר; אך איטה כבר הניחה לענין הפירות ונתלית בדבר אחר:

  • אורחים, אבא, מי האורחים?

  • זה סוד גדול!

  • סוד גדול? – והיא מגביהה את גבּות עיניה – באמת ראֵה, אבא, עשה עמי חסד וגַלה גם לי את הסוד, אשמור עליו מכל משמר! מי זה עומד היום לבוא?…

פינס יושב על מקומו ברוָחה, אומר לה לבתו שתקרב אליו, מרכין עצמו על אזנה ולוחש ברוב חשיבות:

  • היום יבואו הבילויים מיפו…

הנערה ניתרת ממקומה, מקפצת על רגל אחת וסותמת פיה בידה, כאילו חששה שלא יתמלט משם הסוד.

  • נהדר, נהדר, אך זו תהא שמחה, זו תהא שמחה!

בינתים חוזרת מזל לחדר ומעמידה על השוּלחן קערה של פליז רחבת-שוּלים ובה הפירות היפים. בשקט ובענוה היא פורשׁת מן החדר; איטה נשארת עוד עם אביה, מבקשת למַצות את הסוד עד תומו.

פינס סוקר את הפירות, נוגע באצבע קלה באפרסק רענן, משתעשע בשקדים הירוקים, ואומר כקורא בהרהוריו:

  • ועוד סוד אחד אגלה לך, והוא גדול מן הראשון – אני עומד לבנות ישוב בארץ-ישראל, וכבר קניתי אדמה…

פּניה של איטה עוֹטים כּוֹבד-ראש, החיוּך נבלע בפניה והיא תולה את עיניה הבהירות באביה. הוא מַפנה אליה ראשו ורואה את מבוּכתה:

  • מה לךְ עצוּבה, איטל, לשׂמוח את צריכה, היודעת את מה משמע ישוב ארץ-ישראל, לקיים מצוַת התורה: גאולה תתנו לארץ?

הנערה מבדרת קמטי שׂמלתה ומושכת אותה על ברכיה ואחר היא אומרת במבוּכה:

  • בודאי, בודאי אבא, כלום איני יודעת?… ואולם – – רציתי לשאול אותך, האם אין שם קדחת כמו בפתח-תקוה?..

  • קדחת? אי, שַטיהָ, שַטיה, בתולה בוגרת בלי עין הרע, עוד מעט וידוּבּר בה נכבּדות ועודנה שַטיה, רחמנא ליצלן! המקום טהור וזך כבימים קדוּמים, כשהיו עוד אבותינו עובדים אדמתם ויושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו!

פני הנערה אוֹרוֹת, אש ניצתת בעיניה והיא שואלת בנעימה עולה:

  • וגם אנחנו נגוּר שם, אבא? ויהיו לנו שׂדה וצאן ועצי גפן ותאנה?

פינס שוקע בהרהורים ומשיב אחריה כמו הד:

  • אם ירצה השם, בתי, אם ירצה השם, גם אנחנו נגוּר שם, ויהיו לנו שדה, וצאן, ועצי גפן ותאנה…

לא יצאה שעה והבילויים מיפוֹ כבר ישבו מסובּים אל השוּלחן, ומזל ואיטה טורחות לפניהם ומגישות להם תה מַהבּיל בכוסות ופרוּסות לחם גדולות, מרוּחות בריבת תוּתים, וקערות עם גבינת-עזים, וזיתים ירוקים ומלפפונים שניטלה מהם הקליפה; כולם קרבים לאכילה בתיאבון גדול; אחר שעלו לירושלים ברגל וארכה להם הליכתם מיפוֹ יום ולילה, היו עיפים ורעבים מטורח הדרך.

פינס ישב בראש השוּלחן והיה מלַווה בעין טובה את אכילתם הלהוטה של הבחורים ומזרז אותם לעשות מלאכתם באמונה; ואחר ששקטה מעט ההמולה והאורחים כבר השׂביעו רעבונם, ביקש בעיניו מעם הנערות שתנַחנה אותם לבדם, כי דבר לו אל האורחים; מזל פרשׁה מיד בלא קול, הצלחות הריקות בידיה, אך איטה תלתה באביה עינים של תחנוּנים, עד שנתערבו הבחורים, שחיבּה יתירה היתה נודעת לה מהם, וביקשו עליה רחמים. נעתר להם אביה ומיד ישבה הנערה לרגליו, הניחה כּפּה, על בּרכּיו, מבקשת להבטיחוֹ שמוּתר לו לדבּר בפניה הכּל.

פּינס פּתח בלשון רפה, כאילוּ היה חוֹכך בדעתו במה ראוי לו להתחיל:

  • בודאי כבר עברה השמועה הטובה בארץ, אך קראתי לכם כדי שתשמעו אותה מפי – כבר השלמתי את קנית הקרקע בִקטרה, כמהלך יום מיפוֹ ומחצית היום מראשון-לציון, על דרך עזה.

אף שכּבר שמעוּ את השמוּעה אצל ר’ צלאל בעל-תבוּאה נתעוררוּ הבחוּרים וקראוּ בהתעוררוּת:

  • מזל טוב, מזל טוב, בשעה טובה, בשעה טובה ומוּצלחת!

  • ועתה מבקש אני לומר לכם דבר שאפשר לא שמעתם; עדיין לא שילמתי כל הכסף בעד האדמה, כי לא היה לי סכום גדול כזה, אך אני מקוה שקוֹפּלמן ידידי ושלוּחי יצליח למכּוֹר חלקות אחדות לחברות חובבי-ציון ברוסיה, ובכסף זה אוּכל לסלק את החוב שעודו רובץ על הקרקע…

עצר מעט, כמבקש לבחון פניהם של המסוּבּים, ואמר בנשימה קצרה:

  • ועל האדמה הזאת חושב אני להושיב אתכם, אם ירצה השם.

דממה נשׂתררה בחדר ואיש לא פצה פה. אף שכּבר שיערו מראש כי זו תהא מחשבתו של פינס, לא ידעו עדיין כלום, וכששמעו את הדבר יוצא מפיו בבירור נזדעזעו לבותיהם והחרישוּ.

ראשון ננער אברח פלח, ואף שלבּו לא הלך אחר דברי פיו, שאל כמי שנתלה בטפל, כדי להסיח דעתו מן העיקר:

– ויאמר לנו כבודו, מה טיבה של אדמה זו, השחורה היא?

אף פינס נתאושש והשיב בהתעוררות:

  • ידידי אברם, הנקרא פלח, במחילה ממך לא נאה לדעת שאסור לנו לשאול שאלות כאלה. אדמת ארץ-ישראל אינה אדמה ככל האדמות. בארץ אחרת יש לאדם ברירה, רוצה קונה עידית, רוצה קונה זיבּורית, הכּל לפי החשבון. אך אצלנוּ לא כּך, לפנינוּ אין שוּם בּרירה… כל אדמת ארץ-ישראל היתה לפנים אדמה פוֹריה, וכשגָלינו ממנה שָממה וחָרבה, ואת פריונה גנזה בחוּבּה ולא גילתה כל אותם הדורות. עכשיו שאנו שבים לארץ, עלינו לגאול את אדמתה בכל מקום ומקום ואין אנו בני-חורין לבחור מה שנראה לנו. אם טובה הארץ הלא לנוּ הטובה, ואם גרוּעה היא – עלינוּ להיטיבה; כל אדמה ראויה לנו; אם אדמת-חוֹל היא עלינו לזבּלה ולהשבּיחה; ואם אדמת טרשים – עלינו לסקלה; ואפילו את הביצות עלינו לגאול ולשקול על ידי בעליהם מחיר מלא, בשביל שיניחו לנו ליבּשן – בנידון זה אין לנו בחירה; אדרבא, כאילו היו לאיש שני בנים, אחד חזק וגיבור ואחד חולה שצריך רפואה, והם נתונים בשבי; האם יפדה את החזק ויניח, חס ושלום, את החולה שבוּי?…

זיצר הקרוי תשבי, שביקש להסיח דעתו של פינס משאלתו של אברם פלח, נתערב ואמר:

  • בודאי, בודאי דברים נכוחים עד מאד, דעתנו כדעת כבודו ואין לנו אלא להחזיק לו טובה שזכָרָנו בעָניֵנו, כי מה עשׂינו אילו הלך ליטול עצה מפי העסקנים של חובבי-ציון ברוסיה? אפשר קרא ב“המליץ” ברור ומפורש שאין אנו קיימים כלל, שהבילויים לא היו ולא נבראו אל משל היו…

פניו של פינס נתבהרו והשיב בחיוך רחב:

  • קראתי, קראתי, ואף השבתי להם כהלכה, יהיה לבכם סמוך ובטוח… אך מה לנו דבריהם, אין משגיחים בבריות המרחיקים עדותם, וּבלָאו הכי לא היה בדעתי לשאול בעצתם, לא מפיהם אני חי; על דעת עצמי קניתי אדמה ועל כרחם של חובבי-ציון אושיבכם עליה; קבּלה לי מן השׂר מונטיפיורי שיחיה; כשהייתי באחוזתו שברַמסגֵיט, לפני שעליתי לארץ-ישראל בשליחוּת ועד-היוֹבל, וסעדתי על שוּלחנוֹ, אמר לי השׂר הישיש: לעולם אל תהא שואל את הרופא, שאל את החולֶה!.

הכל צחקו והוא המשיך:

  • וכנגד מה אמר זאת השׂר שיחיה? נתכּוון לומר שבעניני ישוּב הארץ לא אדרוש במוּמחים רחוקים, כאשר יעצו לי אנשי הועד בלונדון, אלא אשאל פיהם של בני ירושלים עצמם ואתבונן למצבם ואעשה כטוב להם. משתדל אני לעשות את עצתו; אודה על האמת, לא קל הדבר, האדוקים מזה והחפשיים מזה, כנראה מן השמים גזרו עלי שיהא תמיד מקומי בתווך ומסביבי מקטרגים ומלשינים, וגם בענינכם לא חסך ממני השם מרוֹרוֹת די הצורך; אך אל בכך אנו עוסקים, היום רציתי שתדעו כי יש שׂכר לפעלכם, ולא אנוח ולא אשקוט עד אם אושיבכם על הקרקע שקניתי…

מרדכי ענוותן היה מהרהר בדבר הגדול שבא להם אחר שפרשו החברים הטובים ואמר באנחת-עצב שקטה:

  • מצר אני בחברינו שהלכו ולא עצרו כוח עד היום הזה, חבל שלא זכו לשמוע את הדברים האלה היום…

אך פינס הניף ידו כלפיו ואמר:

  • ואני איני מצר עליהם כלום! אדרבא, ההולכים ילכו וטוב שלא באו משבאו, ולא יוציאו דיבּת הארץ רעה. אם לא יכלו לעמוד בחיי הלחץ והצער ולהסתפק בפת חרבה במלח, אות הוא ומופת שלא היו כשרים לדבר הגדול שנטלו על עצמם, שאין עִמו לא רעש ולא פרסום ואינו בא בעסק גדול וכל עיקרו אינו אלא עבודה קשה וסבל ארוך שאין לו קול, ובשביל כך צריך שיהיו לו לאדם אורך-רוח וכוח שלא מצינו ברוב הבּריות.

מגידוב ישב כל שעת השׂיחה ולא נתן דעתו על הדברים שנאמרו והיה רק שומע לקולות שנדמוּ לא באים מרחוק; כל לבּו המה עתה המיה גדולה אחת: לא לשוא, לא לשוא! יש שׂכר לסבלותיו, יש שילוּמים לאותה שעה של יסורים, באותו לילה עצוב בראשון-לציון, כשהאיר לו אור חדש בלבו. ואפשר גדול השׂכר ממעשיו, כי דבר נפלא קרה לו היום, אדמה יקבּל, אדמה ממש, ושוב לא יהיה כאבק פורח ונישא, מעתה תהא לו אחיזה של ממש, כיתד תקוּעה, כעץ השׂדה ששום רוחות עולם לא יעקרוהו משרשו. אזנו לא לקחה כל דברי השׂיחה ורק צליליהם שמע, וראה את פני חבריו ששלהבת בהירה האירה את עיניהם, ופתאום נזכּרו לו עיניו הלוהטות של פינס כשהיה מביט בהן אז, בשעה הגדולה של שקיעה, נוכח הרי יהודה, והוא ידע שכבר הוא אוהב אדמה חדשה זו, וּנהרה באה עליו, ולבּו חם בו, והחום עלה וזינק לגרונו, ובלא שידע כיצד קרה הדבר טילטלה אותו השׂמחה שבקרבו ופתח פיו והתחיל צוחק על לא כלום, וכך היה הולך וצוחק בקול רם ושוב לא היה אדונים לעצמו ואיזוֹ רוח טמירה הציפה אותו בהתרגשות גדולה ונתן לה מוצא בשׂחוק הגדול.

הכל הפנו אליו ראשיהם וקבעו בו עינים תמהות. אף פינס הביט בו בהשתוממות, מבקש לדעת לצחוק מה זה עושה; ופתאום הבין מגידוב מה קרה לו, פסק לצחוק כאילו נסתם פיו, ואדמומית עלתה בפניו והיה ככלי מלא בושה; ובלא שנשאל התחיל מתנצל ומגמגם במבוּכת לבו:

  • במחילה מכּם, במחילה… לא נתכוונתי, לא היה כלל בדעתי, אלא סתם כך… זה מרוֹב שמחה, מרוב שׂמחה שׂחקתי, שאנו נאחזים בקרקע ארץ-ישראל… שזכינו… זה מרוב שׂמחה…

ר’ יחיאל מיכל הביט בו במגידוב בהתעוררות רבה, במבּט של אהבה ומחילה; עיניו האירו באור מוזר וגם הוא התחיל צוחק; תחילה חייך לנפשו ואחר כך נעשה חיוכו בת-צחוק שהלכה והיתה לצחוק מלא ורב-דביקוּת, ואחריו החזיקו כל המסוּבּים; קמו ממקומותיהם, הזיזו כסאותיהם ברעש והיו צוחקים מלוא החזה ובקול גדול, עד שזלגו דמעות מעיניהם; והנערה איטה, שעד עכשיו אל נתן עליה איש את דעתו, קפצה אף היא ממקומה, חשה שהוּתרה הרצועה, מוחאה כף אל כף, מנתרת ומפזזת וצוחקת עם כוּלם בקול הנעורים שלה הזך והצלול כפעמונים לעת בוקר; וכך צירפו כולם קולותיהם לצחוק הרם והנלהב, מריעים בדביקוּת מלאה אש ושמחה עולה, עד שנתרווח סדק צר בדלת, החדר וראש שחור ומקוּרזל נשתחל בו בבהילות, ועינים שחורות ולוהטות בתמיהה הציצו רגע ונעלמו.

לאט לאט התחיל הצחק שוקע, אחד אחד נשמטו הקולות ונאלמו, ורק עוד צליל אחד נמשך רגע, כמו סילון של מים החסר והולך, וההמולה קמה לדממה.

שעה ארוכה היה פינס מאפיל בידו על עיניו ואחר אמר בקול עיף, אותות ההתרגשות עדין לא נמחו כליל מפניו:

  • ואף על פי שכך תיארתי לי אתכם, איני רוצה שתתנו לי הסכמתכם בשעה אחת. לפני דבר גדול אתם עומדים וצריך שתדעו מה לפניכם. מבקש אני שתשׂכּרו לכם ביפו עגלה וסוסים ותסעו, אם ירצה השם, לקַטרה, תתוּרו את הקרקע ותסתכלו בצמחיה, תנשמו אוירה ותתבשמו מריחה, ואם תראו כי טובה היא הארץ בעיניכם ותקום בכם הרוח לעמוד בשממה ובבדידות – מהרו והודיעוני דבר.

בעמל רב עלה בידיהם לשׂכור לעצמם עגלה וסוּסים, אחר שדוקטור שטיין עָרב להם לפני בעליהם, ובשעת-בוקר מוקדמת עזבו את יפו ופניהם דרומה, לתור את הקרקע החדשה. ברוח גבוהה עברו את הדרך הנודעת לראשון-לציון; שם עשׂוּ חניה בשביל שיפוּשוּ הסוסים והם עצמם הלכו לראות את חבריהֶם וסעדו אצלם את לבּם; אחר שוב יצאו לדרכּם, נפשם יוצאת לראות את האדמה המוּבטחת.

אך הדרך משכה לאִטה. פעם על פני גבעות ופעם בערוצים של נחלי-אַכזב. כשהיו עולים על אדמה קשה וסַלעית היו הסוסים תופסים בעגלה ורצים בה חיש, והיא מקפצת ומקשקשת בכלי-ברזלה; והנה הם מגיעים לדרך-חול הנשפך בינות לגלגלים והסוסים מזיעים, מפשילים ראשיהם למעלה, נושמים ונושפים בכבדות וקצף לבן עולה על פיהם, עד שיושבי העגלה יורדים ממקומותיהם ומלַוים את הסוסים ברגל. פעמים מרוב קוצים שפשטו בשׂדות אין רואים את הדרך. עץ לא נִקרה להם על דרכם ולא שיח ירוק, ועל מעט הצמחים צמאי מים וחרבים רבץ אבק אפוֹר-אדמדם. בראשי הגבעות נראו לפעמים בקתות-חומר שקוּעות, וגמל משׂרך דרכו בלאט ושוב נבלע באפרורית השדה; כמלוא העין נשׂתרעה אדמה חרבה, יבשה, פעם גוֹנה צהבהב ופעם אדמדם כהה וּבקיעים גדולים מסתמנים בה מלהט חמה; גבעות קלות נתמשכו לצדי הדרך, גולשות לאטן למישור הרחב, האובד לרגלי הרי יהודה, עטופים גלימת הוד.

כבר נטתה השמש להעריב וצללי הסוּסים נתארכו, כשהושיט מרדכי ענוותן את ידו למרחק ואמר:

  • הנה שם הבּתים, ודאי זו קַטרה…

מחרישים המשיכו עתה דרכם, מביטים בפעימות לב על סביבם, עד שקרבו אל הכפר; משׂוּכת צבּר דוֹקרני, מכוּסה אבק שׂדות, וסוכת-ענפים חרבה שימשו סימני ישוב; עוד מעט וריח של זבל שׂרוף בא באפם, ורחש רחוק נשמע מחצרות הבתים הנפוּלים. כשהגיעו אל תחוּם הכפר בא מאחורי צבּר עקוּר משורש נער מגוּדל שׂער, טרוּט עינים, קרעי בלוֹאים מסתירים מערומיו; פרץ לקראת הבאים, אך במרחק-מה עמד תחתיו, פעם פיו מרוב תמיהה, עקר ממקומו, פנה עורף והתחיל בורח בבהילות רבה אל עבר הכפר. לא יצאה שעה ארוכה ומבתי הכפר נעתקה סיעת אנשים וילדים, שהתחילו רצים לקראת העגלה. בהמולה גדולה נתקרבו, מצעקים ומנופפים ידים ומרחפים בכל אבריהם. עדה עלוּבה היתה זאת, גברים שבהם רזי-פנים ומצומקי-בשר, והילדים לקוּיים בעיניהם, חשופי-שת, רגליהם שחורות מטיט השדה ובגדיהם תלויים עליהם בלוֹאים בלוֹאים.

נוסעי העגלה התחילו חוששים, אינם יודעים טעמה של קבלת הפנים, הלשלום היא או לחמס. רובה אחד היה עמם, שהופקד בידיו של תשבּי, אך חששוּ להוציאו מתחתית העגלה משום דרכי שלום; התחוּם שבין הסיעה ובינם הלך ונצטמצם; אברם פלח, שהמושכות היו בידיו, עצר בסוסים והעגלה עמדה מלכת; סיעת הערביים עמדה אף היא במרחק-מה, אחדים נתקרבו והתחילו ממַששים את דפנות העגלה, בודקים גלגליה מחושלי-הברזל ומלטפים את רצועות הריתמה. מעמדם של יושבי העגלה היה משוּנה, כי לא ידעו לאן מועדות פניהם של אנשי הכפר והיה עליהם להימלך עד מהרה בדעתם כיצד לנהוג. מגידוב, שידע מעט ערבית מימי עבודתו בפרדס, קפץ מן העגלה והתחיל תוהה בלשון עילגים על כוונת האנשים. כששמעו את נעימת לשונם יוצאת מפיו של אחד האורחים סובבו אותו בהמולה וּברעש גדול והיו מצעקים ומדבּרים כולם ביחד וטורחים להסבּיר לו בשפעת דברים וברמזים כלפי העגלה, שמעולם לא באה בתחוּמם תיבת-עץ כגון זו, עשוּיה על גלגלים ומשוכה בסוסים שנים, ובני-אדם יושבים בה צמוּדים…

שמעו הבאים את תמיהתם של בני המקום, צחקו בקול ופניהם נתבהרו, ירדו מן העגלה והושיבו בה את הערביים בכבוד גדול, עד שדמתה כּגבעה מלאה אנשים, ועוד הבטיחו להם לבנות תיבה כזאת כשיגיעוּ למקומם; וכך היו הולכים וקרֵבים אל בתי הכפר הראשונים, העגלה מלאה מאנשים הכפר והאורחים מהלכים לצדה והמון ערבים עושים להם לויה גדולה, ולקראתם באים אחרים ומשתוממים למעשה העגלה.

אצל בּתי-החומר של הכפר עשו להם חניה. אברם התיר את הסוּסים מריתמתם, הפך פניהם לעגלה ובלל להם בלילם, ויתר חבריו עומדים ומבקשים לדבּר עם אנשי קַטרה. עד מהרה נסתבּר לפלחים שאלה האורחים מבעלי-הקרקע החדשים הם, שכּבר שמעו כי בעל האדמה מכר מאדמתו; הם היו הולכים ומשבּחים לפניהם טיבה של קרקעם ברוב עסק והפלגה, ובני בילו היו עומדים ומשתאים ואינם תופסים אלא את כוונתם בלבד ומנענעים ראשיהם בהסכּמה ופעמים מפטירים מלה בלשון ערב, לגודל שמחתם של המסובּים.

אחר שכּילה אברם את מלאכתו וחבריו שׂבעו את ההמוּלה הרבּה, ביקשוּ לפנות אל השׂדות. חבר אחד הניחוּ שיהא משגיח בעגלה וסוּסיה, ויתרם יצאוּ לראות את האדמה שהשׂתרעה לא הרחק מאדמת הכפר; זו היתה קרקע חרבה, לא עלתה בה המחרשה שנים רבּוֹת, ובחלקה דלה ולא נותר בה ליח מרוב שעבוּד; לא נזבּלה ולא נחרשה אלא במסמר של עץ, כדרך הערביים מדור דור. עד שבאוּ לגבעה הרמה שחרוּלים פּשטו בה, דמתה להם האדמה כאדמת ראשון-לציון, צהוּבּה-אפוֹרה ויסוֹדה חוֹל, אך כשעקפוּ את ההר והגיעוּ למישוֹר שלרגליו גחן פּתאום אברם פלח, פּישפש בידיו והעלה קומץ עפר שחור-אפוֹר וקרא:

  • ראוּ נא, ראוּ, אדמה שחורה, באמת אדמה שחורה, אדמה של ממש…

כוּלם גחנוּ אל הקרקע והתחילוּ בודקים טיבה, גוֹרפים בידיהם רגביה האפורים, שׁוֹחקים צרוֹרוֹתיה ומסננים בין אצבעותיהם את העפר היבש.

בינתים שקעה שמש מאחורי המישוֹר, מעבר לים הנסתר, המַשיב על הגבעות רוּח נעימה וצחה. דמדוּמים ירדוּ עליהם. שוּלי השמים עוד היוּ אדוּמים מבּוֹא השמש וענני-שקיעה כחוּלים קפאוּ במרומים; באור הלוֹקה שבין הערבּיִם נצטמצם האוֹפק כאילו סגר עליהם, קומץ בחוּרים תוֹהים, רחוקים מישוּבם; עגמה באה בלבּם ומחרישים חזרוּ למקום חניתם.

עד שבאו הקריבוּ להם אנשי הכּפר מצוֹת לחם ומלפפוֹנים ובצלים, ובני בילוּ אף הם הוציאוּ מן העגלה צידתם שלקחו עמם לדרך והסבוּ יחד עם זקני הכפר, בּוֹצעים הפּת ומחרישים. כשירד עליהם לילה הזמינוּם הזקנים לישון אצלם בכפר תחת קורת ביתם, אך הם הודוּ ברוב נימוּס ודברי חיבּה וביקשו לישון בשדה, אצל נחלתם.

הם שכבו תחת עגלתם, נתכּרבּלו במעיליהם כצרורות, ואולם הצינה הרַבּה וּפעימת לבּם לא הניחו אותם לישון. היוּ שוכבים עם גבּם הוֹזים ועיניהם לכוכבי שמים ברוֹם; לא חלום היה זה כי אמת לאמיתה; הנה באוּ וראוּ את הקרקע שתקוּם להם לנחלה, עוד מעט ותתקיים התקוה הטובה שחיממה לִבּם ימים רבּים והצילתם מעוני ומדלוּת.

מרדכי ענוותן אמר פּתאום כמדבּר מהרהוּרי לבּו ההוֹמה:

  • וכלוּם לא צדק פּינס שאמר, כל קרקע ראוּיה לגאוּלה? מה לנוּ אם שחורה היא ואם צהוּבּה…

אברם פלח, שכּבר היתה בו חיבּת המקום, יצא ללמד סניגוריה על האדמה הזאת, שראה עצמו שתוּל בה, איכּר באיכּרים:

  • מה אתה סח?… אפשר הוא צודק, פּינס, אולם כאן הרי זו באמת אדמה נפלאה, לא ראיתי כמותה בשוּם מקום…

תשבּי שלבּוֹ המה ממראה עיניו ולא מצא לו פוּגה להמיתוּ, שיסע את דבריו של אברם ואמר:

  • מה לכם דברים יתירים?… שוכבים כעל כסתות וכרים רכּים ומדבּרים דברי פּילוסופיה… עיקרוֹ של דבר, שאתה אברם, כבר זכית לקיים נדרך. אמנם, לא עצרוּ מגפיך כוח על רגליך, מכל מקום כשנזכּה לבוא לכאן, תנעל אותם לשעה אחת, תקשור אותם בחוּטים ובברזל ותעלה בהם על נחלתך…

מגידוב היה מחייך באפלה כלשמע זכרון טוב. לבּוֹ היה מפרכּס בקרבּוֹ מעליצוּת; לפני שיצאו מיפו נטל ספר התנ"ך והיה הופך בו, ועכשיו קמו לנגד עיניו מחזות רחוקים, כאילו מצא פּתאום מקומם.

  • וּפּינס סבור – אמר בקול חריש – שקַטרה זו גְדֵרָה שבּתנ"ך. אם כן היה לפנים המקום מבוֹרך בּשׂדוֹת פּורים ובגפנים, וּמשוּבּח בכרמי זיתים ועצי-שקמים, וגם אנחנוּ נחדש כאן ישוּב שיהיוּ בו שדות ואילנות: ולא ישוּב אחד נקים, אלא ישוּבים הרבה, לכל אָרכּה של הדרך שעשׂינו היום מיפוֹ ועד כאן, ושוּב נהיה עובדים אדמתנוּ, ונוטרים כרמינוּ ורועים צאננוּ כבימי קדם…

עתה לא דיבר איש, ואף שהיתה דומיה ביניהם ידעו כי לב אחד לכוּלם ההוגה בנפלאות חייהם וחושב כיצד זיכּם הגורל כמעט על עברי יאוּש והביאם להיות ראשונים בחוזרים לאדמה הזאת, אחר שגָלוּ ממנה דורות ארוּכים.

והנה האדימו פּאתי מזרח והרים סגוּלים נשתקפוּ מערפל הבוקר כנסוּכי-שינה. נפלא היה המקום בדמדוּמי השחר, טובל בתכלת ואודם; אד קל היה מרחף על פני הגבעות; טיפוֹת טל שעל הקוצים ועשבי-הבּר האירוּ באור חמה כפנינים, ובוקר צח נולד.

וּכשקמוּ לעשׂוֹת הכנותיהם בשביל לחזור, ידעו כי בלילה הזה אירשׂוּ להם בלבּם את הנחלה לעולמים; חן המקום כבר היה עליהם ואהבתם יצאה לכברת-ארץ זו ונפשם קשוּרה בה לעד. בשעת-לילה כרתוּ ברית עם המקום הזה, שכמוֹתה אין מפירים לעולם, ושוב אינם בני-חורין לקוּם וללכת מכּאן; רק ישוּבוּ ליפו מיד יבקשוּ מפּינס שיתן להם קרקע זו, שלמענה הם מוּכנים לבוא באש ובמים; ואף יאמרו לו שיעמדו בשממה, עד אם יתקעוּ בה יתד נאמנה, ושֵם גדרה יִנוֹן כבימים מקדם…

בשמחת-לב קיבּל ר’ יחיאל מיכל את תשוּבת הבּילויים והשיב להם באיגרת של חיבּה וכבוד; אף שלא פּיקפּק בכוונת לבּם אפילוּ שעה אחת, טוב שקיימוּ במראה עיניהם את הלֶך-נפשם; עתה חזקה אמוּנתו שיוּכלוּ לכל הפּגעים ותחוּל הברכה על ראשם שהם מבקשים לשבת בקטרה. לקמח ושׂעוֹרים ואף לסוּס וכליו יהיה, אם ירצה השם, תחת ידיו, והיא לבּם סמוּך ובטוּח שלא יעזבם עד אם בנוּ ביתם בגדרה.

אף שדמתה התקוה קרובה להתקיים, עוד רחק היום מאד. עסקי הנחלה התנהלוּ בעצלתים. קוֹפּלמן, שלוּחוֹ של פּינס, עדיין לא מכר כלוּם ופּינס לא יכול לשלם את הסכום שנתחייב עליו למוכר, וכל הקניה עמדה להתבּטל. חבוּרת בני בּילו, שכּבר רבּוּ סבלותיהם מנשׂוֹא, ערכוּ מכתבים נמרצים למרכּזים של חובבי-ציון ברוּסיה ואיימוּ, שאם תתבטל חלילה קנית האדמה ולא יוּכלו להתנחל, יתפּזרוּ לכל רוּח ויעברוּ מן הארץ ויפרסמוּ מעשיהם ברבּים, ויספּרו כיצד כל חוֹבבי-ציוֹן שבעולם לא עלה בידם להנחיל נחלה את קומץ הבּילוּיים האחרון, עד שנתפּרדה חבילתם והלכוּ באשר הלכוּ.

כבר חלפוּ ימי קיץ והסתיו כבר עבר, ובא החורף והיוֹרה ירד על השׂדוֹת; כבר נעץ איכּר מחרשתו בשדהוּ והציצים כבר עלוּ בהרים, ונחלי-אכזב שוּב מלאוּ מים והיו שוטפים וגורפים עמם חול הרים – ועדיין אין הנחלה בידיהם.

אולם סמוּך לימי חנוּכּה נשבה רוּח אחרת. כל עסקי הקניה נתישבוּ פּתאום – קוֹפּלמן חזר ועמו שטרי-המכירה; אף הוא הביא עמו הסכמתם של חובבי-ציון שיאָחזוּ בני בילוּ בנחלתם לעבדה ולשמרה; עתה סילק פּינס שארית החוב שרבץ עוד על הקרקעּ; אף יום העליה על הנחלה כבר נקבע בין פּינס והבּילויים, מגינת-הלב פּגה והחלה התכוּנה הגדולה.

עתה עזבו את הבית בפרדס אַנטון אַיוּבּ, שכתליו ראוּ כל עָנים וּמרוּדיהם, ונתכנסוּ בחנוּתו של ר’ צלאל. אברם פלח הלך עם מגידו לשוּקה של לוּד ושם קנוּ להם בּשלוֹשים מג’ידי חמוֹר אפוֹר-עוֹר, שראשו ובטנו מלבּינים, והביאוּהוּ ליפו בכבוד גדול וקראוּ את שמו פילוֹסוֹף. מרדכי ענוותן נטל עמו שני חברים והלך לכפר הגרמנים שרוֹנה ושם קנה מעדרים ולקשוֹנים וּמַכּוֹשים למיניהם, הכּל על פּי דוּגמה שלקח אצל הירש במקוה-ישראל. ואילו תשבּי, שהיה להם בן-משק הבית, סבב בשוּקי יפוֹ והיה קונה מיני דוָדים וקערות וקלחות וכלים מכּלים שונים, שיהיוּ משמשים אותם במושבם החדש, ואוגר שמן שוּמשמין וּבצלים ושוּמים, מכּל המינים שאינם מצוּיים בחנוּתו של ר’ צלאל, וכונס הכּל אצלוֹ ברוב חשיבוּת וכוֹבד-ראש.

התכוּנה הנרגשת אחזה את הכל, אך ר’ צלאל בעל-תבוּאה היה נרגש מכוּלם. חנוּתו היתה פּרשת-דרכים לכל יוצא ובא בעסקי קטרה. אצל הפּתח קשוּר היה פילוסוף חמוּר במוֹט של ברזל, ממתין באורך-רוח; בחנוּת פּנימה היו כל הכּלים נערמים זה על זה והצרוֹרוֹת מוּנחים בערבּוביה גדולה, ור’ צלאל עצמו טורח להכניס בהם מעט סדר, והוא שוֹקל מן השׂקים ומפריש מן התיבות ומצרף צרוֹרוֹתיו לצרוֹרוֹתיהם של היוצאים, וכששקטה מעט המהוּמה והוא נשאר לבדו בחנוּת, נטל את פּנקסו אֶרך-הדפּים, הניח עיניו על גליון, טבל עט בדיו שחורה ופתח בו ברוב תכוּנה דף חדש; עיטרוֹ עיטוּרים יקרים, קישטוֹ תגים דקים וכתב בראשו את שמה של קטרה היא גדרה.

וכשנודע בקהילת ישראל שביפו כי יהוּדים יוצאים למקום נידח לחיות בין ערביים, באוּ לחנוּת דורשי-הטובה ושאלו מי ומי ההולכים; וכשראוּ לפניהם בחוּרים אחדים טורחים בצרוֹרוֹתיהם, אמרוּ להם שיניחוּ מרעיון של שטוּת ולא ישגוּ עוד בהבלים. המקום רחוק וחָרב ורגלו של יהודי לא דרכה שם מעודה; למקומות אחרים יצאוּ לראשונה אנשים רבּים בסוּסים ובמרכבות, חמוּשים ומזוּינים היטב. ומה כוחם של אלה הבחוּרים המעטים, שאין עמם כלוּם? על כן אסוּר להם שיעשו כדבר הזה, פּיקוּח-נפש הוא; המבלי אין קברים ביפוֹ, שהם מכתתים רגליהם למקום-סכּנה להפּיל עצמותיהם במדבּר…

הבחוּרים צחקוּ ולא היוּ שוֹעים לדבריהם, כאילו לא היתה להם נגיעה בדבר; אך ר’ צלאל נתרתח כוּלו, גירשם מעל סף חנותו והיה מצעק אחריהם, שאפילו בגיהינום לא יִנָקו מחטאתם, שלא די להם שבעצמם אינם יוצאים לגאול את הארץ מחוּרבּנה, עודם באים להכבּיד על היוצאים ומרַפּים ידיהם ומרכּכים לבּם היקר.

מאז שעת צהרים לא כּבתה המנורה בחנותו האפלה של ר’ צלאל. הכּלים כבר היו ארוּזים וטעוּנים על גבי פילוסוף חמוֹרם, והמזונות והצרוֹרוֹת עמוּסים על שני חמוֹרים אחרים ששׂכרוּ בשביל הליכתם; עוד מעט והכּל מוּכן ליציאה ועוד הדוקטור שטיין בא ומעלה על חמוֹרם תיבה מלאה תרוּפות, ועל כל צרוֹר וצלוֹחית כתוּב בלשון עברית נמלצת, אימתי בּוֹלעים מן הסמים וכיצד נותנים איספלָנית על המכה.

בדמדומים שלפנות ערב כבר היה הכל מוּכן ליציאה, שלושת החמוֹרים חמושים ונכוֹנים לדרך, והבחוּרים כבר נטלוּ פּרידה מכוּלם; ר’ צלאל מבוֹהל ונרגש, היה רץ וחוזר לחנוּת ושוּב יוצא אל הכּבוּדה, שואל ומשיב טוען ופוֹרק ברוב מהוּמה. וכשהוּתרוּ החמוֹרים מקישוּרם והסיעה כבר עמדה לצאת לדרכה, נכנס ר’ צלאל עוד פעם לחנוּתו ומיד שב עם שטר-כסף ביד, תחבוֹ למגידוב בכיס מעילוֹ ואמר בלחש נרגש:

– יברככם השם וישמרכם, קחוּ את זה, קחוּ; עדיין אין אתה יודע עד מה תלוּי לפעמים דבר גדול בפרוּטה הבּזוּיה, אַל נא תסרב, קחוּ חלקי זה עמכם, ויהא כאילו אני שוּתף במעשׂיכם…

חיבּק כוּלם בהתרגשוּת ונישק להם על פּניהם, וליוָם עד קצה הסימטה ולא מש משם עד שנשמטו מהם כל המלַווים והם עצמם כבר נעלמו מעבר לבתי העיר.

כשיצאו מתחוּם יפו כבר היה לילה אין-ירח עוטף את השׂדוֹת. בדוּמיה היוּ תרים דרכּם. פילוסוף חמוֹרם מפסיע בראש ובעקבותיו הולכים שני החמורים השכוּרים, ואחרי הבהמות מחזיק מנין הבחורים הקטן. כשהגיעו לעמק מישור פגעה בהם רוח חורף שבאה מן הים ובידרה את שוּלי מעיליהם; הם קיבּצוּ את צוארוניהם, מבקשים להגן על חוּמם בדרך הארוכה. וכך היו הולכים באפלה, מחרישים, ורק הד פּסיעותיהם עולה בדומית הלילה.

פרק שנים-עשר: הנחלה

בצלע הגבעה הרמה, שקוֹצים וברקנים פּשטוּ בה, עמד צריף-עץ קטן. גג אדוֹם-רעפים נראה למרחוק וצבעוֹ מבהיק באפוֹר הגבעה. בית קטן זה הקים ר’ יחיאל מיכל על אדמתו לפני בוא הבּילוּיים, ועתה שבּאוּ לרשת את הארץ מצאוּ בו משכּנם. אותו לילה הגיעוּ שנים מהם למקום. בדממת הלילה מצאוּ את פּתח הבית ושכבוּ בו לנוּח מן הדרך, רוֹבם יחידם לצדם, וחיכּו עד שהאיר עליהם בּוֹקר. אז באה יתר הכּבוּדה, שעשׂתה לה לינה בראשון-לציון, והמנין נשלם. השנים שעברו לפני המחנה יצאוּ לקראת הבאים בלחם ומלח, כמנהג קדוּמים, ואף ירוּ ברוֹבם יריות של כבוד. מיד ניגשו לתקוע יתדם, במקום הזה, וכשיצאה שמש והתחילה מנסרת על ראשי ההרים כבר היו החיים מפכּים בין כתליו הדקים של הבית, החצר רחשה המוּלה, ויום חדש נולד.

אברם פלח שלח ידיו במלאכה; מַתקין דרגשים, קובע מסמרות בקרשים, ומעוֹצר התרגשוּת הוא שר לו ניגוּן עמוק. מן הקרשים שהביאוּ עמם התחיל מקים סוּכּה בשביל פילוסוף, חמורו של קהל, ותמכהּ בצלע ביתם. מזורזת היתה העבודה בידיו, מלוּמדה להפליא, כאילו רק עליה חלם כל ימי חייו, ועתה באה לידיו וקיימהּ. והחבוּרה כוּלה נטלה מעדרים בידיהם והתחילו מנכּשים הקוֹצים שפּשטוּ מסביב לצריפם, מקצצים ראשיהם ומערימים אותם ערימה אחת ומבעירים אותה באש. תימרות עשן, שעלוּ מבּעירת העשׂבים השוֹטים, משכוּ למקום את אנשי קטרה, שבאו בהמוניהם לראות את המחנה המוּפלא; בודקים בתמיהה כל כלי מכּליהם, את הדוּד הגדול, עבה-הכּרס, את מיחם-הנחושת ואת מלתחות-העץ, עקוּבוֹת הבּרזל, וכל יתר החפצים שלא ידעו שימוּשם; והם מושכים כתפיהם בפליאה, – מה יעשו אנשים משוּנים אלה במחיצתם?

ערב ראשון הביא עליהם בדידוּת רבּה. הדרגשים לשינה עדיין לא הוּשלמוּ והחפצים היו מונחים זה על גבּי זה בלא סדר, כאילו היו בעליהם בורחים מן השׂריפה, ואור המנורה היה מפּיל צללי אימה על הקירות. אף שלא הספּיקו לעשות הרבּה ביומם הראשון היו כולם יגעים מאד, אולם מנוּחת הלילה הקטנה לא היתה אלא מחיצה צרה בין יום ליום.

יום המחרת הביא עמו דאגה בלבּם. אך התבּוֹננוּ סביבם ומיד ראו שפלחי הכּפרים כבר היוּ מסיימים את חרישת שׂדם, אחד בשור וחמור ואחד בגמל רם-דבּשת, ואפילו אשה פּעמים עוזבת עם הבהמה וּמושכת בעוֹל. הגבעות הרכּוֹת כבר נתכּסוּ רשת תלמים עקמוּמיים, כאילו סרקוּ קרוּם קרקען במַסרקות; אפוֹר הקרקע הפך אדמדם-כהה, לח מן הגשמים של ראשית החורף. אך חבוּרת בני בילוּ לא היוּ להם לא מחרשות ולא בהמות עבודה, וכיצד יקבּלוּ פּני העוֹנה בעשרה זוּגות ידים ובמנין המעדרים שלהם?

עם סעודת הערב התחילו מדיינים בשאלה ברוב דברים, כולם משתפים עצמם בדאגה ואינם רואים מוצא. מהם סבוּרים שראוּי להם לחכור שוָרים אצל הערביים ולעשות בהם את מלאכתם, ומהם סבוּרים שאם כן אין לדבר סוף וכל עבודתם תיעשׂה בידי אחרים, וטוב להם להשהוֹת את העבודה עד לעונה הבאה ובינתים יכשירוּ את קרקע הגבעות לנטיעות, ובשביל כך יספּיקוּ המעדרים שבידיהם. כבר הגיעה שעת-לילה מאוּחרת ותנים היוּ מיללים בשדות ותרנגולים של קטרה קוראים קריאותיהם, כשהפסיקו דיוּנם בשביל שינה חטוּפה, ובאותו ענין נמנוּ להימלך בדעתו של ר’ יחיאל מיכל.

כמעט בכל יום היה אחד מהם הולך על חמורם לראשון-לציון להביא משם צרכיהם. פּעם חסרים מסמרים לבנין ופעם נשבּרת הקת במעדר, וצרכי האוכל שבסל הולכים וכָלים, ולחם הם לוקחים בראשון-לציון או בעֶקרוֹן, והליכתם כל יום נוסכת בלבם בטחון שלא ניתק הפּתיל שבינם ובין ישוּבי ישׂראל.

מעט מעט התחילוּ קונים שביתה במקום; כבר מוּכנים הדרגשים מסביב לשלושת כתלי הצריף; וחמוֹרם, העובד עמם ביום ומתענג על מנוּחתו בלילה, כבר יש לו אף הוּא סוּכּה משלוֹ; והקוֹצים כבר נכרתוּ מתחוּם החצר, והכּלים למיניהם כבר יש להם מקום שלהם.

ורק מצוקת המים גדולה מאד. בכפר קטרה מצוּיה באר שמימיה נִדלים בנטלוֹת. כל ימי הקיץ סובב גמל סוּמא את גלגל הבאר ומושך חבלהּ ומעלה מים מן הבאר. אף לבעלי-הקרקע החדשים זכוּת על מימי הכפר, אך בימי חורף חסים אנשי קטרה על ממונם, ורק נפתחות ארוּבּוֹת השמים הם פּוֹסקים להניע את הגלגל ושואבים מימיהם מנחלי החורף הפּושטים על סביבם. אולם המים של נחלי-אכזב דלוּחים מרוב עפר שנגרף בזרמם ומלאים רמש ותולע, ובני בילוּ עודם זוכרים את המים הזכּים שהיו שואבים מבּריכתם שבחצר הפּרדס, ונפשם סולדת מן המים העכורים. תחילה ביקשוּ לקחת דברים עם זקני הכּפר וביקשוּ להניע בעצמם את הגלגל בשביל מעט המים שהם צריכים, אך לא הועילו בעצתם כלוּם; פי הבאר העלה ירוֹקה, המים היו מעוּפּשים ומעלים צחנה ואי אפשר ליהנות מהם אלא בעונת שאיבה מלאה. חזרוּ לשאוב מים מן הנחלים, כדרך שכניהם, ולקחו עצה מפי דוקטור שטיין כיצד לנקוֹתם. אמר להם להשרוֹת את המים במטלית של בּד, ולסננם ולזכּכם בשבעה בדים, אחד דק מחברוֹ; ואחר שעשׂוּ כל מצווֹתיו עדיין לא פּג טעמם הרע; וכשהיוּ גוֹמאים מהם מרוב צמא היו עוצמים עיניהם ועוצרים נשימתם, שלא יעלה הריח באַפּם, ולוֹגמים מן הכּד לגימה חטוּפה.

יום אחד היה מגידוב עובד בכבישת דרך להר יהודית מנגד להר משה, שתי גבעות שקראוּ להם על שם השׂר מוֹנטיפיוֹרי ואשתו; את אדמת הר יהודית התחילו עתה לנכּש בשביל הנטיעות והוּטל על מגידוב לעשות אליו דרך נוחה. היום היה יפה, כולו זוֹהרֵ בתכלת, ורוּח נעימה מנשבת מן הים ומפריחה את שערוֹתיו. ימים משוּנים היוּ לו אלה, ימיהם הראשונים בגדֵרה. כל מאוַיי הנפש, התקוות והגעגוּעים נכבשוּ לעבודה זו, כל החלומות הרחוקים מצאוּ עתה שׂברם במלאכת-ידים זו, כאילו באותה עשׂיה במשעוֹל נתרכּזה כל ערגת-הלב; עתה לא היה קיים רצונו של יחיד; כוּלם, כוּלם נתנוּ משלהם למעשה האחד, בלא לבקש חשבונות רבּים, והיוּ עושים בבית ובשׂדה, וכל מַעינם בנחלה שאירשׂוּ להם.

גם כוחו נתחדש לו למגידוב ועורו שוּב נשזף בחַמה והיה שחוּם כעין הענבר; בשמחה ובזריזוּת היה עושה במשעוֹל, עוקר סלע שהיה למכשול על דרך, כשראה את דַש כלבם, שחור-העור וצהוב-העינים, שבא להם דוֹרוֹן מאנשי עקרוֹן, רץ ומכשכּש בזנבו מרוב שמחה, ואחריו ממהר ובא תשבי, שהגיע תורו אותו שבוע להיות שומר בלילה ועוסק במעשה-קדירה ביום.

מגידוב יִשר גבּוֹ וחיכּה לחברו, רוּחו היתה טובה עליו; תשבי חברו שבא אליו בשעת עבודה ודאי שהוא מביא עמו איזו בּשׂוֹרה טובה. אך הוא התנהל לאטו, הלילה לן עוד באבריו הכבדים, ודש הכּלב, שהקדימוֹ מרחק הגוּן, הגיע ראשון למקום, מנתר ומכרכּר מסביב למגידוב, קופץ עליו ברגליו הקדמיות ומלקק כּפּוֹת ידיו. עודו מלטף את עורו השחור, המבריק באור השמש, ותשבי הגיע ובשׂוֹרה גדולה בפיו:

– אורחים באו, בֶּלקינד ונדיה!

לבּוֹ של מגידוב פּירכּס לצאת. כמה ערג לנַדיה שתבוא ותראהוּ בכאן, במקום שנטוּ ביתם. עודו עומד ותוֹהה על הבּשׂוֹרה ותשבי כבר פּנה מעמו והלך לבשׂר את בּשׂוֹרת האורחים ליתר החברים, שהיו טורחים עתה בחפירת בּוֹרוֹת לנטיעת הגפנים, ודש הכּלב רץ עִמוֹ, פּעם מחזיר ראשו כלפּי מגידוב, כאילו צר לו לעזבו כאן, ופעם נוֹהה אחר אדוניו ומקיים מצוַת כּלב נאמן.

מגידוב עודו חוכך בדעתו, אם ראוּי לו להניח את עבודתו לשעה ולחזור לבית ולהקבּיל את פני נַדיה, וכבר ראה אותה באה בהילוּכה הנשיי במשעוֹל שכבשוּ עתה ידיו; לבוּשה שמלה ארוּכּה, מטפּחת אדוּמה כרוּכה לה על ראשה ושתי כנפות המטפּחת קשוּרות לה מתחת לסנטרה; מגפים דקים על רגליה וכל דמוּתה כאיכּרה צעירה בשדות הרחוקים; הוא רץ אליה, הושיט לקראתה שתי ידיו, והיא אף היא פשטה אליו זרועותיה, וכך נפגשוּ בשׂדה-הטרשים, ידיהם אחוּזות והם עומדים ומחרישים שעה ארוּכּה.

אחר מבוּכת הפגישה חזר מגידוב עם נדיה אל מקומו הראשון, נטל עמו את המעדר והרכיבוֹ על שכמו ועמד לשוּב הביתה. אך נדיה ביקשה לילך לתוּר את הנחלה לפני שיעריב היום. מיד נעתר לה בשמחה והתחיל עולה עמה בהר הגבוה, ששם חשבוּ לבנות בתיהם. ההר היה מגוּדל שיחי-פּרע קוֹצניים וחרולים עלו בו. הקוֹצים היו דוקרים את רגליהם ועוקציהם נאחזים בבגדיהם ומשלחים בהם חוּדם. פּעמים מגידוב מבער שׂיח קוֹצים גדול וכובש שביל לפני נדיה, ופעמים נדיה נתמכת בו בזרועה ועולה ומטפסת בהר; כך היו פּוֹסעים לאטם עד שהגיעוּ למעלה ההר, שם עמדה חוּרבת בית עתיק ונשכּח שאין עליו גג ובקיעים גדולים מפוֹררים את אבניו השחוּמוֹת.

נדיה היתה מלאה התלהבוּת. עמדה והבּיטה לכל עבר; אינה יכולה להשׂבּיע את עיניה. ממערב הבהיקה רצוּעת-חול הנותנת גבוּל לים, ומדרום השׂתרעה אדמת המישור הרחבה. הרי יהוּדה היו מאירים באור של תכלת שקוף, כמוּגהים צבעי אגדה, בגבעה הרחוקה דבקוּ בתי קטרה הכפר, המשוּקע במשוּכות צבר ירוק, רחוּץ במי גשמים; ובשיפוּלי ההר האדים גגוֹ של הבּית החדש כראש פּרג בשׂדה קוֹצים. עיני נדיה היוּ מאירות והאודם פּרח בלחייה. מרוב פּליאה מחאה כף אל כף, כמו ילדה בארץ-פּלאות, וקראה ברוב עליצוּת:

– כאן יבּנה כפר גדול, שיהיה גוֹלש והולך מראש ההר ומכסה את עמק המישוֹר, והשׂדוֹת כוּלם יהיוּ זרוּעים וּנטוּעים ועדרי צאן יהיו רוֹעים במדרוֹני ההרים – כּפר גדול של אנשים עברים!

עמד אצלה מחריש, זוכר את קומץ הבחוּרים ומנין המעדרים וחושב מתי יתקיים חזוֹנה. ראתה נדיה שהוא עומד תוהה, קראה:

– מה אתה עומד נאלם, הלא כן דיבּרתי?

– בודאי, בודאי, כל דבריך אמת ויושר – השיב לה בחפזה – הן לשם כך באנוּ לכאן, אלא עוד רחוק היוֹם. ראית את הבית הדל ומעט הכּלים שיש לנוּ?

– ראיתי…

– אם כן, דעי לך, נדיה, בידים ריקות קשה לעשות דבר של ממש. סוּסים אין לנוּ עדיין ואף לא כּלים לעבודה, ובתים לבנות גם כן אי אפשר לנוּ בלא שנחדש בקוּשטא את הרשיון, ואנחנוּ דואגים מאד. ומן המים טעמת? מוּטב שלא תטעמי, הם חשודים על מחלות, עדיין לא כראשון-לציון גדרה…

– מה לנוּ ראשון-לציון, הן לא על חשבון הבּרוֹן אתם חיים כאן; בכוחותיכם שלכם אתם עושים הכּל!

היה מֵצר שהסיח לפניה את הרהוּרי לבּו והעכיר את רוּחה; עתה ביקש לתקן את משוּגתו ואמר:

– אף אני סבור כך; פּעמים אני עולה כאן, מסתכּל על סביבי ורואה את ההרים הגדולים והשׂדות הרחבים וכשאני חושב לי שאנחנו בעצמנוּ נבוא ונחַיה את המקום הזה, ובמו ידינו נבנה פה ישוּב של אנשים עברים החיים על מחרשתם – הלב צר מהכיל כל השמחה…

היום כבר נטה לערוֹב כשחזרוּ אל הצריף ומצאוּ בו את כל הסיעה כוּלה, סובבת על בּלקינד אורחם, שבא להם במפתיע; תשבּי מצא לו סינר גדל שקשרוֹ על מתניו לכבוד האורחים והיה מגיש לכל אדם קערת מרק מַהבּיל, משבּחוֹ ומפארוֹ כמעדני מלך; ובני הסיעה יושבים על הדרגשים בחבוּרות קטנות, בולעים התבשיל בחמדה גלוּיה ומלהגים ברוב ענין, מספּרים כל קורותיהם מאז באו לשבת בגדרה ומשׂימים אוזן תמהה לסיפּוּריו של בּלקינד; כיצד עזב את ראשון-לציון אחר המחלוקת ועקר ליפו ולא מצא שם אחיזה; ואיך היה נודד בלא בית ובלא גג על ראשו; פּעמים לן בבית-כנסת נשכח, ופעמים בא חרש לבני ביתו בראשון-לציון ושוֹבת שם אצלם שבּתוֹ בחשאי, בשעה שהפּקידים יושבים במקוה-ישראל…

עד שעה אחר חצות היו יושבים ומספּרים זה עם זה, מעלים זכרונות מן העבר, בעוד בּלקינד הארי שבחבוּרה, ומציירים חזיונות לעתיד לבוא; ואפילו תשבּי חוזר מהקפותיו בחוּץ ושוהה בפנים ומתערב עמם בשיחה של רגע ושוב חוזר למשמרו; רק נדיה ומגידוב יושבים על דרגש בקרן החדר, מטים אוזן לדברי אחרים והם עצמם מחרישים.

לא עברו ימים רבים והכּל נוכחוּ לדעת שאי אפשר להם להביא לחמם מרחוק. אברם פלח כּפה עליהם דעתו שהם צריכים לחזור ולחיות כמו אבותיהם הקדמונים ולאפות לחם עוּגות כפתם של הערביים; מיד ניגשו למלאכה, ליבּנוּ לוּח של סלע עד שלהט כוּלו באש והיוּ שׂמים את עוּגות המַצוֹת על גבּי הגחלים, כבני ישראל בצאתם ממצרים. אולם המצות היו חרוּכות, חצין שׂרוּפוֹת וחצין בצקוֹת, וּפסוּלות לאכילה. אברם היה טוען שאין לתלות את הקוֹלר בפת אלא בסלע שלא נתלבּן באש כהלכה, שעדיין לא אימנוּ ידיהם במאפה; וכבר רצה ללכת אצל נשות קטרה בשביל ללמוד מפּיהן כיצד אופים עוּגות רצפים; אולם חבריו עיכּבוּ בידו ונמנוּ וגמרוּ לחצוב תנוּר בסלע, שיהא אפשר לאפות בו לחם מאכל כמו ביִשוּב מתוּקן.

הסכּים אברם פלח לעשות רצונם של חבריו, ניגש מיד לבנין התנוּר. בסמוך לצריף חפר בור שיהא האופה יכול לעמוד בו בשעת אפיה, ובסלע שאצל הבור חצב נִקבּה, חציה בשביל גחלים לוחשות וחציה בשביל דבר המאפה; ובשביל שלא יגרפוּ הגשמים את החול ויסתמוּ את פּי התנור הקים מיד סוּכּת-עצים על גבי המקום, ולא ארכוּ הימים ויכול לברך על המוּגמר; התנוּר היה מוּכן לאפיה וסככה שומרת עליו מגשם ורוּח.

עתה חסרו כלים בשביל האפיה; מרדכי ענוותן חבש את פילוסוף ונסע ליפו העיר להביא משם נפה ומשארת, עריבה ומלוֹש וכל הכּלים הדרוּשים בשביל שתהא פּתם טובה, נקיה ואפוּיה כבידי הטוב שבאופים.

אולם עד שהגיעה שעתו של מרדכי לשוב נתקדרו השמים ועננים חשכים באוּ דחוּפים מן הים, ורוּח גדולה הולכת לפניהם. לפתע חשׁך היום; הרי יהודה נבלעוּ במרחב האפל וכל האוֹפק נצטמצם כעוּגה קטנה. כשבאה חשרת העבים התחילו טיפּות גדולות נוטפות כמהססות לרדת, ואחר נפתחו ארוּבּוֹת השמים והגשם ניתך בזעם ובקצף, והיו העבים ממטירים והולכים עד שנעשתה האדמה שלוּלית גדולה, וזרמי המים הולכים ונושאים גליהם כנחל גדול.

נתכנסה הסיעה בבית והדאגה בלבם, מי יודע היכן הדבּיקה הסערה את חברם ואם מצא לו מחסה מגשם ורוּח. שעה ארוכה היו ממתינים, משעשעים עצמם בתקוה, אפשר חצה מרדכי את נחל שׂוֹרק לפני שנמלא מים, ועוד מעט ויבוא דחוּף על חמורו; אך השעות נקפוּ ועדיין מרדכי לא בא. נתעטפו כולם בלוֹאי מעילים, לבשוּ שׂקים על ראשם, קראוּ עמם את דש ויצאו בגשם ובסוּפה לראות בנחל שׂוֹרק, אפשר הגיע חברם אל מַעברותיו והוא נלחם שם בגלים ואינו יכול להם. שעה ארוכה היו מהלכים, מדשדשים בבוץ ובמים, הרוּח סוטרת על פּניהם וגשמי זעף ניתכים בהם וכל פּסיעה באה להם ביסוּרים. הגיעו לנחל שׂוֹרק לא הכּירוּ את המקום: עתה שוּב לא היה זה נחל-אכזב, חָרב ושמם כבימי קיץ; כל הערוּץ הרחב נמלא מים אדירים, חשֵכים עד אימה, ההולכים ברעש ונושאים גליהם בזעף גדול וגורפים עמם חול רב. שברי שיחים ושרשי עצים נישׂאים בזרם המים שבא מן ההרים ומן הגבעוֹת; החוף הגבוה נמלא והחל גאָה על גדותיו.

חרדים וּתמהים היו הבחוּרים מבּיטים זה בזה; דש רחק מן הנחל הגוֹאֶה, חושש לבוא בתחוּמו, כוּלו מַרתית מצינה ורטיבוּת ומילֵל מאימה. עוד שעה קטנה היו הבחוּרים עומדים ומבּיטים בנחל הנושא מימיו בזעף ואחר פּנוּ וחזרוּ אל ביתם, לבּם מלא תפילה על חברם: מי יתן ונשתהה בדרך לפני בוא הגשמים ולא הגיע למקום סכּנה.

הצריף היה דולף והרוּח שורקת בסדקיו, מבקשת לעקרו משורש, הטחב פּושט בכתליו, עד שלא יכלוּ ליבּש את בגדיהם שנרטבוּ בהליכתם לנחל.

יום ולילה נשתוללוּ הרוּחות והתיכוּ גשמי זעף, וכשהאיר שחר שקַט הרקיע, נתפּזרו העננים וחשׂפו את עין התכלת; המים שככוּ והרוּחות נבלמוּ ושלוה בּהירה ירדה על העולם. אך נחל שׂוֹרק עוד לא נח מזעפו והיה נושא מימיו העכורים בקול גדול, וגדרה מנוּתקת מישוּב, ואין מרדכי בא.

ולמחרתו של יום שבה גם חמת הנחל ומימיו נתישבו, ולעת צהרים הגיעו לגדרה שני רוכבים, אחד על חמור ואחד על סוּס, ושניהם מכוּסים טיט דרכים, שוּלי בגדיהם רטוּבּים ממַעברי הנחל והבּוֹץ תלוּי במנעליהם. מרדכי ענוותן היה זה שבא על גבי החמוֹר. למשמע דאגת חבריו חייך בבוּשה קלה ואמר ששוֹמר פּתאים הוא שנתן בּינה בּלבּוֹ, וּכשראה שנתקדרוּ שמים וחשרת עבים מתקבּצת ובאה מן הים, נשתהה ביפו עד עבוֹר סוּפה. ורק כששככוּ המים יצא מן העיר והנה הגיע הביתה בריא ושלם; ואף מיטב הכּלים הביא עמו על גבי פילוסוף, שקנאם אצל בעלי-מלאכה של יפו; ואפילוּ מעט קמח סולת יש עמו, מתנה שלוּחה להם מר’ צלאל בעל-תבוּאה, ועוד היום יוּכלוּ לחנוֹך את תנוּרם בפת שלהם. ולא עוד אלא שנתגלגלה זכוּת על ידו שנתמהמה ביפו וראה את ר’ יחיאל מיכל, שבּא אותו יום מירוּשלים, והבטיח לו שיבוא לשבּוֹת עמם שבּתּוֹ, ובינתים הפקיד בידיהם אוֹרח מרוּסיה, יהודי אמיד בלא עין-הרע, שבּא זה עתה לתוּר את הארץ; וביקש פּינס שיקרבוּ את האורח היקר ויראוּ לו את נחלתם, ותתעורר בו חיבּת הארץ ויבנה בה ביתו ולא יהא עוד נד על חוֹפים אחרים; ועתה בא האיש עמו כאשר ביקש פּינס.

והאורח שעל גבּי הסוס עודו עומד בחוּץ, עמֵל לנקות את מגפיו מן הבּוֹץ, שאינו נקלף מן העוֹר, והוא כּוֹפף קומתו וטורח בכל כוחו ופניו מעלים סוֹמֶק מרוב יגיעה. הוא היה איש בעל גוּף, כרסוֹ מתבּלטת לו מבעד למעילו; על חזית בגדו מתוּחה לו שרשרת-זהב כבדה גסת-חוּליוֹת; הוּא לבוּש בגדי-רכיבה משוּבּצים, צרים מעט ממידת גוּפו; זקן לו ערמוֹני, גזוּז ומעוּגל, המרחיב מעט קלסתר פּניו, הרחבים ממילא. עיניו היו מבּיטות בתמיהה גנוּבה, סוקרות הכל מסביב, וחיוּך סלחני חולף עתים על פּניו, כאילו ביקש להבטיח שאינו משתומם כלל למראה עיניו, והריהו חוֹשׂף טוּר שיני-הזהב, המאירות רגע ונעלמות.

מיד סובבו עליו הבחוּרים, קיבּלוּ אותו בחיבּה גלוּיה מבקשים להקל עליו יגיעתו, והכניסוּהוּ לבית פנימה; את הסוּס קשרוּ אצל סוּכּתוֹ של פילוסוף, כי נמוּכה היתה הסוּכּה מקומת סוּס, בּללוּ לפניו בחוּץ והשקוּהוּ מים.

נאמנים למצוַת רבּם, הוֹשיבוּ הבחוּרים את האורח על דרגש, שיפוּש מעט מטוֹרח הדרך, וביקשוּ להנעים לו זמנו; מסַפּרים לו בהתלהבוּת על נחלתם; מה כבר עלה בידיהם לבנות בה ומה עודם עתידים לעשות; והוא יושב לעומתם, מאזין לדבריהם המפליגים ומחייך לפעמים בנחת, כאילו ביקש לומר להם שהוא סולח למשוּבת נעוּריהם, שעזבוּ את אבותיהם בארץ רחוקה, הניחוּ תלמוּדם והלכוּ אחר רעיונותיהם לחיות פה במדבר-השממה את חייהם העלוּבים.

אותו יום גמרו אנשי הצריף לאפות לחם שלהם לכבוד האורח הנכבד. בעוד מעוד הכינוּ עיסה ולָשוּ הבּצק וכיסוּהו בכר, שיֵחַם ויהא תוֹפח יפה, ואחר ניגשוּ וערכוּ את הכּכּרוֹת והביאוּן לתנוּר החדש, אחר שיִבּשוּהוּ מן הגשמים והסיקוּהוּ בקוֹצים ובדרדרים עד שנתלהט כוּלו. תימרות האש נישׂאוּ לשמים, ומרדכי עמד בעמוּד העשן עד שעיניו זלגוּ דמעות והיה מכניס הכּכּרוֹת בלוֹע התנוּר, מחכּה עד שיקרימוּ קרוּמם, והריהוּ מוציאם מן המערה הלוהטת וריחם הטוב הולך לפניהם למרחוק.

עם ערב ערכוּ סעוּדה גדולה. לאורח, שהיה משתאה למראה השוּלחן הערוּך, הניחוּ מקום בראש. מגידוב, שהגיע עתה זמנו לשמור ולבשל, ערך הפּנכות על גבּי השוּלחן החדש ומזג בהן מרק של עדשים, שבישל לאותה סעוּדה; מרדכי ענוותן הכניס את כּכּרוֹת הלחם הטריוֹת, שלא היוּ עגוּלות כמו כּדוּר, ועל פּניו השמחה הצנוּעה שזכה להוציא לחם מן התנוּר החדש; ערך את הכּכּרוֹת לאורך השוּלחן, כאילו זימן כּכּר לכל נפש. האורח אף הוּא חלץ מאַמתחתוֹ מיני מזונות, צנימי-סוֹלת וביצים שלוּקוֹת, וקוּפסות של דגים משוּמרים, ובשׂר-חזה כבוּש, ונקניק עטוּף בנייר של כסף, שלא ינוּס ליחוֹ – והניחם על השוּלחן. בהתעוררוּת ישבו הכּל אל הסעוּדה; מדרכי ענוותן בירך על הלחם, בקול רם וּבהטעמה, והסיעה כוּלה ענתה אחריו אמן. הפּת לא היתה עדיין מתוּקנת; מקצתה חרוּכה באש התנוּר ומקצתה בצֵקה, שלא נגע בה חוּמוֹ, אך הבחוּרים שמחוּ על לחם הבּיכּוּרים, שעשה את מקומם ישוּב מתוּקן, והיו נהנים מכל פּרוּסה, כאוכלים לחם שמים. האורח נטל את פּתוֹ ביד, הקריבהּ לעיניו בתשוּמת-לב ואחר טעם ממנה בהיסוּס, הניחהּ בחשאי והגיש למסוּבים ממזונותיו. הם הודו לוּ, אכלו כזית משלוֹ, מפּני הכּבוֹד והיוּ מוסיפים לאכול לחמם בתיאבון וגומעים את המרק בקול ובפישׂוּק שפתים, ומבקשים ממגידוב, שהיה עומד עליהם בסינר הגדול, שיתן להם מנה אחת אַפּים; והאורח אף הוא נטל משלהם רק כזית, מפּני הנימוּס, ואכל בחשק רב משלוֹ, צנימים לבנים וביצים ונקניק ובשֹר-חזה כבוּש.

אחר הסעוּדה היוּ יושבים עוד שעה ארוּכה אצל השוּלחן ומספּרים עם האורח; הם מדבּרים בהתעוררוּת והוא מטה אזנוֹ וחוֹשׂף את שיני-הזהב שלו. אברם פלח סיפּר ברוב פּירוּט כיצד ניכּשוּ את הקרקע בהר יהודית, חפרוּ בורות ושתלוּ שתילי-גפנים מובחרים; וכל גפן מעשר הגפנים הראשונות נטעו לכבוד אנשים שונים, וגפן ראשונה לראשונות – נטעוּ לכבוד שמו של ר’ יחיאל מיכל מוֹרם וידידם היקר; חבל שעדיין לא יכלוּ השנה לעבוד את שדותיהם באין להם סוּסים ונתנוּם לערביים בחכירה; אך לא יֵצאו ימים רבּים וגם סוּסים יהיוּ להם ומחרשות ויוּכלוּ לעבוד שדותיהם ככל האיכּרים, ובשנה הבאה יאפו לחם מדגן שדוֹתיהם. תשבּי תינה לפניו את מצוּקת המים, שעדיין אין לה תקנה, אך לכשירחיב גבוּלם יחפּרוּ לעצמם באר מים עמוקים ויבוא קץ לסבלותיהם; ומרדכי ענוותן עודו הולך ומדבּר במעשה הלחם; שלא לפי טבעו היה מספּר דברים נלהבים והבטיח להשבּיח את המאפה, עד שתהא להם פּת נקיה וטעימה כמו מן; מפּני הגשם והרטיבוּת החסיר התנוּר מחוּמוֹ, אך מעתה יהא מוציא מפּיו לחם משוּבּח שאין כמותו בכל הישוּב כולו, ועתידים יושבי עקרון וראשון-לציון להשכּים לפתח תנוּרה של גדרה בשביל הפּת המשוּבּחת שיֵצאו לה מוֹניטוֹן בכל מקום ומקום.

מגידוב היה סובב בחצר ומציץ בבית מפּקידה לפקידה; מתחמם מהבל נשימתם של המסוּבים ומדבריהם הלוהטים, קולט דבר ופוֹלט דבר ושוּב יוצא עם דש כלבּוֹ להקפוֹת של לילה. אחר השׂיחוֹת הארוּכות נתנוּ הבחוּרים קולם בשיר והיוּ הולכים ושרים שעה ארוּכה, עד שגועוּ הקולות ונדַמוּ; עתה שכבוּ הבחוּרים על דרגשיהם, אחר שערכוּ משכּב לאורח על גבי מצעות כפוּלים, ועלטה ירדה על הבית.

בחוּץ היתה נטוּיה כיפּת שמים משוּבּצת כוכבים בהירים וקרים, שהשפּיעוּ מצינתם על העולם. מגידוב היה לבוּש מקטוֹרן של מוּך, בגד יחיד שנותר להם שלם מכל בגדי הסיעה ושהיה עובר מדי שבוּע בירוּשה משוֹמר לשוֹמר; אך הצינה היתה חודרת גם מבעד למלבּוּש העבה, ומגידוב טרח להתחמם בהליכתו, מנקש במגפיו הכבדים וסובב את החצר כוּלה, רובהוּ על שכמו, ודש הכּלב רץ לפניו ומחזיר ראשו לאחוריו; פּעמים מדבּיק את הכּלב המקפּץ לפניו בדילוּגים גדולים ופעמים בורח ממנוּ, והכּלב רץ ומקפּץ להשיג את אדוניו.

תחילה היו לילות-השמירה קשים עליו מאד; עפעפיו היו כבדים ולא רצוּ להדיר עצמם משינה; והלילה ארוך, הרגעים זוחלים לאטם ואין שעה מדבּיקה את חברתה; ומראות הלילה משוּנים, אין חפץ של יום דומה לחפץ של לילה, והצללים מתמשכים והולכים ומביאים מורך בלב. אולם אחר זמן הסכּין מעט לשמירה ואף התחיל אוהב את הדממה בלילה ומתחמם במראות הרחוקים של הלב; חושב על ביתו ועל חייו בימי עבר, כמה רחק מהם ונשתנה, עד שנדמה לו ששוּב אין בין אותו איש שעזב את הוריו ובין זה השומר כאן הלילה ולא כלוּם. היה הולך ולומד סודות הטבע; רואה כוכבים במסילותם ומחכה לאילת-השחר כי תאיר.

עתה יצא להקפה גדולה, מבקש להגיע לגבעה הסמוּכה, שמעליה אפשר להשקיף על כל הסביבה כולה. הוא פּוסע לאטו ומונה פּסיעותיו בשביל לבדר מעט את בדידוּתו בלילה; כשעמד לחזור קלטה אזנו רחש הבא מאצל הבית; דש מתח גבּוֹ ונבח בחשאי, ומגידוב רץ ומיהר אל החצר, אשר משם היה הצל הולך ומשתחל.

– קר היה לי לישון וקמתי להתהלך מעט ברגלים, צינה כזאת! – זה היה קולו של האורח. הוא היה לבוּש מעילו החם ועוד עטף לו שמיכת-צמר רכה על כתפיו. – בבית היו אומרים, כי בארץ-ישראל חם כמו בכבשן לוהט, והרי לך כבשן לוהט!…

מגידוב חייך ואמר לו לאורח קצת דברי פּיוּס, כאילוּ היתה בו אשמה שאין אמת בדברים שדיברוּ בביתו על ארץ-ישראל ושאין הוא יכול לישון מפני הצינה; אך בּלבּוֹ שׂמח שיהא לו בן-לוָיה בבדידוּת הלילה ויהא לו עם מי להשתעות שעה קלה.

האורח נצטרף למגידוב והיו מהלכים יחד ומקיפים את חצר הבית; עוברים על פני סוּכּת התנוּר החדש ומשתהים מעט אצל הסככה, שפילוסוף היה רובץ בה רביצת לילה וסוּסו של האורח קשוּר אצלה בחוּץ, עומד וישן שינה גזוּלה.

כשהלכוּ מעם הסככה פּתח האורח ושאל:

– ואתה שמך מַגיד, שמעתי?

– כך קוראים לי כאן, על פּי לשון-הקודש, אך באמת שמי מַגידוֹב.

– אַה, מגידוב? הכּרתי בוַרשה בני משפּחת מגידוב.

– יש לי קרובים בוַרשה, ואולם הורי גרים ברוּסיה.

– אף ברוסיה אני מכּיר אחד מגידוב, אהרון ליב מגידוב…

– הרי זה אבי! – קרא מגידוב בקול גדול.

האורח עמד תחתיו משתאה.

– אהרון ליב מגידוב, סוחר-תבוּאה?

– כן, כן – זהו אבי…

– זהו אביך?.. – חזר אחריו בתמיהה עולה שיש בה משום תרעומת – אהרון ליב מגידוב, סוחר-התבוּאה? כן, כן, הכּרתי אותו לפני שנים אחדות, ואתה זה בנו?…

פּתאום שינה האורח את טעמו ושאל בנעימת קפידה:

– אם כן, מה אתה עושה במקום הזה?!

מגידוב צחק צחוק מבוּכה ולא ידע מה ישיב, ואחר גימגם כאילוּ נתפּס בקלקלתו:

– אני, אני שומר על הבית הזה ועל החצר, כמו שראית…

– על הבית הזה אתה שומר ועל החצר? הבשביל כך גידל אותך אביך וטיפּח אותך והוציא עליך כסף רב, בשביל שתבוא הנה ותהיה שומר בשממה את הבית הזה ואת החצר? התאושש, בן-אדם, וּראה היכן אתה נתוּן! כל הערב ישבתי והחרשתי מפּני הנימוּס, אך האם רואים אתם את מעשיכם בעינים פּקוּחות? קומץ נערים חמוּמי-ראש, באים ויושבים בין פּראים, רחוקים מישוּב ומבּית, אין להם לא כסף ולא רכוּש – והם רוצים לבנות בשממה הזאת מושבה בידים ריקות!

מגידוב שתק, באה עליו הרגשת בדידוּת ואפפה את לבו. הפּגישה עם האיש שידע את אביו חידשה עליו את געגוּעיו על הבית הרחוק, החם, שרחק מלבּוֹ כל כך; הוא ראה עצמו עתה בודד וערירי, הולך אחר משוּבת-לב שאין לה שחר. האורח התחיל מדבּר בקול רם ובהתרגשוּת ומשפּיע על מגידוב דברי תמיהה ומטיף לו מוּסר, כאילו היה שלוּח מעם אביו. וכשהיה מגידוב מחריש שעה ארוּכה נתעורר על עצמו, אחז זרועותיו של האורח העטוּפות בשמיכה, שיסע אותו באמצע דבריו ואמר:

– סלח נא לי, צריך אתה שלא לפרש את שתיקתי שלא כהלכה. איני ניחם חלילה על מעשי, ורק מצר אני שלא הטוּ אחרינוּ הרבּים, שאילוּ באוּ המוֹנים בעקבוֹתינו לא היינוּ כל כך בודדים וערירים כאשר ראיתנוּ כיום הזה..

אף האורח חזר בו מעט מדבריו הקודמים והיה מגלגל בלשון רכּה:

– אמנם כן הוא, יודע אני, לא נער אתה ואף למדת בבתי-ספר, ובודאי אתה יודע מה אתם עושים כאן. האמת אוֹמַר לך אף אני, כשראיתי את פּרצוּפו האמיתי של פוֹני, כיצד הוּא מכּה בנוּ ורוצח אותנוּ ושודד את כספּנו, גמרתי אף אני בלבּי לעקור מארץ רוּסיה. תדע לך, יש לי חוּש של סוחר, ברוּך השם, ותמיד אני יודע מראש מתי עומד האיש, שיש לי עמו עסק, לפשוט את הרגל… אמנם עדיין לא חיסלתי שם את עסקי, אך אם ירצה השם אחסל. צופה אני מראש שלא תהא ברוּסיה תקוּמה ליהוּדי, ויצאתי לי בעוד מוֹעד להתבּוֹנן ולראות היכן אפשר להעלות שרטון. הבריות מגלגלות עכשיו הרבה כל כך בישוּב ארץ-ישראל עד שאמרתי לנפשי, אלך גם אני, אעברה נא בארץ, הן נמנה אני עם חובבי-ציון ואני מעלה להם מדי שנה מס לאגוּדותיהם, ויש לי, ברוּך השם, חלק בארץ-ישׂראל. והנה באתי לכאן וראיתי ביפוֹ את פּינס והוא אמר לי, כיון שנזדמן אחד משלכם לעיר, אבוא עמו לכאן ואסתכּל בישוּב שלכם…

מגידוב שׂמח ששינה האורח את טעמו, ואחר שפּתח לו פתח בדבריו יצא לחזק את דעתו. סיפּר לו על הארץ הטובה והמיטיבה, המחכה לאנשים שיבואוּ ויקנוּ להם נחלה בה; והיה הולך ומשבּח אותו שרוּח-נבוּאה נזרקה בו, והוא ראה שאין עתידות לעם בגולה, וקם לעקור עצמו מן הנכר ולצאת מעבדוּת לחירוּת…

אוּלם האורח הפסיק את דבריו ושאל בפיזוּר-רוח:

– ולדעתך, מה אעשה כאן בכספי?

מגידוב השיב בלב חם:

– מה שייך? תקנה אדמה ותזרע דגן וחיטה, ואף תוּכל לנטוע שקדים וגפנים…

– האני אהיה איכּר באיכּרים?! – שאל בתמיהה של תרעומת.

– וכי בשביל מה באת לכאן? אילו ביקשת עפרות-זהב בודאי היית הולך לאמריקה…

האורח צחק לפניו בלאט, כאילו נגלה קלונו ברבים, ואחר שכבש צחוקו השיב:

– אודה לך על האמת, תחילה אף אני חשבתי כך ורציתי לקנות לי כאן נחלה, אולם כשבאתי וראיתי את הארץ נפל לבּי בקרבי… כּלוּם ארץ מזרע היא זו? טרשים וחול וזיבּוּרית שבּזיבּוּרית, שאצלנוּ לא היה אפילו גוי עלוּב שבעלובים רוצה לנעוץ בה מחרשה; כלום שמעת מימיך על עבודת-אדמה כהלכה בארץ שאין יורדים בה גשמים אלא מחצית שנה והמים נקנים בה במשׂוּרה? אך מה לי לדבּר לפניך דברים יתירים, כלום אין אתה זוכר מעצמך ארץ חקלאית מה היא? סוחר-תבוּאה הוא אביך וחייב אתה לדעת. יש לו לאיכּר ברוסיה פּרה והיא יוצאת לה לרעות מעצמה בשדות ובמשעולים שהעשב שם גבוה מקומתה, כל הקיץ היא לנה בחצר ואינה צריכה לרפת, והתרנגולות מקרקרות שם מסביב לבית ומוצאות להן מעצמן מזון ומטילות ביצים כל יום; והירקות גדלים מן הגשמים, והפירות מבשילים על האילנות מטל ומשמש רכּה; והאדמה? שוּמן ולא אדמה! הצריך אני לומר לך איזו תבוּאה מצמיחה שם האדמה?!

הנמיך קולו והמשיך באנחה:

– ואילו כאן, כלום עבודת-אדמה יִקָרא לזאת? איני שׂוֹנא חלילה לארץ-ישראל, אך מה טעם לכל מעשׂיכם? התוּכלוּ להיות איכּרים בשממה החרבה הזאת, שאין האילן צומח בה מעצמו ועשׂב טוב לא יעלה על אדמתה? ראיתי את הכרמים בראשון-לציון ובשַׂמרין, כיצד היא קרוּיה עכשיו – זכרון-יעקב, ואוֹמַר לך את אשר עם לבּי: רק בּרוֹן יוּכל להרשות לעצמו מעשים כאלה, שיהיו אנשיו משׂחקים בעבודת-אדמה ובנטיעות והוא יהא זן אותם ומפרנס מכיסו… אולם אני סוחר אני ואיני רשאי להכניס ראשי בעסק שהפסדוֹ ודאי, כאלה הכוכבים בשמים; ואף שאין אני אץ להעשיר איני יכול להניח כל הוני על קרן הצבי, אין זה מדרכו של סוחר שיהא מפקיר כספּוֹ בשביל רעיון של הבל ובעצמו יהא מחזיר על הפּתחים בשביל פּרנסה…

מגידוב ביקש לעצור שפעת דבריו של האורח והתחיל משיב לו, תחילה בהיסוּס ובלשון רכּה ואחר כך ביתר שׂאת ובביטחה, עד שהיה הולך ומסבּיר לפניו בלהט כבוּש שאין לדקדק בחשבונות של ודאי עִם עַם השב לגבוּלו. כמה חיכּתה הארץ לעם ישׂראל, הלא כאַלפּים שנה, וחרבוּ מעיניה ונסתחפוּ שדותיה; אולם אם רק יעבדוּ אותה באמוּנה תשוּב ותתן יבוּלה וירבוּ בה ישוּבים ותפרח כבימי קדם. ואם יבואוּ יהוּדים ויתנוּ עליה כוחם וישקיעוּ בה הונם סוֹפה תצמיח מאה שערים ותפרנס עובדיה באמוּנה, הלא היא ארץ דגן ותירוֹש ויצהר, ורק בעוונותיהם הרבים גָלוּ ממנה בניה, אך היא שמרה להם אמונים דורות ארוכים, וכיצד יעזבוּה עכשיו אחר שהתחילו חוזרים ונאחזים בה? וכשהוא עומד כך בשמירה, בעיצוּמוֹ של לילה ודממה גדולה מסביב, באות מחשבות בלבו והוא רואה את הכל באור אחר, ואפילוּ דברים שבשׂכל שונים ביום מבלילה…

שוב עשה הקפה עם האורח והפעם הקדים ושפת את המיחם על האש וישב עם האורח על ארגז של נפט, שהיה עומד בצלע הבית, והיו שותים שם תה ומחממים גוּפם בצינה. האורח מטה אוזן למגידוב ויושב דומם, משוּקע בהרהוּריו; ומגידוב מתחיל משפּיע עליו דברי געגוּעים, מחַיה לנגד עיניו תמוּנות מקדם, הזכוּרות לו לאורח מדפּי הספרים. וכך הוא מלהיב את אורחו ונלהב מדברי עצמו, עד שהתחילו הצללים נסים ועלה אור הבוקר; התרנגולים של הכפר הסמוּך התחילו קוראים ואורחת גמלים על דרך עזה מצלצלת בקול פּעמונים דקים ההולך ונמוג בדממה; הרי ירוּשלים נחשׂפוּ מערפילי הבוקר ושׂמוּ גבוּל לשמים הרחוקים; עננים אדומים, דקים כעדר כבשים בני-יומם, התחילו מהלכים בשמים כעולים מתבערה שמעבר להרים. עוד שעה קטנה היה העולם כולו אחוז דממת שחר חדש ואור פּלאי נסוּך עליו.

שעה ארוכה היו יושבים על תיבת-העץ, כתף אל כתף, עטופים שמיכה רכּה, שתלה האורח גם על שכמו של מגידוב, הרובה על ברכיהם, צפוּפים וצמוּדים, צופים בהוד הלידה של יום חדש.

עיני האורח היו מצוּמצמות בחלום רחוק, מלאות תמיהה ואימת הוד. פּתאום ננער, אחז שתי ידיו של מגידוב ואמר בקול ניחר:

– אני מודה לך, בני, אני מודה לך על כל מה שסיפּרת לי, על כל מה שראית בעצמי, לעולם, לעולם לא אשכּח את הלילה הזה…

מגידוב לא השיב כלוּם ורק לחץ את ידיו בדומיה. וכך היו עוד יושבים שעה קטנה, אחוּזי ידים ומחרישים, עד שנחלץ מגידוב ממקומו וקם להעיר את חבריו משנתם.

בשלהי שבוּע, כשבא ר’ יחיאל מיכל לשבּוֹת שבּתּוֹ בגדרה, סיפּר לו מגידוב בהתעוררוּת את קורות הלילה ההוא, כיצד לא יכול האורח לישון מפּני הצינה ויצא ונתלַווה עמו בשמירה. עתה ביקש לדעת מה עלה בסופו של אותו נגיד והיכן הוא עומד לתקוֹע יתדוֹ.

אך ר’ יחיאל מיכל חייך חיוּך של עצבוּת, נאנח ואמר לו:

– חבל על דאבדין ולא מִשתַכּחין; מה אוֹמַר לך, מגיד, כמה יגיעות יגעתי וכמה טרחוֹת טרחתי עם היהוּדי הזה ולא עלה בידי לחמם קצת את לבּוֹ. מאז שלחתי אותו לכאן עם מרדכי שוב לא ראיתיו. אך כשבאתי מירוּשלים וביקשתיו כה וכה ולא מצאתיו, נודע לי בחנוּתו של ר’ צלאל כי שלשום ירד לו היהודי היפה בספינה ההולכת למדינות הים…

פרק שלוֹשה-עשׂר: מעלוֹת ומוֹרדוֹת

ימי הקיץ היו קשים מאד, אפשר הקשים בימים שידעה הסיעה. כי הנה כבר ישבוּ על אדמתם ותשוּקתם ניתנה להם, אך נחלתם מוּנחת לפניהם והם לא עבדוּה. מנין המעדרים ותריסר המכוֹשים וחמוֹרם היחיד לא היה די בהם בשביל לחרוש את שדותיהם ולהפוך את אדמתם אחוּזת נחלה.

רוּחות רעות התחילו מנשבות בסדקי הצריף. פּקע אורך-רוּחם של הבחוּרים. החיים הקשים, המחסור והצפיפות נתנוּ בהם אותותיהם; רחוקים מידידים ופרוּשים מאשה והבּדידוּת אוכלת בנפשם ושוֹרה ביניהם כנחש רע. אחר יום ארוך של יגיעת בשר כמעט שלא היה ניכר בשדה רשמה של העבודה הקשה. כמה שהיו מתיגעים ומתישים כוחותיהם לא יכלוּ לעשות הרבה בידים הריקות.

ובלילות היו יושבים ומדיינים בגורלם שעות ארוכות. אברם פלח הולך וטוען שאילו נתחלקו בנחלתם, איש איש כברת ארצו, היה כל אחד מהם יכול לעשות לעצמו מה שנבצר ממנו לעשות בשביל הציבור, ולא היו צריכים להחכיר שׂדותיהם לערביים. מקצתם קיבלו סברתו, אך יתרם עמדו ותמהו, במה יהא כוחו של יחיד גדול מכוחו של ציבור, האם יהא חורש אדמתו בשיניו? אין זאת שכבר אבד מלבם חזונם הגדול ועיניהם רק לבצעם. נתרתחוּ הנעלבים, כאילו עקצם עקרב, והתחילו עולבים בחבריהם והיו טוענים כנגדם שכל רצונם להתרפות בעבודה ולחיות על חשבון הזריזים. נתלהטו הרוחות בריב דברים, עד שקם מהם אחד ובריתחת דיבור הרים ידו על רעהו. מיד נפלה דומיה גדולה בבית וכל הקולות נאלמו. נכלם החזיר המכה את ידו, כאילו פגעה בגחלי-אש, והמוכה ניצב על מקומו דומם, כרואה מראות מַדוּחים. בחשאי נשתמטו אחד אחד ושכבו על יצועיהם; איש מהם לא פצה עוד פיו אותו לילה והיו שוכבים על משכבם ושומעים את יבבת השועלים בשׂדות.

למחרת היום ישבו לטכס עצה, כדין מה יעשו שלא יֵהפך חלילה ביתם למאורת ליסטים ולא יהיו שולחים יד זה בזה; קמו ויסדו אגודה של רודפי-שלום, שתהא מטרתה לשחר אחוה ורעוּת, ויהיו חבריה אוהבים זה את זה וחיים בענוה, הכל כצורת האגודות שנוצרו בכל רחבי רוסיה, ברוח האחוה של טולסטוי, שהיתה נושבת מבית החוזה מופלא ביאסנאיה פּוֹליאנה.

כוּלם נשבּעוּ בדמעת עין לאהוב את זוּלתם בלב תמים וברוּח חפצה, לכבוש את יצרם הרע ולהיות מוַתרים על דעתם ומעבירים על מידותיהם.

שוב שככו הרוחות וחיי האחוָה שבו לקנן בצריף היתום; עתה היו כל מַעיניהם נתונים אך בתיקון הישוב. הם זעקו לראשיהם של חובבי-ציון באודיסה ותבעוּ מהם שיגמרו במצוה שהתחילו בה, ור’ יחיאל מיכל היה סומך דבריהם בעטוֹ וּמאַשר שכולם אמת לאמיתה. עד מהרה נענו שאין בכוחו של מרכז האגודות לעשות כלום עד אם יבקר אצלם אחד העסקנים החשובים, גביר אדיר וחובב-ציון נלהב, הוא יבדוק מצבם במקום ועל פיו יִשק הכּל.

תחילה היתה השׂמחה במעונם הדל, אפשר שיבוא לכאן שליח מאת חובבי-ציון ולא יהא אח לתשוקתם הגדולה להקים את גדרה על תלה? אך עד מה עצמה אכזבתם בבוא השליח לארץ-הקודש והם נוכחים לדעת שאין הוא רואה מה בין בילו לבין מתנחלים סתם, אינו נותן אמונו בפינס ומבקש להפקיע את חזקתם על הנחלה בגדרה, שבאה להם אחר היסורים הגדולים, ורצה לפזרם בין מתישבים אחרים במקומות שונים, כי לא כדאי להן לאגודות חובבי-ציון שתהיינה מוציאות עליהם כסף הרבה וכולם עודם רוָקים. אך פינסקר וליליֶנבלום הבינו ללבם ולא הלכו אחר עצתו של השליח. אחר תוחלת ארוכה וצער ויסורים רבּים קיבּלו סוף סוף כסף בשביל נחלתם. ראשית מעשיהם היתה עתה לקנות בהמות לעבודה, סוסים וכליהם, מחרשות ועגלות, הכל כאשר הבטיח להם פינס עוד לפני שעלו על אדמתם.

ביפו ישב אברהם מוֹיַאל, יהודי מעדת הספרדים, שהיה עתה נאמנם של חובבי-ציון. בידו הופקד הכסף בשביל גדרה והוא שדאג עתה לבנינה. מוֹיאל ידע את עם הארץ וכל דרכי המזרח נהירים לו מאד. איש זריז ופיקח, יודע מנהגי מסחר והוָיות עולם, מסור בכל לבו לבילויים, שביקשו לבנות ביתם בשממת הדרום. שנים רבות לא נתן מוֹיאל לבו על כבשוֹנה של אומה, ראשו שקוע בעסקיו, מצליח במסחרו ורואה עולמו בחייו. אך כשבאו אותם אחים רחוקים מארץ רוסיה נתעוררה דעתו על רעיון ישוב ארץ-ישראל ונפקחו עיניו לראות שִממוֹנה של הארץ וגורלו של עמו השסוע ומבוהל כשׂה פזוּרה לכל רוח. עתה נסער לבּוֹ לעבודת התחיה וכל חייו היה מוסר לרעיון ישוב הארץ, טרח למענוֹ בכל מאודו ושום יגיעה לא חסך מנפשו בשביל להקל סבלותיהם של השבים לגבולם, והיה מדריכם בעצה טובה, ומורה אותם מנהג הארץ במקומותיהם החדשים.

הוא שקנה עתה את הסוסים בשביל גדרה בשוּקה של לוד והיה בוררם בכובד-ראש עם שני בני הישוב, שבאו אצלו בשביל הקניה. לאכזבתם המרה של השליחים השאיר מוֹיאל את הסוסים החדשים בחַאן הגדול של יפו, ושני בני גדרה חזרו הביתה במקלם. צערם היה גדול, אך לא היתה לפניהם עצה אחרת והודו לו למויאל שצדק בזהירותו. המלכוּת לא נתנה רשוּת לבנות אוּרוה לסוּסים, ואפילוּ מסמר אסוּר היה להם לתקוע בקיר שלא בידיעתה, כי היו אנשי קטרה עומדים עליהם ובודקים מעשיהם בשבע עינים. כי מאז באו הבילויים לשבת בגדרה שינו אנשי קטרה את טעמם ושוב לא היו הולכים עמם בכבוד כמו בראשית. תחילה סברוּ שאדוני הארץ החדשים יתנוּ להם את אדמתם באריסות כמו שהיו נוהגים בעליה הקוֹדמים, מאז הביאם איבּרהים פּחָה ממצרים והושיבם כאן אחר שכבש את הארץ לפני כיובל בשנים. אך עד מה נשתאו כשראו את אלה האנשים מאירופה באים להיאָחז במקום לצמיתות, מבקשים להיות איכרים כמותם ולעבוד אדמתם בעצם ידיהם, ושוּב אין בדעתם לתת את נחלתם בחכירה כאשר עשו בימי חָרפּם הראשון. אף הם נוכחו עד מהרה לדעת שעמידתם דלה ואין עמם לא אוצרות ולא נכסים, כיתר בני אירופה שבאים לכאן; ושוב לא היה עליהם פחד הקונסוּלים ואימת הממשלה, ויראת-הכבוד מפניהם נמוגה כענן +

בוקר; התחילו מציקים להם ומצֵרים כל צעדיהם. ראשית באו והודיעו שלא ניתנה להם הרשוּת לבנות על נחלתם כלוּם, והשלטון הפקיד אותם שומרים על גדרה, שיהיו פוקחים עיניהם אם אין איש בונה בה יסוד או תוקע יתד חדשה באדמתה. וכשהיו הבחורים באים עמם לידי מריבה היוּ הערביים מונעים מהם את מי הבאר והיו בני גדרה צריכים להביא מימיהם מרחוֹק…

אך צרת האוּרוה היתה גדולה מכל הצרות. כבר נקנו הסוּסים ועיני הסיעה הקטנה כלוֹת לראותם בתחוּם הישוּב מושכים מחרשה על שדותיהם, ואין מקום לכנסם. בא אליהם מוֹיאל וראה צרתם, אמר להם שיחפרו חפירה באדמה, יכסוּה גג גבוה ותשמש להם אוּרוה יפה לסוסיהם. בשעה שיהיו עוסקים בחפירה לא יעלה על דעתם של אנשי קַטרה כי אוּרוה הם בונים לסוסים, וכשיצליחו להציב את הגג שוב לא תהא פּגיעתם של הערביים רעה, שבידוּע אין השלטון סותר בנין שכבר יש עליו גג, אפילו נבנה שלא ברשוּת.

בחדוה ניגשו אנשי גדרה לעשות עצתו של מוֹיאל. אולם אך התחילו לעבוד באו השיכים של קטרה בראש אנשי הכפר, סתמו את הבור וביקשו להרוס את צריף-העץ ואת סככת-החמור ואפילו את תנור הלחם ולמחות את גדרה מעל פני הארץ. אשר לבור לא עלה בידי הבילויים למנוע את סתימתו, אך כשנתקרבו הכפריים לביתם ולחצרם אחזו הבחורים קתות המעדרים ומוטות של ברזל, מכל הבא ליד, והעמידו על חזקתם; עלה זעמם של הערביים ובצעקות פרא הניפו שוטיהם על הבחורים ואף התחילו לצבּור אבנים בשביל תיגרה גדולה, ובינתים שלחו להזעיק חיילים תורכים, שיבואו ויאסרו את היהודים שעברו על החוק ועסקו בבנין, ועוד נתקוממו על שכניהם הערביים.

אותה שעה עבר את כפרם סוחר ערבי מיפו, שהיה מידידי אברהם מויאל; ראה את המחלוקת הגדולה ונתערב בדבר; שלח את החיילים לדרכם וערב להם שהיהודים לא ישובו לעשות בבנין, ובערבים גער והחזיר אותם לבתיהם ואִים עליהם שאם יהרגו אחד היהודים מרה אחריתם, כי יבואו הקונסולים של רוסיה ויִפּרעו מהם בזרוע נטוּיה, יחריבו כפרם ויסתמו באֵרם, ואת אנשיהם יוליכוּ באסוּרים ולא יהא להם מושיע ופוֹדה.

שככו הרוחות; הריב פסק בלא שהביא לשפיכות-דמים, אך אוּרוה לא קמה להם. הלכו ליפוֹ לקחת עצה מפי מויאל, שלא יכול לבוא לגדרה מפני חלי הרגל; אמר להם שאין לפניהם ברירה אלא לחזור ולחפור את החפירה בן לילה. הוא ישלח להם בעלי-מלאכה, שיביאו עמם חלקי גג מוכנים ויחברו אותם לאחד עם קץ אותו לילה, ועד שיקומו אנשי קטרה משנתם כבר תהא האוּרוה לסוסי גדרה עומדת; והיה אם יריבו עמם יעמדו אנשי גדרה כנגדם בכוח ולא יתנו להם לגשת לחצרם, שאם יֵרתעו הפעם ויוַתרו שוב לא תהא להם תקוּמה ויהיו אנוסים, חס ושלום, לעזוב את מקומם לאַלתר. למַרבּה זהירות אמר להם שיבואו לפני זקני הכפר ויזמינום לביתו; יאמרו להם שחַוַג’ה איבּרהים מבקש מהם לבוא אצלו ליפוֹ, שיש לו אליהם דבר של עסק. הם יבואו ויהיו חושבים שיש בדעתו ליתן להם סבלוֹנוֹת, לעוור עיניהם, אך הוא רק יקבּלם בפנים מאירים ובידידות רבה, יכבדם כיד המלך, יעשה להם משתה גדול במיטב בשׂר הכבש, בממתקים ובקהוה מרירה וריחנית, וישתעה עמם שעה ארוכה; ועד שישובו למקומם כבר יעשו בני גדרה את שלהם, יחפרו החפירה ויבנו עליה גג וּתהא להם אוּרוה לתפארת.

אך כבו האורות הנידחים של קטרה ניגשו בני גדרה לבנות את האורוה בחשאי ובאין-רואים. שעה אחר חצות, כשהגיעו למחציתו של בור, באו הנגרים, שהיו ממתינים בראשון-לציון עד יחשיך היום, והביאו עמם לוחות וקורות ורעפים על גבי גמלים שהוסרו המצילות מצואריהם. ביתר שׂאת היו עתה עושים מלאכתם; אלה חוֹפרים הבּוֹר ומישרים קירותיו עד שכּלים כּוֹחוֹתיהם, ואלה מזרזים ידיהם ומחבּרים לוחות הקרשים ומרכיבים גג על החפירה; וכשהתחיל אור בוקר מפציע כבר היה גג גדול רוכב על בור רחב-ידים, והמקלט הבטוח לסוסיהם קם והיה.

עתה הובאו הסוסים מיפו והוכנסו במקומם בעל כרחם, כשהם נרתעים לאחוריהם מפחד ואימה, זוקפים ראשיהם בבהילות ומרתיתים בנחיריהם. כל אותו הלילה לא עצם איש מבני גדרה עינו. שעטת הסוּסים באוּרוה החדשה, שקמה להם בנס, המוּלתם הרבה כשהם מושכים בשרשרותיהם, נושפים בנחיריהם, מקרטעים ברגליהם ומבדרים זנבותיהם כמניפות, גירשה כל תנומה מעיני בעליהם. כולם ירדו לבור הסוסים והיו טופחים על עכוּזיהם טפיחה של חיבה, מלטפים את שוֹקיהם, משבחים עורם רך-הקטיפה ומשתאים לשיניהם החזקות; ואברם פלח מפזז ומדדה ומתלבט בין רגליהם הגבוהות, מחבק ראשיהם ומצמיד אליהם פניו וקורא בנעימה:

– עד שאני יודע איזהו הסוס שיפול בחלקי אנשק נא את כל הסוסים כולם; כלום יודעים אתם טעמה של נשיקה כזו? אין דבש כדבשה, אין מתק כמתקה, נפלאתה אהבתם לי מאהבת נשים…

והוא הולך ומכרכר מסביב לסוסים, מבהילם ממקומם ומרקד לפניהם, עד שגם חבריו נגרפים בעליצוּתוֹ הרבה, והשמחה הגדולה אוחזת בהם ומַשכּחת לשעה את יסוריהם…

ברגל היה מגידוב הולך ליפוֹ, בשביל לקנות מספוא לסוסים. עד שישקטו הרוחות נמנו וגמרו שלא להוציא את סוסיהם מתחום הכפר, שלא תקרה להם, חלילה, תקלה; עתה נטלו מקופתם חמישה נפּוֹליונים של זהב ושיגרו את מגידוב ליפו, שיקנה אצל ר’ צלאל שעוֹרים, יטעינם על גבי הגמלים ויביא המשא לגדרה.

זמן רב לא היה ביפו ואת ר’ צלאל כבר לא ראה עידן ועידנים, ואפילו עד ראשון-לציון לא הגיע. עתה הוא שמח לחַלץ מעט את עצמותיו, לילך ברגל ביום יפה ולראות מעט את פני הבריות. החיים בגדרה היו קשים, העבודה מרובה והאנשים מעטים, ואי אפשר היה להם לוַתר שלא לצורך אפילו על זוג ידים אחד. עכשיו, שכבר היו להם סוסים, נתקפל המרחק בינם לבין הישוב, אולם לפי שעה לא היו יוצאים רכובים על סוסיהם מחשש סכנה. כי חמת הערבים בערה בהם עד להשחית כשראו שהיהודים הערימו עליהם והקימו האורוה על אפם ועל חמתם. אך את הנעשה לא יכלו להשיב; מוכתר הכפר הערבי בא אצל הבחורים ושתה עמם קהוה במסיבּה, וכאילו נעשה שלום ביניהם, אך מתחת למעטה השלוה פיעפעו הארס ותאוַת הנקם, וצריך היה לשמור שלא יִפּתח להם פּתח אפילו במלוא נקב המחט.

כשהגיע מגידוב אל גבעת החולות ניפנף דבר-מה לנגד עיניו כמו כנף של בגד, ועוד מעט ומן החולות עלה ובא לקראתו ערבי בֶּדוי, כפיה אדומת-שוּלים בראשו ועל כתפיו תלוי לו מעיל של עור-כבשׂים, רגליו יחפות. בהכנעה רבה בּירך את מגידוב לשלום וביקש מעמו קמיצה של טבּק. מגידוב היה מעשן רק לעת מצוֹא ולא היה נושא עמו טבּק; השיב לו לבּדוי שאין לו עמו כלום וכיסיו ריקים. עד שהוציא דבריו מפיו הבהיק דבר-מה לפניו, כאילו ניפנפוּ לנגד עיניו במטפחת אדומה. תחילה לא ידע פשר דבר, אך מיד חש כאב גדול בראשו והבין שספג מהלומה עזה. כשהתחיל מתאושש מעט מן המכּה כבר מצא עצמו שכוב על גבי החול והבֶּדוי רוכב עליו וממשש את כיסיו. מיד חזרה אליו צלילות-הדעת ומחשבה אחת היתה מנקבת את מוחו: חמישה נפוֹליונים, חמישה נפּוֹליונים של זהב, הכסף בשביל אורחת גמלים שלמה; והכסף לא כספו, כסף של ציבור הוא, והופקד בידיו בשביל מקנה שׂעוֹרים. כמה היו חרדים לכל פּרוּטה שלא תצא לבטלה, כמה עלבּונות ויסורים שׂבעו עד שהשיגו דמי הוצאותיהם, ועתה אם יאבדו חמישה נפוליונים, חמישה נפּוליונים של זהב… נאנק ונאנח תחת המשא והרתיע על מקומו. וכשנתחוור לו כל מורא מעמדו נצטנף פתאום, אזר כל כוחותיו, הגביה מעט גופו והפיל את הבדוי מעליו. הבדוי, שלא חיכה למעשה זה, אבדו עשתונותיו ונתגלגל בחול. קפץ מגידוב קפיצת שועל וביקש לקום, אך עודו על ברכיו נתאושש הבדוי ממפלתו וחזר וזינק ממקומו וקפץ על גבו קפיצת חיה רעה וטרח להפילו ארצה. אך מגידוב כבר נתאושש מן התדהמה ונתחזק, אסף כל אונו והתחיל נאבק עם הערבי כל עוד נשמה בקרבו. שעה גדולה ארכה ההיאָבקות המרה, פעם ידו של זה על העליונה ופעם ידו של זה על העליונה; הבּדוי היה מצעק ונוהם ומצווח ונושך את כפות ידיו של מגידוב בחמת זעם, מורט את שערותיו עד זוב דם, מבקש לחלץ עצמו מזרועותיו ולהכניע את יריבו; אך מגידוב היה משתמט משיניו של הבדוי וטורח בכל כוחו לעלות על אויבו ולהכריעו בחזקת ידו ובכובד גופו, אך לא עלה בידו. פעמים היה מצליח לרכוב על יריבו כהרף עין, אך הבדוי שוב היה מפילו, דורס אותו ברגליו ולופתו בזרועותיו עד אפיסת נשימה. מגידוב חש שכוחותיו כלים, נשימתו עצורה ועוד מעט ויכרע תחת אויבו; אז העלה כל אונו למאמץ אחרון, השבּיע כל כוחותיו למעשׂה נואש, פתאום חלץ ידו הימנית ובאחרית כוחו הגביה עצמו מעט ותקע לו לבדוי אגרוף בחזהו וחזר ונפל על החול. רגע שכב תחתיו חדל-אונים עד שחש פתאום כי חיבוקו של הבדוי נתרופף ושמט מעליו את זרועותיו ובזעקה מרה נפל בחול כחפץ שאין בו חיים.

מיד קפץ מגידוב על רגליו ולבו מלא גאוה על נצחונו המהיר שבא לו על עברי כשלון. מישש את בגדו – חמישה נפוליונים של זהב מונחים היו בכיסו. עתה לא נשאר לו אלא להתרחק ממקום סכּנה, אפשר שוב יתעוֹדד הבּדוי ויזעיק את חבריו לעזרה. אולם כשראה שאין הבדוי זע נשתהה על מקומו, נבהל ממעשה ידיו. רגש משונה בא בלבו, והוא תמה כיצד היה בו הרוח להכּות איש עד איבּוּד חושים. והוא לא פגע מעודו אפילו בחיה והיה שייך עם אגודת רודפי-שלום. נכלם עמד פתאום תחתיו, תוהה במעשה שקרה לו היום על דרכו. היתה האמת גלויה, שהבדוי קם לשדדו והיה עליו להשכּים ולהיפּרע ממנו כהלכה, שאילמלא כן מרה היתה אחריתו; אולם עכשיו, כיון ששוב אין סכּנה צפויה לו מן האויב, כיצד ילך לדרכּוֹ ולא יראה מה עוֹלל לו, והאם עוד הרוּח באפו? מעולם לא העלה על דעתו שגורלו יביא עליו נסיון מר ונמהר כזה, ויהא עליו להכות נברא בצלם אלוֹהים…

גחן על הבּדוי השכוב, שהתחיל עתה זע ומקרטע ברגליו כמו חיה דרוסה, מילל ומַהגה הברוֹת רסוּקוֹת. מגידוב שלח ידו וקרע את מעילוֹ על חזהוּ השחוּם, המאיר בזיעה, אך לא מצא בו כל פצע, ורק במקום אחד, בין הצלעות העולות ויורדות בנשימה פרוּעה, נראתה לו חַבּוּרה כחוּלה, נפוּחה מעוֹצם מכּת האגרוף. תחילה נתן לו הבּדוי לעשות בו כחפצוֹ, אך פתאום נשתמט ממנו בבהילות ובאימה, ניתר ממקומו, גחן על ארבע ואחוז מורא רב ישב על גבנון של חול והתחיל בוכה.

מגידוב עמד מַשׁמים ורחמיו נכמרו על האיש המגודל הזה, שישב לפניו ובכה בכי של תינוק; פתאום שילשל ידו בכיסו והוציא מטליקים אחדים, מן הכסף שניתן לו למזונותיו, והגישם לבדוי, שהיה מביט בו בתמיהה גדולה ובאימה, חושש לקבל ממנו את המטבעות. אולם כשראה שאין מגידוב מושך ממנו ידו, חטף את הפרוטות ואחז בידיו והיה מנשק אותן בבכיה וביללה, דמעותיו מרטיבות את כפוֹ. מגידוב שמט את ידיו בחטיפה, הרתיע לאחוריו והתחיל מתרחק והולך בבהילות, מזרז צעדיו ופוסע פסיעה גסה כבורח מן האש, וכשהחזיר את ראשו עוד ראה את הבדוי יושב על גבעת החול ומביט אחריו בעינים של פליאה ומסירות.

כשדפק על פתח חנותו של ר’ צלאל בעל-תבואה כבר היה נר דולק בפמוֹט של נחושת ובעל החנות יושב לאורו המהבהב ומשׂחק בקלפים עם שכנו. שׂמחה רבה שמח על מגידוב; מיד סילק את חברו למשחק, שיוכל להישאר לבדו עם האורח ולשמוע מפיו חדשות. כשנודע לו לר’ צלאל המעשה שקרה למגידוב בדרך, חרד אליו ורחץ לו את פצעיו במים חמים ובדק את עקבות השינים ששייר הבדוי בבשרו, ניקה לו ראשו מן החול ורחץ לו ברחמים את טיפות הדם שנקרשו בין שערותיו. כּילה מלאכתו, ביקש לקרוא לדוקטור שטיין, אך מגידוב עיכּב בידו ואמר שלא יחשוש כלום; כל אבריו שלמים וכוחו לא עזבוֹ, והרי יצא בשלום מן המחלוקת, ועוד תהא לו שהות להיכנס לרופא למחרת היום; אלא שהוא יגע מעט מטורח הדרך ומן המעשה שקרה לו. ר’ צלאל הקריב לו מאכל ומשקה חם, פרש לו על ערימת חיטים שקים ריקים בשביל משכב והיה יושב אצלו ומדבר עמו בהתרגשות על דרכי עם הארץ:

– שאל את פי ואגדך; זה טיבו של הישמעאלי; תַראה לו מורך-לב מיד יתקע סכּין בגבּך; אך אתה צא לקראתו ביד חזקה וינשק כפות ידיך… כך הוא הדבר, אנחנו בני צפת יודעים יפה הליכותיהם. כי זאת עליך לדעת, לא כאנשי ירושלים בני צפת; ביראה אין אנו נופלים חלילה מן הירושלמיים, אולם לא כוחם כוחנו. ואתה אל תראני שאני כגרוגרת של רבי צדוֹק ועינַי קצרות, לא כמוני בני צפת, כולם אנשי צורה, היודעים סוס מה הוא, ואף בחרב תאחז ידם; אתה שאל את הישמעאלים במקומנו ויגידו לך מה טיבם של יהודי צפת; לא אחת טעמוּ נחת זרוענו, ומאז – שקט ושלוָה, אין פוצה פה ומצפצף, ואפשר לחיות עמם בשלום – זהו הישמעאלי מטבע בריאתו…

כשכילה מגידוב סעודתו והשׂתרע באנחת-רוָחה על גבי השׂקים הרכּים, עוד ישב אצלו ר’ צלאל והיה מדבּר בּתמיהה:

– ומדוּע אין בני גדרה נראים כלל לאור היום, מה? רק מן העקרונים אני שומע לפעמים דבר וחצי דבר עליכם; מה, סוסים יפים יש לכם עתה, שמעתי, שפתים יִשק, אַה?

– יפים, ר’ צלאל, יפים מאד, כסוסתי ברכבי פרעה, ובאתי אצלך לקנות בשבילם מעט מספוא. מה מחיר השעורים כיום הזה, ר’ צלאל?

– מחר, אם ירצה השם, מחר נדבּר בעסקי מסחר. ומה שמעתי אומרים שלא היה שם הכל כשוּרה בין שלוּחם של חובבי-ציון לבין ר’ יחיאל מיכל, וגָבה הר ביניהם, מה? כיום הרחיב לנו השם גבולנו, בלא עין הרע, וגדרה רחקה מיפו מאד, ואין להשיג ידיעה בטוחה אפילו בדינר של זהב, אַה?…

מגידוב שמע את דברי ר’ צלאל כאילו היו באים אליו מבעד למסך עבה; זימן עצמו להשיב, אך עפעפיו נעצמו בכבדות וגופו של ענין נשמט מראשו ונשתכח.

למחרת בבוקר קם מגידוב משנתו רענן ורוחו טובה עליו. המעשׂה שקרה לו אתמול נראה לו עתה באור מבדח, ושוב לא הלך לדוקטור שטיין בשביל בדיקה, אלא בשביל שיחת רעים. אף הוא ישב שעה ארוכה אצל מיטתו של אברהם מוֹיאל, שלא ניכר בו סימן לטובה, והיה מספר לפניו נפלאות הבור והליכות הסוסים; ואחר בירכוֹ ברפוּאה שלמה, יצא מלפניו, וכששב לחנותו של ר’ צלאל כבר היתה אורחת גמלים מוּברכת לפני פתחה וסותמת המעבר בסימטה הצרה, והערביים רוחשים מסביבה וטוענים בקול גדול את השעוֹרים בשביל סוסי גדרה.

השיירה יצאה לדרכה בלא מגידוב. ר’ צלאל ערב לו שהיא תביא בלעדיו את המשׂוי למקומו בשלום, והוא עצמו ראוי לו, אחר יגיעתו הרבה, שישוב הביתה בעגלה, לפחות עד ראשון-לציון; עתה הולכות לשם, ברוך השם, עגלות יום יום, לא כמקום מדבר ראשון-לציון, ושוב אין צורך לכתת הרגלים בהליכה, וכבר רשום הדבר בפנקסו דבר דבוּר על אָפניו. בעל-העגלה הוא ר’ דויד מראשון-לציון, שיוצא לו מביתו כל בוקר, אחר תפילת שחרית וחוזר מיפוֹ בין מנחה למעריב; ואם מגידוב ילך עכשיו אל החאן האַרמני בלא שישתהה מובטח לו מקום בעגלת-התמיד, ולא יוציא רגליו בדרך הרחוקה.

מגידוב הודה בצדקת דבריו של ר’ צלאל ופנה מיד אל החאן שלא להחמיץ את השעה. זה היה אותו חאן גדוֹל שממנוּ יצא בשעתו לירושלים יחד עם לוריא, וכשהגיע עתה לחצר, המוקפת בתים מטים ליפול, ולגדר הדחויה שחוֹרת-אבנים, פנה כה וכה עד שראה בין העגלות הרבות את ר’ דויד שקוד על חבילה, מצנפת עור-כבשים מונחת לו על ידו ולראשו כיפה גדולה.

ר’ דויד היה יהודי תלמיד-חכם ובר-דעת, מוֹהל את ילודי ראשון-לציון ואף מתכבד לפעמים ועובר לפני התיבה; על ראשו היה חובש מצנפת גדולה של פרוַת-כבשים ומתחתיה מציצים לו שוּלי כיפת-קטיפה גדולה, דהויה ובלויה, וזקן ארוך מַכסיף לו על חזהו; כל אימת שהיה ר’ דויד עסוק בסוגיה חמורה, אם של עיון ואם של מעשׂה, היה מסיר מראשו את המצנפת וחושׂף את כיפתו השחורה; פתר שאלתו או כילה מלאכתו – חוזר ומכסה את כיפתו במצנפת. כשבא לראשונה עם עגלתו לחאן הגדול להוליך בה נוסעים מיפו לראשון-לציון, מבקש להיות עגלון בעגלונים, וציציות טליתו מבצבצות לו מבעד לחלוּקוֹ, היו חבריו העגלונים מקניטים אותו ומקנתרים אותו ומבקשים להביאו לידי כעס; אך הוא לא השגיח בהם והיה עוסק בשלו ואינו יוצא ממתינותו; אך הם לא נתיאשו והיו מתנכלים לו. פעם אחת מפתחים לו את ריתמת סוסו, וכל אימת שהוא בא וחובשו, הם חוזרים ומתירים אותו; פעם אחרת מושכים לו רצועה מן העגלה, ופעם שלישית מתירים לו סוּסוֹ השׂב מעגלתוֹ ואוסרים אותו בעגלה ההולכת לירוּשלים, ומכסים אותו שק שלא יכירנו בעליו; ור’ דויד מחזיר ברוח שקטה על כל העגלות ואינו נח עד שהוא מוצא את אבידתו. ראו העגלונים שהוא מקבל כל ענשם באהבה, אינו רב עמם ריבו ואין הם יכולים להעבירו על רצונו שיהא מוליך נוסעים מיפו לראשון-לציון, פסקו להתעלל בו ואף התחילו מכבדים אותו, שהיה איש נבון ויודע תורה ורוחו בדוחה עליו; וסופם באים ושואלים עצתו ואפילוּ מביאים לפניו ריב ומחלוֹקת שבּינם, והם חרדים לכבודו כאילוּ היה רבּם של בעלי-עגלה.

מגידוב בירך את ר’ דויד לשלום, תקע לו ידו, כי הכירו עוד מן הימים שהיה חי בראשון-לציון, כשהיו מזונותיו קשים, ושאל:

– ומה שלומך, ר’ דויד, הפרנסה עתה מצוּיה?

– ברוך השם יום יום…

– והיכן העגלה, שכבר יצאו לה מוניטוֹן, ר’ דויד?…

– עגלה, לאיזו עגלה אתה מכוון? – השיב לו ר’ דויד בתמיהה.

מגידוב בא במבוּכה שלא ידע אם טעוּת בידו, ואפשר לא לר’ דויד זה נתכוון ר’ צלאל, ושאל בלשון רפה:

– מה פירוש איזו עגלה? העגלה, רוצה לומר, שמעתי אומרים בעיר, כלוּם לא אתה בעל-העגלה של ראשון-לציון?…

– אַה, הדיליזַ’נס?… לדיליז’נס אתה מכוון? היה עליך מיד לומר כך, אַברך צעיר; הדיליז’נס רצית לומר, יקירי, בודאי, בודאי, אני הוא בעל הדיליז’נס, והדיליז’נס בכבודו ובעצמו שם הוא עומד, בקרן החאן…

מגידוב צחק מכל לבּו ונתן עיניו במקום שהורה לו ר’ דויד. אצל ערימה של זבל עמדה עגלה דלה, שטוּחת קרשים, שניצב עליה ספסל ארוך, עם מחיצה באמצע כמין מושב כפוּל-טוּרים, שיוּכל כל נוסע להיות נשען בגב חברו; לצדי העגלה תלוּיים על חבלים שני קרשים, אַסקוֹפה לרגליהם של נוסעים, שלא תהיינה תלוּיות באויר. אצל העגלה עמד סוּס-שׂיבה כחוּש, שהיה תוקע ראשו בשק מוּפשל-שוּלים ומפשפש בו בדחילוּ, כאילו ביקש להשיב לו אבידה שאינה חוזרת.

כשהחזיר מגידוב ראשו מן העגלה, צד ר’ דויד את מבּטו התמה ואמר בחיוּך נבונים:

– אַל תסתכּל בקנקן, ר’ יהודי, כחץ מקשת אנחנו נוסעים מפה לשם, נהירים לנוּ מעשי-מרכּבה…

מגידוב שוב צחק, כמבקש להאמין לר’ דויד, ושאל:

– וכמה זמן, בדומה למשל, נוסעים לראשון-לציון?

– כבר אמרתי לך, כהרף עין; ובאמת אילו עשינוּ כל הדרך בנסיעה, הרי שלא היתה מושכת אלא שעה קלה, אך זו רעה חולה שפּעמים צריך גם לילך מעט ברגל, מה לעשות, צער בעלי-חיים…

בינתים באוּ נוסעים מבּני ראשון-לציון, מבקשים לשוּב הביתה, ונצטופפו מסביב לר’ דויד. השעה שנקבעה לנסיעה חלפה ויוצאי הדרך, שכבר יִשבוּ כל עניניהם בעיר, דחק להם הזמן והיו מאיצים בר’ דויד שירתום סוּסו ויצא עמם לדרך; אך ר’ דויד עושה מעשיו במתינות הדעת, כמי שעתותיו בידיו, ומשיב להם על דרך חידוּדו של כתוּב:

– דבּר אל הסוּסים ויסָעו… אתם שכבר עשיתם מעשיכם ביפוֹ בּהוּלים אתם לדרך, ומה יעשׂה מי שלא נתמַזל מזלוֹ ולא בא לכאן בדיליז’נס של ר’ דויד, בן חוֹרג הוא לי, ואַפקיר עסקיו, חס ושלום? עוד יש לי מה לעשות בעיר…

והוא יוצא בכל פעם לשעה קלה ושב בידים מלאות, פּעם מביא פּקעת של חוטים ותבלים ופעם נושא עמו מכתבים, שנשמט מזכרונו כי יום של פּוֹסטה היום, ולא נזכר אלא בשעה אחרונה, והוא עומד אצל העגלה וכל יוצאי הדרך בודקים בחבילה אם אין למענם איגרת; בסוף הוא בא ומחזיק בידיו זכוכית בשביל מנורת-קיר קטנה, שביקשה ממנוּ בעלת-בית בראשון-לציון, שלא ישכח חלילה להביא לה מיפו את הכלי לפני שיעריב היום, שאם לא כן יהא ביתה שרוּי באפלה; והוא מפקיד את הזכוכית בידי נוסע ומַזהירוֹ שיהא שומרה וזוכרה כבת-עינו, שלא תישבר בטלטוּל הדרך.

רתם ר’ דויד את הסוּס השׂב בדיליז’נס, שהאנשים כבר היו יושבים בו צפוּפים בשני טוּרים, שוּרה אל גב שוּרה, ויצא לדרך. כשעבר ברחובה של עיר עצר לפתחה של חנוּת והמתין שעה קלה; יצא אליהם יוסף פיינבּרג ועלה אף הוּא בדיליז’נס. כשראה את מגידוב בין הנוסעים שמח בו שמחה גדולה וביקש לשבת אצלו; הנוסעים נצטופפוּ מעט עד שנתרווח לו מקום קטן והוא ישב בצמצוּם והיה שואל את מגידוב מה מתרחש בגדרה, שכבר מזמן רצה לראותה בבנינה ולא יכול, כי מבקש הוא לבוא אצלם יחד עם בּרתה רעיתוֹ, ומכיון ששניהם טורחים אצל פּרותיהם אינם יכולים להיפּנוֹת בשביל הליכה, אך לא יארכוּ הימים וישתדלוּ למצוא יום פּנוּי בשביל הביקוּר.

עתה הגיע תורו של מגידוב לשאול מה נעשה בראשון-לציון ומה נתחדש שם מאז היה במושבה. אך פיינבּרג צימצם כתפיו, הבּיט סביבו, כאילו חשש לאזנים רעות, והשיב בלשון סתוּמה:

– אין חדש, אין חדש, והישן אין בו כדי לשמח את הלב, ובודאי שמעת…

מגידוב לא הוסיף לשאול, כי ראה שנוֹח לו לפיינבּרג להחריש. הם יצאוּ מתחוּם העיר ואף כבר עברוּ את משמר חיל התוּרכּים שעל מבוֹאיה; מכאן היתה הדרך משוּבּשת מאד, מלאה חתחתים וּבוֹרוֹת, ור’ דויד היה משדל את הסוּס שיעשה דרכו בחריצוּת, אך אין הוא מצווה עליו כאדון, אלא מתחנן, כמו אל ידיד ותיק, בדברים רכּים היוצאים מן הלב:

–נוּ, וְיוֹ, וְיוֹ, סוּסי, הן תבין מעצמך שהנוסעים כוּלם שילמוּ מכּיסם, וכלום מן הדין הוא שיהיוּ מהלכים ברגל ואתה תסע ריקם?

אך כשלא שעה הסוּס לדברי הפּיוּסים של בעליו הסיר ר’ דויד את מצנפת עוֹר-הכּבשים, הניחה על ברכיו, כאילוּ זימן עצמו למלאכה רבּה, הניף שוטו באויר בשביל לתת פּחדו על הסוּס והיה מרטן לעצמו בתרעומת שקטה:

– נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי סוּס עצל כמותך, ויוֹ, ויוֹ, מה לך יום מימים?…

והוּא נאנח וגונח ומוציא קולו לאטו, כאילו היה מושך עם סוסו בעוֹל. אולם כשלא הועילה גם לשון האיוּמים החזיר את מצנפתו על ראשו, עצר בסוּס, החזיר פּניו לקהל הנוסעים ואמר כמי שאפסה ממנו תקוה:

– הקץ לגלגוּל מחילות, הגענו עד בוכים…

הנוסעים, שכבר ידעו את הרמז, קמו ממושבם וירדוּ מן העגלה ברוח בדוּחה; רק איש אחד גדול, בעל בשׂר, עוד נשתהה שעה קלה, חוֹכך בדעתו אם ראוּי גם לו שיֵרד, והוא אומר לו לר’ דויד בתרעומת של ספק:

– האם מן היושר הוא שנהא תמיד יורדים כאן בשל הנבלה שרתמת לך בדיליז’נס? כבר ראוּי לך שתקנה שני סוּסים אבּירים ויהיו טסים ככנפי נשרים, הרי נתרבוּ עתה הנוסעים והעסק מכניס, ברוך השם…

ר’ דויד לא השיב כלוּם, כאילוּ לא שמע את דברי התלוּנה, והיה מחכה עד שירד האיש מן העגלה, ורק כשירד אמר כמדבר עם עצמו:

– בּריוֹת משוּנוֹת, בריוֹת משוּנוֹת, כבר אמרוּ רבותינוּ ז"ל, כל המהלך ארבע אמות בארץ-ישראל מוּבטח לו שהוא בן עולם הבא, עכשיו שאני מזרזם לעשות מצוַת השם כפל כפלים, עודם כמתלוננים…

כשירדו מן העגלה נטל פיינבּרג את מגידוב בזרועו והיה מהלך עמו רחוק מעט מיתר הנוסעים ולוחש לו בקול כבוּש:

– עכשיו, בינינו לבין עצמנוּ, נוּכל לדבר באין מפריע; בעגלה לא יכולתי להשיב לך כלבבי; מעולם אין אתה יודע מי יוליך את הקול ויוציא דיבּתך רעה. עכשיו אגיד לך, לא טוב, כלל וכלל לא טוב…

מגידוב שאל בתמיהה לפשר דבריו ופיינבּרג סיפר לו על הליכות המושבה, כיצד קיווּ בשעתו, אחר המחלוֹקת עם דיגור, כשבא אוסובצקי, איש כלבבם, שהכל ישתנה עליהם לטובה, אך לא נתקיימה תקוותם. אין לה למושבה מזל לפקידים, ומה נאמנוּ דברי המאמר: אין מבקשים על מלך חדש, שלעולם אין אתה יודע אם לא יהא רע מקודמו. אוסובצקי זה רוּח שטוּת נכנסה בו; אפשר בעיקרו אינו בחוּר רע, אבל הוּא מתנשׂא לשלוט, מבקש לו שׂררה בכל מקום ושוכח את טובת הישוּב. ואנשי המושבה מלאים חשדות וחששות, הלבבות נתפּרדוּ והלשונות הולכות רכיל; דרכה של פּקידוּת ריפּה את רוּחם וביטל אמוּנתם ועשאם סיעת עבדים נרצעים המחניפים לכל תקיף כדי לבוא על שכרם, כאילו היו פּועליו העצלים של הבּרוֹן. והפּקידים עצמם? אין בהם אמוּנה בעבודת הבּרוֹן, ויש מהם מביטים בו כאילו יצא מדעתו. יודעים הם כי לכל בּרוֹן שגעון; אחד מגַדל ומרומם מרוב שעמוּם סוּסי-מירוֹץ ואחד מטפּח רקדניות, ואילו הבּרוֹן שלנוּ תקע עצמו בישוּב ארץ-ישראל, ומי יודע כמה יארך שגעונו? אמנם, עוסקים הם עכשיו בגידוּל מטעים על פי שיטת צרפת, וּמשנים דרכיהם חדשים לבקרים, בלא שלמדוּ טיבה של קרקע ובלא שהטריחוּ עצמם לעשות חשבון העבודה ושׂכרה, שכּן מה איכפּת להם? לא גפן של יין הם נוטעים, אלא גפן של זהב, ומה חשוּב איזו ענבים תעשה; ורע מכל רע שעבודתם של האיכּרים עושים פּועלים ערביים ודאגת בני המושבה רק להרבות שׂכר עצמם בכל מיני תחבוּלות, וכל הזריז נשׂכּר, ואין לבם מכה אותם ולא איכפת להם כלום – הבּרוֹן שיחיה משלם! השחיתוּת גדולה והמוֹתרוֹת רבּוּ במושבה; הנשים לובשות עדיים ויוצאות שָני ומצפּוֹת בקוֹצר-רוּח, אפשר יביא הדיליז’נס של ר’ דויד איזה אורח הגוּן מן העולם הגדול, שיהא אפשר לדבּר עמו צרפתית, כלשון בני הישוּב, ולשאול באָפנת העונה של פּריס המַעטירה; והן נאנחות ביאוּש שאין ראשון-לציון אפילוּ כעיר הנידחת… וכשהוא מעלה על דעתו כי זה אותו כפר עצמו אשר למענו הלך מכאן לפני שנים מעטות וכיתת רגליו בכל התפוּצות עד שנמצא לו לבּו של הבּרוֹן – כמעט שדעתו נטרפת עליו מרוב צער, והוא מתקנא באנשי גדרה העלוּבה והעניה, שאין לה לא אב ולא פּטרוֹן, אך כנגד אלה יש לאנשיה לב אחד ואינם הולכים אחר בצעם, ולא אבדה מהם אמוּנתם וכל מַעיניהם בישוּב הארץ, בלא שיחזיקוּ לעצמם טובה מרובה; שלא כאיכּרי ראשון-לציון המבקשים חשבון כיצד להערים על הבּרוֹן ולהוציא מקוּפּתו בשביל שדות שלא נזרעוּ ובשביל פּועלים שלא עבדוּ…

באנחת-יאוּש פּסק פיינבּרג לדבּר, שעה ארוכה היוּ עוד מהלכים זה על יד זה מחרישים. עתה הגיעוּ לדרך מישור ששם כבר היה ר’ דויד ממתין להם, עומד אצל העגלה, מצליף שוטו באויר וקורא בקול גדול:

– מהרוּ, מהרוּ, מכוּבּדַי, התענגתם דייכם על הליכה ברגל, מהרוּ והיאָחזוּ בקרני הדיליז’נס, כי השעה דחוקה…

יוצאי הדרכים עלוּ וישבוּ במקומותיהם, הומים ומהַמים אחר ההליכה ברגל. מעתה היו עושים דרכם לאטם, אך בלא הפסקה, וכשנראוּ להם בתי ראשון-לציון כבר היה הערב מרפּד בצלליו את שיפוּלי הגבעות.

מגידוב היה רוכב בדרך ראשון-לציון. עוד לא הגיעה חמה לשוּלי רקיע כשהחזיר את סוּסוֹ מן השדה, הכניסוֹ באוּרוה בשביל מנוּחה קצרָה ונתן לפניו סעוּדה מעטה. עד שנינח הסוּס ואכל בלילוֹ לבש מגידוב כוּתונת לבנה רקוּמת-שוּלים, שכּיבּס אותה היום ומתחהּ על קרש, שתהא מתיבּשת כנגד החמה ותצא נקיה ומְגוהצת. וכשהיה נכון לדרך הניח על הסוּס את האוּכף החדש, שקנה זה לא כבר אצל ערבי עובר-אורח, וקשר את הריתמה היפה שפּיפים אדומים של צמר תלוּיים לה לנוֹי, עלה על גבּוֹ של הסוּס ויצא מגדרה בשעה שחבריו היו עוד טורחים בשדה.

סוּס יפה עלה בגורלו וחיבּה יתירה היתה נודעת לו ממנוּ. אפשר אינו טוב למַשׂאוֹי, אך הוא טוב למחרשה, וברכיבה אין כמותו קל-רגלים ורץ לעשות רצון קוֹנוֹ. החברים התקנאוּ בו מעט בשל הסוּס הנחמד שנפל בחלקו, אך את הגורל אין להשיב. כיון שזכה בו, שוּב לא ניתן לאיש פּתחון פּה; ואף שרבּים היו מביטים בו בעין של חמדה, קם לו הסוּס לקנין.

ואמנם, ראוּי היה הסוּס שבּגינוֹ יתקנאוּ בבעליו; כוּלו אפוֹר, רק רעמת שערותיו הגדולה והשופעת לו על צוארו הארוך שחורה ומברקת. אף מאַרכוּבוֹתיו ולמטה היו לו פּסים שחורים נמתחים כרצוּעות, וזנבו שחור אף הוא והוא מגביהו בשרשו ומבדרו בגאוה, כאילו היה סוּס בּאוּרווֹת שלמה; על מצחו היה לו כתם שחור, כמין כוכב גדול, ונחירים לו דקים ומרתיתים והוּא מרחיבם ומרחרח בהם כחושש מפּני סכּנה. אף שהיה קל-תנועה וזריז, היו ירכיו מלאות ועורן הנקוֹד מאיר כמטבעות חדשות.

אכן היה זה סוּס נפלא, ותמיהה היא כיצד הגיע לאוּרוה הדלה של גדרה, שחציה שקוּעה באדמה וחציה עשוּיה קרשים גסים. כשהיה איש קרב אליו היה זוקף ראשו ומטלטל רעמתו האדירה בגאון, ועל גאותו זו ועל מחלפות ראשו הארוכות קרא מגידוב את שמו שמשון, וחבריו הודוּ לו כי טוב השם ויפה, ונתקבל על כוּלם.

עתה היה רוכב בשדות על שמשון סוּסו, מלטף את צוארו, מבדר את שערו ולוחש לו על אזנו בחיבּה:

– הי, שמשון יקירי, הולכים אנו לראשון-לציון, הולכים… מכבר לא היינו שם ויוצאים געגוּעינוּ למושבה של הבּרוֹן שיחיה, מה?

בכיסו מוּנח עוד מכתבה של נַדיה. הוא ממשש בו ומוציאו לעיניו; כמה פּעמים קרא את הפּתק, ואף שכבר ידע תכנו על פּה הוא חוזר וקורא בו כאילוּ קיבּלוֹ רק עכשיו. השבוּע באוּ יוסף פיינבּרג ואשתו להתארח אצלם בגדרה כאשר הבטיחו, וכשחזר מגידוב מן השׂדה מצא את האורחים מסוּבּים אל שוּלחן, משיבים נפשם בכוס תה ומשׂיחים בעסקי הישוּב. כשראתה אותו בּרתה, אשת פיינבּרג, נכנס לצריף, קמה, ניגשה אליו ודיבּרה עמו דברים של מה בכך. וכשנשארוּ לבדם בקרן הבית שילשלה פתאום ידה לחגורת שמלתה ושלתה ממנה פתקה גלוּלה, שהיתה עוד חמה מגוּפה. בּרתה פנתה מיד וחזרה למסוּבּים, ומגידוב יצא לחצר ויִשר בידים נרגשות את שוּלי הפּתקה. היתה זו איגרת מנַדיה; רק שוּרות מעטות כתוּבות היו בה, אך דיין שיסעירוּ את רוּחו. נדיה ביקשה ממנוּ שיבוא אליה לראשון-לציון, כי דבר חשוּב לה אליו, ואם יוכל לבוא לפני שבּת תחזיק לו טובה מרוּבה, כי יפה שעה אחת קודם.

מגידוב חיכה למכתב כזה ימים רבים והאמין באמוּנה שלמה כי בוא יבוא; הוא חיכה שהיא תקרא לו ותאמר לו אותה מלה גואלת שהלב היה תלוּי בה ובוטח בה ועורג לה כל ימיו. כמה פּעמים ביקש לדבּר עמה בזה, אך שעתם היתה תמיד דחוּקה ורגעי הפּגישה כה מעטים וטובים אף בלא זה, שלא יכול לדבר עמה מן הדברים הכּוֹססים את לבו והיה מחריש; ורק בלילה על משכבו היה מפרנס בהם את דמיונו, מסיח עם נדיה בכל שהעיק על נפשו, והיא אף היא אומרת לו כל לבה ורק השינה החטוּפה גוזלת ממנוּ את דבריה. ואולם עתה באה האיגרת הקטנה והביאה עמה את הבּשׂוֹרה. לבו טוב עליו; עכשיו הגיעה השעה שיִחל לה, דבר לה לנַדיה אליו, דבר חשוב מאד ויפה שעה אחת קודם. כלוּם ספק הוא מה הדבר החשוב שיפה לו שעה אחת קודם?

לבו חם בו והוא לופת את ערפּו של הסוּס, מזרזוֹ בלפיתת ברכים וקורא לו בקול נרגש:

– חוּשה נא, שמשון יקיר, חוּשה נא, שיפה שעה אחת קודם…

הסוּס זוקף אזניו ומנתר ומקפץ קפיצות של דילוּג, ואחר רץ ריצה קלה ונאה, כשהוא מנער ברעמתו ומגביה זנבו השחור ומנופף בו בשמחה.

כשהגיע לראשון-לציון עדיין לא העריב היום. במבואי המושבה מצא את נדיה מטיילת לבדה בשדה, כאילו היתה מחכּה לבואו. מיד קפץ מעל גבי הסוּס, קרב אליה ולחץ את ידיה בהתרגשוּת. בעיניה הכחוּלות היה עתה אור מיוחד והן היו מלטפות בתשוּקה את פניו הלוהטים של מגידוב, ואת שׂערותיו שהיו נופלות לו על מצחו דבלוּלים דבלוּלים, ואת חוּלצתו הצחה רקוּמת-השוּלים. הוא אמר לבוא לכפר בשביל להכניס את סוּסו באוּרוה, אך נדיה ביקשה שיעקפוּ את הבתים וילכוּ מעט לשׂוּח בשדות. מגידוב ניאוֹת לה והיה פּוֹסע אצלה מחריש; היא נטלה את המושכות מידיו והיתה מובילה עמה את הסוּס ופעמים מחזירה אליו את ראשה ומושיטה לו ידה בלטיפה. תחילה היה הסוּס מתבּהל, נסוג באימה לאחוריו ומותח את הרצועה שבידיה, אך עד מהרה נרגע והיה מקבל את ליטוּפיה בעין יפה, ופעם אפילו שיקע ראשו בזרועה, והיא נבהלה ונלחצה אל מגידוב והוא צחק צחוק משובה.

כשרחקו מבּתי הכפר היתה שלוה גדולה פּרוּשׂה על השׂדוֹת ורק הד צעדיהם היה מבהיל חגבים קטנים מרבצם, שהיו מתעופפים ומקפצים ומשנים מקומותיהם, פּוֹרשׂים כנפיהם האדוּמוֹת ומבהיקים בהן כהרף עין כמו גיצים של אש וקולם הולך ומנסר בדממה; ופעמים רגליהם מבריחות לטאה ארוכת-זנב, הנבהלת וחומקת מפּניהם.

עד שהגיעו לגבעת השקמה העתיקה כבר שקעה השמש וצללים היו עוטפים את הארץ צעיפים אפורים; לילה מוּקדם התחיל מטשטש צוּרות; הערב בא מן השדות והביא עמו ריח של אדמה והבל עשׂביה. הם קשרו את הסוס אל ענף השקמה וצנחוּ אצל גזעה העבה. כל הדרך היה מגידוב לוֹהט לשמוע את בשוֹרתה של נדיה, אך כיון שהחרישה לא הרהיב עוז בנפשו לשאול את פּיה והיה ממתין בכליון-נפש. עתה שהגיעו לשקמה ותמכו בה גבּם לא יכול עוד למשול ברוּחו וקרא:

– הנה, באתי, נדיה, עיניך הרואות שבאתי!

היא נטלה את ראשו בידיה, ליטפה את שערותיו הפּרוּעות, אספה קווּצוֹתיו והשיבה בקול רך כבא ממרחקי חלום:

– אני יודעת, יקיר, אני יודעת…

לבו של מגידוב נצרב כאילו נגעה בו גחלת, נטל את נדיה וּכנסה בזרועותיו והיה מחבּקה ומנשקה בלהיטה והולך ומדבּר בנשימה עצוּרה:

– עכשיו, עכשיו הגיעה השעה, סוף סוף הגיעה, כמה חיכינוּ וכמה ציפּינוּ לשעה זו וכמה עִינִינו את נפשנוּ בסבל. אך עתה הגיעה השעה. גם אדמה יש לנו וגם סוּסים, ובאר נחפּור בקרוב, ולאיסוּר הנישׂוּאים אין עוד זכר…

נדיה הרתיעה והניחה לו כף ידה על פּיו, אך הוא היה מנשק את כפּה בשפתים בוערות ומוסיף ואומר:

– גם בתים נבנה, גם נשים נשׂא…

שוב ביקשה נדיה לעצור דבריו, אך לא הניח לה והיה ממשיך בלהיטוּת:

– עכשיו שוב אין איש משגיח באיסור הנישׂוּאים; אדרבּא, מרדכי נסע לביתו להביא לו את אהוּבתו שחיכתה לו כל השנים, וגם אברם כבר יש לו כלה, וכוּלנו נקים בקרוב בתים ונשׂא נשים…

פּתאום ניתקה נדיה מבין זרועותיו, כאילו פּגעוּ בה דבריו, התירה עצמה מחיבּוּקוֹ וקול חנוק מבּכי הגיע לאזניו. גחן אליה והחזירה לזרועותיו, וכשנגעוּ שפתיו בפניה בא טעם דמעותיה בפיו, והוא נרתח ונפשו נזדעזעה וכל אבריו להטוּ כאילו היו בגדיו של אש.

– נדיה, נדיה – גנח באפס אונים – יקירה, אַת בוכה, אַת בוכה?…

עתה פרצוּ דמעותיה באין מעצור והיתה מתחננת אליו:

– אל נא, יקיר, אל נא תדבר כך; לא בשביל זה קראתי לך, לא בשביל זה; ידעתי שעשיתי איולת, פּתיה אני, ואיני יודעת מה אני עושה; למה זה קראתי לך היום, למה זה קראתי לך היום?…

היתה הולכת וממררת בבכי ואינה יוכלה לשלוט ברוּחה. מגידוב החזיקה בזרועותיו כילדה קטנה והיה מקנח את דמעותיה בפיו, והיא נלחצת אל חזהוּ, נרגעת מעט ולוחשת לו על אזנו בלא קול, כאילו היתה מדברת בהבל נשימתה בלבד:

– אתה טוב כל כך, מגידוב, טוב כל כך… ועל כן עליך להבין אותי, לעזור לי… איני יכולה לעשות דבר אחר, בשום פּנים איני יכולה… ההורים כבר עומדים לבוא בימים הקרובים ואני מוּכרחה לשמור הבטחתי… שלומן של הרבה נפשות תלוּי בי, ואם לא אעשה את חובתי לא אדע שלוה כל ימי חיי ולבּי יכּני בחשאי; וכל אותו זמן היה הוא נאמן כל כך וחיכּה לי באורך-רוּח ובסבל גדול; ובמסירות-נפש אמיתית היה סולח לכל משוּבוֹתי וּבשלי היה מתיסר ביסוּרים רבים, ואיני יכולה, איני יכולה שלא להסכּים; אך אני אוּמללה, אוּמללה מאד, ועכשיו קראתי לך ליטול ממך רשוּת, ליטול ממך רשוּת…

להט נשימתה שוב היה לבכי מר והדמעות סתמוּ מוצא פיה. לבו של מגידוב מת בקרבו. דומה היה עליו כאילו תהום נפערה לרגליו. דבריה של נַדיה הבהירו לו את כל חששותיו שהיה גונזם במדור-סתר של לבו. כל ימיו היה נתלה בספק ומן הודאי היה מַפנה עיניו, אינו רוצה לראות. עתה השיבוּ אותו דבריה המעטים אל האמת, ששוב לא היה מפלט ממנה. אם כן, ליל-פּרידה היה זה, ליל-פּרידה, והוא לא ידע… לא בשביל כך בא לכאן, לא בשביל כך… טעה… צינה אחזה קצה אצבעותיו ורעד קל עברוֹ; אם כן הוא טעה, הוא טעה…

נדיה נלחצה אל גופו והתחילה מנשקת אותו ומלטפת את פּניו, משהה עליהם כּפּוֹתיה, מבקשת בפיה את פּיו ונצמדת אליו בתשוּקה. הוא ביקש להשתמט ממנה ולומר לה דברים שרחשוּ בו, אך היא לא הניחה לו והיתה מכסה את שׂפתיו בשׂפתיה ונלחצת אל לבו כמבקשת מפלט בחיקו.

פּתאום ננערה ונחלצה ממנוּ, קפצה על רגליה והתחילה מתירה את קישוּרי הסוס, שהיה עומד כל אותה שעה ממתין, מקשקש בארכוּבות אוּכפו וברסנו השמוּט מפּיו, ורגליו מדשדשות בקוצר-רוּח. בקול חשאי כרחש הלילה ביקשה ממגידוב שישוּבו לכפר ולא יהיו עוד מדבּרים ביניהם כלוּם.

בדממה היו חוזרים אל עבר האוֹרוֹת החיורים של הכפר, פּוֹסעים במתינוּת כאבלים. טיפּסוּ ועלוּ בגבעה שעמדוּ בה קירות בית-הכנסת, שנפסק בנינו בגזירת המלכוּת ופתחי חלונותיו אפלים. במעלה הגבעה נשתהוּ, נַדיה ביקשה ממגידוב שיניח לה כאן ותשוּב למושבה לבדה. שעה קלה עמד תחתיו, סוקר את בנין בית-הכּנסת שקירותיו עמדוּ במקום צריף הבּילוּיים, שהיה לפנים הומה מרוב אדם. גל של זכרונות הציף את לבו; הוא ראה בבהירוּת אותה שעה שהיתה נדיה קופצת מן העגלה בשיפולי הגבעה, אצל הבאר החדשה, והיא צוחקת צחוק בהיר ועליז ומבּיטה כה וכה אם אין רואה אותה אדם; והוא זוכר אותו לילה, כשיצא מן הצריף אחר חצות ומצא את נדיה כאן, במקום הזה, מאזינה לויכּוּחים; בבהירות רבּה זכר כל מה שאמר לה וכל מה שהשיבה לו; ואחר באוּ פּגישות שהֵדן היה מתמשך כזכר-פּלאים בנפשו…

לבו נרתח בקרבו והיה מעלה עליה טינה רבה; נפשו נסערה והטיח כלפּיה בתרעומת מרה:

– כל אותם ימים שהיינו יחד וכל אותם דברים שדיברנוּ וכל אותם חלומות שחלמנו – הכל, הכל נשׂא הרוּח, הכל, הכל נשכּח מלבּך והיה רק כצל עובר…

נדיה היתה מחרישה, ורק מקץ שתיקה השיבה לו בעצבות:

– כל הדברים שדיבּרנו וכל החלומות שחלמנוּ, הכּל, הכּל אני זוכרת, יקיר… שוּם דבר לא שכחתי, ולעולם, לעולם לא אשכּח…

ניגשה אליו ותלתה זרועותיה על צואריו ומשכה ראשו אל חיקה ונישקה לו שעה ארוּכה על פּניו; אחר קרבה אל הסוּס, ליטפה את ראשו ופנתה והלכה מהם בחפזה.

מגידוב משך את הסוּס ברצוּעתו והתחיל מפסיע והולך בקומה כפוּפה. כשהחזיר לרגע את ראשו ראה עוד דמוּת אפלה לחוּצה אל קירות בית-הכנסת; עמד תחתיו שוהה, חום לבּוֹ עלה בו ותשוּקה גדולה וגעגוּעים לוהטים שוּב שטפוּ את נפשו; לרגע היה נדמה לו שאם ישוּב על עקבותיו ויקרא קריאת-לב גדולה יתקן כל שנפגם, אך כשעמד להשיב את סוּסו ניתק הצל מעם הקיר ונבלע באפלת הלילה…

פּרק ארבעה-עשׂר: ישוּב

אותו יום אסף מגידוב את כליו שעה רבה לפני שקיעת השמש, החזיר את שמשון מן השדה וּנתנוֹ באוּרוה, התירוֹ מריתמתוֹ ובלל לפניו מנתוֹ; אף הוא הלך הביתה ושכב לישון בלא שיחכה לסעודה המשותפת. בימים אלה עבד עבודה קשה. ערימה גדולה של זבל, שנצטברה משנים כגבעה רמה אצל הכפר הערבי, קנוּ בני גדרה בימים אלה מאנשי הכפר והיו מעבירים אותה בעגלותיהם ומפזרים על שדותיהם, כדי להשבּיח את הקרקע. העבודה היתה מיגעת מאד וכל אבריו שיועוּ למעט נוֹעם ומנוּחה, אבק הזבל הפּוֹרח היה סותם את נקבוּביוֹת הגוּף והזיעה היורדת מן הפּנים היתה צורבת את העור כצרעת. אותו יום רפתה מעט העבודה ומגידוב נשא את עיניו למעט מנוּחה אחר כל ימי היגיעה; עצמותיו היו כואבות והפּרקים בוערים, כאילו היתה אש עצוּרה בהם. אך רחץ מעט את בּשׂרוֹ מאבק הזבל ושכב על יצועו בקרן הבית נעצמו עיניו בליאוּת, וקודם שחש בכל נוֹעם המנוּחה ירדה עליו תרדמה עזה.

כשפּקח עיניו כבר ראה עצמו שרוי באפלה. גם חבריו כבר שכבוּ לישון, כי שמע קולותיהם מעל יצועיהם; מישהו דיבּר בחשאי, כמבקש לכבוש את התרגשוּתו, אך הוא לא הכּיר את הקול, רק אחר זמן, כשהסיר כל שינה מעיניו הבחין בקולו של תשבּי, שהיה מספּר סיפּוּר בנעימה מתאַפּקת וחרישית, כאילו חשש שישָמעו דבריו ברבּים. אך אחר שעה קלה הגבּיה מעט קולו, אינו יכול עוד לכבּוֹש את התעוֹררוּתוֹ.

מגידוב הטה אזנו באפלה והתחיל שומע דבריו.

– חבל, חבל, כל מה שסיפּרתי לכם עד עכשיו אינו ולא כלום, הייתם צריכים לראות את הסעוּדה בעיניכם! חייכם, לא כסעוּדות שלנוּ, ואפילוּ לא כמעשה-קדירה של דַריה. אמרוּ לי המסוּבים שאפילוּ ראשון-לציון בעצמה לא ראתה מימיה סעוּדה כזאת! דגים וּצלי בשׂר ורוטב, וקוּרקבנים מטוּגנים, וכבדים ממוּלאים באורז ובשוּמן, ועופות ויוֹנים, ומרק של זהב וכל מיני מאפה – דובשנים ורקיקים ומצוֹת מתוקות וחלות ריחניות, מה אוֹמַר לכם – אין לתאר במלים! ואנחנו היינוּ יושבים וגורפים וטוחנים וממלאים הכּרס בשביל כל הימים שעברו, ונתפּטמנוּ כשוָרים אבוּסים. ולא היינוּ שם, חלילה, יוצאי-דופן, כל המושבה באה לבית החדש שבנה לו במקום צריפו של ר’ יעקב, ואפילו הירש ואוסוֹבצקי בכבודם ובעצמם וכל יתר הפּקידים ונשותיהם, כוּלם באו למקום שמחה בבגדי ערב, הגברים במעילים שחורים ובמכנסים אפורים, והנשים במיני שמלות של משי עם זנבות של טוָסים; וכולם שיתפוּ עצמם בסעודה, והפּקידים שישבוּ בראש השוּלחן נעשוּ ככל בני-תמוּתה, בשׂר-ודם פּשוּטים, שותים ואוכלים ומצחקים הרבה, ומדבּרים עם כל איש, והרימוּ כּוֹסם לחתן וכלה… ואילו החתן עצמוֹ – מה אומַר לכם, מיד אחר שעשה להם ר’ דויד חוּפּה וקידוּשין, לגם מן היין יותר משמינית של לוֹג והתחיל מרקד באמצע החדר הגדול, ששם היו מסוּבּים כל הפּקידים ויתר האורחים המכוּבּדים, והיה רוקע ברגליו מרוב שמחה ומצווח בקול ניחר, כאילו יצא מכליו; שבעה נפּוֹליוֹנים, שבעה נפּוליונים, היה צועק, כל זה בא לי משׁבעה נפּוליונים, אפילו מאיר אנשל מפרַנקפורט, אביו-זקנו של הבּרוֹן שלנו שיחיה, לא יכול להרבּוֹת מעשה בכסף כזה, האם מבינים אתם מה זה שבעה נפּוֹליוֹנים, שבעה נפּוֹליוֹנים?… ועוד היה מצעק דברי-הבאי כיוצא באלה, ומקרטע ברגליו מרוב יין. כל הקהל צחק והריע בקול גדול. ורק הכּלה, אינני יודע משום מה, יצאה מן החדר עצוּבה מאד, כמו רצתה לבכות. ואף על פי כן היתה יפה – מה אוֹמַר לכם, עין לא ראתה, השׂמלה הלבנה, הארוכה, עטוּרה מלמלות, והקומה הזאת – כמו מלכּה מן האגדה, ועצוּבה כל כך, איני יודע – – –

מגידוב הגביה חצי גוּפו והיה נשען על מרפּקיו שלא יאַבּד מלה, אך מיד שמע באפלה לחש מהסה בא מאצל מיטתו של מישה, מיַסר מישהו בגערה חרישית; מיד נפסק קולו של תשבּי כמו נכלם.

חזר מגידוב ושכב בחשאי על יצועו וכבש ראשו בכּר.

מעט מעט נעשתה גדרה ישוב של ממש. שתילים נעשו עצים, היחוּרים הרכּים הכּוּ שורש, הוציאוּ בדים, העלו עלים ירוקים, ליבלבוּ ונשׂתרגוּ והיוּ לגפנים רעננות. צפּרים התחילוּ מקננות על גג ביתם והיו מנקרות בחצרם סיעות סיעות, מתכּנסות אצל אוּרוַת הסוּסים, מבקשות שם מזונותיהן. חברים אחדים כבר נשאו להם נשים, ומפני שלא יכלוּ לבנות להם בתים היו מדביקים סוּכּות קטנות אל דפנות ביתם היחיד, פּורשׂים מחצלות מבפנים ומדביקים קרשים מבחוץ וקובעים שם משכּנם. אף הסככה של פילוסוף היתה בית-מגוּרים לאיש ואשה, וחמורו של קהל נצטרף עתה אל הסוּסים באוּרוה. בכלל ירד עתה פילוסוף מגדוּלתו הראשונה ושוב לא היה עושה כל מלאכה כמקודם; עתה, שהיו להם סוּסים, היה עושה בעבודה היאה לחמור וממתין באוּרוה לשעתו. כנגדו עלה מאד קרנו של דש הכּלב; עבודתו רבתה עכשיו מאד והיה טרוּד לשמור על אנשים ובהמה רבה, מחנה כבד מאד.

עתה היו גם אורחים סרים לפעמים אל הכפר הצעיר ופוקדים את יושביו. פּעמים ערבי בא רכוּב על חמור כחוּש ודק רגלים, והוא מוביל בחבל שני גמלים גדולים, שחורי-פּחם, ושקים עבים של פּחמים קצוּצים עמוּסים להם על דבּשתם. בדרכו מיפו לעזה הוא סר אל ישוּב היהודים החדש לעשות פּרקמטיה עם יושביו, ואם לא כלתה הפרוטה מכיסם אינו יוצא מהם כלעוּמת שבא.

פּעמים בא אצלם רוכל יהודי, מיהודי המזרח, לבוּש חלוּק מגוּון, אגרטל אדום על מתניו ורגליו היחפות תקוּעות לו בסנדלים גסים; פנים שחוּמים לו וזקן ארוך ולבן; צרור של סדקית הוא נושא על גבו, מיני מסרקות וחוּטים ומראות וצינורות ובדים צבעוניים לרוב, ובידו הוא מחזיק אַמת-מידה עשוּיה ברזל מעלה-חלוּדה, שפּעמים הוא נסמך בה בהליכתו. בא הרוכל בתחוּמם, אינו שוטח לפניהם סחורתו כבכל מקום, אלא מניחה בקרן-זוית, יושב לו בפתח ביתם, תומך גבו במזוּזת הבית, שוֹלה רגליו מסנדליו ואומר באנחת-רוָחה:

– אַה, גדולים מעשי השם יתבּרך! כל ימַי הייתי מתיגע וטורח וסובב הולך ערירי בין הישמעאלים בשביל מעט פּרנסה, ולא מצאתי מנין יהודים מעזה ועד יפו, ולא הייתי טועם מערב שבּת לערב שבת אלא פּת חרבה וצנון במלח, ועתה לעת זקנה זכיתי ללכת בין יהודים; בלא עין הרע, יש עקרון ויש ראשון-לציון ויש גדרה, ירחיב להם השם גבולם, וגם מנין יש; גדולים מעשי השם יתברך, שחידש ימינוּ כקדם…

וביום של חמה נעימה בא לפעמים מעקרון המלמד עם התינוקות; יהודי דל-בשר וגבוה, זקָן עני-שׂער צימֵח לו על פּניו והוא סתור לו לכאן ולכאן כמטאטא מרוּט. יהודי ירושלמי הוא, לבוּש חלוּק ארוך; מחמת החום הוא מחזיק את כובעו העגול בידו ורק הכיפּה השחורה מכסה ראשו; פּיאות ארוכות חדלות-צבע תלוּיות לו על לחייו. אך יגיעו לתחוּמם פּושטים הילדים בחצר בהמוּלה רבה, כעדר עזים פּרוּעות, מהם סרים לאוּרוה ומחליקים על עכוזיהם של הסוּסים, מהם מושכים באזניו של פילוסוף או קופצים לתוך בור התנוּר ועושים עצמם אופים לחם ברוב חשיבוּת. המלמד נאנח ונאנק ומעיד על עצמו שמים וארץ שאין עוד בכוחו לשׂאת טרחם של התינוקות וכל משוּבתם, שלבּם לסוּסים, להבדיל, ואין עליהם עוֹל מצווֹת, ואזנם ערֵלה לדברי תורה. הוא יושב על הארגז שאצל צריף-העץ, מקנח פּניו בשרווּל בגדו, גונח מלבּו ואומר:

– דור סורר ומורה, רחמנא ליצלן, דור סורר ומורה; רק צא עמם לדלג על הרים ולקפּץ על גבעות ובלבד שיִבּטלוּ מתורה. כשבאו אלי לירושלים ולקחו אותי לעקרון להיות להם מלמד לתינוקותיהם חשבתי לפי תומי שעתידה ירושלים שתתפּשט על פּני כל הארץ; עובדי-אדמה, יהודים כשרים וצריכים מלמד לתינוקות, לאן יפנו הלא לירושלים… אולם כשבאתי מיד מצאתי שטעוּת היתה עמי: כל מַעיניהם בשדות, סוּסה שהמליטה סייח למזל טוב חביבה עליהם מפּרשת השבוּע, להבדיל, ומה נעשה, בעוונותינוּ הרבים, דור סורר ומורה, מעשה אבות סימן לבנים…

ושוב נאנח, ספק מבּדיחות הדעת ספק מצער אמת, מחליק בידו את זקנו הדליל, ואחר טובל בזהירוּת את פּיו בכוס התה החם, שמגיש לו מי שממונה אותו יום על המיחם, פּושק שפתיו וגונח מרוב תענוּג…

ודוקטור שטיין פּוקד אותם אחת לשבוּע, והוא בא לגדרה רכוּב על סוּס יפה ומביא עמו שמחה ורעות רבּה; בודק את כל בעלי המיחוּשים, מורה אותם כיצד יִשָמרו לנפשותיהם ומזהיר אותם על המים הרעים שהם שותים. מפריש להם מתיבת-המרורות שלו אבקות ומשחות ומיני עשׂבים מרים, רפוּאה לכל מכה. בערב מסוּבּים עמו כוּלם אצל השוּלחן ושומעים מפּיו חדשות מיפו ומכל הישובים שדוקטור שטיין פּוקדם בהקפותיו; ופעמים הם מוצאים בתיבת-המרורות שלו גליון ישן של “המליץ” או של “המגיד” וחפיסת עתונים רוּסיים, ופעמים נמצא שם כרך חדש, זהוּב-שוּלים, של שירי יהודה ליב גורדון, שיצאו הדר ליובלו.

גם הירש בא לפעמים לבקרם, רכוב על גבי סוּס אַבּיר, מסוּסיה המשוּבּחים של מקוה-ישראל, ושוֹט-רצוּעות בידיו. אחר מותו של אברהם מויאל, שלא קם עוד מחלי הרגל שחלה בו, ביקשוּ חובבי-ציון מעם הירש שיפקח עיניו על אחוזתם בגדרה, וניאוֹת להם. אך עתה שוב לא היה זה אותו הירש מן הימים הראשונים, כשהיו הבילוּיים מצטרכים לו במקוה-ישראל. עתה נתקרב לבני גדרה והיה מתהלך עמם בכבוד, דואג לצרכיהם ופוקח עין חרדה על ישובם. שינוי שהיה בו הפתיע את בני גדרה מאד; כשנתבקש להיות להם ראש היו חוששים למעשיו ונשמרים מפּניו בכל הליכותיהם; אך כשנוכחו לדעת שלבו טוב עמם והוא דואג לגדרה שתהא ישוּב בישוּבים, נתקרבוּ אף הם אליו והיו מקבלים אותו בכבוד ואף בחיבּה.

פּעם אחת בשעת עבודה בא רכוּב לגדרה, העמיד את סוּסו באוּרוה ויצא אל השדה לראות בעובדים. אותה שעה היה מגידוב חורש אצל החצר. ראה את הירש קרב אל מקומו, עצר בשמשון סוּסו והמתין לו מפּני הכבוד. הירש ניגש אליו סחור סחור, עקף את השדה, שלא ידרוך על אדמה חרוּשה, בירך אותו לשלום, מדד בבת-צחוק את החלקה, וכשראה הניר ישר כמיתר בכנור תמך רגלו במחרשה המבהיקה כנגד החמה ואמר בקורת-רוּח:

– בכל זאת למדתם אצלי דבר-מה, סופכם איכּרים כהלכה…

מגידוב זכר את ימיו הרעים במקוה-ישראל; כל העלבון והיסוּרים שבאו לו מידו של הירש, אותו יום הפּגישה בשדה והשׂיחה בלילה, שטעמה המר לא נשכח ממנו כל הימים; והחימה עלתה בו והדם פּרץ בפניו, ואף שביקש לכבוש את רחשי לבו לא יכול להתאַפּק ואמר:

– אני, אדוני המנהל, לא אצלך קניתי תורה, בודאי זכוּר לך…

הירש חייך חיוּך של התנצלוּת והחריש. פּתאום סר חיוּכו מפּניו, גחן אל מגידוב, הניח לו ידו על כתפו ואמר בקול עמוק:

– אַל נא, מגידוב, אַל נא תדבר ככה, למה נזכיר נשכחות?… מכיר אני בך שיש לך עלי, אך אתה חושד במַה שאין בי… איש משכיל אתה ותבין לנפשי; אותם ימים כשבאתם לפנַי, חבורת בחוּרים משׂכילים שהנחתם את ספסלי בית-הספר והלכתם למדבר השממה, וראיתיכם מכַלים כוחותיכם ומחריבים חייכם ללא תקוה, מה יכולתי לומר לכם? היכולתי לעשות שקר בנפשי ולהלהיב אתכם במליצות שלא האמנתי בהן? כי ניתנה האמת ליאָמר, מעודי לא האמנתי שיש תכלית למעשיכם ושתהא להם אריכוּת-ימים; חשבתי שזו משוּבת נערים פּוחזים המתלהבים לדבר של שטוּת, כדרך בני-הנעוּרים… אך אתם הייתם מאמינים ועקשנים, ואני מכבד אנשים מאמינים וקשי-עורף היודעים לעמוד בנסיון ולקיים את אמוּנתם בכל תנאי. אני מכבד אנשים אמיצי-לב, ועקבתי אחר מעשיך, מגידוב, כל אותן שנים, ונוכחתי לדעת שאף אתה נמנה עמהם… נשכח הכל ותן לי לומר לך שאני מכבד אותך, ואם תרשה לי, אף אוהב אותך…

חמתו של מגידוב שככה כבוּעת סבּוֹן, הרכּין ראשו, בוש להביט לו להירש בפניו; ופתאום, בלא שידע כיצד, נמצאה כפּו בכף ידו של הירש והוא לחץ אותה בחום ובהתרגשוּת.

קומץ האנשים בגדרה גַדֵל רק מעט מעט. פעם אחת מצטרף למנינם חבר חדש שנתנו לו חלקה פנויה מבעלים, פעם אחרת הביא עמו חבר נערה שהיתה לו לאשה, והיא מכניסה עמה לביתה את אחותה, והישוב מרחיב מעט גבוליו. ואף שנוספו אנשים חדשים לא היו הידים מספיקות לעשות כל עבודה בעיצומה של עונה, אם בחריש אחר היורה ואם בזריעה לפני שירבו הגשמים; והיו ערבי קטרה נשׂכרים אצל היהודים בימי הדחק ועובדים עמם בשדה ובכל עבוֹדה.

אחר שעלו על אדמת גדרה נספח עליהם חבר חדש, שהיה עושה עד אותה שעה אצל איכּרים בפתח-תקוה, ועל מקום מוצאו היו קוראים לו בדרך חיבּה יוסי איש פתח-תקוה. חלי הקדחת היה אוכל בעצמותיו ושינה מקומו ובא לבקש לו מרפא מרוחם הצח של שפיי גדרה. קצר-רוֹאי ומשקפים במסגרת-זהב דקה רכובים לו על אפו; פניו ענוגים וחתימת זקן בהיר ורך-שער צמחה לו על סנטרו; נעול מגפים רכּים, ששוליהם כבר נתמעכו מאד; מראהו היה מעוּדן כשל הוגה-דעות ולבושו כדרך צעירי המהפכה ברוסיה, ונדמה כאילו נקלע לכאן בטעות; אך הוא הראה רוב כשרון לכל מלאכה ועבודה, תמיד מלא תכניות כרימון, מחַדש חידושים ומתקן תיקוּנים כאיכּר זקן ורגיל. אמנם, כוחו לא היה גדול ביגיעת בשׂר, אך ידע במה משבּיחים את הלחם וכיצד חורשים במורד גבעה שלא יהא הגשם סוחף את האדמה; ולא יצאו ימים רבים והכל שואלים עצה מפיו. ועליצותו וכל תכונותיו מַאהיבוֹת אותו על הבריות. אף אחות הביא עמו לגדרה, שמראה שונה ממראהו תכלית שינוי. בריאת גוף, אמיצה ושקטה, שלא כאחיה, שהיה מהיר-תנועה, היא עושה עמו בכל מלאכה בחריצות ובמתינות הדעת, כאחד הגברים. פנויה היתה מאיש ואין עליה עול בית, והיתה עובדת עם אחיה בשדה; ופעמים הוא מחַדש חידוש והיא טורחת לקיימו בחיים.

מגידוב אהב לבוא אצל יוסי איש פתח-תקוה, שיושב לו ומגלגל סיגריות מקופסה של פח, מדבר עמו בעסקי המשק ופוסק הלכות קצובות:

– אין שוטחים זבל באור חמה, גזירה שמא יתיבש, לעולם תהא אוסף כל קש וגבבה לערימה אחת שתרקיב יפה, עד שיעלה ממנה הבל חם.

וכשהוא יושב לרגליו כתלמיד לפני רבו, באה רחל אחותו ויושבת אצל מגידוב, תולה באחיה עינים מלאות אהבה ושותה כל מלה היוצאת מפיו.

יום אחד חזר יוסי מיפו ודבר חדש עמו. אמר לו ר’ צלאל בעל-תבואה שנמלה של יפו הומה עתה מצליינים רוסיים העולים לרגל לעיר-הקודש ירושלים, לחוֹג שם חגיהם ולהשתטח על קבר משיחם. העגלונים של כל השנה עגלותיהם מלאות, ומי שאין ידו משׂגת לשלם מחיר רב מחכּה לתורו ימים רבים. עתה בא יוסי איש פתח-תקוה ואומר, כיון ששקטה עכשיו עבודה בשדות, לא מן הדין שיהיו סוסיהם בטלים באורוה ומתענגים על רוב טובה ובעליהם חובקים ידים ומצפים לשולחנם של חובבי-ציון. על כן הוא אומר למגידוב, כי ראוי להם שיזדרזו כל עוד מתמשך השפע, יחבּרו שני סוסיהם לעגלה אחת ויובילו נוסעים לירושלים, ויהיו נשׂכרים אף הם. תחילה היה מגידוב מהסס, אם ראוי לו לאיכר משלהם שיֵעשה בעל-עגלה, אך יוסי הוציא כל ספיקותיו מלבו והיה צוחק:

– כלום אין איכרי רוסיה עושים בחורף כל מלאכה ובלבד שיכניסו פרוטה חיה לביתם? ומה הם כך, אנחנו לא כל שכן, דרך איכר הוא, ואילמלא ראִייתי קצרה הייתי נוסע לבדי…

נתפצר לו מגידוב לחברו וקיבּל דעתו. למחרת הניחו את משקם על רחל והם יצאו לעיר בהשכמת הבּוקר, שיוכלו סוסיהם לנוח ביפו לפני צאתם לירושלים, ותהא להם שהות להכשיר עצמם לנסיעה הגדולה, להתקין בלם לגלגלים ולקבוע ספסל בעגלה כדרך דיליז’נס מתוקן.

כשעה אחר הצהרים כבר עמדה עגלתם מתוקנת לנסיעה, סוסיהם נינוֹחוּ ובעליהם מזדרזים ובאים אצל סימטת הנמל, שקבוצת בעלי-עגלה עומדת שם וממתינה לנוסעים. הצליינים היו רוחשים אצל בית-המכס, אך כלי-הרכב לא יכלו להגיע למקומם מפני צרות הדרך והיו ממתינים במבוֹי הסימטה העקמומית וכל הרוצה לעלות לירושלים בא ומבקש לו שם מקום בעגלה. מגידוב נשאר יושב על הדוכן ויוסי הלך ונבלע בסימטה, ועוד מעט והוא חוזר ומושך עמו קבוצת צליינים, נושא אמתחותיהם על כתפיו ומשדלם ברוב מליצה לעלות ולשבת בעגלתם.

לא יצאה שעה קלה והעגלונים נתנו דעתם על עגלה חדשה, שבא להסיג כאן את גבולם, והיו משפיעים על בעליה דברי לעג וקנתוּר, מבקשים למשוך מהם את נוסעיהם, מבטיחים להם בחצי מחיר נסיעה בטוחה ויפה, שלא כעל גבי עגלה שבורה זו, שסוסיה אינם סוסים ובעליה אינם עגלונים, ושראוי להם ליטול בידיהם רצועה של מלמד ולא שוט ומושכות, ועצה טובה הם מיעצים להם לצליינים שיניחו לעגלה הזאת. שאם לא ישמעו לקולם מובטח להם בדרך ריסוק אברים. אך הצליינים לא נענוּ לדברי הרהב של העגלונים והיו יושבים על מושבם וממתינים.

מגידוב נרתע מעט מאיומיהם של בעלי-העגלה, אך יוסי היה משיב לעגלונים בחרפות וטען שאין להם מונופולין על דרך ירושלים, כי דרך-המלך היא, ואין הוא חושש מהם כלום, כי מיטיב הוא מהם לדעת סוסים מה טבעם…

ובעלי-העגלה היו שׂמים דבריו לצחוק וקוראים לעומתו בקריצת עין:

– לאט לך, תינוק שנשבּה, חכם במשקפים, אל נא תהא אץ, מוּטב שתמתין עד אם תגיע לשערי ירושלים ואז נחזה פּניך…

אך עתה עשה עצמו יוסי טרוד על מלאכתו ולא השיב למחָרפים כלום. ואף הם נשתתקו והיו מטפלים בסוסיהם ומתכּוֹננים ליציאה, ורק אחד מהם עוד בא להתבּוֹנן מקרוב בעגלה החדשה, מלטף עכוזיהם של הסוסים ומדגדג צלעותיהם, ואחר בודק את הרכב מכל צד, כאילו אבדה לו כאן אבידה; אך נתעורר יוסי ונתן עליו דעתו נסתלק וחזר לו אצל עגלתו. עוד מעט והכל פנו לדרכם, ואחרון ביוצאים היה מגידוב. יוסי נשאר ביפו, שמחמת עיניו פסול היה לנהוג סוסים בדרך הרים, ומכיון שהיו להם הרבה נוסעים, לא מחָכמה שיהיו שני עגלונים משמשים בעגלה אחת ותופסים מקום של חינם. על כן נפלה הנסיעה בחלקו של מגידוב ויוסי חזר אל חנותו של ר’ צלאל, אחר שהזהיר את מגידוב על הסוסים ונתן לו עצות לדרך.

מגידוב יצא למסעו ברוח טובה. כמה פעמים כבר עלה לירושלים. אך עתה לא היה בין יוצאי הדרכים, אלא כבעל עגלה וסוסים. אמנם, הצמד לא עלה יפה בעגלה אחת, אך לא היתה לפניהם ברירה, שבעלי הסוסים האחרים לא נתרצו לתת את סוסיהם בעגלה. שמשון סוסו היה קל-רגל, זריז ונמהר, מבקש להתיר עצמו מן העול, תופס ומדלג ונמצא מושך את העגלה כהלכה; ואילו בּרוֹד, סוסו של יוסי, היה חזק יותר, שמן ורחב-גרם, עכוזו עגול ורגליו עבות וקצרות; הוא היה שקדן, אך חושיו קהים ואינו חושש הרבה לשוט, וצריך היה לזרזו שיהא מושך יפה עם שמשון בן-זוגו, המַקדים לרוץ אורח; וכשהיה מגידוב מגביה שוטו על בּרוֹד לתת עליו פחדו ולא יהא מתעצל לעשות מלאכתו, היה שמשון נבהל, ניתר ממקומו, זוקף אזניו, מטלטל רעמתו השחורה בעוז, כאילו פגעו בכבודו, מותח את הקישורים ומבקש לפרוק מעליו כל עול. וכנגדו לא היה ברוד לוקח מוסר אפילו מפי השוט, לא היה מזרז צעדיו ועוד היה שוהה תחתיו רגע כמו בא בטרוניה עם בן-זוגו, מהיר-החימה, שהוא אץ לעשות רצון קונו בשקידה יתירה. איך שהוא ועלה בידי מגידוב לפשר ביניהם ולרתום את שניהם בעול אחד, והיה טורח להרגיע את רוחו של שמשון במלים טובות ורכות, ואילו את ברוֹד היה דוחק מאחוריו ודופק אותו במקל השוט, אינו מניפו באויר, שלא יהא שמשון מתבהל; וכך הגיע בשלום לרמלה ועצר למנוחת-בינַים.

שם התיר את הסוּסים מן העגלה, כּיסה גבּיהם בשׂקים עבים וחיכה עד שיפוּשוּ מעט מיגיעתם ורק אז השקה אותם מים אצל החורבה העתיקה, ואחר חניה קצרה שוב יצא לדרך, כאשר ראה מנסיעותיו עם העגלונים. האיכרים הרוסיים היו משבּחים אותו, שלא אץ להשקות את סוסיו בעודם שטוּפים בזיעה והמתין עד שיפוּשו. הוא סיפר להם שאף הוא בעל נחלה ויש לו שדות וכרמים ובהמה, ויודע הוא טבעם של סוסים. האיכרים היו משתאים, אינם יודעים אם לתת אֵמוּן בדברי הבחור היהודי המשתבח לפניהם בלשונם, הרהוטה בפיו מאד, אך כשהפליג וסיפר להם על ישוב גדרה הטו אוזן לדבריו, כדרך איכרים שאוהבים להשיח בנחלותיהם והיו משבחים טעמו ומחזקים רצונו לעבוד אדמתו באהבה.

כך משכה הדרך בשובה ונחת עד שהגיעו לגבעה רמה. האיכּרים נתבקשו לרדת מן העגלה להקל עוּלם של הסוסים. הם נשתהו מעט והיו הולכים בסיעה גדולה ומשתאים על סביבתם, ומגידוב היה הולך אצל העגלה, מחזיק המושכות בידו ופוקח עיניו על הסוסים, מרגיע את רוחו של שמשון, שלא יהא רץ הרבה, ומעורר את ברוֹד, שהיה מקבל עתה את יסוריו באהבה, כי היתה העגלה ריקה; פתאום, כשהיה שוקד כך על דרכו קלטה אזנו חריקה שאינה מצוּיה; נבהל פנה לבדוק את מקור החריקה ומצא גלגל אחורי מסתובב סיבוב משונה, כמט ליפול; בבהילות עצר את הסוסים לפני שאירעה תקלה, וכשבא לבדוק את האופן רצה לצעוק מרוב יאוש – מציר הגלגל נשר הבוֹרג ואיננו. אימה חשכה נפלה עליו, עכשיו, בדרך הריקה עם רדת היום, כיצד יוכל לתקן את האופן?.. פתאום עלה בלבו החשד, שאין זה אלא נקמת העגלונים, שחלצו את הבורג מן העגלה, עירערו אותו ומרוב טלטול הדרך נתרפה ונשר. נתמזל מזלו שמצא את מקום התורפה לפני שנפל הגלגל והיתה העגלה ריקה מאדם, ולא נשבר צירה. מרוב צער פנה כה וכה, אפשר יראה את הבורג, אך לא מצא כלום ועד מהרה נתיאש ממנו.

בינתים נתקרבו הצליינים והיו שואלים מדוע הוא מתמהמה; עשה עצמו טורח על הגלגל והפטיר ברוח שקטה כי עוד מעט ויסעו, צריך הוא לבדוק דבר, וילכו נא בינתים לפני העגלה והוא ידביקם כהרף עין. הצליינים לא נתרצו והיו מתלוננים על הדחיה. פתאום נשתכחו מלבם כל שבחיו ושוב לא היה בעיניהם אלא עגלון יהודי מזוהם, שאינו יודע עגלה מה היא. אך כשראו ששום דבר טוב לא יצא מרוגזם, התירו צרורותיהם וחלצו מהם ככרות לחם גדולות וארוכות שהביאו עמם עוד מביתם, ופירות מצומקים וצנימים לרוב, הלכו לחורשת זיתים עתיקים, סבוכי-בדים וחלולי-גזע, לא הרחק מן הדרך, וישבו שם לסעוד סעודתם בחבורה.

מגידוב היה אובד-עצה; שוב ביקש את הבורג על הדרך, וכשלא נמצא לו עלה בדעתו לבקש מסמר גדול שיהא אפשר להתקין בו בורג לשעה, אך שום מסמר גדול לא נמצא לו בעגלה. כבר רצה לפנות אל האיכרים ולבקש מהם עצה בצרתו, כשבאה מן הדרך הצדדית מרכּבה קלה, בת שני אופנים, שסוּס אביר רתום בה. עד מהרה עצרה העגלה המרַקדה אצל עגלתו של מגידוב ואיש כבד-שפם ירד ממושבה וניגש לראות מה המקרה שקרה לו לעגלון על דרכו. זה היה איכר גרמני משרוֹנה, שהיה חוזר עם ערב לביתו. מגידוב סיפר לו את מקרהו הרע והעלה לפניו חששו, שאֵלה העגלונים ביפו שׂמו לפניו מכשול. האיכר הגרמני בדק את האופן השכּוּל, צחק מלוא החזה, חזר למרכבתו והביא עמו תיבת-ברזל קטנה, מלאה ווים וברגים, מסמרות וכלים שונים; כפף עצמו על הגלגל הלוֹקה ועד מהרה התקין לו בורג כהלכה. מגידוב, מאוּשר שלא החטיאו זה את זה, היה מדבר לפניו בהתרגשות, אינו יודע במה יודה לו לעובר-האורח הטוב; אך זה רק מרט את זקנו, חזר למרכבתו ואמר בבדיחות-הדעת:

– קח מוסר, איש צעיר, אם אתה רוצה להיות עגלון כהלכה אַל תהא סומך על הנס – אין יוצאים לדרך ארוכה בידים ריקות…

המרכבה הקלה המשיכה דרכה, כשהיא מרקדת ומנתרת על בורות, ומגידוב זימן עצמו בלב עליז לקרוא לאיכרים שישובו לעגלה; אך עוד לפני שקרא להם לשוב קם איכר גברתן מבין המסוּבּים, יצא לשולי החורשה וקרא אליו בקול גדול שיכול להפיל חומה:

– שמע נע, אתה, בעל-עגלה שכמותך, מתי אנחנו יוצאים לדרך? אפשר תסמוך עלי שאֶקרב לבדוק בגלגלים שלך, כבר הרחתי בימי חלדי ריחה של זפת…

האיכרים צחקו לדבריו צחוק גדול ומגידוב נזדרז ונבהל להשיב לו בקול בהיר:

– כחפצכם, רבותי, הרי העגלה לפניכם, טפסו ועלו ומיד אנו נוסעים. כבר עולה ירח…

שוב היו נוסעים; הערב כבר רד ובדל-ירח היה קבוע בעיגול של אור מבהיק ומהלך בשיפולי רקיע. האיכרים, אחר שסעדו לבם, היתה רוחם טובה עליהם, והמראות בלילה מילאו לבם חרדת קודש. תחילה היו עושים דרכם מחרישים, ואחר שנתחממו לבותיהם התחילו שרים שירים על בתיהם שהניחו בכפריהם הקטנים והנידחים ברחבי רוסיה, ועל סליל העשן העולה עם בוקר מן הארובה הקבועה בגג של קש משופע, המשחיר ומעלה אזוב מרוב ימים; והיו מתנים בשיר עצוב עָניה ומרוּדיה של נסיכה קסומה הנותנת קולה בלילה עם צפרדעים באגם; תחילה היו מזמרים ביחידות ובקול רפוי מחמת רוח הערב, ואחר כך נתנו כולם קול אחד במזמורי תהילים בלשונם הרוסית, והיו שרים שירי-קודש בדבקוּת ובהתלהבוּת; וכשהפסיקו לשם מנוחה קטנה פתח מגידוב בפסוקי תהילים בלשון-הקודש ובשירי-ציון שהיה פינס מלמדם מדי בואו לגדרה; וכך היו נוסעים ושרים לסירוגים, פעם הם בקול גדול מלא הוד ועצמה ופעם הוא בקול יחיד מלא כליון-נפש, החרד מעט בדממת הלילה; וההד עונה לעומתם ומוליך קולם מהר אל הר.

וכטוב לבם של האיכרים בזמרה אמרו לו בקול מנַחם:

– ואתה אל תדאג כלום, רחימאי, כשנגיע בשלום לירושלים לא נסּפר לקונסול את המעשה בגלגל…

– מה ענין קונסול אצל מעשה הגלגל? – שאל מגידוב בתמיהה.

השיב לו האיכר הגברתן, שניכּר בו כי הוא הארי שבחבורה:

– כך הנוהג אצלנו הצליינים… אין אנחנו משלמים דמי-נסיעה מכיסנו, אלא אנו באים בירושלים למקום אחד הקרוי מגרש-הרוּסים; שם יוצא לקראתנו הקונסול שלנו מן הארמון, מקביל פנינו בכבוד, מחבק אותנו ומנשק אותנו ושואל את פינו: אתם, עולי-הרגל הרחימאים, ברוכים תהיו בבואכם להשתחוות על קברו של משיח, השבעתם רצון בדרך מן העגלה? וכשאנחנו משיבים לו: הן, הוא משלם לעגלון שׂכרו מקופת הצדקה של הצאר, ישמרנו אלוהים מכל רע…

שמע מגידוב את הדברים התחיל חושש לשכרו והיה מצר שלא גבה מהם תחילה דמי-הנסיעה; אך האיכרים חיזקו את לבו, הקריבו לו ממזונותיהם ואמרו לו שלא יחשוש כלום; הם ישבחוּהוּ לפני הקונסול וישלם לו ביד רחבה.

עם צאת השמש הגיעו למגרש-הרוסים רחב-הידים, שבתי-מידות בנויים בו משלוש רוחותיו ובית-יראה גדול מתנשא בראשו. שעה ארוכה היו ממתינים לפני פתחו של הקונסול, אצל הכנסיה הפרַבוֹסלַבית ירוקת-הכיפה. האיכרים ירדו מן העגלה וכרעו ברך לנוכח הכנסיה, השתחווּ ונגעו במצחם באדמתה.

אז יצא הקונסול במדיו המבהיקים מפּתח הבית ועמו שני זקיפים רוסיים, שומרי ראשו, ואחריהם פמליה של פּקידים; מן הכנסיה יצאה סיעת כמרים שחורי-חלוּקים וארוכי-שׂערות וצלבים מאירים בידיהם; הצליינים נפלו שוב על ברכיהם והשתחוו אַפּים ארצה לקונסול ולכמרים ולכל מלַוויהם; הקונסול השיב להם לברכתם והיה מדבר עמם קצת דברי חיבה ונימוס ושואל כיצד עברה עליהם דרכם לארץ-הקודש. כל האיכרים השיבו בקול גדול ששלומם טוב ויפה, השבח לאל עליון, והדרך אף היא עברה עליהם בשלום, הים לא זעף והספינה לא נשברה חלילה, ועתה בבואם מיפו היה להם עגלון זריז וממולח, שמנע מהם כל טורח ואסון.

הקונסול השהה שעה קלה את מבטו על מגידוב, שלא היתה צורתו כצורת עגלוני ירושלים, ופקד על הפקיד שעמד אצלו כל אותה שעה שישלם לו לבחור את שכרו, – הכל כמו שאמרו לו האיכרים למגידוב, ונעלם בפתח הבית.

כשקיבל מגידוב את שכרו המלא, חזר לעגלה, הניף שוטו בצהלה והטה את הסוסים לדרך יפו, לחצרו של ר’ יחיאל מיכל…

פרק חמישה-עשׂר: בּמרי שׂיח

אותו יום היתה ההמולה רבה בבית-הפקידות; מבעוד בוקר הביאה אורחת גמלים אברי המיטות גבהוֹת-הדפנות וצלעי ארונות של עץ, חלק כחלק על דבּשת גמל. המטען נפרק בחצר הבית בן שתי הקומות, מול הגזוזטרה, ופועלים ישמעאלים התחילו נושאים את הרהיטים על גביהם ומעלים אותם במדרגות לקומת המגוּרים שמעל לחדרי המשרד.

מכבר נעתר אוֹסוֹבצקי להפצרות אשתו והזמין מאלכסנדריה של מצרים רהיטים מפוארים, על פי אָפנת פּריס, אך המשלוח נתקבל רק היום. אמנם, תחילה היה חוכך בדעתו, אם ראוי לו ללכת בדרכי יתר הפקידים וּלפאר את דירתו כמותם; כי לא היתה דרכם דרכו ולא בחיי מוֹתרות היו מַעיניו; אך אשתו עמדה על שלה, למה יִגָרע חלקה מיתר נשי הפקידים, שבתיהן מפוארים וכליהן נאים וילדיהן לבושים הדר, וכל הליכותיהן כבני פּריס כביכול.

ואכן מאז נתן הסכמתו שלא בטובתו ועד שנתקבלו הרהיטים המפוארים, שינה דעתו וצריך הוא להודות בצדקתה, שהרחיקה הפעם ממנו לראות. אם בתחילה היה עוד לבו מכה אותו שנתן עיניו באורח חיים זר, המרחיקוֹ מרעיון ישוב הארץ, הרי עתה שמח בנפשו שבּיתו יִבּדל מבּתי המושבה, שהרי בדין הוא שיהא נוֹהֵג חייו שונה מנוהג חייהם של האיכרים, ולוּ גם לטובתם של האנשים עצמם, שגורלם הופקד בידיו. המפּני שאין מוצאו מצרפת יהא חסר, וכל איש מאנשי הכפר יבוא לטפוח לו על שכמו בלא דרך-ארץ ובלא יראת-כבוד, כאילו לא נבדל מהם כלום, וסופו בזוי בעיניהם ודברוֹ לא יִשָמע ומצוָתו לא תיעשה והמושבה כולה תחזור לתוהו ובוהו?…

הוא עלה במדרגות הבית, עבר את הגזוזטרה עם מעקה-העץ, הלופת את הקומה העילית כחגורה וקרשיו עשויים נקבים נקבים, ונכנס לדירתו, לסקור בפעם נוספת את הרהיטים החדשים. בטרקלין הגדול עמד הארון בעל המראָה העגולה; חיטובים נפלאים קישטו את חזיתו, ענפים ועלים עיטרו כמו זֵר צורת ארנבת ושועל פלוחי-חצים, שולחן מפואר עמד בקצה החדר וכסאות גבהי-מסעד מרופדים עור יקר. בחדר-השינה עמדו שתי המיטות הגדולות, זו אצל זו, כמעט שמילאו כל החלל הפנוי. גולות נחושת-קלל היו מעטרות את שפתי הדפנות, כפתורים ופרחים של זהב קבועים בקרנות, וכילה גדולה מכסה את המיטות כמו אַפּריון. מצעות של מוּכין עוד היו נערמים זה על גבי זה, ואשתו טורחת וטרודה ומנצחת על סיעה של משרתות, שהיו ממרקות את מוֹטוֹת הרהיטים, מבריקות גולותיהם במטליות של צמר ונותנות בהן ברק ומצחצחות את כפתורי-הזהב, מציעות את המיטות ופוֹרסוֹת הכּילוֹת הגדולות על פּיגוּמי האַפּריוֹן; וכשראתה את בעלה נכנס לחדר היא הולכת לקראתו, מנשקת לו בהתרגשות על פניו ואומרת לו בנעימה זמרנית של לשון צרפת:

– יקיר שלי, היום אני באמת מאושרת, מאושרת כל כך, חיים חדשים אנחנו מתחילים היום במדבר השממה…

הוא מרתיע לאחוריו, כי אין אותות החיבה נעימים לו במחיצת המשרתות, אך בנפשו הוא שׂמח על גילויי אהבתה של אשתו היפה. הוא מושך בעצבנות את כתפו, מורט זקנקנו הבהיר והמטופח, שגידל לו מאז נתמנה ראש פקידים בראשון-לציון; מתנצל לפני אשתו כי עוד רבה העבודה אשר לפניו כיום הזה, פונה ללכת למשרדו. אשתו צוחקת צחוק אושר ומשיבה לו במשוּבת-חן:

– לך, יקיר, לך, ובלבד שתהא מוכן ומזומן בשעה הנכונה ותתלבש כהלכה בשביל המסיבּה…

הוא מבטיח לה לקיים את בקשתה; משתה היא עורכת היום, יום קבלת הרהיטים, לכבוד כל חברי אגודת הרֵעים שהוא עומד בראשה; בודאי יהא מוכן ומזומן למסיבה בשעה הנכונה, ואף יתלבש כהלכה כאשר אהבה. הוא יורד במדרגות, נכנס לפרוזדור המשרד; מודיע למשרת כי עתה יהא עסוק מאד ואינו יכול לראות איש. אם יבקשו האיכרים לראותו יאמר להם שאין שעתו פּנויה עתה לעניניהם, ואם אין עסקם בכלל עסק של שטוּת יתכבדו וישובו למחר.

עתה הוא נכנס למשרדו, יושב בכורסה ישיבה רעוּדה ומכוּוצת ומסיר מעצמו כל לבוש ומסכה. האמת ניתנה להיאָמר, שנמסכה טיפה מרה בשמחת יומו. תחילה כשבא לשמש ראש פקידים אחר המעשה בדיגור, ראה שמחת הכפר שלמה. ובאמת, כלום לא היה גם לבו מלא אהבה למקום הזה שניתן לו, יותר מלכל חבריו, לעשות בו למען העבודה הגדולה? וכלום לא היה מתהלך עם אנשי הכפר בכבוד ובחיבּה, ועם חבריו הבּילוּיים באחוָה ורעוּת? לבו יעיד בו שכל כוונותיו היו רצויות, אך הם כיון שראוהו אחד מהם, מיד הקלו בו ראש ולא היו מכבדים אותו כערכו, כאילו היו שוּתפים עמו בשררה. זו דרכם של יהודים, היום אתה מראה להם סבר פנים, למחר הם יורדים עמך לחייך… אמנם, הוא עצמו לא חש מתחילה בדבר, אך אשתו מיד הבינה כוונתם והתרתה בו לא אחת. נשים אלה חושן חריף מאד. וכיצד הבינה את פני הדברים? מתוך ענינים של מה בכך – מעשה בשכנה שלא הקדימה לאשתו שלום, ושוב מעשה בבֶּרתה אשת פיינברג, שאמרה כי לא ממידת חובב-ציון היא להיות מתנשא לשלוט על איכרי המושבה ולערוך לעצמו חדר של מלכות. אפשר והוא כשלעצמו לא היה משגיח בדבר והיה מעביר על מידותיו, אך אשתו לא איותה לוַתר. זו דרכן של נשים יפות שאינן מוַתרות על כבודן; כשאתה פוגע בהן ומתגרה עמן למלחמה, שוב אינן מחזירות את חרבן לנדנה. אך מה יהא מזכיר לה את חטאיה היום? אדרבא, טובה הוא צריך להחזיק לה שחזתה מראש עד היכן יגיעו דברים. אפשר ואילמלא היא לא היה רואה פני הדברים לאמיתם, וסופו ננער אחר זמן ורואה עצמו נדחק ממעמדו, מקומו תפוס בידי אחר, מאותם בני פיינברג או בּלקינד. ניתנה האמת להעלות מסתר לבו: נעמה לו השררה. מאז עמדה לו שעה והוא, הפּליט התועה, נעשה שׂר ושליט על בריות, היתה לו מתיקות רבה וכעין חריפות נתמשכה ממנה, מין שׁיכּרוּת נעימה. והאם חָטא בזה, כלום שלא ברשות עשה כל מה שעשה? הירש וסיעתו עושים כּכל העולה על רוחם ואינם חייבים דין-וחשבון על מעשיהם לפני שום אדם, אם לא להביא ראָיה מן הדינים-והחשבונות הנשלחים לפּריס, שהם בחינת עדוּת רחוקה בלבד, ואילו עמוֹ מדקדקים כחוט השׂערה ועוקבים כל צעדיו. כמה טרח למענם, הגדיל נחלתם והרחיב גבולם ונטע להם כרמים רבים, ועכשיו עודם מתלוננים ומתגודדים עליו, כפויי-טובה וצרי-עין… אך הם לא יכשילו את שררתו, היה לא יהיה, בשבועה נשבע שלא יהיה. יש לו עכשיו אנשים נאמנים המגלים לפניו כל מזימותיהם, דבר לא נעלם ממנו; ומכולם יבורך אותו מירקין; זריז הוא וממולח ועינים לו במצחו, בלעדיו אינו יודע מה היה עושה. הוא מסור לו ונאמן ועושה כל חפצו על פי הרמז בלבד. בעזרתו יוכל לעשות הרבה. כשבא מירקין באותו יום והראה לו את המכתב שכתב היילפּרין בעתוֹנוּת, מלא השקרים והעלילוֹת, על מנהגו עם אנשי המושבה, היה לו מר כלענה. אך מוטב שיהא הכל גלוי וידעו לפניו ולא יהא כאוֹתה בת-יענה המַצניעה ראשה בחול. אמנם, היילפרין זה, כל עצמו מטורף וצעקן גדול, ואין כוחו אלא בפיו. ואילו בית פיינברג בית-מרי הוא, לכל הדעות; יוסף פיינברג עצמו הוא קבצן גדול ומשופע בחובות, דלפוֹן שאין בכיסו פרוטה לפרטה, ובקושי הוא מחזיק ביתו מן הרפת שבנה לו באחרית כספו, ועודו נושא עיניו לשלוט כמין מלך אביון! עתה די לו לאוסובצקי שירמוז למירקין כי יפיל הברה במושבה שפיינברג קרוב לפשיטת-רגל, מיד יבואו בעלי-החוב בהולים ויהיו תובעים ממנו כספם – ואז יראה אם עוד תהא דעתו פנויה לעסקי ריב ומדון. שגגה יצאה מלפני הפקידות שהותירו במושבה בתים אחדים שאינם תלויים בשולחן הבּרוֹן, ואף פיינברג נמנה עמהם; ועתה הוא הולך ומכריז שאין כוונתו אלא לשם שמים, שהרי אין הוא נזקק לא לברון ולא לפקידיו. אולם גם את פניו של זה הוא יגלה ויסיר ממנוּ כל מסכה. עתה הוא מַקהיל קהילות ודורש על הסליחה ועל הכפרה וּמקבּץ את רודפי-השלום לאגודה אחת, כביכול; אך את עיניו שלוֹ לא יעוור. גלוי וידוע לפניו שאין כל דבריו של פיינברג מכוּונים אלא לערער יסודו ולהרחיקו מעל כסא הפקידות במושבה; אך דבר זה לא יצלח בידיהם; יעלו עשבים בלחייהם ולא יזכו לראותו בכך; עתה הם מבקשים לעבוד עם פועלים יהודים, כדי לתמוך באגודה שיסד היילפרין – הכל כדי לנגח אותו, את ראש הפקידים במושבה, ולמרר חייו; אך הוא כבר פקד על מירקין, כי מעתה יעבדו באחוזותיהם של חברי אגודת רֵעים רק ערביים, ועד מהרה יוָכחו לדעת, מי הוא הזן והמפרנס. העם הפשוט יכּנע מיד, עמם לא תהא מלאכתו רבה; ורק מעט המשכילים הסוררים יעמדו לו בדרך. ואף זו רעה חולה שיד הבילויים באמצע, עתה מחוּור לו הדבר די הצורך. טעות היא לחשוב שאין ידו יכולה להשיגם, אפילו אם יהיו יושבים בגדרה; אך הם לא יראו בטוֹב אם יתערבו בעניני ראשון-לציון; קופתו אינה קופת הקבצנים של חובבי-ציון; כאן שולט הבּרוֹן, ואוֹסוֹבצקי שליחו!

דפיקה מהססת בדלת טורדת אותו ממחשבותיו. הוא קופץ ממקומו, רוגז על ההפרעה, ובניתור עצבּני הוא ניגש לראות מי בא בשעה זו. אך הנה נפתחת הדלת וילדו הקטן עומד בפתח ואומר לו בלשון צרפת המתוּקה בפיו, שהדוֹד בּוֹריס כבר מושך הקשתניות על גבּי מיתרי הכנור, ואף כל האורחים כבר שותים יין הרבה, ואמא מבקשת שאבא יתלבש יפה ויבוא מהר מהר…

אוסובצקי נרגע, אותות הרוגז נמוגים וחיוך רב-נחת מרכך את תוי פניו. מה נחמד הנער הזה וכמה חן בלבושו שאמא מַלבישתוֹ. חליפת קטיפה חוּמה שצוארונה הלבן קשוי, וסרט גדול קשור לו על חזהו כפרפר. ילד פּריסי לכל פרטיו! הוא ניגש ומלטף את תלתלי הנער הרכים ואומר לו שישוב לאמו ויאמר לה שאבּא עוד מעט ויבוא.

בודאי, מאז יצא מקיוֹב וישב עם מחנות הפליטים בבּרוּדי ועד עצם היום הזה נשתנו חייו בתכלית, אין הדבר שנוּי עוד במחלוֹקת. לצדקה גדולה יחשוב לו את הדבר לנֶטֶר, שבחר אותו מכל הפליטים, רצה בו והביאוֹ עמו לארץ-ישראל והושיבוֹ במקוה-ישראל ונתן לפניו לחמו בכבוד. אולם אף הוא עצמו, אוסובצקי, לא ישב חלילה בחיבּוק-ידים ולא היה אוכל לחם חסד ומצפה שהגורל יפקוד אותו במזל ברכה. ואף כי אמת שהשעה עמדה לו, לא במחי-יד השיג מה שהשיג; ועתה שהגיע למקומו וניתן לו לטעום טעמה של שׂררה, ובסתר לבו הודה כי טובה היא ויש בה בנותן-טעם לחיי אדם, סבורים שוטים אלה שיוַתר להם ויחריב כל בנין חלומותיו, רק מפני שהליכותיו לא ישרו בעיניהם של אוכלי לחם החסד…

שעה ארוכה הוא יושב שרוי בדמדומים והופך בפרשה הזאת. רגע נוקפו לבו והוא חושב על אמונתו בישוב הארץ, כשהיה עוד מתרועע עם אנשי בילו, והוא זוכר חלומותיהם שהיו חולמים ושאיפותיהם, והוא חש עלבון וצער על שנפרדו דרכיהם. האם באמת חָטא לפניהם? עתה הם מצעקים ושׂמים אותו עוכר הרעיון הלאומי, אח להירש וסיעתו; אך לבו עֵדוֹ שאין חלקו עמם והוא שלם ונאמן לרעיון כבתחילה.

שוב טרדה אותו דפיקה ממחשבותיו הנוגות, והפעם הדפיקה חזקה ואמיצה. הדלת נפתחת ורצועת-אור מאירה את החדר וצלילי כנור מתמשכים ובאים לאזניו. אשתו ניצבת בסילון המאיר, שׂערותיה בנויות לה בקומה גבוהה; היא לבושה שמלת-ערב הדורה, שמלמלות מעטרות את קטיפתה, ועורה הלבן מבהיק עד השביל שבין שדיה, היא פונה אליו בלשון תרעומת ותמיהה, שעודו יושב כאן בבגדי-החול שלו ומנמנם לו להנאתו, והאורחים כבר נתכנסו והם שואלים לבעל-הבית; היום אסור לו שיראה מורך-לב, דוקא היום כשהמושבה כולה מלאה רכילות ולשון-הרע והכל מבקשים לגלות אימה ומבוכה בבית-הפקידות…

אוסובצקי שומע את דבריה, אך בלבו עוד מתמשכים הרהוריו הקודמים, ואפילו קולה האמיץ של אשתו לא הצליח להבריחם. עוד רגע הוא חש צער על הפרץ שנִבעה בינו לבין הבילויים, אך האם בו האשמה? דוקא במחיצת אשתו הוא זוכר בחריפות יתירה, כיצד ביקשו לנהוג בו קלות-ראש, שלא כבפקידים הצרפתים רמי-המעלה, ועד מה ביקשו להוריד כבודו בעיניה ולהשפילו עד עפר; דמוֹ רותח בו מכעס עצור ועלבון ונשימתו קצרה. גדולה תרעומתו על המושבה כולה, על הבריות הזוממות עליו רעה ועל הבתים והגפנים והבהמות שניתנו לאותם הבריות, שבעצם ידיו טיפחם וגידלם. חיבּת הישוב שלו סרה מפני העלבּון שהביאו עליו ושוב לא ידע להפריד בין רגשי לבו, ואין הוא יודע כיצר אירע לו שהמחשבה על מפעל הבּרוֹן מעלה בלבו זעם גדול, וכל המעשים לטובת האיכרים הם לו כמַדקרות חרב – עד מה השׂניאו עליו מרֵעים אלה את חייו! אך ידיו נקיות ובהם כל אשמה; הם שהתגרו בו ודיכאו אותו; ואם מחלוקת הם מבקשים – יִנתן להם מבוקשם! השׂררה ניתנה בידו ויש לו כלים להילחם בהם; עתה אין לו דרך תשובה; אם פניהם למלחמה תהא מלחמה ויראו מי יצא ממנה ביד רמה!…

עתה הוא מַפנה עצמו כולו לאשתו; באפו עולה ריח בשׂמים דק הבא משמלותיה; הוא מגמגם לפניה דברי סליחה והתנצלות, יוצא מן החדר האפל ועוֹלה עמה במדרגות בפסיעה דקה ולא קצובה; לרגע היא שולבת ידה בזרועו, אך בבואם למרפסת העילית היא פונה לטרקלין, שקולות צהלה כבר עולים מפתחו, והוא פונה לחדר-השינה, להכין עצמו למסיבה.

בשלהי החורף, ביום ששי בשבת, בשעה מוקדמת שאחר חצות היום, הניח מגידוב את עבודתו בשדה שנסתחפה בגשמי הזעף וכל שביליה נשתבשו, ועשה דרכו לראשון-לציון על גבי שמשון סוסו. זה ימים אחדים שאיש מהם לא עזב את גדרה מפני שגָאוּ מי הנחל, יום הדואר התורכי כבר חלף, והיה מגידוב רוכב עתה לראשון-לציון לקבל את המכתבים מידי ר’ דויד בעל הדיליז’נס, שהיה מביא את הדואר מיפוֹ בשביל יושבי גדרה.

הוא הגיע לתחום שדות המושבה שבין גבעות כּרָמֶיהָ, שם מתמשכת דרך צרה בין גדרות עצי שיטים צפופות ודוקרניות, תלם כפול חרות בחולותיה מאוֹפני העגלות. כמעט הגיע לסופה של סימטת עצי השיטים הצרה, כשראה מרכבה קלה רתוּמה לסוּס יחיד, איש אחד יושב בה על מושב הקפיצים ועגלון ישמעאלי יושב על הדוכן ומחזיק במושכות. המרכבה עשתה דרכה במהירות, שהיה החול לח אחר הגשמים ואין גלגליה חורצים עקבות עמוקים בתלמים.

מגידוב לחץ את ברכיו לבטן סוסו לחיצה קלה והוא נתעורר מיד, טילטל רעמתו השחורה בעוז וניתק ממקומו כחץ מקשת. עד מהרה החזיר הנוסע את פניו לראות מי הרוכב הרוצה להדביקו ומגידוב הכיר בו מיד את אוסובצקי, שהיה נוסע בכרכרת הפקידות, יושב על מושבו ברוָחה, רגליו עטופות שמיכת-צמר אדומה. עתה לא עיכב עוד מגידוב בסוסו, שכבר עלתה בו חמת המירוֹץ, וחיש-מהר השיג את הכרכרה. כשהיה התחום שביניהם קטן בירך מגידוב את אוסובצקי בתנועת-ראש מהירה, אך את תשובתו כבר לא שמע ורק ראה אותו זוקף ראשו ביוהרה. נתרתחה במגידוב תאותו והוא עורר את סוסו, שעקר ממקומו, זינק והרס אל הכרכרה; השחיל עצמו ברוַח הצר שבין התלמים ועצי-השיטים, דחק עצמו אל הגדר ושטף ועבר על פני הנוסעים. עתה החזיר מגידוב ראשו אל הכרכרה וראה את אוסובצקי קם ממקומו, מפשיל את שמיכת-הצמר מעל ברכיו, עומד מאחורי גבו של הרכּב ומאיץ בו בריתחה שישׂיג את הסוּס ורוכבו. הוא היה מנופף זרועותיו בחטיפה, כאילו ביקש לאחוז בידיו את הסוס המתפרץ שעבר לפניו בסערה; העגלון הגביה עצמו על מושבוֹ, הניף שוֹטוֹ וסוּסוֹ היה מתיגע, קופץ ומותח את הרצועות בכל כוחו, מטלטל את הכרכרה לכאן ולכאן – אך את הסוס ורוכבו לא הדביק. שמשון כבר היה חם ממירוֹץ, כולו לוהט בחימה, מפזר רגליו בדהרה וחופז זנבו ברמה; ולא יצאה שעה קלה והניח את המרכבה המרקדה הרחק מאחוריו.

כשהגיע מגידוב למושבה מצא אותה רוגשת מאד. נפל אצלם מעשה שהרתיח עליהם את יומם. בימים האחרונים לא שׂם אוסובצקי גבול לתאוַת לבו. היה מתנכר לחבריו מתמול, עוֹלב בהם, אינו מחזיר ברכתם לשלום ואינו בא בקהלם, נוגשׂ באיכרים ורומס כבודם, בא עליהם בעונשין ומנכה מתמיכתם, בולש הליכות בתיהם, אוסר על יציאה מן הכפר שלא ברשות וגוזר על קבלת אורחים במושבה. ועתה הוא מתנכל אפילו לבתים המעטים שעדיין לא נשתעבדו לפקידות ומבקש דרכים כיצד לעקרם מן המושבה; סיעת ידידים קטנה שצירף אותם לאגודה אחת היתה חוֹסה בצלו, נותנת צדקה לכל מעשיו ומביאה לפניו דיבּת המושבה רעה. אחר שנודע לאוסובצקי המעשה במכתב שכתב היילפרין לעתונות ברוסיה על סדרי הפקידות במושבה, שלח פקודה לבעל-הבית שאצלו היה היילפרין יושב, כי ישלח את דיירו מביתו, שאין לו להיילפרין רשות לשהות במושבה אפילו לילה אחד. בעל-הבית בא במבוכה, שהיו הימים ימי-גשם ובשמים מהלכים עננים חשכים; אך אוסובצקי התרה בו, שאם יסרב לפקודה יהא דינו כדין מורד בפקידות ואחת דתו להתגרש. ראה האיש שאין לפניו ברירה, הוציא מביתו את מיטלטליהם של היילפרין ושני חבריו שהיו יושבים עמו בחדר והניחם בחוץ. כשבאו הפועלים מן השדה וראו את חפציהם מושלכים בחצר, חזרו והשיבו אותם למקומם ובעל-הבית לא יכול למנוע בעדם. שלח אליו אוסובצקי את פועליו והסירו את דלתי הבית וחלונותיו מעל ציריהם, והיו הפתחים פרוצים והרוח באה בכתלים ופורעת בחפצי הבית. בשעה זו עדיין לא נודע לפועלים כלום, כי היו עובדים היום הרחק מבתי המושבה, ואיש לא הרהיב בנפשו ללכת ולבשׂר להם את הבשורה; עתה היתה המושבה כולה נסערת ומחכה בקוצר-רוח מה יעשו הפּועלים כשיראוּ את נכליו החדשים של אוסובצקי.

מגידוב נכנס לקרוביו של מרדכי ענוותן, שאצלם היתה אשת מרדכי יושבת ומחכה עד שיִבָּנו הבתים בגדרה, ובעלה בא אליה בימי השבּת לבקרה. בינתים צילצל פעמון המושבה בשׁביל הפסקת עבודה של ערב שבת. לא הספיק מגידוב לגמוע את התה עד תומו ולהאזין לכל תעלולי הפקידים שסיפרו לו בני הבית, כשנכנס שליח מבית-הפקידות ואמר לבעל-הבית במצוַת אוסובצקי, שאין לו זכות להכניס סוס זר לאורוָתו בלא נטילת רשות מאת הפקידות; האורוה היא רכושו של הבּרוֹן ואין עושים ברכוש זר כבתוך שלו.

שתיקה נפלה אצל השולחן ורוח נכאה נשקפה בפני המסובים. בעל-הבית נאלם מרוב מבוכה ואחר היה הולך ומגמגם שלא מכר נפשו לצמיתות ועדיין הוא בן-חורין לפסוק בעצמו, סוסו של מי הוא רשאי להכניס באורוָתו; אך מגידוב נתערב בדבר ואמר שבין כך היה בדעתו לשוב מיד לגדרה ורק את הדואר התורכי בא לקחת, ועתה הוא הולך להוציא את הסוס מן האורוה. במבוכה רבה סיימו לשתות את התה, משתדלים לדבּר דברים של מה בכך, אך לפי שהשיחה לא עלתה יפה נטל מגידוב מכולם פרידה בשפה רפה וקם מעם השולחן, כשעיני המסובים תרות מסביב, משתמטים להביט איש בפני רעהו.

כשהוציא מגידוב את הסוס מן האורוה כבר עשתה לה הגזירה החדשה כנפים בכל המושבה והברה נפלה שאין אוסובצקי מתיר לסוסו של אורח לבוא באוּרווֹת ראשון-לציון. אנשים נתכנסו בעיבורו של רחוב והיו מדיינים בהתרגשות גדולה. מגידוב אחז את סוסו ברסן ורצה לעבור על פני החבורה, כאילו לא ידע בשל מי כל הרוגז הזה; אך כשקרב לעומדים יצאה פתאום נַדיה מבין הקהל, ניגשה אל מגידוב, הוציאה את הרצועה מידו ואמרה בלשון נרגשת, כשהיא פונה אל חבורת העומדים:

– אני אקח את סוס לאורוה שלנו ונראה מי יעיז לומר לי כלום. איני מבינה כיצר אפשר שנסכּים למעשה כזה? הכסדוֹם יעשו את ראשון-לציון, שלא יהא אורח יכול לבוא בגבולה אפילו שעה אחת?

תחילה היו האנשים מחרישים ואחר הרתיעו והיו משבּחים את מעשיה של נדיה ואת עוז-רוחה; ורק אחד אמר בנעימת לעג, כי קל לה לאשת מירקין לעשות כמעשה הזה ולהתגרות בפקידות קֳבָל עם, מאחר שמירקין עצמו יהיה לה מליץ יושר לפני אוסובצקי…

מגידוב נפתע כל כך מן הפגישה שהוציא את המושכות מידו ועמד מחריש במקומו. זו לו פעם ראשונה מאותו ליל-הפרידה שראה את נַדיה מקרוב; מאז נישואיה הוקיר רגליו מן המושבה; וכשהיה צריך לבוא לכאן בעסקי גדרה לא היה שוהה בכפר אלא כדי עיסוקו, ולא נפגש עמה פנים אל פנים. עתה היה מביט בה בלב פועם ורואה אותה הולכת בקומה זקופה, לבושה כאחת האיכרות ומוליכה עמה את סוסו במושכותיו, הולכת ונעלמת בקרן הרחוב.

עודו עומד תוהה, רקותיו הולמות כפטישים, כשהגיעה לאזניו קריאה מעבר לרחוב. הכל החזירו ראשם בבהילוּת, יודעים שהיום מוכן לפורענות; והנה בא היילפרין עם קבוצת פועלים האוחזים בבעל-הבית שאצלו היו מתגוררים, וכולם יחד עולים אל בית-הפקידות. רק עתה נודעו לפועלים מעלליו של אוסובצקי והם באו לתבוע מידיו את עלבונם. העומדים נצטרפו אל ההולכים, פוסעים אחריהם בריחוק מה, ספק שותפים בהליכתם, ספק סקרנים לראות איך יפול דבר.

לקול הקריאות הנרגשות יצאו אנשים רבים מבתיהם ונצטרפו אף הם להולכים, ועד שהגיעו לבית-הפקידות גדלה החבורה והיתה להמון עם. ראה אוסובצקי ממשרדו אנשים רבים קרֵבים לביתו, לא האמין למראה עיניו. האם העיזו לקשור עליו ולמרוד בו לאור היום, כעבדים המתפרצים לפני אדונם?… בחימה שפוכה פקד על פקידיו ועל הערביים שהיו עובדים בחצר שיגיפו את התריסים וינעלו הדלתות ויתכוננו לקרב. אך אוסובצקי עדיין לא נרגע. כשהלכו הקולות וקרבו והאנשים כבר הגיעו לחצר, יצאו עיניו מחוריהן והכעס חנק את גרונו; אחז ברובה שהיה תלוי על קיר וירה בעד החלון שתי פעמים.

הד היריות פילח את האויר ואחר כך באה דממה דקה. אוסובצקי סר בבהילות מן החלון וצנח בכורסה כאילו ניטלה נשימתו והזיע שבכתפו היה כעוית גדולה. בעינים קמות הביט בחלון, מצפה באימה מה יקרה אחר שעשה מעשהו.

ולמטה היה קול היריות כאוֹת מבשׂר לקרב. בתחילה, בעודם בדרך, לא ידעו הבריות מה מעשים יעשו ומה דברים ידבּרוּ לפני בית-הפּקידוּת; אך עתה, אחר שנתקבּלוּ ביריות, נתחוורה להם דרכם ונתנו הכל דעה אחת, עלו לאכסדרת הבית, הרסו אל הדלתות, שברו המנעולים ופרצו לבית פנימה. כשכבדו המהלומות בדלת ונפרצה בה פרצה ראשונה נתמלט אוסובצקי אל דירתו והשאיר במדור התחתון את עושי-דברוֹ. אלה השׂתערו על המתפרצים במלחמה שפתים, שהפכה חיש לתגרה עזה; המהומה היתה רבה ואין האנשים בחוץ יודעים מה נעשה בפנים.

אך הנה נפתחה למעלה דלת כמלוא מַעבר אדם ואשת אוסובצקי ירדה מבוהלת במדרגות, פוכרת אצבעות ידיה ומבקשת להבקיע לה דרך להיילפרין; כשראה היילפרין את האשה הצעירה בתוך המהומה הגדולה עמד לעומתה מבויש מעט, כאילו נתפס בקלקלתו. היא קרבה אליו ושאלַתוּ בנימוס מה הוא מבקש מעם בעלה. הוא טרח להסתיר את רוחו הנסערת והשיב שהחשבון ארוך, ולא הוא בעל-הדין היחיד שיהא רשאי להגישו לפניה, אך קודם לַכּל חייב בעלה להשיב את הדלתות והחלונות למקומם לפני בוא השבת ועליו לבטל את האיסור שאסר להלינוֹ במושבה, כי יש לו כאן רכוש והרשוּת בידו לגור בכל מקום שהוא רוצה. לשעה קטנה חזרה אשת אוסובצקי לקומה העילית ועד מהרה שוב ירדה למטה ובשׂורה בפיה, שבעלה כבר ציוה למלא כל הדברים שנדרש עליהם.

לרגע שקטה המהומה, כאילו הוצק שמן על הגלים הסוערים. אנשי אוסובצקי נשתמטו מן המחלוקת אחד אחד, ואף המתפרצים יצאו ונבלעו בהמון שצבא על הפתחים. המריבה פסקה ורק יצריהם של הבריות עוד להטו, הכל רגשו ולהגו והיו מנענעים ידיהם ורוקעים ברגלים וזעם עצור מחלחל בלבם.

פתאום נפלה הברה שהחזירה את הסערה לראשיתה. מי שהוא הפריח שמועה שהסכמתו של אוסובצקי למלא את הדרישות לא היתה אלא כסות-עינים; הוא רצה לשכּך את זעמם של המתפּרצים, שתהא לו שהות לשלוח רץ אל הפחה ביפו שיבקש ממנוּ חיילים לעזרה, ואף יודיע להירש שפּרצוּ מהומות במושבה, – וכבר ראו לפני שעה קלה את הרץ חומק ויוצא על סוס לדרכו.

השמועה שוב העלתה סערת רוחות. קמה מהומה גדולה; עתה נתערבו בענין גם האיכּרים, שהיו עד כה עומדים מן הצד, מהססים לשתף עצמם במעשי הפועלים. אך כשנודע ברבּים שחיילים תורכים יבואו למושבה שלהם, שרבּים מאיכריה יושבים בארץ שלא ברשות, נגדשה הסאה ונתרתח דמם. הם קרבו אל אכסדרת הבית, זקפו ראשיהם כלפי מעלה והיו מצעקים:

– תדע לך, אוסובצקי, אם אמת ששלחת לקרוא לחיילים תורכים, – לא נתן להם להיכנס במושבה!

לתמהון כולם נראָה אוסובצקי בחלון, פרצופו מעוּות באימה והוא משיב בתאוַת נקם:

– כך אתם אומרים, ומה תעשו להם? נראה רוח גבורתכם כנגד חיילים מזוּינים!

– דם ישָפך פה, תדע לך!

שוב השחיל אוסובצקי ראשו בעד החלון, סירס פניו בצחוק של בוז והשיב בלעג מר:

– פיטוּמי מלים! את המורדים נאסור ונוביל לבית-הסוהר ביפו, ויתרם יברחו ויתחבּאו בחוֹרים כמו עכברים!

דבריו פגעו באנשים כמַדקרות חרב; הם נתמלאו חימה גדולה והשיבו לו בהתרגשות:

– דע לך שאתה משׂחק באש! יש כאן אנשים שאין להם רשות לשבת בארץ ואתה נותן חרב בידי שונאינו וממיט שואה על הישוב כולו, ודמך בראשך!

עתה פרץ אוסובצקי לחלון והיה מטלטל אגרופיו לכאן ולכאן, כאיש שדעתו מיטרפת עליו וצוַח בריתחה:

– מוטב, מוטב, עכשיו כבר לא איכפת לי כלום, תמות נפשי עם פלשתים!..

בינתים חלף הזמן והאנשים נתעוררו לצאת אל מבואי המושבה, לראות אם אין החיילים באים בדרך יפו. הרוחות היו נסערות מאד ואיש לא ידע איך יפול דבר וכיצד עליהם לקבל את פני החיילים שלא ימיטו אסון על המושבה.

לא יצאה שעה קלה ונודע שהחיילים כבר נתכנסו אצל בית-הפקידות; הם באו בעקיפין ונתגנבו בכרמים ובשדות שלא בדרך יפו ונכנסו בחשאי למושבה ואיש לא ראם בבואם. הם ירדו מעל סוסיהם, ישבו לפתח הבית, ממתינים באדישות. כעבור שעה קטנה הגיעה לחצר מרכבה וקצין תורכי, חגור חרב ואקדח, סוקר רגע את הקהל שמסביב לבית, אחר עלה במדרגות לדירתו של אוסובצקי. אחר ששהה שם שעה ארוכה ירד וכינס את חייליו, ניגש למרכבה והוציא מתוכה פקעת של חבלים, וציוה לתפוס את העומדים ראשונים בשורה ולאסור את ידיהם.

עתה גדלה המהומה לאין גבול; זקנים וצעירים התחילו הודפים את החיילים, משתמטים מידיהם ומשַמטים את החברים שנתפסו להם; נשים וילדים הרימו קול צוָחה, פכרו ידיהם וקראוּ קריאות נרגשות. חייל אחד ביקש לתפּוֹס את לוּליק, אחיו של יוסף פיינברג; אך זה דחפוֹ מעליו בגבורה ועוד הוציא מידיו את נשקו. נתקצף הקצין, נמלא חימה גדולה וקרא לחייליו שיירו בקהל. החיילים נסוגו אל קיר הבית בשביל לכונן את נשקם; לרגע נפלה דממת אימה, ופתאום נתפלג ההמון לשנים ובאמצע עבר הירש, שהגיע זה עתה במרכבה ממקוה-ישראל, אחר ששמע כי מרדו האיכרים. הוא נשתומם לראות את הנעשה, סקר בתמיהה את מעמד האנשים והחיילים, ואחר ניגש אל הקצין שהצדיע לפניו בכבוד, נטלוֹ בזרועו וסר עמו לפינת החצר. כשבא הירש הניחו החיילים את נשקם ועתה היו מחכים לפקודת הקצין; אך שום פקודה לא ניתנה ומקץ רגעים אחדים עלו הירש והקצין לדירת אוסובצקי.

בכליון-עינים ציפו האנשים למטה לדברים שיבואו עכשיו. ראו החיילים שאין קצינם שב, חזרו וישבו תחתם, תומכים גביהם בקיר הבית וסוקרים בכעס ובבוז את ההמון הנרגש. והנה שוב נראו הירש והקצין יורדים במדרגות ומשׂיחים זה עם זה ברעוּת. הקצין ציוה על החיילים להשיב את פקעת החבלים למרכבתו ולשוב ליפו. הם עשו את מצותו ברישול ובלא חמדה, מצטערים על שעת-הכושר היפה שבאה לידיהם והחמיצוּה שלא בטובתם; בסוף עלו על סוסיהם ונסתלקו. הירש ליוה את הקצין עד כֶּבֶש המרכבה ונפרד מעליו בלחיצת יד ובדברי חיבּה; הרכּב הניף שוטו על הסוסים והמרכּבה זזה ממקומה ונעלמה במפנה הרחוב.

עתה פנה הירש אל הקהל, נשם לרוָחה, כאיש שכּילה מעשה שעלה לו ברוב עמל, וביקש מהם בהתרגשות כבושה שיתפַזרו וילכו איש איש לביתו ולא ירבּו עוד מהומה; זה עתה נמנע אסון גדול מן המושבה ואין יודע מה היה קורה אילמלא עלה בידו לשדל את הקצין שישיב את חייליו לקסרקטין.

נתעוררו האנשים, עטו על הירש וסיפרו לו בהתרגשות רבה כל מעשיו של אוסובצקי, כמה מירר חייהם והתעלל בהם והשפיל כבודם; וכיצד קיבל ביריות את פני האנשים שבאו לדרוש ממנו שיחזיר את הדלתות והחלונות לבית האיכּר, ואיך מלָאוֹ לבו לקרוא חיילים תורכיים למושבה שלהם, בשעה שכבר הבטיח לקבל את דרישת האנשים. עתה נמלאה הסאה והם מבקשים מעם הירש שיסיר לפניהם מכשול וידיח את אוסובצקי מכהונתו…

הירש ביקש להרגיע את רוחם, כאילו נהפך כעסו לרחמים, ודיבר עמם דברים כבושים. עכשיו אין טעם בטענות ומענות. כל דבריהם ידועים לו יפה יפה, אך אין בידו להסיר פקיד מכהונתו; דבר זה מסור לנדיב הידוע בלבד. עתה השעה מאוחרת, כבר השמש שוקעת, עוד מעט ותגיע שעת שבת ועליו לשוב למקוה-ישראל.

אולם הנאספים שתוּ עליו, עמדו סביבו במעגל צר ושטחו לפניו תחינתם, שיקח עמו את אוסובצקי ולא יניחוֹ כאן לשבּת זו; הרוחות במושבה נסערות והיצרים מלוהטים מאד ומוטב שלא ישב עתה במחיצתם. כהרף עין נראה הירש כנמלך בדעתו, אם ראוי לו לעשות בקשתם של בני המושבה, עזב אותם וחזר לדירתו של אוסובצקי, ובשובו אמר לנאספים שיחזרו לבתיהם והוא יעשה רצונם.

מיד התחיל הקהל הולך ומתפזר לכל עבר, וכשהציצו איש איש מפּתח ביתו אל עבר בית-הפקידות ראו אחר שעה קלה את הירש הולך ופוסע אל מרכבתו, ואחריו מדדה והולך אוסובצקי, ראשו כבוש על חזהו כיוצא מבית אֵבל, פוסע והולך בצעד רעוּד, ושניהם עולים בדומיה במרכּבת הירש, שזעה ממקומה ונבלעה בדרך עצי-התות.

אותה שבּת שבּת גדולה היתה. כמעט כל אנשי המושבה נתלקטו והיו ללב אחד; אפילו רבים שנהו אחר אוסובצקי וסיעתו פרשו מהם ונצטרפו אל כלל המושבה; רק מעטים נשארו עוד לצדה של פקידות ומירקין בראשם; אך רוח האחדות שקירבה את הלבבות במושבה בודדה אותם בבתיהם, כאילו היו מוּחרמים מקהל ועדה, תאותם ניטלה מהם וקרנם נגדעה, והיו יושבים שׂפונים בחדריהם ואינם מרהיבים עוז להראות פניהם בין הבריות.

ובכל הבתים נשבה רוח ההתלהבוּת. במעשיו של הירש נראה להם אות מבשׂר טובות, שאילמלא כן לא היה מוַתר להם והיה משליט עליהם את אוסובצקי על כרחם. ההתרגשות במושבה היתה גדולה, סעודת השבת נשכחה וּויכּוּחים סוערים נישאו מכל הבתים, כגון מה יֵעשה עתה לאוסובצקי שהפר את מנוחת הכפר וּבילבל סדריו והמיט עליו אסון ושוֹאה. זה אומר שעתה יטוֹל הירש בעצמו את הנהגת הכפר בידיו, וזה אומר לא כי, עתה ימַנה הברון אחד מבני הכפר לראש ולמנהיג, כי יוָכח לדעת שאין טוב לכפר אלא שיהיה לו מנהל מבין אנשיו… אולם הכל הבינו שאין די בהשערותיהם והעינים היו נשואות לביתו של יוסף פיינברג, ששם היו עתידים ראשי הכפר לטכס עצה, כדין מה יֵעשה עתה למורד בציבור.

במוצאי-שבת, אך האירו בכוֹרי כוכבים, נתכנסו אנשים רבים בבית פיינברג ומילאוּהוּ מפה אל פה; מחוסר מקום נשארו רבים בחוץ, מַטים אוזן לדברים המגיעים אליהם בעד החלונות הפתוחים ללילה. אף הבילויים של המושבה היו כאן, ואליהם נתלוו מגידוב, שלא חזר לגדרה, ומרדכי ענוותן, שבא אל אשתוֹ בשביל ביקוּר של שבּת; ואף בּלקינד היה כאן ואחותו אוֹלגה, שבאה זה מקרוב מפֶטֶרסבּוּרג, ולוליק פיינברג, אחיו של יוסף, משכמו ומעלה גבוה מכל העם. נעימת הויכוח נתמשכה עוד מן הרחובות, ואך מצא לו כל איש מקומו כבר עמדו בעיצומם של דברים שהסעירוּ עליהם את שבּתם.

מתונים שבקהל אמרו שכבר בא אוסובצקי על ענשו; עתה יראה מה כוחו של ציבור ושוב לא יהין ליטול גדוּלה לעצמו, ובודאי ייטיב דרכו ויחזור למוטב. אולם דעה זו יצא עליה ערר מפי רוב מנין הנקהלים. הם היו טוענים שאם יתנו עכשיו לאוסובצקי לשוב למושבה, יראה ויתורם כפחדנות, ואוסבצקי עצמו ילמד ממנו שהוא רשאי לפסוע על ראשי עם; והיה אם ישוב עתה לכהונתו יקום ויטוֹר ויִפּרע מכל אנשי הכפר, והשלום לא יושב על כנו.

הלבבות נתחממו בויכוח והקולות היו נרגשים. היו אומרים שקל להם לאסור אל אוסובצקי את שובו, אך מי יִשעה אל איסורם? ואם יצאו לקראתו בכוח הזרוע ירגז הברון ותחת לשמוע אל תלונתם יטה אָזנו לקובלנת הפקידות, ומי יודע אם לא ימשוך ידיו מן המושבה מכּל וָכל, ועוד זכוּר להם יפה יפה מכתבו מימי דיגור; והאם רשאים הם לסכן במעשה נחפז את קיומו של הישוב כולו?..

וכשנתפלגו הדעות ועוד היה יוסף פיינברג מחריש, נקבעו בו עינים שואלות. הוא סקר את הקהל ואחר אמר בקול עמום:

– דעתי שונה מדעתכם. יחיד אני כאן ביניכם שדיברתי עם הברון פנים אל פנים ויודע אני שהוא נוח להתרגש ואף לכעוס, ואף על פי כן אומר אני לכם כי במעשה זה אסור לנוּ לוַתר… אם נירָתע הפעם לאחורינו נגיע למעמדם של איכרי זכרון-יעקב, ששמעתי אומרים כי הם משכימים כל בוקר על פי תור לפתחו של ראש הפקידים ועומדים לשמשוֹ. ובראש-פינה שמעתי על מעשים מגונים שעשה שם הפקיד בעסקי אישוּת; אולם אין החשיבות במעשים הבודדים, עלינו לראות את כל חיינו, כמה דיכאה אותנו שיטת הפקידות, הנמיכה רוחנו וקילקלה מידותינו – ואם עדיין לא ירדנו היום למעמד יתר המושבות – נרד מחר, ואין לפנינו ברירה אלא להילחם על חירותנו; הגם בראשון-לציון נתן שיֵעשׂו מעשים כאלה? – היה לא יהיה!

פתאום נפתחה הדלת ומי שהוא נדחק בקהל הנאספים. לרגע שקט הבית; האנשים הביטו זה בזה בתמיהה ופיות אחדים לאטוּ:

– זוֹ אשתו של מירקין באה…

בצניעות ישבה נַדיה בקצה ספסל, שיושביו נצטופפו ופינוּ לה מושב קטן. עוד שעה קלה שלטה דוּמיה ואחר הסכינו לבואה והויכוח חזר לקדמותו.

הדם עלה בראשו של מגידוב ואדמומית פשטה בפניו; השפיל עיניו וכבש ראשו על חזהו, כי היה נדמה לו שהכל קבעו בו מבטם. שוועת געגוּעים כבוּלה ואילמת היתה מפכּה בדמו וערגון טמיר עלה בו מעמקי הנפש. הרים עיניו בצנעה ובראותו שאין איש משגיח בו, הביט לעבר נַדיה. יתרון יופי נסוך היה עתה על פניה; אמנם, סר מהם החן שבשובבות, שהיה זכור לו מאז בואה, וכאילו נמחק מפניה; אך עתה דמתה כּפרי נאה שהבשיל; היא היתה מצַממת את שׂערה לאחוֹריה; צוארון רקמה לבן תלוּי על חוּלצתה הכּחוּלה ושתי כנפיו אחוזות בפריפה של ענבּר. היא אף היא הסבה אליו פניה בלאט ועינים מלאות תכלת הביטו בו כהרף עין. היה זה מבט בהיר ושוקט, אך טיפת אור היבהבה בו עמוקה מאד ועצובה. לרגע הסבה ממנו את עיניה ושוב חזרה ותלתה אותם בפניו; וכך היו חוזרים ומביטים זה בזה בגניבה, עיניהם מלאות געגועים עזים, כאילו בכתה נפשם במסתרים על מה שהיה ולא היה, ופתאום היו שוב מבטיהם נפרדים כאילו נתפסו בדבר עבירה. מגידוב חזר להביט במתוַכחים, ואילו נַדיה הֵצלה בריסים על תכלת עיניה וזיע קל הרעיד את סנטרה כהרף עין, כמו ילדה הכובשת בכיה, השפילה ראשה בעצבות, הניחה ידיה על ברכיה והחרישה.

עתה נטלה בּרתה, אשת פיינברג, את הרשות לומר את אשר עם לבה. היא סבורה שהברון יבין ללב האיכרים שיצאו משעבוד מלכויות ובאו לארץ-ישראל להיות בני-חורין; וכשיסדו את ראשון-לציון לא עלתה על לבם שיתנו צואריהם בעול עבדות…

כבר היתה שעה מאוחרת והדברים לא תמו; השלהבת במנורה דעכה ואורה הצהיב, עד ששוב הוצק בה שמן הבעירה ועלתה אדומה ובהירה מאד. ההתלהבות עלתה למרום מעלה וכולם נשבעו שלא יתנו עוד לאוסובצקי דריסת רגל במושבה, ואפילו תבוא עליהם הפקידות בעונשין ותפקיר בתיהם לרעב ומחסור. כולם נפלו איש על צוארי רעהו, בכו מרוב התרגשות ונשבעוּ להיות נאמנים ואוהבים זה לזה ולעמוד יחד עד סוף כל הימים.

כשעמדו להתפזר אמר יוסף פיינברג שוַדאי לו כי למחר בבוקר ינסה אוסובצקי לשוב למושבה, כדי להראות שאין עליו מורא האיכרים; על כן צריכים הם להיות נכונים לכל מעשיו, ועליהם לשמור שלא יוכל לחזור לבית-הפקידות.

ברוח גבוהה התחילו האנשים יוצאים מבית פיינברג, כשהם מתערבים בקהל העומד בחוץ צפוף ודחוק והם חוזרים לפניהם על כל הדברים שנשמעו בויכוח. מגידוב יצא שלוב-זרוע עם מרדכי ענוותן והיה מהלך עמו מחריש. האור העצוב שהיבהב בעיניה של נדיה עדיין לא סר מפניו והיה מרעיד את נשמתו. כשהגיעו לקצה הרחוב אמר מרדכי למגידוב:

– השעה כבר מאוחרת ועוד עלינו לחטוף שינה עד שנחזור לגדרה.

מגידוב ננער מהרהוריו, מבקש לרדת לסוף דעת חברו ואחר השיב:

– לא אשוב בבוקר, אחכה כאן ואראה אם יבוא אוסובצקי…

– מה לך צרה זו? יש להם די אנשים כאן, יעשׂו את מלאכתם בעצמם.

– אין פה ענין של אנשים; הם כולם תלוּיים בפקידות, ומה שלא יִקרה יהיו תמיד נתונים לחסדיה, ואילו אנחנו בני-חורין ולא מפיה אנחנו חיים, וחובה עלינו לראות איך יפול דבר…

– איני מבין, – השיב מרדכי כיוצא משלוָתוֹ – מה כל הענין הזה לאנשי גדרה? יש לנו שדות משלנו ובית, ואף דאגות אין אנו חסרים, ברוך השם, ולמה אנו צריכים להתערב בעסק שבינם לבין הברון?

אך מגידוב השיב לו בקול נרגש יותר משביקש:

– אין הדין עמך, מרדכי, הכבר שכחת שחברים אנחנו לחברת בילו? לפנים היינו אומרים השכּם והערב, שאנחנו חלוץ העובר לפני המחנה… וענין זה אינו ענין של האיכרים בלבד, אלא ענין היוצא מתחום המחלוקת; אם לא יהיו האנשים בני-חורין אין לנו צורך לבוא לכאן, ואף לא נוכל לבנות את הארץ ולומר לאנשים: בואו! מוּטב לנו שנעקור את הרע משרשו ולא יתפשט בקרבנו. מחר אני נשאר כאן!

מרדכי לא השיב כלום והיה מחריש. אך מגידוב ידע שלא קיבל דעתו והוא הולך וחושב בשדהו ובביתו שהוא רוצה לבנות לו ובאשתו הצעירה שעודה מתגוררת אצל הקרובים בראשון-לציון; וברי היה לו שעם השכּמת הבוקר יעזוב מרדכי את המושבה וישוב לגדרה.

למחרת היום נתקיימה נבואתו של פיינברג. האנשים קמו ולא ידעו היִפנו לעבודתם כדרכם יום יום או ישבתו ממלאכתם, כשפשטה הקריאה שאוסובצקי התגנב בין הכרמים ובא בלאט לחצר בית-הפקידות; מיד הקדימו מנין זריזים, רצו לבית-הפקידות ועוד עלה בידיהם להחזיק באוסובצקי, שביקש לחמוק ולחזור הביתה.

מגידוב בא מיד למקום המעשה ולתמהונו ראה שם גם את יוסי איש פתח-תקוה בא ורץ לחצר הבית, מחזיק במשקפיו שלא יפלו מאַפּוֹ. תוך כדי ריצה הספיק לספּר למגידוב שנודע לו כל המעשה כולו ממרדכי שחזר לפנות בוקר לגדרה, והוא בא לעזרת המושבה. שניהם התחילו נדחקים לבין האנשים, שכבר נצטופפו בחצר והיוּ מחזיקים בכתפיו של אוסובצקי, מבקשים לעכבוֹ שלא יִכּנס לבית. עתה באו רבּים, נדחקוּ לראות את פניו של אוסובצקי והיו מטיחים לו בפניו:

– אנחנו בנינו את ראשון-לציון בזיעת אפינוּ ולא נתן לך שתבוא ותרמסנוּ ברגל גאוה! שבוּעה נשבּענוּ – אין רגלך דורכת עוד בבית הזה!..

אוסובצקי נאבק בהם, מבקש להימלט מידיהם, ואף הצליח לרגע לשחרר את ידו, תחבהּ מתחת לבגדיו והוציא משם רצוּעת-עור מעשה-מקלעת וביקש להניפה על הקהל. מגידוב, שעמד סמוך לאוסובצקי וראה מעשהו, הכּה אותו בידו ושמט ממנה את הרצועה. יוסי נדחק וסתם את פיו של אוסובצקי במטפּחת ואנשים אחדים התחילו מורידים עליו מהלוּמות. תוך המהוּמה בא פּתאום ר’ דויד בעל הדיליז’נס וזקנו פּרוּע, והוּא נדחף בכוח גדול לבין הקהל, מטלטל באגרופיו ומבקש לפרוץ לעצמו דרך, עד שמצנפת עור-הכבשׂים נשמטה לו ורק הכּיפּה נותרה על ראשו; כשהצליח להגיע עד אוסובצקי, פּרשׂ עליו כפיו והיה מצעק:

– יהודים, יהודים, רחמנים בני רחמנים, התעשתוּ, ראוּ מה עושות ידיכם! הלרצוח נפש באתם, חס ושלום!.. לא תהיה זאת בישראל… לרצוח נפש? ולב יהוּדי היכן, לב יהוּדי היכן!..

לרגע רפוּ ידי הנאספים, ריתחתם שככה וסילקוּ ידיהם מעם אוסובצקי. מגידוב ראה את יוסי עומד אצלו ושאל אותו בעיניו, מה יעשו עכשיו. כהרף עין היה אף יוסי תוהה, ואחר חיזק את משקפיו על אַפּוֹ וקרא אל אוסובצקי:

– אַתה אַל נא תפחד, לא נעשה לך כלום, אולם דע לך כי מעתה נדאג יפה שרגלך לא תדרוך כאן עד סוף ימיך, שמוֹר וזכוֹר! הי, אתם! – פּנה אל קהל האנשים – רתמוּ סוּס בעגלה, מהר!

אנשים אחדים נבהלו ורצו לאוּרוה של בית הפּקידוּת ועד מהרה הוציאו משם סוּס ורתמוּהוּ בכרכרה הקלה, בת שני האוֹפנים, ששמשון עבר על פניה ביום הששי. מיד הושיבו בה את אוסובצקי ומגידוב ויוסי ישבו משני עבריו, כאילו שימשו לו משמר, ועוד איכּרים אחדים עלו בכרכרה ככל שהיה בה מקום וכשפּנו לנסוע עוד הלכוּ אחריהם רבּים ברגל.

עתה שוב לא היה אוסובצקי מתנגד להם; הוא ישב שמוּט כתפים, מחריש; אך כשיצאה הכּרכּרה מתחוּם הבתים התחיל בּוֹכה בלאט, מקֶצף-אין-אוֹנים, עיניו מלאות אימה שקטה כמו חיה פּצוּעה. מגידוב לא יכול לשׂאת את מבטו ולראות אותו בעלבונו והיה עושה עצמו טרוּד בסוּס, קורא לו קריאות ומזרזו לדרך. כשהגיעוּ לקצה שדרת עצי-השיטים, על דרך יפו, הרחק מתחוּם השׂדות והכּרמים, במקום שכּבר מבהיקים מרחוק חולות הים, ירדוּ כוּלם מן העגלה ואמרוּ לו לאוסובצקי שימשיך עתה דרכו בשלום, ובלבד שלא ירהיב עוז בנפשו להטות את הסוּס לאחוריו.

כשחש עצמו חפשי ממלַוויו פּסק אוסובצקי לבכות, עצר בסוּס, ננער כמבקש מפּניו את סימני עלבּוֹנוֹ, התרוֹמם על מושבוֹ והחזיר אליהם פּניו; פּתאום הניף כלפּיהם אגרוף, כאותו תינוק שנמלט בנס מידי חבריו הגדולים המבקשים להלקוֹתוֹ, והוּא מבטיח לקחת מהם נקמה גדולה:

– מורדים, פּוֹשטי-יד, רוֹצחנים, – היה מצעק בקול צרוּד מהתרגשוּת, – עוד אשיב לכם כגמוּלכם! מה סבוּרים אתם, שתוּכלוּ לגרשני? ואם לא אלך מכאן מה תעשו לי?..

הם לא השיבו לו כלוּם; ורק יוסי איש פּתח-תקוה נטל ענפים דוקרניים מעצי-השיטים שבצדי הדרך, הניפם על גבי הסוּס, שעקר ממקומו בבהילוּת, חלץ את העגלה מן החול ונשאה עמו בשצף קצף, כשהיא מרקדת ומקפּצת ומטלטלת את נוסעה לכל עבר.

ואוסובצקי עוד היה תומך ברכּיו במושב שעה קלה, מחזיר ראשו לאחוריו; אך כשגדל התחום שבּינוֹ לבינם פנה אליהם עוֹרף ושוּב לא נראוּ פּניו…

פרק ששה-עשׂר: האוֹרח

שמש אביב הציתה את העולם באוֹר בּהיר, הצמיחה דשאים ירוקים, הפריחה את הגידוּלים והוֹלידה את הפּרי באילנוֹת. הגפן פּשטה זרוֹעוֹת צעירות ורכּוֹת וטרפי עלים חדשים הוֹריקוּ בענפים, קנוֹקנוֹת ירוקות נסתלסלוּ; החיטה הבשילה שבּליה והזהיבה ראשיהן; עצי-השיטים שעל אֵם-הדרך נתכּסוּ פּרחים דקים בזהב פּרוּך והפיצוּ ריחם המשכּר למרחוֹק; על משׂוּכת-הצבּר הירוקה והבּשׂרנית עלו פּרחים אדומי-עלים כגביעי יין, ועצי-התוּת ליבלבוּ ברחובות והוֹלידוּ עלים חדשים, בּהירים מאלה של אשתקד.

ואף שהיו חיים חדשים מפכּים בשדות וּבגנים לא היתה השׂמחה שרוּיה במושבה באותם ימי-אביב היפים. מאז הפּולמוס עם אוסובצקי לא שקטוּ הרוּחות והשלום לא הוּשב על כּנוֹ. הפּקידוּת ביקשה להשיב את פּקידה שנשתלח, פּעם באמרי נוֹעם ופעם בדברי איוּם, אך האיכּרים קיימוּ שבוּעתם ולא נתנוּ לו דריסת רגל במושבה. באוּ עליהם בעונשין גדולים, הלחם נכרת מפּיהם והיו רואים עוני ויסוּרים, אך את הבטחתם לא השיבוּ. אדרבּא, הצרוֹת הרבּוֹת שבּאוּ עתה עליהם השכּיחוּ מלבּם כל ריב ומדוֹן, שוּב לא היה בו מקום לא לקנאה ולא לשׂנאה ולא שלטה בהם לשון-הרע שהפרידה לבּוֹתיהם וסיכסכה את חייהם. כמו באותם ימי המחלוֹקת עם דיגור עשוּ להם אף היום כל אנשי המושבה כיס אחד והיוּ מתפּרנסים זה מזה. וכשכּלתה הפּרוּטה היו מעמיסים כּליהם על הדיליז’נס של ר’ דויד, אם שידה עתיקה, חיטוּבי-חן מפארים את דפנוֹתיה וזכר ימים רחוקים נודף ממנה, ואם חבילת בגדים של שבּת, שעוד תפרם חייט יהוּדי בעיר-המחוז של רוּסיה; בבוקר מוציא ר’ דויד את החפצים למכירה בשוּקה של יפו ועם ערב הוא מביא עמו הביתה צפּחת שמן ואיפת אוֹרז לפי הרעבים.

אולם יותר מיסוּרי הרעב הציקה להם עקת רוּחם; כי הפּקידוּת הוציאה להם שם רע בכל העולם ונתנה אותם כפוּיי-טובה, אגוּדת מרעים המורדים במיטיבם ומשיבים לו רעה תחת כל חסדיו הגדולים. והיתה דעת הקהל מפוּלגת; אמנם, רוּבּם של העתונים הגדולים ברוּסיה נתנוּ צדקה למעשיהם וביקשוּ לריב ריבם; אך גם שם היו רבּים עומדים עמם בפולמוס גדול, מעפּרים פּניהם, משׂימים אותם פּוֹרקי-עוֹל והולכי-בטל, אוכלים ואינם עושים, ניהיליסטים וכוֹפרים בעיקר; ומה שציער את נפשם יותר מכּל, שאפילו בן-יהוּדה ידידם ומעודדם הגדול, הרשיע את מעשיהם והיה טוען בעתונו “הצבי”, שהוּא מוציא לאור בירושלים, כי הנדיב הידוּע רשוּת בידו לעשות הכל כחפצו, כי הוא הזן והוא המקיים את כל הישוּב, והאיכּרים אין להם רשוּת להלין עליו ולדחוק את רגליו מאחוּזוֹתיו, שאם הוא ימשוך חלילה ידיו מישוּב ארץ-ישראל יהא דמם בראשם, ולא תהא להם כּפּרה עד עולם.

בצר להם שלחוּ שלוּחים לפּריס, שיבואו לפני הבּרוֹן וישפּכוּ לפניו מר לבּם; יסַפּרו לו דברים כהוָיתם, יבטיחוּ לו גוֹדל רצונם לשלום ולעבודה הגדולה; יבקשוּ שיקבע להם הנהגה טובה, שלא תהא ממיתה בהם כל רוּח חירוּת, ויוּכלוּ במהרה לעמוד ברשוּת עצמם כאיכּרים של כל אוּמה ולשון – ואז יוּכל הנדיב להפנות עצמו ליסוּד מושבות חדשות, כתשוּקת לבּוֹ הגדולה.

באותם ימים, עוד לא הגיעה מן השלוּחים כל שמוּעה, חזר ר’ דויד בדיליז’נס שלו מיפו עם בוקר, שלא בשעה הקצוּבה למסעיו, וכל מוֹשבי עגלתוֹ ריקים מאדם; עצר במעלה הגבעה, הגבּיה עצמוֹ על מוֹשבוֹ, הסיר מצנפתוֹ ותיקן כּיפּתוֹ על ראשוֹ, כאילוּ זימן עצמו ליגיעה רבּה, וקרא בהתלהבוּת גדולה, זקנוֹ הארוך מזדעזע לו אגב דיבּוּר:

– בּרוּך שחָלק מכבודו ליראיו, בּרוּך שחלק מכבודו ליראָיו! יהודים, אשרי שהחיָני וקיימני והגיעני לזמן הזה!…

וכשנקהלוּ סביבוֹ הזקנים, הנשים והטף שלא הגיעוּ עדיין לכלל עבודה, כפף עצמוֹ ר’ דויד על העגלה הריקה, השיב מצנפתוֹ על ראשו, עצם עיניו בהתפּעלוּת ואמר בלחש-סוֹד:

– יהוּדים יקירים, נלבּבים, מה אוֹמַר ומה אדבּר… שׂר גדול ראיתי, ראש גלוּת ישראל ראוּ אלה העינים היום הזה…

הרכּין גוּפוֹ עוד יותר, עד שהיה זקנוֹ הלבן נוֹגע בראשי קהל, והמשיך בדביקוּת עצוּמה:

– מה לכם דואגים, יהודים יקירים, ישוּעת השם כהרף עין! יום גדול הוא לנוּ היום – הבּרוֹן שיחיה בא ליפו…

בּשׂוֹרה זו נגעה באנשי המושבה כאש גדולה, הסעירה עליהם רוּחם וטרפה כל מעשׂיהם. עתה נתחוור להם כי לשוא היתה נסיעת שלוּחיהם, שלא הספּיקוּ לבוא לפני הבּרוֹן ולשטוֹח לפניו עצוּמוֹתיהם; עתה קם הבּרוֹן בכבודו ובעצמו וּבא לראות אותם במעשׂיהם, ומי יודע מה תהא דעתו כשישמע שאין האיכּרים מוּכנים לבטל רצונם מפּני רצון הפּקידוּת; ברי היה להם שכּל ידיעותיו תבואנה לו עתה מפּי הפּקידוּת ומי יהיה להם מליץ לפניו? גדלה מבוכתם כשנודע ברבים כי בבוא הברוֹן עם רעיתוֹ ליפוֹ פּנוּ מיד לירושלים, ויש אומרים כי מעוֹצר כעס על בני המושבה לא יבוא כלל לראשון-לציון לראות בבנינה, אף שזו לו פּעם ראשונה שרגליו דורכות על אדמת ישראל.

רוּח נכאים ירדה על המושבה והעיקה על לב יושביה; כל העינים היוּ נשוּאוֹת אל מבוֹאי הכּפר, אפשר בכל זאת תיראה מרכּבתוֹ של הבּרוֹן, שלא מלָאם לבּם להאמין בשמוּעה המרה כי לא יבוא בתחוּמם. עברו ימים אחדים של ציפּיה מתוּחה ויסוּרי עלבון ופני המושבה נקראוּ אל הירש במקוה-ישראל, ושם נאמר להם כי כבוד הבּרוֹן ורעיתוֹ ניאוֹתוּ לבוא לראשון-לציון, על אף מעשי יושביה, אך הם יבואו בהסתר פּנים ואוסרים הם על האיכּרים לקבּל פּניהם בפוּמבּי; כשירצה הבּרוֹן לראותם יקרא להם ויבואוּ לפניו. אבן כּבדה נגוֹלה מעל לבּם ונשמוּ לרוָחה; מוחלים הם לו לבּרוֹן על קבּלת-הפּנים שגזר עליה, ובלבד שלא יפסח על ישוּבם, שאם יעבור מן הארץ בלא שיראה את ראשון-לציון אָבדה מהם כל תקוה, והמעוּות לא יוכל לתקוֹן לעולם.

מקץ שבוּע שהביא ר’ דויד מיפו את בּשׂוֹרת הבּרוֹן, באה למושבה כבוּדה גדולה, אורחת סוּסים וגמלים וחמורים לרוב; נפלה מהוּמה ומבוּכה, ועל אף האיסוּר עטוּ הבריוֹת מכל צד לחזוֹת את פּני הנדיב. אך תוֹחלתם נכזבה, כי היתה זו אוֹרחה שלוּחה מעם חברת מסעוֹת, להקים במושבה מחנה-של-שעה בשביל האורחים הרמים. עתה, שראוּ אנשי המושבה את המחנה קם לנגד עיניהם, לא יכלוּ לשׁלוט ברוּחם, ואף שגזר הבּרוֹן על קבּלת-הפּנים, הפקידוּ שומרים על כל מבוֹאי הכּפר, שיהיוּ פּוֹקחים עיניהם על הדרכים יומם ולילה ויבשׂרוּ למושבה את בּוֹא האוֹרחים.

וּבעיצוּמוֹ של חודש, כשירח גדול הילך בשמים שביל-זהב מאיר וקרניו שיחקוּ בעלי התוּת המלבלבים, באוּ השומרים במרוּצה ובישׂרוּ ששעטת סוּסים נישׂאת למרחוק ושפעת מרכּבוֹת קרֵבה והולכת. אף שהיתה השעה סמוּכה לחצוֹת לא היה איש ישן במושבה ואך נתקבלה בּשׂוֹרת האורחים יצאוּ הכּל בּהוּלים מבתיהם ונצטופפו בשוּלי הכּפר, מאחוֹרי בתיו האחרונים, מקום שם מתחילה שדירת התוּתים פּוֹרשׂת בּדיה. כשנשמעוּ רגליהם של סוּסים ורעש גלגלים עָצמה המית לבּה של כל העדה והתרגשוּתה עלתה. לא הרחק מדרך הכּפר נעצרה מרכּבה אחת לשעה קלה ואחר המשיכה דרכּה עם כל הכּבוּדה כּוּלה, שעלתה עכשיו על הדרך הסלוּלה, חלפה על פּני הבּריוֹת, שנתחבּאוּ בצל הבּתים, ונכנסה למושבה ברעש ובהמוּלה רבּה.

ומאחוֹרי השיירה שחלפה נותר איש בודד, צנוּם וגבה-קוֹמה. רגע עמד תחתיו תוֹהה, פּונה כה וכה, סוקר את הבתים ואת העצים שהאירוּ באור הירח, גילה ראשו והבּיט בכוכבים הגדולים, שהיוּ תלוּיים כאבנים יקרות בכיפּת השמים, ואחר סר ממקומו והתחיל פּוֹסע לאטוֹ, בּוֹסס בחוֹל העמוק וקרֵב אל בתי הכּפר. לבּוֹת העומדים במחבוֹא הלמוּ כפטישים. עתה לא היה עוד כל ספק – לפניהם היה האיש המופלא, שלב כוּלם המה לו באהבה ובגעגוּעים רבּים.

וכשקרב בפסיעה דקה לבית הראשון ורגלו דרכה בדרך הסלוּלה בשׂדירת התוּתים, גחוּ פּתאום מן המארב כל הקהל והעדה ובדחיפת-לב אחת שמטוּ כובעיהם מעל ראשם, הרכּינוּ עצמם לפני האיש והשתחווּ לו; וכך היו עומדים לפניו גחוּנים ומחרישים ורק ברכה אילמת בפיהם.

תחילה הרתיע האיש לאחוריו, משתומם למראה עיניו, ועמד תחתיו. אחר נתאושש, כפף עצמו לעומתם והשתחוה אף הוא בדומיה עמוקה, ואחר עבר בין שורותיהם, מזרז צעדיו, והד פסיעותיו עוֹלה בדממת הלילה. כך הלך לפניהם בפסיעה מהירה ונרגשת עד בואו אל בית הפקידות, שם ראה את המרכבות עומדות אצל מחנה האוֹהלים הנטוי בסמוך לו; והקהל הגדול הולך בעקבותיו דוּמם, מקפיד על ריחוק של פּסיעה מפני הכבוד.

וכשהגיע האיש אל מעלות הבית הגדול שהה רגע תחתיו כמהסס דרכו וכתפיו רעדו; אז החזיר פניו לקהל ואמר בקול כבוש מהתרגשות, כאילו עמד עמם בויכוח כל אותה שעה:

– ועתה לכו נא לבתיכם ועלו על משכבכם, כבר השעה מאוחרת, ומחר נדבר דברנוּ…

עוד שעה קלה עמד הקהל במקומו, אינו יכול להתפזר; אך כשנעלם האורח מעיניהם התחילו פונים לאִטם מן החצר. עד שעה לאחר חצות לא שבו לבתיהם והיו מביטים בדמותו הגבוהה של האורח המהלך יחידי על גזוזטרת הבית ומביט בשדות ובכרמים שעל גבעות הכפר הרכּות, המשופעות באור ירח רותת.

למחרת היום, בשעה מוקדמת של בוקר, נקראו בני הכפר לבוא לפני הנדיב. רק עתה ניתן להם לראות קלסתר פניו באור בהיר. במיטב שנותיו היה, ראשו עטור תלתלים דקים וזקנו הקטן והעגול מפולג לו לכאן ולכאן. אך כל אלה היו מן הדברים המצויים בכל אדם. אולם מבט עיניו הכחול והחם, המלטף בחיבה כל איש הבא לפניו – מבט זה המס את לבם ברחמים רבים.

באולם הגדול של בית-הפקידות נתכנסו האנשים. הברון ישב בראש עושי-דברוֹ ועל ידיו הירש ועוזריו; ואף אוסובצקי היה כאן. זעוּם-פנים ומצחו מקומט, ואצלו כמנין איכרים מנאמני הפקידות. הם היו לבושים מכנסים לבנים וכותנות כחולות, לראשם כובעי-קש רחבי-שולים ולרגליהם מגפים אדומי-עור, כדרך לבושם של כורמים בארץ צרפת; כך היה רצונה של פקידות, שביקשה להראות לברון רוב חריצותה של הסיעה הנאמנה, שאפילו לפני אורח כערכו לא ביטלו מנהגם בעבודה. אולם הבגדים שנתנו להם הפקידים כולם חדשים היו וקיפולי תפריהם עודם בולטים בהם מאד; והיו דומים בלבושם החדש כבאי נשף-מסכות ולא כאיכרים השבים מעבודתם בשׂדה ובכרם.

ואילו יתר האיכרים באו כולם בבגדי-השבת שעוד נותרו להם, כיאות לאורח הגדול שבא בגבולם; בלא משׂים נצטופפו בפינה שמנגד, אינם מתערבים בחבריהם שלא קיבלו דעתו של קהל, כשתי מחנות עוינות, שזו חולקת על זו.

כשנתכנסו הכל ובאו קם הברון ממקומו והתחיל מדבר בקול נרגש וטוען לקהל: האם כזה צריך להיות ביקורו הראשון במושבה, והאם אלה צריכים להיות מעשיהם של האיכרים? תחת לעשות בעבודה הגדולה שניתנה להם נשתקעו בדברי מחלוקת ותעתועים, פרקו מעליהם עול ההשגחה וכל הישר בעיניהם עושים; האפשר לנהל בדרך זו את עבודת הישוב? אם לא יחזרו בהם ולא יכּו על חטא ולא ישָבעו להיטיב דרכם – ימשוך ידיו מן המושבה ויסתיר מהם פניו…

בפנים נרגשות היה סוקר את הנאספים; עיניו היו לחות מהתעוררות ואיש לא הרהיב עוז להשיב לו דבר. הסיעה הקטנה של נאמני הפקידות היתה קובעת עינים מתחסדות בקהל שמנגד, כאילו ביקשו לומר שלא להם החטאה הזאת, כי כל מעשיהם אך אמת וצדק. מירקין, שעמד בראש סיעת הנאמנים, לבוש בגדי כורם צרפתי אף הוא, הפסיע פסיעה דקה לפניו, מבקש להבדיל עצמו מכל הקהל, מביט במחנה שמנגד בעינים יהידות וקובע מבטו ביוסף פיינברג שעמד בראש העדה. לרגע היתה דומיה ורבּים נמשכו עיניהם למירקין, מבקשות אחיזה במבוכתן; אף הברון השהה מבטו על מירקין כהרף עין ואחר שם עיניו בפיינברג, שוב פתח ואמר:

– ועתה תשובו כולכם לעבודתכם, ולבי סמוך ובטוח שתטו אוזן לדברי, ואל תשגו עוד במעשי אִיולת, ותחיו חיים של שלום ועבודה. את הפקידות אני עצמי קובע ואין לכם רשות להיפּטר מעוּלה… – ושוב השהה מבטו בפיינברג והמשיך – אתם לכוּ לכם כוּלכם לשלום, ואני עוד יש לי לקחת דברים עם אדון פיינברג…

לאטם יצאו האיכרים מן האולם, פוסעים בלא חדוה, כאנשים שדרכם לא צלחה; שני המחנות היו הולכים לחוד, אין אחד נוגע בחברו ואינו מתערב בו כלום.

עתה נותר פיינברג יחידי באולם הגדול ותלה עיניו בברון; קם הברון ממקומו, נכנס לחדר קטן וביקש מפיינברג לבוא אחריו. בבואם לחדר הסמוך צנח הברון בכורסת-עור עמוקה והזמין את פיינברג בתנועת ידו שישב אף הוא לעומתו. שעה ארוכה לא אמר הברון כלום, נאבק בהרהורי לבו, ורק אחר כך סקר את פניו של פיינברג ואמר ככובש את סערת רוחו:

– אתה, פיינברג, חייב אתה לשמוע מפי דברים אחרים משהשמעתי באזני יתר האנשים… אתה איש משׂכיל אתה וחטאתך גדולה מחטאתם… התזכור עוד אותו יום שבאת לפנַי בראשונה וביקשת על ראשון-לציון?..

פיינברג הרתיע במקומו והשיב בהתרגשות עזה:

– זכוֹר אזכור, אדוני הברון, זכור אזכור הכל, כל דבר לפרטיו, כאילו קרו דברים בעצם היום הזה!

– אם כן טוב ויפה… ומה אתה חושב היתה אז כוונתי, לשם מה נעניתי לך ובאתי לעזרתך ונטלתי על עצמי את הנטל הגדול הזה?

פיינברג זימן עצמו להשיב, אך הברון היסה אותו בתנועת יד והמשיך דבריו בהתרגשות עולה:

– כלום סברת אז שסתם מעשה-חסד אני בא לעשות עם האנשים? החסר עניים אני בצרפת עצמה, שאבוא לפזר צדקה במקומות רחוקים?.. כלום לא יכולתי לתרום כך וכך פרנקים ליתומים יהודים ולכלות עניות, או לבנין בית-כנסת או בית-חולים לעניי פריס? הסבור אתה שכל המעשים האלה ביחד היו עולים לי כדי עשירית ממה שעולה לי החזקת כפר אחד בארץ-ישראל? ועד מה היו משבחים את שמי וחולקים לי כבוד גדול, ושומרים את זכרי בכל קהילות הארץ, ולא היו הבריות אומרים שאני שוגה בדמיונות-שוא והולך אחר תעתועי לבי… אך אני לא על כל אלה נתתי דעתי, לא באתי סתם לעזרת יהודים, ביקשתי לבוא לעזרת היהדות. פניתי כה וכה וראיתי שאין מקום שבו יוכלו יהודים לחיות ביהדותם חיים טבעיים אלא ארץ-ישראל בלבד… יומם ולילה הייתי הוגה בדבר וּמדבּר בו עם מוֹרי ורעי, ולא ידעתי מנוח… ואז באת אתה לפנַי וסיפרתּ לי על תלָאוֹתיהם של יהודים המבקשים להיאָחז באדמת ארץ-הקודש, לעבדה באמונה, ואמרתי לנפשי – ולוּ יהיה זה האוֹת…

עתה הפסיק דבריו, קם ממושבו והתחיל פוסע אילך ואילך בהתעוררוּת, עמד לעומת פיינבּרג וקרא:

– עכשיו אתה יודע יפה מה עשיתי מאז היום ההוא! אפשר עשיתי יותר מכפי שהעליתי על דעתי, ואפשר אף עתה איני יודע עדיין מה עתיד אני לעשות עוד… וכל מה שעשיתי, חשבתי לעצמי, אינו אלא התחלה… אך האם זה הגמול לכל מעשי, שיבואו אנשי הכפר שלי עצמם וילינו עלי וירַפּו ידי! – החסר אני דברים שיש בהם ריפוי ידים? אתה יודע מעצמך כמה עלינו לנהוג זהירות בכל מעשינו, שלא להקים רעש ומהומה, ובשביל כל פסיעה שלנו אנחנו משלמים דינרי-זהב, בעד קרקע ובעד מים ובעד רשות לתקוע מסמר בקיר; הלא די לי בכל אלה, ועוד יבואו האיכרים עצמם וישׂבּיעו אותי מרורות ויניחו מכשולים על דרכי? היה לא יהיה!

עתה היה עומד כלפי פיינברג ומתחנן אליו בקול רך:

– דורות ארוכים היתה ארץ-ישראל בלבבות היהודים רק כחלום שלא מן העולם הזה, כמין ירושלים של מעלה… וכיום היא יוצאת מגדר חלום ונעשית לאטה חיים של ממש, קרקע ואילנות ובארות ואנשים, ואתם שזכיתם לקבל כל אלה מידי, בית ושדה ובהמה, האתם תעשו כל אלה פלסתר? אמור אתה מעצמך, פיינברג, חייב אתה לתת לפנַי את הדין, הזה שׂברוֹ של חלום שחלמתי?…

קם פיינברג אף הוא ממקומו, רוחו נסערת ואינו יכול להשיב דברים שקולים כאשר זימן עצמו בתחילה, ומשום מה דחפוֹ הלב לומר:

– במזונותינו אתה מסתכל, אדוני הברון, ואי אתה מסתכל במצודתנו. אמת, שלא מעשי פילַנטרופיה בא כבודו לעשות כאן, ומשום כך חייב הוא להבין ללבנו… כי אנחנו גם אנחנו לא באנו לכאן בשביל לקבּל צדקה, והראינו לדעת שבאנו לארץ-ישראל באותו כוח עצמו שהביא אליה את כבוד הברון. אתה ביקשת לעשות ואף אנחנו ביקשנו לעשות, אלוהים בשמים יודע, אך מה נעשה ולרוֹע המזל פרושׂה תהום בינינו, ואין אנו יכולים לעקוף תהום… הן גם אתה ביקשת שנהיה יהודים בני-חורין, וכיצד נוכל להיות בני-חורין אם הפקידות עושה אותנו חֶבר דלפוֹנים ופושטי-יד שעינם לפרוטה בלבד… ישתבח הברון על כל מעשיו, אך ההנהגה עושה כל דבריך פלסתר; רוחה מדכאה את רגש-הכבוד שבנו, והאיכרים נעשים אנשים שׂכירים, פועלי-יום שאין לבם לעבודה; ומעשיו של אותו פקיד הביאו אפילו את האנשים הטובים לידי עצלות ולידי חטא. הרי אנשים מכובדים היינו כולנו בבתינו, עושים צדקה וחסד ונזהרים מאבק גזילה, חס ושלום, ועתה, עתה אין אנחנו מרגישים כלום, כמו בשר מת שאינו חש את האיזמל; ומי אשם בכל אלה, מה? אלוהים יודע עד מה קשה לי להטיח בפניך כל הדברים האלה, אך צריך אני לומר הכל, חייב אני לומר הכל… עתה אין האנשים חוששים להוציא כספים מקופת הברון, כשם שלא היו חוששים בארצותינו לגנוב את חוקי המכס… אתה, כבוד הברון, אין אתה יודע אמיתות הדברים הנעשים כאן; אתה ביקשת לתת עבודת-אדמה בידי האנשים, שלא יהיו צריכים למתנת בשר-ודם, כאנשי הכוללים בערי-הקודש, אך מה תיקנת בתקנתך? אלה משוּעבדים לגבאים ושמשיהם, ואלה לפקידים ומשרתיהם, ורוח המעשה מתה בקרבנו; וכיצד תבוא להציל את היהדות ותשפיל כבודם של יהודים?..

הברון ניצב במקומו בלא ניע, משתומם לשפעת דבריו של פיינברג; הניף ידיו בחטיפה, כמבקש להפסיקו, וקרא ברוגז:

– כך אתה מדבר על עבודתי? כך תכנה את שליחַי העובדים פה במצותי?! ועל מי יצא הקצף? על איש שיש לו רעיונות רבים על עתידו של הישוב, הרוצה ביקרוֹ ומבקש לעשות למענו הכל? אכן ידעתי כל זה מראש – ואני דעתי לא אבטל. אי אפשר לי שאעשה כאן את העבודה שעלתה בלבי שלא שתהא לי הנהגה תקיפה, אשר מידה אדרוש דין-וחשבון על כל המעשים, ולא כל איש הישר בעיניו יעשה… כן, אין לפנַי דרך אחרת, אי אפשר לי לקנוס ציבור שלם, אך כל מי שלא יקבל מרוּת יהא צריך ללכת מכאן.

עתה השהה הבּרוֹן את דבריו שעה קלה ואחר אמר בקול מתון אך תקיף, כאומר דברים שנשאם זמן רב בלבו:

– ועוד חשבתי לומר לך, פיינברג, אף שצר לי מאד, חושב אני שאף אתה צריך ללכת מכאן…

פיינברג נבהל; כל הדברים שעוד זימן עצמו לומר לברון נשתכחו פתאום מלבו כלא היו, חיורון כסה פניו ועיניו ניצתוּ באור מוזר:

– אני, אדוני הברון, אני?!

– כן, פיינברג, אתה, כך אני סבור…

– אולם אני, אני שיסדתי את ראשון-לציון ונתתי עליה כל חיי, ויש לי בה בית ושדה ובהמה…

– אגיד לפקידי ויקנו אצלך הכל במחיר מלא…

– אולם, אדוני הברון, הכיצד?! הרי אני, אני לא בשביל כסף…

הברון קרב לפיינברג, הניח לו על שכמו יד רכה ואמר כמפייס תינוק בוכה:

– אל נא, פיינברג… שמע בקולי… כך יהא טוב יותר, האמינה לי, כך יהא טוב יותר, לימים תודה לי… לטובת הענין שלנו – אתה מוכרח ללכת…

פיינברג החריש, אך כל קרביו בערו בו. הדם עלה בפניו וגרונו ניחר; ביקש לזעוק מרה, אך קולו היה עצור בגרונו ולא יכול. הרתיע לאחוריו, שמט עצמו מידו של הברון, הפנה אליו גבו ונרגש מאד עקר מן החדר בלא אמירת שלום.

תחילה מיהר הברון אחריו, כמבקש לעכב בידו, אך פיינברג כבר עזב את הבית; הברון עמד אצל מזוזת הדלת שעה ארוכה, מביט אחר ההולך, ואחר חזר לחדרו וסגר אחריו את הדלת.

אחר שעה יצא הברון עם רעיתו, בראש פמליה גדולה, לראות את המושבה. את שׂדוֹת המזרע המעטים והדלים עבר בפסיעה קלה, סוקר הכל בעין פקוחה ושואל את מלָוויו על מראה עיניו; עתה הגיעו לכרמים שליבלבו יפה וּפרים כבר תלוי באשכלותיו, ירוק ורענן, מבהיק באור חמה. פניו של הבּרון האירו והוא היה מהלך במשעולי הכרמים שיכּור ממראה עיניו, מפזז ומדדה ופונה לכאן ולכאן, כאילו לא שׂבעו עיניו מראות. כשהגיעו למשוכת-צבר בשולי הכרם, והפקידים הולכים ומסבירים לאורחים טיבם של זני צרפת המשובחים, סר הברון למשעול שבצד ונשתהה אצל גפן פוריה, משוּפעת אשכּולות שלא בשלו עדיין והבל דק פרושׂ עליהם כמו טל. מחריש היה עומד אצל נטיעת החמדה, שקוע במחשבותיו. איש לא קרב אליו, שלא לטרדו מבדידותו; מקץ שעה קלה ננער, חזר אל מלַוויו ופנה אליהם בקול מבקש מחילה:

– סלחו נא לי שעיכבתיכם שלא ברצוני – ועתה אולי נפנה לראות את בתי האיכרים?

כולם חזרו למושבה והתחילו מסיירים בבתים, הברון מקפיד על הנקיון בפנים, ושואל מדוע אין מַרבים לנטוע אילנות של נוֹי בחוץ; והבּרוֹנית נכנסת בשיחה עם נשי האיכרים ושואלת להליכות הבית, והפקידים מזדרזים להשיב וטורחים להסביר הכל לפני האורחים, והאיכרים עומדים מן הצד ומלַווים מרחוק את האורחים ביראת-כבוד גדולה.

הם הגיעו לבית שהיה בו זוג אנשים צעירים, שזה מקרוב באו למושבה במקום משפחת מיסדים שעזבה את הארץ. שלא כיתר הבתים היתה הדלת כאן סגורה ואיש לא קיבל את פני האורחים. אך הנה נפתחה הדלת ובפתח עמדו בעלי-הבית לבוּשים הדר ומפוּרכסים בטעם העיר. האשה חבשה כובע גבוה על שׂערותיה, עיניה עשויות בפוך ולחייה אדומות בצבע; שׂמלת-תחרים על גופה, עם ציציות פיפים ומלמלות לרוב; והאיש לבוש מכנסים שחורים משוּזרים קוים בהירים ומעיל שחור עשוי כזנבו של נחליאלי; בעניבתו הקשוּיה תקוּעה לוֹ פריפה נוצצת ובידו הוא מחזיק צילינדר מקומט ובלוי; ושניהם כמו הולכים לצילום של נישואים… הם השתחוו נטויי-צואר לפני קהל האורחים, והאשה הזמינה את הברון בלשון-עילגים צרפתית לעשות עמם חסד ולכבּד בביקור את ביתם הדל.

כל הקהל עמד נפתע מן המחזה; הבּרוֹנית חייכה במבוכה, אך על פניו של הברון לא עלה כל חיוך; הוא סקר את שניהם בעין בוחנת, נשתהה מפני הנימוס כהרף עין אצל הבית וסר ממנו במהירות, מדבר עם אשתו בלאט.

כשהגיעו לחצר בית-הפקידות, אצל מחנה האוֹהלים, פנה הבּרוֹן לאיכרים, שהיו הולכים אחריו ועתה נתקהלו כולם אצלו, ואמר להם שדעתו נוחה ממראה הכרמים והשׂדות, ואולם צר לו לראות שקצת מן האיכרים הולכים בדרכי אירופה הנפסדות ושוֹעים אל דברי מוֹתרות שאין בהם טעם; והוא סבר בתמימותו שהישוב יפה לו דרך של פשטות, כדרכם של אבותינו הגדולים שהיו מתפרנסים מיגיעם.

רגע שהה בדוּמיה והוסיף:

– כי אתם צריכים להיות מחוּבּרים בטבורכם לקרקע הזאת, כאבן השדה, וכל הליכותיכם פשוטות כהליכות הישמעאלים שכניכם; ואין רע אם לא תלַמדו לשונכם לדבר צרפתית, אך רע ומר אם לא תדעו לשון אבותינו הקדושים, שחיו לפנים על האדמה הזאת והנחילו לנו ירושתם…

סקר את הקהל בעינים מלאות אורה וחום ופנה ללכת לאהלו. ולפני הבית נשתהה עוד הירש ותירגם את דבריו של הברון לפני קהל ועדה.

כשהגיעה בשׂורת הברון לגדרה נתכנסו אנשיה לאסיפה ומיד הסכימו לשגר משלחת לראשון-לציון, שתבקש מן האורח לבוא ולראות בישובם. ארבעה חברים נצטרפו ללכת, ושנַים מהם יוסי ומגידוב, כי היתה להם נגיעה במעשה-המחלוקת. אף רחל אחות יוסי ביקשה לבוא עמם, אך נגזר עליה שתישאר בבית, כדי שתעשה את גדרה ראויה להקביל פניו של האורח הרם.

רכובים על סוסים יצאו הארבעה לראשון-לציון, שיוכלו בשובם לשמש משמר של כבוד למרכבת הברון, בבואו לבקר את גדרה. ברוח גבוהה עשו דרכם; אך כשבאו לראשון-לציון נתקפּחה מיד רוּחם הטובה. כאן נודע להם כיצד כינס הברון את האיכרים לגעור בהם, איך יצא קצפו על פיינברג, שהוא רוצה לפטר אותו מן המושבה, ואילו את אוסובצקי אין הוא מסכים בשום פנים ואופן להעביר ממשרתו. בני המשלחת היו סוקרים זה את זה, מבקשים למצוֹא סעד במבוכתם; תחילה היו חושבים שהם באים למקום שמחה ודי להם שיזמינו את הברון לגדרה והריהו קם ויושב במרכּבה, ואילו עתה ראו ששוֹנים הדברים מכפי שעלו במחשבתם תחילה, וכל עצתם סוכּלה.

אולם רוּחו של יוסי איש פתח-תקוה לא נפלה עליו. עתה היתה סברתו כי משנה חובה הוא לבוא לפני הברון ולבקש ממנו שיבקר בגדרה, כי שם רק שם יוכלו לספר לפניו כל הדברים כהוָיתם וישַכּכו זעמו. מכיון שאין גדרה תלויה בפקידות הברון, הם צריכים לשמש לה פּה לראשון-לציון וללחום מלחמתה. אותה מחלוקת, שגם בני גדרה שיתפו עצמם במעשיה, תובעת מהם שלא יניחו לחבריהם בשעת צרה, בבוא הברון הנזעם לתבוע את עלבון פקידו. ואם בא עמם הבּרוֹן בטרוניה גדולה אין אנשי גדרה בני-חורין לפטור עצמם מענשו. מגידוב קיבל מיד סברתו של יוסי, ואף שיתר שני החברים במשלחת דעתם היתה מפולגת עליהם, אם תצליח בידם השליחות, מכל מקום נתנו אף הם הסכמתם ונצטרפו לדעתו של יוסי.

הם עלו במדרגות בית-הפקידות, כי אותה שעה היה הברון במדור-הדירות העליון, ונכנסו לפרוזדור הגדול. שם עיכבום הפקידים ופנו תחילה לשאול את פי הברון, אם לרצון לו לראות את הבאים. לא יצאה שעה קלה והם שבו והודיעו להם דברים מפורשים, שאין כבוד הברון רוצה לראותם; ידוע לו יפה חלקם של בני גדרה במעשה המריבה ואין הוא רוצה לדבר עם אנשי-הפקר, מַהפּכנים ופורקי-עוֹל. יוסי ביקש להשיב להם, אך הפקידים טענו באחת: אין כבוד הברון רוצה לראות פניהם.

בבושת-פנים ירדו בני המשלחת ממדרגות הבית. בינתים נצטופפו למטה הבריות, מבקשים לדעת סופה של שליחות; שיבתם המהירה והכּרת פניהם ענו בהם שלא צלחה דרכם. אך יוסי לא נתיאש. לוהט מחימה היה טוען שעדיין הברון לא נפטר מהם. כינס את חבריו והלך עמם לבית-הכנסת שבגזירת מלכות לא נשלם עדיין בנינו; הוציא ספר-תורה מארון-הקודש וחזר בראש המשלחת אל בית-הפקידות, קורא בהתלהבות גדולה:

– תנו כבוד לתורה, תנו כבוד לתורה!…

הנאספים פינו להם דרך ביראה והם עברו ביניהם בחפזה ושוב עלו במדרגות הבית. בפרוזדור ביקשו הפקידים לחסום לפניהם את הדרך, אך יוסי נופף עליהם בספר-התורה והרעים בקולו, עד שרובם נתפזרו, ורק אחדים ביקשו עוד לעכב בידם. לקול המהומה העולה נפתחה הדלת ודמותו הגבוהה של הברון נקבעה בפתח. האנשים הניחו להם עכשיו לשעה ואז הרסו השליחים אל הברון וספר-התורה לפניהם. הברון נסוג לאחוריו פסיעה אחת, וכשעמד מעבר לפתח הדלת שאל משתומם:

– מי אתם?

– בני גדרה, אנחנו, הבילויים, באנו לקבל את פניך ולבקש את כבודך לבוא עמנו למקומנו.

– מה? – נתן עליהם קול נרגש – אתם, מחרחרי ריב ומדון, עודכם מתפרצים לבוא לפנַי ומרהיבים עוז להזמין אותי אליכם? ניהיליסטים שאין אלוהים בלבכם, האני אבוא אליכם? היה לא תהיה!

– אין אנו מבקשים ממך כלום, אדוננו הברון, רק באנו לבקש על נפשם של אנשי המושבה…

נתקצף הברון מאד וקרא בזעם:

– מה לכם ולאנשי המושבה? יש להם, ברוך השם, דואג מלבדכם! ואין לכם עסק במושבה שלי, לכו מפה מיד ולא אראה עוד פניכם!…

קרב לדלת וסגר אותה לפניהם; יוסי לא נמלך בדעתו, פתח את הדלת בכוח וקרא:

– לא נזוז מכאן עד אם עשית את בקשתנו!

הברון עוד היה עומד מעבר לדלת, וכשנפרץ בה הסדק ביקש יוסי להטיל את ספר-התורה על זרועותיו; אך הברון נסוג לאחוריו ומגידוב גחן ואחז בספר שלא יפול מזרועות חברו; אותה שעה כבר חזר הברון ונעלם בחדר הסמוך.

עתה תמה שליחותם ונשלמה. מלא חימה ירד יוסי מן המדרגות ושלושת חבריו הולכים בעקבותיו; עתה החזיק מגידוב בספר-התורה והיה אחרון היורדים. למטה כבר נודע המעשה שבינם ובין הברון; קצתם של הנאספים שיתפו עצמם בצערם על כשלון השליחות וקיבלוּ מידיהם את ספר-התורה, אך יתרם ביקשו להבדיל עצמם מקהלם וסרו מפניהם כמפני שלוּחי-מצוה שניזוֹקוּ.

שׂבע רוֹגז ויסורים ציוה הברון לרתום סוּסים במרכבה ונסע לבקר את המושבה עקרון, לראות את איכריה בעבודתם; רעיתו לא נתלַוותה עמו לדרך, כי עיפה מרוב טלטולים, ונותרה באהלה הנטוי אצל בית-הפקידות. אותה שעה ביקשו נשי הכפר לנסות דבר אל הבּרוֹנית; אם לא הצליחו הגברים לרכּך לבו של הברון, אולי יעלה בידי הנשים למצוא שביל ללב אשתו.

שלוש היו שלוחות הנשים, אחת מהן בֶּרתה, אשת פיינברג, שכבר השׂביעוּה החיים סבל ויסורים רבים; ושתים צעירות ממנה, אוֹלגה, אחותו של בלקינד, שחורת-הצמה, ונַדיה כחולת-העין; שלשתן לובשות שמלות-שבּת צנועות וחינן של בנות ישראל משוּך על כולן כאחת.

הברונית חרדה לקראתן, הניחה מידיה את צינורות הסריגה ופקדה להקריב להן ממטבח המחנה תה ומיני-מאפה, וישבה נכחן בשמלת-פלוסין פשוטה, אפורת-עין, ששוליה הגבוהים לוטפים את צואריה, וצמה ארוכה תלויה לה על ערפה, כדרך נשים באוהל, שקטה וטובה ביקשה לבוא לקראת אורחותיה ולהקל עליהן בשלוַת רוחה עוֹל שליחותן.

תחת מבט עיניה השליו של הברונית נפתח עד מהרה סגוֹר לבן של הנשים והן תינו לפניה כל צרותיהן. לא מתאוַת מדנים נכנסו במחלוקת עם הפקיד, כלום מתאות מדנים תהא אם כורתת הפת מפי תינוקה ומונעת ממנו טיפה של חלב? האם מעשה-מדנים הוא שתהא אשה רואה בצער בעלה, בעניוֹ ובמרוּדיו ותחריש? חדשים רבים עמדו בנסיון המר, ואם יקשיח עתה הברון את לבו ויחזיר את הפקיד למכונו ישָבר גאון לבם של אנשים ואין איש יודע אחרית דבר.

וכשעזבו הנשים את המחנה היו פניהן בוערות בשלהבת בהירה, והברונית עומדת אצל יריעות האוהל, מנפנפת להן ידה ועיניה מלאות דמעות מאהבה ומרחמים.

שעה קלה אחר ששבו הנשים משליחותן חזר הברון ממסעיו ורוחו עליזה מאד. בעקרון ראה מחזה שהרחיב את דעתו ובידר את עגמת נפשו. בא לכפר וראה איכרים חובטים ביד חרוצה חיטים בגורן; אבות על בנים היו שם עובדים, ערומים למחצה, רק מכנסי-בד למתניהם וטלית קטנה על שכמם, כמו האבות הקדמונים, עובדי האדמה הזאת… לבו המה מרוב התרגשות ובא לבקש מאשתו שתבוא עמו לחזות בפלא.

שמחה הברונית בשמחת בעלה ואמרה לו שגם לבה חפץ לראות במחזה הזה, אך לפני שתעשה רצון בעלה עוד לה לקחת עמו דברים מעטים ביחידות.

כשיצאו האורחים למחרת היום לביקור בעקרון עשתה לה שמועה כנפים גדולות בכל המושבה: הברון נענה להפצרת הברונית והסכים להעביר את אוסובצקי מראשון לציון! תחילה לא האמינו האיכרים למשמע אזניהם, שכבר נתיאשו ממלחמתם וחשבו שיצאו ממנה וידם על התחתונה; אך כשבאו לפני הירש ושאלוהו אם אמת בשמועה, למדו מרמזי דבריו כי אכן אמת הדבר ולהם תהא אחרית הנצחון.

עכשיו שוב לא היו משגיחים בגזירת הברון, שלא יעשו פּומבי לבואו. לב כולם גָאה לקראתו באהבה גדולה, כאפיק עולה בגשמים. עתה נתכוננו לקבל את פני האורחים שישובו מעקרון ברוב פאר ויקר, וזימנו עצמם להראות להם כל עצמת תודתם ונאמנותם, מבקשים לגמול להם מעט שמחה לפני שיצאו ממקומם. כל התרעומת והמרירה נסתלקו; העלבונות והיסורים נשכחו מלב ורצון אחד פעם בכולם – להראות לאורחים רוב אהבה וחיבה.

להקת הנוגנים נתכנסה והיתה משננת לה ניגוניה; בני-הנעורים הדביקו ניירות צבעוניים על שמשות החלונות וגזרו בהם ברכה לאורחים, תינוקות של בית רבם היו לומדים שירים, ונערות הכפר הצעירות, פרחים קלועים בצמותיהן, מחזיקות יוֹנים צחורות להפריחן בשעה שיגיעו האורחים; וצעירי הכפר ושומריו מצחצחים הסוסים ומזמנים עצמם לצאת לקראת המרכבה בתהלוכה גדולה, לפידים בוערים בידם האחת וידם האחרת מנופפת חרב לשלום. ההתרגשות אחזה הכל, והלבבות הלמו לקראת השמחה הגדולה. ר’ דויד בעל הדיליז’נס לבש בגדי-שבת, מעיל של קטיפה שחורה בלוי מעט, ומצנפת-שׂער חבש על כיפתו, כדרכו לפנים בחצרו של הרבי, והוא סובב נרגש מבית לבית ורואה בתכונה הרבה, ואחר עולה לבית-הכנסת ומוציא מארון-הקודש שני ספרי-תורה ויורד עמם לתהלוכה, שכבר התחילה יוצאת לדרכה.

עם צאת הכוכבים הראשונים בישׂרו שומרי הגבולין שכבר באה המרכבה וסוסיה נאבקים עם חול הדרך. עתה ניתן האוֹת בפעמון המושבה והשמחה הגדולה החלה.

אותה שעה עלה מגידוב על סוסו וחמק במושבה בדרך צדדית, שלא יראה בקהל החוגגים. לבו היה עמוס ורוח עצבות ירדה עליו; ואף שחבריו ביקשו לעכב בידו לא רצה לקחת חבל בחגיגה וביקש לשוב לגדרה.

השדות השוממים קידמו פניו בדממה, שטופים אור ירח עולה, והד פרסות סוסו נבלע במרחב ונמוג, ורק רחש של ערב מוקדם בא ושׁר באזניו.

פרק שבעה-עשׂר: מנהגוֹ של עוֹלם

שולחן חובבי-ציון, שבני גדרה היו סמוכים עליו, שולחן עניים היה. העסקנים היו מתיגעים ומוציאים השכם והערב קולות-קוראים ומזרזים את העם לעשות מצות ישוב ארץ-ישראל, והעם עצמו אף הוא מצעק ומלהג הרבה באותו ענין – אך קופת האגודה לא נתמלאה אלא מעט, ומנין האיכרים במושבה היחידה שעל חובבי-ציון דאגתם, לא יכלו להכות שורש ולבנות כפרם ככל הכפרים. ומעט הכסף שקיבלו בני גדרה מן האגודה ברוסיה בשביל להשביח כפרם אף בו היתה צרה עין הרבים, שהיו אומרים כי בני גדרה אנשי-הפקר הם, כל כוונתם לקעקע את הדת והמסורת. מחללי שבת ואוכלי-נבלות וטריפות ואין להם אמונה לא במלך ולא באֵל, אנשי אפס ותוהו, שתורתם עודה מתמשכת להם והולכת מידי עברם ברוסיה, וטוב שתהא ארץ-הקודש שוממה ולא תהא מקום לפריצים כמותם.

לשוא ביקש ר’ יחיאל מיכל להסיר לזות שפתים, והיה טוען שלא היו דברים מעולם, אין הם מחללים שבת בפרהסיה והם שובתים ביום השביעי מכל מלאכתם, ואין הם אוכלים נבלות וטריפות לתיאבון, שאין הבשר עולה על שולחנם כל ימות השנה, ודי להם בקב של גריסים מערב שבת לערב שבת. אך קולו של הסניגור לא היה נשמע מעבר לימים וארצות. ואילו הקטיגור היה מַרעים בקול גדול שאי אפשר היה לבטלוֹ.

אותה שנה היה יבול החיטה דל מאד. הגורן לא שפעה תבואה והעלתה קרחה עוד קודם שהגיעה עונה לכנוֹס את התבוּאה באסם; הגפנים אף שהיו מצמחות יפה, עושות בדים ומסלסלות קנוקנות, עדיין לא נתנוּ פּריין, – והמצוּקה רבּה. הברכה לא היתה שוֹרה בעיסתם, ועם בוקר הם שותים מים חמים, כי חסר מטבחם תה וסוכר, לופתים את ספל הפח בידים קפואות, להפיג מעט את הצינה, ונוטלים עמם לעבודה פּת חרבה במלח.

ובשעת מחסור נתפרדה החבילה והשותפות תמה; פסקו הויכוחים ודממו ניצוחי הדברים; המצוקה נסכה בנדבכי הבית טיפי טיפין של מרירה, עד שנתקעקע יסודו. מרבית האנשים נשאו להם נשים, ויתרם אף הם עמדו ללכת אחריהם. בטל שולחן-התמיד ומיחם-הנחושת הגדול היה לנחלת יחידים; פילוסוף החמור נמכר, שלא היתה ידו של יחיד משׂגת לכלכלו בכבוד, ודי לו לחבר בסוס, שגם מזונותיו קשים כקריעת ים-סוף. רק דש נותר כלבו של ציבור, והיה נלוה עם כל שומר שהגיעה שעתו להיות ער בלילה, שריד אחרון לבית המשותף שהקימו בשדות גדרה.

אולם הגחלת שהיתה לוחשת בערימת הרמץ לא כבתה, אך באה ונשבה בה רוח טובה מיד נתלקחה האש והיתה בוערת בשלהבת בהירה וטובה. ר’ יחיאל מיכל חזר להיות להם ראש, מאחר שהירש ביקש להיפטר מן העוֹל שנטל על עצמו רק בין-הזמנים. עתה היה פינס יושב ביפו, ובבואו לפעמים רכוב על סוסו לשבות שבּתוֹ בגדרה, חיתה רוחם של בני המושבה. בשעה מוקדמת שלאחר חצות היום תוקעים בשופר ומכריזים על שביתת עבודה; מיד הכל מתכנסים מן השדות, נוטלים ידיהם במי-לחץ, שעדיין אין להם באר מים חיים, ושוב יושבים לפני רבם כמלפנים; והוא יודע להיות להם חבר ומספר עמם על הגאולה, שראשיתה מצער, אך מי יחזה אחריתה… ומרירות לבם פגה ומצוקתם נשכחת, ותקוה טובה ואמונה באות וממלאות את לבם ותומכות את ידיהם לעבודה חדשה.

אף שכיסם של חובבי-ציון היה מצומק ולא הספיק להם כל צרכיהם ועמידתו של הכפר עודה דלה מאד, לא היו מבקשים לתלות עצמם בפקידי הברון. אף היתה מנתם זעומה ועבודתם קשה ועתים נדמה להם כי נשתכחו מלב, נשארו בני-חורין, חלומם הישן קם והיה, והם מקימים בכוחותיהם כפר עברי בארץ האבות.

ובמושבות של הנדיב אף שדוֹמה כי עמדה להן שעה ואין להן כל מחסור, – לא נחת בהן ולא שמחה. אפילו בני ראשון-לציון, שקידשו מלחמה על חירותם ואף נענשו עליה, – לא נתקיימה בידם. תחילה היתה שמחתם גדולה שניתן להם נצחונם, והאיש שרָדה בהם והעליבם הוסר בחרפה מכסאו; אך עד מהרה באה אכזבתם. הנצחון היה רק כסות-עינים; וחגורת הפקידות נתהדקה סביבם והוסיפה; ומאז המחלוקת נגזרו עליהם גזירות רבות, ואחרונות שבהן השכיחו את הראשונות. אך נסע הנדיב לדרכו וחזר לבירתו הרחוקה, שבוּ הפקידים וראו שאין להם קיוּם בלא שלטון, נטלו לעצמם תוקף וגבורה והיו רודים באיכרים ביד רמה; תחילה הגישו להם כתב-התחייבות שיהיו מודים וכותבים לעדוּת, שאין אדמת הכפר אדמתם והרכוש אינו רכושם, שהכל קם לקנין הנדיב הידוע, וכטוב בעיני שלוחיו כן יֵעשה וכל מצוותיהם חוק ופקודה לאיכרים; לא ילין איש אורח בביתו בלא שיטול רשות מלפני הפקידות, ולא יעשה מטוב עד רע בחצרו ובשדותיו בלא מצוַת ממונים; ובשביל שיהא קיום לכל הפקודות, לא יֵדע איכר גבול שדותיו, וכל הממאן לחתום על כתב-התחייבות כאילו מוציא עצמו מכלל הישוב, ואחד דינו גירוש.

תחילה נרתעו האיכרים ולא הסכימו לחתום; אך עד מהרה ראו שעתה אבדה תקותם ושוב לא יעמוד להם איש בצרתם. ראשונים חתמו נאמני הפקידות וגרוריה; וראשון לראשונים נתן חתימתו מירקין, שהיה אומר, עתה שחתם על הכתב, אין לו משלו אפילו אותם שבעה נפוליונים עלובים שבהם התחיל חייו בארץ-ישראל, – ואף על פי כן אין הוא מחליף מעמדו אז במעמדו עתה… ואחריהם חתמו כולם, תחילה משתהים ומסרבים ואחר הולכים ונענים, קצתם מיאוש וקצתם מרפיון ידים ומרוח קצרה, ורק שלושה בתים מיאנו לתת צוארם בעול – ולא חתמו.

ראש למסרבים המעטים היה ביתו של פיינברג, כי היתה האדמה אדמתו והבית ביתו ולא הסכים לכוף ראשו לפני הפקידות. אך עתה הזכירו לו הפקידים שגזר עלי הברון גירוש, וידם חזקה עליו. תחילה רצה פיינברג לקדש עליהם מלחמה, אך בֶּרתה אשתו שיכּכה רוחו שאמרה, מוטב להם לעזוב את הכפר ולא יחדשו את המחלוקת שתעלה חמתו של הברון ורבים יהיו נענשים עליה. אף הוא נוכח לדעת שעתה נותר בודד במערכה ושוב לא יהא איש בעזרו; קם ומכר רכושו לפקידות וסילק להם לבעלי-החוב חובם ויצא נקי מנכסיו; בפרוטות אחרונות קנה לו בית-בד בעיר לוּד הסמוּכה והיה יושב שם, יהודי אחד בין ישמעאלים, מוֹסק זיתים וטוחנם בריחים ועושה שמן למאכל ולמאור.

מעשי ראשון-לציון היו סימן לבני גדרה והם מנעו צוארם מעול פקידות, זהירים שלא יצטרכו למתנת בשר-ודם. אמנם, ידו של פינס לא השיגה לתת להם כל צרכיהם, ושלוחיו לא עטרו את אנשי גדרה בזהובים, ופרנסתם היתה קשה; אך ר’ יחיאל מיכל היה להם אח ורע, נוהג אתם באהבה ובכבוד ולעולם אינו כופה עליהם דעתו ואינו אומר להם: קבלוה; בכובד-ראש הוא מדיין עמם בכל עסקי המושבה ורק על-פי דעת רוּבם יקום דבר; והם עצמם גוזרים והם עצמם מקיימים.

המושב מסביב לבית המשותף צר היה עתה מהכיל כל בני המשפחות. הזוגות הצעירים יושבים בסוכּות הדבוקות אל צריף-העץ קיר אל קיר; כיון שאדם בא בסוכה אחת מיד קולו הולך בכל הסוכות כולן; זוג אחד קבע מושבו במקום לוּל העופות וזוג אחר היה שוכן באוהל שחור-יריעות, שנטה לו בירכתי החצר; ואחר היתה להם מעט רוָחה, כשבנו קומה על אורוַת הסוסים השקועה באדמה ומצאו בה מקומם אחדים מיושבי הכפר.

ובתים עדיין לא בנו להם. השׂוּלטן לא רצה לקיים את זכוּת הבנין שהיתה לו לבעל הקרקעות הראשון, שאמר כי עבר זמנה ובטל כוחה. ואולם שנים מן החברים לא אבו לחכות לרשיון מקושטא, שכבר קצרה רוחם, והיו טוענים שאם לא ידחקו את הקץ לא יבוא הקץ עד עולם; קמו ואמרו בְּאסיפתם שהם יבנו להם בתים שלא ברשות, ואם מהם יראו וכן יעשו כולם כבר יהיו יושבים בשנה הבאה בגדרה הבנויה.

ראשון בבונים היה מרדכי ענוותן; אשתו הצעירה כבר נלאתה לשבת אצל הקרובים בראשון-לציון ולחכות לביתה בגדרה, כהבטחתה להוריה, ואמרה לבעלה כי בבוקר לא-עבות תבוא אליו לכפר, ובאשר ישב תשב ושם תגוּר; ושני לו היה אברם פלח, שכבר קצה נפשו לגור בכפיפה אחת עם הרוָקים, ובמסתרים היה עורג לבית של עצמו, ולוּ רק ארבעה קירות דלים, שיהיו כולם שלו, ערוגת פרחים בכניסה וספסל נמוך בפתח, עשוי גזרי-עץ גסים, כמו בבקתות-איכּרים; והוא יושב שם בין הערבּים, בשקוֹע השמש מעבר לאדמתם, וחולם חלום שׂדותיו.

עלו שניהם בהר הפרא, ניכשו חרוליו וסיקלו אבניו וישרו אדמתו בשביל בנין היסוד. וכשהניחו ראש פינה העמידו קירות-עץ דקים, כפולי-קרשים, והיו ממלאים תוכם אבני חול וטיט ובונים ביתם בלילות, מחשש עין-הרע של שכנים; החברים טורחים לעזור להם ככל שידם מגעת, אך שני הבונים מבקשים לעשות כל מלאכתם בידיהם; מרדכי גחון על הקירות הריקים ועושה עבודתו בדומיה; בלאט יבנה, אבן ואבן; כף אחר כף יטוֹל מן הטיט הצהוב שעל גבי הקרש ויברור בקפידה אבן מאבני הערימה; ואילו אברם עוסק במלאכתו בזריזות ובחדוה, שׁר שירו עם כל קרש שהוא מציב ומושך ניגונו עם כל מסמר שהוא נוטע בקיר, וקולו הולך בשלוַת הלילה ובא באוזני חבריו באוֹהלים, והם מבּיטים איש בעיני רעהוּ ואומרים בתהיה:

– הללו שהלבּינוּ פנינו בּרבּים… אנו יושבים כאן צפוּנים במאוּרותינו, חובקים ידים, והם בונים ביתם במזמור…

ומגידוב עגמה עליו בדידותו. עתה ששׂרד ברוָקים המעטים, היה גלמוד עד לחוּמלה. ללא כר היה ישן, בעצמו מטליא בגדיו ומכבד כלי-הלבן שלו. בבוקר היה נוטל פת הלחם האפויה על קוצים וקומץ הזיתים הכבושים וכורכם במטפחת אדומה ולוקח עמו הצרור לשדה; ועם ערב היה מבשל לעצמו בליל גריסים ונוסך בו מעט שמן, אם לא חסר בצפחת. פעמים הקדיש תבשילו, או שלא נתבשל די צרכו, והיה אוכלו חי, אין המים הפושרים נוגעים בגריסים כלום. חבריו, שכבר נשאו להם נשים, ביקשו שיסעד עמם על שולחנם, אך הוא לא נענה להם אלא מערב שבת לערב שבת. וכשהיה בא מן השדה וברכיו עייפות מרוב הליכה על רגבים, היה שוקע בבדידות כבדה ועצבות מתקשרת בלבו; והוא שוכב בלילה על הדרגש ומטה אוזן ליללת שועלים בשדות וחושב על חייו והבדידות נושבת בנפשו כרוח לילה קר.

פעמים רחל, אחותו של יוסי איש פתח-תקוה, באה אצלו בין הערבּים, מכבדת את רצפת החומר ומצעת את הדרגש; בודקת התבשיל שעל הכירה ומלַבה בה האש; טועמת בתרוָד את טעמו של הבליל ושׂמה בקדרה תבלין ומעט שמן. מגידוב עיניו עצובות והוא מגחך ואומר שאינו כדאי לכל הטרחה הזאת; למחר שוב יהא החדר מסוֹאב והוא יחזור לבשל את מרק הגריסים התפל. רחל צוחקת אף היא, אך אינה מניחה את עבודתה; ואחר שהיא שולחת שעה קטנה את ידיה בכאן ובכאן מיד ניתנו לו לחדר פנים אחרות; הרצפה נקיה ושולי המצע ישרים, והתבשיל אף הוא מוכן, והיא מגישה לו צלוחית מרק מהביל על תיבת-נפט שפרושׂה עליה מגבת לבנה; מגידוב יושב לאכול ופניו נבוכים מעט ומבוישים; ורחל יושבת נכחו, מדברת עמו על השדה ועל שני הבתים ההולכים ונבנים על הגבעה, ועל יוסי אחיה – וטורחת להסיר מעליו מבוכתו; ואחר כך היא מחרישה, יושבת בלאט ורק עיניה השחורות מביטות במגידוב כשני אורות רחוקים.

פעמים אורחים באים לגדרה לשבות בה שבתם ומגרשים את הבדידות, שהתחילה באה בעצמותיהם. עתים בא המורה העברי מעקרון ומשתעה שעה עם אנשי גדרה ומספּר עמם בדברים הקרובים ללב. המלַמד הירושלמי עזב את עקרון וחזר להרביץ תורה לתינוקות של עיר-הקודש, ומורה חדש בא תחתיו ללמד את ילדי הכפר. המורה החדש הוא איש כחוש-פנים, עצמות-לחייו בלוּטות ועיניו עֵרניות ומהירות, אורן מתחלף מדי רגע, ונדמה שנראה בהן ברק המחשבה החולפת. לבושו כמעט בגדי עניים, ורק בראשו הוא חובש מגבעת של קש לבנה, צרת-שולים, שסרט שחור נתון עליה כטבעת, זכר לטעם העיר הגדולה; ואף שהמגבּעת בּלוּיה מעט, הוּא חוֹבשה בין בשבת ובין בחול ואינה משה מראשו.

תחילה, כשבא לארץ מעיר גדולה שבדרומה של רוסיה, היה פועל בראשון-לציון, ביום עובד עבודתו בכרמים ובלילה ישן תחת תיבת-העגלה בחצר בעליו, והוא משתבח ואומר שאין תענוג כשינה בחוץ; ארץ-ישראל ארץ חמה, ואין בה צורך בבתי-אבן, ובארמנות שיִש לא כל שכּן. אולם כשחלף קיץ והשמש הפסידה מחוּמה ורוחות סתיו התחילו באים מן הים ומשיבים קרה גדולה ועושים את הבשׂר חידודים חידודים, שינה טעמו. ואף שגם עכשיו היתה לו ארץ-ישראל מוחזקת ארץ חמה והאויר בחוץ יפה לשינה בריאה, עקר מושבו מתחת לתיבת-העגלה ונענה לבעליו ובא לישון בביתו.

פעם אחת, בימי חנוכה, עלה לירושלים ובא אצל בן-יהודה וישב עמו שלושה ימים ושלושה לילות ולא זזה ידו מידו; אכל על שולחנו ועשה עמו במלאכת העתון, ובלילות טייל עמו על חומת ירושלים, הוגה תפארת קדומים וחולם חלום עתידות; מביט עמו בעמק יהושפט ועל השילוח, ושותה בצמא כל מוצא פיו ומשוחח עמו על משכבו עד שעה אחר חצות; וכשעזב את ירושלים וחזר לראשון-לציון קיבל עליו לשמש בהוֹראה עברית בעברית, ובא לעקרוֹן וירש שם מקומו של המלמד הירושלמי.

כשהוא בא לגדרה הוא מכנס סביבו את כל האנשים והנשים ושר עמם שירי-תינוקות שהוא רגיל לשיר בעקרון; וכשמתקשים הפיות במלים העבריות הוא מבטא אותן בהברתן החדשה שצלילה מוזר, ומפסיק את שירתם בחטיפת יד ואומר ספק בביטול ספק בבדיחות-הדעת:

– מכּם כבר נתיאשתי, ופעמים נדמה לי שכּבר אין לכם תקנה… אולם הילדים שלכם היכן הם, תנו לנו ילדים ועמם נדבּר עברית, בין בשבּת ובין בחול, ולא ידעו לשון זרה…

אחר הוא שוהה מעט כהוגה במדרש פליאה ומוסיף במבוכה קלה:

– איך זה שאין לכם עדיין ילדים? מה לכם מתמהמהים, אין אתם קרויים ישוב עד שיהיו תינוקות מצפצפים בחוצותיכם…

הגברים צוחקים לדבריו בקול אדיר והנשים כובשות מבוכתן, מביטות בבעליהן כהרף עין ומחייכות אף הן; ושוב הכל חוזרים לשיר עמו ומבטיחים לו שיתקנו כל מעוּות ואף ישקדו לדקדק בלשונם.

המורה מתפייס להם וחוזר למלאכתו, אך לפני שהוא פוצה פיו בשיר הוא אומר להם בלשון רכּה:

– מוטב, באמת אפילו מכם אסור לי שאתיאש. חז"ל אומרים, כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לשון הקודש, – וכיצד תהיו אתם מדברים עם התינוקות אם תהיו ערלי-שפתים?..

מגידוב אהב את המורה העברי מעקרון והיה מתרועע עמו בכל שעה מצויה. פעמים המורה בא לגדרה עם התינוקות; הוא פוסע בראש, והילדים צועדים אחריו בסך ושרים שירים עבריים בקול גדול ומלהגים בלשון-הקודש כזקנים ורגילים. וכשהם מגיעים לכפר קורא להם המורה דרור, וכשהם פושטים בחצר ופונים למשובתם בא מגידוב ונוטל את רעוֹ המורה ויוצא עמו לטייל בכרמי גדרה הנטועים על גבעות, או ניגש עמו לפתח המערה העתיקה שנמצאה בשדותיהם. מגידוב אוהב להאזין לדברי המורה המדבר אליו בפיו ובעיניו; שאינו נלאה לרומם ולפאר את שמו של בן-יהודה בירושלים, שהוא לו כמין שר-צבא הבא לכבוש מבצרה של אומה. רוּבי ידיעותיו באות לו למורה מן “הצבי”, שרבּוֹ מוציא לאור מדי שבוע בירוּשלים.

אך זו רעה חולה שאין העתון מגיע לעקרוֹן אלא אחר זמן. פעמים אין העתון יוצא כלל, כי עורכו ידוע-חוֹלי, ואין עוזר על ידו מלבד אשתו, שאין כמוֹתה בנשים. וכשהעוֹרך בקו הבריאות, ברוך השם, עוד עליו לבקש שהמדפיס לא יחלה. וכבר אירע לא אחת שמסדר-האותיות נחלה בעיניו ואי אפשר היה לו לבן-יהודה להוציא את העתון עד אם הבריא. וכשהעורך בריא והמדפיס בריא, עוד צריך לחוש לאנשי ירושלים החשוכים שלא יחרשו רעה על העתון ולא ישׂימו מכשול לפני עורכו; שאין קץ למזימותיהם והם מתנכלים לו תמיד, פעם יכו אותו במסתרים ופעם ירבו להדפיס כרוזים של כוללים וברכות לשנה טובה, בשביל שיהיו בתי-הדפוס עסוקים ולא יוּכלוּ להדפיס את “הצבי”. ואף כשהעתון מצליח לצאת לאור עולם עוד עוברים ימים רבים עד שמזדמנת עגלה שתביא את הגליון לעקרון. על כן אין כשמחת המורה כשהוא מזדמן לירושלים, והוא הולך ישר לביתו של העורך בנחלת-שבעה ומקבל את הגליון מידיו. ואם אין העורך אותה שעה בביתו, והעתון עדיין לא יצא, הוא יורד לעיר בין החומות ובא במרתף דפוסו של ר’ יצחק הירשנזוֹן; שם הוא מוצא את בן-יהודה שקוע על עלי-הגהה והוא יושב אצלו, בעיגול הקטן של אור המנורה, ומשתף עצמו במלאכה; מקפל גליונות של נייר או מדביק בשקידה בוּלי-מסים שגזרה עליהם מלכות, גליון גליון ובוּלו – חרמש הסהר וכוכב קבוע בטבורו, סמל מלכות תוֹגֹרמה. עד אחר חצות הם יושבים על עבודת הקודש, וכשנדפסים הגליונות הראשונים נוטל בן-יהודה חפיסה גדולה תחת זרועו וקם לשוב הביתה. המורה לוקח את הפנס ומדליק בו את הנר, יוצא עם העורך מבית-הדפוס ומאיר לו דרכו בסימטאות העקומות, מזהיר אותו על כל סתר מדרגה, והוא מאזין לדבריו על תחיית הלשון ועל כבשוֹנה של אומה.

וכשזוכה המורה לקבּל בעקרוֹן עתוֹן חדש שלא עבר עליו שבוּע, הוא מביאוֹ עמוֹ לגדרה, מחזיקוֹ בזהירוּת כתינוק בן-יומו ויוצא עם מגידוב לקרוא בו מחוּץ למחנה; הוּא יושב על הגוֹרן, פּוֹרשׂ את הגליוֹן הקטן על בּרכּיו, משפּיל עליו ראשו וזן את עיניו באותיות. אחר כך הוא אומר למגידוב בלא שיגבּיה עיניו, כאילוּ קרא את דבריו בעתון:

– אתם עובדים באֵת ובמחרשה להחיוֹת גוּפוֹ של ישׂראל, ואנחנוּ עמלים בלשוננוּ להחיוֹת נפשוֹ של ישׂראל. אוּמוֹת העולם יש להן כלי-תותח וסוּסים ורכב-מלחמה והם כּוֹבשים כּכל שידם מגעת; ואוּלם אנחנוּ אין לנוּ אלא מעדר זה ביד והלשון העברית שבּפינו, ורק הם יכולים להשיב לנוּ את ארצנוּ; אם לא שכחנוּ את האדמה הזאת אחר שגָלינוּ ממנה לפני כאַלפּים שנה, הלשוֹן שלא מָשה מספרינוּ אפילוּ יום אחד – לא כל שכן…

שעה ארוּכּה אין מגידוב רוצה לטרדוֹ מן ההזיה ששקע בה והוּא מבּיט בו בחיבּה גלוּיה, ואחר הוא שואל:

– ומה חדש בא היום בן-יהוּדה להוֹדיענוּ?

– חדש, אַה? הכּל חדש. ב“הצבי” הכּל חדש ומענין, שלא כמו ב“חבצלת”, שאינה שוה אפילוּ הנייר שלה… כמה חדשות כאן… קודם כל אותו מעשה נורא בנסיך רוּדוֹלף, יורש-הכּסא לבית הַבּסבּוּרג, שנמצא מת בארמון-החורף שלו אצל וינה הבּירה, ואהוּבתוֹ היפה עמוֹ, מתה אף היא; כל העולם רוֹגש, ואפילו ירוּשלים עיר-הקודש הוֹמה וּמהמה וערכה לו מספּד בבית-הכּנסת של בתי-מחסה; ואין יודע מי יֵשב על כסאוֹ של פרנץ יוסף קיסר…

ושוב הוא משקיע ראשו בגליוֹן ומסַפּר בהתלהבוּת:

– ומעשה השמיטה אין לו סוף, הכּל מלהגים, הכּל מרחשים, זה בכֹה וזה בכֹה, ואין יודע עם מי הצדק… – אך הנה חידוּשי הלשון של בן-יהוּדה! אין כמוֹתם נחמדים, ממש כדבש למתוק…

חידוּשי הלשון יקרים על המורה מכל חדשות העולם. הוא עצמו שקוּד בלילות על ספרים עתיקים, מחטט במדרשים ובקבצי אגדה ודוֹלה מהם מלים שנשתכּחוּ מלב והוא מבקש להעלותן על שפתים; אך אין הוא סומך על עצמו ואינו מוציא דבר מפּיו עד אם כתבוֹ לבן-יהוּדה בירוּשלים וקיבּל עליו הסכּמתוֹ; ומשקיבּלה הוּא מרבּיץ את חידוּשיו בבית-מדרשו ואף מביאם לכל מקם שהוּא הולך שם, ונזהר שלא להוציא מפּיו מלה זרה, עד שפּעמים אין הבּריוֹת יודעות מה הוא סח. וכשגוֹערים בו שידבּר כאחד האדם ולא יהא מַתמיה, הוא מתרעם עליהם ומשיב:

– מה לכם צוחקים? עד היום ידעתם רק יסוּרי גאוּלה, עתה תראוּ שקשים חבלי לשון אפילוּ מחבלי משיח… צחקוּ, צחקוּ… לא איכפּת לי כלוּם, אף בן-יהוּדה עצמו היה עושה כך וצחקוּ לו; כשנולד בן-ציוֹן בכוֹרוֹ ודיבּר עמוֹ האָב עברית, אמרוּ החכמים שיהא אילם אין-לשון; אך הוּא לא ביטל רצונו מפּני צחוקם, וכשהגיעה עונה שכּבר התינוקות מדבּרים עוד היה הילד מחריש כמו בּוּל-עץ, ואביו לא נתיאש… עתה, ברוּך השם, שמעתי אומרים שכבר התחיל מדבּר, ואיזו לשון אתם סבוּרים? לשון עברית ממש, לשון עברית ממש! ואני עדיין לא זכיתי לשמוע, עדיין לא זכיתי. אולם בחול המועד של פּסח אלך לירוּשלים, בכוונה אלך לשמוע דיבּוּר עברי יוצא מפּיו המתוק…

דברי המורה העברי מחממים לבו של מגידוב ומבדרים את עצבוּתוֹ; ואף שהוא צוחק לו הוא אוהב להקשיב לדבריו ופעמים הוא לומד מפּיו פּרשה בתנ"ך וטוֹרח לחזור לפניו על פּירוּש הפּסוּקים בלשונם. המורה נהנה מאד ואינו חוֹסך מעצמו כל עמל להציל מפּיו של מגידוב דיבּוּר עברי חי בהברה הנכונה, ואפילוּ יהא מגוּמגם. וכשהלשון העברית מַתשת כוחם של שניהם מַקריב מגידוב את קלחתו בשמחה, והם יושבים ואוכלים פּתם בחשק גדול.

וביום מימי הקיץ החמים, שאפילו גבעות גדרה אין רוּח הים נושבת בהן, בא ר’ יחזקאל שוחט לקנות לו שביתה בכפר. ראה ר’ יחיאל מיכל שלא תהא לשון-הרע עקוּרה מפּיוֹת קנאים חשוּכים ופתאים מאמינים לכל דבר, עד אם ימצא לו עדוּת נאמנה לצדקתם של בני גדרה. יגע ומצא ירא-שמים מדקדק במצווֹת, שוחט ובוֹדק ועובר לפני התיבה ומסדר קידוּשין, שיהא יושב בכפיפה אחת עם אנשי גדרה ומשמש לו בה כמין קונסוּל בעסקי אמוּנה ודת, ויפסיק הלעז שמלעיזים על קהילת קודש בארץ-הקודש.

בימי השרב הגדולים בא ר’ יחזקאל שוחט לגדרה, כשחמה משפּיעה על הארץ ואין הבּריוֹת יכולות לקבּל רוב טובה; היה הזקן מוחה פּניו מזיעה, מגבּיה מבטוֹ לשמים המפיקים חוֹם כּכבשן לוֹהט ומבּיט באנשי הכּפר בחשש, כאילוּ נקלע לסיעת ליסטים שאין אלוֹהים בלבּם וכל מעשיהם רק להכעיס; ואותם דברים עצמם, שהוא נשלח לכאן להכחישם, מביאים מורא בלבּוֹ ומהלכים עליו אימה.

תחילה התכּנס בחדר הצר שאצל צריף שנקבע לבית-כּנסת, ואשתו הזקנה מבשלת בקרן-זוית את תבשיליה ומגישה לו תה לרווֹת גוֹדל צמאונוֹ; והוא משקיע ראשו בספר ואינו מציץ החוּצה, ספק מפּני חמה ספק שלא לראות את פּני הציבּוּר, שהוּא נקרא להיות להם שליח; והיה זוּג הזקנים יושב ספוּן בפינתו וסוקר זה את זה בעינים תוֹהוֹת ומפוּחדוֹת.

אוּלם כשעברוּ ימי החום ורוּח צחה ומשיבה נפש באה מן הים, וימי התהיה הראשונים חלפוּ, התחיל אף ר’ יחזקאל שוחט יוצא מפּינת המחבוֹא ומציץ החוּצה. תחילה היה רק נוטל את שׂק הטלית הגדול תחת זרועו ויוצא עמו מפתח צריפו ונכנס לפתח בית-הכּנסת ומתלבּט שם ברוב בּדידוּת, סוקר את קירות-העץ החשׂוּפים, שגשמים מרטיבים אותם בחורף וחמה מיבּשתם בקיץ; הוא ניגש לתיבת-הנפט המשמשת ארון-הקודש ומתפּלל שעה ארוּכּה. ואולם כעבור ימים אחדים, כשכּבדה עליו בּדידוּתוֹ, התחיל יוצא מתחוּם ביתו ובית-הכּנסת והיה מתחקה על מעשׂי האנשים. לאט לאט היה מתרגל לפרצוּפיהם, שנראוּ לו תחילה כפרצוּפי גוֹיים; והוּא רואה אותם בעבודתם, עדת אנשים חרוּצה, הרחוקים מעיר וּמְתים, בּוֹדדים במוֹעדם, אמיצים וקשי-עורף, וכל תאותם להוֹציא לחם מן הארץ הזאת, כמצוַת השם; וכשנתערב בהם, ראה שגם לבּם לב יהוּדי ויש בהם ריח חכמה, ומהם אף מקפּידים במצווֹת וּמעיינים בספרי יראים, ככל שכוחו של עובד-אדמה מגיע; וכשראה אותם בכך, חלפה מבוּכתו ובטלוּ ספיקותיו, ולבּוֹ נתמלא אהבה עזה לאותם בחוּרים שחירפוּ נפשם על כבוד ישראל ובאוּ לארץ-הקודש לעבוד אדמתה בזיעת אפּים, ושוּם מחיר לא יִיקר בעיניהם להשיב את שבוּת העם…

וּכשכּבדה עליו הישיבה בצריף היה יוצא ביום ומתלווה לאַחד הבּחוּרים, משׂוֹחח בעסקי אמוּנה וישוּב ארץ-ישׂראל ועושה עמו במלאכה, מנכּש עשׂבים רעים מן הכּרם, או מוֹשח ריתמת הסוּס בשמן המריחה, חוזר הביתה עיף ויגע, אך לבּוֹ שמח. גוֹערת בו אשתו שהוא משׂרך דרכּוֹ בשׂדות ושואלת אותו בתמיהה, האם שכח בשביל מה בא לכאן, הכאחד האיכּרים יהיה, חלילה? אך הוּא מחייך לפני עצמו ומשיב לה באבק של תרעוֹמת:

–אי, זוּגתי, אין לך תפיסה בדברים האלה, במחילה מכבודך… מרחוק לא יכולתי לשוות בנפשי מה עבודה זו להם, להם אמרתי ולא לנו… עכשיו אוֹמַר לך, לא אני צריך ללמד אותם מצווֹת אלא הם ילַמדוּ אותי… יהי השם עמם והבּרכה בכל מעשׂי ידיהם… אמרוּ חכמינוּ זכרונם לברכה, גדול הנהנה מיגיעוֹ יותר מירא שמים, כך אמרוּ… אך מי אמר שאינם יראי שמים, חס ושלום?… דור דור ויראיו…

ובלילות הוא מהלך בחוץ, מבּיט בכוכבי שמים הגבוהים ובצללים הכּחוּלים המתמשכים מן הגבעוֹת; פּעמים פּוֹגש בשומר שרוֹבה על שכמוֹ והוּא מהלך עמוֹ בדוּמיה שעה ארוּכּה, ולאחר שהוא נלאָה מן ההקפות הוא חוזר בלב עמוּס הביתה אחוּז הרהוּרים כּבדים ועולה על יצוּעוֹ ושוכב הוֹזה.

אוּלם ברית כּרת ר’ יחזקאל עם המקום אותו לילה, כּשהתנכּלוּ צרים לגדרה והוא ביקש למסור כל נפשו על קדוּשת הארץ והישוּב. היה לילה אפל, הירח עדיין לא התחיל עולה בשמים ובני גדרה כבר מכונסים איש איש במדורו, ופתאום נשמעוּ יריות מאצל הכּפר הערבי. קול היריות הגדול פּילח את האויר והרעיד את הלבבות באימה. מיד יצאוּ כוּלם מפּתחי בתיהם, מזוּינים ברוֹבים המעטים ובקלשוֹנים וקתוֹת של כּלים ונקבּצוּ במקום ששם חָזקוּ היריות. השומרים כבר היוּ שם והשיבוּ ביריות מעטות, אך המתנכּלים לא נראוּ. והנה בא אליהם ר’ יחזקאל באפס נשימה, מתגבּר על האימה הגדולה שבאה בלבּוֹ וחונקת את גרונו והוא מצעק בשארית כוחו שהערבים באו מצד אחר, שודדים את התבוּאה בגוֹרן. עתה נתחוורה הערמה, שלא היו היריות אלא אחיזת-עינים וכל כוונתם של היורים להטעות את אנשי גדרה שיהיוּ כוּלם מתכּנסים במקום אחד והמתנפּלים יוּכלוּ לעשות מלאכתם במקום אחר. אולם השומר שהוּפקד על הגורן לא עזב את משמרתו וכשראה צללים עולים מן העמק התחיל מצעק בקול גדול ושמע ר’ יחזקאל את הקריאה, כי לא יצא עם המגינים, והלך אחר הקול ואחר הביא את שמוּעת השוֹד. עתה נשארו רק מעטים מעבר מזה ויתרם באו על נשקם אל הגורן, ששם מצאוּ את השומר נאבק עם מתנפּלים אחדים, בשעה שנשים וילדים טוֹמנים ערימות של תבוּאה בשׂקים ועוֹמסים השוֹד על גמלים וחמורים, שהמתינוּ בסמוּך לגוֹרן.

החימה שטפה את בני הכּפר; מעט הטוב שהצילוּ מאדמתם, עמל כפּים של שנה שלמה היה עתה לשוֹד ולמשיסה ואין מציל. בזעם גדול נפלוּ על השודדים והיו מכּים בהם בכל כוחם, עד שקמוּ הנשים והילדים ביללה, השליכוּ השוד מעל בהמתם וּברחוּ על נפשם, ואחריהם נתמלטוּ אף הגברים, מקללים ומחרפים את היהודים בחימה שפוּכה ונשבעים לרצחָם נפש ולמחות ישוּבם מעל פּני האדמה.

לא יצאה שעה ויריות הרבה נשמעו מכל עברי הכפר. עתה קשתה מאד הגנתם של בני הכּפר. הנשים נסתגרוּ בבתים ורק רחל, אחוֹת יוֹסי, היתה עם המגינים. הלילה היה עוד ארוך ואין קומץ הכּדוּרים מספּיק לשעות הרבה, והיוּ חסים על כל כדוּר, שיהא משמש להם להפחיד את המתנפּלים, ואילו להתקפה של ממש היו משתמשים באבני-קלע, שאף הן נמצאוּ להם בקושי, מפּני אפלת הלילה. והנה גחה דמוּתוֹ הדלה של ר’ יחזקאל והוא מרכּין עצמו עם כל יריה, בין שהיא באה מקנה המתנפּלים ובין שהיא באה מקנה המגינים, והוא גוחן אל הקרקע ומאסף חַלוּקי-אבנים, מגשש באפלה וממששן בידים רועדות, צוֹברן ערימה ומגישן לעומדים על משמרם; וכשהוא קרֵב למגינים הוא קורא להם בקול ניחר מעט מהתרגשוּת ומאימה, עומד על גביהם ומבקש לחזק לבּם:

– חרב לַה‘, חרב לַה’! הבּא להרגך השכּם להרגוֹ, אַל תחוּשוּ כלוּם! פּלשתים עליכם! אַל תיראוּ ואַל תיחַתו, קדשוּ שם ה’ אלוהי ישראל, כי לו התשוּעה! חזקוּ ואמצוּ, אדמת קודש היא, כּרם ד’ צבאוֹת, וחס ושלום שיעשׂוּ בה חוּרבּן וכלָיה…

רק שעה ארוּכה אחר חצות, כשעלה ירח בשמים ופיזר את האפלה, נדַמו הקולות; המשמרות לא עזבו מקומן עד עלוֹת השחר, אך דבר לא נפל עוד ואור של בוקר שליו עלה על שדות הכּפר, הניס צללי לילה ובידר את אימת הלב.

עדיין לא ישנוּ האנשים אפילו שינה גזוּלה אחר ליל האימה והנה הבהילו אותם חיילם תורכיים רוכבים שבאו עליהם עם מוּכתר הכּפר הערבי וזקניו. שמעו האנשים את המהוּמה הרבּה שבחצר, יצאוּ מהם אחדים לראות מה נעשׂה שם, הצבּיעו עליהם הערביים השכנים, שאלה היוּ היוֹרים עליהם בלילה ובוֹני הבּתים שלא ברשוּת. אנשי המקום התחילוּ מַרצים לחיילים טענותיהם, אך עד מהרה ראוּ שאין לקחת עמם דברים וצריך להשתדל במקום אחר. החיילים אחזוּ באנשים, אָסרוּ ידיהם לאחוֹריהם והוֹליכום לעזה, קשוּרים לסוּסיהם כמו בהמה.

אך הוּבהלוּ האסוּרים לדרכּם, עלוּ שלושה בחוּרים על סוּסים ונתפּזרוּ לכל עבר. יוסי פּנה ליפו, להודיע לר’ יחיאל מיכל מה שקרה, ובדרכו יזעיק עזרה מראשון-לציון, אפשר תתחדש ההתנפּלות בלילה; תשבּי רכב לעקרון, לבקש משם אנשים ונשק; ועל מגידוב, שנהירים לו שבילי ירוּשלים, הוּטלה שליחוּת קשה, שילך לפני הקונסוּל הרוּסי וישתדל לפניו לשחרר את האסוּרים לפני שיוּבאוּ לדין בערכּאוֹתיהם היגעות של התוּרכּים; כבר נלאוּ לבוא אל הפַּחוֹת במתן של סתר, שאין בו אלא רוַח לשעה; עתה נמנוּ וגמרוּ לפנות אל הקוֹנסוּל שבּצלוֹ הם חוֹסים ולתבוע ממנוּ עלבּוֹנם.

בודד היה רוכב ועולה לירושלים ושַלות הרים מלַווה אותו על דרכּוֹ; פּעמים שמשון סוּסו מקיש פּרסה קשה והד השעטה הולך ושב מן ההרים. רק חניוֹת מעטות עשה לו, שיפוּש הסוּס ויקבּל בּלילוֹ, ומיד היה עולה וממשיך דרכּוֹ. כל מראות הלילה עודם חיים בו; צווחת המתנפּלים ולחש המגינים; אימת ישוּב קטן ובודד ברחבי השדות הזרים ועלילת הערמה של השכנים. הוא רואה על דרכו ראשי הרים קרחים, שדות ששממוּ וכרמים שחָרבוּ, והיה הולך והוֹגה בשיבת ציוֹן שבּימי עזרא ונחמיה, כמה דומים אותם ימים רחוקים לזמן הזה; מעט העם החוזר, קוֹמץ דל ומבוּטל, הבּוֹכה למראה הבּית העלוּב שבּנוּ, שזקניהם עודם זוכרים את הבית הראשון בכל תפארתוֹ… ועם-הארץ העומד מנגד ומבקש לרפּות הידים, והלילה להם משמר והיום מלאכה, באחת ידם עושה במלאכה ואחת מַחזקת השלח, הגם הם המעטים יהיו פּה לעם גדול, כמו בני הגוֹלה הראשונים, ויזכּוּ לראות אף הם בית גדול על תלוֹ, בנין כבוד ובנין של חירוּת?…

כשהגיע לירוּשלים פּנה מיד לבית הקוֹנסוּל, אך הזקיף שעמד בפתח הבית לא נתן לו להיכּנס. הוא הסבּיר לשומר שדבר דחוּף לו אל הקונסוּל, ועד שזה שקל בדעתו אם לתת לו כּניסה נכנס מגידוב בפסיעה בּוֹטחת ובא עד דלת המשׂרד. אך שם בא לקראתו המזכּיר ואמר לו שהקוֹנסוּל עסוּק, זה עתה הוא עומד לצאת מן המשׂרד ושוּב אין לו שהוּת לקבּל פּני איש. מגידוב ביקש להסבּיר לפני הפּקיד ששעתוֹ דחוּקה ואין הוּא יכול להמתין אפילוּ שעה אחת; אך המזכּיר נתן עליו קולו וקרא שאין כבוד הקונסוּל חייב להתאים עבודתו לכל דורשיו; מגידוב אף הוא פּתח בקול גדול, מבקש לסתוֹר את דבריו, אך תוך כדי דיבּוּר נפתחה הדלת ובפתח עמד הקונסוּל עצמו, תמה למהוּמה הרבּה.

שניהם הניחוּ דבריהם בלא גמירה ומגידוב הזדרז שלא להחמיץ שעת-הכּוֹשר, ניגש על הקונסוּל ואמר לו בקול נרגש כי דבר חשוּב לו אליו, פּיקוּח נפשם של נתיני רוּסיה, היושבים בּוֹדדים בין ערביים ורחוקים מישוּב מתוּקן; ואף שהוא מֵצר מאד כי בא שלא בשעה הכּשֵרה, הרי שאינו בן-חוֹרין לשוּב למקומו שלא שיודיע לכבוד הקונסוּל מכּל שקרה בישוּבם.

הקונסוּל הקשיב בתשוּמת-לב ללשונו הנמלצת של מגידוב ואחר תהיה קלה הזמין אותו לבוא עמו לחדרו, בלא שישגיח בעיניו הזועמות של המזכּיר, שהיה עומד בקרן החדר ואינו קרֵב מפני הכבוד. מגידוב נענה מיד להזמנתו של הקונסוּל, ישב מוּלוֹ על כסא וסיפּר לו כל המעשה לפרטיו וביקש שיבוא הקונסוּל בדברים עם הפּחה בירוּשלים, שזה יצווה מיד על הפּחה בעזה שלא יביא את נתיני רוּסיה לערכּאוֹת של תוּרכּיה, כי בנפשם הוּא.

הקונסוּל הודה לו למגידוב ואמר כי אכן השעה דוחקת וטוב שבא מיד והודיע לו סיפּוּר-המעשׂה; אם יגיע הדבר לידי משפּט שוב לא יוּכל לבוא לעזרתם. הוא שאל אם יש בדעתו של מגידוב לשוּב למקומו או הוא מבקש לשהוֹת כאן עד אם ראה איך יפּוֹל דבר. מגידוב השיב שהוא מבקש להמתין בירוּשלים, כי סוּסו צריך ממילא לפוש מיגיעת הדרך וכבר הלילה רד. הקונסוּל קיבּל דבריו ברצון ואמר לו שישוּב אליו למחר וישמע מה עלה בידו.

ברוּח קצרה ציפּה מגידוב לשעת הפּגישה והלילה במלון של נחלת-שבעה נתארך לו מאד. וכשבא בסוף לפני הקונסוּל קיבּלוֹ בזרועות פשוּטות; סיפּר לו בשמחה כי התערבוּתוֹ נשׂאָה פּרי; אין עוד צורך לפנות לקוֹנסטנטינוֹפּוֹל, שכּן פּחת ירוּשלים כבר פּקד על פּחת עזה שיוציא את כל האסוּרים לחפשי, ועד שיחזור מגידוב משליחוּתוֹ בודאי כבר ימצא את כוּלם בבית.

מגידוב עלץ לבּוֹ בקרבּוֹ, הודה לו לקוֹנסוּל בדברים נרגשים ובאותות של כבוד וחיבּה. כשכבר עמד ליטוֹל ממנוּ פּרידה סקר הקונסוּל את פּניו בתשוּמת-לב ואמר כמבקש להעלות זכרון רחוק:

– יודע אתה, איש צעיר, כל היום הייתי מהרהר וחושב, היכן ראיתי את פּניך… נדמה לי כאילו ראיתיך בחלום…

מגידוב צחק מרוב בדיחוּת-הדעת והשיב:

– לא בחלום, אדוני הקונסוּל, אלא בעגלה! אפשר זכוּר לכבודו כי פּעם אחת בחורף הבאתי צליינים רוּסיים מיפו לירוּשלים והייתי יושב בעגלה בשעת קבּלת-הפּנים…

הקונסוּל מחא כף אל כף וקרא בהתעוֹררוּת:

– אכן ידעתי שראיתיך פּעם, ובשוּם פּנים לא יכולתי לזכּוֹר היכן! אם כן אמוֹר נא לי, איש צעיר, אף שאתם אנשים נאוֹרים ולמדתם בבתי-ספר, איכּרים אתם לכל דקדוּקיהם? חוֹרשים וזורעים ואף עובדים בעגלות בשעת-כּוֹשר, כדרך כל האיכּרים?…

– כן, אדוני הקונסוּל, – השיב מגידוב בשמחת-לב – איכּרים אנחנו ככל האיכּרים, ובאנוּ לכאן להחיות את האדמה, שהיתה לפנים אדמת אבותינו וגָלינוּ ממנה ונתפּזרנוּ לכל רוּח…

– מוּפלא, מוּפלא… בימים אלה הלכתי לכפר ראשון-לציון – זה כמדוּמני שמו, לא כן? – וראיתי שם בשלומם של אנשי רוּסיה. ואתם לא הרחק משם מקומכם, אתה אומר? ראיתי באותו כפר דברים מופלאים… מעודי לא האמנתי שיהיוּ יהוּדים, עַם סוֹחרים מוּבהק, מוּכשרים להקים כפר בלב שממה; מאד שמחתי לראות, ואף כתבתי לממשלתנוּ על התנוּעה הזאת שחוֹללוּ יהוּדי רוּסיה; כתבתי, כל דבר לפרטיו כתבתי…

כשהגיע מגידוב עם ערב למשכּנות גדרה היתה השמחה במעונם. האסוּרים כבר הוּתרוּ מאסוּריהם ושבוּ הביתה עם שקיעת חמה; ר’ יחיאל מיכל נשאר ללוּן בכפר, אחר שבא לכאן בהוּל לשמע השמוּעה הרעה; והאנשים שבאוּ לעזרתם אף הם עוד נשתהוּ כאן, צעירי ראשון-לציון ואיכּרי עקרון ועמם המורה של בית-מדרשם – כולם מסוּבּים ביחד, לפני שתתפּרד כל החבילה והאורחים ישוּבוּ למקומותיהם.

כשבא מגידוב לאותה מסיבה קיבּלוּהוּ הכּל בקול תרוּעה גדולה והיו הולכים ומשבּחים חכמתו ורוב חריצוּתו, שהוא רץ כצבי וגיבּוֹר כארי לעשות שליחוּתה של גדרה, עד שיצא לאור משפּטה, ועתה שוב יושבים בניה שבת אחים יחד. ומגידוב יושב אצל השוּלחן עיף מטוֹרח הדרך, מחייך במבוּכה וממַעט עצמו ואומר להם שאינו כדאי לכל השבח הזה, מן השמים סייעוּ אותו וצלחה דרכּוֹ.

עד שעה מאוּחרת היו משתעים ושרים שירים; פעם מלמדם פּינס ניגון עברי חדש ופעם מוציא המורה מעקרון זמר מנרתיקוֹ ומזמרוֹ לפני המסוּבּים, ואחר הוא מתנצח עם ר’ יחיאל מיכל בהלכוֹת לשון ותומך דבריו בראיוֹת מן הגליון האחרון של “הצבי”, שיצא לפני חודש ימים. עם שקם מגידוב מעם השוּלחן, ביקש מחילה מן המסוּבּים, ששוּב אינו יכול לשבת עמם מרוב יגיעה, ועזב את המסיבה באמצע.

כשיצא החוּצה פּגשה אותו רוּח בדידוּת; שלוה גדולה שרוּיה היתה מסביב, והוּא נשתהה שעה קטנה, מתמהמה לעלות על משכבו. פּתאום זכר נדר שנדר בהרי ירוּשלים, שאם תצליח שליחוּתוֹ ישוּב הביתה ויקרא בפרקי עזרא ונחמיה; הבּיט כה וכה ושׂם רגליו היגעות אל צריף בית-הכּנסת, שנר-תמיד היה מהבהב בו אצל ארון-הקודש; נכנס ומצא על תיבת-העץ ספר תנ"ך גדול-דפּים שהביא עמו ר’ יחזקאל מביתו, שוּליו פּגוּמים מרוב שימוּש. ניגש אל הילַת-האור הקטנה, שבאה מנר-התמיד, פּתח את הספר ושיקע ראשוֹ בדפּיו. כך היה יושב וקורא שעה ארוּכּה, עד ששמע קולות הוֹמים והוא חש זרוע מחבּקת את ערפּוֹ. מבוֹהל מעט, כאילו נתפּס בדבר-עבירה, החזיר ראשו וראה מאחורי גבּוֹ את ר’ יחיאל מיכל, עומד ומחבּקו בצחוק משובה, וּדמוּתוֹ המצוּמקת של ר’ יחזקאל שוחט נשקפת בפּתח האפל ופניו מוּארים באוֹרוֹ החלש של הנר.

– כך, כך, הבּן יקיר לי, – אמר ר’ יחיאל מיכל ופניו נוֹהרים – מכבר אמרתי שאתם צדיקים נסתרים, מיני ל"ו כביכול… אך אתם, לשוא תרשיעוּ עצמכם מענוָה יתירה, ואפילו תהיוּ מצעקים שאינכם מאמינים – לא אקבּל! ידעתי תמיד כי באמוּנתכם אתם חיים, מאמינים בני מאמינים, ואין אתם צריכים שיהא קולכם הולך – מעשיכם מודיעים אתכם, ואין פּיכם ולבּכם שוים… אך אני ראיתי שלבּכם לב יהוּדים גמוּרים, אלא שאין הפּה מגלה את הלב…

מבוּיש סגר מגידוב את ספר התנ"ך וביקש לקוּם; ור’ יחיאל מיכל היה מביט בר’ יחזקאל, כאילוּ ביקש ממנו סעד לדבריו; אך ר’ יחזקאל היה עומד מחריש בפתח בית-הכנסת האפל ורק קמטי פּניו משיבים אור מוּפלא.

הימים הולכים בעצלתים, אין עקת הבּדידוּת סרה מעם מגידוב והיא שומרת צעדיו כמו צל. אף שהיה חוזר מן השדות יגע, ועוד עשה מלאכה רבּה בחצר, לא יכול לעלות על דרגשוֹ מרוב בדידוּת. עד שעה מאוּחרת היה יושב בסוּכּוֹת ובאוֹהלים, מדבּר עם חברים על חריש בשוָרים של קטרה, כי אין הסוּסים מספּיקים לעשות מלאכתם בדחק העונה, או מזכּיר את השומרים הישמעאלים, שהם בבחינת גַנב סייג לגניבה; וכשמתחילה אשת החבר מצעת את המיטוֹת למשכּב הוא ממהר לקוּם ועוֹזב את הבית בעוד ברכת-שלום בפיו, והולך לבקש לו בשומר הלילה רע לבדידוּת נפשו. וכשסופו עולה על יצוּעוֹ עודו שוקע שעה ארוּכּה בהזיה רחוקה, ודממה עצוּבה אוֹפפת את לבּוֹ באימה.

ערב אחד, כבר כבוּ האורות הצנוּעים, ולילה חשאי עטף את הבתים, ישב מגידוב בפתח צריף-העץ, ואף שכּל גוּפוֹ ערג על המנוּחה לא יכול לעבור את מפתן הבית מעוֹצר עגמה שהיתה נושבת מכּתליו. אז גחה מן האפלה דמוּתה של רחל ובקול כּבוּש משלוַת הלילה בירכה אותו לשלום וישבה אצלו מַחשה. שמח שנמצאה נפש שתמתיק לו מצוקתו, ביקש מגידוב לומר לה דבר של חיבּה, אך המלה הטובה לא נמצאה לו, כאילו חָרבה מחשבתו, ורק הלב חש בנחמה הרבּה שבקרבת האשה הצעירה, האמיצה, שאינה יודעת מורך. וכשארכה השתיקה שמע דבריה הכּבוּשים שהיא לוחשת לתוך הלילה:

– יחיד אתה כאן; היש לך מה, שאתה יושב כאן יחיד בלילה?

ננער; עתה מצא את המלים שביקש לומר תחילה ולא נמצאוּ לו, והוא מיהר לאָמרן שלא יתמלטוּ ממנוּ:

– לא טוב היות האדם לבדו…

רחל הרתיעה ממקומה נבוכה, והוא ביקש לתקן את דבריו שנעקרוּ מנפשו שלא ברצונו, וכדי לכסות על המבוּכה שלו הוא מדבּר דברים הרבה שבתחילה לא חשב לאָמרם:

– מכַוון אני לומר… מכּל שידעתי בימי חיי בארץ הזאת לא היה בהם דבר קשה מן הבּדידוּת… רעב ומצוּקה ודחקוּת, כל אלה מצאתי להם תקנה, אך הבדידוּת, בדידוּת הלב, מקעקעת את הנפש, ושוּב אין לה רפאוּת… בבתים שלנוּ, לפנים, היוּ לנוּ אבות ואמות ואחים וקרובים, אוהבים ואהוּבות, ואפילו משרתים נאמנים היו לנו, ולא ידע אדם בדידוּת מה היא… אולם כאן, כאן כשאתה מבּיט סביבך ורואה עצמך יחידי בשדות האלה, רחוק מישוּב מתוּקן, בוֹדד כאגוּדל, ואתה מקשיב בלילה לדממה הגדולה – קשה הבּדידוּת לאדם כמו ספּחת והיא נוסכת רעלה בנפש טיפּין טיפּין…

סיים בלאט, כאילו המשיך עוד דבריו בלבו; רחל ישבה מחרישה; וכשלא הוסיף לדבּר אמרה בקול עמוק:

– לַכּל יש מרפּא, ואף לבדידוּת הלב. הן כוּלנוּ יושבים כאן יחד וגורל אחד לכוּלנוּ…

ניעוֹר, כאילו שמע דברים התובעים ממנוּ תשוּבה, ואמר:

– צריך אני לגלות לפניך, חייב אני לגלות לפניך, חובת הלב היא – אני, אני אהבתי אשה אחרת, מאד אהבתי… והיא אף היא, נדמה לי, אהבה אותי, מאד אהבה אותי, אולם – היא היתה לאיש אחר…

הדממה היתה שרוּיה ביניהם עת רבּה. קולות לילה רחוקים היו באים כמו בעד מסך של דממה ומסיחים את השלוה הגדולה; כוכבי מרוֹם היו רומזים ומעמעמים מגבוה, אך אוֹרם לא הספּיק לבדר את האפלה. פּתאום חש מגידוב זרועותיה של רחל נכרכות לו על צוארו וכפּוֹת ידיה חמוֹת.

בערב שבּת הקדים השומר ועבר במחנה, תקע בשופר והריע וקרא את אנשי הכּפר לבוא משדוֹתיהם; ר’ יחיאל מיכל נקרא מבעוד בוקר לבוא מיפו לקחת חבל בשמחה, וכבר הוא מפסיע בין הסוּכּוֹת ומחכה ליושביהן. ר’ יחזקאל אף הוא נמצא בחוּץ, מדדה ומפזז וטוֹרח לתקן ארבעה כלונסאות וּפוֹרס עליהם מַפּה; ובעוד החמה בשיפוּלי רקיע הוא מקים החוּפּה אצל צריף בית-הכּנסת ומכין עצמו לקדש את הזוּג הצעיר.

כל אותו בוקר טרח מגידוב בשׂדה כבכל ימי המעשה, וכששב מעבודתו נכנס לבית חברוֹ, כי חָזקה עליו בקשת כלתוֹ שלא יבוא בחדרו לפני החוּפּה, החליף אצלו בגדיו ויצא ובא אצל צריף בית-הכּנסת. ואילו רחל היתה טורחת כל אותו יום בידיה העסקניות; העבירה חפציה מבית יוסי אחיה לחדרו של מגידוב; ארגז-עץ אדום, ראשי-תיבות של שמה קבוּעים בו בראשי מסמרים, צירפה לאַמתחת שלו; וילאות צחורים תלתה על חלון חדרם, שסיידה קירותיו סיד כחוֹל ומשחה רצפתו חומר נקי; על ארגז-העץ פּרסה מַפּה של משבּצוֹת אדוּמות והניחה עליה לחם ומלח לברכה.

וכשיצאוּ מגידוב ורחל מחוּפּתם ובאו לביתם ראה החתן את חדרו ואור חדש מתמשך ממנוּ, צללי בדידוּתו נסוּ ועגמתו נמוגה; עמד תחתיו שעה רבּה, משתאה לכל מראה עיניו, עבר בחשאי את המפתן ואחריו האשה שאירשׂ לו…

פרק שמוֹנה-עשׂר: חצוֹת

כשנסתלקוּ זהרי הסתיו והאויר הרך נטרף ברוּחות קרים, ועננים באוּ דחוּפים מן היום ונתקשרוּ בשמים – כבר עמדוּ בתיהם של בני גדרה על תלם. אמנם, מראה עיניהם היה רחוק מהלָך-נפשם, ולא ישוּב כזה ראוּ בחלוֹמם, ואף על פּי כן היה זה ישוּב כל-שהוּא. יתד נאמנה שתקעוּ בהר-הפּרא, וכל רוּח לא תעקרנה. סוף סוף פתחוּ מעוֹתיהם לבּה של הרָשוּת וּזכוּתוֹ של בעל-הקרקעות הראשון חזרה ונתאשרה, ונתכּשרוּ הבתים שבּנוּ תחילה שלא ברשוּת, ועליהם עוד הוסיפוּ בתים חדשים, בהיתר ולא באיסוּר; ואף אוּרווֹת בנוּ להם, אחת נוגעת בקיר חברתה, וכולן כאחת הן לכפר אֵזוֹר-מגן מפּני כל צר ואוֹיב.

חצי תריסר בתים, מקצתם אבן ומקצתם עץ, סימנוּ בדילוּגים רחוב אחד על גבי ההר; בטבּוּרוֹ עמד צריף-העץ המשמש בית-כּנסת, ועל קיר בית-הכנסת נשען חדרם הצר של ר’ יחזקאל שוחט וזוּגתו; ובחצרות הבתים הפּרוּצוֹת, שאין להן עדיין גדרות, עומדים כלי-העבודה, מחרשות ומשׂדדות ומעדרים וקלשוֹנים; אצל הקפדנים נתוּנים הכּלים תחת סככה של עץ, ואצל יתרם הם מצוּיים בכל מקום, נשענים בקרן הבית ופזוּרים על פּני החצר. בבתים אחדים דבוּקוֹת בקיר תיבות-פּח עשוּיוֹת שוֹבך ליוֹנים, וכנפים צחוֹרוֹת מתלבּטוֹת שם כל היום בהמוּלה רבּה.

הצריף המשוּתף, שהיה להם בנין-אב, נתבּטל עתה כוּלו ואנשיו ישבוּ בבתיהם זוּגות זוּגות; ואלה שעדיין לא בנוּ להם ביתם ישבוּ צפוּפים בבתי חבריהם, מחכים עד שירחיב גבוּלם. ואוּרוָתם הראשונה, זו השקוּעה באדמה, אף היא בטלה ועברה מן הכּפר וכל סוּס היה עומד עתה לבדו על אבוּס בעליו.

ורק התנוּר בשיפולי הר, שבנאוֹ אברם פלח בימים ראשונים, עודו משבּיר לחמוֹ לכל הישוּב; עם השכּמת בוקר לָשה בעלת-הבּית את בּצקה ועורכת הכּכּרות על קרש, ואחר נוטל בעלה עגלה וטוען עליה קרש המערכת ויורד אל התנוּר שאשתו כבר טורחת בו ושומרת שלא יחסיר חוּמוֹ, מגדילה אשוֹ בקוצים וּבברקנים ובשיירי שרשים; עומדת בעינים זולגות בעמוד העשן העולה ומחכה לעבודת הלחם. כוּלם עוסקים במלאכה זו ואפילוּ אשתו הענוגה של מרדכי ענוותן, שכבר היא חיה עם בעלה תחת קורת גג אחד, אינה מוַתרת על יום הלחם, שבואו בעסק גדול; מעלות השחר כבר רוחש הבית כוּלו ממעשה התנוּר, ואין ההמוּלה שוככת עד אם שבה לפנות ערב העגלה עמוּסה לחם, עולה לאטה במעלה ההר וריח הכּכּרוֹת השחוּמוֹת הולך ועולה לפניה.

ואף השדות והכּרמים התחילו נותנים פּרים, אדמת המזרע מַשבּיחה, והגפן פּוֹרה וביכּוּרי אשכלוֹתיה כבר מלאים עסיס מתוק, ובעליהם רואים מעט שׂכר לעמלם. פּסקה גם מצוּקת המים, אחר שנתיסרוּ בחוֹרב ימים רבּים; הבּרוֹן, שתחילה הסיר מהם פּניו, ראה אותם במצוּקתם וּבא עתה להושיעם, ובעזרתו כּרוּ באר בתחתית ההר ועלו בה מים רבּים.

ואוּלם דוקא בשעה שהתחיל עמלם לשׂאת פּריוֹ הראשון ירדה מצוּקת מה על נפשם של בני גדרה ולא ידעוּ פּשרה. שׂברוֹ של החלום היה קשה-לב והביא מורך בנפשם. נדמה, הרוּח שהיתה בגלגליהם כאילו פּסקה עתה לנשוב והם נותרו במקומם בּוֹדדים וחדלי-ישע. הקולות והבּרקים שהעלוּ אותם בסוּפה קמוּ פּתאום לדממה, וקפּאון ירד על הסיעה הקטנה. בּדידוּת לָפתה את קומץ הבתים וסגרה עליהם במרחבי שדות. בראשית, בעודם יושבים בשיפוּלי הר, צפוּפים בצריף-העץ, היה להט שבלבּם מצייר להם מעשיהם שׂגיאים; עכשיו, שהחיים נתנוּ להם שאלתם, נתמעט להם פּעלם והיו נוֹשׂאים עיניהם בתמיהה: מי הם פּה ומה להם פּה? סיעה דלה של אנשים, היושבים על ראש ההר בקומץ בתים דלים, רחוקים מקרוֹב ומוֹדע, ובלילה בוכים על סביבם שוּעלים במרחבי שׂדוֹת וּבכים מעלה בלב טינה וגעגוּעים עזים.

ויום מימים, כשמצאו כאילוּ החיים חשׂפוּ אותם מחזון ותקוה, התחילוּ משקיעים עצמם בעבודת המשק, עמלים בשדות ובכרמים ומחרפים נפשם על פּת לחם; פּניהם מעלים קמטים כאדמה חרוּשה והדאגה לנה בעיניהם, והם רואים עמידתם הדלה ומַחשים.

בין גשם לגשם רכב מגידוב לראשון-לציון, עטוּף מעיל-המוּכין שלקח אצל השומר, כי הבטיח לו שיבוא עם ערב הביתה וישיב לו לבוּשו עד אם תגיע שעתו לשמור. טוב ששמע בקולה של רחל רעיתו ונעתר להפצרותיה והתלבּש בבגד החם; אם כי בשעה שיצא מביתו דומה היה כאילו נתבהרו שמים והגשם פסק; אך הנה שוב באה מן הים חשרת עבים וכיסתה את עין השמים; העננים השפילו לארץ והיו מתמשכים על פני האדמה כעשן מארוּבּה פגומה, ואף הערפילים באו מן ההרים ופשטו בשדות; נצטמצם האופק ולקה האור וקשה היה לראות את הדרך מרחק פרסה אחת; גשם טורד, דק כגריסים, שוב התחיל יורד בלא הפוגות ושבילי מים נובעים על דרך וגורפים צרורות חול ואבנים.

כשהגיע לפרשת הדרכים של ראשון-לציון ועקרון ראה מבעד לערפל הלח צורת עגלה וסוס המושך את המשא ביגיעה רבה. שמח לפגוש נפש חיה בבדידות הדרך, דירבּן את שמשון שיעבור את התחום שבינו לבין העגלה, תמה מי נקרה לו על דרכו ביום סגריר. כשקרב לעגלה בירך את הנוסע בקול רם, שיהא נשמע בגשם, ומיד הגיעה לאזניו ברכת תשובה. מגידוב לא הכיר את קולו של האיש, שישב יחידי בעגלה העמוסה הבאה מראשון-לציון, חגוּר שק על ראשו מפני הגשם, מאיץ בסוסו ומזרזו למשוך בדרך. כשהגיעו לזה לזה עצר האיש עגלתו, נתן את מבטו ברוכב ואמר בנעימת שמחה:

– ראו נא, ראו, מי זה בא לקראתי מגדרה – הרי זה מגידוב!

אף עתה לא הכיר מגידוב את האיש. אך זה לא חיכה לתשובה וגילה מעל ראשו את השק, שעשהו כמין כובע ששוליו יורדים על כתפיו. עתה קרא מגידוב בתמיהה רבה:

– אַה, פיינברג, הלא מר יוסף פיינברג?…

פיינברג גיחך במבוכה ומגידוב ביקש לכסות על תמיהתו בדברים של מה בכך. ואמנם, נשתנו פניו של פיינברג תכלית שינוי. מאז המחלוקת בראשון-לציון לא נזדמן לו למגידוב להיפגש עמו, ועתה שפגשוֹ בדרך שוב לא היה זה אותו איש שזקנוֹ מטופח ובגדיו נאים וכובעו קשוּי; עתה היה לפניו איש מזדקן, שזקנו יורד לו בקווּצות פרועות וחוטי-כסף שזורים בו לרוב, פניו מיוגעים וברק עיניו עצוב, והשק שהיה לו מגן מפני הגשם שיוה לו דמות עלובה של איש שנמחקה צורתו.

הגשם התחיל עתה יורד טיפות גדולות, בזעף וברוח סופה. פיינברג שוב כיסה ראשו בשׂק, שיפשף כפות ידיו מפני הקור ואמר:

– כך, כך, מגידוב, עתה, כיון שנזדמַנו יחד, לא אניח לך עד אם נשוחח שיחת רעים… בוא, יקיר, נפרושׂ לנו כאן שקים תחת העגלה ונמתין עד יעבור גשם.

מגידוב אסר את סוסו מאחורי העגלה, שלא יתגודד עם סוסו של פיינברג, כיסה גבו שק והגיש לפניו מעט מספוא שלקח עמו בשׂקַיִם; תוך כדי כך שטח פיינברג שקים יבשים מתחת לעגלה ומגידוב ישב עמו לארץ; אף את כתפיהם כיסו שקים עבים, וכך היו יושבים ומגחכים זה אל זה במבוכת לבם.

– כך יהא טוב, – אמר פיינברג – עכשיו נוכל לשבת כאן לבטח בלא שנחשוש לגשם, ועם ידיד ותיק כמוך לא תארך השעה…

אחר שתיקה קצרה פתח פיינברג והתחיל מספר עם מגידוב, כאילו רצה להסביר לו כל מוֹצאוֹתיו מאז הלך מראשון-לציון. תחילה, כשקנה את בית-הבד בלוד, היה עוסק במלאכתו והכל הלך למישרים; היה כונס זיתים אחר המָסיק, טוען אותם על גבי הקורות ואחר טוחנם בריחַים וכובשם ומוציא מהם שמן זית זך. אולם עד מהרה נוכח לדעת שהמכונות ישנות ופגומות, והשמן שהן מוציאות אין בו כדי לפרנס בית יהודי בין ישמעאלים; החובות קיעקעו את כל הבנין ולא נשאר לו משלו אלא סוס זה והעגלה, והוא מוביל בה משאות מהכא להתם בשביל להחזיק את ביתו.

הוא היה מספר בקול שליו, בלא טינה בלב, כאילו דיבּר בּאיש זר שאין לו נגיעה במעשיו. אולם פתאום נתעורר, הבל חם עלה מדבריו, ואמר:

– אולם לא זאת ביקשתי לומר לך… כך דרכו של עולם, אין יודע מה צפוי לו לאדם והיכן שמורה לו טובתו… אך דבר אחד אוֹכל בלבי ואיני יכול לשכּוח…

כאן הפסיק, כאילו היה חוכך בנפשו אם ראוי לו להמשיך דבריו, כפף עצמו אל מגידוב ואמר:

– הלילה לנתי בראשון-לציון בדרכי מיפו לעקרון, ומה אוֹמַר לך, כמו צל עובר הייתי במושבה, כמת נשכּחתי מלב… עברתי בחוצות והיה נדמה לי שהבריות לא ראוני, כאילו כבר לא הכירו את פנַי… והלא ראשון-לציון היא זאת, כברת ארץ שאני מצאתי אותה ואני יסדתי בה ישוב, ונתתי עליה נפשי, מיטב דמי וחלבּי… ועכשיו, עכשיו כשבאתי לשם… תחילה לא ידעתי כלל שאיכפת לי כל כך, אולם כשבאתי וראיתי את הבתים ואת הרחובות ואת הכרמים – חשבתי לבּי יתפקע בקרבי, כאילו בא האיזמל בבשרי…

מעוֹצר התרגשוּת הפסיק לדבּר; מגידוב צימצם עצמו ולא השיב כלום, חושש לצערו בדבריו; הגשם היה יורד עתה אפור ודק והאפלה נצטמצמה סביבם וסגרה עליהם בצינה לחה. מדפנות העגלה, שטפחו והצהיבו מרטיבות, היה הגשם יורד סילונים סילונים, ושני הנוסעים יושבים דחוקים זה אל זה, מחרישים.

אך הנה זע פיינברג, מבקש לגרש מלבו כל עצבות, נתאושש ואמר, תחילה בהיסוס, כאילו נתמשכו בו עוד הרהוריו, ואחר בקול בוטח:

– ואולי דרך עולם הוא, דרך עולם… האם חייב כל אחד לדעת, מה היתה לי כברת-ארץ זו ומה היא לי היום? איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ואני מתיגע על פת לחם ומבקש לי מקום שאניח בו ראשי, ויותר שאני מצטער על עצמי צר לי מאד לראות בעניה של אשה יקרה כבֶּרתה. כמה היא מצטערת, מוסרת נפשה על הבית ועל הילדים, ומה קשה לראות בצערם של תינוקות קטנים טהורים, שאינם יודעים כלום ורק עיניהם עצובות כל כך…

עתה היה קולו נוּגה ושליו, כאילו בא מעבר למחיצה של צער:

– אולם… אולם כשאדם מתגבר על הקליפה הגסה, העכורה, כשהוא שוכח מעט את טובתו, הוא רואה שיש תכלית ליסורים… ואף אנחנו אולי לא בכדִי נתיגענו ושׂבענו יסורים, והחרבנו ביתנו שבּנינו ברוב קרבּן… הנה בּרתה שלי עצמה מזכירה לי לפעמים בשעה קשה, כשאני רוצה לקעקע הכל ואין לי עוד כוח לסבול, היא באה ואומרת לי, טוב עשינו שהלכנו בלא אומר ובלא דברים, כי מי אנחנו? – רק בית-אבות אחד, נפשות מעטות, ואילו הם, ציבור שלם, ראשיתו של ישוב גדול… ואולי הדין עמה… הנה הברון לא הסתיר מהם פניו ועוד הרחיב גבולנו הרבה; ואפילו אותו איש אוֹסוֹבצקי, שמעתי שהוא עומד לקנות בשביל הברון הרבה אדמות בגליל, ולוּ תהא לוֹ גאולת הארץ כפרה על כל משובותיו…

פתאום אחז ידו של מגידוב, וכפו רטובה מגשם ומצינה, ואמר בברק עינים:

– אתה מבין, מגידוב, צעיר אתה לימים ואפשר לא תרד היום לסוף דעתי, אולם ברבות הימים תזכור את דברי: צר לו לאדם וקשה לו, בודאי קשה לו לוַתר על טובתו, אדם קרוב לעצמו, ועתים נדמה לו שאם הוא חסר דבר אין חייו קרויים חיים… אולם זו רק הקליפה החיצונה, העכורה… אך אם אתה מצליח לשבור את הקליפה אתה רואה שלא היא עיקר אלא הגרעין שבה… והגרעין יקר, יקר מאד… אך בשעה ששוברים הקליפה כוֹאב, כוֹאב…

עוד שעה ארוכה ישבו דוממים, לחוצים זה אל זה, וכשפסק הגשם וקמו ממושבם וכבר עמדו לפנות איש לדרכו, נתעורר פיינברג וקרא:

– אַה, מגידוב, באמת שאני בטלן זקן, עומד אני ומלעיט אותך דברי-הבאי ושברון-לב, ושכחתי לשאול לשלומך, ואפילו איני יודע עדיין בשביל מה אתה דופק את סוסך לראשון-לציון ביום סופה וגשם?

עתה היה מגידוב נבוך, וכשישב כבר על גבי סוסו וצימצם מושכותיו כפף עצמו לעבר העגלה וקרא מבעד לערפל:

– לסבתה המילדת… אשתי – קרבו ימיה ללדת…

כשהגיע מגידוב לרחובה של ראשון-לציון ראה מיד את המורה העברי מעקרון בא לקראתו בכובע-הקש על ראשו ובבגדיו הדלים, והוא מספר לו שמחת לבו, שבא לכאן בן-יהודה עם בנו הקטן, נתמלטו מצינת ירושלים וירדו להתחמם באוירה של ראשון-לציון; ואף כי בימים שהעורך יהא שוהה בכאן לא יצא “הצבי” לאור, אין בכך כלום; כנגד זה נעשים פה בשעת ביקורו דברים העומדים ברוּמה של תחיה. ראשית כל נועדו בראשון-לציון כל מורי הישוב, ונוֹעצו כיצד יהיו מלמדים מדעים בלשון העברית ומה כלים ישתמשו בהם בשעת לימוד, ועוד דברים כאלה שאין להם ערוֹך…

שילשל ידו לכיס בגדו, הוציא ממנו דבר והגישוֹ למגידוב בזחיחוּת-הדעת:

– ודבר זה, למשל, מה הוא בעיניך?

מגידוב קיבל מידיו תפוח-זהב גדול שפצלות פצלות עשויות בקליפתו המגיעות עד לציפה הלבנה; הפך את הפרי לכל צד ואחר אמר בזהירות, חושש שטמן לו המורה פח לרגליו:

– תפוח-זהב, לא כן?

המורה צחק והמשובה היתה מרקדת בעיניו:

– ראש איכר אין לו תקנה אלא במלמד! לדידך זה תפוח-זהב ולדידי זה גלוֹבּוּס…

– גלוֹבּוּס?! – תמה מגידוב וצחק.

– וכי מה סברת, שעשועים הם לי לחרוֹץ חריצים ולפצוֹל פצלות בקליפות של תפוחי-זהב?! זה הוא גלוֹבּוּס, גלוֹבּוּס לכל פרטיו, מה לעשות? באתי ללמד גיאוגרפיה בכיתה שלי, ואין לי לשון בפה ואין לי כלים ביד; עשיתי לילות כימים ושיקעתי ראשי בספרים עתיקים ומצאתי בהם לשון; ואחר כך יגעתי ומצאתי תחבולה והתקנתי לי גלוֹבּוּס בתפוח-זהב… וכי מה אתה סבור, אולי אהיה יושב כאן ומצפה שנה עד שישלח לי הברון שיחיה גלוֹבּוּס של פּריס? בוא וראה כיצד אלַמד לילָדי: הנה כאן, כותרת הפרי – זה הציר הצפוני; הטבור שמתחת – הציר הדרומי; החריצים לאורך הפלחים – קוי האוֹרך; הפצלות לרחבם – קוי הרוֹחב; וזה החריץ הגדול שבאמצע – קו המַשוה, בּנת?

עתה צחק מגידוב בצוק גדול, שוב נטל את תפוח-הזהב בידו והתבונן בו בעין יפה; והמורה עמד אותה שעה מן הצד, כולו אומר גאוה:

– ומה היית סבור, שנוַתר על המדעים בבית-הספר העברי? לא יבוא ולא יהיה; כלום נחזור לבית-המדרש? לא, לא! לא חוזרים בתשוּבה אנחנו, העבר וההוֹוה נושקים אצלנו יחד, ורק המשׂכילים השוטים, כשראו את בן-יהודה הולך בחוצות ירושלים עטוף טלית, יכלו לומר שהוא מתחסד ומחניף לחשוכים, שוטים שכמותם… לא הבינו שאין הטלית התלויה לו על שכמו אלא כמין גלימת-קדוּמים שהיו אבותינו לובשים לפנים בארץ המזרח…

המורה לקח ממגידוב את תפוח-הזהב העשוי כמין גלובוס והחזירוֹ בזהירות לכיסו, שיבל זרועו בזרוע מגידוב והיה מהלך עמו, והסוס הולך אחריהם. פתאום השיב את פניו הצוהלים ועיניו ממתיקות סוד:

– אולם, יקירי, כל זה אינו ולא כלום לעומת החדשה הגדולה שבפי, יום גדול הוא לנו היום, יום גדול באמת…

הגביה עצמו אל מגידוב, שהיתה קומתו גבוהה מקומת המורה, ולחש לו:

– בהשפעתו של בן-יהודה נועד כאן מנין אנשים ונשבעו לדבּר בינם לבין עצמם אך ורק עברית, בין בשבּת ובין בחוֹל, בבית וברחוב, ויברכו זה את זה בחוצות רק בלשון-הקודש ולא יהיו מתבוששים… והמופלא מכל מופלא – שבמנין הזה מצויה גם אשה אחת, אשה ממש, התאמין?…

מגידוב אהב לשמוע אל דבריו הנלהבים של המורה מעקרון, אולם הפעם פטרוֹ עד מהרה, כי חשש אפשר תיקָרא סבתה המילדת למקום אחר ולא ימצאנה בביתה. ידידו המורה אף הוא היה זמנו דוחק, כי דבר היה לו לבן-יהודה; ועתה הלך לדרכו ומגידוב פנה אל בית המילדת.

סבתה המילדת, אשה גמוּדה ומצומקת, מופלגת בשנים, אך עודה זריזה ומזורזת, משנה מקומה ויוצאת לדרכים בשמחה; וכשקוראים לה ליולדת היא הולכת באהבה לעשות מלאכתה שהיתה לה כמלאכת-הקודש. בעודה יושבת בעיירתה ביקשה להפסיק את עיסוקה מפני שנותיה ועמדה להתפרנס על הצרור שקבצה בכל ימי טרחתה, שהיתה סבורה שהגיעה שעתה לשבת בשלוה ולהתענג על מעט הטובה שעוד נוֹתר לה בעולם הזה. כבר עמדה לעשות רצונה והנה לקחה אזנה שבּתי-אב רבים בעיירתה מזַמנים עצמם ללכת לארץ-הקודש; באה סבתה לאחד הבתים שחִיְתה בו כל ילוּדיו, האבות והבנים, הניחה לפניהם צרוֹרה ואמרה:

– אִי לכם, גמוּלי-מחלב, כפוּיי-טובה, על מי תעזבוני כאן בגלות, זקנה ועזובה… הרי שלי לפניכם, קחו אותי עמכם ולא יפלו עצמותי בארץ נכריה, ובשׂכר זה אהיה מחַיה לכם שם כל ילוּדיכם, כשם שחִייתי אתכם כאן… תראו שלא תינחמו, ועוד ידיה של סבתה המילדת תצלחנה למלאכה…

תחילה היו מסרבים, אך כשראו עיניה הזקנות והן עצובות, בדקו צרוֹרה ומצאו שיש בו כדי נסיעה ומחיה, נמלכו בדעתם וצירפו אותה לחבורתם.

וכך עזבה סבתה המילדת את ביתה ובאה לארץ-ישראל. תחילה היתה סבורה שהיא נוסעת לירושלים, אולם כשראתה שאין פני השיירה לעיר-הקודש והם יוצאים לשבת בכפר, הלכה עמם והיתה מתנחמת בנפשה שכל אדמת ארץ-ישראל קודש היא. וכשנינוֹחה מטורח הדרך ונרגעה פנתה כה וכה וראתה שרבים מסביבה הילודים שהיא חִיתה אותם, אנשים מגודלים ובאים בשנים, ובתוך עמה היא יושבת, התחדשה עליה רוחה; קמה והתחילה שולחת ידיה במלאכתה. עד מהרה יצאו לה מוניטין מכל הסביבה כולה שאין כידיה של סבתה ברוכות-אלוהים, והיו הבריות עטים עליה מקרוב ומרחוק, באים וקוראים לה ליולדת, ואפילו בין ישמעאלים יצא שמה, ואם קישתה אשה ללדת הם באים ושוטחים לפניה תחינתם שתבוא ותעמוד להם בצרתם. חזרה אליה גבורת ימים ראשונים והיא נוהגת שלטונה ברמה, מדברת בלשון אתה עם כל הבריות, שאף זקנים היא רואה תינוקות בני-יוֹמם, שהיא עזרה להם לבוא לעולם הזה, זורקת בהם מרה וגוערת בהם ומגלגלת בלשונה החריפה, שאיש לא יִנָקה מעוּקצה; והם מקבלים כל דבריה בסבר של חיבה, אינם כועסים עליה ועודם נהנים מתנופת ידה; וכשהם רואים אותה, אשה זקנה ומצומקת, רוכבת על גבי סוס שאיש אוחזו ברסן, הם משתהים רגע ברחוב ומגחכים ברוב הנאה.

כשבא מגידוב לביתה מצאָהּ יושבת אל שולחנה וסועדת. אף שאשתו לא אחזוה עדיין הצירים ביקש להקדים ולהביא את המילדת לגדרה, שתהא יושבת עמם בביתם עד שתגיע שעת הלידה; כי השמים המטירו בעוז וכבר אי אפשר היה לעבור את הדרך בעגלה, עוד מעט ונחל שׂוֹרק יגאה וינַתק את גדרה מישוב, ויפה שתבוא המילדת שעה אחת קודם.

אף סבתא הסכימה מיד לנסיעה, כי אין אשת-לידה מחכה לה כאן בימים אלה; וכבר הסכּינה לטלטוּל דרכים ואף אהבה ללכת למקומות חדשים ולדבר עם אנשים הרבה. במתינות תלתה על כתפיה שכמת-קטיפה בלוּיה, לראשה לבשה מטפחת מפני חשש של גשם, וגליל-פרוה קרח ומצהיב מרוב ימים תלוי היה לה על צוארה ברצועה, תוכו רצוף מוּכין וצמר לבן, והיא תוקעת בו שתי ידיה לשמרן מקור וגשם – וכבר היא נכונה ליציאת הדרך.

לפני שיצאו מן הבית סקר מגידוב את הזקנה ושאל מהסס:

– וכלים אי אַת צריכה ליטול עמך. סבתה?

השיבה אליו פנים משתאים והיתה הולכת ורוטנת:

– אילוּ כלים עליך, עוּל-ימים? כלים, כלים הוא צריך, אילו כלים, בדומה למשל? אם כן, אין אתה מכיר את סבתה המילדת! בודאי אתה חושב שחלקי עם אותם דוקטורים ופרופסורים שמרוב כלים הם מילדים נפָלים, בל אחטא בשפתי… אני לא גמרתי לא אוניברסיטֶטין ולא פַקוּלטֶטין, ויש לי, ברוך השם, כלים שנתן לי השם בחסדו, הא לך הכלים שלי!

הוציאה מגליל-הפרוה שתי ידים לבנות, רכּות-עור, שעדיין נשתייר בהן חן של אשה, והן כשני יצורים חיים ומפרכסים, ופשטתן לנגד עיניו של מגידוב.

הוא גחך במבוכה והיה סוקר אותה בחיבּה גלויה; ראתה הזקנה את עיניו, נתרככו פניה, שבה ותקעה את שתי ידיה בגליל-הפרוה ואמרה כמבקשת להפיס דעתו:

– ועכשיו, בן פקוּעה, כיון שכבר אתה יודע סבתה המילדת מי היא – נצא לדרך… מספרים בודאי יש לך בבית, וגם דוד מים חמים וסדין לבן ימָצא אצלך – תדע לך שזוֹ כל התורה כולה… ואילו היתר – היתר זה הנשמה היתירה, הנשמה היהודית, ילד יהודי היוצא לאויר עולם מחַיים אותו בתפילה ובתחנונים ובלב נשבר, ולא בכלים של בשר-ודם…

גמוּדה ומכוּוצת יושבת סבתה על האוכּף, ומגידוב אוחז את שמשון סוסו ברסן ומדבר עמו דברי כיבושים, מלטף לו ראשו שיהאא מהלך בשלוה ובנחת, כיאה לסוס נבון ובר-דעת, ולא יבעית את סבתה, היושבת על גבו במתינות של תינוק משתאה.

הרוח שככה, ואף שהיו עוד עננים כבדים וחשכים תלויים במרום נעצרו הגשמים והאויר היה צח ונעים. תחילה היו פוסעים ומחשים, אך כשארכה להם השתיקה פתחה סבתה ואמרה:

– אִי לכם, גברים, מבלי-עולם, אין בכם מועיל… תחילה אתם לקוחים לכם נשים, ובוררים לכם את היפות שבהן, ואחר אתם באים עליהן ברוב תאוה ומיד אתם משחיתים צורתן, כאילו היתה עינכם צרה ביפין… לא יצאה שנה אחת מביאים עליהן צער ויסורים וחליים רבים, ומנת חלקן אך עצב…

מגידוב החזיר פניו אל הזקנה, מבקש לבדוק אם בכובד-ראש תדבר, וכשלא אמרו לו קמטי פניה כלום הפטיר:

– ומה נעשה, טבע הבריאה הוא, סבתה…

– טבע הבריאה, טבע הבריאה, חכמים בלילה! ואף זה טבע הבריאה שתהיו אתם, הגברים, ילוּדי-אשה, חולשים על עולם ומלואו ועושים בו כבתוך שלכם, והאשה יושבת באנחתה, לא נחת לה ולא שמחה, וכל ימיה רק עמל ותלאה?… פעמים אני חושבת ביני לביני, שהרי כל הגברים מן האשה הם באים ואל האשה הם חוזרים. תחילה אנו נושאים אתכם תחת לבנו, אחד עשיר ואחד עני, קבצן ובן-מלך, כולם מונחים בשִליה, עובּר במעי אמו, אוֹכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה; וכשהוא גח מבטן אמו, אפרוח שלא נתפקחו עיניו, הרי שוב אנו, הנשים, מחַיות אתכם ורוחצות אתכם מזוהמתכם, חותלות אתכם וחולצות לכם שד – והרי כולכם, כולכם, עולם הגברים המתנשא לשלוט, חתיכות בשר אתם שהנשים היו נושאות על כפיהן ומטפחות במסירות נפש, וכל חייכם תלויים בנו, הנשים, ובלעדינו אין לכם קיום אפילו שעה אחת… וכשאתם גדלים, דשנים ומטופחים, אתם מעלים נוצה ופורחים לכם מן הקן ושוב אינכם יודעים לא אֵם ולא אָמה, לא כלום… וכשאתם חוזרים לבתיכם – אתם אחרים, אנשים זרים, זרים עד לשברון-לב, ושוב אין להעלות על הדעת, כיצד היינו נושאות אתכם בחיקנו, והייתם נאחזים בקיפולי שמלותינו, ובדמנו וחלבּנו הייתם חיים…

לאט לאט הלכו דבריה ונבלעו בריטון, אחר היו רק שפתיה נעות ומרחשות בלאט; ובאחרונה שיקעה ראשה על חזה כמו נרדמה. ומגידוב היה נוהג את הסוס בזהירות רבה, שלא לטרדה מהזיתה.

כשאחזו הצירים את היולדת כבר היה הערב שרוי בין ארבעת הכתלים הנמוכים של הבית. תחילה היה מגידוב טורח ועושה כל מצוותיה של סבתה המילדת, מעלה שלהבת בשתי עששיות, לגרש את האפלה מן הבית, שופת דוד המים על גבי האש ומכניס גיגית גדולה מן הסככה; וכשעלו אנחותיה של אשתו ושכנה באה לשבת אצל מיטתה, פנתה סבתה המילדת אל מגידוב, דחקה אותו אל הפתח ונתנה עליו קולה בתרעומת:

– אתה את שלך כבר עשית, ועכשיו כלַך לך מכאן ואַל תהיה מתלבט בין הרגלים… צא מן הבית ולא אראה פרצופך עד שאקרא לך, ראה הזהרתיך.

מגידוב הפנה ראשו למיטת אשתו, אפשר יבואו לו ממנה רוַח והצלה; אך היא הביטה בו בעינים גדולות ולוהטות ורק כהרף עין עלה החיוך על שפתיה, כל אהבתה יוצאת אליו, ומיד סר מעליה החיוך הבהיר ופניה נתעווּ בכאב.

בחשאי יצא מן הבית וישב בפתחו. בלילות של ירח, אחר עבודת יומו, התקין לו ספסל-עץ מתיבה של נפט, ועתה ישב עליו ונח מיגיעו, והיה חושב בדברי סבתה שאמרה לו בדרך; באמת מסורים החיים בידי האשה, רק לא סוד הבריאה, שהיא שומרת עליו מכל משמר, ואין לגבר חלק בו. פתאום כזר נחשב הגבר לאשה ואין בו חפץ, כמו אותו אופן בחצר, ברצותך אתה מריצו, ואם אַיִן – הריהו נח שם דמום וקופא. הוא ישב ושמע אנחותיה של אשתו שהיו מגיעות עמומות ורסוקות מבעד לקיר.

הערב היה יפה, רוּח קרה לא נשבה מן ההרים, מגידוב היה יושב ומביט באורות הרפים הקבועים בקומץ חלונות שבּמעלה ההר.

עד שהוּא יושב וחושב בחבריו הם באים ומתכּנסים אצלו, אחד בקצה המושב הנמוך ואחד תומך גבו בקיר הבית; תחילה היו שואלים לשלומה של יולדת, וכששמעו שעדיין לא קרבה שעתה היו מדברים על לא-כלום, בשביל לבדר דעתו של מגידוב ולהרגיע את רוחו. לא יצאה שעה קטנה וכולם היו מדברים במכתב מאמריקה. אותו יום הביא תשבי מיפו מכתב שנתקבל על שמו של מגידוב בחנותו של ר’ צלאל בעל-תבוּאה. המעטפה היתה צרה וארוּכה, בּוּליה – של מדינות אמריקה, ומגידוב תמה ממי בא לו המכתב. שעה ארוכה גילגל בידו את המעטפה הסגורה, עד שפתחהּ. מיד השפיל את עיניו לסוֹפה של איגרת וראה שמו של לוּריא חתום עליה. איגרת ראשונה היתה זו מאז הלך מן הארץ ולא שב. בעינים יוקדות קרא מגידוב את השורות החטופות. לוריא כתב שעתה הוא יושב באמריקה, ואם ירצה לכתוב כיצד נתגלגל ובא לשם – לא תספיק לו היריעה; על כן הוא מבקש רק לומר לו זו הפעם למגידוב בתוּמת לבו, כי מאז גָלה מעל אדמת האבות שוב לא ידע מנוחה, וכשרגליו דורכות על אבני ניו-יוֹרק המעטירה והוא רואה אורותיה מזהירים כזוהר הרקיע – נפשו יוצאת בגעגועים עזים אל חולות הארץ.

תשבי מחכך גבו הרחב בכותל ואומר:

– קל לו להתגעגע, כשהוא ישן במיטה של מוּכין ואוכל גלוסקאות חמות בחמאה ויוצא לו לטייל בגניה של ניוּ-יוֹרק… ומה אתה חושב להשיב לו, מגיד?

– עדיין לא חשבתי בכך, ואולם נדמה לי שצריך לכתוב לו כי אסור לאיש צעיר כמותו שיהא מתגעגע, ואם אמנם ניחם על יציאתו – יארוז צקלונו וישוב…

יוסי איש פתח-תקוה, שהיה מגלגל לו סיגריות, הניח את קוּפסת-הטבק, טפח לו למגידוב על ברכו וצחק:

– תם אתה, מגיד, ולא תדע חיים! מה אתה סבור, הבשביל זה נחלץ מן המדבר שיהא חוזר ומכניס בו ראשו? אין אתה מבין, חיים דבר אחד וגעגועים דבר אחר, הוא יֵשב לו באמריקה ולימים יצבור הון גדול בגזירת מכנסים או בתפירת כפתורים, ואילו לארץ-ישראל יהא מתגעגע עד כלוֹת הנפש… כך דרכו של עולם, הגעגועים הם כתבלין לקדירה…

מגידוב ניקש לסתור דעתו, כאילו נתחייב בכבוד חברוֹ:

– לא כך, יוסי… לוּריא זה בחור טוב הוא מעיקרו, אלא שלבו רך והוא מתלקח כמו קש; אפשר יראה שאין אמריקה יכולה להביא לו גאולה – יעלה ויבוא…

– ספק הוא… – נאנח אברם פלח – פחזן היה אותו לוריא, אינו נלהב לעבודה ולא די לו בשבּת אחת בשבוע, רק תן לו שיהא רץ מכאן לכאן… זוכרים אתם, כשלא ראינו ברירה לפנינו אלא לשימוֹ על החמור, שיהא מביא מזונות מיפו?

השאלה נתמלטה מפיו של אברם ומיד המו כל הלבבות בזכרונות רחוקים כמיתר ברוח; והיו יושבים ומזכירים נשכחות, איך היו עומדים לפני הירש ומצפים לחסדיו, וכיצד נתפרדה החבילה כולה ורק מתי מעט נתעקשו ולא נפוצו לכל עבר ובאו להיאָחז בקרקע הזאת, ונשבעו לה שבועתם ונתקיימה בידיהם… כל אחד מזכיר דברים של מה בכך, המהמים את לבם, בדומה לאבן הנופלת בבריכה של מים, אפילו תהא קטנה כגרגר היא מכה על סביבה גלי-גלים…

– נפלא ממני – אמר מגידוב כהוזה – כשהלכתי עם המילדת מראשון-לציון הירהרתי בנפשי ושאלתי את עצמי, הזה החלום שחלמנו באותם ימים, כשקמנו ועזבנו את בתינו ואמרנו לעבור חלוצים לפני המחנה?… והמחנה לא בא, והחלוץ עצמו, מְתֵי המעט שהיינו, אף הוא נפזר ואיננו…

– מיטב החברים, מיטב החברים – נאנח אברם בהמית לב – מי היה מאמין, כי דוקא הטובים שבנו, שיכלו להגביה את כנפינו, דוקא אלה קצרה רוחם והלכו… דַריה הטובה – מתה מִסכֵּנה במרוֹקוֹ; והאיש שלה אף הוא בחור כהלכה היה. ואפילו לוּריא זה חבל עליו, אף כי פחזן, בחור נלבב היה; ובּלקינד שנשאר כאן, אף הוא נע ונד על פני הארץ ואין לו מקום להניח ראשו…

כאן נתערב מדרכי ענוותן, שהיה יושב כל אותה שעה על הספסל ומחריש, ואמר כאילו פקע אורך-רוחו ושוב אינו יכול להחשות:

– אני איני מבין אתכם כלום!… וכי מה ביקשתם להיות כאן? מנהיגים גדולים, עסקנים של חובבי-ציון נשואי-פנים? והרי באנו לכאן להיות עובדי-אדמה, פשוטו כמשמעו, ומי שהיה קשה-עורף ולא שגה בחלומות-שוא – הריהו עתה איכר באיכרים, אף שעדיין לא שפר חלקו, ומי שלא היה די לו בזה – פרח לו והלך!…

לרגע הושלך הס; מן הבית נשמעו גניחות ואנקות ושוב נאלמו והלכו. כשארכה הדממה, חזר מגידוב ואמר בלאט:

– ודאי שביקשנו להיות איכרים, עובדי-אדמה פשוטים, אולם האם את נפשותינו בלבד רצינו להציל? הלא דברים אחרים היו מרחפים לנגד עינינו; כשאמרנו באותם ימים: בית יעקב לכו ונלכה! האם חשבנו אז שנשב כאן, מנין בחורים, ונעשה לביתנו? הלא אם כן, טובה מזה אמריקה, ששם היינו מגיעים לעושר ולכבוד… ובארץ-ישראל כולה מה עשינו בכל אותן שנים ארוכות, אחר הקולות והברקים שדימו להרעיש את העולם? חצי תריסר מושבות, מהן חיות על חשבון הבּרוֹן ושוֹקעוֹת בעצלות ידים, מהן מתענות ביסורים. וכל חובבי-ציון שבעולם אין ידם מַשׂגת לכלכל כפר אחד בארץ-ישראל שאיכריו תריסר, ועודם דורשים דרשות נמלצות ומטיפים מוּסר ותובעים זכוּיוֹת של בּעלים…

תשבי צחק צחוק קטוע והוסיף על דברי מגידוב:

– ואף המעט שעשינו כאן כקוֹץ הוא בעיניהם, והשׂוּלטן כבר הוא חושש שמא באנו לכבוש את הארץ כמו יהושע, ושוב נשלוט פה כבימי קדם… אך שוא כל חששותיו, יכול הוא לנום לו על משכבו בנחת, עם ישראל עדיין אינו רוצה לעזוב את סיר הבשר, אפילו אין בו לפעמים אלא עצמות יבשות; ואם יעזוב את הסיר – ילך לאמריקה…

– רק שוטים שבתורכים יכולים לחשוש לשלטונם כאן, ואילו הערביים רואים את הדברים באוֹר אחר. סַפּר להם, יוסי, מה סח לך היום הסוחר הערבי לפי תומו, הרבה אמת בדבריו וכדאי לתת עליהם את הדעת…

יוסי שישב בחבורה מחריש, כי לא היה אח לזכרונותיהם מלפני היות גדרה, שמח עכשיו על ההזדמנות שנתגלגלה לידיו, ושלא להחמיצה פתח וסיפר ברוב עסק כיצד קנה היום עֶגלה אצל סוֹחר ערבי, והיה נושא עמו ונותן, טוען ופורק, וכטוב לבּם במשא-ומתן והעֶגלה כבר קמה לו ליוסי לקנין, טפח לו הערבי על השכם ואמר ברוב חוֹנף: אתם, היהודים, טוב שאתם באים לכאן ויושבים בתוכנוּ. אחד משלכם בא ומחַיה מנין משלנוּ… ויש לכם אחד מלך אדיר שיושב שם בגַנזך של פּריס והוא זן ומפרנס אתכם ביד רחבה ושולח לכם שקים של זהב טהור על גבי גמלים… הנה הכפר בעין-הקורא, מה יש להם שם? רק חולות אין מועיל בהם, ובא מלככם והושיב שם מנינים אחדים של יהודים ונטע להם מיני נטיעות של סרק שאין יודע טיבם, והרבה ידים משלנו עובדות שם; ובשעת עוֹנה באים אפילו אלף איש ומוציאים לחם מן החולות, וכבר בנו להם שלנו כפר גדול אצל אותה מושבה… אין כמוכם, היהודים, עם חכמים אתם, כבד בעשירות, ומי יִשוה לכם…

כשארכה השעה התחילו המסובים קמים ומשתמטים אחד אחד; העייפוּת אחר יום של עבודה היתה לנה בעצמותיהם וכל פרקי גופם משוועים למנוחה; ולמחר מזומן להם יום-עבודה חדש. עוד מעט ורק יוסי נותר עם מגידוב, והיו שניהם מַטים אוֹזן חרֵדה לקולות הבּאים מן הבּית; אך כשלא שמעוּ אלא רחש הנשים קם גם יוסי ממקומו, ביקש ממגידוב שאם תהא חדשה יבוא ויאמר לו מיד, ופנה לביתו לחטוף שינה גזולה, והשׂיא גם למגידוב עצה שישכב ויחליף כוח עד אם תעירוֹ המילדת.

אך מגידוב לא שכב ונותר לבדו בפתח הבית. הצינה היתה הולכת וגוברת והוא קיבּץ את שולי מעילו על צוארו, דחק עצמו לכותל ושקע בהזיה מתוקה. שׂיחת הרעים העלתה בו המית-לב עמוקה ועתה היה לו כאילו פרשׂוּ לפניו את מגילת חייו; נזכרו לו דברים מילדותו, איך היה שקוד על לימודיו וחי בעולם רחוק, שאי אפשר לו עתה לתפסו אפילו בגעגועי הלב… כיצד היה עובד בשביל העם הרוסי, מבקש להתיר אסוריו והוא עצמו עבד נרצע… והנה התחילו נושבות רוחות חדשות והוא בא לפני הרב להסיח לפניו ספיקותיו, והלך אצל לֵיבַנדה ליטול ממנו פרידה… עד מה לא ידע אותה שעה מה הוא חסר ולאן הוא הולך ולפני מי הוא עתיד ליתן דין על כל מעשיו… בסערה נישאו כולם ופרשו כנפים גדולות, ומה יפתה סערת הלב בלא הבּינה היתירה ובלא חשבונות רבים… וכפסקה הסערה ונסתלקה הרוח שקעו הכנפים והצמיקוּ, ומיטב החברים עברוּ מן הארץ ולא ידע איש מקומם, ודממה דקה קמה אחר הקולות… והקומץ, הקומץ הדל שנוֹתר, נאבק על חייו בכפר קטן ונידח; שקוּד על שדות שאינם נושאים את בעליהם, – הזה היה שׂברו של חלום?… מופלאים הדברים ונסתרים מבּינה, רק הלב יחוש ויהמה כגלים ברוח סער… ילדותו הברוכה, התמה, דורות יפרידו בין ימיה הרחוקים ובין הלילה הזה על שדות יהודה, בכפר הקטן שקומץ בתיו חשוּך-חלונות… ואפילו מאז דרכה רגלו על האדמה הזאת כמה חליפות ותמורות ידע, כמה גָאה לבו ושפל, והמעשה הנשׂגב והנקלה מעוֹרים זה בזה ללא הפרד. כאילו החלום הגדול עצמו הלך במִסכּנוּת, ובגדו בלוֹאי על גבי בלוֹאי, והוא תועה אובד-דרך כקבצן בחוצות; חלום של עם גדול ונצחי, תוחלת דורות, תשוקת נפשה של אומה בוכה במסתרים על אבדן ערישׂתה, ושגיונו של בשׂר-ודם, יחיד ובן-חלוף… חלום של דורות שח ומתפלש בעפר ושוב עולה מן השפל וזוֹהר באור הנצח…

וכשישב כך דחוק בפינתו ולבו הומה בזכרונות נפתחה הדלת וסבתה המילדת עמדה בפתח פשוּטת-זרועות וקראה בקול גערה:

– ראו נא את זה, אנשים טובים; מה לך יושב בצינה ומביט בכוכבים?! יושב לו זה אָבל כאילו אניותיו נטרפות וכל ארמונותיו עולים באש, ובינתים אשתו יולדת לו בן בלא כאב שינים! מה אתה מביט בי כתרנגול בבני-אדם?! מזל טוב, מזל טוב, בן-זכר כהלכה… חכּה, עוד מעט ואקרא לך…

חזרה ונעלמה כלעומת שבאה, ומגידוב ישב עוד שעה קטנה על מקומו, כאילו לא ירד לסוף דעתה של הזקנה, ורק שתי ידיה הלבנות שראה באפלה עודן מרחפות לו לנגד עיניו… ואולם כשתמך ראשו בקיר מרוב תמיהה חש פתאום התעוֹררות גדולה, רינה מפכּה בלבו וכל דמו משווע, כאילו רק עתה הבין טעם הבשוֹרה שנתבשׂר…

ניתר ממקומו והתחיל רץ במעלה ההר ומביט בבתים, אפשר עוד שׂרד אור קטן בחלונותיהם, אך כולם היו חשכים. רגע עמד תחתיו נכזב, כאילו כבדה עליו הבשורה מנשוא, ואז התחיל חוזר ורץ, אור ביתו זוֹהר לנגד עיניו; וכשחזר לפתח הבית וסבתה לא יצאה עדיין לקראתו פנה כה וכה, מבקש לו מפלט בשעה זו, הציץ לאורוה, בלא שידע בשביל מה. הבל חם ליטף את פניו וריח של זבל טרי עלה באפו. עבר את המפתן והושיט ידו לסוס; תחילה זקף שמשון את ראשו בבהילוּת, הניפו תנופה רבה ושלשלותיו צילצלו, וכשהכיר את בעליו שעט ברגלו וצהל ופשט אליו צואר ארוך. פתאום חש מגידוב על פניו את הבל פי הסוס ואת נחיריו הלחים מרחרחים. באהבה וברחמים ליטף את צוארי סוסו, נלחץ אל גופו החם, והיה לוחש לו בקול חנוק:

– שמשון, שמשון יקירי, סוסי הטוב… בן נולד לי, בן נולד לי על האדמה הזאת…

שעה קלה עוד שהה באורוה, הסוס מבקש קירבתו, מחכך עורו בבגדיו וגופו שופע חום נעים. פנה מגידוב ללכת ונזכר אביו-זקנו שמצא מנוחתו באדמת הר הזיתים, ועתה נולד לו נין ונכד על אדמה עתיקה זאת… רינה גדולה עלתה בדמו ומעוֹצר שמחה חזר ופרץ החוצה. רוח צינה פגשה אותו ונשבה בפניו הלוהטים. נשימת לילה הקיפה אותו; הכפר כולו נבלע באפלה ורק חלונותיו המאירים של ביתו הקטן עודם תלויים בחשכה. הלילה פנה. תכלת השמים העמיקה. הכוכבים התחילו מחוירים.

ישראל זרחי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ישראל זרחי
יצירה בהפתעה
רקע

שנות מחסור וחמת עריצים. פקודה עולבת באה מיד הקיסר דיוקלטיָנוס אל ר“י נשיאה השני. הנשיא עומד לפניו בעיר פנייס. מתכונת קיסר זה אל ישראל ונשיאת פניו לדתם, ימי שבתו ומעשיו בא”י. רוח ישראל הנכאה. מִסים, שבוים ופדיונם. מעל הכותים, כריתות גמורה בין ישראל ובינם. קנאת ר’ אבהו בכותים ורוחו הנוחה לכל עם ולכל נפש. יפיו. גבורתו ועשרו, כבודו בעיני המלכות, כבודו גם בעיני המינים גם בעיני חכמי עמו, ענוָתו המופלגת, ענוַת צדקו עם ר’ אבא דמן עכו. רבותיו של ר’ אבהו ותורתו השלמה, דעתו את המקרא ואת הלשון העברית, שני מיני סגנונו: “לשון חכמה” ומליצת המקרא. ערך מיני סגנון אלה לדורות. ריב שפתיו עם המינים, שיטתו בתורת מחָאָה לשיטותיהם, קסרי עיר מושבו. כנשתא מרדתא דקסרין. ריצ“ב בן אלעזר. עת צרה לישראל בטבריא. מתיבת טבריא נעתקת לכמה שנים לקסרי. אחרית ימי ר”י נשיאה השני בטבריא. ראשית נשיאות בנו רבן גמליאל החמישי בקסרי, דרכיו ומשפחתו. דלדול הסנהדרין. רפיון גזרת אסור עבור השנה ביהודה. “רבנן דקסרין”, מחאתם על שארית רשעת אנשי קסרי מימי הורדוס. “העדה הקדושה”. בני ר’ אבהו וכשרוניהם. ר’ זירא ומולדתו בבבל, רבותיו וחבריו שבבבל, חבתו לחכמי בבל וגעגועיו לא“י ולחכמיה, רבותיו וחבריו שבא”י, דרכי למודו, ענוָתו ונמיכות רוחו, טהר לבו ונקיון כפיו, אהבת חבריו אותו. צדקת ר’ אהבה בנו וחכמתו, קינה על מות ר’ זירא. רב ספרא, רבותיו וחבריו בבבל, עליתו לא“י ואהבת ר’ אבהו אותו, רבותיו וחבריו בא”י, ישרת לבו המופלגת, טהרתו וענותו, עליותיו וירידותיו לא“י ולבבל. ר’ אבא, רבותיו שבבבבל. עליתו לא”י, חכמתו וכבודו. ר’ יהודה בן ר’ סימון, הלכתו ואגדתו, בקיאותו העמוקה במקרא ובטיב הלשון העברית, דעותיו הנשגבות על קרבת אלהים לקוראיו, על יתרון האדם, על תועלת היסורים, על יקר עם ישראל ועל אהבת הגרים. “ר’ חנינא ור’ אושעי’ רבנן קדישי”.

4044–4080

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.