מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הליטראט

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

לפנים התפארה הספרות העברית באיש הסופר, הגבר הצנוע כנגד העולם ועשוי-בלי-חת כנגד נפשו; עוד ריב"ל וקלמן שולמן, אחד אמיץ ואחד נוח, היו מעין אחים-במורשה לאותם “הסופרים” הקדמונים שגלגלו את אמתם במחשך העתים של הבית השני ועשו אותה לבסוף לעיקר ההשתלשלות של האומה. רק במשך הדורות האחרונים התחיל מתפתח גם בספרות העברית הטיפוס של הליטראט, איש חרוץ ויודע-להתהלך שהליכותיו נחשבות על-פי-רוב יותר ממעשיו. דוד פרישמן היה הליטראט הראשון והדגול בספרותנו, ואם כי נִצְרַף פעם בפעם על-ידי התבודדות עם השירה הלירית ואם כי יצר את תרגומיו המופלאים לקין ולזרטוסטרא – תרגומים שיש בהם מקדושת הגבורה של יצירה.

מימי הרנסנס ואילך התחיל מתגלה הליטראט בעיקר בשלוש הספרויות הגולות של הימים ההם: האיטלקית והצרפתית והאנגלית. גורמים שונים הולידו את הטיפוס הזה; אבל אחד ילד אותו: זה היה “שאר-הרוח של חדר-המדרגות”, לאמר: אותה פקחות המכשלה של האיש הביישן שאינה נענית לבעליה כהרף-עין כשם שהיא נענית לאיש-החברה הזריז. היא היא שהקימה וגיבשה את מעמד הליטראטים, הכשירה אותם להליכותיהם בסלוני הספרות, משחה את שפתיהם בחיוך של אנשים נדרשים ונתנה להם לאחרונה קהל שומע – בניגוד לאיש הסופר השוחר-את-עמו, המבטא בלי-יודעים את יצר הגזע. כנגד סלוני החברה, ששימשו מאות בשנים מקום-אמונים ומקום הצלחה רק לאצילים מלידה, הלכו ונוצרו הז’ורנאלים, – אף הם אהלי מועד, אבל קהל-הקרואים נתחלף כאן בקהל-קוראים וארי-החברה כביכול נהיה פה למתבודד של שולחן-כתיבה, איש-רוח מוצלח ומצליח שאין השהות פוגמת בדבריו החריפים והוא רשאי למסוך את אמרות פיו, בכל זהירות ובכל שהות, מפיה הנובע של נוצת אווז. קנאת ההצלחה, אותו הכוח שידו בכל חליפות החברה, היא שגידלה והגדילה גם את מין הליטראטים; כוח חיצוני הוא שטבע את חותמו על אצילי העט האלה, אצילים כרותים מעבר רחוק ומעתיד לא-קרוב שלא ירשו מגזעם מיטב-מורשה ולא היה בזכותם להוריש לגזעם מיטב-יצירה. והוא הוא הנותן עד היום הזה את אותותיו בהליכותיהם: בריבוי סגולותיהם הטובות ובמעוט אמתותיהם.

הדמיון יתאר לך את האיש הליטראט כעקר-הבית של הספרות, צרור מפתחות בחגורתו – לשערי חן, למקצועות ספרות, לענינים חדשים-לבקרים – אבל מפתח אחד אינו מצוי בצרורו: הלא הוא מפתח עצמו. הוא תמיד בהווה, והוא שוכח איפוא את תחילתו ואינו ממצמץ לעבר אחריתו, – אף הוא כאותה עקרת הבית הטרודה אשר “שולחן ערוך” תמיד לנגד עיניה. לו אין חלק כמעט בזכרונות הרוח המוסבים על העבר ועל העתיד, הם הם הזכרונות המציקים והיקרים שרק האיש הסופר מתענה ומתנסה ומתעלה על-ידם. הסופר מהרהר ביום-יבוא, בו אולי ימלוך טעם נרחב אשר קצה השובל שלו יתקפל כמשאון על פני יצירות רבות – וביניהן גם הרבה יצירות קטנות והדורות; והנבחר בסופרים נותן לפעמים לבו לזכור גם את יום המחרתיים, בו אולי ישב לכסא גדול-מלכים של בינת-אדם, מלך לא-אסור במסורת אשר יאמר הרף להמון צורות עבר. הסופר הוא התמה אל העולם, המפחד-כל-היום לנפשו, והזכרון העז הלא ניתן רק לתמהים ולמפחדים. ואחרוני הפחדים של הסופר: הפחד הסתום מפני החונף והשקר האורבים לו מימין ומשמאל בזויות פיו; אימת-התמים בפני הכזב הדבק לכל מעשה-אדם וצמוד לכל מראה עיניו; ומנוסת-הבהלה החוזרת אשר ינוס הסופר בכל דרכיו מפני השטן בן-כל-הדורות, זה המכונה בדורותינו גלויי-השמות בשם מודה או אקטואליות. הלזה, הליטראט הרואה את לוח השעון של ההוה כציור הנצח, אינו יודע כל פחד; הוא בורר לו את קהלו, עטו – הזהיר ככלי מקצוע – אינו נתעה בכל ימי חייו ואינה מפנה לעולם אף קו כתיבה אחד לעבר הנעלם, לתחומם של האנשים עלומי הדמיון וההשגה העלולים לזרות הלאה דברים כתובים שאין בהם מחידת האדם הכותב; עט זה, הפיקח ואינו-חכם, עיקר גאותו תמיד על הקוראים המרובים במנין, ראש בטחונו הם בני-אדם טפלי עולם – והוא נרתע בבהלה שעה שמציץ אל חודו אחד מן הקוראים המופלאים, שומרי הגאוה של כל ספרות וספרות, קוראים שאינם רואים בספרות דבר-לשעתו והם משתאים משום כך בחמלה לכל סוג הכתיבה של הליטראטים. אבל על כל הסגולות האלה, שהטוב והרע משמשים בהן יחד, מחפה לאחרונה – ביחוד אצל ליטראטים מצליחים – תרמית אחת כוללת: זוהי ההתראות. הסופר – אות האמת האישית על מצחו, לקללה ולברכה גם-יחד; והנה הסופר, כשחסד היצירה בוגד בו והוא מעלה בדעתו היגעה לעשות את עצמו מתראה, לאמר: שעה שהוא מעביד בכפיה את רצונו ואת דמיונו ומזייף אגב כך לעצמו הכרח של כתיבה, הוא חטא-הזנונים הנודע של יצירה – הריהו נעשה מיד מגוחך, אומלל, חדל-אישים, כאותה אשה תמת-אהבה המתפלצת למעשה נאופים כדי לעורר את קנאת אהובה הסר. ואולם הליטראט, אשר כל ימי חיי עטו הוא מתראה – ואינו מתייחד – עם דברים ונושאים ואפילו עם השגות ודעות, הריהו נעשה בימי הצלחתו או בימי העמידה הספרותית שלו לאיש מתחפש על-נקלה: – האוירה של כתיבתו נעשית דומה בהדרגה לאוירה הרגילה של חיי יום-יום, מקום שאדם איתן בחברה אינו מחשיב את חיוכו ואינו מתפלץ לזעם עצמו, והוא מדבר אמת וכזב לתועלת עצמו ולבדיחת לב השומעים.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

רבי יעקב

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)

רבי יעקב הוא שריד מבעלי העבודה שבחסידים. במוחין דקטנות או בשעה שהוא טרוד, הוא מתפלל מתוך סידורו של האר"י אך על-פי-רוב הוא מתפלל שלא מתוך איזה סידור, כי אם בדביקות, פשוט, ובכוונות כפי מידת השגתו. הוא עובד את בוראו מתוך שמחה. בסיגופים ותעניות לא ינהג, אדרבה, הוא מרבה בסעודות. ומובן, כי הארוחות שבסעודה הן אצלו טפל לגבי הברכות שהוא מברך עליהן. בחבלי העולם הזה ודרך-ארץ אינו עוסק, הוא חי בבטחונו בהשם-יתברך, וכלום ראית שועל חנווני או צדיק נעזב? לעת עתה כבר השיא בנים ובנות, ובהיות לו צרכים, בטוח הוא שימציא לו השם-יתברך את צרכיו על-ידי שליחים טובים. פעם ישלחו לו קרוביו, פעם מכיריו. בקיצור, השם-יתברך לא יעזבהו.

אמנם עתה הנה הוא בא במבוכה. פלונית שלו מנקרת במוחו, חובות באטליז, חובות בחנויות; מזכירה לו את החורף המשמש לבוא, בעוד שבני הבית הולכים ערומים ויחפים; אומרת, כי זה שני שבועות לא בישלה כל בשר בנזיד חוץ מימי השבת. אמנם נזכר גם הוא כי אמת הדבר, אבל מאי נפקא-מינה לשטיא זו אם בישלה בשר או מזון אחר?

ופה נצנצה לפניו גם בתו הצעירה ותגבה למעלה משכמו. הלא היא גורמת שעל ידה הוא נכשל בחטא עיגון-בנות. ומשתומם הוא לדעת, איך גדלה בתו זו מהרה כל כך? הוא הסכין לדעת כי יש לו בת קטנה, ומתי נעשה הדבר הזה שהיתה פתאום לגדולה?

אבל הן היא כבר גדלה. העת כבר הגיעה לחשוב על אודות זיווג ונדוניה.

ועל הכול – הנה ימי הסוכות קרובים לבוא.

פלונית שלו אומרת, כי יסע לקרובו העשיר ר' ניסן-הירש. הוא שולח לו מדי שנה סכום קצוב בסוף ירח תמוז, שאז הוא יום הזכרון למות אביו. בשנה הזאת לא שלח לו.

בעיקר הדבר, מה איכפת לו אם יסע? הוא אמנם לא נסע זה שנים רבות בדרך. הנסיעה לא היתה מעולם כבדה עליו. אדרבה, הוא מצא תמיד בנסיעותיו מעין אותו תענוג של הקמצן, האוכל את ארוחתו לאור האש שעל האח. בשבתו בעגלה הוא מתפלל ולומד שעות משניות בעל-פה. מטריח לחזר כמה פסיעות לנטילת-ידים ומקיים כמה מצוות התלויות בדרך. אך הימים האלה, ימי אלול, אינם מסוגלים כלל לנסיעה גופנית כזאת.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.