מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הרופא

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

מי זה דופק על פתחי זכרונות ומעורר בדמי הליל את נדיבי הילדות? האלמוני הוא המבקש לבוא עוד הפעם אל מראות ילדותו החנוטים בנפשו בכל קצב אמתם הקדוש, ובהתקרבו כמחפש אל אחד מכוכי הזכרונות – ישטפוהו מקרוב בשמי החניטה הטובה. רגע ישהה אל ריח השמורים, ישתאה אל תכריך הקצב, יתבונן אל יושר ההבעה השלם הנאצל מעל הזכרון הנדרש; אחרי-כן יגהר על ישן-העבר הקטון, הטמון בעפר החיים של הילדות, וידובב בלאט את שפתיו החתומות:

חוצות העיירה, הצופנים את סרח חצרותיהם מאחורי בתיהם הדלים, יכלו בפאת העיירה האחת אל רחוב נכרים, מבדיל בתים וחושף גנים; ובמפסעת ההולכים הצרה, העשויה לרחבה צמד קרשים והעוברת לרוב ארכה מתחת למוטות עצים, לא ידרכו רבים מעם הארץ במגפיהם העזים, כי בכל רחוב המחמדים הזה, אשר מספר בתיו יספרם גם נער נבער מגבעות הערלים אשר על שפת הנהר, לא ישכנו בלתי אם שועי שלמונים נסתרים, נשכחים מאדם במקום הזה ומוצצים את כיסי היהודים במקומות מזומנים אחרים, אל כל מפתח צר של דלת לשכה. רק אחד השוכן פה לשם ולדורשים רבים, ואל ביתו ינהרו גם בבקרים יהודיות עוטות לבוש שבתן, – גם בבוקר החול של העיירה, אשר כל עובר-ושב ברחובות מרוחקים מתהלך שם בלי-משים כנעקר מביתו ומכל פשר עניו. נשים, חושכות אגורות מקמח שבת, ישכימו לבוא אל-פני הבית הזה, המבליט מחביון עציו אכסדרה משובצת חלונות; ועל מדרגות העץ האחדות, – השומרות שנים על שנים שיירים של צביעה אדומה, צבע השררה של מפתן שועים, – יתמהמהו יחד נשים כואבות ונשי אמידים נחפזות אל חלין, עד בוש לשונן לדבר עוד אשה אל אחותה ועד פתוח לפניהן את הדלת הקלה משרת זר כאויב, נודע-מאז ומתנכר-תמיד, צופה פני באים בחפזון ובודק את נעלי רגליהם בזעף כלימות גלוי. ואחרי כן, כטוב כבר הדלת הנפתחה, יבוא לעת-מצוא גם גבר מן היהודים, זקן פכח מטורח פרנסה הנותן את כל אחרית עתותיו למדוי השיבה הסתומים וזוכר את חליו הברור בראשון בשבת כתום עלפון החושים של יום שבתון; אף זה ישב להמתנה באולם הכניסה שופע הכסאות, סרח רב של בית שועים הריק מרהיטים ומקשב חדרים סמוכים, המכלה עד מהרה את תאות עיניהם של יהודים ממתינים. ובשבתו יקרב אל טור היושבות, ישמע שיחת הנשים הלוחשות ביניהן על רופא האחרית שמעבר לקיר, זה הגבר הרם מן הרוסים העליים אשר כל חולי-תמיד בעיירה יבואו אליו בתור לאחר הנזרם ללא-מרפא מרופאים ישראליים, – ישמע וירכין ראש ויקיים את הדברים; ואחרי-כן יוסיף עוד שמוע ויחליק בלאט את זקן שיבתו, כמבטל דרך שתיקה דברים בטלים, כי אשה לרעותה אמרה כפתיה, ככלות שכלה בשממון ההמתנה: ואולי גם אוהב-ישראל הוא מכל רופאינו גם יחד! – ופתאום תהיה דממה ובאולם הרחב יחלוף לרוחה קשב דק להפליא, מין ערבוב דק מן הדק של אימה וכלימה – עת מעבר לקיר יגיע קול נקישה, וכל הקרואים לשלמונים אשר באולם ידעו בלי-משים כי הרופא הוא המקיש שם על השולחן בפרק האצבע, נקישת לעג של אצבע אחת, כנגד יהודיה סוררה, אמיצה מעוּני, המנסה בפניו לחסר זוז אחד מזוזי האתנן השמורים. והנה קדמה במבוכה החרישית הזאת שעתו של הגבר, כי הרופא השורר פקדהו לכניסה לפני רוב הנשים: ובצאתו יצעד עוד כמלוא מפסעת הקרשים בצל השררה של הרופא, כי במלוא הדרך הזאת ירבץ הגן הכבד מאחרי גדרו הגבוהה, האחוזה כרכוב מסומר במסמרים. חולשת רעבונו כבר מחלחלת בדעתו, אך הוא נעצר פתאום מלכת, מביט לימין ולשמאל אם אין מכשול בושה מלפני עובר-ושב יהודי, ומטיל לבסוף את פרצופו אל קיר הגדר, עד כדי חריקת צמרמורת בזקנו, ומציץ בעד החרכים. רגע יביט כמתמהמה אל טורי העצים, נושאי-הפירות הקצובים ומשוחי הגזע, ולמראה השפע הטהור הזה, אשר לא כשפע הפירות הנובל בערימות על פני ככר השוק, ינוע זקנו בלחץ שביו, כמזכיר לבעליו בחפזון את המנין המשומר של שבעת המינים; אך בהבחינו מבין הטורים בדמות הנוטר, הוא נוטר הגן הכבד הנודע לתהילה ולמחיתה בעיירה, אף הוא גבר מידות מן הרוסים העליים המבריח ילדים יהודיים מכל צל הגדר מסביב – ירתיע את פניו אחורנית וימהר שנית את דרכו לאחוז הלוך וסוב אל רחוב העיירה המפולש, ופניו אל בית המדרש לתפילה נמהרה. ובלכתו עתה בנתיבות-תמיד של יהודים – יאלצהו זעף חולשתו להשתומם בדעתו על הרופא הזר והמוזר, הגבר נדיב התואר המזיל אל שולחנו את זוזי השמורים של נשים יהודיות, השוע הקוסם לחולי העיירה הנמוגים אשר מוני נצורות בבית-המדרש ימנו את נכסיו בעיר ובשדה ונשים משוחחות בשממון המתנה אף יחודו לו שם אוהב ישראל. ובהוליכו כן את הרהוריו לבית-המדרש, בית המשמרת לצורות הדמיון של העיירה, הולך ונשלם בדמיונו צלם השוע הנכרי הממוגג בכל דור ודור את לב ישראל, נכרי שורר בקטנות או בגדולות הנוהג חיבת שלמונים עם יהודיו וכופה אותם, את רעבי החיבה אשר מעולם, לחקור ולחשוד גם יחד במופלא החריף הזה: – דוגמת החיה הרעבה המתמוגגת לנוכח משאת מפיצה-את-ריחה. אך הנה נכנס הזקן לבית-המדרש, עוטף את טליתו לסוּגר תפילה, כורך את רצועת התפילין לרתוקות הקודש, – צדקות רגילות למען אל ישראל אשר יהודי זקן ורגיל יעשן כדת ולא ידחה מפניהן את מראה עיניו, – והוא משגיח בפניהם של שרידי המנין ומושך עם לחש תפילתו את שיח שפתותיהם המבשר חדשה, פסוקים פסוקים בכל הפסקה כשרה שבין מזמור למשנהו, והוא נוחל את פשר הדבר, לאמר: תמול, בפנות יום השבת, שעה שבריוני נערים בעיירה עושים להם מסת גבורה ופורצים בגניבה ובמזימה לגנים זרים, נתפס נער בן-פלוני בגן הכבד, נתפס ביד הנוטר והשלך החוצה מעל פני הגדר, השלך ונפל ולא הוסיף עוד קום. והוא, אסיר תפילה, אשר עברה עליו זה-עתה בקורת הקודש של שמע ישראל, דוחה מתוך הכרח את רצון הדבורים ההומה בקרבו, ורק פיו מבליע מאליו דבר קצר בלשון הקודש: היתכן? כאומר: הלא זה הרופא מן הנכרים דפק גם הבוקר באצבעו על השולחן, דפק על-אודות זוז מן זוזים כתמול שלשום? וברדת עליו דממה, בעמידת הכוונה של שמונה עשרה, עוד קולט המתפלל את כוונת האנחות המהלכות על פני בית-המדרש לאמר: איכה תשא עוד העיירה פנים אל שוע הנכרים הזה, ואיכה יהלכון עוד רגלי יהודים בצל השררה אשר לגן הכבד.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

על אכילת מצה

מאת דוד פרישמן (פרוזה)

לפני ירחים אחדים היה הדבר, למועד חג הפסח. נער קטן יש לי, ילד בן שבע או שמונה, ואוהב נערי זה מאד את אכילת המצה. את כל אשר לו יתן בעד פרוסת מצה. פעם אחת אחרי סעודת הצהרים נגש אלי פתאם בני זה, חרד כולו ונפעם כולו ואמלל, ונתן בי את עיניו הכחולות המבקשות עזרה, עד שלבי התכוץ בקרבי למראה. סוד חדש מסודות החיים הגדולים הגיע היום פתאם עד לאזנו. מצה לא יאכל עוד לנצח. ה“גויה” שלנו, שפחה זו שיש לנו בבית, ספרה לו רק זה עתה, בשעה שהאכילה אותו, מעשה מבהיל ונורא מאד. היהודים, אמרה, נוטלים דם ילד נוצרי ונותנים לתוך הבצק, שהם אופים ממנו מצות. ועתה הנה זה בא אלי הנער, כמו כלב אלם שיכאב לו והוא אינו יודע להגיד, ומביט בי התחנונים שאושיע לו…

אלו קבר היה פתוח לנגד עיני באותה שעה!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.