מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מות הזקנה

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

בשעת חזרה מבית-הכנסת היה יוסילה הולך וצועד ליד הסבא, כשהוא מנקש מתוך רצון ומקור במגפיו הכבדים משלג. אולם במסדרון הבית, שהקור החשאי נדמה שם יותר חזק מאשר בחוץ ובמקום שהעלטה היתה ספוגה פרישות של ליל שבת, עמד הנער תוהה וממתין לסבא, שהבריח את הדלת במוט של עץ, והיה מנער בינתים את השלג מעל רגליו, כשהוא נשען אל חבית המים הטעונה גלידי קרח מבחוץ. בפתח הכּניסה לפת אותו כעין רטט של פחד, ואז נלחץ יוסילה אל זקנו כשהוא צועד בצעדים כבושים דרך המטבח, במקום שהפתילה החשופה מחֶלב הטילה מתוך דפוס של טיט את אורה הגווע. אחר כך היה צריך לעבור את הפרוזדור הצר, אשר לפני חדר-האוכל, ששם היה מפעפע כבר החום השופע מקיר התנור הלוהט, ואז פיגר הנער ללכת מאחרי זקנו, לבו לחץ בקרבו ודמיונו צייר לו, יותר ברור מאשר בלילי שבתות אחרים, את משכב הכסאות המוצעים לשנת לילה, במקום שבימות החול היה כובש את עצמו לשינה רק אחרי היסמר בשרו מקור בחנות-הסוכה של זקנו, ששם הוא שוהה מדי לילה עד שעת הסגירה המאוחרת. אך את ברכת-השלום של שבת מקדים הוא לאמור לפני הסבא. אומר יוסילה את ברכתו בפה מלא ומתוך נחת לב, משום שהוא מבחין ברגע זה בנרות השולחן, שנפחתו רק עד חצי קומתם, ורק ה“שבתא טבא” של הזקן, אמירת שלום עיפה של יהודי פשוט, נבלעת בקפלי מטפחת הצמר, שהוא מתיר אותה מעל צוארו מתוך גניחות שיעול. וגם הסבתא חיה, כשהיא נענית לשניהם, נשמע קולה כבא מתוך עיפות או כקול שנשתנה משום-מה; ועוד מעט, כשהיא קמה ממושבה לרגע אחד ומבלי כוונה, היא נוגעת באצבעותיה בבקבוק המאדים עד חציו מיין, כאיש שנזכר ולא ידע במה, וכשהיא חוזרת מיד לשבת על מקומה, היא מגידה עוד פעם: “שבתא טבא, שנה טובה,” וקולה כבר צלול, והיא מביטה אז אל אמה, כשהיא סוככת בידה על המצח, בכדי שתיטיב לראות פני הזקנה השרויים בצל הכר. ואולם האם הזקנה, שמתוך תשישות זיקנה ומחפצה להכעיס היא שוכבת כל הימים על מיטתה, עונה עכשיו לבתה מענה מלא על ברכת-השבת, מענה מלא ועוד כעין תוספת לו: “שבתא טבא, שבתא טבא לך!” ולקול זה, הנוח שלא כדרכו, מתפשט דבר-מה בלתי רגיל על פני הבית. ואולם אחרי כל רגע שהוא תתנודד כבר האם על משכבה מתוך גניחה מתרעמת:

"אני חשה לקרירות – את הדלת, את הדלת! – – "

כל היום היא מתרעמת, זקנה זו, ואף הסבתא חיה תדבר אתה תמיד דברי קרי, ואולם לתביעת ההבל של גל העצמות החי נענית עכשיו הסבתא מתוך פיהוק ממושך, כאשר יתענגו לפהק בלילי שבתות הנשים הזקנות, השופכות את כל עונג שבתן ואת העונג של כל החיים בפיהוק הנאה ממושך, שסופו אנחה קצרה וחטופה; ותיכף ומיד, כמדירה עצמה הנאה מפיהוק-השבת הערב הזה או כאדם המרגיש אחרי אוכל מתוק טעם תפל בפיו, אומרת הסבתא חיה לבעלה, כשהיא מתכווצת מתחת למטפחתה:

“כבר זמן לקדש?”

יוסילה שפרש רק באמצע קיץ זה מבית רבו, מעלעל עכשיו בסידור-התפילה של הסבתא, ומטיל מתוך אמירת הפזמון של קבלת-שבת כעין רמז של תוכחה קלה בפני הסבתא, הדוחקת את רגעי ההמתנה החמודים שבשעת הזמר של “שלום עליכם,” ואינו נמנע בכל זאת גם מלגרום נחת-רוח לעצמו, כשהוא מונה את החרוזים מתוך יראת-שמים של ילד; והזקן מצרף אף הוא מתחילה את קולו העכור, הניגר בלי חליפות, לקול הילד המזמר ואולם עוד מעט והוא משתתק מתוך הליכה מפינה לפינה על פני החדר; אך טיול רצון זה שבין קיר לקיר, שיהודי טועם את טעמו הטוב בליל שבת מתוך מצמוץ עינים בזוג הנרות, המרעידים רמזי אור שלום על פני המפה המשומרת, טיול-ההנאה הזה מתנדף פתאום כמו מאליו, והסבא נשאר עומד ליד השולחן, מסתכל בעינים קפואות בשלהבת הנרות, כאיש אשר לא ידע את נפשו, עד שמבטו נטפל לסוף לקצות אצבעותיו, שקשקשות של דגים-מלוחים מנצנצות מעליהן; רגע הוא מעסיק את דעתו לקלוף את שרידי החול האלה מעל הצפרנים, ואולם בעוד רגע הוא מסב את ראשו הצדה, ומתוך עקימת פנים שיש בה משהו של צער, הוא מתפלא, כשאר אנשי הבית, לדברים הכבושים שהאם הזקנה משמיעה כלפי עצמה, כשפניה מוסבים אל הקיר:

“שוב אני חשה לקרירות – לוּ ישבו כבר אל השולחן – – השולחן – –”

ואולם דברים אלו יכולים להשמע גם כמלמול של סתם תרעומות, השכיח בפי הזקנה, והסבתא חיה מטילה כנגד האם אמירה של תוכחה, שאף היא, אמירת קרי זו, יכולה לצרום את הלב בסתם ארס שבה, אותו הארס שלא לצורך שגורמת אותו הזיקנה המשמשת ובאה כבר גם על הסבתא; ולסכסוך דברים רגיל זה מרגיש הסבא כעין רווחת-הלב, והוא משפשף מתוך הנאה בקשקשת האחרונה הדבקה לקצה אצבעו ומשיר אותה, כמו מתוך כוונה גלויה, לעבר מיטתה של הזקנה. ותואר השבת הנכון שב להיות בבית: אחרי הסבא מקדש יוסילה בעל-פה על הכוס, וקולו הצלול נשמע כמפשר בין החיים של הזקנים, הנוטים מדי רגע שלא מדעת מעל הדרך הישרה; גם את פרוסת “המוציא” יגיש יוסילה לזקנה, הולך הוא גם אחר כך בשליחות הסבא ומוסר לזקנה את חתיכת החלה, המתרפקה בתוך כף ידו כרמז רך וחי של ילדות, ואולם כשהוא חש את מגע האצבעות הקטנות והחומות, המנצנצות לרגע מתחת לשמיכה, אז אובד מאליו כל העונג של הילד, ואל השולחן יושב אחר כך יוסילה כמבויש או כנפחד, וראשו מורד על גב הצלחת אשר בה הוגש לו חלקו בדגי השבת, ואשר הסבא, הנהנה לבצוע את הפת בסכין שנשחזה מבעוד-יום, הניח לו בקצה של צלחת זו חתיכה אמצעית של חלה רכה, שעדיין צמודה אליה מלמעלה הכותרת השחומה המגרה את עין הנער.

בחדר שוררת דממה. יוסילה וגם הסבתא, שיצאה אל המטבח, גמרו כבר שניהם לאכוח את הדגים, רק האם הזקנה מטפלת עוד מתוך שכיבה לחצאין בעצמות שבצלחת, והזקן אף הוא מלקט עדיין בנעימות את השיירים של ראש הדג. החתולה השחורה, שימי דורות חתולים עברו עליה בבית הזה, מטילה א עצמה לארץ, כשהיא קופצת קפיצה חשאית ממקום רבצה ליד התנור החם; את שאון הקפיצה קולטת רק אזנה של הזקנה, ומעל משכב הדרגש נשמט כמו בלי כוונה עצם דק מבשר הדג; החתולה מתמתחת ליד המיטה, תולה את עיניה הכתומות בפני הזקנה, ושתיהן מסתכלות רגע זו בעיני זו, לא לשם הבנה, אלא כמו שנצמדים לפעמים מבטי ילדים קטנים: מתוך ריחוק הדעת וקרבת הלב כאחד. ואולם הזקנה, כאילו הקדימה היא לקבל בחזרה את השגתה, השגת בת אנוש, זורקת פתאום עצם בפני בת-זוגה האילמת, כמתכוונת לגרש את החתולה מעל פניה:

“סורי! אין כוח לסבול ממנה…”

והסבתא חיה, שבאה ברגע זה עם הקדרה בידיה, רואה הכרח לעצמה להקניט את האם:

“כבר עם החתול…” ואת מעט המרק מגישה לה היא בעצמה דרך פיוס בתוך קערה עמוקה וקטנה. ועוד מעט וכף-האוכל של הסבא תנקש פעם אחרונה בקערה, ובנערו את זקנו תולה הזקן את מבטו בפני אשתו, שעינה האחת עצומה ברגע זה מתוך נמנום; עיני הסבא ממצמצות, כאילו לא ערב המאכל לחכו, או כמו לוּ יחפוץ להגיד דבר-מה ואשתו נאלמה לבלי תת אוזן לדבריו; ואולם פתאום מתחילה הסבתא חיה לגנוח: “אח, אח,” מוציאה היא גניחה אחרי גניחה, ידיה מוטלות על חזה ועינה האחת פקוחה עדיין… יוסילה מעורר אותה מתוך עקשנות: סבתא! סבתא! והסבתא מתנערת כרגע, כאילו לא קרה אותה דבר, ויוסילה אומר בחשאי מבלי אשר יכוון מקודם את מחשבתו:

“ליל-שבת שלא היה כמותו”.

יוסילה משתתק ומתבייש, והסבא נפטר מן הצורך שהרגיש להגיד דבר-מה, כמו לוּ השיח הנער את הרהור הלב שהצר לו, לזקן. ותיכף אחרי זה פותח הזקן ב“כל מקדש,” כשהוא משתף באמירת הזמר גם את יוסילה, שאינו מוסר באימון גמור את קולו המסתלסל ברשות הפזמון הקשה הזה, שבין חרוזיו מסתבך עוד מעט גם הסבא בעצמו; ואולם הפעם הזאת אין הסבא פורש מתוך הרחבת דעת דוממה לישיבה ארוכה שבין המרק ובין תבשיל הבשר, זו הרחבת הדעת שכעין יד חשאית פורשת אותה מדי ליל שבת על פני לבבות צנועים של יהודים, שנתמעטה בהם דמות החיים; גם את זקנו מנער עכשיו הסבא בתנועת יד שיש בה מקוצר-רוח, והוא תובע את אשתו לגמר סעודה:

"הגישי את הבשר.

וכעין בת-קול נשמע פתאום דיבור חשאי:

“חיה’לה הגישי את הבשר.”

כל המסובים יושבים בלי ניד מסביב לשולחן, לבם רך כמו בעת שמתבישים לבכות, ויוסילה מאהיל רגע ארוך על עיניו כשהוא מביט לעבר מיטתה של הזקנה; מכיר הוא הנער, כי כעין דבר ידוע לו מכבר נקרה עתה להיות בבית: אותו הדבר נהיה ברגע אחד קצר, כה קצר כמו הגבול אשר בין תקופת חיים אחת לשניה. הוא עמד אז ושיחק באגוזים עם חבריו, ונהנה הנאה מרובה מן המשחק הנלהב האחרון הזה, שחל עם פנות יום החג האחרון של סוכות, בדרך עברו תבע אותו אז הסבא לתפילת המנחה, והוא, יוסילה, מדי עמדו גחון על גב חריץ המשחק, סלק את עצמו מתביעה זו מתוך סרוב של ילדות: “אני משחק באגוזים!” והוא נתבייש אז לדברי עצמו, וכף ידו הקמוצה לא השמיטה את זוג האגוזים המיועדים לזריקה. הוא בוש לבכות, אולם גם ידוע ידע, כי לא יוסיף כבר עד עולם להגיד כדברים האלה, והלך מתוך רצון של הכרח אחרי הסבא… – ועכשיו יודע יוסילה בנפשו, כי הפה פולט לפעמים דיבור אחרון כזה, ברגע אשר יחדל דבר-מה להיות; ואולם אין הכרה כבדה זו נעצרת בתוך מסכת הרהוריו הרכים של הנער, ויוסילה נשקף מתוך בקשת פתרונים אל פני הסבא, אבל אין הוא יכול להבין את הרשום על הפנים האלה, כמו לוּ נתקשה בכתב אותיות שנתרחק מן העין, ובכל זאת דומה לו, כי יש דבר-מה כמוס גם עם הזקן, משום שהלז זורק לו משלו שיירי בשר ואומר לו לנכדו מתוך רוגז קל, כמו יתן לו צו לסור מאיזה דבר:

“אכול!” וידי הסבתא חיה רועדות כשהיא גוררת לתוך הצלחת חוטי בשר בשביל האם הזקנה.

ואחר כך, כמו בעת אשר תהיה הרווחה, נאכל לפתן שזיפים מתוך הנאה ובפיצוח גרעינים, ומבלי אשר יגישו ממנו גם לזקנה, שכבשה בכר את פניה הצומקים, הסמויים עכשיו מן העין… כשהאם שוכבת נוהגים שלא לתבוע אותה לחלק תבשיל, ועוד מעט והקערות מנקשות האחת על גב השניה, והסבא משפשף עוד קשקשת אחרונה מעל האצבע כשהוא נוטל את ידיו במים אחרונים. כשהוא הולך ומגיד את ברכת “רצה” של שבת אז ידמה לו רגע אחד, כי היה חש תענוג של גן-עדן אלמלי התמתח כבר במיטה מתחת לכסת הנוצות; ואולם יוסילה מסלסל את ברכת “רצה” העדינה בנעימות כל רכה, עד שהסבא מפסיק באמצע, מכוון ואינו מכוון את לבו לזמרת הנער, וכשזה נלאה אחר כך למצוא את הפסוק שהפסיק שם, הוא מדלג בבת-אחת עד למחרוזת של חרוזי “הרחמן”, ובלחש קולו המהלך בלי חליפות הוא כופה את הנער, החש פתאום כעין צורך של בושה, למהר ולהגיד אף הוא את ברכת המזון. ואולם בחרוז “הרחמן” נוהג פתאום הסבא סלסול שלא מדעת, חוזר ושונה את אמירתו, מטעים אותו מתוך זמרה של כליון לב עוד פעם ועוד פעם: הרחמן, הרחמן… ככה יקרה לאיש אשר יעבור לפני ערים מרובות, במהרו למקום מקלט אשר ינוח שם, כי יביט בשוויון-נפש אל השמות החרותים על פני התחנות הזרות, ורק כתום הדרך ייצמד פתאום מבטו לפינה מעולפת קסמים, ולבו יערוג אליה כרגע כאל אושר אשר לא ניתן להתקיים. – והסבא נפטר בקימה מן “הרחמן” האחרון וגומר את ברכת-המזון כשהוא מטפל ביחד עם נכדו לסדר את הכסאות למשכב לילה; הסבתא חיה מביאה את הכר בשביל הנער כשהיא מסיימת את הפיהוק שלפני שינה, והסבא גורר אחר כך את חצאי הדלתות של חדר-המשכב בכוונה לסגרם, ואולם כמו בכל לילה הוא אינו מביא אותם גם עכשיו לידי סגירה מעולה. הסבתא חיה יוצאת שוב לראות בשכיבת הילד, מרימה את קצות המפה של השולחן, אשר בינו ובין הקיר נקבע מצע הכסאות של יוסילה, והיא מכניסה את השמיכה מתחת לרגלי הנער… מסביב היתה כבר דממה. הזקנה מתנערת פתאום ויושבת רגע גחונה על משכבה, ואולם יוסילה מתחפש כמביט אל הנרות, אשר ניתן להם לדלוק עוד הרבה זמן.

ב

ככל יציר אדם בטרם ינום את שנתו, יוריד גם יוסילה בין חיים ושינה את המסכת של ציורי דמיון קלילים, המתנועעת לפני עיני רוחו ומשיבה עליו תנומה. מבעד רקמת הדמיון הדקה נשקפת שלהבתם של זוג הנרות, שנשארה להם עוד שעת קיום ארוכה, שתי לשונות האור מתמתחות לרצועות ארוכות, המתערבות בעוד רגעי מספר זו בזו ונהיות למסילה ארוכה אחת, והנער שט ומחליק על פני משטח הזוהר, הרועד ומתפשט לכמה עברים. כה חלק הוא עור בשרו של יוסילה, עד כי הוא חש ואינו חש בו, ובעוד רגע ילך גם האור אשר מסביבו הלוך וחוור, נמוג הוא לבסוף ומתערב בתוך החלל כמים המתערבים במים, ויוסילה שט על פני בליל אור ועלטה זה כה קל, כה חרש כמו אוויר הצף בתוך אוויר, עיניו עצומות לבלי לראות, לבו נשתתק לבלי לחוש, ואולם כעיגול של אור רמיה הצף לפני העין הסגורה, כך רועדת המולה קלילה, שאין לה חליפות, מסביב לעור הנער אשר נסגר על בשרו; על גופו של הנער, שידיו מונחות בלי נוד על ברכיו, נסגר העור רק כדלת-חוץ, הסגורה כבר בזמן שפנים הבית לא נכנס עדיין בשלמות לרשות השינה, ורגע כמעוף עין יקום להיות בבית כגבול בין לילה ותרדמה: כל אנשי הבית שוכבים כבר, אסורי שנה או אחוזי תנומה; הדלת אשר אל הרחוב סגורה על מסגר, ורק האחד, אשר לא נרדם עדיין, עלול לקבל חרדה מכל ניד של תריס, וכמקרה הזה יקרה עכשיו גם את יוסילה: משהו אחד יש עדיין בקרבו העלול לבוא לידי חרדה; דבר-מה נוגע פתאום בו נגיעה כל שהיא, ריסי עיניו מתרוממים מתוך רעד קל, והנער מתעורר.

הנער פוקח את עיניו. וכשגופו כפות עדיין לתנומה וידיו מוטלות על ברכיו כבדלות בפני עצמן, הוא מעיף כבר את העינים לעבר מיטתה של הזקנה; יוסילה תמה אמנם על הבטה זו, אך מצטער הוא בכל זאת על שאיננו מבחין אם עצומת-עינים תשכב הזקנה ברגע זה; ומיד מתהפך הנער מצד אל צד, מתמודד מתוך רעש בכל גופו, כאשר הסכין לעשות מדי עלותו בימות החול על משכבו, רוצה הוא לבוא לידי הרהורים מרפרפים, כרגיל אצלו תמיד בשעה שהוא שוכב ומחכה במנוחה כי ירדם, ואולם כל הקטנות, שהרהוריו מטפלים בהן עכשיו, אינן מצטרפות משום-מה לוילון אחד החוצץ בפני העינים. יוסילה מתאפק רגע להבחין את הפלא שבנפשו, תמהון זה, ככל תמיהת ילדים, עובר חיש מהר לרגש של צער, ויוסילה דומה לחולה המוטל במכאוביו וזכרון מחלתו אינו אתו; אך כאילו מי-שהוא נעלם מרחם פתאום על הנער ומעלה לפניו את זכרון הבאר העזובה אשר על מגרש השוק, – אותה הבאר, אשר כל דלי המשולשל לתוכה יינגף שם באבן וישוב למעלה ריק בלי מים. יודע יוסילה בנפשו, כי באר זו באה להמשיל על דבר-מה, ואולם גוו, המתענה מנדודי לילה, תובע אותו לצלול פעם בפעם בתוך נבכי השינה ולהינגף שם באיזה דבר קשה ומכאיב. ובהתהפכו מצד אל צד יחוש הנער פעם ראשונה בחייו, כי רע לו, ויודע הוא, אם כי לא ברור עדיין לגמרי, כי לבדו הנהו עם הרעה אשר באה עליו; ואולם דרכו של הילד להושיט יד אל הדבר הקרוב אליו, גם את הטוב וגם את הרע תולה הילד רק בדברים הקרובים אליו בכדי ראיית-עין, ונפשו של יוסילה יונקת עכשיו משארית ילדותו, שכאילו נתלכדה בקרבו לגוש אחד בטרם שתסתלק; וחטיבה אחרונה זו של ילדות נמשכת מתוך תרעומת כלפי משכב הדרגש אשר מנגד. הנער מושיט את שתי ידיו למול הזקנה, אגרופיו קמוצים כנגדה, עיניו פקוחות לרווחה והוא סוקר מתוך התאמצות יתרה את הפנים הכתומים, שאור הנרות משוה עליהם כעין דמות חדשה ומפחידה, כמו רוך של ילדות נסוך עליהם עכשיו, ודומים הם הפנים האלה גם לעלה נובל שנשר ומתרוצץ לעין השמש. וכמו ילד, אשר בהביטו לפעמים אל דבר שאינו שייך לו יחלוף פתאום רטט של כאב ביצורי פניו, ותבע ללכת אל אמו או יילחץ אל מי-שהוא אשר יאחז בו ברוך, ככה יהיה גם עם יוסילה אחרי אשר ירבה להסתכל בפני הזקנה המוזרים: נפשו תקוץ פתאום במראה הפנים האלה, שאין בהם עכשיו כלום משלו, ומתוך תנועת ילדים הוא מעוה את שפתיו ולוחש תלונה חשאית קצרה: “לא צריך!”

ופתאום, כאילו עם לחש המלה האחרונה נסתלקה ממנו שארית ילדותו לבלי שוב לעולם, מרגיש יוסילה חולשה גמורה בכל בתי נפשו, והוא רובץ על משכבו מתוך הכנעה של אדם מבוגר, את פניו הוא מסתיר בתוך כפות ידיו, כאילו הוא מצרף גם את הידים אל ישותו, הדורשת שלמות בשעת הצער הראשונה, וכאילו בא לידי גילוי הסוד, כי בודד הוא החי בשעת הרעה ורק את שלמות עצמו הוא מבקש אז. בעד האצבעות המפולשות מוסיף עוד הנער להביט אל עבר משכב הדרגש של הזקנה, ומתוך צמצום של כל החושים, אשר יתהוה אצל כל איש גדול בשנים בשעה של אסון, הוא מסתכל בזקנה הנאלמה, שחורי עיניה, לא סגורים למנוחת שינה ולא פקוחים לרווחה של חיים, מצערים את יוסילה כדמות דלתות סגורות ולא נעולות של חורבה עתיקה, המעולפת תעמולה. וזמן-מה ישהה ככה הנער. על פניו נסוכים עינויי סנוורים רעים, כאילו צער ילדות ומכאובי אנוש מעורבים עכשיו בנפשו. אולם לאט לאט, כשהוא מתמודד בזהירות ונשאר לסוף שוכב אפרקדן, תרד עליו כעין מרגעה, ומכל חושיו הוא מרכז רק חוש אחד, כאשר יעשה אדם בשעת עיפות של יגון קבוע – הוא שומע.

בפעם הראשונה בחייו הוא משיג את גילוי העולם הבא מתוך הדממה, יודע הוא הנער להבחין עכשיו את השקט הנישא על פני שקט, וכשהוא שוכב אחר כך כשידיו נתונות מתחת לערפו, כאיש גדול בשנים שהפקיר את עצמו לנדודי שינה, ופניו הגלויים מוארים באור העינים הצלולות, המזהירות מתוך מחשבה, אז יבין יוסילה ראשית בינה, כי יש עולם הקיים בפני עצמו וכי הוא, הנער, בודד הנהו בעולם הזה.

יוסילה מרגיש את עצמו בודד בתבל, אשר יראה עכשיו בעיני רוחו את גדלה; וכעין רגש של תקלה שאין לה חזרה עולמית לוחץ עכשיו את לבו, המטופל לכאורה בהרהורים קלים. הוריו הזקנים נדמים לו ברגע זה כרחוקים ממנו מרחק אשר לא ישוער, השעון מתקתק בתחום עולם זר, ורק ראשה המצומק של הזקנה קרוב הנהו משום מה אל יוסילה. והנער אינו תמה על זה. וגם פחד היא איננה מטילה בו כבר, זקנה זו שהתכווצה על משכב הדרגש שלה מתוך פרישות של זיקנה מופלגת, ובכל זאת יודע יוסילה כי הפחד קיים ואורב לו, והוא תוהה מתוך מנוחה שאינה בת קיימא, כאדם הירא את החשכה ושומר בעיניו את האור ההולך וגווע בחדר ריק. ויוסילה, כמבקש להחבא מפני המוראים המתרחשים לבוא עליו, מתכווץ מתחת לשמיכה אשר הרים אותה עד למעלה מעיניו, ואולם דרך עפעפיו המפולשים הוא שולח מבט בוחן כלפי מיטתה של הזקנה. לאט לאט הוא מוליך את מבטו, החל משתי כרעי הדרגש הנשענות אל חצאי הדלתות של חדר המשכב, ומתוך נשימה עצורה הוא הולך וסוקר בזהירות לאורך כל הדרגש; ואחר כך, מתוך יראת רז של אדם החש רק בצלו של השונא האורב לו, מוסיף יוסילה להוליך את מבטו עד למראשותי הזקנה, ופתאום, מתוך חרדה חטופה, כה מהירה עד כי זעקת הפחד הצמודה אליה תמוג בטרם שתתפרץ מן הנפש, יסתובב עליו ראשו על הנער, כמו לוּ נפל מבלי ראות לתוך בור; ואחר כך, כשהוא שוכב שוב בעינים פקוחות לרווחה ומבלי הניד אבר, מביט יוסילה הבטה ממושכה למראשותי הזקנה, ונדמה לו, כי הקיר, אשר מראשותי המשכב נשענות אליו, נעתק ממקומו עד למרחוק, ואינו משמש כבר חיץ בפני מבט השגתו, אשר הוא שולח עכשיו עד למרחקים. הקיר אינו חוצץ כבר בפני השגתו, והנער מרגיש, כי העולם שהתוודע אליו לפני זה מתוך גילוי של דממה, חדר פתאום בעד הקיר ויהי לבליל אחד עם משכב הראש המפחיד; וגם מבטו אינו פוגש כבר כל מעצור, והנער מביט עד למרחקי אין גבול, אף על פי שאינו רואה כלום בעיניו; וזה גורם לו מצוקה ללא הכיל, הכרה מוזרה זו של הנער, כי הוא אחד ונבדל מסביב לו הכל מגולה ופתוח לאין חיץ וגבול. ובגדול הכאב עד לקוצר נשימה, מתנער פתאום יוסילה ממקומו ויושב על משכבו, מוריד מעל גבו בתנועה מהירה את השמיכה, ומתוך חפץ עז, הכופה אותו להיטמן במקום מחויץ וצר, הוא נשמט ברעש לארץ.

הוא נשמט מעל משכבו מבלי אשר ידע את הנעשה אתו, וצועד הוא מבלי לחוש את הקור הלופת את מערומי רגליו. הוא הולך ומתאפק וצועד שוב לעומת מיטתה של הזקנה, ומדי לכתו, מתוך הרגשת הקרירות שברגליו, הנטפלת אליו פתאום למעוף-עין אחד, צף ועולה לפניו כעין זכרון חיוור ורופף של עולם צפוף ומרובה תחומים; וזכרון זה הולך ומתגלם במהירות של נשימה. הקור הצורם את רגלי הנער עובר כצמרמורת בכל גופו, וברגע שהוא עומד מצעוד את צעדו האחרון ליד מיטת הזקנה, אז מראהו כבר כילד שכל איבריו רועדים מקור עד לעורר רחמים, ומתוך עיפות, המרובה כבר על הפחד שבנפש הנער, מביט יוסילה בפנים הכמושים, שאור הנרות הגוועים מרעיד עליהם כתם חיוור, הדומה לבת צחוק שבשעת שינה. עוד רגע יביט הנער בפני הזקנה הנקשים, ואחר כך הוא הולך ושב אל משכבו, ומבלי אשר יתפלא בנפשו לכל נדודי הלילה, היא מוריד את הריסים על גבי העינים העיפות, שתנומה נאחזת בהן כבר בדרך הליכה.

ובעוד רגע יישן כבר יוסילה, כשהוא שורה בתוך חמימות של לילה וכשמוחו מעולף בצעיף אטום של תרדמת ילדים חזקה.

ג

בלי תסיסת הלב התפֵלה, המצויה לפעמים אצל בני אדם לפני השינה, עולה הסבא על משכבו. אין לבו נחלץ מן הכאב הסתום, אשר כל אדם יחוש אותו במקצת עם גמר הבל יומו, כאילו היה זה הפחד מפני הפחתת החיים. הזקן מתכונן להירדם מתוך שביעת רצון, זה רגש הזקנים, שכמעט אחד הנהו עם צערם שהם חשים למראה הימים ההולכים ופוחתים. וכשהוא מוטל כבר במיטה, שוכב הזקן תיכף על צדו, כדרך אנשים באים בימים, מקיף באחת מידיו את עצמות הברכים הבולטות, אינו מכוון את מבטו לשום דבר ואינו חש משום מה צורך להביט הבטה רגילה שלפני שינה אל אשתו, שנחרתה יוצאת כבר מתחת לכסת. עפעפיו של הסבא לא ירעדו רעד כל שהוא למול האור הקלוש החודר מן החדר השני, ומבטו הקיים בפני עצמו, מבלי להיתלות בשום דבר, אינו מביא אותו לידי הרהורים. עיניו, כעיני הזקנים בשעה שהם פורשים לשינה, מאירות רק לעצמן, והאור העמום הזה, שאינו פורש לחלל העולם, מאיר מאליו את קרום נפשו של הסבא, השומר עדיין את רשמי היום האחרונים. ואולם אין הסבא זקוק עכשיו להרהור התלוי ביום המחרת, משום שלזיקנה, כמו לילדות, ניתנים הימים בלי קשר, כעצמות משחק קרות ודומות זו לזו, ורק בתקופת הגבורה אנחנו מקבלים את החיים כמו פקעת של חוטים מרובי צבעים, ההולכת ומתגוללת בלי הפסק.

וככה שוכב הזקן בלי ניד, וגם מבטו, הפונה אל הנפש פנימה, אינו זע במשך רגעים אחדים; ורק אחר כך, כשהוא נוגע פתאום בזקנו מתוך תנועת סלסול אחרונה, שיש בה כעין גילוי של החיבה השמורה בלב אדם גם לעת זיקנתו, אז ירעיד גם רעד כל שהוא את נפשו, הפולטת ברגע זה ציורי חיים, שלא נטשטשו עדיין לגמרי. הסבא רואה אז את החנות ברגע הסגירה, את יוסילה העומד גחון ובוחן את המנעול, את מגרש השוק עם חריצי הדרך המתנוצצים משלג שנקשה תחת עגלות חורף, ואת עצמו הוא רואה, כשהוא מחזיק את המפתחות החבויים למחצה בתוך השרוול החם. וכל הנראה מתלכד למחזה קפאון אחד, הכל מופיע בבת אחת ונמוג אחר כך ביחד, כשלהבת של אור שהפילו עליה דבר מה לכסותה, ורק הוא, הסבא, נשאר לבדו, כלשון אור יחידה שיצאה מתחת לכסוי, ודמות עצמו זו עוד תועה רגע אחד בנפשו של הזקן, כעלולה להביא את הנפש לידי מבוכת הרהורים, ואולם הרטט הקל של הריסים, אשר יוריד אותם הסבא על גבי עיניו, מכבה פתאום את הכל. מוחו של הזקן נעשה פתאום ריק, כה ריק כמו בשעת שינה.

ואולם לפתע פתאום, כמו אוושה חשאית שאין בה בכדי קליטת אוזן, עובר רפרוף קל של דאגה במוחו של הסבא.

לא מתוך מחשבה ולא מהרגשת הגוף באה דאגה זו, רק דומה היא לאי-המנוחה אשר יחוש אדם למראה כל שינוי קל; הכל עוד כמקודם, אבל בלבו של הסבא, אף על פי שהוא שרוי עדיין בשקט, חל כבר איזה שינוי אילם, כשינוי הזכוכית הלבנה אשר תגע בה קרן אור מגוונת. והסבא עוד טרם יכיר, כי נשתנה בו דבר מה: ידיו, המוטלות על עצמות הברכים, אין בהן בכדי הרגשת הגוף, שמורות עיניו אין בהן אף משהו של כובד, רק רעיון הטורח המוזר, אשר יקום פתאום בקרבו לרגלי הכסת, שהוא חש אותה כלא צמודה אל בשרו ממש, אלא כתלויה בגובה של טפח או טפחיים מעל לגופו, רעיון זה כופה אותו להניד יד ולמשוך את הכסת הכבדה, ואז, כשהוא מערבב את המרגעה, שגופו המקופל נתון בתוכה, הוא גונח כדרך זקנים גניחה שלא מדעת, והוא מרעיד את עפעפיו למול האור הקלוש, החודר מן החדר השני.

עיניו של הסבא יונקות מן האור הזר, ומבטן שנעשה על ידי זה יותר צלול, אינו מכוּון עדיין לראיה או לשם הסח הדעת הגורר אחריו תנומה. אין הסבא מתחכם לנדודי שינה, אך הבטה זו, שאין בה כוונה וצורך, מרגיזה אותו; ומתוך רוגז קל כלפי עצמו הוא משלב את רגליו השחופות זו על גב זו. קמטי מצחו מתחילים זעים כרשת בשעה שנוטלים אותה לשימוש, ולבו נטרד עכשיו מתמיהה מוזרה, כאדם המחכה לסוף דבר בזמן שההתחלה נעלמה כליל מזכרונו. ההתחלה נגעה בלב הסבא נגיעה כל כך קלה כמו נגיעת הצל המרפרף מאחורי איש, וכל הגוף העיוור מתאמץ מתוך עמל סנוורים למצוא את זה אשר אבד. אף גוף זה של הסבא, שחל בו כבר רפיון הזיקנה, משתמט במהרה מן העבודה הקשה, יצורי הבשר נפטרים מהרגשת הדאגה, וכל עמל המצוקה מתכנס לתוך העינים, שהזוהר שבהן מנצנץ ונעלם חליפות כשלהבת הנר אשר תנוע לפעמים בלי רוח. מאליה תתכופף לפעמים שלהבת הנר, כאילו יש דבר נעלם המושך אותה הצדה – כך יחדור עכשיו גם מבטו של הסבא דרך חצאי הדלתות שאינם סגורים כדבעי, והוא שוהה שם, מבט הזקן, וסוקר לתוך חלל הנאלם.

ואחרי רגע של הסתכלות, כאשר ידע כבר הסבא, כי בחדר השני יש דבר מה אשר יביט אליו, נעצמות פתאום עיניו כמו מאליהן, כה מהר הן נסגרות כמו שממהרים להוריד את המכסה על גב הארגז ברגע שניתן לתוכו דבר הטעון העלמה. וזה כבר אצור עכשיו בקרבו, אותו הדבר הנעלם, אשר הסתכל בו הזקן לפני רגע, ומצפרני הרגלים, הצמודות מתוך קרירות אל האצבעות, ועד השערות, המכבידות בכבדות זרה על הראש, ניטלה מכל ישותו של הזקן אותה המנוחה אשר תחיה בשלום תאומים עם החושים העייפים של הזיקנה. לבו הולם מתוך מדוה מוזר, כמו אצל ילד בטרם יפרוץ בבכי; ואולם כשביחד עם המרירות, המתחילה מפעפעת בין שיניו, הוא גורר מתוך מוחו גם את הביטול הרגיל של זקנות, אז גורם לו דבר זה יסורים שלא חש כמותם מעולם, כאילו כל צורות עצמותו, מן הילדות הנעלמה ועד הזיקנה, נתערבו פּתאום לחטיבה אחת, המסתגפת מתוך עינויים, שאין הביטול, שהוא רק נחלת השיבה, חל בהם. והצער המשונה הזה מתמעט תיכף כשהסבא מעביר את ידו על פניו ותוחב את האצבעות לתוך הזקן, כאילו תוספת החיים של ימי עברו, המתענה עכשיו בקרבו, מסתלקת כרגע לרטט שערות השיבה של הזקן. ואולם פתאום ירעד הסבא בכל גופו כשהוא שומע את חריקת המיטה מתחת לגוף אשתו, המתהפכת מצד אל צד. כדרך הזקנים רועד הוא הסבא, כשרק רגליו הכחושות מקישות זו בזו וכשהוא מרגיש דקירה של כאב בערפו, פניו כבושים בכר כמו מקודם, ורק שרביט זקנו החד מוּשט כלפי מיטתה של האשה, שראשה וחצי צווארה המגולה נראים עכשיו לעיניו. וצוואר מעוקם זה, הנראה כערוך לדבר מה, גורם לו את היסורים אשר יחוש החולה בשעה שהוא רואה את מכאוביו של חברו, המשותף אתו במחלה אחת. והסבא אינו יכול להסב את עיניו מן המחזה הזה, מבטו נעוץ במחשוף הצוואר, שלא ראה אותו במערומיו זה כבר, וצוואר חוורוור זה, עם הגידים הכחולים הבולטים מתוכו, מטיל בלבו מצוקה שהיא למעלה מכח אנוש, ושפתיו של הסבא לוחשות בחשאי:

"רבונו של עולם – – – "

ואחר-כך כאילו ברגע הלחש יצא דבר-מה מתוך נפשו, נשאר הסבא שוכב בלי ניד, כמתעלף מפחד – כך ידום הנידון למיתה, בשעה שהוא מחכה לתלין: ממאן הוא להיצמד בחזרה אל החיים ומכל רגעי הפליטה מוצצת נפשו בדממה את כל תמצית החיים שבהם. ושוכב לו הסבא בלי אונים, כל חושיו נאלמים, ורק עיניו מביטות כמו מקודם אל האור הקלוש החודר מן החדר השני. רגליו, שהסבא רצה לאספן תחתיו והפסיק באמצע, בולטות מבעד לכסת, וברכים עלובות וחדות אלו מתחילות פתאום לרטט מתוך רטט בלי פוסק, משום שהסבא מתחיל פתאום לפחוד כי יאחז בבליטות הברכים אותו הדבר הנעלם, המרחף מסביב; אך גם למתוח את רגליו אין בכוחו של הזקן. כבר ברור לו, כי הוא חולה, ואולם הוא סובל יסורים שלא כדרך הטבע לרגלי זה שאין ביכולתו לעצום את העינים ולהפקיר את עצמו למחלה, כאשר יעשו החולים. והסבא מזעזע לאט לאט את אצבעות היד המונחות על לבו, וזעזוע קל זה, שיש בו משהו מהרגשת הגוף הרגילה, מעורר לרגע אחד ספק בלבו, שמא אינו חולה כלל, ואולם קול השעון, המתקתק בחדר השני, נשמע לאזנו ממרחקים כה רבים, כאשר תישמע לאוזן החולה, כל נשימת רוח, שהוא קונה לעצמו במחיר תמצית חיים, כאילו היה נושם מבעד לגלימה של בד, כל זה אומר ברור לסבא, כי לא חולה רגיל הוא ואינו יכול לגור בכפיפה אחת עם מחלתו.

אין המחלה, שהסבא חולה בה, נקלטת לתוך ישותו; וכמו ילד שהפחידו אותו ווהוא מיבב בלי קול, כך מכוסים עכשיו פניו של הזקן ברשת של קמטים לאין ספורות, משום שלבו, לב אנוש שקנה לו אחרי יגיעת חיים ארוכים את האמת, שאין לך דבר בעולם שאי אפשר יהיה לקבל ממנו מרות, לב זה רוצה גם עכשיו לקבל הכנעה, אך כל עמלו לשוא. פורענות זו שבאה על הסבא אינה נקלטת לתוכו וגם אינו יכול להשלים אתה. ויסורים אחרונים, שהסובל אותם נעשה פתאום קל לתנועה ולשינוי נפש, כדבר הבוער אשר יהיה באחרונה לאפר נדף, יסורים כאלה תופסים את הזקן, ואולם מיד הם מסתלקים, כאש אשר תמוג מעל האפר; וכמו אשר תניע אף רוח קלילה את הדבר הנשרף, כך מתנער פתאום הזקן ויושב על מיטתו, כשהוא שומע מן החדר השני את קול צעדי נכדו, או קול שאון אחר, אשר נאלם אחרי רגע קצר.

הסבא יורד מעל המיטה, והוא תמה רק על זה שהטריח את עצמו לרדת בקרירות של לילה; הוא רוצה בינתים להביט אל נכדו, ובכדי שיקיים חובת הורים זו, די לו רק להוציא את ראשו לתוך החדר השני, כשהוא אוחז באחד מחצאי הדלתות. רק את ראשו יוציא הסבא לרגע לתוך חדר-האוכל, משום שהוא חושש שמא שוכבת הזקנה בעינים פקוחות, כמו ששכיח בלילה אצל זקנים מופלגים. הסבא שולח את מבטו לעבר מיטתו של הנער ואחר כך הוא תולה אותו לרגע במראשותי הזקנה, שמשכב רגליה קרוב אליו בכדי נגיעת יד. פני הזקנה כבושים עמוק בתוך הכר, והסבא שב בחזרה, כשהוא גונח גניחה שיש בה כבר מטעמה של שינה קרובה. וכשהוא סוגר את עיניו כדי להירדם, הוא מביט רגע אחד אל אשתו: זו ישנה, כשהיא מכוסה בכסת עד למעלה מצווארה.

ד

אחרי שהיא בולעת את חוט הבשר האחרון, מורידה הזקנה את ראשה על הכר ופורשת למנוחתה, מבלי אשר ירחש דבר-מה במוחה, פתח נפשה הצר, הפתוח עדיין כלפי העולם, נסגר בחשאי תיכף כשהיא שוכבת, כאשר ירד בלאט המכסה על גב תבה נרקבה וישנה, מבלי לעורר כל שאון בנפילתו. אבל מה שנרקב אינו עלול להידבק היטב: כמו מתוך חלום מרחפת מעל לזקנה הזמרה שבשעת ברכת המזון, הצעדים, הנשמעים בבית לפני השינה, תועים על פני הדממה שבמוחה ככתמים חיוורים, ואחר כך, כשתהיה כבר הדממה מסביב והזקנה שוכבת עדיין בעינים פקוחות, ישהה עוד בקרבה הד רפה מכל הקולות האלה. והוא תועה זמן מה לבלי להימוג בתוך ערוצי מוחה הנקשה. ושנתה של זקנה, כענן ערב שחור הרובץ בקצה האופק, היתה יכולה להמשיך כך עד שהזקנה היתה מתעוררת לבסוף על ידי הרוגז התועה תמיד בקרב נפשה, כאוויר המורעל הכלוא בתוך חורבה עתיקה וסגורה, אך לפתע פתאום, כאילו לתוך חורבה, העומדת בריחוק מקום מן הישוב, היה מי שהוא נעלם נכנס בחצות הלילה עם לפיד בידו, מתמלאים אור כל חדרי נפשה של הזקנה, וכמו הד של שאון מתהלך בקרבה, כאילו מי שהוא צועד שם ומעביר נשכחות חיים ממקום למקום. ולאור זה, שיד נעלמה נושאת אותו אילך ואילך בקרב נפשה, רואה הזקנה הרבה דברים כהפוכים וכחדשים, כמו שהיא הכירה אותם לפני ימים רבים, ובהתקיים הפלא הזה רגע אחרי רגע, יקרה פתאום שאותו הנעלם יכנס עם לפידו לתוך קרן זווית חבויה שבנפש הזקנה, ואז, כשהיא כולה שרויה בעלטה, מלאה הפינה היחידה הזאת אור בהיר, והזקנה רואה אז היטב, כאשר ניטיב להביט מן החשכה לתוך האור, דבר-מה שהיה שייך לה לפני ימים רבים ואשר עכשיו אין לה כבר חלק בזה, כיון שניתק כבר משלשלת הזכרון. וכשירעד האור הזה, עת אשר הנעלם יהלך את לפידו על פני צללי שנים שנגוזו, אז ידאב כמעט לב הזקנה, לא מתוך כאב שלה, כאב ממש, אלא כעין זכרון של צער חיוור התלוי ביציר זר עובר כרפרוף על פני נפשה, משום שהשיבה המופלגת נעשית כמו זרה כלפי עצמה בשעת קבלת שמחה או יגון. אך חלום הצער הזה של הזקנה, הדומה לחבלי ילד שבשעת שינה, מזעזע בקרבה את הרגזנות, אשר תימצא תמיד בנפשם של יצירים עתיקי ימים, כאשר ישמש חללו הריק של אילן זקן מדור לחיות קטנות המכרסמות בשינים חדות, וביחד עם הרוגז המזדעזע בקרבה צפה ועולה לפניה גם דמותה של הסבתא חיה, זו בתה אשר היא, הזקנה, מקניטה אותה מן הבוקר ועד הערב, משום שגזירה היא מלפני החיים שהטובה תיצמד אל הרעה ורוגז ישלים את החיבה, בכדי שישוב הכל להיות אחד כמו מבראשית.

דמותה של הבת צפה ועולה לפני הזקנה. וכמו אשר ישתנה מהלך הרוח במקום פרשת דרכים, כך משתנה רגזה של הזקנה לרגש של חבלי רחמים, כבכי ילדים טורד המסתיים באנחה ברגע שהם נרדמים; ומתוך געגועי פלאים עורגת עכשיו הזקנה על בתה, כמו על דבר שהיה לפנים היא עצמה. הגעגועים השוטפים מתלכדים לאט לאט לרגש של אהבה, ועזה היא אהבה זו, המשתוקקת לצרף בחזרה את החיים שנפרדו בימי קדם, כמו אהבת הסוד אשר תחלק חיים. וכאשר יקום להיות הדבר הזה, עת מתוך צער עכור תשוב אל הזקנה תמצית החיים שניטלה ממנה לפנים מתוך תענוג עכור, אז ישתפך בנפשה כעין לשד אונים חדש, ועיני רוחה תיפקחנה אז לראות היטב את כל אשר יאיר באורו הנעלם המתהלך בקרבה. וכמו אשר לפנות ערב תופיע בפאת מערב תכלת הרוך השקופה אשר תהיה כמוה גם עם דמדומי בוקר, כך תראה עכשיו הזקנה את זהרי חייה הראשונים, ושנות ילדותה מרפרפות על פני נפשה מתוך נגיעה רכה, כניגון הליווי החשאי החוזר ונשנה בנעימות ערבה עם גמר הזמרה. ושנות הילדות, בלי הרמז לעתיד לבוא, אותו הרמז שאי אפשר לו בלי משהו של צער, עומדות דוממות לפני הזקנה. וכשהיא רואה את עצמה נשענת אל חלון ונשקפת על פני רחוב, ודמות הרחוב תיראה לעיני רוחה כה רופפה ומעולפת, כמו דבר-מה המרומז בשעת דיבור במלת-תאור אחת, ומסביב תהיה דממה רבה כאשר ישקוט הכל ברחוב בבוקר של יום שבת או כדממה המקיפה את היציר שאינו עלול כבר לשמוע, אז יתואר כל המחזה הזה בדמיון הזקנה – דמיון אחרון שאינו מאבד ואינו מחדש כבר כלום – כמו דבר הדבק אליה דבק עולמי, כאילו מראשית ילדותה, עת נקרה להיות המחזה הזה, ועד עתה לא חדלה היא, הזקנה, מעמוד אל החלון ולהשקיף החוצה מתוך ציפיה לדבר-מה אשר יבוא. והיא מביטה עכשיו במבט שאינו זע, משום שאין לזקנה עכשיו חיים אחרים חוץ מהבטה זו, שכדומה לה תצא גם מעיני נאהבים, בשעה שרטט התאוה יוצר את כליון הנפש העורג לדבר-מה שאין לו סוף, במבט קופא כזה מביטה עכשיו הזקנה אל הרחוב אשר מעבר לחלון, במקום שהוריה, אב ואם מעולפים בצל וצמודים לדמות אחת, עלולים להיראות בדרך חזרה מבית הכנסת, או כאילו גלגל של רוח רזים נכון להשתער עכשיו על פני חוץ, להקדיר את הכל לרגע אחד ולהיעלם כלעומת שבא. ועל פני חוץ, מעבר לחלון, צפים ועולים צללי אנשים, אשר הזקנה תראה אותם כראות העין ציבור של עצים רחוקים – כאילו הם צומחים כולם מגזע אחד; הצללים מתקרבים יותר ויותר, עד שהם נוגעים כמעט בחלון, אך צללי משפחתה הנחפזים אינם מביאים את הזקנה אף לידי רגש כל שהוא, כנהר אשר פני מימיו המאפילים ישלו לפעמים לפני סער, עת במרום ינשאו כבר העבים בחפזון, היא, הזקנה, שוהה עדיין מעבר החלון אשר מבפנים, והיא נשקפת ומחכה. הזקנה מביטה ומחכה מתוך מצוקה כל כך עצומה, עד כי לבה, לב הבשר אשר בקרבה, מתפרץ לצאת מגודל הכאב. ופתאום מתחיל לבה הולם במהירות רבה, לא מתוך דפיקות חיים, כאילו היה זה לבה של הילדה הקטנה הנשענת אל החלון, אלא כמו מטולטלת של שעון הנתקלת עם כל נענוע בארג של צמר – על פני חוץ מעבר לחלון הופיע דבר-מה.

מעבר החלון השני נראה דבר מה ללא דמות, אשר לא יעורר שאון בלכתו ואשר צל לא ילווה אליו; ודרך אין לו לדבר ההוא, לא מפנים ולא מאחור הוא בא, אלא מתוך החוץ אשר מעבר לחלון הוא מתהווה; כאשר ייגלה עצם הדבר אחרי אשר יגולל מעליו המכסה, כך מתגלה דבר זה שאין לו דמות מתחת לפני החוץ הנגללים בלאט הלאה, הלאה, הלאה. ובמקום אשר ייעלם קרום העולם העליון, שם ימוג האור, ועלטה חסרת צבע, אשר אין להשקיף בעדה, מליטה כבר גם את החלון, אשר הזקנה תביט בו, מבלי לחכות לדבר-מה. הזקנה אינה מחכה עוד, ואולם מבטה פונה עדיין כלפי העלטה הזאת, שדבר לא יחדור בעדה, והוא מתלבט, מבט אחרון זה, כמבט ראשון של איש שזה אך הוכה בעוורון, ואובד לסוף ביחד עם החלון בתוך העלטה. ואז נשארת הזקנה לבדה, בלי כל דבר אשר יפריד אותה מדבר, וחרש כמו צל רועד בקרבה צער לא-צער, שאין בו ממשות כלפי הזקנה כמו עשן הפתילה הכבויה כלפי החשכה. ורגע אחד – כנצח נצחים – צפה אחר כך הזקנה על פני הדבר ההוא שאין לו דמות, עד אשר יתנדף צערה לא-צער והיה ללא-כלום.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

אבי הרומאן העברי

מאת ישראל כהן (מאמרים ומסות)

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

שנת המאה למותו של אברהם מאפו ראויה לציון לא רק כתאריך ספרותי נכבד להולדתו של הרומאן העברי הראשון, המקורי בצורתו ובתוכנו, אלא גם כתאריך לאומי, ציוני. הספרות העברית החדשה היתה בית-היוצר לרוח הלאומית החדשה. היא טיפחה את גרעיני המרד בגלות, חינכה את היהודי המודרני על ברכי השאיפה לחיים אנושיים ולאומיים שלמים יותר והוליכתו קוממיות לארץ ישראל. מאנ“ה, סמולנסקין, יל”ג, ביאליק, אחד-העם, טשרניחובסקי, ברדיצ’בסקי, יעקב כהן, פיכמן, שניאור, שמעוני ואחרים, פירנסו נפשם של הדורות הראשונים לגאולה. הם הרכיבו בהם, אם הורשינו לומר כך, את הויטמינים הציוניים היסודיים. בלעדיהם לא תצוייר העליה השניה ולא מנהיגי תנועת הפועלים בארץ.

אולם ראש וראשון להם היה אברהם מאפו. סיפורו “אהבת ציון”, שנתפרסם לפני 114 שנה (תרי"ג), עשה נפלאות גדולות לבדו, וחסדו נמשך עד היום. הוא שנטע חיבת-ציון בלבבות והכשיר את הקרקע ל“חיבת ציון” כתנועה. הוא היה מעין המשך לתנ"ך. ואמנם בארצות-המזרח ראה הקורא התמים את הסיפור “אהבת ציון” כצמוד לסיפורי המקרא ויחסו אליו היה כיחסו לכתבי הקודש. אבל גם בתפוצות ישראל, שבהן הבחינו בין ספרות-קודש לספרות-חול, היה זה ספר, שלא זו בלבד שהמחיש את חיי עם ישראל בתקופת המקרא, אלא אף עורר את הגעגועים לחידושם של חיים אלה, לששיבת ציון. החזיונות שחזה מאפו נתמזגו בשאיפת הדורות עד לבלי הפרד. ואפילו לא זכו הללו לשוב לציון ממש, הרי הוזהבו חייהם מתיאורים מרוממים אלה, והם הנחילו את חלומם הגדול לבניהם, נכדיהם וניניהם, “בני ציון היקרים ובנותיהם היפות”, שהקימו את מדינת ישראל, יצרו בה הווי עתיק-חדש וחירפו את נפשם למענה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.