מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בנשוב הרוח הצלולה

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

גם אלה ימי חורף בארצנו, – בנשוב הרוח הצלולה מנגד הים, מאצל קשת האופק הרוגעת אשר ביהודה, והשמש הסובבת בשפל דמיונה כרעיה אוהבת-מרחוק, אשר חום אהבתה יקטן וינעם ויטהר מלהטי הדבקות הקרובים. אלה הם הימים הקצרים והנחמדים, והחי יתן אותם אל לבו מן הבוקר המתנהר לאטו ועד הצהרים השקופים בחומם, אשר לא יעלו את אד הנגוהות העכור, ועד הערב הצח באחריתו, המרפד את שמשו באודם ירקרק, – זכר פלאים לכל מראה-משנה של ראוה ועדנה. הם הם ימי הגעגועים הצלולים ועדנת האמונה אשר בחורף, ברצות אדם רב את דרכו ויחידי אנשים, המתפתים על-נקלה לרמזי הטבע הטובים והרעים, יערכו לעת כזאת מחדש את כל דמיון חייהם, – להיותם רואים כגרם מעלות את הנעורים, או כשריון את ימי העמידה, או כמו מנוח-תנחומים את הזקנה. ויחיד מן יחידים ילך לו ביום חורף כזה, יום נעים למופת אשר טוב ונקל לחוד על-פיו את ימי העתיד הרחוקים, המרומזים בכל חזון, – וזכר והבין פתאום מה דבר האושר והטוב והרחמים אשר קרב לעתים אל לב הנביאים ויעמוד לפניהם כשאוּל ממראה עינים ומתאמת עד תכלית בכוח המשל. וכהבינו כן ישתאה בלבו, לאמר: הלא הוא גם הדבר היקר האחד אשר אָצלו להם הנביאים מן החורף עוּל-הירחים.

בחורף בורא-העתים, בזעום או בנעום יום מיום ולילה מלילה יפעל רוח וגשם ומצרי חשכה, חדלה ארץ יהודה לנבול בדמיון היהודי כבדל אדמה צחיח, כאבר שולים מגוף העולם אשר זיבת לשדו לא תצלח לכלכל ברווחה תקופות שנה נחשבות. שנה שנה ישובו אל מעגלותיהם הפכי הדמיון השנים, אשר לקיץ ואשר לחורף; בשרב, ובימי הזוהר התמימים הגובלים אליו מפנים ומאחור, ישובו אל אמתם הקטועה, המעלימה חליפות רבות, כל צלמי האבות והנביאים והמלכים, וכל-הכתוב לדמות בספר תפארתנו חוזר ונכלל באמון-התנ“ך הגדול, כאילו חרט הקיץ המלובן בשרב עובר שנה שנה בחריצי האותיות הקדומות ומעלה על פניהן מחדש הבעה מזהירה; ובעצם חורף, וגם מכל ימי הנחת הצלולים המבתרים להפליא את החורף לתקופות תקופות קצרות, כאילו סגולת השנה נשלמת ממתן למתן, ימיר מעט את מראהו כל צבא החליפות הקדמון אשר ליהודה ואפרים, כמראה לבוש קיץ אשר לא יאמן כתומו לעת החורף, ואם גם ייקר ויעמוד בערכו; וזה ספר התנ”ך, עד הנצחים האיתן, כמו נחשדהו בחוסר ובהעלמה או נתעצב על שמץ תכלית אשר נפלג מתכליתו השלמה והיה כלא היה, – כחשד וכעצבון המהולים בכל בחינת עולם האדם. כי כל מעשה התנ“ך הוא חזיון קיץ נשלם ומאיר עינים, ועל במותיו הגלויות מעטות הן חליפות החורף הלאות, רבות הטורח ובלולות הקצב, המתחילות במבוכת הרוח או במצוקת הגשם ונגמרות בסתר חידה מעבר למסך החום אשר בבית. אוהל התנ”ך הוא מחוז העלילה ולפתח האוהל לא תנגף העלילה מזעף אנשים ומשממון הקור; זקן האבות לא ינוד בסופה, וחידות הנביאים לא יתמוללו ביום סגריר, ואוזן המלכים שומעת תוכחת כלימה כשמוע אגדת מוסר מסתלסלת, – כי תכלת השמים מעל לראשיהם, תכלת הקיץ ביהודה המשאילה בלי-משים לכל אימה ולכל חידה ולכל גמולות-עתיד את גון הגורל המרגיע.

רב הוא הקיץ ביהודה, – להמון הזוהר ולראות השלוה, ולכל רחב הבינה הסתומה הכלולה בזהרי העולם הגלויים, – ואת אחיו החורף, המחזיר את מבוכת עולם לקדמותה, הגלה מקדושת חגים ומזכרון מועדים ויניחהו ערום ונכלם בתוך פסוקים צרים של כתבי הקודש, לבלתי הותיר לו כל דבר רב גם בספר הצדקה הזה, – הגומל דמות נצחים לכל יהודה ולכל עמה, – מלבד רמזי מראות הבאים בזכות אחרים. לחרפי ארצנו, הכוללים תמיד בתפארתם את עדנת השנה ואת זעף נעוריה, אין כמעט זכר-מישרים אחד בכל התנ"ך, ונחלתם בעבר הישראלי הרחוק היא מעטה ומעולפת, כאילו אבותינו העברים, – הצפויים מני נוער אלי-בינה, המתייחשים כבר בראשית בגרותם על ממלכת אביונים טהורה ונזירה, – נחפזו תמיד מן הערב הרב של החורף אל אחדות הקיץ הנאורה, וכאילו גם האל היחיד והמטוהר, זה אדוניהם לנצח נצחים, אבה את ירחי החורף הבלולים רק למען מלאכו הסוחף, הוא המטר נושא-הגמולות. אך הנעלבים בעבר הם הששים תמיד אלי עתיד; על כן גם תגדל בחרפי ארצנו עדנת האמונה משנה לשנה, – כאילו זה חורף אשר שודד עוד יקח מיד אחיו הקיץ מועדים וחגים ומן מיטב הנצורות אשר לעמם האחד.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

נשי דבורה בארון

מאת משה בסוק (מאמרים ומסות)

סיפורי דבורה בארון אוירתם רווּיה מתח-חשמל, מוארים חרדות ברקים — וממתינים, כאילו, להולם הרעם. אך נפתח העיגול-הסיפור ואתה ‘נושם גורל ואדמה’. עצורה, אך נמרצת תנועת עיגול זה מנקודת ראשיתו עד אחריתו, הנמשכת לעולם… העיגול — פעמים ראשיתו באור, בניצנוצי שמחה והוא נע אל התוגה, עתים הוא פותח בסבל ומגיע אל הפיוס, אך יש והוא מישזר של תמורות אור-וצל, שילובי ניחומים בפורעניות, ללא סדר הגיוני, כביכול (‘ספק אם אמנם מתנהג פה, בעולם זה, הכל כשורה’); הזכות והחובה מיטלטלות והוודאי מזועזע והבטחון קרקעו מסתחף — ואנו קרובים להתמוטט.

מהלכים אנו על פני גשר שאין לו משענות לאחיזה והמצולה מתחתינו תהוּמה (‘כריתות’, ‘מצולה’).

בשביל עם שיחי הוורדים נאמר ללכת — והנה קיפחו רגלינו כושר -הליכתן: שותקו (‘דרך קוצים’).

הן העצים פורחים בגננו, ואנחנו, בביעותי יומנו ולילנו, כובלים אותם בחבלים במו ידינו (‘חלומות’).

אולם מצויות גם מַפחות בקצוי ההוויה, עליזות אש והלמות ושיר, והן מעליזות את לב ההלך במרחקים האובדים.

אף אם דומה עלינו כי הוטלנו לתוך מצב קיצוני, שכולו מבוכה — הנה מגיחה לקראתנו ויוצאת ‘העז הלבנה ותמימת העיניים’ (‘בראשית’) וזו, בשלוותה, בצחורה ובתוּמה, משיבה אותנו אל ראשיתנו, אל מהותה של מהותנו, מַשיבה עלינו רוח רגעון וניחומי סבר-לא-אבד.

יש אשר מישהו קרוב מושיט לנו קו האור שבפניו (נחום ב’דרך קוצים'); עתים טעות אנושית קטנה תתגלה כאמת הגדולה, תציל ותבנה חיים מחדש (‘משפחה’), והאושר המיוחל אשר בושש, יבוא, אף-על-פי-כן, כפרי אפיל, ככוכב מאחר (‘פראדל’; מינה ב’מה שהיה').

הנה הורכן ראשנו אל המכה הניחתת, וכבר מתגלגל הרעם — והנה עלה האור החלוננו, יד טובה העלתה אותו ונתגרשו הרוחות הרעות והמזיקים.

מנורת-מאור בידה של דבורה בארון והיא, כמסופר, ‘הציגה אותה על אֶדן החלון באופן שנמשך אורה בקו ישר לקראת הבאים’ —

אל אור זה, פנימי וכבוש, פשוט ועילאי, נבוא, ונוסיף ונבוא.


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.