מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
גוברין, נ'. (1985). מאורע ברנר. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-05-25. http://bybe.benyehuda.org/read/10314
MLA:
גוברין, נורית. "מאורע ברנר". פרויקט בן-יהודה. 1985. 2018-05-25. <http://bybe.benyehuda.org/read/10314>
ASA:
גוברין, נורית. 1985. "מאורע ברנר". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-05-25. (http://bybe.benyehuda.org/read/10314)

מאורע ברנר

מאת: נורית גוברין

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

ירושלים: יד יצחק בן צבי; תשמ"ה 1985

סוגה:

שפת מקור: עברית

ספר זה מתאר את אחד הוויכוחים הנוקבים, שהסעיר את דעת-הקהל בארץ-ישראל ובעולם ביהודי בשנים שלפני פרוץ מלחמת-העולם הראשונה (תרע“א-תרע”ג), ונודע בשם “מאורע ברנר’. ראשיתו של ויכוח זה במאמר שפירסם י”ח ברנר ב’הפועל הצעיר’ על תופעת המרת-הדת, שהדאיגה מאוד את הציבור היהודי, ובעיקר על חיפוש דרך חדשה של קיום יהודי חילוני. במאמר נשמעו גם דברים קשים כנגד הדת ומיצגיה וכנגד התנ"ך, וגילוי אהדה לברית החדשה.

ועד חובבי-ציון באודסה הסיר את התמיכה שניתנה ל’הפועל הצעיר‘, והתנה את חידושה בשינוי הרכב המערכת ותוכנו של העיתון. ברנר הואשם ב’כפירה והסתה’. וכך נצטרף לוויכוח הלוהט בענייני יהדות ונצרות, דתיות וחילוניות, ויכוח סוער לא פחות על חופש הביטוי, שנתלווה לו עלבון עמוק של אנשי ארץ-ישראל, בגלל התערבותם של חברי ועד חובבי-ציון באודסה בענייניהם. יותר משנתיים רגשו וסערו הרוחות. השתתפו בוויכוח עשרות אנשים, ביניהם מראשי המדברים בציבוריות היהודית (כגון אחד-העם, א"ד גורדון, דוד בן-גוריון, אליעזר בן-יהודה, הלל צייטלין) וכן אנשים-מן-השורה.

ויכוח נוקב זה בשאלות הבסיסיות של החברה ושל העם הועיל לגיבוש התודעה הרוחנית והלאומית של הדור. כתוצאה ממנו התחזק ‘הפועל הצעיר’ ונעשה בלתי-תלוי בתמיכה הכספית של אנשי חוץ-לארץ. הוא התמיד בהופעתו והיה לאחד מכתבי-העת הוותיקים בארץ.

מקורות

1. יוסף חבר [יוסף חיים ברנר]: בעתונות ובספרות (הערות וציונים)’ [הפועל הצעיר]

2. בלא חתימה [שמואל רפאלי (רפאלוביץ)]: כפירה או הסתה? [החרות]

. יוסף חיים ברנר: ‘שאלה’ [הפועל הצעיר]

4. ועד ‘הפועל הצעיר’: ‘מכתב להמערכת’ [האור]

5. בלא חתימה [?]: ‘כפירה או הסתה ומעשה אלמות’ [החרות]

6. אחד-העם מלונדון למר ב. לדיז’ינסקי באודסה [קטע ממכתב]

7. פרוטוקול ישיבת ועד חובבי ציון באודסה [רוסית]

8. איש עברי [יוסף קלוזנר]: ‘חרות ואפיקורסות’ [השילוח]

9. הלל צייטלין: ‘תוכן, צורות ואורחות חיים’ [דער מאָמענט]

10. בן-גריון [דוד בן-גוריון]: ‘במדרון’ [האחדות]

11. ר’ בנימין: ‘מאספת הסופרים’ [הפועל הצעיר]

12. ה"ד נומברג: ‘הרבי שהניף את המקל. מאורע ברנר – אחד-העם’ [דער פריינד]

13. בלא חתימה [?]: ‘חוזר מס’ 000’ [רוסית]

14. ש. ברנפלד: ‘מאורע ברנר’ [הצפירה]

15. מידד [?]: ‘מכתב מארץ ישראל’ [המצפה]

16. א"ז רבינוביץ: ‘מכתב אל המערכת’ [המצפה]

17. בלא חתימה [ש"מ לאזר]: ‘תשובת המערכת’ [המצפה]

18. יוסף אהרנוביץ: ‘מחול השטנים’ [הפועל הצעיר]

19. יהודה דוד אייזענשטיין: ‘מסית ומדיח’ [אנציקלופדיה אוצר ישראל]

20. קבוצה של פועלים, עין גנים – פתח-תקוה [א"ד גורדון] לאחד-העם [מכתב]

21. אחד-העם ל’קבוצה של פועלים’, עין גנים [מכתב]

22. משה סמילנסקי: ‘מכתב אל המערכת’ [האור]

23. א"ד גורדון: ‘מענה למכתב’ [האור]

24. מיכה יוסף ברדיצ’בסקי: ’מכתב גלוי למר ב. כ. [בן-ציון כ"ץ] [הזמן]

25. יוסף חיים ברנר: ‘שמד ונוצריות / עוד לבירור הענין’ [כתב-יד]

בפתח הספר

ספר זה מתאר את אחד הוויכוחים הנוקבים, שהסעיר את דעת-הקהל בארץ-ישראל ובעולם ביהודי בשנים שלפני פרוץ מלחמת-העולם הראשונה (תרע“א-תרע”ג), ונודע בשם “מאורע ברנר’. ראשיתו של ויכוח זה במאמר שפירסם י”ח ברנר ב’הפועל הצעיר’ על תופעת המרת-הדת, שהדאיגה מאוד את הציבור היהודי, ובעיקר על חיפוש דרך חדשה של קיום יהודי חילוני. במאמר נשמעו גם דברים קשים כנגד הדת ומיצגיה וכנגד התנ"ך, וגילוי אהדה לברית החדשה.

ועד חובבי-ציון באודסה הסיר את התמיכה שניתנה ל’הפועל הצעיר‘, והתנה את חידושה בשינוי הרכב המערכת ותוכנו של העיתון. ברנר הואשם ב’כפירה והסתה’. וכך נצטרף לוויכוח הלוהט בענייני יהדות ונצרות, דתיות וחילוניות, ויכוח סוער לא פחות על חופש הביטוי, שנתלווה לו עלבון עמוק של אנשי ארץ-ישראל, בגלל התערבותם של חברי ועד חובבי-ציון באודסה בענייניהם. יותר משנתיים רגשו וסערו הרוחות. השתתפו בוויכוח עשרות אנשים, ביניהם מראשי המדברים בציבוריות היהודית (כגון אחד-העם, א"ד גורדון, דוד בן-גוריון, אליעזר בן-יהודה, הלל צייטלין) וכן אנשים-מן-השורה. נתלוו אליו כל סימני-ההיכר, המאפיינים ויכוחים ציבוריים, עד שמיצה את עצמו ונשתקע, ונושאים חדשים עלו על הפרק.

ויכוח נוקב זה בשאלות הבסיסיות של החברה ושל העם הועיל לגיבוש התודעה הרוחנית והלאומית של הדור. כתוצאה ממנו התחזק ‘הפועל הצעיר’ ונעשה בלתי-תלוי בתמיכה הכספית של אנשי חוץ-לארץ. הוא התמיד בהופעתו והיה לאחד מכתבי-העת הוותיקים בארץ.

הספר מתאר את שלבי-הוויכוח השונים, מראשיתו ועד לדעיכתו. כלולים בו מבחר מקורות, המביאים כלשונם את דברי המתווכחים, כפי שפורסמו בזמנם מעל דפי כתבי-העת ששימשו זירה לפולמוס זה; הובא בו תיאור גראפי של מהלך הוויכוח, התפצלותו והסתעפויותיו, בצד רשימה מפורטת, הערוכה לפי סדר כרונולוגי – מסכת הוויכוח – שנכללו בה כל האנשים שלקחו בו חלק, וכן ביבליוגראפיה ומפתח השמות.

חובה נעימה היא לי להודות לכל הרבים, שסייעו בידי במלאכה הסבוכה והמורכבת של איתור החומר וזיהוי המשתתפים בוויכוח: לצבי צמרת, מנהל יד יצחק בן-צבי, שליווה את הספר מראשיתו בסבלנות-נוסכת-ביטחון; לרפי וייזר מן המחלקה לכתבי-יד בבית הספרים הלאומי; לבן-יעקב מארכיון ‘גנזים’ ולחברה מוסיה מארכיון העבודה, שפתחו בפני את הארכיונים וסייעו לי בכל צעדי; לאבנר הולצמן, שבלא עזרתו היו בוודאי נעלמים מעיני כמה מן הפריטים שהובאו כאן, והוא גם שהתקין את הספר לדפוס ופיענח כמה מן הסתומות; לג. קרסל, ליצחק בצלאל, ליוסי גולדשטיין, לדרור ורמן, לחיה הופמן ולרבים אחרים, ששמותיהם רשומים כל אחד במקומו, שסייעו לי בפרטים חשובים; וכן לגב’ לילה הולצמן על תרגום המאמרים והמיסמכים מרוסית ומיידיש.

אני משערת שלא הגעתי לכל המקורות ומקווה שקהל הקוראים, שאישיותו של ברנר ומשנתו מוסיפות לרתק אותו, יסייע לי בפרטים נוספים שישלימו את פסיפס-הוויכוח.

תודה לקרן עמו"ס ולמחלקה להשכלה גבוהה בהסתדרות, שמענקיהן סייעו להוצאת הספר לאור. תודה מיוחדת ל’יד יצחק בן-צבי’ ולכל עובדיו אשר סייעו במלאכת הוצאת הספר לאור.

אייר תשמ"ה נורית גוברין

א. פולמוס וחוקיותו

ויכוחים בנושאים מהותיים, שמקורם בשוני בסיסי בהשקפת-העולם והם חוצים את החברה ומפלגים אותה, יש להם, בדרך כלל, מהלך ומיבנה קבועים מעבר לזמן ולמקום, ומעבר לנושא ולאנשים המסויימים הלוקחים בהם חלק. קביעות זו מתגלה גם בנושאי הוויכוח, החוזרים ועולים מדי פעם על סדר-היום הציבורי ומסעירים דרך-קבע את דעת-הקהל. נושאי-ויכוח קבועים אלה, המפלגים את הדת והחברה, הם בתחום הדת והאמונה, היחיד והחברה, המדינה וסמכותה, חופש הביטוי, מטרות החינוך ואמצעיו ועוד כיוצא באלה.

הניב השגור בפי העם ‘בעל-המאה הוא בעל-הדעה’, בין אם הוא נאמר בנימה של הסכמה, בהשלמה, מתוך הכרח, ובין בהתרסה, או מתוך התנגדות ומחאה, מעיד שלוויכוח על חופש הביטוי היסטוריה ארוכה במיוחד. המאבק פורץ ומתלבה בין בעלי-המאה לבין בעלי-הדעה כל אימת שמתגלע ניגוד ביניהם, והראשונים באים לכוף את דעתם על האחרונים ‘בזכות’ הממון או הכוח והסמכות שבידם.

במיוחד סוערות הרוחות, בשעה שמשתלבים יחד שני נושאים עקרוניים כדי ויכוח אחד. כך למשל, בכל פעם שהוויכוח על חופש הביטוי מצטרף לוויכוח בענייני דת ואמונה, זירת-הקרב היא בדרך כלל העיתונות וכתבי-העת, ולכן חלקם נכבד בקרב עצמו.

1. שלבים קבועים

חוקיות זו, שמגלים ויכוחים בסיסיים מסוג זה, יש לה שלבי-התפתחות קבועים מתחילתם ועד לדעיכתם. ניתן להעמידם על שישה: (א) העילה; (ב) הליבוי; (ג) המעשה הממשי; (ד) ההסתעפות; (ה) התוצאות; (ו) הספיחים.[1]

(א) העילה. תחילתו של הוויכוח במאמר, בשיר או בדבר-ספרות אחר, שכותבו, או העומדים מאחוריו, הם בעלי מעמד נכבד בתחומם ומעבר לו. יש בו בנאמר ניסוחים חריפים ומרגיזים ‘להכעיס’; מובעים בו רעיונות בתחום רגיש, שכלולים בהם חילוקי-דעות עמוקים בציבור עד כדי פילוגו לשני מחנות; ננקטת בו דעה לטובת אחד הצדדים המתווכחים; יש לו רקע אקטואלי הנוגע לחיי-המעשה בהווה, והוא צומח מתוך מחלוקת אידיאולוגית ממשית, שאין סיכוי לגשר עליה.

(ב) הליבוי. מי שמתנגד לכותב, לחוגו, לעומדים מאחוריו ולעמדות שהוא מייצג, מצטט ציטוט עויין בעיקר את הניסוחים הפרובוקאטיביים שבו, מוציא אותם מהקשרם, מחדד את הדעות שהביע הכותב, אינו נרתע מלייחס לו גם דעות שלא הביע, מחשיד אותו בתחומים בסיסיים של נאמנות ומאשים אותו בבגידה ובעשיית יד אחת עם ‘האוייב’. מילוי המשבצות: נאמנות – אוייב משתנה בהתאם לרקע המסויים, שבתוכו מתנהל הוויכוח המסויים. בדרך זו מנסים המלַבּים לא רק לנגח את מתנגדם ולהזיק למחנה שהוא נמנה עמו, אלא בעיקר לצרף למלחמתם מי שאינו שייך בדרך־כלל למחנם, מעין בעלי־ברית לצורך העניין. הללו שהניסוח החריף אינו מקובל הפעם גם עליהם.

(ג) המעשה הממשי. בעל-המאה, שבידו האפשרות לעשות מעשה. כגון הפסקת תמיכה כספית, גירוש, תביעה משפטית, סגירת הבמה, החלפת אנשים, התערבות בשיקולי עריכה וכד’, אכן משתמש בכוחו זה. הוא תומך תמיכה אידיאולוגית, ממשית או מדומה, באלה המלבים את הוויכוח, ומסיתים כנגד הכותבים והעומדים מאחוריהם במונחים של נאמנות מול בגידה.

כנגד בעל־המאה, שעשה את המעשה הממשי, או איים בעשייתו, מתארגנים בעלי־הדעה במעשה־שכנגד; הם מגייסים את דעת־הקהל ומחזקים את ידי הצד שנפגע, הכותב והעומדים מאחוריו. התארגנות זו נעשית באמצעות תמיכה ממשית כנגד התמיכה שהוסרה, על־ידי גיוס חותמים חדשים ותרומות כספים, ובאמצעות תמיכה מוסרית בכתב ובעל־פה, בפומבי ובאורח פרטי.

(ד) ההסתעפות. המחלוקת נמצאת במלוא עוזה. המלחמה ניטשת בין המחנות היריבים, שהמעשה הממשי גיבש אותם בתוכם אלה מול אלה. הכול מתווכחים עם הכול, הכול רבים עם הכול, בכל הדרכים האפשריות ומעל כל הבמות ובכל האמצעים: בכתב ובעל־פה, במאמרים ובמכתבים למערכת, בקול־קורא ובגילוי־דעת, באסיפות־מחאה, בהתארגנויות של יחידים, גופים ומוסדות, בגלוי ובסתר, באיומים ובניסיונות־פיוס, בתביעות משפטיות, בהלשנות וברדיפות אישיות. הוויכוח פורץ אל הקהל הרחב, תופס את כותרות העיתונים, ולוקחים בו חלק גם אנשים-מן-השורה בצד אנשי־הרוח והפובליציסטים שמלאכתם בכך.

הוויכוח מסתעף והולך עד כדי הינתקות מן העילה הראשונה שחוללה אותו. בד בבד מתנהל פולמוס עקרוני־אידיאולוגי על הדעות השונות בעמדות הצדדים המתווכחים, ובצידו ויכוח על המעשה הממשי שנעשה, אם אמנם היה צורך לעשותו, באיזו צורה ובאילו תנאים. הפולמוס מתפצל לנושאים עצמאיים, שהקשר בינם לבין הנושא שעמד על הפרק תחילה נעשה רופף יותר ויותר, ונהפך לחי הנושא את עצמו. בשלב זה מוציא הפולמוס מן הכוח אל הפועל ניגודים ישנים שהיו חבויים עד כה, ונותן ביטוי ופורקן להבדלי־גישות יסודיים, שמצאו כעת שעת־כושר לעלות על פני השטח ולהתגלות. טינות ישנות, אידיאולוגיות ואישיות. חוזרות ומתגלעות.

(ה) התוצאות. הצד שנפגע שלא בצדק, מי שהגן על העיקרון הבסיסי והמקודש של חופש הדעה, מתחזק בתנאי שיש לו אחיזה איתנה בדעת־הקהל ובתוך הציבור שהוא נטוע בתוכו. בעל-המאה, שראה את עצמו חזק בתוקף כספו, כוחו וסמכותו, מתגלה עתה כחלש, כמי שאין בידו לכוף את דעתו על מי שסמוך כביכול על שולחנו. הוא נשאר בזיכרון ההיסטורי כמי שמסכן את חופש הדיבור. ואילו יוקרתו של הצד החלש, שהעז להתמרד ועמד על דעתו, גוברת, והוא מתגלה בסופו־של־חשבון כצד החזק. היפוכו של דבר בצד השני, שכוחו נהפך לו לרועץ ומתגלה כזמני בלבד. בעל-מאה זה, שיוקרתו נפגעה, יכול שיתנחם בעצם העלאת הנושא על סדר-היום הציבורי, בכך שעשה הכול כדי לרסן את הצד השני, שמעתה ייזהר יותר בדעות שישמיע ובניסוחן, וכי במאבק זה מילא את חובתו הציבורית, כפי שהוא מבין אותה. כישלונו המעשי, במיוחד נוכח התחזקותו של הצד השני, עם שהדבר היה צפוי מראש, מותיר בו משקעים מרירים הבאים לידי ביטוי בעיקר ביחסים אישיים מתוחים עם הנוגעים בדבר, ובשמירת טינה קבועה לצד השני. הוא אורב לשעת-הכושר כדי לשוב ולהיאבק עמו בהזדמנות הראשונה, עם הנושא החדש שיעלה על סדר-היום הציבורי של דעת-הקהל ויפלג אותה פעם נוספת.

(ו) הספיחים. ממרחק השנים שוככים גלי הפולמוס. נושאים חדשים עולים על הפרק ומשכיחים את הישנים, יריבים לשעבר מוצאים עצמם בהיערכויות חדשות, ולא אחת במחנה אחד עם מתנגדים קודמים. אנשים הולכים לעולמם, ולעיתים מתנצלים ואף מתפייסים, אבל גם שומרים טינה. בספרי ההיסטוריה ובזיכרון הקולקטיבי הציבורי פוחתות ומצטמצמות עמדות המתווכחים. הדקויות נעלמות ומיטשטשות, הניסוחים נעשים פשטניים, אף וולגאריים. לא אחת תתגלינה דווקא ממרחק השנים עובדות חדשות, שהיו ידועות בזמנן ל’חוג הפנימי’ בלבד. לעיתים משמש הוויכוח לקח, במידה שבכלל ניתן ללמוד לקחים מן העבר, והלקח הוא בעיקר בכך, שהעיקרון של חופש הביטוי אינו תמיד בבחינת מובן מאליו, ולא פעם יש צורך להיאבק עליו. אבל המאבק כדאי, שכן הוא מסתיים בניצחונו של עיקרון זה, שהוא תנאי לקיומה של חברה מתוקנת.

2. ‘הקצף’ וחוקיו

במהלכי הפולמוסים למיניהם יש להפריד בין שני יסודות קבועים המרכיבים אותם: היסוד העקרוני, המהותי, האידיאולוגי, בבחינת ‘הגרעין הקשה’ של הפולמוס; ולצידו היסוד הצף, הרך, הרגשי, בבחינת ה’קצף’ על פני המים. בראשון מתנגשות ביניהן הדעות, ובשני – בעלי הדעות. אולם מכיוון שאין להפריד בין הדעה לבין מי שעומד מאחוריה, מלווים כל הפולמוסים נימות אישיות וחשבונות אישיים, במידות שונות של עוצמה, והללו משרבבים לתוכם דברים שאינם לגופו של עניין, ומקורם אינו בתחום ההיגיון אלא במדור הרגשות והיצרים שנתלהטו.

אם חוקיות זו של היסוד העקרוני והמהותי של הפולמוס, ששלביה שורטטו לעיל, אולי אינה מפתיעה בחזרתה העקיבה בפולמוסים השונים,[2] כיוון שהיא מחוייבת המציאות, והדמיון מקורו בכורח-הנסיבות, ודאי מפתיע הדימיון הרב במרכיב השני, האישי, של כל פולמוס ביסוד ה’קצף’ שבו, המתלווה אליו דרך קבע. מדהים לגלות את הדימיון הרב בפרטים המתלווים למהלכיהם של פולמוסים הרחוקים זה מזה בזמן, במקום ובאווירה, ושונים בנושאיהם ובאנשים הלוקחים בהם חלק. אין ספק שמקורו של הדימיון בתחום אישי זה הוא בטפסי-ההתנהגות-והתגובה האחידים עד כדי זהות, שמגלים בני-אדם במצבים דומים.

3. נימוסי-ויכוח ואביזריהם

ניתן לחלק את דרכי-הפולמוס השונות והמגוונות לשלוש מערכות, שההבחנה ביניהן אינה תמיד חדה: (א) אמצעים לשוניים טהורים – התחום הפנימי; (ב) טאקטיקה של בניית הטיעונים – תחום-ביניים; (ג) נקיטת פעולות ממשיות או איום בהן – התחום החיצוני.

יובא כאן לקט של סימני-היכר, המשותפים למרבית הפולמוסים החשובים והמאפיינים את יסוד-ה’קצף’ שלהם בתחום נימוסי-הוויכוח, או חוסר נימוסי-הוויכוח; התגובות האישיות על מצבים של אי-הסכמה, עלבון, התנגדות וביקורת, גיוס אמצעים לא-מילוליים ל’חיזוק’ עמדתם האידיאולוגית של המתווכחים ול’שכנוע’ היריבים.

(א) אמצעים לשוניים טהורים. ניסוח בוטה, מדעת או שלא מדעת, בתחום רגיש, הפוגע ברגשותיהם של רבים, ומתפרש על-ידי רבים כחריגה מן האיזון המקובל בתחום לאומי, דתי, מוסרי או אחר.

הוצאת דברים מהקשרם והבלטתם מחוץ לכל מידה, במגמה לשלהב את הרוחות ואת היצרים. הפיכת הרמזים לדיבור מפורש, ‘שמא’ ל’ברי’, ספק – לוודאי, מטאפורי – לקונקרטי, סאטירה והומור – לאמירות ישירות כפשוטן וכלשונן.

כנגד זה – הסתייגויות הנוגעים בדבר, או מי שעומדים מאחוריהם (המערכת), מפירוש מילולי של דבריהם במקום פירוש מטפורי, כקביעת עובדה ולא כשאלה רטורית, כדי שלא להחריף את הויכוח יותר מדי, וכדי שלא ליצור עילה לתביעה משפטית.

שימוש באוצר-מלים מתחום המלחמה: בגידה, פצצה, כיבוש, נסיגה, תקיעת סכין בגב, גילוי החולשות לאוייב, החלשת הרוח בפנים, פגיעה במוראל של הציבור.

ציטוט עוין, ציטוט סלקטיבי, ציטוט מעגלי (ציטוט המצטט מקור המצטט אותו).

מלחמת-כותרות: כל צד משתמש בדברי הצד השני, בייחוד בכותרות של דבריו שנדפסו, כדי לנגח בהם את יריביו. הציטוט הוא כלשונו, או תוך הטלת שינוי קל, בחינת כדור הנזרק מצד אל צד במטרה לפגוע.[3]

(ב) טאקטיקה של בניית הטיעונים. כל צד מייחס לצד השני סילוף, השמצה, אלימות ולעצמו – שמירה על חופש הביטוי, על האמת ועל הכבוד הלאומי. ניסיונותיהם של אנשי-ציבור, אנשים בעלי סמכות ובעלי מעמד ציבורי רחב לעמוד בפרץ, לפשר, להשכין שלום, תוך הבלטת טעויותיהם של שני הצדדים – אינם מצליחים, ויש שהם רק מלבים את אש הפולמוס, והם עצמם מואשמים בנקיטת עמדה לטובת אחד הצדדים. דברי היגיון ודברי רגש נופלים על אוזניים ערלות, ומעלים את חמתם של שני הצדדים כאחד.

האשמות ההולמות מצב-מלחמה: עשיית יד אחת עם ‘האוייב’, רמזים על קבלת טובות-הנאה ממנו, חוסר נאמנות ללאום, לערכיו, לתרבותו, למסורתו ולדתו מצד מי המציגים את עצמם כנאמנים, שומרי הלאומיות, שומרי המוסר, נאמני הדת, גאים בתרבותם, חרדים לכבוד עמם וכד’, ולוקחים לעצמם ‘חזקה’ על מושגים אלה.

מלחמה באמצעים ספרותיים מכל הסוגים: מכתבים למערכת, פארודיות, סאטירות, קאריקאטורות, פאמפלטים, גילויי-דעת, חוברות מיוחדות רציניות והיתוליות, היוצרות שרשרת של תגובות, שאליה מצטרפות חוליות חדשות ואחרות נושרות.

פירסום מכתבים פרטיים, בלא ציון שם הכותב אלא רק הזכרת מקצועו ומעמדו המכובד, כדי ליצור אווירה אוהדת בדעת הקהל.

הצגת דעות של יחידים, כאילו הן מבטאות את דעת הרבים וכאילו יש להן תוקף מייצג.

הנוגעים הישירים בוויכוח מסתייגים לא פעם מפירושים קיצוניים מדי של דבריהם מצד מתנגדיהם, אבל גם מצד אוהדיהם.

קבלת אחריות המערכת לדברי כותביה והתייצבותה להגנתם בשם חופש הדעה, גם כשאין היא מסכימה עמהם.

קבלת אחריות הכותב לדבריו וחתימתו בשמו המלא, בצד הסתתרות מאחורי שם-עט, או הגנתם של חבריו העונים בשמו, לוחמים את מלחמתו ומקנאים לכבודו.

סילוק חשבונות, ‘בהזדמנות חגיגית זו’, עם אנשים ועם דעות, שאין להם קשר ישיר לנושא הפולמוס, תוך העלאת פרשיות מן העבר.

הנמצאים רחוק ממקום המעשה, במרכזים ‘שוליים’, מגלים רגישות רבה וחוסר סובלנות, ונוקטים עמדות קיצוניות יותר מאלו של הנוגעים בדבר. כשהוויכוח נוגע לעניין ארץ-ישראל, הוא משמש להם מעין הצדקה נוספת להמשך ישיבתם מחוצה לה, מחמת הגילויים הלא-יפים שהם רואים בה בעקבות אותו ויכוח.

(ג) נקיטת פעולות ממשיות או איום בהן. פגיעה אישית בכבודם של המתנגדים, תוך מאמץ להמעיט בחשיבותם בתחום מקצועם כסופרים וכמשוררים או כמבקרים, כשהמדובר בוויכוח ספרותי.

הלעגה אישית על המתנגדים, תוך שימוש בנתונים אישיים: שמם, מקצועם, צורתם החיצונית, תכונה או מום שבהם, קשריהם המשפחתיים, מעשים בעברם.

הפגיעה האישית היא לעיתים כה חזקה, עד שאנשים רגישים, הלוקחים חלק בוויכוח ציבורי לגופו של ענין, אינם עומדים בלחץ ונשברים. בדוגמאות הקיצוניות עשויה שבירה זו לבוא לידי ביטוי בפרישה מוחלטת מתחום עיסוקם, מתח נפשי עד כדי צורך באישפוז, ואף התאבדות. מובן שאצל האחרונים לא היה הוויכוח הגורם היחיד למעשיהם, אבל בלי ספק הוא הוסיף לדכאונם וסייע להם להוציא את הדבר מן הכוח אל הפועל.

‘בחישה’ מאחורי הקלעים, במכתבים פרטיים (בעבר), בשיחות טלפון (בהווה) ובפגישות פנים-אל-פנים יזומות או מקריות במקומות-מיפגש שונים.

תופעות של ‘חזרה בתשובה’, מעבר ממחנה למחנה תוך ‘וידוי פומבי’ ו’הכאה על חטא’ ל’תועלת הרבים’, מפני שהכיר היטב ומבפנים את המחנה האחד שממנו פרש, ולכן הוא ‘מוסמך’ כעת להעיד עליו ולשפטו.

קריאה להטלת חרם על אחד הצדדים, ועשייתה של קריאה זו ללעג על-ידי הצד השני.

הזמנות לתביעות משפטיות משני הצדדים, או איום בכך. הללו בדרך-כלל אינם מתממשים, אבל הדוגמאות הקיצוניות המגיעות לבית המשפט מעסיקות את הציבור זמן רב, ומשאירות את שני הצדדים כאחד מותשים.

בדוגמאות הקיצוניות של התלהטות היצרים אין נרתעים מהלשנה בפני השלטונות על עבירות טכניות, אישיות ואחרות, לעיתים בלא קשר לנושא הוויכוח, כדי להצר את צעדי המתנגדים, למרר את חייהם של מי שדעותיהם אינן נראות בעיני הצד השני, להבאיש את שמם לדורות, להפחיד את האחרים לבל יעזו להצטרף אליהם.

שימוש באלימות על-ידי אחד הצדדים הנפגעים, או מה ששכיח יותר: פרובוקאציה של אלימות, תוך הטלת האשמה על הצד השני. זוהי הזדמנות לחמומי-מוח משני הצדדים להתפרק ולקחת את העניינים לידיהם. לא אחת נעשים מעשי-אלימות מצד גורמים שאינם שייכים לוויכוח, כדי לסכסך איש באחיו ולסלק חשבונות אחרים, ולמצוא פורקן ליצר ההרס שלהם, בלא קשר ישיר לנושא השנוי במחלוקת.

הכלל הוא, שבוויכוחים סוערים על חילוקי-דעות עקרוניים, המתעוררים עקב גירוי אקטואלי מסויים, כמעט כל האמצעים כשרים: ‘במלחמה כמו במלחמה’. קיצוניים נמצאים בשני המחנות, גם במחנה ה’צודק‘, והם מרבים את יסוד ה’קצף’, משתמשים באלימות מילולית, אינם נרתעים מאמצעים לא-מילוליים ‘לשכנע’ בצידקת עמדתם. אמנם בשני המחנות מצויים אנשי-רוח, נקיי-דעת ואצילים, המנסים לנתב את הוויכוח לדרך תרבותית ולהחזירו למסלולו העקרוני, אך הללו קצרה ידם להשקיט את האוהדים חמומי-המוח, והמאבק יוצא משליטתם.

מובן, לא כל ויכוח מצליח להשלים את כל המסלול על כל שלביו, עם כל סימני-ההיכר המאפיינים את שני חלקיו: המהותי והקצפי. יש שהוא נקטע בשלב זה או זה ונושא חדש עולה על הפרק, ויש שהוא נקטע באמצע מחמת סיבות שונות, חיצוניות או פנימיות (מותו של אחד המשתתפים המרכזיים, מאורע חיצוני חדש המרתק אליו את כל תשומת-הלב). אמנם לא בכל ויכוח מתגלות כל התופעות הללו יחד, אבל בכולם נמצא חלק נכבד מהן בדרגות-עוצמה שונות בהתאם למקום ולזמן, לנושא ולאנשים הלוקחים בו חלק.

4. סימני-היכר נוספים

מלאכת השחזור של ויכוח דומה למלאכתו של הארכיאולוג, המצרף אבן לאבן כדי לקבל תמונת-הפסיפס השלמה, כפי שהיתה בעבר, ואינו בוחל בשום פרט. רק לאחר שהורכבו מחדש כל האבנים ונתגלתה התמונה המלאה, הוא יכול להתרחק ממנה ולבחון את השלימות, להסיק מסקנות כלליות על סגנונה, חשיבותה, מקומה בתוך המיבנה והרצף השלמים, ולהשוותה אל תמונות דומות שמהן קיבלה השפעה בעבר ועליהן השפיעה בעתיד.

כל פולמוס הוא חוליה בשלשלת, ואין להבינו בלא הרקע של הפולמוסים שקדמו לו ושל האישים שלקחו בו חלק, וכל פולמוס נושא בתוכו את גרעיניו של הפולמוס שלאחריו. סיומו הוא זמני בלבד עד שיתעורר שוב, בשעה שתצוץ עילה חדשה-ישנה שתפעיל אותו שוב, כשם שתחילתו נעוצה בזה שקדם לו. כדי להתבונן מקרוב בפולמוס אחד, אין מנוס מן ההכרח לנתקו מן הרצף השלם ולדון בו כבחוליה עצמאית, בעלת התחלה וסוף מובחנים על אף הקושי הקבוע הקיים בניתוק מסוג זה.

ריבוי משתתפים בוויכוח וגיוונם, וכן גלישתו למדורים הכלליים של העיתונות, הם מסימני-ההיכר המובהקים ביותר של ויכוח ציבורי. חוברים בו יחד אנשי-רוח ואנשים-מן-השורה; מי שרגילים להשמיע דברם ברבים דרך-קבע ושמם ידוע ומכובד, ומי שהנושא המסויים הביאם לידי תגובה חד-פעמית בלתי-‘מקצועית’. הראשונים מפרסמים דבריהם בעמודים הראשיים, והאחרונים במכתבים למערכת, או בשולי הדף, אם כי לא פעם ניתנת גם להם קידמת הבמה.

כדי למסור את אווירת הוויכוח ולשחזר במידת האפשר את הלך-הרוחות הציבורי, יש הכרח להביא את דבריהם של אלה ושל אלה, ועם זה לשמור על ההבדלים במעמדם, בחשיבות עמדותיהם הרוחניות ובערכם השונה.

בהיסטוריה של הפולמוסים בציבוריות היהודית והישראלית, נושא הדת הוא תחום הוויכוח הרגיש ביותר.[4] נושא זה, הרבה יותר מפולמוסים בעניינים חשובים ומרכזיים אחרים, כגון מולדת, חופש, מעמדות, היסטוריה, כלכלה, עדות, חברה, אישים ומוסדות, מפעיל תגובות אמוציונאליות ביותר גם בקרב ציבור חילוני. בכל ויכוח על כך צפויים מלכתחילה טונים גבוהים, סערת רגשות, שלהוב רוחות ויצרים וחוסר אפשרות למצוא איזון בין העמדות השונות. כל כמה שמנסים להימנע ממנו, הוא פורץ ועולה על סדר-היום הציבורי לעיתים מזומנות, וכאשר חוברים יחד שני נושאים מסעירים כדת וחופש ביטוי, ניתן לשער מראש את ממדיו העצומים של ויכוח כפול מסוג זה.

ב. ‘מאורע ברנר’ – מהלך כללי

השם ‘מאורע ברנר’ ניתן על-ידי בני-דורו של ברנר לאותו ויכוח עז, שפרץ סביב מאמרו שהתפרסם ב’הפועל הצעיר’ בחשוון תרע“א (נובמבר 1910) והסעיר את דעת הקהל. במאמר זה דיבר ברנר על תופעת ‘השמד’ שהחלה רווחת בקרב צעירים יהודים גם במזרח אירופה, ובו הביע את דעותיו על הדת, התנ”ך והמסורת היהודית בהשוואה לנצרות.

העיתון הירושלמי ‘החרות’ האשימו ב’הסתה לנצרות‘, ורמז שהוא מקבל שכר מאת המיסיונרים. במקביל עורר עליו המאמר בביטוייו החריפים את זעמו של אחד-העם, שהביא לכך, שוועד חובבי-ציון באודסה, בראשותו של מנחם אוסישקין הנמרץ, החליט להפסיק את התמיכה הכספית שהעניק ל’הפועל הצעיר’, והתנה את חידושה בבחירת מערכת חדשה ושינוי תוכנו של העיתון.

לאחר האשמותיה של מערכת ‘החרות’ התעורר ציבור הפועלים להגן על עיתונו ועל הכותב. אבל בסופו של דבר, רבים היו בארץ שומרי-דת או חסידיו של אחד-העם. ולכן, קובע דוד כנעני, במידה לא-מבוטלת של אירוניה: ‘נתמזל המזל: “הועד האודיסאי” נהג כפי שנהג ואפשר היה להסיט את נושא הוויכוח לעניין חופש דעות, יחסי נותן-ומקבל, צנזורה, אפיטרופסות – מושגים, שהעלייה השנייה היתה רגישה להם מאד’.[5]

דומה שיותר משהסעירה את הרוחות הפסקת התמיכה עצמה, העליבו והרגיזו התנאים שנלוו לחידושה: התערבות בהרכב המערכת ובתוכן העיתון. היה בכך משום הבעת אי-אמון בשיקול-דעתם של אנשי ארץ-ישראל, וגילוי של התנשאות ופטרונות מצד אנשי אודסה. עלבון זה הוא שגרם, אולי יותר מכול, לאיחוד המחנה הארץ-ישראלי ולמחאה המאורגנת שלו כנגד הוועד האודסאי.

וכך נוצרה ‘דינאמיקה קלאסית’ שחזרה על עצמה: ההתנגדות להפסקת התמיכה איחדה סביבה אנשים רבים, שבדרך-כלל אין תמימות דעים ביניהם, והפכה אותם לבעלי-ברית בחזית אחת של התנגדות לכל התערבות שהיא מבחוץ בשיקולי עריכה. לאחר הסרת התמיכה נהפך הוויכוח למאבק עקרוני על חופש הדיבור, על חופש הדעות, על הזכות הבלתי-מעורערת של אדם להשמיע בסגנונו דעות בלתי-מקובלות, ועל חופש העיתונות.

סעיף זה של הוויכוח, בעקבות הסרת התמיכה, הפָכו למאבק על עצמאות רוחנית, גם כשאינו מלווה עצמאות כלכלית. נתחזקה ההכרה, שתמיכה כספית, ואפילו תלות כספית, אי-אפשר שתהיינה תלויות בשום תנאי, שיש בו התערבות בשיקולי-עריכה טהורים, ואינן יכולות למנוע פרסום כל דעה, שאינה לרוחם של נותני הכסף.

במקביל לכך נמשך הוויכוח גם על הדעות שהובעו במאמר: על יהדות ונצרות, על לאומיות וחילוניות. נתכנסה אספה כללית של סופרי ארץ-ישראל, שבה מחו על החלטת הוועד, והחליטו לעמוד לימין ‘הפועל הצעיר’ ולחזקו. הפועלים בארץ התארגנו לחיזוק העיתון בכספים שתרמו לקופתו ובהגברת ההפצה, וכן עשו גם סניפי המפלגה בחוץ-לארץ.

הוויכוח הסוער פילג את דעת-הקהל, וכדרכם של ויכוחים מסוג זה נשתרבבו לתוכו גם עניינים נוספים, עקרוניים ופרטיים, לגופו של עניין ושאינם לגופו של עניין. ‘חשבונות’ ישנים נפתחו מחדש, ומחלוקות מובלעות צפו ועלו על פני השטח. הציבור נחלק לכמה מחנות בלתי-קבועים, שהיערכותם השתנתה כל הזמן, לפי הנושא המסויים שעמד לוויכוח: בעד הסרת התמיכה ונגדה; בעד דעותיו של ברנר ונגדן. אבל המחנות נחלקו גם בשאלות של תמיכה בכלל, חופש ביטוי ותמיכה ציבורית, ובעיקר יהדות ונצרות, דת ומסורת, לאומיות וחילוניות. ולצד אלה גם נושאים מעשיים שאינם עקרוניים, כגון הוויכוח על הדיוק של פרוטוקול אסיפת-הסופרים.

קשה לשרטט את קו ההפרדה בין המחנות, ואין לדבר על ‘טובים’ ו’רעים’. אין להציג קו זה כוויכוח בין אנשי ארץ-ישראל ואנשי חוץ-לארץ, ואף לא כוויכוח בין אנשי ירושלים לתושבי יפו ותל-אביב. אין זה ויכוח בין פועלים לבין לא-פועלים, ואף לא בין חילוניים ומסורתיים, או בין ציונים ולאומיים, לבין מי שלא הגדירו את עצמם כך. במחנות המתווכחים היו מצויים אלו ואלו וכל חלוקה לשני מחנות, על אף הפיתוי שבה, יותר משהיא מסייעת היא מטשטשת את התמונה ואף מסלפת אותה. רק בתחום המאבק נגד הסרת התמיכה ניתן לדבר, במידה מסויימת, על חזית אחידה של אנשי ‘הפועל הצעיר’, ולצידם מרבית הסופרים ואנשי-הרוח בארץ, בסיועם של סופרים ואנשי-רוח בחוץ-לארץ.

המתווכחים התפלגו גם לפי יחסם לברנר: היו שהתנגדו לאישיותו ולדעותיו, היו שהתנגדו לדעותיו והעריכו את אישיותו, היו שתמכו באישיותו ובדעותיו. אך דומה שלא נמצא איש שהתנגד לאישיותו ותמך בדעותיו. למעשה מעטים היו שהתנגדו גם לדעותיו וגם לאישיותו. אבל גם מעטים היו הללו שתמכו בדעותיו בלא סייג.

כיוון שלא ניתן לארגן את המתווכחים במחנות מוגדרים, אין מקום לתאר את התפצלות הוויכוח בין מתווכחים מבפנים, מתוך המחנה, לבין מתווכחים מבחוץ, מקרב המתנגדים, אלא יש הכרח לתאר כל עמדה לגופה וכל איש לדעותיו. בעיתונות הארצישראלית הקבוצה הראשונה התבטאה בעיקר מעל דפי ‘הפועל הצעיר’; האחרת מעל ‘החרות’; אלה ואלה מעל דפי ‘האור’. גם בעיתונות שמחוץ לארץ-ישראל ניתן להפריד בין עיתונים אוהדים לעמדת ‘הפועל הצעיר’ בשאלת התמיכה (‘הצפירה’) ובין עיתונים עוינים לה (‘המצפה’), אלא שהתמונה כאן פחות ברורה וחדה.

על אף האינטנסיביות הרבה שבה הצטיין ויכוח זה, שהכול השתתפו בו, דומה שאין לדבר על ‘מלחמת תרבות’, משום שאין המחנות המתווכחים מתחלקים במובהק בין ‘דתיים’ ל’חילוניים’, ובעיקר משום שכל חוג חברתי ותרבותי חי את חייו בנפרד, נהג כרצונו, ותחומי החיכוך לא היו רבים.[6]

הוויכוח התנהל בשני גלים של תגובות: הגל הראשון קם מייד עם פירסום המאמר וההאשמות כנגד כותבו, והוא בעיקרו פולמוס בענייני אמונות ודעות, יהדות ונצרות, לאומיות וחילוניות. הגל השני נוצר עם היוודע דבר הסרת התמיכה מ’הפועל הצעיר‘, והוא בעיקרו פולמוס עקרוני בענייני חופש הביטוי, הקשר בין תמיכה כספית והתערבות בשיקולי עריכה, ומשמעותו של חופש הביטוי. שני הגלים, שהתנהלו כל אחד לעצמו, גם השתלבו זה בזה והשתרגו זה בתוך זה, עד לבלי הפרד (ראה תרשים הוויכוח). ולשני גלי הפולמוס המהותיים והעקרוניים נתלווה ה’קצף’ הקבוע, המתלווה לכל פולמוס מסוג זה, על כל פרטיו וסימניו.

אחת התוצאות המעשיות מהפסקת התמיכה וההתנגדות לה היתה הפיכת ‘הפועל הצעיר’, שיצא עד אז לאור פעמיים בחודש, לשבועון. אמנם תוכנית זו לשבועון הוצעה עוד קודם-לכן, אולם הוצאתה מן הכוח אל הפועל התאפשרה רק עכשיו.[7] ‘הפועל הצעיר’, שהוכיח את נחיצותו ואת אחיזתו האיתנה בציבוריות בארץ, לא רק שלא נסגר אפוא, אלא אף התחזק והתמיד בהופעתו יותר משישים שנה, ונעשה לאחד מכתבי-העת הוותיקים בעולם.[8]

הוויכוח נמשך במרץ רב עוד כשנתיים, וגם לאחר-מכן נשמעו הדיו, עד שפרצה מלחמת-העולם הראשונה, שדחקה לקרן-זווית את כל הבעיות הקודמות והעלתה חדשות. אבל תוצאותיו של הוויכוח היו מפליגות הרבה יותר. כתוצאה ממנו התחזק המרכז בארץ-ישראל, ובעיקר התגלה הכוח העצמי הטמון בו. התגבשה ההכרה, שאין הוא תלוי בחסדי המרכזים בחוץ-לארץ, ובכוחו לגייס מתוכו את המשאבים באנשים, ביוזמות ואף בכסף. המציאות החדשה שלאחר מלחמת-העולם הראשונה מצאה אותו ערוך ונכון להתמודדות עם המשימות החדשות שהוטלו עליו בקנה-מידה גדול. אבל המדובר רק בתוצאות הפולמוס על הפסקת התמיכה, שכן הפולמוס על התגבשות הזהות הלאומית החילונית בארץ-ישראל, וחיפוש סימני-ההיכר החדשים שלה כתחליף לאותם מתחום הדת שנדחו מתוך הכרה, עדיין נמשך.

בוויכוח זה קיימים כמעט כל סימני-ההיכר האופייניים לפולמוס ציבורי, הממצה את כל שלביו ומסעיר את דעת-הקהל כולה. אמנם חשיבותו רבה לעצמו ולדורו, כעדוּת לתקופה וכדוקומנט היסטורי, עם התגבשות המסגרות הרוחניות, החברתיות והמעמדיות בארץ-ישראל שלפני מלחמת-העולם הראשונה. אבל לא פחות מזה רבה חשיבותו כוויכוח טיפוסי לזמנים ולדורות, המייצג ומדגים את היחס לדת ולמקומה בהתגבשות הלאומיות היהודית החילונית בעת החדשה, בד בבד עם המאבק על עקרון חופש ההבעה, על עצמאות רוחנית, גם אם אין בצידה עצמאות כלכלית.

אף כי הוויכוח הוא גם חוליה בשלשלת הוויכוחים על יהדות ונצרות, לאומיות וחילוניות, שהתנהלו לפניו ונמשכו אחריו מעל דפי העיתונות של העולם היהודי, עם זה יש בו שלימות כשלעצמה. שלימות זו מצדיקה את בידודו מרצף הוויכוחים ותיאורו כפרשה עצמאית, מבלי לוותר על קישורו לרצף הכולל. יש בו התחלה (מאמרו של ברנר) וסיום (פרוץ מלחמת-העולם הראשונה: מות ברנר; התגלעות ויכוחים חדשים) מובחנים. מצויים בו נושאים, האופייניים אך ורק לוויכוח מסויים זה ונתייחדו לו בלבד (בעד ברנר כאדם וכנגד דעותיו).

ויכוח סוער זה, הוא מן המפורסמות, וכבר נכתב עליו לא מעט.[9] אולם בכל המקומות תוארה הפרשה בחלקה בלבד, ובמיוחד הוזנחה זירת-המערכה בעיתונות הירושלמית (‘החרות’ ו’האור’). יש לשער, שגם הפעם לא יקיף התיאור את כל השלבים, שכן הוויכוח השתרע על ערים וארצות רבות, התנהל בשלוש שפות לפחות (עברית, יידיש, רוסית), והיו מעורבים בו כמעט כל העיתונים וכתבי-העת של התקופה, ורבים מאוד מן האישים הבולטים של הזמן לקחו בו חלק, בצידם של אנשים נוספים רבים, ידועים פחות.

התיאור כאן גם אם לא יהיה שלם הרי יהיה מקיף יותר מן התיאורים האחרים,[10] ויבליט, לצד העובדות והפרטים, גם את החוקיות של ויכוחים מסוג זה. הוא מסתמך, רובו ככולו, על חומר גלוי שפורסם ברבים: מאמרים בעיתונות, ומכתבים שפורסמו בקבצי איגרות. רק פה ושם נכלל חומר ארכיוני שלא פורסם עדיין.

בתיאור הוויכוח נשמר העיקרון של הסדר הכרונולוגי, אולם מכיוון שהוא השתרג והסתבך היה צורך להקדים מדי פעם את המאוחר, כדי להשלים את המהלך המתואר, ובו בזמן גם לקטוע מהלך מסויים באמצעו ולפני סיומו, ולשזור בתוכו מהלך חדש.

מסכת-הוויכוח הצפופה רשומה בסדר כרונולוגי ומצורפת לתיאור מהלך הדברים. ממנה עולה התמונה הנאמנה על מידת עוצמתו של הוויכוח, ריבוי משתתפיו, היקפו וסער הרגשות שבו.

ג. הוויכוח במספרים

ברשימה הביבליוגראפית רשומים 128 פריטים. ברשימה נכללו מאמרים ישירים, מכתבים למערכת, פרוטוקולים, כַּתבות, ידיעות, מכתבים פרטיים שפורסמו.

בוויכוח הפומבי בעיתונת השתתפו יותר מחמישים איש, מהם כארבעים שחתמו בשמם המלא, או בשם בדוי שזוהה: אחד-העם, אברהם אידלסון, י“ד אייזנשטיין, אליעזר בן-יהודה, י”ח ברנר, שמואל ברד, בן-ישראל (פופס), דוד בן-גוריון, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, שמעון ברנפלד, ר’ בנימין, א“ד גורדון, ח. גולדברג, א. דוידסון, יוסף ויתקין, יוסף וייץ, ח”ל זוטא, יעקב זרובבל, חיים טשרנוביץ, שמואל טשרנוביץ, יחיאל יחיאלי, יצחק יעקב ילין, א. ירקוני, בן-ציון כ“ץ, ש”מ לאזר, פ. לחובר, יעקב מלכוב, ה“ד נומברג, יצחק סובלסקי, ק”ל סילמן, משה סמילנסקי, הלל צייטלין, ע"ל קורנבליט, יוסף קלוזנר, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, שמואל רפאלי, מנחם שיינקין. מרביתם השתתפו יותר מפעם אחת.

מאחורי הקלעים (במכתבים פרטיים) ובעקיפין השתתפו אנשים נוספים, כגון: יוסף אהרנוביץ, מנחם אוסישקין, ח“נ ביאליק, אלתר דרויאנוב, מרדכי בן הלל הכהן, זאב ז’בוטינסקי, חיים ז’יטלובסקי, ברוך לדיז’ינסקי, א. לוין-אפשטיין, י”ח רבניצקי, דוד שמעוני, יוסף שפרינצק, וכן יתר חברי הועד האודסאי.

מאמרים וכתבות רבים נדפסו ללא חתימה. אחרים נחתמו בפסבדונים שלא עלה בידי לזהותם: אונקלוס, א“ני הוא, ח”י, ישראל, כ., מידד, נ., ר., R (שמואל רוזנפלד?), Z (ישראל צינברג?).

שיאו של הוויכוח היה בחודש מרץ 1911, שבו נרשמו 37 פריטים.

בחודשים יוני 1911 – ספטמבר 1911 שככו גלי הוויכוח, והתעוררו שנית עם ביקורו של אחד-העם בארץ-ישראל באוקטובר 1911.

ספיחי הפרשה התגלגלו באסיפות של חובבי-ציון בארץ ובחוץ-לארץ, ובתגובות מאוחרות על פרסומים שונים, ששוב אינם עוסקים ב’מאורע ברנר’ בלבד, במרוצת השנים 1913–1912.

הוויכוח התנהל בעברית, ביידיש וברוסית, ומעל דפי כעשרים כתבי-עת, שהופיעו בעשרה מקומות בעולם: ‘הפועל הצעיר’ (יפו); ‘החרות’ (ירושלים); ‘האור’ (ירושלים); ‘האחדות’ (ירושלים); ‘מוריה’ (ירושלים); ‘המצפה’ (קראקא); ‘הצפירה’ (וארשה); ‘דער פריינד’ (וארשה); ‘דער מאָמענט’ (וארשה); ‘השחר’ [לנוער] (וארשה); ‘העולם’ (וילנה); ‘הזמן’ ו’הד הזמן’ (וילנה); ‘השילוח’ (אודסה); ‘היהודי’ (לונדון); ‘העברי’ (ברלין); ‘ייברייסקי מיר’ [רוסית] (פטרבורג); ‘ראזסווייט’ [רוסית] (פטרבורג); וכן שלושה עיתונים היתוליים, שהופיעו לפורים תרע"א: ‘ויזתא’ (רחובות); ‘אחשדרפן’ [מטעם ‘החרות’] (ירושלים); ‘ליהודים’ (ירושלים).

ד. הרקע – מגיפת ה’שמד’

למן ראשית המאה העשרים התנהל בציבוריות היהודית מאבק עז כנגד ההתבוללות לצורותיה ברחוב היהודי, ובמיוחד כנגד מה שנראה באותו זמן כ’מגיפה’, הלא היא התופעה ההמונית של המרת-הדת בקרב צעירים רבים, מתוך סיבות תועלתניות אבל גם רוחניות. מאות רבות של מאמרים נכתבו בנושא זה, וכל כתבי-העת של העולם היהודי עסקו בכך.[11]

נזכיר כאן שלושה מאמרים בלבד, שקדמו לפירסום מאמרו של ברנר, אבל היו מעורבים בוויכוח שעורר. מאמרו של ברנר השתלב בתוך מאבק זה והיה חלק ממנו. לכן, על אף ההפרדה המלאכותית במקצת שתיעשה כאן, לצורך ריכוז תיאור הפולמוס סביב מאמרו של ברנר בלבד, יש לזכור שהוא לא צמח בחלל ריק, אלא היה סעיף במסכת מסועפת מאוד של ויכוחים בשאלה זו של ההתבוללות וההמרה, שהסעירה את העולם היהודי.

במשך שנים התנהל פולמוס חריף ומר בין ש“י איש הורוויץ ובין שמעון מנחם לאזר, כשהאחרון, ולא הוא בלבד, מאשים בין השאר את הראשון בכך, שהוא והצעירים ההולכים בעקבותיו מוצאים בנצרות מושגים נעלים ביותר, שאינם לדבריהם ביהדות.[12] שיאו של פולמוס זה היה במשפט שהתקיים ביניהם באייר תרס”ח (מאי 1908). תיאורו של פולמוס זה בין ש“י איש הורוויץ לבין ש”מ לאזר מגלה הקבלות מפתיעות כל-כך לפולמוס עם ברנר, בהסתעפות היהודית-נוצרית שלו, שניתן לראות באחרון מעין ‘מהדורה שניה’ שלו.[13] הדמיון מעיד על החוקיות של פולמוסים מסוג זה ועל התנהגותם הצפויה של המשתתפים, כולל העמדות שינקטו בוויכוח, מערכת ההנמקות שלהם, ואפילו שמות-הגנאי שיכַנו בהם את מתנגדיהם וההאשמות שיתלו בהם. כך, למשל, כינה ש“מ לאזר את ש”י איש הורוויץ ‘בוגד’, ‘מיסיונר’, והאשימו ש’יש לו מגע עם מיסיונרים’,[14] כדרך שכינו את ברנר כשלוש שנים לאחר-מכן. מתוך עמדה זו אך צפוי היה, שש"מ לאזר ועיתונו ‘המצפה’ שהופיע בקראקא יקחו חלק פעיל בוויכוח, ינקטו עמדה חריפה המתנגדת לברנר ולאנשי ‘הפועל הצעיר’, ויתמכו בהתלהבות בהחלטת ועד חובבי-ציון באודסה.

יש להעיר, שש“י איש הורוויץ עצמו דומה שלא רצה או לא הספיק לקחת חלק בוויכוח. בכתב-העת שלו ‘העתיד’ התפלמס עם מאמרו האחרון של אחד-העם ‘על שתי הסעפים’ (‘השילוח’, אב תר”ע), ועם תגובתו של אחד-העם עצמו על הערותיהם של מבקרי מאמר זה. אך עד שנדפסו דבריו במאמרו ‘להרחבת הגבולים’ (‘העתיד’, ג, תרע“א), כבר הסתעף הוויכוח לא רק עם אחד-העם אלא גם עם ברנר, והוא נאלץ להוסיף הערה לתוספת ‘דברים אחדים’ (באותה חוברת של ‘העתיד’) למאמרו ‘להרחבת הגבולים’: ’בשעת כתבי הטורים האלה, נתפרסם מענינו של ”הפועל הצעיר“ שבא”י ונתפרש היטב מה היתה כונתו של אחד-העם ביציאה זו. האי תנא “הוצאה” יציאה קרי לה…’. ש"י איש הורוויץ רומז כאן לפירושו של אחד-העם את המלה ‘יצא’, שהוא אינו מקבלו ואינו מאמין לו. אמנם הוויכוח כולו דן בשאלה, הידועה היום בניסוחה: ‘מי הוא יהודי?’, אבל לא פחות מזה הוא יוצא להגן על העיקרון של חופש המחשבה:

“לא ללמד סנגוריא על הפשרנים הללו באתי. אין לבי הולך אחרי הנטיות המיסטיות של היהודים-האבנגליונים. כבר אמרתי, שעל פי כל תכונתי והלך-רוחי מתנגד אני לכל מסתורין ולכל ערפליות. אבל יחד עם זה איני רואה כל סבה, מדוע אי אפשר הדבר, שאחדים מבני עמי יחשבו וירגישו אחרת ממה שאני חושב ומרגיש ושבכל זאת ישארו אתנו, בגבול ישראל?”

ובסיום ‘תוספת’ זו למאמרו הוא מביא הערה נוספת המעידה על הסתעפותו הרבה של הוויכוח.[15] בכרכי ‘העתיד’ יש מאמרים לא מעטים העוסקים בשאלת השמד וביחסי יהדות-נצרות. אולם התייחסות ישירה ל’מאורע ברנר’ אין בו, אולי משום שעד שיצאה החוברת הבאה כבר שככו במידה רבה הדי הוויכוח. ומצד שני, אין ברנר מצרף את ש"י איש הורוויץ כשותף למלחמתו; אדרבא, דומה שהוא נלחם גם בו במאמרו מעורר-הפולמוס מבלי להזכיר את שמו, כהמשך למלחמתו המפורשת בו בעבר.

ב–5 באוקטובר 1910 פירסם זאב ז’בוטינסקי מאמר ברוסית בעיתון ‘נובוסטי אודסקיא’ [‘חדשות אודסה’] תחת הכותרת: ‘מתופעות הווי שלנו’. המאמר הועתק ל’ראזסווייט’ [‘השחר’] (12.12.1910; 19.12.1910) ועורר תגובות רבות, ומאז חזר ונדפס ברוסית ובתרגום לעברית ולשפות אחרות בבמות שונות, ובמשך שנים רבות.[16] המאמר דן בתופעת ‘העריקים היהודים המקבלים את הדת הנוצרית בגלל התועלת החומרית’, והוא ויכוח עם אחדים מאותם צעירים, שאינם רואים את עצמם כעריקים, ולא כ’מזהמים’ את העדה הנוצרית שאליה נתקבלו, כדברי ז’בוטינסקי.[17] בעל המאמר מתנגד בחריפות לתופעה של המרת הדת, אך מודה שאין בידו תשובה הגיונית לשאלה המרגיזה: ‘ומדוע אסור?’ התשובות על שאלות מסוג זה הן בתחום ההרגשה ולא בתחום ההוכחה. זוהי ‘האווילות’ של החיים, ‘שדווקא אותם הדברים העדינים, שאי אפשר להוכיח את אמיתותם – דווקא הם מבדילים בין אדם הגון לבין אדם נוח לפשרה’. הוא מתוודה ש’לא חנני אלהים גם באותה סלחנות, שלדידה המרה דתית לשם תועלת חמרית אינה אלא מעשה של מה-בכך’, שכן מעשה כזה, לדעתו, מעיד על ‘ליקוי מוסרי שבאדם’.

ז’בוטינסקי מאמץ את העקרון הצודק בהחלט: הלאומיות לחוד והדת לחוד‘, ומפריד בין ‘המרת דת בתוקף הכרה פנימית ביתרונה של הדת החדשה’ לבין המרת דת לשם תועלת חומרית, כשהמעשה מן הטעם הראשון הוא ‘לכבודו של אדם ולא לקלונו…’. אבל את טענתם של הצעירים ‘שהמרת הדת אין פירושה המרה לאומית’ הוא רואה כ’פלפול’, שנועד להסוות את מניעיה החומריים של התנצרותם, ומצטט מתוך הסכמה כ’נחמה’ את ‘משפטו הנבון של הרצל: “אנו מאבדים את אלה, שאין בהם משום אבדה”’.

כשהתפרסמו דברים אלה לראשונה, עדיין לא פורסם מאמרו של ברנר ב’הפועל הצעיר‘, אבל משהועתקו ל’ראזסווייט’ כבר נשמעו התגובות הראשונות בעקבות מאמרו זה, וגם דבריו אלה של ז’בוטינסקי נגררו לוויכוח, ונזכרו מדי פעם בדברי המשתתפים לכאן ולכאן.

והדוגמה השלישית גם היא נתפרסמה כמעט בעת ובעונה אחת עם מאמרו מעורר-הפולמוס של ברנר, אבל כנראה בלא קשר ישיר עמו. שמעון ברנפלד פירסם ב’הד הזמן’ סדרת מאמרים בשם ‘נבוכי הזמן’,[18] המעידה אף היא עד כמה היה הנושא אקטואלי והבעיה חריפה ומכאיבה, ויש בה הסבר לסערה העזה שעורר מאמרו של ברנר, שהעז להשמיע בלשון בוטה דעות חריפות בנושא רגיש זה.

בסדרת מאמריו זו מתאר שמעון ברנפלד את צמיחת הנצרות מתוך היהדות, ואת היריבות בין הפרושים לבין המשיחיים. הוא מבקש להוכיח, שכל עקרונות המוסר של הנצרות שאובים בעצם מן היהדות, אלא שהם קיבלו לבוש חדש, והוא מנסה לשכנע את הנמשכים אל הטוהר המוסרי שבנצרות, שיוכלו למצאו בתוך היהדות. לכן טבעי היה הדבר, כי בשעה שיתלקח הוויכוח סביב מאמרו של ברנר, יגיב גם ברנפלד עליו ויקח בו חלק.

ה. ההתחלה – העילה

מאמרו של י"ח ברנר במדורו הקבוע ב’הפועל הצעיר‘, ‘בעתונות ובספרות (הערות וציונים)’, כ“ב בחשוון תרע”א (24.11.1910), עסק בכאב רב, אבל בלשון חריפה, באחד ‘האסונות’ שמצאו את כנסת ישראל בשנה האחרונה’, והוא ‘החזיון של המרת הדת’, ‘השמד’, ש’נתרבה אצל צעירי רוסיה בשנים האחרונות‘. לדעת ברנר, אין ‘קיום כלל ישראל עומד בגלל זה בסכנה’, וכן אינו ‘רואה שום גדולה גם באותה החמימות של אותם הימים הטובים, שיסודה בהתרפסות ובבקשה לפני איזה אב שבשמים שיתן פרנסה…’. הבעיות העומדות ברום עולמם של הצעירים אינם ‘הבלי התיאולוגיה’, ו’לא האמונה והדת היהודית של אבותיהם מעיקה עליהם’.

על-פי מידת האינטנסיביות, שבה עוסקת העיתונות היהודית בבעיות השמד, ובעקבותיהן בחקירת מהות היהדות לעומת זו של הנצרות, עשוי להיווצר הרושם, שזוהי השאלה העיקרית המעסיקה את מיליוני היהודים. אבל הרי לא כך הדבר: זוהי בעיה שולית, הנוגעת למעטים בלבד ואינה מסכנת את קיומו של עם ישראל. צעירי ישראל מתחבטים בבעיות רוחניות וחברתיות שונות, אבל בעיות תיאולוגיות אינן תופסות מקום ביניהן. ברור לצעירים אלה, שהקרעים בנפשם אינם נובעים מניתוקם מן המסורת היהודית או משאיפה אל דת אחרת.

אפילו נניח, אומר ברנר, ‘שיפה כוח הבת [הנצרות] מכוח האם [היהדות] [- - -]’ האם לכן ‘עלי, העברי החפשי לשנות איזה דבר? לפיכך עלי להיות לנוצרי?!’ ברנר כורך את כל הדתות יחד, ורואה בכולן קליפה ותוך שיש להפריד ביניהם. כל דת, על כלליה וטקסיה, היא מסגרת-חיים שעוצבה על-ידי צרכים ותהליכים חברתיים, והתרחקה מאוד מן הגרעין הרוחני שחולל אותה. על כן יכול אדם חופשי לבחור להזדהות עם אידיאל רוחני נוצרי זה או זה, ואין פירוש הדבר קבלת צורות החיים וכללי הפולחן שמסביבו. והוא הדין בהזדהות עם אידיאלים של דתות אחרות. הכוחות והיצרים המעצבים השקפותיו של אדם אינם מותנים בציוויי הדת. מקורם ב’עומק תכונתו הפסיכו-פיזיולוגית’, ולא במערכת כללי מוסר יהודיים או נוצריים, מה גם שאין לפנינו מערכות סדורות של כללים כאלה, אלא שפע רעיונות הסותרים זה את זה, וכל אדם חופשי יכול ללקט לעצמו מביניהם את המתאימים לנטיותיו.

אותה השקפה חופשית וביקורתית, המתמקדת בתכנים הפנימיים ולא בתדמיות ובסמלים שנתקדשו במהלך הדורות, מונחת בבסיס הכרזתו הפרובוקאטיבית של ברנר:

“כשאני לעצמי אין בשבילי גם לברית הישנה אותו הערך שהכל צועקים עליו בתור ‘כתבי קודש’, ‘ספר הספרים’, ‘הספר הנצחי’ וכו’ וכו’. מן ההיפנוז של עשרים וארבעה ספרי הביבליה נשתחררתי זה כבר, כבר… [- - -] גם ‘הברית החדשה’ – ספרנו הוא, עצם מעצמנו ובשר מבשרנו, ואת זה, שאני מכניס בשבילי (לא כל חברי יסכימו לי – אני יודע!) את ‘הברית החדשה’ לתוך ירושתנו הרוחנית, אין אני חושב לאיזו מהפכה ברוחי [- - - ]. [כל ההדגשות כאן ובהמשך – במקור].”

עיקר חשיבותו של התנ“ך לגביו בהיותו מיסמך היסטורי, המשקף את רוחו הקדמונית של עם ישראל. אותה חשיבות עצמה מייחס ברנר לברית החדשה, שהיא בעיניו ספר יהודי לא פחות, המשקף עמדה רוחנית דומה לזו שבתנ”ך. הכרתו הלאומית, ‘שכולה חילונית, אתאיסטית, אתיאולוגית’, היא המאפשרת לו לבחון עקרונותיהן של דתות שונות מתוך גישה חופשית ואובייקטיבית, בלא מורא מפני היסודות המיסטיים-הפולחניים שבהן. אותה גישה גורמת לו למאוס בכל ניסיון לדבוק באשליות המניחות קיומם של עולמות אחרים, נסתרים ועליונים.

אין ברנר נחרד מכל אותן רשימות שמות מומרים שמפרסמים העיתונים מדי פעם, כי הללו היו זרים מילדותם לחברה ולדת היהודית, והשינוי בחייהם עם ההתנצרות אינו צריך להדאיג יותר מאשר צורת חייהם הזרה, הלא-יהודית, גם לפני השינוי. אַקט ההתנצרות של מתבוללים הוא, לכן, צעד חיצוני שאין בו משמעות רבה. הדיונים המיותרים בשאלות אלו מסיחים את הדעת מן הבעיות האמיתיות, הרלבאנטיות: מצוקת הנודדים והפועלים היהודים, קשיי בניית היישוב בארץ-ישראל, הצורך לחתור לפרודוקטיביזאציה בחיי היהודים, מצב התרבות העברית; ובקצרה – הצורך להעמיד את הקיום היהודי על יסוד לאומי בריא. על כן, ‘נניח איפוא את חכמת התיאולוגיה לגלחים משלהם ומשלנו, ששעתם פנויה לעסוק בשאלה מי מן הדתות עדיפה’, ונטפל בעיקר, והוא ‘שאלת חיינו היהודית, ולא שאלת הדת היהודית’.

אפשר לחיות חיים יהודיים שלמים גם בלי להית ‘מניחי תפילין ומגדלי ציצית’. יש לוותר על הניסיונות לקרב את המתבוללים והמתנצרים. תקוותו של העם היהודי – במעטים שהם הגרעין החי שלו, ועליהם יש לבסס את הניסיון ליצור קיום יהודי המבוסס על עבודה פרודוקטיבית בחומר וברוח. בסופו של דבר, הגורם המאחד את כל היהודים הוא הרגש הלאומי ולא ההשקפה הדתית.

משפטים נוספים, שהעלו את חמת הקוראים ואותם הרבו לצטט בוויכוח, היו: ‘מה היה לנו מהם קודם, כשהלכו או לא הלכו אל הטמפל היהודי, ומה הפסדנו מזה שקמו והזו עליהם את המים הקדושים? [- - -] יכול אדם מישראל להיות יהודי טוב, מסור ללאומו בכל לבבו ונפשו, ולבלי לפחד מפני הלגנדה הנוצרית, כמו מפני איזו “טריפה” - - -’.

מן הראוי להדגיש, שאין הכוונה כאן לבחון את יחסו של ברנר אל הנצרות בכלל, כפי שהוא בא לידי ביטוי במאמריו ובסיפוריו; זוהי פרשה מורכבת ומסובכת, שידעה שינויים ואף תהפוכות. יחסו זה וביטויו ביצירתו נחקר אך במעט, והוא חלק מן הסוגיה הכוללת יותר של היחס לנצרות מצד הסופרים שקדמו לו (מי“ב). הללו שבאו אחריו (קבק, ביסטריצקי, אצ”ג, הזז) ובני-דורנו (יגאל מוסינזון, פנחס שדה, עמוס קינן). גם אין הכוונה לבוא לנתח בפרוטרוט את יחסו של ברנר אל הנצרות ואל המיסיון, כפי שהוא עולה מתוך מאמר זה בלבד. ניתוח טקסטואלי כזה חורג מן המסגרת שנקבעה כאן, ובעיקר מן המטרה: לתאר את השתלשלותו של ויכוח ציבורי חשוב, שכאמור חברו בו שתי שאלות: היחס לנצרות והסרת התמיכה, וכן השתקפותו של הוויכוח באספקלריה הציבורית של הדור. הכוונה כאן להראות, איך הבינו הקוראים בני-הדור את הדברים, ואילו השפעות היו למאמר על המשך ההתפתחות ומערך היחסים בין בני הארץ ואנשי חוץ-לארץ. לכן הובלטו בעיקר הדעות והניסוחים שהסעירות את הרוחות. אין הכוונה לשפוט מי הצודק, וגם לא אם המתווכחים הבינו את דברי ברנר כהווייתם, או שהוציאו אותם מפשוטם ומהקשרם. כפי שקורה לרוב בוויכוחים ציבוריים מסוג זה, יש לשער שרבים מן המתווכחים לא קראו את המאמר במלואו ובמקורו, וכתבו עליו מפי השמועה בלבד.

את הניתוח הנרחב ביותר לעמדתו של ברנר כלפי הנצרות בכלל, ובמאמר זה בפרט, נתן דוד כנעני במחקרו המקיף בסוגיה זו, בפרק המוקדש ל’פרשת ברנר’, ובעקבותיו שמואל שניידר במחקרו: ‘עולם המסורת היהודית בכתבי יוסף חיים ברנר’.[19] כנעני מדגיש כי

“ברנר היה הוגה אנטי-משיחי מובהק. הוא לא האמין כי העולם נדון לטוב, הכחיש כל פתרון ‘טוטאלי’, לא גאולה שלימה בזמן קריב, לא באחד הימים, לא גאולה לאומית ולא סוציאלית, לא בזה ולא בבא. הוא תיעב את המליצה הציונית, את הפראזה הסוציאליסטית [- - -] את גלגול-העינים כלפי מעלה של אנשי הדת; את כולם מצא ריקים, הם ונושאי-דברם (עמ’ 76).”

בדבריו הפעם,

“היתה איזו התפרצות ‘משכילית’ מאוחרת, מעבר לזמנה, שיירי חשבון שיש לו לאדם בינו לבין עצמו; כאילו חוזרים במהדורה חדשה ובשלב גבוה יותר, מלחמות ‘הדת והחיים’ מימי ההשכלה’ (עמ’ 79).”

מתוך אותו יחס עמוק של חשד במטיפים ובמוסדות למיניהם, התנגד ברנר גם לתנועות הסוציאליסטיות המאורגנות, וחשש מאוד מפני הצביעות המתלווה אליהן דרך קבע. ‘הוא מרד תמיד כנגד כל דוגמה. כשם שהתמרד ב“ישיבה” בצעירותו, כן מרד נגד “המפלגה” בבחרותו’.[20] ועל רקע זה יש לראות גם את דבריו הקשים כנגד הדת ומייצגיה. הוא נקרע דרך קבע בין התנגדותו לדת כמצוות-אנשים-מלומדה, לבין נטיותיו הרליגיוזיות העמוקות.[21] אבל במאמר זה ניתן ביטוי לפן הראשון בלבד.

לדעת שמואל שניידר, אחת מהנחות-היסוד הברנריות היא, ש’אין הדת בסיס החיים ובעצם אין לה ולחיים ולא כלום’ (עמ’ 56), והוא מראה כיצד ברנר ‘מנסה להמעיט בעצמת ה“זעקה” של חזיון השמד’ (עמ’ 72). למעשה, דעותיו של ברנר לא היו ביסודן שונות בהרבה מדעותיו של ז’בוטינסקי לפניו, ומשל אחרים שחשבו כמותם בדבר הפרדת הדת מן הלאום וביסוסה של הלאומיות החילונית. גם ברנר עצמו כבר השמיע קודם-לכן ברבים את דעותיו אלו (‘רשפים’) ולמעשה לא היה בהן חידוש עקרוני. ברנר נאחז במאמרו של אחד-העם ‘על שתי הסעפים’ (‘השילוח’, אב תר"ע) כעילה בלבד לנסח את השקפת-היסוד שלו שהיא, בניסוחו של דוד כנעני: ‘העיסוק בנושא הדת ו“היהדות” מבזבז את האנרגיה הלאומית ומשקיע את הציונות ב“הבלי התיאולוגיה”’ (עמ’ 76).

מרבית הכותבים, שהכירו את ברנר מקרוב, הפרידו בין דעותיו לבין אישיותו. הם ראו ללב ולא שפטו לפי מראה העיניים. הם חשו בקרע שנקרע ברנר בתוכו ובכך שזוהי, למעשה, מלחמת אדם בעצמו. אותו ברנר, שהיה כולו ספוג יהדות, נלחם בה מתוכה ולמענה. הרעש שעורר מאמרו זה הפעם נגרם, קרוב לוודאי, בשל מעמדו הסמכותי, בשל העובדה שדבריו התפרסמו בעברית ובעיתון-פועלים המופיע בארץ-ישראל, וכמובן, בשל סגנונו הבוטה, המרגיז ואף המתגרה.

עם זה ניתנה הרשות לשער, שללא המעשה הממשי שבא בעקבות מאמרו אפשר שהיה זה עוד ויכוח במסכת הצפופה של הוויכוחים שהתנהלו כל העת, ולא היה חורג מוויכוח ענייני על אמונות ודעות, יהדות ונצרות, המרה ומומרים. ולא עוד אלא שמספר המתנגדים לדעותיו, ובמיוחד לניסוחן החריף, היה בלי ספק גדול ממספר התומכים בהן.

ו. הליבוי ותוצאותיו

בירושלים ובחוץ-לארץ הגיבו על מאמרו של ברנר כמעט בעת ובעונה אחת. בירושלים הנהיג את המערכה העיתון ‘החרות’, ובחוץ-לארץ – אחד-העם, שהפעיל ממושבו בלונדון את חבריו בוועד חובבי-ציון באודסה. מקובל הוא, שעורכי ‘החרות’ הם ששלחו את מאמרו של ברנר ‘בצירוף דברי מלשינות על ברנר לאחד-העם ואל ועד חובבי ציון באודסה’.[22] ואמנם מבדיקת התאריכים במכתבי אחד-העם עולה שהדבר ייתכן, אם כי אפשר שאחד-העם נתעורר מעצמו להגיב כפי שהגיב. בכל אופן, בשעה שהגיב לראשונה, עדיין לא ידע שהכותב הוא י"ח ברנר.[23] אחד-העם מילא תפקיד פעיל ביותר, והוא שהשתדל בכל כוחו להפסקת התמיכה, וחזר ותבע מכל אלה שהיו בתחום השפעתו להגיב. הוא עצמו כתב במכתבים פרטיים, ואחר-כך גם בפומבי, על ‘הסקנדל’, שהתפרסם מעל דפי ‘הפועל הצעיר’. לשבחו יש לומר, שעשה את מעשיו בגלוי, דאג להודיע לאנשי ‘הפועל הצעיר’ שהוא הרוח החיה במלחמה נגדם, וקיבל על עצמו את מלוא האחריות למעשים ולתוצאותיהם.

כשם שאחד-העם היה משוכנע, שיש צורך להגיב על המאמר, עם או בלי המרצה ולחץ מבחוץ, כך מנחם אוסישקין, שהיה באותו זמן יושב-ראש ועד חובבי-ציון באודסה. אמנם אחד-העם הוא, שחזר ודרש ממקורבו לדיז’ינסקי להעלות את הנושא על סדר-היום של הוועד באחת מישיבותיו, במטרה מפורשת להסיר את התמיכה, ובשלב מסויים אף האשים את אוסישקין בהתרשלות בנדון. אבל אין ספק, שאילו מנחם אוסישקין הנמרץ לא היה משוכנע מדעתו בצורך שבכך ובתמיכה שיקבל מחבריו, לא היה העניין מובא לדיון, ולא היתה מתקבלת ההחלטה שהתקבלה. אוסישקין כעס מאוד על הדעות שהובעו במאמר, על כותבו, על הבמה ועל עורכה, והוא שהביא בסופו של דבר להחלטה על הסרת התמיכה. אבל בעינה נשארת העובדה, שהיוזמה לכך היתה של אחד-העם. ואמנם עיקר הזעם הציבורי הופנה כנגדו, ופחות כנגד אוסישקין, שראו בו את המבצע בלבד.

בירושלים התפרסם בעיתון הספרדי ‘החרות’, בעריכתו של חיים בן-עטר,[24] מאמר ראשי בלא חתימה, תחת הכותרת: ‘כפירה או הסתה’. כשבוע לאחר הופעת מאמרו של ברנר, ביום א’ כסליו תרע"א (2.12.1910). הכותב מאשים את ‘הפועל הצעיר’ ב’כפירה‘. ב’שירות ותשבחות להיהודים הגדולים המה השלוחים ומיסדי דת הנצרת’, ובעיקר ב’הסתה למעבר מהיהדות אל הנצרות‘, ‘לעשות את המעשה וחסל’. הוא מאשים את הכותב, המכונה על-ידו בשמות-גנאי ‘המחוצף’, ‘המסית’, וכן את חבריו, בקשרים עם המיסיון. מן הראוי לחזור ולהדגיש, שהאשמות אלו אין בהן חידוש, ובעבר כבר ‘הודבקו’ לאחרים, כגון לש“י איש הורוויץ בוויכוח שלו עם ש”מ לאזר. הכותב ב’החרות’ מסיים בסדרת קריאות ושאלות מפלילות:

"קץ לדברי רוח ושקר כאלה! די לכם להתחפש! אמרו האמת כי מסיתים אתם להנצרות! והשאלה היא אך: כמה? כמה מקבלים אתם שכר ופרי עבודתכם?

אנחנו (כלומר אלה אשר היהדות יקרה לנו ולא נחליפנה באחרת) בוז נבוז לכם!"

לאחר-מכן (מקץ שישה שבועות ולאחר כמה חודשים) הסתייגה מערכת ‘החרות’ עצמה מהאשמה זו, ופירשה את שאלתה כמטאפורית בלבד, ובלשונה: ‘כשאלה סתירית’ או ‘כדרך סטירי’, ולא כהאשמה ישירה ומפורשת, ולא עוד אלא שטענה, במקרה אחד לפחות, שהצעירים עצמם הם שהיו מעוניינים מסיבות שלהם לטעון שהיא האשימה אותם בכך. גם דרך זו של מעין-התנצלות תוך גלגול ההאשמה על היריב היא מדרכי הוויכוח המקובלות (ועל כך בהמשך).

מקץ שלושים ושש שנים, במלאות ארבעים שנה ל’הפועל הצעיר’, חשף נ. מלצן [מליץ],[25] שעבד כסַדר-אותיות בבית-הדפוס של משה עזריאל, המו"ל של ‘החרות’, את זהותו של הכותב, אם כי בראשי-תיבות בלבד, אך המציא פרטים המאפשרים לזהותו בקלות. הכותב הוא ש. ר. שהיה כבר באותן שנים

“אישיות ידועה בירושלים ‘משכמו ומעלה’, אדם נושא משרה בחברה כלכלית מפורסמת בארץ, משכיל ובר-אוריין, סופר וחוקר, עסקן ומרצה, השתתף ב’לוח א”י’ בעריכת החוקר א.מ. לונץ ז“ל וכתב בעתונות הירושלמית של הימים ההם. עסק בארכיאולוגיה ובנומיסמטיקה, בביתו היה אוסף פרטי של מוצגים ארכיאולוגיים ובעיקר של מטבעות עתיקות. במותו הוריש את אוסף המטבעות העשיר למוסד ירושלמי מפורסם.[26]

קל לגלות שהמדובר בשמואל רפאלוביץ (רפאלי) שספרו ‘מטבעות היהודים’ (1913) הוא הבסיס למחקר הנומיסמאטיקה היהודית.[27] כתב נ. מלצן: ‘הניצוץ שנזרק על ידי ש. ר. הפך ללהבה. בעתונות העברית והישראלית התלקח סביב הענין הזה ויכוח עצום, שבחלקו נשא אופי של בירור ואילו ברובו הכיל השמצה וחירופים וגידופים’. מלצן מגלה, שסירב לסדר את כתב-היד ומסרו לאחר, וסיפר אך ורק ליוסף אהרנוביץ, עורך ‘הפועל הצעיר’, את זהותו של הכותב, בתנאי שישמרה בסוד, ולאחר-מכן עזב את העבודה בבית-דפוס זה ואת המקצוע בכלל. אכן הסודיות נשמרה, והסימן היחיד לידיעת הסוד היה שעם מותו של ש“ר (בירושלים 1923) היה ‘הפועל הצעיר’ העיתון היחיד שעבר על מותו בשתיקה. יש לשער, שזהותו של הכותב היתה ידועה גם לאחרים. כך למשל, רמז עליו ק”ל סילמן פעמיים, ברשימתו ‘מירושלים’ ובעיתון ההיתולי ‘ליהודים’ שבעריכתו.

האירוניה שבדבר, מוסיף ומספר נ. מלצן, היתה:

“לאחר שנים רבות החל לצאת בירושלים עתון יומי של המיסיון שהתקיים רק זמן קצר. כמה חדשים לפני שהעתון התחיל להופיע סודר חבר העובדים, וביניהם בנו של ש.ר. האב לא רק שלא כיהה בבנו, אלא גם עמד כל הזמן בקשרי ידידות עם מערכת העתון ומזמן לזמן היה עורך שם ביקורי ידידות.”

יש להעיר, שההאשמות וה’שמועות’ על קשריו של ברנר עם המיסיון בלונדון פרחו בחלל העולם עם בואו ללונדון (אפריל 1904). מחקרו של יצחק בקון בפרשה זו, שנתפרסם זה מקרוב,[28] מנסה לתת הסבר לפרשה זו, אבל גם מאיר באור שונה את ‘מאורע ברנר’. ‘מצב עלום זה’ של מגעיו של ברנר עם המיסיון, כותב יצחק בקון, ‘פתח פתח לשמועות שונות, שהתרבו והתגלגלו בלי מעצור גם בעל-פה וגם בכתב. כך נהפכו השמועות הללו במרוצת הזמן למפורסמות שאינן צריכות ראיה’.

על-פי התגובות של מערכת ‘החרות’ מסתבר, ש’שמועות’ אלו היו ידועות לה, ובוודאי גם בהשפעתן חזרה והאשימה את ברנר ב’כפירה והסתה‘, על-פי עדותו של ק"ל סילמן מתברר, שאת ‘השמועות’ הללו הביא בעל-המאמר עצמו, עוזר-מערכת ‘החרות’, שמואל רפאלי (רפאלוביץ), שישב בלונודון שנים אחדות, ניהל שם משרד לחילוף מטבעות, וחזר לארץ בשנת 1907. בכך יש מעין חזרה ב’מהדורה שנייה’ על אותן האשמות עצמן שליוו את ברנר בארץ-ישראל. בכך מרוכך גם במקצת יסוד התדהמה שבהאשמה זו של ‘החרות’, שדומה היה במבט ראשון שצצה בבחינת יש מאין, ונמסר הרקע המסביר במשהו את הופעתה, גם בשעה שאין לה במקרה זה כל בסיס עובדתי. אבל בעיקר מגלות האשמות חוזרות אלו את הרגישות החריפה שמעורר נושא זה של גילוי אהדה ממשי או מדומה לנצרות, ואת החשש הקבוע, המקנן עמוק בלבבות, מן המיסיון ומרִשתו הפרושה.

בתגובה על המאמר הראשי ב’החרות’ פירסם ברנר מאמר נוסף, בגיליון הבא של ‘הפועל הצעיר’, ח’ כסליו תרע"א (9.12.1910), והפעם בחתימתו המפורשת תוך גילוי שם-העט שלו, תחת הכותרת ‘שאלה’. במאמר זה חזר על עיקרי דבריו, ‘כי בשביל האינטליגנציה של כל אומה – וגם של אומתנו בכלל – אין הלאומיות תלויה בדת’. וכן חזר על דעותיו בעניין ההתבוללות והמרת-הדת, ודומה שניסה לרכך קצת את הדברים: ‘המתבולל הקיצוני, כל זמן שלא התנצר, הוא עדיין בבחינת אבר מדולדל, בעוד שהמתנצר הוא כאבר חתוך’. אולם בעיקר הוא מגיב על סילוף דבריו ב’החרות’, שראתה בו ובחבריו ‘מסיתים לנצרות’, וחוזר ומצטט בכאב את השאלה הפוגעת: ‘כמה אתם מקבלים שכר פרי עבודתכם?’. הוא כותב בכעס דברים קשים מאוד על אופיו של עיתון זה:

“מה לעשות בכלל למופקרת כ’החרות’ הלזו, אשר תוכן אין לה, ובכדי שלא להוציא את הסמרטוט חלק, מרשה עורכה לעצמו למכור בפומבי נשמות סופרים עברים למיסיון הנבזה? מה לעשות בכלל לעתונות שפלה שכזו, אשר בכדי שידברו בה, שישימו לה לב, אין לה כל רגש אחריות ואימת הציבור הקולטורי עד כדי להתעות את קוראיה העלובים שמיסיונרים מתחפשים עליהם ב’הפועל הצעיר’? מה לעשות בכלל לעתונות נבערה שכזו, החיה תמיד על הצעקה הבורית: ‘תחיה!’ ‘סכנה!’ וכולה עדות מעציבה מאד מאד על מדרגת התרבות של ישובנו הקטן?”

מסימני-הפולמוס המובהקים הוא העמדת שאלה פוגעת כנגד שאלה פוגעת, וקריאת המאמר הפולמוסי בשם המעיד על כך, והולם את סיומו בשאלה הריטורית הזועקת.

לרשימה זו נוספה ‘הערת המערכת’: ‘ע“פ בקשתו של סופרנו הנכבד הננו נותנים מקום ל”שאלה“ הזו, אע”פ שאנחנו חושבים לפחיתות הכבוד גם לו וגם לנו להכנס בדברים עם “החרות” בשאלה זו’.[29]

מכאן ואילך התנהל הפולמוס במרץ רב בשתי זירות מרכזיות: ארץ-ישראל, מעל דפי ‘החרות’, ‘האור’, ‘הפועל הצעיר’ וקצת גם ‘האחדות’ ו’מוריה’. ומחוצה לה, מעל דפי כל כתבי-העת של התקופה – בעברית, ביידיש וברוסית. שתי מערכות אלו של ויכוחים היו בעת ובעונה אחת גם עצמאיות וגם משולבות: כל מערכת ניזונה מתוך עצמה, אבל גם השתלבה והשתרגה בחברתה, כל מערכת העתיקה מזולתה אותן דעות, שהתאימו למגמותיה ולכיוון שאותו רצתה לתת לוויכוח.

במיוחד היו פעילים שני העיתונים הירושלמים ‘האור’ ו’החרות‘, שהנושא לא ירד מעל סדר-יומם, והופיע במשך חודשים רבים, כמעט מדי יום. מעל עמודיהם הראשונים, שני עיתונים אלה התנצחו ביניהם, כש’האור’ מנסה להיות הבמה האובייקטיבית, הנותנת ביטוי לעמדות כל הצדדים היריבים, ואילו ‘החרות’ ממשיכה בקו המיליטאנטי שלה, ומלקטת תגובות מכל עיתוני העולם, כדי להוכיח את צידקת עמדתה, שגם אחרים שותפים לה.

לא עברו ימים אחדים וכבר ‘יצא הקול’ ברחבי העולם. הרמז הראשון לכך ניתן, אולי,[30] במאמר-ביקורת של פ. לחובר, אוהדו הגדול של ברנר, על ‘כתבי ברנר’ שהופיעו בירושלים תר“ע. מאמר-הביקורת התפרסם ב’הצפירה‘, י’ כסליו תרע”א (11.12.1910), ובסיומו נכתב באירוניה: ‘ועוד דבר: הן בינתים עלה גם ברנר אל הארץ וראה מה שראה וכתב מה שכתב, ונעשה בפעם אחת “ידוע” בינינו לכל בר-בי-רב בתור “לועג לכל קדש” ו“שונא ציון” ר"ל – ומי אינו יודע זאת?…’

כשבוע לאחר התגובה ב’החרות’ על מאמרו של ברנר, נתקבלה תגובה זועמת בצורת ‘מכתב להמערכת’, מעל דפי ‘האור’, י“א כסליו תרע”א (12.12.1910). על המכתב חתום ‘ועד “הפועל הצעיר” בירושלם’, ובו מוחים הכותבים ‘בכל תוקף נגד העלילה הנתעבה [- - -] ובמיוחד על עלבון גס לסופר עברי מפורסם בישראל’. הכותבים ‘דורשים בשם הצדק ממערכת ‘החרות’ שתודיע לנו את שם הכותב של המאמר הנזכר, בכדי להזמינו לדין’ ומוסיפים בעידנא דריתחא מלים שליבו את מדורת הוויכוח ושימשו נשק ביד המתנגדים לנגח את אנשי ‘הפועל הצעיר’: ‘ועד שמערכת “החרות” לא תמלא את דרישתנו זו הצודקת, הננו מסירים מעלינו את אחריות של חברים בעד כל מעשה אלמות’.

כבר למחרת באה תגובה על ‘מכתב’ זה ב’החרות’ וב’מוריה‘, י“ב כסליו תרע”א (13.12.1910). ‘החרות’ הכתיר את תגובתו בשם הבוטה, שנדפס באותיות בולטות במיוחד בעמוד הראשון: ‘כפירה או הסתה ומעשה אלמות’. בכך בא לידי ביטוי אחד מסימני הפולמוס המובהקים מאז ומתמיד, מלחמת הכותרות. ואומנם כותרת זו הוסיפה ‘עצים למדורה’ וגרמה לסערת רוחות. בתגובה ל’כפפה’ שזרקו ‘פועלינו הצעירים’ עונה ‘המערכת’ תשובה הצפויה במקרים מסוג זה: ‘אנחנו אין לנו כל סיבה להעלים את האמת, ואמרנו להם כי אנחנו כתבנוהו, ואנו אחראים בעד כל דברי האמת הכתובים שם ואשר עוד נוסיף לפרסם’. וגם ההמשך צפוי: ‘הדחליל של מעשה אלמות לא יבעתנו, יש משטרה ושוטרים, ונדע איך להגן על עצמנו מפני כל מעשה כפיה או חוליגניות; וכבר לקחנו כל האמצעים הדרושים לזה…’. יש לזכור, כי היתה רגישות מיוחדת להאשמה של הפועלים במעשה חוליגאניות, כמו גם רגישות מיוחדת לשימוש במלת-גנאי זו. וגם הסיום צפוי: ‘החרות’ לא תסור מדרכה, שביל הזהב; לחום תלחם נגד כל קצוניות, ולא תשא פנים לשום איש, במקום שיש חלול כבוד עמנו באופן נורא כזה’.

והאלימות אכן פרצה. ההודעה הראשונה עליה באה ב’אורגן האורתודוכסי’ ‘מוריה’, שיצא לאור בירושלים, בעריכתו של י"י ילין. העיתון מספר לקוראיו, בבוקר שלאחר ההתרחשות הלילית, את השתלשלות הפרשה, ונראה שהוא מצוי היטב בעניינים ולבו עם ‘החרות’:

"באחד הגליונות הקודמים יצאה החרות במאמר ראשי בעלום שם כותבו, שבו האשימה את הסופר יוסף חבר בהפועל הצעיר גליון 3 באשמת הסתה ומיסיונריות. אגדת הפועל הצעיר דרשה ממערכת החרות לגלות לה את שם כותב המאמר, ואם לא אין היא אחראית בעד מעשי אלמות, אם יהיו כאלה מצד חברי הפועל הצעיר כלפי החרות.

החרות לא הוציאה את שם הסופר, ותמול כבר לא יצאה החרות. לפי הנשמע, החריבו אחדים מחברי הפועל הצעיר עמוד שלם מסודר מהגליון שהיה עומד לצאת.

אודות עצם ענין האשמה, עוד, אולי, נשוב נדבר בקרוב."

ימים אחדים לאחר-מכן מדווח על כך גם ‘החרות’, תחת הכותרת ‘שקר’, ט“ו כסליו תרע”א (16.12.1910), והתיאור משולב בתשובה על מאמרו של אב“י (ראה להלן). לפי דיווחו, היו שתי התפרצויות אלימות: האחת ביום ראשון בערב, י’ כסליו תרע”א (11.10.1910), והשנייה ביום שלישי בלילה, י“ב כסליו תרע”א (13.12.1910):

"הנה למרות מה שלא חפצנו לפרסם לקוראינו דברים פרטים הנוגעים לנו, מוכרחים אנחנו כעת לספרם למען כבוד החרות שחולל:

"קוראינו יודעים אשר ביום ב’ לא יצאה החרות ונתעכבה עד יום ג‘. מדוע? יען כי ביום הראשון לעת ערב, בעת אשר הובילו הסדור אל מקום ההדפסה, התנפלו חוליגנים ויהרסו את הסדור, וההדפסה נשבתה ליום תמים. ואז לקחנו באמת האמצעים הדרושים, כי העמדנו שומרים לשמור שלא יקרה עוד הפעם כדבר הזה, זה הוא הצעד האחד. בליל ג’ בשעה מאוחרת, שברו את חלונות ביתנו, וימטירו אבנים לתוך הבית פנימה, גם אז לקחנו האמצעים הדרושים, כי הפקדנו שומרים להגן על נפשנו ונפשות בני ביתנו. אלה הם שני הצעדים שעשינו, ולא שום צעד אחר!

והאנשים הנכבדים מראשי עסקנינו אשר אליהם אמנם פנינו במכתבים ונספר להם את הדברים כהויתם, יכולים להעיד כי כתבנו להם: שאין אנו פונים אל המשטרה, יען אנו מפחדים מפני תוצאות בלתי-נעימות."

אם אמנם נכונים הדברים, אפשר שה’מכתב למערכת’ של ועד ‘הפועל הצעיר’, סניף ירושלים, נכתב לאחר המעשה ראשון, כדי להסתייג מן המעשה שכבר היה ידוע להם, או שהיה ידוע להם על הכוונה לעשותו (בשוליו נרשם: י’ כסלו תרע“א, ופורסם יום לאחר-מכן), ואילו המכתב השני (ראה בהמשך), פורסם אף הוא לאחר המעשה השני, בי”ג כסליו תרע"א (14.12.1910), או מכל מקום לאחר הידיעה על הכוונה לעשותו, וגם הוא נכתב במטרה להסתייג ממעשיהם של חמומי-מוח, אלא שהדברים פורשו פירוש מסולף, כביכול יש בהם תמיכה במעשי אלימות. ההסתייגות החד-משמעית מכל מעשה אלימות, ומן העושים את המעשה שאינם חברי ‘הפועל הצעיר’, לא איחרה לבוא.

תגובת ‘ועד “הפועל הצעיר” סניף ירושלים’ ב’האור’, י“ג כסליו תרע”א (14.12.1910) על הודעת מערכת ‘החרות’ היתה, שמכיוון שהמערכת מודה שהיא בעצמה כתבה את ‘המאמר המתקפי הידוע [- - -] והיא לבדה אחראית בעד הדברים לפני דעת-הקהל, הלכך הננו מזמינים את המערכת למשפט שלשה (או לדין ישראל). תואיל המערכת לענות לנו, ואנו נועיד שופטים מצדנו’. על ההאשמה של מערכת ‘החרות’ עונה הוועד, בתשובה הצפויה בוויכוחים מסוג זה: ‘ועל יתר דבריה בנוגע ל“מעשה כפיה” ו“חוליגניות”, חושבים אנו לעצמנו לפחיתות הכבוד לענות עליהם’. ואילו המשפט האחרון, אפשר שיש בו רמז למעשים שנעשו והסתייגות רפה מהם: ‘והרינו חוזרים ומודיעים כי על כל מעשה מצד פרטים, אין אנו ערבים. הננו עומדים על יסוד המשפטי. ויש דין בישראל’.

למחרת פורסם מאמר-תגובה ארוך ב’האור‘, י“ד כסליו תרע”א (15.12.1910), בחתימת אב"י, הוא אליעזר בן-יהודה. במאמר זה מאשים בן-יהודה את שני הצדדים כאחד במעשים מכוערים ובדיבורים שאינם צריכים להיאמר, אבל בסופו של דבר הוא קובע, שכיעורו של מעשה ‘החרות’ גדול מזה של אנשי ‘הפועל הצעיר’, ובכך העלתה עליו את חמתם של הראשונים, אבל גם לא הירבה לו אהדה בקרב האחרונים. את ‘החרות’ האשים ב’מעשה שנודף ממנו קצת רוח של מלשינות’. ואת חברי עיתון ‘הפועל הצעיר’ בכך ש’הם מסלקים מעליהם כל אחריות של אלמות‘. על תביעתם של אנשי ‘הפועל הצעיר’ לגלות להם את שם בעל-המאמר ב’החרות’, טוען אב“י שאין ‘להם הזכות להיות אסטנסים כל כך ולהקפיד על הטלת חשדים מכוערים על אחרים’, כיוון שהם עצמם עושים מעשים דומים, ובעבר כבר רמזו שעורך ‘האור’ קיבל שוחד מן הגרמנים, וכשהם עצמם נתבעו לעמוד לדין בפני בית-הדין של כבוד בעניין זה, דחתה המערכת את בקשת עורך ‘האור’ בהערה על מכתבו. עוד יותר מעלבת מעצם מכתב כתבם הירושלמי!’ ולכן, אין להם הצדקה לזעוק חמס על מעשה דומה לזה מצד כותב המאמר ב”החרות“ ומצד בעלי ”החרות"’.[31]

לעצם הוויכוח על הנצרות נוקט אב“י עמדה ברורה לצידם של ברנר וחבריו וכנגד הקנאים, בשם העיקרון של חופש הדעות: ‘מפני שכבר באה השעה, שבשביל הבדל בדעות אמוניות לא ירשה שום אדם לעצמו להטיל על חברו חשדים מכוערים ולרדוף אותו בחמה שפוכה’. אבל מן הצד השני, גם אין רשות ‘למי שיהיה להשתמש במעשה אלמות או לגזום במעשה אלמות’. הוא מלמד סניגוריה על חברי ‘הפועל הצעיר’, ש’אינם אנשי אלמות, אינם ”חוליגנים" [- - -] להם קצת דעות וקצת דרכים שאינם לפי טעמנו אבל כונתם רצויה ורגשותיהם ישרים ואינם אומרים להשתמש באמת באלמות’. סיום הדברים שובר את ניסיון האיזון והפשרה, ונוטה במובהק כנגד אנשי ‘החרות’, בגלל רגישותו המיוחדת של אליעזר בן-יהודה לכל מעשה מלשינות, שהוא עצמו היה, כידוע, קרבן לו בעבר:[32] ‘כי אם אין אנו רוצים ב“אלמות”, שאינה במקומה, הרי עוד פחות ופחות יכולים אנו לסבל, שיהודים מתוכנו המתקראים לאמיים ועבריים – יהיו מלשינים…’.

למחרת, ט“ו כסליו תרע”א (16.12.1910), פורסמו ב’החרות’ בעמודו הראשון שתי התשובות. לתביעתו של ועד ‘הפועל הצעיר’, סניף ירושלים, לעמוד בפני דין ישראל, עונה המערכת תחת אותה כותרת, ‘כפירה או הסתה – לפני הבית דין’: ‘נכונים אנו לעמוד בפני איזה בית דין שיבחרו מבתי הדינים הקבועים בירושלים, מעדת הספרדים או האשכנזים. ומחכים אנחנו להזמנה’. למאמרו של אב“י עונה המערכת תחת הכותרת הבוטה: ‘שקר’, תוך גילוי ברבים של שני מעשי-ההתנכלות שנעשו במשך השבוע למערכת ‘החרות’. ההסתייגות מדברי אב”י היא בטונים גבוהים, תוך שימוש במלים כגון ‘הבעת גועל נפש’, ובמיוחד לאחר לימוד הסניגוריה שלו על חברי ‘הפועל הצעיר’ שאינם ‘חוליגנים’, בעוד אשר ‘האיום נתקים במקצת’, כפי שמתארת המערכת. המערכת טוענת, שרק עתה נתגלה לה שהכותב הוא ‘מר ברנר’, והיא מתארת את מעמדו ברבים: ‘נתקדש פתאום, ולכל דבריו, יהיו מה שיהיו, קדוש יאמרו’. ומביעה דאגתה מהשפעת דבריו על ה’דור הצעיר‘, ‘המבליעים את כל מה שמכניסים לתוך ספרותנו החדישה, מבלי להבחין בין דברי נבלה לדברים מועילים, וכל מי שלבו עוד שלם עם עמו ודואג לבניו שלא יפלו ברשתי המסיתים האלה, ישתתף עמנו בהעבודה הזאת בלי מורא ופחד’. גם טענה זו של דאגה לצעירים היא טענה חוזרת בכל הפולמוסים מסוג זה, מאז ומתמיד. בהמשך הדברים, לאחר שהמערכת מתארת שת שני מעשי-האלימות, היא קוראית ל’זקן אב"י’: ‘אם יש עוד במצפונו זיק של אמת שלא נשחת, יכה על לבו ויאמר: חטאתי, סליחה!’.

‘מוריה’ מספר לקוראיו בט“ו כסליו תרע”א (16.12.1940), תחת הכותרת ‘מחאות נגד “הפועל הצעיר” והועד האודיסאי’, שבמערכת ‘נתקבלו הרבה מכתבי מחאה נגד המאמר’, וכי ‘דעת הקהל מתמרמרת מאד על עלבון היהדות באופן כה נורא מאד, ועל הקלות-ראש הבלתי-גבולית שבה מרשה לו עתון עברי ארצי-ישראלי, להתעלל ברגשות העם’. וכן מגלה ‘מוריה’ את הלחץ המופעל על הוועד האודסאי, בלשון הקרובה להסתה רגשית:

“הרבה מהמוחים מבטאים ביחוד את מחאתם כלפי הועד האודסאי של חובבי ציון התומך את העתון הזה בנדבותיהם של שלומי אמוני ישראל בארצות בגולה, הנותנים את פרוטותיהם בהקערות של ערב יום כפור, באותו היום היותר קדוש לדת זו, שכה העליבוה כעת העתון הנתמך.[33]

‘ועד הפועל הצעיר סניף ירושלים’ לא נשאר חייב, והגיב גם הוא על מאמרו של אב"י, במדור ‘מכתבים למערכת’, ב’האור‘, י“ז כסליו תרע”א (18.12.17). ממאמר זה, הם כותבים, השתמע כאילו בהודעה שנתנו ב’האור’ היתה ‘איזו רמיזה “למעשה אלמות” מצד חברינו’. האמת היא, מוספים חברי הוועד, ‘שבאספתנו הכללית החמישית נתקבלה החלטה האומרת: שאין רשות לשום חבר הסתדרותנו להשתמש במעשה אלמות וכפיה וכל מי שעובר על החלטה זו אינו יכול להיות יותר חבר בהסתדרותנו. [כל זה נכתב באותיות גדולות ומפוזרות – נ.ג.] דברים האלה מפורסמים הם ואינם צריכים ראיה’.

בסיום ‘מכתבם’ מסבירים חברי הוועד, מדוע הזכירו בכלל את ענין האלימות והסתייגו ממנו, הודעה שפורשה ‘באופן פרוביקטורי’ על-ידי ‘בעלי החרות’:

"ורק משום התרגשותם הגדולה של הצעירים המכבדים את סופרנו החביב מר ברנר חששנו לתוצאות אי-נעימות ומהרנו להסיר מעלינו את האחריות בעד תוצאות מעשים כאלה, המתנגדים לעקרי הסתדרותנו.

אנו דורשים משפט ואת זה דרשנו במכתבנו הקודם ועל זה אנו עומדים גם עכשיו."

כצפוי, ממהר ‘החרות’ לצטט את דברי תמיכתו של ‘מוריה’ במאבקו, ולהביאם בפני קוראיו במלואם, בי“ח כסליו תרע”א (19.12.1910), במדור הקבוע שלו המוקדש לפרשה: ’המוריה והמאמר “כפירה או הסתה”" – ומסיים בקריאה: ‘שאלה היא ועל החובבים לישבה!’ באותו גליון משיבה מערכת ‘החרות’ ‘להמחרפים והמגדפים’, וביניהם גם ליוסף חבר, על מאמר-התשובה של ברנר ‘שאלה’, בדחייה מוחלטת של דבריו ‘על הסף’:

“גם אין אנו מוצאים לנכון להכנס בוכוח את יוסף חבר (י. ח. ברנר) באותו הגליון של הפוה”צ, שאיננו משיב על האשמה כלום, כי אם מחרף ומגדף בדברי נבלה ושגעון. הבית דין הלא יברר את הדברים, וגם אנחנו במאמרינו המיוחדים."

באותו זמן עצמו, בלונדון קרא אחד-העם את דברי יוסף חבר, מייד עם פירסומם, ונזדעזע. הוא החליט לפעול, להטיל את כובד משקלו והשפעתו ולהילחם ב’הפועל הצעיר’ בכל האמצעים האפשריים, כדי לערער את מעמדו החומרי והרעיוני. מכיוון שישב בלונדון פעל תחילה מאחורי הקלעים, באמצעות מכתבים לידידיו, חברי ועד חובבי-ציון באודסה, כדי להסיר מ’הפועל הצעיר’ את התמיכה הכספית. לאחר-מכן פעל גם בפומבי, במאמר-תגובה עקרוני ב’השילוח’, כדי לערער את תוקפן המוסרי והלאומי של הדעות שהתפרסמו בו, שיכלו להתפרש גם כמכוונות באופן ישיר כנגד מאמריו האחרונים.

באותן שנים כבר היה מעמדו של אחד-העם כשל ‘מי שהיה’, ושוב לא ראו בו, במיוחד קבוצות הצעירים, את הסמכות המרכזית שלדבריה ייחלו, ורבו מאוד המערערים על דעותיו ותורתו.[34] אפשר שהתערבותו זו של אחד-העם היתה ניסיונו האחרון להשתמש בכוחו ולהשפיע על מהלך הענינים ולשנותם, ואם כי הצליח, הרי היה זה נצחון השמור לבעליו לרעתו. לאחר-מכן, נידרדר מעמדו ויצא שמעו כצנזור חסר-סובלנות, כמי שנאה דורש אבל אינו מקיים, וכמי שעומד למכשול להתפתחות הצעירים בארץ-ישראל, מתנשא ומזלזל בהם. אחד-העם היה מודע למעמדו המתערער ולצורך שלו לפעול תוך כדי מלחמה והתנגדות, כדי להוכיח לעצמו שעוד כוחו במתניו (ראה להלן, עמ’ 93). מצד שני, יש לזכור שהוויכוחים המרים שהתווכחו אנשי העלייה השנייה עם אחד-העם היו דווקא משום שראו בו את מורם, ואילו הוא לא חשך מהם את ביקורתו הקשה. ועוד יש לזכור, כי למרות שאחד-העם פעל כאן כיריבו המובהק של ברנר ושל ‘הפועל הצעיר’, הרי בסופו של דבר היה הוויכוח עמו ויכוח ‘בתוך המשפחה’, שכן הוא היה מבססה המובהק ביותר של הלאומיות החילונית מבחינה אידיאולוגית. וכך, אף-על-פי שברנר ואחד-העם עמדו בוויכוח זה בשני קטבים, הרי במבט רחב יותר וממרחק-השנים אין תמונה זו מדוייקת, ובוודאי שהיא סכימאטית מדי. לאמיתו של דבר, הם היו שייכים לאותו מחנה עצמו, וכידוע, ויכוחים בתוך המחנה הם לא אחת חריפים וסוערים יותר מאשר בין שני מחנות מנוגדים. אחד-העם התקומם כאן כנגד יחסו של ברנר לנצרות, ובעיקר כנגד מה שהוא תפס כניסיון לטשטש את ההבדלים בין שתי הדתות, וכמגמה לנתק את הקשר עם העבר הלאומי.[35]

אחד-העם וברנר ייצגו שתי תפיסות של היהדות החילונית. אחד-העם העמיד את הלאומיות היהודית על רוח היהדות, על המוסר הנעלה, שהוא היסוד העיקרי והמתמיד בתולדות העם היהודי ואשר לו מעמד מיוחד במערכת הערכים הלאומיים היהודיים, וביחסו של היהודי אליהם, והכרח הוא, שכל יהודי לאומי, גם מי שאינו מאמין, יתייחס אל האמונות והמצוות הדתיות באהבה, ויוקיר את העבר של העם ואת המאורעות ההיסטוריים שלו. עיקר כוונתו היתה להגיע לתפיסת-עולם, שתשמש יסוד לנאמנות יהודית של בני תקופתו, בין שהם יהודים דתיים ובין שאינם דתיים.

ואילו ברנר, כבר-פלוגתא שלו, וכממשיכו הנאמן של מ"י ברדיצ’בסקי, ראה את עצמו כמי שדאגתו נתונה בראש-וראשונה לעם ישראל, שלא כאחד-העם שעיקר מעייניו היו היהדות המופשטת. הוא העמיד במרכז את שאלת היהודים המוחשיים, אלה העושים בארץ-ישראל חשובים, לדעתו, יותר ממי שמקיימים מצוות מחוצה לה. יהודי הוא כל מי שבוחר להיות יהודי. ויהדות היא כל מה שהיהודי מכריז עליו שהוא בשבילו יהדות. בשביל אחד-העם היתה גדר מסביב ליהדות, והיהדות קבעה את הגדֵרות, ואילו ברנר בא לפרוץ גדרות אלו ולכלול בתוכן כל מה שיהודי קורא בשם יהדות. זוהי יהדות אנארכיסטית, כמותו. ‘אילו כל היהודים היו מקבלים את תורת טולסטוי [- - -] היתה תורה זו נעשית ליהדות’ (‘לברור הענין’). שלא כאחד-העם הוא סובר כי, ‘לא על אמונות ודעות יחיה עם’, והוא פוסק: ‘אין יהדות מחוץ לנו ולחיינו. אין אמונות קבועות ועומדות שיהיו לנו לחובה’.

‘אנחנו הננו יהודים בחיים הממשיים, בלב וברגש, בלי כל הגדרות שכליות, בלי אמיתויות אבסולוטיות, ובלי כל התחייבויות כתובות’ – אומר ברנר.

“אנחנו הננו אנשים יהודים חיים – ולא יותר – וחשובה בעינינו עבודה יהודית, עיקר-העיקרים בחיים, ויקרה עלינו שפתנו, שפת דיבורנו וספרותנו, וקדוש בעינינו כבודנו, כבוד-עמנו וזוהי לאומיותנו! [- - -] העיקר הוא יסודות חיים חדשים, העיקר הוא – כפרים עבריים.”

אין תימה שאחד-העם יצא להתקפה חריפה על מאמרו זה של ברנר, ואליו הצטרפו קלוזנר ואחרים, שכן היה זה ויכוח בתוך המחנה הלאומי-חילוני עצמו, בנוסף לוויכוחים עם המחנה הדתי המובהק.

תגובתו הראשונה והקשה של אחד-העם נשתמרה במכתבו מיום 14.12.1910 לידידו ברוך לדיז’ינסקי באודסה, שהיה סוחר, משכיל ותלמיד-חכם, וחבר ועד חובבי-ציון באודסה.[36] מן המכתב מסתבר, שתחילה חשב אחד-העם להזעיק את דעת-הקהל באמצעות ‘מכתב’ למערכת ‘הצפירה’, אולם לאחר-מכן החליט, שהתגובה ההולמת תהיה פנייה רשמית לוועד חובבי-ציון באודסה, בתביעה שיחדל לתמוך בכותבים ובעיתונם:

“[- - -] אבל כשהנערים החצופים האלה כותבים ומדפיסים, שאבותינו בדורות שעברו היו מתרפסים ‘לפני איזה אב שבשמים’ – אין בכך כלום! והאמנם לא תרגישו, כמה מן העלבון הלאומי יש בחוצפה כזו, ביחס לאותה האמונה שמסרו בני עמנו נפשם עליה במשך אלפי שנה? ואם תרגישו, הלא תצטרכו להרגיש כמו כן, כי אחריות הדבר תחול עליכם (כלומר על הועד), שאתם נותנים היכולת לעזי פנים אלו להדפיס דבריהם על חשבון הצבור… לא אכחד מכם, שבקראי אותו המאמר, נזדעזע לבי כל כך עד שהחלטתי לשלוח ‘מכתב’ אל ‘הצפירה’ ולדרוש מאת הועד בגלוי, שיקח עליו אחריות הדברים או יחדל מתמוך בידי בעליהם מקופת הצבור. אבל כשנתישבה דעתי עלי, הבנתי, שאין אלו ראויים לכבוד כזה. ואולם אותך אבקש למסור אל הועד בשמי בדרך רשמית, באחת מישיבותיו, שבתור חבר בחברה מוחה אני בכל תוקף על הדבר, שהחברה עוזרת לבחורים שלא שמשו כל צרכם להוציא רוחם בסגנון כזה…”

בינתיים פשט הוויכוח יותר ויותר מחוץ לגבולות ארץ-ישראל. יצחק סובלסקי,[37] עורך ‘היהודי’, העיתון העברי שהופיע בלונדון,[38] ובעל המדור ‘פטפטנות’, שחתם בקביעות בכינוי ‘פטפטן’, מדווח על הוויכוח לקוראיו בי“ד כסליו תרע”א (15.12.1910), יחד עם שאר ענייני דיומא. הדברים משובצים בתוך פיליטון, בנוסח הפיליטונים של לוינסקי בזמנו, אולם בלא חוש ההומור והסלחנות המאפיינים אותם, כשיחה אינטימית עם הקורא: ‘בימים האחרונים באות ידיעות מארץ ישראל כי גם שם התחילה תנועה אנטיסמיטית, הראיתם, תנועה אנטישמית בארץ שם?’ בהמשך דבריו משווה הכותב תופעה זו להצגת חזירים בתערוכת בעלי-חיים באודסה על-ידי יהודי, והוא ממש מסית את קוראיו בכתבה דמגוגית מובהקת:

“והכרה את המחוקק הנוצרי כנביא, והלל ושבח לתורת הנוצרים, בספרותנו העברית תבוא גם כן, לא מברלין המופקרת, לא מבודפשט או ווין המתבוללות, אף לא מלונדון העם הארצית, כי אם מארץ ישראל דוקא, ולא מאורגנו של פינגולד,[39] כי אם מן האורגן שבכל מקום מוצא הוא עובדים בשבילו להפיצו, והוא בארץ התחיה של עם ישראל, ובזמן התעוררות לתחיה מוליך אותנו להוואטיקאן, ומסית אותנו לשמד.”

אחר-כך הוא מצטט ממאמרו של ברנר אותם ביטויים שעוררו עליהם את חמת הכל, ומוסיף הערות משלו בנוסח: ‘ומה? המתוק הוא לחיך בשר חזיר הבא מארץ ישראל?’.

ממכתבו הבא של אחד-העם אל א. דרויאנוב בווילנה, מיום כ’ כסליו תרע“א (21.12.1910), מסתבר שבשעה שכתב את תגובתו הראשונה לא ידע שברנר הוא הכותב,[40] ורק כשקיבל את הגיליון הרביעי של ‘הפועל הצעיר’, מיום ח’ כסליו תרע”א (9.12.1910), ובו תגובתו של ברנר על מה שנכתב עלו ב’החרות’, נתגלתה לו זהותו. באותו מכתב לדרויאנוב חוזר אחד-העם על מה שכתב ללדיז’ינסקי, ומסיים בשאלה: ‘ומה צריך היהודי להרגיש כשהוא קורא במכ“ע [במכתב-עתי; היינו בעיתון] היוצא בא”י בעזרת הועד שאבותינו היו מתרפסים לפני “איזה אב שבשמים”?’.

אחד-העם וברנר נפגשו פעם אחת בלבד, בלונדון, ועל פגישתם זו שלא עלתה יפה העיד לימים אשר ביילין, בזכרונותיו על ברנר בתקופת ‘המעורר’. באותה פגישה התנהג ברנר בחוסר-נימוס מופגן, וגם אחד-העם, שכעס על איחורו של ברנר לפגישה עמו, לא הסתיר את מורת-רוחו מהתנהגותו של אורחו. ‘פגישתם אז’ – כפי שסיכם אשר ביילין – ‘רק הגדילה את הזרות ביניהם’.[41]

במלחמתו כנגד ‘הפועל הצעיר’ ובעד ‘כבוד היהדות’ חיפש העיתון ‘החרות’ שותפים. בפרשה זו ניהל מדור קבוע, שבו נתן ביטוי ל’דעת הקהל’, אם כי הביא בו כמעט אך ורק דעות שהלמו את עמדותיו שלו, כדי להוכיח שאין הוא בודד במערכה. מדור זה, בעמוד הראשון, נקרא: ‘כפירה או הסתה – לפני דעת הקהל’, על-שם מאמר התגובה הראשון שהצית את הלהבה.

את האסמכתא הראשונה מצא העיתון ב’היהודי‘, במאמרו של עורכו. מתוכו הוא מצטט בכ“ה כסליו תרע”א (26.12.1910) את פרשנותו למאמרו של ברנר, שלפיה הוא רואה בו ‘הכרה במחוקק הנוצרי כנביא והלל ושבח לתורת הנוצרים’; את גינויו ביחס ל’הפועל הצעיר’ היוצא ‘בארץ התחיה של עם ישראל, ובזמן ההתעוררות לתחיה מוליך אותנו להווטיקן ומסית אותנו לשמד’; ומסיים בהתגרות: ‘ואנחנו שואלים: ומה? גבורינו פועלינו הצעירים, התלכו גם ללונדון לאים גם על “היהודי” במעשה אלמות?’.

כצפוי, הצטרף למתווכחים, כבר בשלב מוקדם זה, גם ‘המצפה’, שהופיע בקראקא בעריכת ש“מ לאזר. לעיתון זה ולעורכו היתה רגישות מיוחדת לשאלת הוויכוח בין יהדות ונצרות, ולעניין המרת-הדת במיוחד. אף היתה מתיחות אישית בין ש”מ לאזר וי“ח ברנר, שכן הראשון האשים את האחרון שהוא מוציא את ‘רביבים’ ‘כמחאה’ כנגד ‘המצפה’, ולשם כך הוא מקבל כסף מש”י איש הורוויץ. על האשמה זו שבאה ב’המצפה’ (בגיליון 36 לשנת 1908) הגיב ברנר בחריפות רבה במכתב למערכת ‘לעמבערגער טאגבלאט’ (20.9.1908) מלבוב.[42]

דומה, שאות-הפתיחה להצטרפותו ניתן ב’מכתב מארץ-ישראל‘, ביום כ“ט כסליו תרע”א (30.12.1910) בחתימת שמואל ברד. בין יתר הקלקלות, שהוא מונה ביישוב הישן והחדש בארץ-ישראל, הוא מספר על המיסיונר האנגלי שלמה פיינגולד, המוציא את העיתון העברי ‘האמת’. בהזדמנות זו הוא גם מוציא את דיבתו של בן-יהודה רעה, מאשימו בשיתוף-פעולה עמו בהוצאת ‘הצבי’, ומחשידו בעריכה בפועל של ‘האמת’ המיסיונרי. כהמשך ישיר הוא מתאר את ‘המאורע המרגיז’ שעורר התמרמרות בכל העיר, ומספר לקוראיו על מאמרו של ברנר, עם שהוא מסלף סילוף גמור את תוכנו, ומוציא כל הכתוב בו מהקשרו: ‘מאמר על אודות המרת הדת והנטיה לנצרות של צעירי רוסיא וזקני אנגליא’, שכותבו ‘למד זכות על המומרים ולעג להיראים מפני השמד והצדיק את הנוטים לנצרות והכשיר את הברית החדשה ליהודים לאומים ועשה אותה לפרי רוח עמנו והעמידה במדרגה אחת עם התנ"ך’. הכותב מצדיק את תגובתו של עורך ‘החרות’, ש’לא יכול שאת את האגיטציה לשמד בעתון עברי לאומי, הנתמך מכסף הציונים והעמיד את השאלה אם לא מסיונר הוא כותב המאמר’. את מעשי האלימות, שעליהם סיפר ‘החרות’ תוך זהירות מלייחסם במפורש ל’צעירים’, הוא תולה בהם בלא היסוס.

לאחר תיאור משוחד כזה מרכך הכותב במקצת את הרושם: ‘באמת כפי שבקי אני בענין, לא ברנר הוא מסיונר, ולא עורך “החרות” הוא מלשין, אלא שצעירינו מדמים, שאי אפשר להם בלי לצאת ידי המנהג החדישי, להראות חבה לנצרות’.

אחד-העם אינו מרפה מן הענין. במכתב נוסף ללדיז’ינסקי באודסה מיום ד’ טבת תרע"א (4.1.1911) הוא מזכיר באירוניה את ‘הפועל הצעיר’ ואת ‘החרות’ בנשימה אחת: ‘שניהם כאחד טובים’. ודורש לדעת: ‘אם הוצעה מחאתי לפני הועד ומה החלטתם’. ובתגובה למכתבו של לדיזי’נסקי הוא משיב:

“צדקת מאד בהשערתך, שכה”ע שלנו שותקים, שמא חלילה יטילו ‘הצעירים’ ספק ב’צעירותם‘. ממש גועל-נפש יאחזני למראה הזה המצוי עתה בקרבנו, שאיזו נערים – נערים בדעת יותר מבשנים – הם הקופצים בראש וקובעים הלכות, מה הן דעות ‘פרוגרסיביות’, ומוציאים משפט בחוצפה וקלות-דעת על כל השאלות הסבוכות שבחיינו, והכל נכנעים ומשתדלים למצוא חן בעיניהם, שלא יכריזו עליהם חלילה שחלקם עם ה’ריאקציא’."

למותר לציין, שזוהי טענה חוזרת בוויכוחים מסוג זה, כשמחלקים את המתווכחים למחנות ומדביקים עליהם תוויות, כגון: ‘צעירים’ ו’זקנים‘, ‘מתקדמים’ ו’ריאקציונים’, ומי שמשתתף בוויכוח, או נמנע ממנו, מואשם על-ידי אחד הצדדים, שהוא שייך או לא שייך לאחד המחנות הללו.

זמן קצר לאחר-מכן מאשים אחד-העם בכך במישרין את א. דרויאנוב ואת ‘העולם’ שבעריכתו, במכתבו אליו לווילנה מיום כ“ג טבת תרע”א (23.1.1911), בעקבות ההתנצלות שדרויאנוב מצא לנחוץ לשגר אליו:

“לא אכחד ממך, שהתנצלותך בנוגע לשתיקת ‘העולם’ ע”ד אותם הדברים ב’הפועל הצעיר’ – לא הניחה את דעתי. כנראה, חושב גם אתה, שאין כדאי לעורר ‘סקנדל’ ומריבה בין חברים בשביל כבודו של ‘איזה אב שבשמים’… וכנראה, כך חושבים גם באודיסא, וגם אוסישקין בכבודו ובעצמו אינו מוצא לנחוץ לעשות דבר בזה (כך הודיעו לי אחרים). כן, ידידי, נפל פחד ‘הצעירים’ עליכם, על כלכם, ואין דבר המטיל אימה עליכם יותר מזה: שמא חלילה תפסל ‘צעירותכם’…"

התגובות על מאמרו של ברנר ועל ההאשמות כנגדו הולכות ומתפשטות, והפולמוס נערך במקביל, כמעט מעל דפי כל הבמות הספרותיות הקיימות. ‘החרות’ טרח ללקט את התגובות המחזקות את עמדתו, ולהביאן בשיטתיות לפני קוראיו, במדור המיוחד שהוא ניהל מעל עמודו הראשון בעניין זה. וכך המערכת מעידה, ביום ד’ טבת תרע"א (4.1.1911) על מכתבי קוראים המגיעים אליה, בצד תגובות ‘גדולי חכמינו’ המסכימים לקביעתה ‘כי זאת לא כפירה כי אם הסתה’. הכותב מצטט מדברי שמעון ברנפלד, שפורסמו ב’הד הזמן’ בשם ‘נבוכי הזמן’ (לעיל, הערה 18), שבהם הוא נדרש באריכות לעצם הוויכוח בין יהדות ונצרות, ובין השאר מפנה את שאלתו אל ‘החפשיים’ ותובע מהם ‘לפרש לנו בדברים ברורים: איזה יסוד מוסרי מצאו בתורת המשיחים ולא מצאו אותו בתורה ובנביאים ובספרי האגדה? שזה יחייב אותם להפרד מישראל או להכניס את הדת המשיחית אל מחנה ישראל?’. על שאלות אלו מגיב הכותב ב’החרות’: ‘הבאמת כדאי הוא הוכוח עם אנשים שכל כחם הוא אך בזיוף? [- - -] עם אנשים כאלה אין להתוכח! עלינו אך להסיר את המסוה מעל פניהם וידע הקהל מי ומה המה’.

בגיליון שלאחריו ו’ טבת תרע“א (6.1.1911) מביא ‘החרות’ תחת אותה כותרת שנתייחדה לפרשה מכתב ש’קבלנו מאחד מקוראינו ביפו איש נכבד מאד, סוחר מפורסם, ואשר עבד ועובד לטובת הישוב בכל לבבו, מלאנו את רצונו ופרסמנוהו ככתבו וכלשונו מבלי לשנות אף הסגנון’. החתימה בסיום המכתב: ח”י [איני יודעת מי הכותב – נ.ג.].

זהו מכתב טיפוסי של ‘חוזר בתשובה’, מי שנמנה עם מחנה אחד ועבר אל המחנה האחר משום שהכיר ב’צידקתו‘, ועתה הריהו מכריז על שינוי זה שחל בו קבל עולם, כמי שמכיר היטב מבפנים את היריב, ועל כן הריהו ‘מוסמך מאין-כמוהו’ להעיד עליו, וכדי לשכנע אחרים לעשות כמותו. גם נוסח המכתב טיפוסי ל’מתוודה’ ‘המכה על חטאו בפרהסיה’:

"אמרתי אדברה וירוח לי: החרות היא אשר הוציאה אותי להתודות, ומודה ומתודה אני כעת: את חטאי אני מזכיר היום:

גם אנכי הייתי לפני זמן מה אחד מהמרקדים נגד אור המתעה, אשר התועים אמרו להעיר על ציון, ואשר הביאו בארצנו כל מדה מגונה חלאה וזוהמא, והרעילו את הלבבות, סתמו המוחות, הרסו תחת לבנות, השחיתו תחת לתקן."

לאחר הקדמה זו מתאר הכותב כיצד הגיע אל ‘ארץ אבות’, הקריב קרבנות ‘על מזבח אהבת הארץ’, ונלכד בחבלי הקסם של אלה אשר התימרו למחיי ארצנו, מחיי שפתנו‘, ולא ידע אז כי כל זה הוא ‘זיוף גמור’ וכי ‘המתעים האלה כהנים המה לעגל הזהב’. בניגוד ל’בני ביל"ו החלוצים’ הרי אנשים אלה הם ‘ערב רב’, ‘מלאים כפירה והזיה’ המטמאים את ‘ארצנו, בדעותיהם הנשחתות וברעיונותיהם הכוזבים’. בעיתוניהם – ‘סמרטוטיהם’ בלשונו – הם גורמים לפירוד, מדיחים את ‘אחינו ובנותינו’ ו’גוזלים מאתנו’ ‘את בנינו – זה הדור הצעיר, תקות העתיד’. רטוריקה טיפוסית זו למעמדים כאלה, שאינה בוחלת בהאשמות כוללניות, מגיעה לשיאה בכך שהיא מסירה את ‘המסכה’ מעל פני היריבים, ומגלה ברבים את מטרתם, בעזרת ‘החרות’: ‘הנה נודע לנו מטרת הבוגדים האלה. היום הם קוראים לאותו האיש, שלא היה ולא נברא אלא במוחם של מהבילים במאה השניה אחרי חרבננו, נביאנו, ועוד מעט יקראו לו גם אלהנו’. בהזדמנות זו נפרע הכותב גם מאליעזר בן-יהודה, ‘אשר קנא את קנאת הפרחחים האלה’, וכראיה לדבר הוא מביא מהתנהגותו: ‘הן גם הוא בכל פעם אשר המקרה יבוא לו להזכיר בשם פלוני הכומר הוא מחבקו ומלטפו בשם “הכהן החביב”, “אב האהוב”, אבל כמי שכפאו שד כן לו הטורח לתת איזה תואר למי שיהיה מגאונינו ומרבנינו הגדולים’.

סיומו של מכתב זה מעודד בטון פאתיטי את המערכת, בסגנון ‘הנביאים’, ההולם מי ששם את עצמו לממונה על כבוד ‘עמנו’, ‘ארצנו’ ו’רוחנו’ ועושה עצמו פה לרבים; ומכיוון שהדיבור אל ‘החרות’ הוא בלשון נקבה, מרגיש הכותב את עצמו כמי שמדבר אל כנסת ישראל כולה:

“אל נא, מערכת נכבדה, תיראי! אל ירך לבך! ואל תרפינה ידיך! לכי בכחך זה, קראי בגרון אל תחשוכי, כשופר הרימי קולך, ודעי כי כל הקהל הארצי-ישראלי עומד מאחריך לתמוך בימינך בהמלחמה הקדושה הזאת בעד עמנו, שפתנו, בנינו וערי אלהנו שלא יכבשום הבוגדים האלה.”

באותו גיליון עצמו, בעמודים הפנימיים, פורסם מכתב נוסף למערכת, תחת הכותרת הריטורית ‘מדוע?’. כותב המכתב הוא יעקב מלכוב, חסיד חב"ד, שכתב מאמרים ב’החבצלת’ ופירסם חוברות אחרות, פולמוסיות וסאטיריות (נדירות מאוד היום) וכן היה בעל ‘הוטל’ מפורסם ביפו. ה’מכתב’ מורכב כולו מסידרת שאלות ריטוריות, שרק הראשונות שבהן נוגעות במישרין ל’פרשה’. ייחודו לא רק בכך שהכותב מקבל, בבחינת מובן מאליו, את התפיסה הרואה במאמרו של ברנר העדפת הנצרות על היהדות, ובזה של אליעזר בן-יהודה תמיכה ‘במעשה אלמות’, אלא בגלל מערכת היחסים המיוחדת שבין הכותב לבין ברנר, ששניהם יצאו מבית מדרש אחד, והיו תלמידיו, בזמנים שונים, של אותו רב, אביו של אורי ניסן גנסין.[43] השאלה הפותחת מכוונת כנגד ברנר: ‘מדוע לא ענו להסופר ברנר אם אמונתו בהאב בכלל מצומצמת היא מאד והריהו מצדד כ"כ בזכות הבן?…’ הוא קורא לבן-יהודה, ‘הלוחם הכביר בעד חפש הדיבור’ לענות לברנר, שהוא מכנה אותו: ‘איזה טועה שפלטה עטו ככל העולה על רוחו הסוערת’. בהומור זועף הוא מנבא לבן-יהודה, ברמזו לדוגמה שהביא במאמרו: ‘מהרה יכריחו אותנו אלה המעשנים ביום השבת דווקא לעשן עמהם, ואם לא, יעשו מעשה אלמות, האמנם יש אינקביזיציה השכלית?’.

בוויכוח של יעקב מלכוב עם ברנר, כמו גם של הלל צייטלין, אז"ר, ר’ בנימין ואחרים, נתפס ברנר כאותו צדיק, שעליו מוטל תפקיד הנפילה והירידה לעמקי התהום, כדי להשיג את ייעודו המהותי לקיומה של העדה. נפילת הצדיק מתחייבת בחסידות לשם השגת המטרה האמיתית: הצדיק הנפגש בדרכו ברע, משנה אותו יחד עם העלאת הניצוצות. פעולה זו מתוארת כהרפתקה גדולה, הכרוכה בסכנות, ומדגישה את אופיו הדיאלקטי של הצדיק. על כן יכול יעקב מלכוב לסיים את דבריו על ברנר, בחוברת שהוציא זמן קצר לאחר הרצחו: ‘לו היה נשמה אצילה אשר רק בתגרת יד הסטרא אחרא נדחתה לבור תחתית’.[44] תפיסה כזו את אישיותו של ברנר יכולה להסביר, אולי, את היחס האמביוואלנטי של אותם אישים, אשר היו קרובים אליו קירבת-נפש, העריצו את אישיותו אך התנגדו לדעותיו.

באותו יום עצמו, ו’ טבת תרע"א (6.1.1911), מביא עיתונו של הרב מאיר ברלין ‘העברי’ שהופיע בברלין, במדורו ‘ידיעות ספרותיות’, את הידיעה על ה’רעש הגדול במחנה הקוראים העברים בירושלים’, בעקבות מאמרו של ברנר.[45] הוא מזכיר את האשמתו של ‘החרות’ ואת מעשיהם של ‘המקנאים קנאתו’ של ברנר: ‘ויזרקו אבנים בחלון עורך “החרות” וגם פזרו את אותיות דף אחד של העתון הזה’. ומסיים במלים: ‘המלחמה נטושה’.

זו היתה הדרך בה נודע המעשה בקהילות ישראל השונות.

תגובה מוקדמת אחרת, מחוץ לעיתונות ארץ-ישראל, היתה ב’הד הזמן’ שהופיע בווילנה, ביום י’ טבת תרע"א (10.1.1911), שהביא בעמודו הראשון, במדור ‘בעתונינו’, את הידיעה על מאמרו של ברנר ב’הפועל הצעיר’, שהוקדש ‘לשאלת “השמד” שאינה יורדת בזמן האחרון מן הפרק’. הכותב מבודד מתוך מאמרו של ברנר את יחסו אל המשתמדים, ומתווכח עמו עליו. ויתורו של ברנר עליהם, בנימוק שממילא לא תרמו גם קודם-לכן לחיים היהודים, אינו מקובל עליו, שכן בכל זאת ‘כל כמה שיתרחקו מחיינו ומצרות חיינו, כל זמן שלא נערו מהם את היהדות, לא נערו את כבלי-השעבוד ולא נסו מן המערכה ובחזקת יהודים הם, הלוקחים חלק ברב או במעט בכל צרותינו’. ואילו ברנר,

“אינו מרגיש או אינו מדגיש את צד הבגידה, את צד עזיבת המערכה שב’שמד’, אין הוא רוצה לירד לעומקו של החזיון המחפיר הזה ופוטר הוא את עצמו בתנועה של בטול מטפול, בכל אותה החלאה האנושית, הצבורית והלאומית הקרויה ‘שמד’.”

הכותב, שאיננו חותם על דבריו, מסתייע בדברי ז’בוטינסקי, במאמרו שנדון לעיל, הרואה בקלות-היציאה מתוך היהדות בגידה והתנהגות לא-מוסרית.

ובארץ-ישראל, בירושלים, נדרש לפרשה זרובבל, אחד מעורכי ‘האחדות’, במדורו ‘רפרופים’, בחתימתו הקבועה ‘סגי-נהור’. הוא קובל ביום י“ג טבת תרע”א (13.1.1911) על כך ‘שהכל תלוי במזל, ואפילו בקרת בארץ-ישראל’. בעוד ‘הפועל הצעיר’ עובר בשתיקה על עניינים הנוגעים אל הפועלים, שהיה צריך לדבר בהם, הרי לעומתו ‘עתון שני, להבדיל בין קדש לחול – ‘החרות’, שונא בנפש לשתיקה’.

הכותב מלגלג, בלשון פוגעת, על העורך, ואינו נמנע גם מלהזכיר את בריאותו הלקויה ולנגח אף אותה. הוא מתאר את מאמרו של ברנר ואת התגובה שהגיב עליו עיתון ‘החרות’. הוא מסתייג מן העיתוי, ‘אם בכלל בא"י עכשיו מקום לשאלות שכאלו’, אבל מסכים בדרך כלל לדעות המובעות במאמר: ‘אפשר בסעיף זה או אחר לחלוק על הסופר הזה, אולם דבר אחד ברור, שכאן לפנינו רעיון חפשי ומתקדם, יהודי חפשי, המרגיש בקשר שיש לו עם עַמו ע“י כל חייו המשותפים, מלחמתו ויצירתו, ולא ע”י שמות שנתישנו’.

בכעס רב הוא מתאר את תגובתם של ה’בחורים הדיוטים וצבועים’ ב’החרות’, ואת ‘השערוריה’ שהקים בטענה

“כי ברנר מסית הוא ודוקא על מנת לקבל פרס, וקורא את היהודים לשמד, ולא במאמר אחד, אלא כבר משך של ב’ חדשים שהיא [‘החרות’] רועשת; ובכל יום ויום הולכת חוצפתה וגדולה, והנבלה מפיצה את חידקיה באוירנו, המורעל גם בלי זה. ולא להצדיק את ברנר מכוונים אנו, כי אין כאן דבר הטעון הצטדקות; רוצים אנו רק להראות בגעל-נפש לבעל-הדבה את מקומו הראוי.”

‘סגי-נהור’ מוקיע במיוחד את ח"י ב’החרות‘, גיליון לג, שאין ספק שזהותו היתה ידועה לו, ומכנה אותו ‘נשמה נרצעת משוחדת’, בשל ‘ההתנפלויות הנבזיות על כל הדור הצעיר הלוחם’, ורואה בדבריו ‘מלשינות’. הוא קורא ל’ישובנו הצעיר’ לא לשתוק ‘ולסכור את פיו’ של הכותב, ומסיים בנימה עצובה ומעליבה כאחת:

"אבל, איך שהוא, יצר לפרקים בראותך לאיזו תהום של רפש וגסות הגיע השם חרות בארצנו, איזה שמוש עושים בו ‘עמי-הארץ’.

ואפשר שגם זה הוא דבר-של-מזל. יש שיקפוץ עליך כלב, וגרשתו תכף במקלך, ונעלם. אבל יש שאתה מתעצל מאיזה טעם… והכלב רודף ונגרר אחריך, מתפתל בין רגליך ונובח, נובח, נובח…"

לאחר שנתן ‘המצפה’ מעל דפיו מקום לפירסום ‘המאורע המרגיז’, בתוך מכתב מארץ-ישראל’, יצא העורך בעצמו במאמר מיוחד (לא חתום) כנגדו, תחת השם הצעקני: ‘מעשה העגל’, אף הוא ביום י“ג טבת תרע”א (13.1.1911). הקבלה זו, שנזכרה כבר קודם לכן במכתבו של ‘החוזר בתשובה’ החותם ח"י, משַווה לכל המאורע ממדים מועצמים כאחד המאורעות ההיסטורים, ששינו בעבר לרעה את גורלו של עם ישראל.

לאחר שהוא מונה שורה של ‘מעשי עגל’ בהיסטוריה של העם היהודי, הוא קובע ש’עומדים אנו בתוך מהפכה מוסרית היסטורית רבת התוצאות ואיננו מרגישים, יען כי קרוב הדבר אלינו ביותר‘. הכלל שהוא קובע ביחס לחושים ההיסטוריים של העם היהודי הוא, ש’העם היהודי בעל מום הוא, אינו יכול לראות בעיני רוחו מקרוב, אלא רק מרחוק, כמו שישנם מומים כאלה גם בעיני בשר’. העורך רומז לפרשת הוויכוח שלו עם ש“י איש הורוויץ, שבעטיה קם ‘המצפה’ שלוש שנים לפני-כן, במטרה ‘לסתום את פי העברי הלאומי הראשון שפצה פיו בראשונה לכתוב, לא פחות ולא יותר, אלא לכו ונעבדה אלהים אחרים. אבל שלא כאחרים ש’דברו עמו ברוך’, נלחם ‘המצפה’ בכל כוחו ונענש, כיוון ש’אוהבי עשיר רבים’. בעקבותיו קמו אחרים והמשיכו להיות כמיסיונרים לנצרות, כגון שלום אש, יעקב גורדין, אליעזר בן-יהודה, ד”ר חיים ז’יטלובסקי ואחרים. והכל מתווכחים עמם בכובד-ראש ‘ושותים בצמא את דבריהם’.

“וזה עתה קם הסופר הלאומי י”ח ברנר בא"י, לקים גם הוא מצות רוח רעה, להכשיר את הבגידה ולקרב את המרוחק, והוא נשאר סופר לאומי כבתחילה. וככלות עשר שנים לעבודתו הספרותית, יחוג כל ישראל את חג יובלו. וכאשר התעורר עתון אחד, ולא אורתודוכסי, בירושלים לגעור בו לבטא התמרמרות על קלות-דעת כזאת קמו חברי הסופר לסקלו ממש באבנים. [- - -]

העגל הרביעי נעשה בישראל וישראל אינו מרגיש. אבל מה תאמר ההיסטוריה על יחוסנו הנמוסי הזה נגד עושיו?"

באותו יום י“ג טבת תרע”א (13.1.1911), מצטט ‘החרות’ במדורו הקובע ‘כפירה או הסתה – לפני דעת הקהל’ שלוש תגובות בפרשה, המזדהות עם דעתו. הראשונה, בדפוס, של שמואל ברד ב’המצפה‘, שכבר הובאה לעיל, היא ציטוט מעגלי: כזכור, הסתמך הכותב על ‘החרות’ בכתבתו זו, וכעת מערכת ‘החרות’ חוזרת ומצטטת אותו כשהוא מצטט אותה, בייחוד בעניין מעשה האלימות, ואף מתקנת את מה שכתוב שם, שהחלונות ש’פוצצו’ היו ‘בביתנו ולא במערכת’.

תגובתה שנייה היא מתוך מכתב של ‘אחד מנכבדי הצעירים בארץ-ישראל חובב ספרותנו הישנה וגם החדשה ואחד העוסקים בהישוב החדש, הכותב לאחד ממכיריו אשר שאל את דעתו על אדות המאמר “כפירה או הסתה”’. הכותב, המעיד על עצמו שהוא ‘מנוי’ גם על ‘החרות’ וגם על ‘הפועל הצעיר’, מגלה במאמרו של ברנר ‘דברים מוזרים’ ומרגיש שחסרים בו ביאורים ‘אבל בשום אופן לא שוה הוא להעלבון העמוק אשר בהמאמר “כפירה או הסתה” שמאשים אותו כי הוא לוקח כסף’. על כך באה הערה ארוכה של המערכת, המסתייגת מפירוש זה של דבריה וכותבת:

“גם הסופר הנכבד הזה כמו הכותב הבא אחריו שוגים בכונתנו: אנחנו לא אמרנו בפרוש כי כותב המאמר בהפוה”צ ויתר הסופרים שהחלו פתאם להיות מליצי יושר להנצרות ולסרסורים לדבר עברה זו, להביא את צעירינו תחת כנפי ‘הברית החדשה’, אנחנו לא אמרנו בפרוש כי כסף הם לוקחים וכי שכירי המה בפועל מהמיסיון. בשאלה סתירית שאלנום: ‘כמה נותנים לכם שכר עבודתכם?’ כי אי אפשר לנו להאמין כי מתוך הכרה פנימית התעוררו פתאם בני הישיבה האלה, אשר התגוללו בחוצות לונדון ויבאו כעת לארצנו מושפעים ברוח הטומאה של המסיתים, והנם משתמשים כעת ברעיון הכפירה לבטל את כל הקדוש לנו, ובאותו הזמן להלל ולשבח את הברית החדשה… האמנם אין לנו כל יסוד לחשוב שיש בזה מטרה לא אך לכפירה כי אם גם להסתה?"

המערכת

אותו ‘נכבד צעיר’ מסכים לעמדת מערכת ‘החרות’, הרואה בכותב המאמר גם כופר וגם מסית, ‘ולכן, מאשים אני בזה את מערכת הפה"צ על אשר נתנה לדברים כאלה להאמר בעתון שהנהו פחות או יותר עממי’.

הכתבה השלישית, שממנה מצטטת המערכת, ‘הגיעתנו מן הגולה, מאחד החכמים הנושא משרה נכבדה מאד באחת הקהלות הנאורות’. פתיחתו של זה במעין הסתייגות מעמדת המערכת. אולם מייד מסתבר שעמדתו היא עוד יותר קיצונית משלה, וכי כל עמדתו ביחס לארץ-ישראל נשתנתה מעתה. גם תגובה מסוג זה היא טיפוסית למי שאינו נמצא במקום המעשה, שקיצוניותו רבה יותר משל אלה הנמצאים בו, ואף מוצא בכך הצדקה לעצמו להמשיך ולשבת במקום שהוא נמצא בו. מן הראוי להביאה במלואה:

“צר לי להגיד לכם כי טעיתם טעות בדבר חב”ר [צורת חתימתו של ברנר על מאמרו: יוסף חבר, וגם רמז לחורבן בית ראשון] בשימכם את ה’כופר בכל’ הזה למסית. אמנם כי עול גדול ונבלה שאין כמוה לכתוב דברים כאלה בעתון שחשבנוהו ללאומי ובארץ ישראל, אבל ברנר איננו היחידי בזה. הנה גם אלילכם – שזה עתה גם אתם הקדשתם אותו, ובמאמר ארוך כתבתם על חג יובל העברית (כביכול) שהוא המחיה והיוצר, ומה לא? [הכוונה לאליעזר בן-יהודה] הנה גם הצדיק הזקן הזה אומר וחוזר ואומר דברים הראויים לקרוע עליהם. ובאמת לבי מהסס, ואינני עוד אותו המאמין שהייתי ביצירת מרכז רוחני בארץ ישראל. ירא אני ומפחד כי יבא יום וא“י תהיה מרכז לאנרכיה ולכל דבר האסור, אם לא תקדמו את הרעה ותלחמו בכל כחותיכם נגד התנועה המסוכנה הזאת אשר תמיט חרפה על הארץ שהיא התלפיות לכל בני הגולה.”

ז. המעשה הממשי – הסרת התמיכה

בינתיים נעשה המעשה הממשי: הוחלט על הפסקת התמיכה, ובתגובה באה מייד ההתארגנות-שכנגד. ועד חובבי-ציון באודסה התכנס ביום י“ח טבת תרע”א (18.1.1911) [5.1.1911 לפי התאריך הרוסי הישן], בראשותו של מנחם אוסישקין. מפרוטוקול הישיבה מס’ 33 בסדרת הפרוטוקולים של הוועד האודסאי, מתבררים רשימת הנוכחים ועמדתם לפרטיה.[46]

ישיבת הוועד נתקיימה בהרכב זה: ‘יו“ר –מר מ. אוסישקין; חבר הוועד: מר ח. אטינגר; מועמדים: האדונים רבניצקי וריימיסט; חברי ועדת הביקורת –מר ביאליק. ד”ר קלוזנר. מר לדיז’ינסקי, מר י. טריווש, מר פרנקפלד. מזכיר – ד"ר גליקסון’.[47]

מנחם אוסישקין, היו"ר, הציע לדון ‘בשאלת המשך התמיכה לשבועון “הפועל הצעיר” ביפו. בקשר עם המאמר שהופיע בגליון מס’ 3 של העיתון, מאת מר ברנר, שבו המחבר משמיע ביטויים חריפים מאד על הדת בכלל ועל הדת היהודית בפרט’ הוא מתאר בפני חברי הוועד את ‘אי שביעות הרצון והטרוניות מצד אישים רבים’, ‘גינויים’ ששוב אי-אפשר להתעלם מהם.

רבניצקי, שהדגיש את ‘הטון המחוצף והסוער של המאמר’ אבל גם את ‘תרומתו של ‘הפועל הצעיר’ להתפתחות חברה בריאה בפלשתינה’, לא דרש הפסקה מיידית של התמיכה, אלא הבעת מורת-רוח קיצונית מן המאמר.

לדיז’ינסקי רואה במאמר ‘השפעה מזיקה ודמוראליזטורית על התפתחות הנוער והצעירים’ בארץ בגלל השפעתו של כתב-העת בארץ, ועומד על הפסקת התמיכה.

ביאליק ‘מציע להפסיק את התמיכה, עד שמנהלי העיתון יזמינו עורך חדש ואחראי שיפעל בהתאם להנחיות הוועד’.

טריווש מצטרף לעמדתו של רבניצקי. ד"ר קלוזנר רואה ב’מאמרים מסוג זה’ ‘עלבון עמוק לעם היהודי כולו’, והוא מציע לשלול את התמיכה רק מן הגילין המסויים הזה, בסך 50 פראנק. ‘ולחדש את התמיכה רק אחרי שיוזמן עורך, ששמו ופעילותו הקודמת יהוו ערובה לכך, שמאמר מסוג זה לא יופיע עוד’.

ד"ר ריימיסט מתנגד לשלילת התמיכה, שכן אינו רואה שהמאמר ‘מזיק במיוחד לנוער היהודי בפלשתינה’, אבל מבקש להביא לידיעת המערכת, שמאמר ‘מסוג זה מקומם נגדו חלק מכריע של חברינו’.

בשלב זה נערך ‘סיבוב-דעות שני’, שמשתפים בו קלזנר, ביאליק, רבניצקי, והיו“ר אוסישקין מגיב על מה שנאמר ומביע את דעתו בעד הפסקת התמיכה. נערכת הצבעה, ודעתו של היו”ר מתקבלת בהתנגדות של קול אחד: ‘ד“ר ריימיסט מבקש לציין בפרוטוקול, שהוא הצביע נגד ההצעה של האדון היו”ר’.

ההחלטה שנתקבלה, ובנוסח זה נשלחה למערכת ‘הפועל הצעיר’, היתה:

בישיבת הועד מיום י“ח טבת [תרע”א] הוחלט להפסיק מעכשיו את תמיכת ‘הפועל הצעיר’. הגורם להחלטה זו היה מאמרו של מר יוסף חבר בגליון ג’ לשנת תרע"א.

אם בעתיד תבחר מערכת אחרת וגם תכנו של העתון ישתנה עי"ז והמערכת החדשה תמצא לנחוץ לפנות אלינו בהצעתה לחדש את תמיכתנו – ישוב הועד לדון בשאלה זו.[48]

שלום שווארץ, המתאר בספרו ‘אוסישקין באגרותיו’ את הדרך שבה נתקבלה ההחלטה על הפסקת התמיכה, קובע בתחילה, שאוסישקין היה היוזם של כל העניין. אבל הוא חוזר בו מקביעתו זו כשהוא מספר על ביקורו של אחד-העם בארץ-ישראל, ועל חליפת המכתבים שלו עם אהרן דוד גורדון, וכותב: ‘מתשובתו [של אחד-העם לאד"ג] נתברר, כי הוא שהיה היוזם בענין הפסקת התמיכה’.[49]

התמיכה שמדובר בה היתה בשיעור של 50 פראנק לכל גיליון. כלומר 100 פראנקים לחודש ‘מפני שהועד לא מצא אפשרות לקבוע לעתון זה תמיכה שנתית קבועה’. כפי שאמר מנחם אוסישקין בראשית הישיבה בשאלת המשך התמיכה, כל פראנק שוויו היה 20 סנטים לערך, והמדובר היה אפוא ב–20 דולר לערך לחודש, שהיו כשישית מן התקציב החודשי של העיתון.[50]

לדיז’ינסקי, איש-אמונו של אחד-העם, דיווח לו על המתרחש לפני הישיבה ולמחרתה, ואחד-העם מיהר להביע לו את קורת-רוחו על ההחלטה, במכתבו אליו מיום כ“ט טבת תרע”א (29.1.1911):

יישר כוחכם על החלטתכם בדבר ‘הפועל הצעיר’. באמת זו היתה ההחלטה היחידה שאפשר היה לקבל, לא רק מתוך השקפת ה’ימניים‘, כי אם גם מתוך השקפת ה’שמאליים’. כי כל הפשרות שהודעתני בשם ה’שמאליים’ או ה’בינונים’ היו בצדק מעוררות קול צעקה, שהועד היה למוסד של ‘אינקוויזיציא’ ורוצה לכוף את ‘הצעירים’ שישתעבדו לאיזה עורך ‘ריאקציוני’ אשר ימנה הוא, הועד, ובכן הרי הם ‘קדושים’ הנרדפים על קדושת החופש וכו’ וכו‘, עד סוף כל אותן המליצות הידועות אבל בהחלטה שקבלתם אין מקום לטענות כאלה, הועד אינו מתערב בעניני הרידיקציא ואינו דורש שישנו דעותיהם או סגנונם, אלא, פשוט, הוא אומר: כל אורגן יש לו רשות לבקש תמיכה רק מאורגניזציות הקרובות לו ברוח. ולפי שרואה הועד, ש’הפועל הצעיר’ נהיה לאורגן הרחוק מרוח הועד והחברה שהוא בא כחה, לכן חושב הוא, שאין הם רשאים לדרוש תמיכה מאתו, ואין הוא רשאי לתת להם תמיכה, ומובן מאליו, שאם ישתנה רוח האורגן ויתקרב שנית לרוח החברה, תוכל זו לשוב ולתמכו. אגב אורחא אודיעך, שחשבתי לי לחוברה, להודיע גם ליפו (במכתבי לאחד מידידי שם)[51] ע“ד המחאה ששלחתי להועד. כדי שלא יאמרו ‘הצעירים’,שבמסתרים חתרתי חתירה תחת כסא כבודם. וגם בבית הועד תוכל לאמור בשמי, שאם יראו איזה צורך להודיע במכתבים, או אפילו בדפוס, שאני הייתי המוחה שגרם להחלטה זו, הנני נותן לכם רשות לעשות כן. מה שעשיתי עשיתי ע”פ הכרתי הפנימית. והאחריות עלי…

עוד לפני שהגיעה הידיעה על הפסקת התמיכה ועל התנאי שנלווה אליה לחידושה, המשיך להתנהל הפולמוס בעיתונות בארץ ובחוץ-לארץ, ובראשו ‘החרות’, שהמשיך ללקט בחריצות ובשקדנות כל מאמר בנושא זה ולהביאו בפני קוראיו. במיוחד מאמרים העולים בקנה אחד עם עמדתו ומחזקים אותה. אחד המאמרים החריפים ביותר כנגד ‘החרות’ בכלל, והמאמר האנונימי נגד ברנר בפרט, התפרסם ב’הד הזמן‘, כ’ טבת תרע“א (20.1.1911) תחת הכותרת ‘מירושלים’, בחתימת: אשנב, הוא ק”ל סילמן.[52]* ניכר היטב, שהכותב הוא לא רק איש ‘מבפנים’ הבקי היטב בכל הנעשה במערכת, אלא יש בלבו טינה קשה עליה והוא החליט לעשות את חשבונו עמה בפומבי. היה זה זמן קצר לאחר שפסקה הופעתו של העיתון ‘חיינו’ בעריכתו. במערכת עיתון זה שרק שלושה גיליונות ממנו ראו אור במשך חודש תשרי תרע"א, היו גם ח. בן עטר ומ. עזריאל, עורכי ‘החירות’. דומה ששיתוף-הפעולה שלא עלה יפה וגרם למתח רב, הביא להתפרקותו מעל דפי ‘הד הזמן’, בגילוי סודות מחדר-מערכת ‘החרות’, והעילה לכך היה ‘מאורע ברנר’.

חלקו הראשון של ‘מירושלים’ מתאר בלשון מלאה כינויי-גנאי המכוונים לעורכים אותו מאמר מערכת, שהאשים את ברנר ב’הסתה לנצרות’ ומשבח את אישיותו ‘הזכה’, והמשכו ממחיש בדוגמאות רבות את ‘הכיעור’ של ‘החרות’, עיקר האשמה בכך, שהמערכת גובה כספים מכל מי שרוצה להדפיס בעיתונה, והיא נותנת מקום לידיעות ולאינטרסים מנוגדים לכל המרבה במחיר.

כשמתאר הכותב אותו מאמר בלתי-חתום שהאשים את ברנר בהסתה לנצרות, הוא מזכיר גם את שמו של ‘עוזר המערכת’ ש. רפאלי, ומעיד עליו, כי הוא שמפיץ את השמועות על קשריו של ברנר עם המיסיון בלונדון (ראה לעיל, עמ’ 24), אם כי נמנע מלומר במפורש שהוא-הוא כותב המאמר:

כיצד כותבים ב’החרות’ – אל תשאלו. כותבים כמו שיכולים. והתחילה הזעקה בעתונון ההוא, שיהדות בסכנה, ואח“כ– בסכנה גדולה, ואח”כ נמנו וגמרו שני הטפשים הנ“ל ואחד שלישי אליהם (עוזר המערכת מר ש. רפאלי), כי יוסף חיים ברנר, ברנר הכופר העברי, ברנר הלאומי, בעל הלב והרגש, – ברנר זה אינו אלא מסית (מיסיוניר בלע”ז) את היהודים לשמד, והוא מקבל שכר בעד ההסתה לנצרות… הם בדקו ומצאו במאמרו החריף האחרון, שהדפיס ברנר ב’הפועל הצעיר’, מבטאים חפשיים ביותר והכריזו עליו שהוא מיסיוניר, ולא הוא בלבד, אלא כל ההסתדרות של ‘הפועל הצעיר’. ובפה אמר עוזר המערכת. מר ש. רפאלי, כי הוא יודע עוד מלונדון שברנר התגלגל במיסיון… מה שנעשה בימים האלה בירושלים קשה למסור בכל הפרטים. התמרמרות עזה תקפה את טובי המשכילים הנמצאים בירושלים וביפו, ופולמוס דברים-וחרפות לא פסק זה שבועות. ביחוד חרה עד כאב נפש לידידיו של ברנר ומקורביו, לאלה המכירים במקצת את האישיות הזכה הזו, שהיא מיוחדה לטהר ולעדנת הנפש בחבורת סופרינו הקטנה. ההתמרמרות היתה עזה וסוערת. אולם היא לא נתגשמה בפועל בשום דבר, כי מה יעשו משכילינו וסופרינו –הם מאוגדים ומחוברים הם לחברת אחים? ההם יערכו מחאה כנגד דברי שפלות גסה כזו מצד רצענים ספרותיים, המעיזים למכור נשמה של סופר עברי למיסיון ואין לכם מהסס? ולפי מי – אמרו – נערך מחי קבלנו? כלפי אלה שעשו את העתונות לחנות ושבעד כסף אפשר להדפיס שם הכל מה שרוצים וכנגד מי שרוצים?

כאמור, ממשיך ‘החרות’ לפרנס את קוראיו בפרטי הפרשה ולעדכנם. בעמוד הראשון, במקום המיועד ל’פרשה’ ותחת הכותרת שהשתנתה במקצת ‘הד קול מהעתונים – ע“ד ”כפירה או הסתה“ ‘, כ“ז טבת תרע”א (27.1.1911), עונה העיתון לכותב (בלא חתימה) ב’הד הזמן’, י’ טבת תרע”א (10.1.1911), שהביע דעתו נגדו ‘כי חלאה ושפלות היתה מהחרות להעליל על ברנר כי מסית בשכר’. המערכת מפנה אותו להערתה בעניין זה שכבר נדפסה: ‘כי כל אלה אשר תפשו אותנו על הבטוי “בשכר” שגו או הזידו להפוך את כונתנו. אנחנו לא אמרנו “כסף” כי אם “שכר” או “פרס בעד המרה או הסתה להמרה” ’, ובעל המאמר עצמו מסכים, למעשה, לדברים האלה לפי דברי המערכת, והיא מצטטת מדבריו הקשים כנגד ברנר: ‘ואין מר ברנר מרגיש עד כמה מחרידה היא מן הצד האנושי ולא רק הלאומי קלות זו [שבבגידה] ועד כמה עלולה להביא לידי קלקול מוסרי מציאותו של הפרס בעד המרה’. המערכת מצטטת את דברי הכותב ב’הד הזמן’, המזכיר את דעותיו של ז’בוטינסקי ומסתמך עליהן, ומאשימה את האחרון בכך, שדיבר על נושא בלשון רכה, אם כי דעותיו אינן שונות בהרבה מדעותיה:

ההבדל בינינו ולבינו הוא כי אנחנו, בדברנו אל הקהל הירושלמי והארץ-ישראלי, לא הסתרנו את גועל נפשנו ודברנו דברים ברורים, לא פסחנו על שתי הסעיפים, ללקק את הידים הגסות שמתירים להם לטבול עטהם בדיו ולטנף את הניר בכתב מרובע, בדברים שיש אך לקרוע עליהם ולהתרחק מהם כמטחווי קשת.

לעומת זה המערכת מהללת את עורך ‘המצפה’, שהגיב כמותה במאמרו ‘מעשה העגל’, ומביאה כמעט את כולו בפני הקוראים.

כהנמקה אידיאולוגית להפסקת התמיכה התפרסם מעל דפי ‘השילוח’ בחוברת שבט תרע"א (פברואר 1911) מאמרו של עורכו, יוסף קלוזנר, מחברי הוועד האודסאי במאמר זה, ‘חירות ואפיקורסות’, ביקורת על ‘קלות-הראש’ של ברנר בדברים שבקדושה, על כך ש’אינו חושש כלל להפצעים הקשים והמיותרים, שיפצע בזה את לבותיהם של אלפים ורבבות מבני-עמו‘, וכנגד הטון השחצני וחסר-האחריות שבדברים: ‘רצונך לראות את ה“אפיקורסות” בצורתה היותר מגונה? קרא מאמר “נאה” זה שבאורגן העברי של מבחר צעירי ארץ-ישראל’. מי שכותב כך אינו ‘אדם בן-חורין ומשכיל באמת’ שכן ‘שחצנות כזו נאה ויאה היא ל’מתפקרים" כאלה’. לעצם הוויכוח הוא מעיר, ש’אך התמזגותם של חירות-הדעות וכיבוד-העבר מאפשרת את התחיה’, אולם בעיקר הוא מתמרמר על כך, שברנר מזהה את המתבוללים עם המתנצרים, ובכך מוציא מכלל ישראל חלק גדול מן האינטליגנציה הצעירה שלנו, שעוד יש תקווה שיחזרו פעם אל עמם כהרצל וכנורדאו. יש להעיר, שברנר עצמו, במאמרו השני ‘שאלה’, חזר בו מזיהוי זה וריכך את דבריו, ואף הפריד בין המתבוללים והמתנצרים.

קלוזנר מסיים את מאמרו בשאלה רטורית: ורק אחת אינה באה להם: מה שהם מתגדרים בשם “חפשים בדעותיהם”. כי מה לאפיקורסות ולחירות-הדעות?’.

באותה חוברת עצמה של ‘השילוח’ התפרסם גם מאמרו של י“ל בן-ישראל (פופס), הכתוב כמכתב אל דמות נשיית, דוגמת ‘המכתבים על דבר הספרות’ של דוד פרישמן. במרכז המאמר עומד היחס בין הנצרות הקדומה לבין היהדות, בין האוונגליון לבין כתבי-הקודש. הוויכוח עם ברנר נזכר ברמז: ‘שאלה המנסרת עתה בחלל עולמנו ומעסקת כמה וכמה מוחות’. לדעת הכותב, ‘אין לחשוב את האוונגליון לחלק מכתבי-הקודש העברים אבל צריך לחשוב אותו לחלק מספרות ישראל’. ההבדל העיקרי בין כתבי-הקודש והאוונגליון הוא הבדל פסיכולוגי ולא הבדל של דעות. בכתבי הקודש – רוח חזקה, בהירות ועוצמה; באוונגליון – חלום, מסתורין, הזיה, רפיון, עם זה אין ספק, שהאוונגליון צמח מתוך התנ”ך והוא חלק מספרות ישראל, ורק מסיבות היסטוריות התרחק ממנה. ההבדל בין היהדות והנצרות הוא בכך, שהיהדות מבוססת על חוק והנצרות – על התביעה האידיאלית, שבמרכזה האהבה לזולת. בן-ישראל מפתח הבחנה זו, בעיקר תוך הסתמכות על שפינוזה.

שני המאמרים המנוגדים, הוכחה לחופש-הדעות הנוהג ב’השילוח‘, עוררו גל חדש של תגובות, מהן חריפות ובוטות, במיוחד כלפי דעותיו של בן-ישראל.[53] כך, למשל, התפרסמה תגובה בלתי מתלהבת על מאמרו של בן-ישראל ב’הצפירה’ (ללא חתימה), ד’ שבט תרע“א (2.2.1911),[54]* ואילו עמדתו של ‘איש עברי’ התקבלה בהסכמה מלאה כחלק מן ‘ההתמרמרות’ ו’המהומה’ שעוררו דבריו של ברנר, במיוחד משום ש’נדפסו בארץ ישראל ובאורגן של מפלגה מסודרה, המתאמרת להשפיע מרוחה על בני הארץ‘. תגובה דומה על מאמרו של קלוזנר באה ב’הד הזמן’, ט’ שבט תרע”א (7.2.1911). ובה הזדהות עם הטענות כנגד ה’אפיקורסות להכעיס’ של ברנר. כותב זה, החותם: כ. דווקא משבח את מאמרו של בן-ישראל ‘לשאלת לאן’, אבל אינו מזכיר את הקשר שלו לפולמוס.[55]

אחד המתנגדים החריפים לדעותיו של בן-ישראל היה אחד-העם, שהביע דעתו במכתבו ליוסף קלוזנר מיום א’ אדר תרע“א (1.3.1911): ‘לפי דעתי, מרובה בו המליצה על התוכן ולא ירד לעומקה של השאלה ולא הרגיש בסתירות שבדבריו. [– – –] עוד על דברים שטחיים שונים יכולתי להראות, אבל יארכו הדברים’. ובמכתבו לי”ח רבניצקי מיום כ“ט אדר תרע”א (29.3.1911) הוא מתבטא במלים חריפות עוד יותר:

על דבר מאמרו של ‘בן ישראל’ כתבתי לקלוזנר מיד כשיצאה החוברת, שאיני מוצא במאמר זה שום טעם מדעי, זולתי דברים ישנים טבועים בים של מליצה ריקה. אבל מפני זה עצמו אין המאמר עושה רושם מעליב ומכאיב כזה של ברנר, כי הרבה דברים שנראים כנוטים לצד הנצרות אינם באמת אלא ל’תפארת המליצה’ (והלא המאמר הוא ‘מכתב לידידתו’, ומי זה מדקדק בלשונו בשיחה עם האשה?). אבל סוף סוף מודה אני לך, שלא היה ראוי לבוא ב’השלח’.

ובוודאי הביע דעתו זו גם במכתבים לאחרים ובהזדמנויות נוספות.

על אף חילוקי הדעות המהותיים ביניהם, אחד העם הוא שהשתדל למענו בהשגת מילגה מאת ק“ז ויסוצקי, למימון לימודיו באוניברסיטה, שכן לאחר שמאמרו זה פורסם ב”השילוח’, לא אושרה לו המשכת התמיכה לשנתים נוספות. כיוון ש’אחד מראשי בית ויסוצקי הוא ת“ח [תלמיד חכם] אורתודוכסי’. ושוב נחלץ אחד-העם לעזרתו ואף הצליח בכך. הוא פנה אל ש”י איש הורוויץ בברלין, בבקשה לתמוך בו

משני טעמים: ראשונה, הלא גם אתה בעל יכולת אתה וחייב בתמיכת ת“ח לא פחות מאחרים; ושנית, אולי מוטלת עליך ביחוד חובה מוסרית לעזור לאיש שמחזיק בדעותיך, ומי יודע אם לא השפיעו עליו מאמריך מעט או הרבה, ונמצאת אתה מעין גורם למצבו הרע, כי לולא מאמרו הנ”ל, היה נקל לי מאד להמציא לו את הכסף מבית ויסוצקי. (מלונדון, ו’ ניסן תרע"ב (24.3.1912).[56]

בינתיים התאבד ישראל פופס בטביעה בברן שבשווייץ, ביום כ“ב אייר תרע”ב (29.4.1912). לאחר שאושפז מחמת מחלת-נפש שלקה בה, הקשר בין התגובות הקשות על מאמרו זה לבין מעשהו הנמהר נתקבל כמובן מאליו. כך, למשל, יוסף אהרנוביץ במכתבו למי“ב: ‘הללו מסוגלים, אמנם לפעמים גם להוציא את מתנגדם מן העולם – מה שעשו לבן-ישראל’ (ז’ תשרי תרע”ג);[57] וכך הפסיכולוג ניסן טורוב, בספרו ‘בעיות ההתאבדות’, בפרק הדן ב’איבוד עמים של אנשי-שם’, קושר בין מאמרו זה, שהיה חלק מחיפושיו ‘לבקשת פתרון לחיי עצמו, לעתידו ולתפקידו’, לבין התגובה ‘הקשה יותר מדי’ עליו, ו’התגברות הנטייה ל“מרה שחורה” שהתפתחה בו זה מכבר".[58]

פנייתו של אחד-העם אל יריבו הרוחני ש"י איש הורוויץ, למען יריבו הרוחני האחר, בן-ישראל, מגלה את יכולתו של הראשון להפריד בין המחלוקת הרוחנית לבין הקירבה האישית.

כפתיחה לשרשרת של התייחסויות פארודיות וסאטיריות לפולמוס, ניתן לראות את הרשימה, שהתפרסמה בעמודים הפנימיים של ‘החרות’, ח’ שבט תרע"א (6.2.1911), בשם הכולל: ‘כתבה מחוץ הים – על התורה ועל העבודה’ בחתימת אונקלוס [זהות הכותב אינה ידועה לי – נ.ג.]. זוהי שיחה בענייני דיומא, מלאה רמזים על עניינים שוטפים הידועים היטב לקוראים. ובתוכם גם ל’מאורע ברנר‘,לביקורת כנגד הפועלים בכלל ומאבקם ל’כיבוש העבודה’ בפרט, וכן על עולמה של יפו:

– בבקשה! את הפוה"צ אל תזכיר לי כלל! אותו האורגן שנתן לנו במתנה את האתקה היפה של ברנר ושנתן את היסוד להפולמוס של ‘כפירה והסתה’ ב’החרות’; האורגן שלא ידע מימות קיומו אלא לחתות גחלים על הכל לשם סתירה וקעקוע. מן הראוי היה שהתמימים שבנו ‘יקרעו’ עליו והחצי-תמימים ימנו עליו ‘בויקט’ [חרם] גמור…

ולהלן:

– הן ‘הפועל הצעיר’ מתנגד ל’בית המלאכה’ שלך ומונה בו חסרונות…

– וזה פשוט. המסד הזה לקח לו ב’פועל’ את האמרה של הפוה"צ: ‘כבוש העבודה’, בזמן שהאחרון בונה עולמות ברוח ומטיף לרבים לחבק את הברית החדשה…

אחד המשתתפים הפעילים בוויכוח אידיאולוגי זה על יהדות ונצרות, ועל אישיותו של ברנר ודעותיו, היה הלל צייטלין, בן-חבורתו של ברנר בהוֹמל, המאמין הגדול והנלהב, שהקדיש את חייו ‘לבסס את יסודות היהדות, להוציא מן הטמון ערכי-רוח ולהראות את עושרה של היהדות וחיוניותה’.[59] כידידים אחרים של ברנר, שבאו מאותו בית-מדרש, מצא את עצמו בין הפטיש והסדן: בין אמונתו בברנר האיש ויחסו החם אליו, לבין התנגדותו הנמרצת והבסיסית לדעותיו; בין העיקרון של חופש הביטוי, לבין ההכרה בנזק שבדעותיו של ברנר; בין ידידותו האישית החזקה אליו והדגשת הצורך להגן עליו בפני מבקריו, לבין הרגשתו שהפעם טעה ברנר, שקע ונפל.

בעיתון ביידיש ‘דער מאֶמענט’ [‘הזמן’], בעריכתו של צבי פרילוצקי, ואשר יצא לאור בווארשה, פירסם צייטלין שני מאמרים גדולים, שבהם הוא מבטא בהרחבה את השקפותיו, מתווכח עם ברנר על דעותיו, אבל מביע אמון מוחלט באיש ובאמת שלו, גם כשהיא מנוגדת בתכלית לזו של הכותב. חלקו הראשון של מאמר זה, ‘אינהאלט, פאֶרמען און לעבענס-ארטען’ [תוכן, צורות ואורחות-חיים]. פורסם בי“ב שבט תרע”א (10.2.1911), ומייד זכה לתגובות ואף לתרגום עוד לפני שהתפרסם החלק השני שלו בי“ט שבט תרע”א (17.2.1911).

צייטלין פותח בציטוט אחד המשפטים ממאמרו של ברנר, כשהוא מנסה לעשות את הבלתי-אפשר: להתנגד לנאמר ולתמוך באומר.[60]

תחילה אומר מלים מספר אודות ‘התרברבותו’ של ברנר, כי ’מן ההיפנוזה של התנ“ך הוא השתחרר זה מכבר’. משפט זה קומם יהודים רבים, ובצדק. אבל אני שואל: מי טוב יותר – מי שאינו פוסק להלל את התנ”ך מבלי לחוש בקדושתו ולשמוע את קולו האלוהי. שרוי תמיד באווירת חולין, קר כמוות, עסוק ושוקע עד מעל לאזניו בתאוות קטנות [–– –] או האדם הפולט אמנם פה ושם משפט מטופש כנגד התנ"ך, אבל חי בטוהר וקדושה, בחיפוש מתמיד אחרי האמת הצרופה, עד טיפת דמו האחרונה, תוך נדודים מארץ לארץ בבקשו דבר שאין לכנותו בשם, שומע לעתים קולות הבוקעים מעולמות נשגבים וחרד מפני סוד הנצח?

מובן מאליו שברנר שייך לקבוצה השנייה, ואילו הללו שהתנפלו עליו מקומם בקבוצה הראשונה. דברי הלל צייטלין הם כתב-סנגוריה נלהב על ‘ברנר האיש’. התלהבות זו, כשתורגמה לעברית, נשמעו בה הדים מן הפאתוס של ביאליק:

אם יש את נפשכם להכיר בן אדם, שאין המושגים ‘קדושה’, ‘אמת’ ו’אהבה’ מליצה פשוטה אצלו, אלא ה’אני’ שלו, עצם מהותו וכל תוכן חייו, עינוייו, בקשותיו ושאיפותיו – בברנר תמצאוהו.

את דבריו של ברנר כנגד התנ"ך מכנה צייטלין ‘התבטאויות מטופשות’, ותגובתו עליהן היא ‘כאב’. הוא אינו רואה בהן, כאחרים, ‘אפיקורסות, קלות-דעת ובורות’, אלא ‘טראגדיה’: ‘זוהי טראגדיה של אדם, המחפש את האמת עד לטירוף חושים – והאמת ממנו והלאה’. הוא מחפש תמיד את האמת ‘מחוץ לעצמו’, אבל הוא ‘יהודי מובהק’. וכיוון שכך הריהו, יחד עם ברדיצ’בסקי, כאשר הם ‘מטיחים אשמה כלשהי ביהודי –מתכוונים הם בעיקר לעצמם…’ ‘על דבריו של ברנר בימים אלה – יסלח לו אלהים. מי שסלח לאיוב הגדול – מסוגל למחול גם לאיובים הקטנים… מי שמכיר את ברנר וחוויותיו – לא ירשה לעצמו לעולם לבקר את “אפיקורסותו” ’, וכאן באה רשימה של כל הכינויים הקשים והפוגעים שכינו אותו מבקריו, וסיכומם:

אני חייב לומר, כי אפילו היום – ‘אפיקורסותו’ של ברנר קרובה ללבי יותר מ’יהדותם’ הצוננת ונטולת-הנשמה של כמה מאנשי ‘השילוח’, ברנר נופל עכשיו: ומי שנופל, חזקה עליו כי עוד יקום בבוא העת. [– – –]

כיצד לא ירגיש אדם זה את איוב? – הלא הוא עצמו חלק מאיוב. כיצד זה לא ישמע את קולות ‘ירמיהו’ – בהיותו בעצמו, כל-כולו, זעקת ירמיהו?

חלקו השני של המאמר מוקדש לוויכוח ענייני עם ברנר ועם החושבים כמותו. צייטלין חוזר ומדגיש את התנגדותו לתיאוריה, שייתכן להיות יהודים בלי יהדות: ‘ברור אפוא כשמש, שתיאוריה בדבר יהודים ללא יהדות מובילה לכליונו המוחלט של העם היהודי…’ תיאוריה זו מובילה ‘להתפוררות, חולי ומות העם’.

בסיום דבריו אין צייטלין מהסס לומר, שאינו מאמין באתיאיזם של ברנר:

ברנר אומר שכל היותנו כאן הוא חידה – ומה טעם יש אחרי זה לאתיאיזם שלו? האם אתיאיסט אמיתי גורס כי העולם הוא חידה? ומהי מהותה העמוקה של הדת אם לא פחד מפני אותה חידת-עולם, מפני הנסתר באותה חידה, ואהבה והימשכות של הנשמות אל הבלתי-נודע הזה?

והוא מסיים בהבעת תקווה:

אני רוצה לקוות, שברנר ישתחרר סוף-סוף מן הסביבה המשכילית-אפיקורסית שבה הוא חי עכשיו, ואז יראה בבירור שהתיאוריה של לאומיות ללא יהדות מוליכה לא רק לכליון היהדות, אלא גם לכליון היהודים. ואז שוב יתלוש את שער ראשו, אבל לא בשל חטאים שאינם חטאים, כהיום, אלא על אשמה אמיתית, על עבירות כלפי אלוהיו וכלפי עמו. ואז יאחז בו פחד נורא, לא פחד סתמי, כמו עכשיו, אלא פחד מפני מה שנתלה בסיני…

ח. המעשה-שכנגד – ההתארגנות

בארץ-ישראל קם רעש גדול משנתקבל מכתבו של הוועד האודסאי, המודיע על הפסקת התמיכה ל’הפועל הצעיר’ ועל התנאים לחידושה. וכך מתאר הפרוטוקול של ר’ בנימין, שפורסם ב’הפועל הצעיר‘, כ“ב שבט תרע”א (20.2.1911), את התגובות: ‘מכתב זה עורר התרגזות גדולה בתוך צבור הפועלים הקטן ובין סופרי ארץ-ישראל’, ביוזמתם של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, א. ציוני (יצחק וילקנסקי-וולקני) ור’ בנימין, הוחלט לכנס את כל הסופרים בארץ-ישראל לכינוס חירום, מחאה ותגובה: ‘אספה זו נקראה לרגלי העלבון שנעלב ע“י הוועד האודסאי אחד מבחירי חברינו, מערכת ”הפועל הצעיר" ועמה כל העמלים עם הבמה הזאת מיום הווסדה’. על ההזמנה שנשלחה לסופרים חתמו שלושת היוזמים, ובה נכתב בין השאר:

הצעה מגונה זו, להחליף את המערכת, והבטחה זו, שאז אולי יחדשו את התמיכה, היא כל כך מעליבה, כל כך מורידה את כבוד הספרות, עד שאיננו יכולים להתאפק, מבלי לדון בדבר הזה.

משפט זה מעיד, שעיקר עלבונם של אנשי ארץ-ישראל נבע מן ההתערבות הבוטה בענייניהם, כפי שמצאה ביטוי בפיסקה השנייה של מכתב ועד חובבי-ציון, יותר מאשר מעצם הפסקת התמיכה, ממש כפי שצפה מראש אחד-העם (ראה להלן, עמ’ 94). חיזוק לכך נמצא בדבריו של יוסף אהרנוביץ, באסיפת הסופרים:

הרשות היתה להועד להפסיק את התמיכה בכל רגע. זה גם לא יזיק לעתון. ואולם אסור היה לו להעליב, אסור היה לו להתערב בענינים הפנימיים של המערכת ואסור היה לו לרמוז על שנוי תוכן ושנוי דעות ולתלות את התמיכה בזה.

יש לשער, שבכוונה עמדו ‘הפועל הצעיר’, עורכו ואנשיו מן הצד ולא היו פעילים באירגון אסיפת המחאה. הם הניחו שמלאכתם תיעשה בידי אחרים, והאחרים היו הללו שנודעו כמתונים, כאנשים המכבדים את הדת ושומרים מסורת, במיוחד אז“ר ור’ בנימין. בכך הדגישו את המלחמה לחופש הביטוי, וכנגד ההתערבות מלמעלה בקביעת חברי מערכת ‘הפועל הצעיר’ והתכנים המתפרסמים בו, וניסו להסיט את מרכז-הכובד של המאבק, מן הדעות שהובעו במאמר, ומן הביטויים החריפים שהשתמש בהם הכותב כנגד הדת והמסורת היהודית אל הוויכוח על חופש הביטוי, אולם אסטרטגיה זו הועילה בחלקה בלבד. הוויכוח לא הצטמצם בשאלת חופש הביטוי, אלא התנהל גם בשאלת יהדות ונצרות, ודומה שדווקא טאקטיקה זו עוד החריפה את הפולמוס, כיוון שבאו בטענות אל ר’ בנימין ואל אז”ר, שהם נותנים ידם למי שפוגעים בדת. ושניהם מצאו עצמם במרכז הפולמוס, ונאלצו להשיב מלחמה שערה, ואף להתגונן.[61]

האסיפה נקבעה לליל י“ג שבט תרע”א (11.2.1911), ועל אף ש’אותם הימים היו ימי סופה וסערה, ברד ושלג’ והמארגנים חששו שאיש לא יבוא, באו כל המוזמנים מיפו; בודדים באו ממקומות אחרים: ק“ל סילמן מירושלים, א”ד גורדון מפתח-תקוה וא. ציוני מבן-שמן; והאחרים, מחוץ ליפו, שלחו את דבריהם בכתב. ר’ בנימין, המתאר בפרוטרוט אסיפה סוערת זו, מביא קטעים מדברי התמיכה של אליעזר בן-יהודה, שלמה שילר,ח"ל זוטא, מערכת ‘האחדות’, יעקב רבינוביץ, יוסף ויתקין, י. שוויגר (יצחק דמיאל), יהושע ברזילי (אייזנשטדט).

לאחר-מכן מוסר ר’ בנימין בהרחבה מסויימת את דברי אז“ר ואת דבריו שלו, ובתמצית את דברי האחרים: יוסף אהרנוביץ, א. ציוני, ש. בן-ציון א”א קבק, א“ד גורדון, ז”י אנכי, בן-ישראל, ק“ל סילמן. עם כל השוני בהדגשות המשתתפים, המשותף לכולם (להוציא את ש. בן-ציון) הוא המחאה כנגד הפסקת התמיכה, שהיא ‘שליחת יד רצחנית בחרות המחשבה והדבור’ (אליעזר בן-יהודה); הבעת אמון ב’הפועל הצעיר’ ובחשיבותו ליישוב ‘הוא האורגן היחידי שמאיר את עניני הישוב ברצינות’ (ח”ל זוטא); הרגשת העלבון על התכתיב מבחוץ: ‘כך רגילים לדבר תומכים לנתמכים’ יוסף ויתקין); תדהמה וזעם על שבעניין הזה קשורים שמותיהם של אחד-העם, ביאליק וקלוזנר (ר’ בנימין). אחדים מן המשתתפים מבהירים, שאין הם מרוצים ממאמרו של ברנר, ואין הם מזדהים עם דעותיו, אולם מכאן ועד להפסקת התמיכה ולהתניית תנאים לחידושה רחוקה הדרך. באסיפה זו השתתפו כמעט כל ה’מי ומי’ בציבוריות העברית, וחברו בה יחד אנשים הרחוקים זה מזה והחלוקים זה על זה בדברים שונים. יש בה ביטוי נמרץ לעצמאות של אנשי ארץ-ישראל ולהתנגדותם לקבל תכתיבים מאנשי חוץ-לארץ, ויהיו הללו חשובים ומכובדים, חזקים ובעלי ממון ככל שיהיו.

בסופה של האסיפה נתקבלה פה אחד ההחלטה בניסוחו של ש. בן-ציון, על אף הסתייגותו, שעליה חתמו עשרים וארבעה סופרים. ניסוחה המתון, אך בלא לתת מקום לפקפוק בעצם ההתנגדות, הוא שאיפשר למספר גדול כל-כך של סופרים לחתום עליה, וגם שמר על כבודם של הללו שכנגדם היה מכוון, ובראשם אחד-העם ביאליק וקלוזנר:

סופרי ארץ-ישראל שהשתתפו באספה מיום י“ג שבט תרע”א מוצאים, שאפילו אם מאמרו של מר י. ח. ברנר מכאיב לרבים בתכנו וצורתו, הנה הפסקת התמיכה של ‘הפועל הצעיר’ בגללו – הוא מעשה שלא כהוגן מצד הועד האודיסאי.

בהכירם יחד עם זה ש’הפועל הצעיר’ מביא תועלת רבה לברור עניני הישוב, מודיעים הם, שהם מצדם נכונים להיות בעוזרי העתון הנ"ל גם להבא ולהועיל לקיומו.

החותמים הם: ל“א אורלוף; ז”י אנכי; דבור בארון; ר’ בנימין; בן-ישראל; ש. בן-ציון; א“ד גורדון; ישראל דושמן; חיים הררי; יוסף ויתקין; מאיר וילקנסקי; ח”ל זוטא; ד“ר לוריא; זאב סמילנסקי; דוד סמילנסקי; ק”ל סילמן; ש“י עגנון; א. ציוני; א”א קבק; א"ז רבינוביץ; יעקב רבינוביץ; י. שוויגר; שלמה שילר; מ. שיינקין.

פרוטוקול זה, שפורסם ב’הפועל הצעיר‘, כ“ב שבט תרע”א (20.2.1911), הביא לגל של תגובות, ובכך פתח סניף נוסף לוויכוח שהלך והסתעף. הוא הועתק לעיתונות היהודית במקומות שונים, בחלקו או בתמציתו. כך למשל, הובאה ב’הצפירה’, ט’ אדר תרע“א (9.3.1911), תמצית הפרוטוקול של אסיפת הסופרים, ו’דער פריינד’ [הידיד] שהופיע בווארשה, הביא את העניין כידיעה למחרת, י’ אדר תרע”א (10.3.1911). באותו יום עצמו הביא גם ‘הד הזמן’ את פרטי ‘אסיפת הסופרים’ ביפו, כפי שהתפרסמו ב’הפועל הצעיר’, בתוספת ההערה הבאה:

מר בן-ישראל, סופרו של ‘השלח’ היושב בבירן מבקש אותנו להדיע בזה כי הוא איננו אותו בן-ישראל שהשתתף באסיפת הסופרים ביפו. עם זה הוא מעיר, כי אלמלי [במובן אילו] היה נמצא במעמד האסיפה הנזכרת בודאי שהיה מתחבר אל הסופרים המוחים נגד הועד הפלשתינאי.

המערכת

בן-ישראל, שהשתתף באותה אסיפה, היה באותו זמן מורה בבית-הספר של חברת ‘עזרה’.[62]

‘האור הירושלמי, ששימש זירה נוספת, צדדית לפולמוס, נתן מעל דפיו ביטוי לדעות שני הצדדים, עם נטייה קלה לכיוון מתנגדי ‘הפועל הצעיר’ ובלי להסתיר את ההנאה מעצם הוויכוח, שמרבה לו קוראים. בתחילה הביא את הידיעה במדורו ‘ירושלים יום יום’ תחת הכותרת ‘המחאה נגד אודסה’, ביום כ“ד בשבט תרע”א (22.2.1911), והנימה היתה אוהדת: ‘לא בלבד חברי פועל הצעיר" אלא כל מי שיש לו לב וכל מי שדם המחשבה החפשית זורם בעורקיו – כלם יחד התאחדו הפעם בדעה אחת למחות נגד המעשה המחפיר של הועד האודסאי’, בלוויית קטעים מן האסיפה, שפרטיה נדפסו ב’הפועל הצעיר’, לאחר-מכן נעשה לבמה המרכזית, שמעליה התנצחו הללו שטענו כי דבריהם סולפו באותה פרוטוקול, והללו שהשיבו להם.

פחות משבוע לאחר אסיפת הסופרים ועוד קודם שהתפרסם הפרוטוקול שלה, הגיב דוד בן-גוריון על הפסקת התמיכה במאמר אירוני, חריף, ועקרוני בשם ‘במדרון’, בשבועון ‘האחדות’ של ‘פועלי ציון’, י“ט שבט תרע”א [חתום: בן-גריון]. בן גוריון רואה את כל הפרשה כוויכוח בין הדת והלאום. הוא מסתמך על אחד-העם, שהורה בעבר לכל ‘שאין לערבב את שאלת הדת בשאלת האומה’, ומצטט ממאמריו ‘עבדות בתוך חירות’ ו’דברי שלום‘, וכעת: ועכשיו בא אותו אחד-העם והוליך את חיבת-ציון לקאנוסה…’, ש’הרי זה סוד גלוי וידוע לכל אחד – ידו של אחד-העם היתה כאן באמצע‘, והוא שהביא להסרת התמיכה ולתנאי המביש לחידושה. בנימה אירונית כותב בן-גוריון, שאין לו טענות לאחד-העם, שהרי יכול לחזור בו מדעותיו הקודמות, אולם מצד הועד האודיסאי אין המעשה הזה –אלא צביעות מחפירה והרכנת-הראש כלפי “השחורים”’, לדעתו עירוב זה של הדת בשאלות הלאום לא ייפסק בהסרת התמיכה מ’הפועל הצעיר’, אלא יחול על כל פעולות הוועד בארץ-ישראל, ובכללן בתי-הספר הנתמכים על-ידיו, והוא שואל את השאלות העקרוניות והיסודיות על חופש הביטוי, שכוחן יפה תמיד:

תאמרו, אחד-העם דבר בזהירות, וברנר עבר את הגבול. אבל היכן הגבול הזה? מי זה ישפוט – עד כאן מותר, מכאן ואילך אסור? ובכלל, מי זה יציב גבולות לדברים שבלב. וכי מהי חירות-הדעת – אם לא הריסת כל המחיצות והסייגים והגדרים החוצצים בעד מחשבת האדם?

סיום המאמר בנימה פולמוסית חריפה, בניסוח שעתיד לחזור הרבה בוויכוח, שהדת בפרט וחופש הדעות בכלל מעורבים בו; ‘והימים הראשונים הטובים עברו ואינם עוד. וכל הבא מעתה ליטול תמיכת חו“צ – בודקים ציציותיו תחילה וקוראים לפניו ”אני מאמין" על הסדר…’

במדור ‘סקירת העיתונות היהודית (דת ולאום)’ ב’ייברייסקי מיר’ [‘העולם היהודי’] (17.2.1911),סוקר זה החותם:.Z. ויש לשער שהוא ישראל צינברג, את המאמרים המוקדשים לתופעת השמד, ואת הוויכוחים שנערכו בנושא זה בשאלה אם המשתמדים הם קרייריסטים, או שהתופעה היא גם נחלתה של השכבה הבינונית שבעם, כתוצאה מחינוך מוסרי לקוי ומן הרצון העז למצוא ‘תכלית’ בחיים.[63]

הכותב סוקר את מאמריהם של אנשים שונים בכתבי-עת שונים (הרב משה גידמן;.V ב’פריינד‘; צביון ב’צוקונפט’; ז’יטלובסקי ב’ייברייסקי מיר‘) ומסיים בהרחבה במאמרו של ברנר ב’הפועל הצעיר’, שהוא מצטט ממנו אותם קטעים ומשפטים שעוררו את ההתנגדות הרבה ביותר, לדעתו, אותו ברנר המשורר, ששר על העצב והכאב היהודיים, הואגם מי שהכריז מלחמה כנגד המסורת והדת היהודיים, אמנם הוא רואה בו סופר מוכשר, אבל הוגה-דעות חלש. ומי שחי תמיד בעולם של ניגודים וסתירות.

הכותב מסכים לדברים שהביע הלל צייטלין, במאמר מפואר ויפה על ברנר ב’מאמענט’, י“ג שבט תרע”א (10.2.1911) [הוא מתייחס רק לחלק הראשון של מאמר זה – נ.ג.], הרואה בתעיותיו של ברנר את הנשמה המעונה, על כל המוזרות שבה, ואת שאיפתו לחופש ולאור. הוא מסכם, שיש צורך להילחם נגד התעיות האלו, ונגד התיאוריות השטחיות של ז’יטלובסקי הרואה, לדעתו, בשמד מהלך היסטורי, ונגד ברנר, המתעים את עצמם ואת האחרים.

זמן קצר לאחר שהתפרסם מאמרו של קלוזנר ‘חירות ואפיקורסות’, ש’אליו התפלל’ אחד-העם, כתב עליו בשמחה אחד-העם לאלתר דרויאנוב בווילנה, ביום י“ד שבט תרע”א (12.2.1911): ‘סוף סוף נמצא גואל לכבודו של “איזה אב שבשמים” ’. באותו מכתב הוא מביע את שביעות- רצונו. כמעט באותן המלים שכתב קודם ללדיז’ינסקי, על ש’הועד’ באודסה ‘נתאזר בגבורה והחליט להפסיק את תמיכתו ל“הפועל הצעיר” ’, היה זה יום אחד לאחר שנתכנסה ‘אסיפת הסופרים’ ביפו, שעליה, כמובן, לא היה יכול עדיין לדעת.

באותו יום עצמו כתב גם לי"ח רבניצקי באודסה, שהיה בין מקבלי ההחלטה על הסרת התמיכה, כחבר הוועד של חובבי-ציון. במכתב זה הוא צופה את הרעש שיתעורר בעקבות החלטת הוועד, ומחזק את לבם של ידידיו שלא יפול לבכם ותדעו שויין האמיתי של הפרזות האלה’. כמי שיושב בלונדון, ‘מרכז הקולטורא האמיתית’, הוא מרגיש ‘עד כמה כעורה היא ובזויה אותה הקולטורא המזויפת של בחורי הישיבה, שמרעישים את העולם ב“איסתרא” אירופית שנתגלגלה ובאה לתוך “לגינא” שלהם’.

שלושה ימים לאחר-מכן, י“ז שבט תרע”א (15.2.1911), הוא משגר מכתב נוסף למשה סמילנסקי ברטמיסטרובקא. בתגובה על מכתבו של האחרון, שביקש לצאת ידי חובת שני הצדדים לדאוג לכבוד רבו הנערץ אחד-העם, אבל גם לעמוד לצידם של אנשי ארץ-ישראל, שהוא חלק מהם.[64] על עצם העניין עונה לו אחד-העם, ש’אילו היה בלבם של אלו [‘הצעירים’] רגש של כבוד ביחס לעצמם ולדעותיהם, היו הם עצמם צריכים למאן מלקבל תמיכה זו, שמחייבת אותם לשים מעצור לרוחם. וכי שמעת מימיך, למשל, אורגן של “מחזיקי הדת” מבקש תמיכה ממתנגדי הדת?’ ובעניין כבודו המדאיג של משה סמילנסקי הוא כותב: ‘אל תדאג. אפשר אמנם שיחרפוני בשביל זה (הודעתי לארץ ישראל מה שעשיתי) אבל מעודי לא יראתי את החרפות, כידוע לך, ואילו היה כבודי מתחלל עי"ז, לא היה נשאר ממנו כלום זה כבר’.

מרדכי בן הלל הכהן היה הידיד בארץ-ישראל, שאליו שלח אחד-העם העתק של מחאתו בפני הוועד האודיסאי, כדי שהלה יפרסמה, ‘ולא יחשבו “הצעירים” שחפצתי לחתור חתירה בסתר תחת האורגן שלהם’ ולאחר שמילא מרדכי בן הלל הכהן את השליחות שהטיל עליו אחד-העם, וקרא את דבריו באוזני עורך ‘הפועל הצעיר’, והודיע על כך לאחד-העם וזכה לתודתו, חוזר אחד-העם על השקפתו העקרונית בדבר הקשר בין נותני התמיכה למקבליה, שיש בו התניה אידיאולוגית. במכתבו אליו ליפו מלונדון מיום כ“ח שבט תרע”א (26.2.1911):

מושגים נפלאים יש להם לאנשים האלה ע“ד צדק ויושר. לפי דעתם, מחויבים אנו, ‘הבורגנים הריאקציונרים’, לא רק לשמוע את דבריהם במנוחה, כי אם גם לעזור להם עזר חמרי ומוסרי, בשביל שיוכלו לחלל קדשי האומה באופן גס ומכוער שלא נמצא דוגמתו בשום מכ”ע בעל נימוס בלשונות האומות הקולטוריות באמת. זהו מעין ה’יושר’ של שר העיר קיוב, המוצא לנכון לקחת מקופת מכס הבשר היהודי לחיזוק הפוליציא המקומית, שתוכל לעסוק כראוי בגירוש היהודים.

באותו יום עצמו, שבו התפרסם הפרוטוקול של ‘אסיפת הסופרים’ ב’הפועל הצעיר‘, כ“ב שבט תרע”א (20.2.1911), העתיק ‘החרות’ כמעט בשלימותו את מאמרו של ‘איש עברי’ ‘חירות ואפיקורסות’ מן ‘השילוח’, תחת אותה כותרת. בכך המשיך כדרכו להביא בפני קוראיו כל חומר הקשור בפרשה, כדי להבליט את העובדה שרבים הם התומכים בו, אין הוא מחמיץ את ההזדמנות לחזור ולהזכיר, ש’“החרות” היתה הראשונה’ שדנה באותה שאלה, והוא חוזר ומביא בפני הקורא את עיקרי מאמרו של ברנר ‘שבו הרעיש את מיתרי לבב כל יהודי לאומי אמתי. ובהמיטו חרפות וגדופים על כל הקדוש המסור ומקובל לעמנו זה אלפי שנים, והעריץ לשבח את הנביא מנצרת וכל קדושיו עמו’. וכן הוא מזכיר את האלימות שנתלוותה לוויכוח, אבל הפעם נזהר שלא לזהותה עם אנשי ‘הפועל הצעיר’, אלא ‘ואליהם [אל ‘העברים החדשים’] נלוו גם סתם חוליגנים שיש להם חשבונות פרטיים אתנו, ועוד לא חדלו לעפר אותנו בעפר על אשר אמרנו גלוי את אשר חשבנו’. כסיום למאמר זה חוזרת מערכת ‘החרות’ על עמדתה הקבועה, שהמדובר לא רק ב’כופרים’ אלא גם ב’מסיתים‘, ו’דברי “איש עברי” בהשלח ינקרו גם הם את עיניהם [שלכל המתנגדים לכך] ויטפחו על פניהם’.

כנספח למאמר זה, שהוא העיקר, מביא ‘החרות’ גם את תגובתו הדורסנית למאמרו של דוד בן-גוריון, מבלי להזכיר את שמו, בלשון גסה וחריפה ביותר:[65]

רגילים אנחנו המזרחניים ילידי הארץ לחבר את מלת ‘אפיקורוס’ בשם נרדף את ‘מומר’ ו’מסית‘, ואך סמרטוט כה’אחדות’ (בגליון י“ז) יורד ‘במדרון’ ומתנפל על הועד האודיסאי וקורא את המעשה הנכון שעשה עפ”י דרישת רבים בהפסיקו תמיכתו מ’הפועל הצעיר’ בשם ‘צביעות מחפירה והרכנת הראש כלפי ה“שחורים” ’. שקר הדבר! אין כאן לא ‘שחורים’ ולא ‘צבועים’, כי אם יהודים לאומיים אשר לבם יכאב על חלול כבוד האומה שמתחללת ע"י חבר של אי-אלה ארחי פרחי אשר לקחו למו השם ‘ציון’ – היקר לכל יהודי לאומי – בזיוף גמור! ואחרי אשר מטרתם המסותרת נגלתה לעין כל, ואנשי לבב התעוררו לעקר את העבודה הזרה הזאת מארצנו, באים הם מחרפים ומגדפים ומתנפלים בלי הרף.

הפרוטוקול של ‘אסיפת הסופרים’ שפירסם ר’ בנימין ב’הפועל הצעיר‘, הביא, כאמור לגל של תגובות, ותגובות לתגובות, שהסתעפו לענף חדש, עצמאי, של ויכוח זה, בין המזדרזים להגיב היו ח“ל זוטא ומנחם שיינקין. שניהם בין חותמי ההצעה שנתקבלה פה אחד, וקטעים מדבריהם פורסמו באותו פרוטוקול. זוטא עצמו לא נכח באסיפה, ושלח ‘מכתב ארוך’ שהוקרא בפני הנאספים, ומתוכו צוטט משפט אחד בלבד: ”הפועל הצעיר“ הוא האורגן היחידי שמאיר עניני הישוב ברצינות… הוא מרכז סביבו אנשי העט המעטים שבישוב החדש – ובאבדו יאבד לנו מרכז רוחני הגון‘. ‘במכתב למערכת’ ב’האור’, כ”ח שבט תרע"א (26.2.1911), מסתייג זוטא מחלקה השני של ההחלטה, ומעיר: אבל בכל אופן הרי לא שלחו לי את נוסח ההחלטה ולא ידעתי על מה חתמו בשבילי’ והוא מתמרמר על כך שר’ בנימין הביא רק קטע ממכתבו בעוד ‘שהיה צריך להוסיף גם את המשך הקטע, כדי שלא ארֶאה כמסכים לכל מהלכו של הפוה“צ – ו”כן לא יעשה" ’.

מנחם שיינקין, שהיה שליחו של ועד חובבי-ציון באודסה לארץ-ישראל, מצא את עצמו בין הפטיש והסדן" הוא היה בין חותמי ההצעה שהתקבלה פה אחד, ומדבריו שנמסרו על-ידי ר’ בנימין – ‘שיינקין מוצא כי החלטת הועד היא רק מעשה שטות וחפזון’ – נוצר הרושם שהוא בדעה אחת עם שאר המתנגדים לועד חובבי-ציון. אולם מסתבר שהדברים היו מסובכים יותר, והיה להם אף רקע קודם.

באותו גיליון שבו נדפס מאמרו של ברנר, כ“ב חשוון תרע”א (24.11.1910), נדפסה ביקורת קשה של העורך, יוסף אהרנוביץ [בחתימת: תמידי] ’לעניני השעה: התקציב של חובבי ציון לשנת תרע“א’. על ביקורת זו שלח מנחם שיינקין מכתב קשה למערכת, שהיא מגדירה אותו, בי”ג אדר תרע"א (13.3.1911) ‘מכתב כל כך מלא זלזולים על אשר העזנו לבקר את התקציב של הועד האודסאי’. ייתכן שגם ביקורת זו היתה גורם מדרבן להסרת התמיכה.

בכל אופן, יש לשער שעם פרסום הפרוטוקול של ר’ בנימין הופעלו על שיינקין לחצים, ונמתחה עליו ביקורת, על שנתן ידו למתנגדי החלטת ועד חובבי-ציון ואמר כנגדו מה שאמר. וכן, כפי שמתברר, היה בסיס לתרעומת הקשה שלו, שכן דבריו באותה אסיפה אכן הוצאו מהקשרם. ונמסר מהם, בצורה בלתי-מדוייקת, משפט אחד בלבד, שיצר רושם לא-נכון אצל הקוראים, והוא אכן מיהר להגיב, ופירסם ‘מכתב למערכת’ ב’האור‘, כ“ט שבט תרע”א (27.2.1911), שבו הוא מסתייג ממה שפורסם בשמו ב’אסיפת הסופרים’, ומעמיד את דבריו על דיוקם:

בגליון 10–9 של הפוה“צ במאמר ‘אספת-הסופרים’ הובאו דברי בצורה שאיננה נכונה ושאינה ראויה לשום איש בעל תרבות. מוצא אני ע”כ חובה לעצמי להודיע בזה את הדברים כהויתם.

לאחר שיצא מר פלדמן [הוא ר’ בנימין] בבקרת ארוכה ע“ד הסופרים הזקנים הנוטרים לסופרים הצעירים, ושהוא רואה בהחלטת ועד חו”צ את נקמת הזקנים שהשפיעו על הועד הבאתי את דעתי בקרוב בדברים אלו:

כאן באים חמישה סעיפים: בראשון הוא מגן על כבוד ‘גדולי סופרינו’ (אחד-העם, ביאליק, קלוזנר ורבניצקי), שהואשמו בחשבונות פרטיים בשעה שתמכו בהחלטת הוועד; בשני הוא יוצא כנגד ברנר, ש’בכלל גס לבו באידיאלים של אחרים‘;[66] בשלישי הוא מאשים את ‘הפועל הצעיר’ שתפס מרובה, או בלשונו: ‘וכמקרה כל החפצים לבלוע לגימה גדולה מדי קרה גם לו הפעם שנתקעה עצם בגרונו’; ברביעי הוא מצדיק את ועד חובבי-ציון, שיש לו רשות לעשות מה שעשה ולומר למערכת מה שאמר; ובחמישי הוא מסתייג מן ההפסקה המיידית של התמיכה, לפי הכלל: ‘אין עונשים אלא אם מזהירים מתחלה’ ו’שטות הוא מצדם שקשרו את זה [ההתנגדות לדעות] עם שלילת תמיכה של כסף, זה יעשה את הפועל הצעיר לנרדף על חפש הדעות ואת ברנר לקדוש-הלוחמים מלחמת מצוה’.

שיינקין מתרעם, על כך,שמכל דבריו אלה ‘מצאו מסדרי האספה לנכון להדפיס רק שורה אחת: “שינקין מוצא שהחלטת הועד הוא רק מעשה שטות וחפזון” ’. ובכך הוציאו את דבריו מהקשרם וסילפו אותם. והוא מסיים:

אינני חושד במסדרי האספה הנכבדים שחפצו להעליב אותי בזה שיראו כי ברגע נכבד כזה לא היה לי שום מחשבה ורגש להביע ומצאתי ספוק רק בשתי מלים גסות בנוגע למוסד נכבד, כשגם אני בא-כח המוסד הזה. אבל חושש אני שמערכת הפועה“צ, בחפצה לנקום בועד חו”צ, מצאה לנכון להשתמש ב’עוקץ’ כזה, שגם בפי בא-כח הועד לעניינים התרבותיים שבא"י לא נמצאו דברים אחרים לכנות בהם את החלטת הועד.

אולי הנני חושד בכשרים. אבל אם כן הוא הדבר הנה צעד כזה מצד מערכת הפועה“צ הוא באמת מעשה ש”ת [שטות] וחפזון במחילה.

מסתבר שהופעל כאן אחד האמצעים הקבועים בפולמוסים, והוא הוצאת דברים מהקשרם כדי לתת להם משמעות שונה, עד כדי הסתייעות בדברי מי ששייך לצד שכנגד, בניגוח הצד שאליו הוא שייך, כדי לסכסך ביניהם. התגוננותו של מי שדבריו סולפו, והוא הוצג כמי שנלחם נגד אלה שאליהם הוא שייך, גם היא צפויה, על ידי העמדת דברים על דיוקם והפניית הדברים הקשים בחזרה, כבומרנג לעבר הצד השני, כדי לפגוע באמינותו.

כצפוי, על ‘מכתבו’ זה של שיינקין ב’האור’ באו תגובות, ותגובות לתגובות, פולמוס-שרשרת מפי כל הנוגעים בדבר.[67] ההתגוששות נערכה בעיקר מעל דפי ‘האור’ ו’החרות‘, אבל גם מעל דפי במות אחרות (‘המצפה’). איש לא נשאר חייב לאיש: ר’ בנימין לשיינקין ולח“ל זוטא; ח”ל זוטא לר’ בנימין; שיינקין לר’ בנימין ור’ בנימין לשניהם. במשך שבוע ימים ‘עפו’ תשובות מזה לזה ללא ליאות (1.3.1911–8.3.1911) שיינקין טען שדבריו סולפו והודה רק במלה ‘טפשות’, שבה כינה את מעשה הסרת התמיכה של הוועד ולא במלה ‘שטות’; זוטא טען, שלא רק שדבריו סולפו אלא שחתמו את שמו בלא ידיעתו ובלא הסכמתו, וכן הלאה וכן הלאה. ר’ בנימין ענה, גם הוא כצפוי, לגופו של עניין ושלא לגופו של עניין הכול כנהוג בוויכוחים מסוג זה הנמצאים בשלב הרתיחה שלהם.

הגדיל לעשות עיתון ‘החרות’, שהכתיר את תגובתתו על תגובתם של סופרי ארץ-ישראל, כפי שפורסמה ב’הפועל הצעיר‘, וכלל גם את הוויכוחים עם שיינקין וזוטא, כפי שפורסמו ב’האור’, בשם הסנסציוני: ‘התפוצצות הפצצה’. בחתימת: ישראל, ג’ אדר תרע"א (3.3.1911). הפעם פורסמה התגובה בעמודים הפנימיים של העיתון. הכותב לועג לתגובת הסופרים:

כן, רבותי, הפצצה התפוצצה, ועוד איזה התפוצצות! שמעו והבינו: כונתי על פצצת ‘הפועל הצעיר’ שעמל, יגע והרה והוליד… עכבר! ולא יותר… נתקבצו לאספת סופרים ‘לרגלי העלבון שנעלבה “העלובה” מערכת “הפועל הצעיר” ע"י הועד האודיסאי’…

שוב הוא חוזר ומזכיר לקוראיו, ש’החרות’ היתה ראשונה שהגיבה בחריפות כנגד מאמרו של ברנר, ואליה הצטרפו ‘גם כל הסופרים הלאומיים שלנו כ’אחד העם’, קלוזנר, ביליק [כך!] ורבניצקי’ הכותב ממשיך ומתאר את תגובת הסופרים על הפסקת התמיכה בלשון מלגלגת ופוגעת בכבודם של אלה, שהשתתפו באותה אסיפה:

כאשר הגיעה ההחלטה הזאת לעירנו התרגזו גבורינו אלה על הזוזים שהפסיקו פתאם, ויתחברו ל’אסיפת סופרים’ כביכול. ויפרסמו את אספת הסופרים הזאת בתור פצצה לועד האודיסאי… מירושלים לא בא אף סופר, לבד סילמן – שספק גדול הוא אם את הלץ הזה אפשר לכנות בשם סופר –;

הוא מאשים את מוסרי פרטי האסיפה ב’זיוף נורא‘, ומביא מתוך ‘האור’ את תגובותיהם של שיינקין וזוטא, המסתייגים מן הדרך שבה הוצגו עמדותיהם ונלקחה חתימתם, ומסיים בהטלת חשד גם בשאר הפרטים שפורסמו באותה כתבה של ר’ בנימין:

מה שיאמרו הסופרים האחרים, שתלו בהם בוקי סריקי עדין אינני יכול לדעת, אולי ימצאו ביניהם פחדנים שלא ירצו להרגיש [במובן: לגרום להתרגשות] את האוזים ויעברו בשתיקה. אבל בכל אופן: הפצצה התפוצצה עוד טרם שהגיעה למקומה, ושלום על ישראל.

בשולי הכתבה: יפו, ר“ח אדר תרע”א.

באותו יום, ג’ אדר תרע"א (3.3.1911), מביע גם עורך האורגן האורתודוכסי’ ‘מוריה’, יצחק יעקב ילין,[68] את דעתו על הפרשה בעמוד הראשון, תחת הכותרת: ‘לאספת הסופרים ביפו’. הוא מצטט במלואה את החלטת הסופרים, ורואה כתפקידו של עיתונו, שהכריז על עצמו כ’עיתון הגון‘, לעסוק בצדדים החיובים של הדת, ולא ‘בדברים שיסודם הוא אנטי דתיות גמורה וגלויה, ואפילו לא למחות כנגדם או נגד אומרם’. בניגוד לעמדת ‘החרות’ אין י"י ילין רואה בדברי ברנר ‘חשד הסתה בזויה’ ‘אלא כפירה’ בלבד, ו’מכיון שהיא באה מאת כופר ידוע, שהוא מכריז על עצמו שהוא בן-בלי-דת – אין זה נוגע לנו’. ב’השירות והתשבחות להנצרות ומחוקקה’ רואה הכותב ‘התרפסות’ ‘צאצאת ה“מה יפית” ’, ‘התרפסות נשמתית’ ‘לפני השלטון העליון’, המעוררת ב’נפש יפה’ ‘גועל’, אבל הוא מסביר מדוע אין עיתונו נלחם בברנר:

אבל בכלל לא מצאנו אנחנו את ברנר בזה בתור נקודה עצמית להסב את המלחמה רק אליו ואל מאמרו; מר ברנר לא יצא בזה כמחדש שום תורה, אלא גם הוא משפע בזה מאחרים שכבר קדמו לו, מחבריו, מרבותיו, ואם תמצא לומר – מרבן של כל בני הגולה עצמו…

לעומת זה יוצא י"י ילין ללמד זכות על החלטתו של ועד חובבי-ציון, שאלמלי לא היה הועד נוטל את תמיכתו בחזרה – הרי שהיה מועל בשליחותו’. לדעתו, ‘הפועל הצעיר’ כבר מזמן אינו בטאונם של הפועלים בארץ-ישראל ‘והשם היותר נאות לו כעת הוא לא אחר רק: “האינטליגנט הצעיר”’, ולכן אין לתמוך בו בכספים שנועדו להרחבת היישוב. ושניתנים על-ידי יהודים שומרי-מצוות.

הפרוטוקול של ‘אסיפת הסופרים’ פורסם גם בעיתונות היהודית בעולם, והגיע באמצעותה לידיעת הקוראים בחוץ-לארץ, שבועות אחדים לאחר קיומה של האסיפה עצמה ולאחר שר’ בנימין פרסם את הפרוטוקול שלו ב’הפועל הצעיר‘, מהם שהביאו את נוסח ‘הפועל הצעיר’ כמקור, ומהם ששאבו את המידע שלהם ממקורות אחרים. שכן מסתבר שנוסח זה של הפרוטוקול, של ר’ בנימין, לא היה היחיד שנרשם באותה אסיפה, והיו גם רישומים אחרים של מה שהתרחש בה, והללו היו שונים מזה שפירסם ר’ בנימין.

ביום ט’ אדר תרע“א (9.3.1911) הקדישו שני עיתונים וארשאיים מקום נרחב לפרשה: ‘הצפירה’ העברי ו’דער פריינד’ [‘הידיד’] היידישאי. ‘הצפירה’ הביא תמצית מן הפרוטוקול של ‘אסיפת הסופרים’ כפי שהתפרסם ב’הפועל הצעיר‘, בלא חתימה, תחת הכותרת: ‘הועד האודיסי לישוב ארץ ישראל ו“הפועל הצעיר” ’, ומאמר-תגובה של שמואל טשרנוביץ בחתימתו הקבועה ‘ספוג’, ו’דער פריינד’ הביא שני מאמרים, האחד בחתימת.R והשני מאת ה”ד נומברג (על המאמרים ראה בהמשך).

כשלשה שבועות לאחר פירסום הפרוטוקול של ‘אסיפת הסופרים’ הביא גם ‘העולם’ דיווח ותגובה על מאורע זה. ביום ט“ז אדר תרע”א (16.3.1911). בדיווח נמסרו פרטי הדברים, בלא נקיטת עמדה, אבל תחת הכותרת ‘חופש הדעות’ נתפרסמה רשימה לא-חתומה, שבה מביע הכותב, אולי בשם המערכת, את עמדתו כ’חובת עתון, הדורשת גם מאתנו לברר מהו יחסנו אנו אל “ענין ברנר” ואל “מעשה הועד” ‘. הכותב מביע את דעתו המפורשת והחד-משמעית: ‘אין שום אדם ואין שום מוסד בעולם, שיהא רשאי לגזור על חופש הדעות’. אבל הוא מפריד בין הרשות להביע דעה ובין הרשות להעליב, ולדעתו ‘הרשות בידי ה’ ברנר לכפור ביהדות הדתית, להלחם בה, [– – –] אבל אין לו שום רשות להעליב את היהדות הדתית’ לכן מביע הכותב את עמדתו, אם כי בעקיפין ובניסוח על דרך השאלה הריטורית, שהיתה ‘לועד חובבי ציון רשות לסלק את ידיו מעתון, שיש בו עלבון להיהדות הדתית ולגלוג על אלהי האומה’. הוא מציב את הסולם הזה: ‘ולא תהא הציונות גדולה מן היהדות הדתית, שהיתה האומה ניזונית הימנה במשך אלפי שנים; ולא יהא הרצל גדול ב“אבינו שבשמים” ’.

על אף דעותיו אלו אין הכותב רוצה להיות מצוטט ב’החרות‘, הנוהגת ‘לחזור ולהדפיס את כל הנכתב והנאמר נגד מאמרו של ה’ ברנר, ולהביא מזה ראיה, שיפה עשתה כי מלאה את פיה דברי נבלה’. על כך, כצפוי, ענה עיתון ‘החרות’ בלשון סארקסטית ביותר (ראה בהמשך, תגובתו מיום 3.5.1911).

דומה, שהכתבה הנרחבת, בת שלושת ההמשכים, שפירסם ק“ל סילמן בחתימת: שמעוני ב’הד הזמן‘, כ’-כ”ב אדר תרע“א (20–22.3.1911), תחת הכותרת ‘מכתב מיפו’, היא פרוטוקול נאמן יותר מזה שהתפרסם ב’הפועל הצעיר’ על-ידי ר’ בנימין, ואשר גרם להתמרמרותם של חלק מן הנוכחים בטענה שדבריהם סולפו עם קריאת דבריהם, כפי שהם מפורטים בכתבה זו, ולא רק המשפטים שהובאו בשמם ב’הפועל הצעיר‘, יש להודות שהיה לתלונתם יסוד. ניכר שהכותב הוא איש ‘מבפנים’, שהיה נוכח באותה אסיפה, ואם כי הוא נוקט עמדה אוהדת חד-משמעית לצד ברנר ו’הפועל הצעיר’, הריהו משתדל למסור בנאמנות את דברי המדברים באותה אסיפה. על מומחיותו המיוחדת של ק”ל סילמן בכתיבת פרוטוקולים מהימנים, העיד לימים ר’ בנימין: ‘הוא היה אחד המעטים שידע עוד לפני היות סטינוגרפיה עברית למסור תוכן הרצאות של גדולינו בצורה ובדיוק, ביתרון-כשרון. ועל זה שיבחוהו אחד-העם וגם ויצמן’.[69]*

מכיוון שהדברים נכתבים כשלושה חודשים לאחר תחילת הפרשה, כשהכל כבר עוסקים בה, יכול הכותב לסכם סיכום-ביניים את השתלשלותה. לכאורה, הוא אומר, ‘אפשר היה לשמוח על החזיון הזה’ שהכל עוסקים במאמרו של ברנר, כיוון שהוא מעיד עד כמה גדולה ההתעניינות ‘שיש עוד בתוכנו, אפילו למאמר הנדפס באותיות קטנות’, אבל למעשה ‘נפשנו סולדת מכל העניין הזה’ בגלל הדרך שבה מטפל בו העיתון הירושלמי ‘החרות’. וכאן אין הכותב חושך בביטויים החריפים ביותר כנגד עיתון ‘רפש’ זה וכנגד עורכיו, ומשלב גם נימה עדתית ביחס למוצאם של העורכים, במיוחד יוצא קצפו על ההפכפכנות של עיתון זה, המשנה טעמו לבקרים בהתאם לכיוון שבו נושבת הרוח, ובעוד אשר קודם-לכן היה עתון זה לאומי עם מגיני-דוד ו“ציון” בתוכם’ הרי כעת ‘עמד ומחק את אלה והתחיל ללקק עפר רגלי האורתודוקסיה’. וכדי לשׂבר את אוזן קוראיו ברוסיה הוא משווה אותו לעיתון הרוסי הידוע להם לשמצה ‘רוסקויה ונאמיה’ [‘הדגל הרוסי] ש’החרות’ עוד עולה עליו.

הוא קורא להקים בארץ-ישראל עיתון הגון, שהדור יתחנך עליו ולא על דבריה של חמדה בן- יהודה, ה’מדפיסה את כל הפרטים של תפירת השמלות בפאריז, כל דקדוקי ההלכות התלויים בשמלה הפאריזאית החדשה, שהיא קוראת אותה בעברית “שמלה מכנסים”’.

הוא מצטט את דברי אחד ה’אורתודוקסים’ שאמר לו לאחר שנודע על הסרת התמיכה: ‘מה אתם חושבים – ירושלים היא ווילנה? בירושלים אנחנו המושלים!’ ולאחר מכן מביע את זעזועו מכך, שהתאמתה השמועה, שתחילה היתה בלתי סבירה לחלוטין, כי אחד-העם הוא שעמד מאחורי הפסקת התמיכה. התדהמה והעלבון גברו משנתקבל מכתבו של הוועד, והוברר שמאחורי החלטתו עומדים אוסישקין, ביאליק, קלוזנר ורבניצקי ‘חברי הועדה הקולטורית לענייני א"י’, שכן ‘איך אפשר לשאת את כל המעשה ואת כל הטון הזה מצד אנשים משלנו, מצד מורינו ומאורינו’. סילמן מתאר את תגובות הקוראים בארץ, שישבו וקראו שנית את מאמרו של ברנר, ומגיע למסקנה, כי ‘כל אלה הדברים והם מיסודו של אחד-העם’, וכן הוא מנתח ביסודיות את ההקבלה בין דברי אחד-העם וברנר, על דבר החירות הרוחנית של האדם ועל התרבות הלאומית החופשית.

מהשוואת שני הפרוטוקולים מתברר, כאמור שלמחאותיהם של שיינקין ושל ח"ל זוטא, שטענו כי דבריהם כפי שפורסמו ב’הפועל הצעיר’ סולפו, היה אמנם בסיס, ובצדק הם מיהרו להעמיד דברים על דיוקם ב’האור‘. כתבתו של סילמן ב’הד הזמן’ אכן מאשרת את גירסתם, ולא את דבריהם כפי שפורסמו ב’הפועל הצעיר‘, מהערת המערכת בי“ג אדר תרע”א (13.3.1911), לצרור מכתבי חברי הסניפים הקוראים לתמוך ב’הפועל הצעיר’, מסתבר, שהיו עוד סופרים מבין אלה שדבריהם פורסמו בפרוטוקול של ר’ בנימין, ואשר ‘נרתעו אחור בראותם את דבריהם מודפסים שחור על גבי לבן’.

מן הראוי היה להשוות בהרחבה בין שני הדיווחים, אולם מכיוון שהדבר יחרוג אפילו ממסגרת מפורטת זו, נביא שתי דוגמאות בלבד ל’מדיניות הדיווח’ השונה, שנקט כל אחד מן העיתונים. כך, למשל, הוצג ש. בן-ציון ב’הד הזמן‘, יחד עם מ. שיינקין, כמי ‘שעמדו במדה ידועה בצד האופוזיציה של רוב חברי האסיפה’. לפי הפרוטוקול של סילמן, היו דברי ש. בן-ציון כנגד ברנר חריפים ביותר, ותמיכתו בהחלטת הוועד כמעט מוחלטת. ואכן, דבריו ב’הפועל הצעיר’, שנמסרו אמנם בתמציתם, שונים בהחלט ממה שהביא שמעוני-סילמן משמו:

ברנר לפת את כל עמודי הבית וזעזעם – היכול היה הועד להתיחס לזה בשויון נפש? הרי אם אין הכרה לאומית ואין גאוה לאומית אין מקום לציונות! הרי אם אין תנ"ך –אין טולסטוי ואין ניטשה ואין כל ספרות! כל בעל נפש היה מתרגז אילו עבר ורקק אפילו בפני ווינוס, ואם בא אצלנו ברנר וכותב ‘איזה אב בשמים’ ומפרש באותיות את השם המפורש – הרי זה סגנון של בזיון. אני איני רואה במעשה הועד גם טפשות, רק מהירות בלבד.

ש. בן-ציון לא הגיב, בכל אופן לא ברבים, על סילוף דבריו ב’הפועל הצעיר’, ובסופו של דבר הוא שניסח את הצעת ההחלטה שנתקבלה על-ידי הכל, ‘לאחר’ – כפי שמדווח סילמן – ‘ששקטה סערת רוחו’.

גם דברי קבק, כפי שנזכרו ב’הפועל הצעיר‘, שונים לגמרי ממה שמביא מפיו סילמן ב’הד הזמן’. ב’הפועל הצעיר‘: ‘מסר קבק את דבריו של ביאליק בשעה שקרא את “בפעם המאה” מאת ברנר’ ואילו ב’הד הזמן’:

ברנר הפובליציסט הוא רק שלילי ואין בו חיוב כל שהוא. הוא מדבר מתוך יאוש, מתוך בוז, מתוך לעג. הוא רומס ברגלים. שמעתי את דעת ביאליק על כל אלה. ברנר – שפתו אינה עברית, אלא ז’ארגון, ובכלל אין כותבים עברית בזמן שאין מאמינים בתחיתה. אני הרגשתי עצמוי נעלב מדברי החוצפה של ברנר, וכו’ וכו’.

לפי הדיווח של סילמן, הוקדשו חלקים רבים מן הוויכוח באסיפה זו לבחינת מהימנותו של ברנר, תוך התנגדות לדעותיו, אבל מתוך הרגשה ש’הוא כותב’ – כדברי אהרנוביץ – ‘בדם לבו’, ולכן יש להדפיס את דבריו. ניכר ב’הפועל הצעיר’ שאם כי השתדל לתת דיווח נאמן, לא נמנע העיתון מלהביא תמצית בלבד, או לרכך את הנאמר, כשהמדובר בדבריהם של הללו, שתמכו בהחלטת הוועד להפסיק את התמיכה, או לפחות גילו הבנה לצעדו זה, וכן הללו שדיברו בחריפות כנגד ברנר.

אחד-העם, שחזה את ‘הרעש’ שתעורר החלטת הוועד האודסאי, עקב בעירנות אחר כל המתחולל, וכתב ליוסף קלוזנר באודסה מכתב, ביום א’ אדר תרע"א (1.3.1911), ובו הגיב על ההתפתחויות החדשות: אסיפת המחאה של סופרי יפו – ‘פרוטסטפרזמלונג’ בלשונו – ‘נגד החלטת הועד ונגדי’; על המאמר בעיתון היהודי-רוסי-ציוני ‘ראזסווייט’ [‘השחר’];[70] ועל המאמר בעיתון היהודי-רוסי-טריטוריאליסטי ‘ייברייסקי מיר’ [‘העולם היהודי’],[71] שנכתב, ככל הנראה בידי ישראל צינברג.

תחת הכותרת: ‘מלה עברית’, מביא זה החותם: ‘הצופה’. ב’ראזסווייט’ (26.2.1911), את עיקרי מאמרו של ברנר, בצירוף הערות-תמיכה לסיום. על דרך מסירת עיקרי המאמר יצא קצפו של אחד-העם במכתבו הנ"ל לקלוזנר. הוא מגנה את ‘הטקטיקה’ של העיתון, ש’בזמן שנדפס מאמרו של ברנר לא העיז לתת תרגומו, ועתה השתמש בהחלטת הוועד והביא את תרגום המאמר, כאילו אין חפצו אלא להראות שאין ההחלטה צודקת, ויחד עם זה השמיט את הביטויים היותר גסים וגם מזיוף לא נשמר‘. הוא מביא בפני י. קלוזנר דוגמאות של תרגום מרוכך של הביטויים הקשים, שהשתמש בהם ברנר, כגון ‘גלחים’ ו’מונותיאיזם מהולל’, או השמטה של ביטויים, כגון: ‘ההתרפסות לפני איזה אב שבשמים’. לעומת זה אין הוא שותף לתרעומת של יוסף קלוזנר כנגד העיתון האחר, ‘ייברייסקי מיר’, שכן לדעתו ‘זהו העתון היחידי (מלבד ‘השילוח’), שמצא עוז בלבבו להגיד דברים אחדים של מחאה נגד אותה הגסות, אם אין בו “לאומיות” במובן שאנו רוצים בו, הלא יש בו לפחות יושר לב ודרך ארץ ביחס לקנינינו העתיקים’.

ייתכן שהכותב ב’ראזסווייט’ הוא העורך, אברהם אידלסון, שהיה קרוב בהשקפותיו הלאומיות לברנר, שכן ‘הוא הגדיר את היהדות כאומה, ותבע להכריז על הדת כעל עניינו הפרטי של כל יהודי ויהודי. הוא דחה כל נסיון ליצור “ערכים לאומיים”, “מוסר לאומי” – כפי שניסו לעשות זאת הפוזיטיביסטים מבית-מדרשו של אחד-העם’. לכן אך טבעי היה, שבעת הפולמוס עם ברנר (ועם ש"י איש הורוויץ לפניו) ‘עמד אידלסון לימינם של המערערים על היהדות המסורתית’.[72]

בסיום הבאת עיקרי דבריו של ברנר כותב ‘הצופה’: אפשר להסכים או לא להסכים לתוכן המאמר, אפשר לשלול מחשבות מסויימות שלו. בכל אופן, יש במאמר יותר היגיון בריא מאשר בתיאוריות ‘תוצאת בית’ אודות הלאום הדתי והרוחני, או אודות הלאום שמטרתו לחיות לנצח בין שמים וארץ. אנחנו מחפשים תחליפים לחיים לאומיים מתוך מחסור בצורות ממשיות אחרות של חיים אלה. דיוניו של ברנר סובלים מיַשרות, אבסטראקטיות וסובייקטיביזם. אין הוא מביא בחשבון את תנאי החיים של העם, שיש לכלול בהם גם את הדת. אבל מחשבותיו של המחבר עוררו לא רק התנגדות, אלא ממש יצאו נגדו במסע. העיתונות בפלשתינה הכריזה עליו כעל מיסיונר. בכלל, אנחנו נדיבים מאוד בחלוקת ‘תעודות מיסיונריות’, ולפני זמן-מה הוענקה תעודה כזו לש. הורוויץ. הוועד האודסאי שלל מן ‘הפועל הצעיר’ את תמיכתו בגלל המאמר הזה. ושלא ברצונך אתה שואל: מה זה? האם הגענו לצנזורה רוחנית פנימית. לדיכוי כל מחשבה יהודית חופשית?

אנחנו דורשים את החירות הזאת מעמים אחרים, מתרעמים על הצנזורה הרוסית בגלל איסור ספרים של טולסטוי, דוגלים בביקורת חפשית של תופעות תרבותיות בעבר ובהווה של כל עם, דורשים להפריד את הכנסייה מן החברה האזרחית, ואצל עצמנו שוכחים כל זאת? עצוב במיוחד שדבר כה קורה בפלשתינה, שבה מתחילים להיעלם המוטיבים הגלותיים, ובה אנחנו מחפשים ניצנים של תחייה והתחלה של חיים נורמאליים.[73]

ט. ההסתעפויות – ענפי הוויכוח השונים:

לאומיות וחילוניות; יהדות ונצרות; חופש הביטוי; אישיותו של ברנר

הסרת התמיכה הביאה לתפנית בוויכוח. הוא התנהל כעת כענף עצמאי בענייני חופש הדעות וחופש העיתונות, הקשר בין תמיכה כספית וצנזורה על הדעות, ובנושא היחס לתמיכה בכלל. אבל בד בבד עמו, ובמקביל לו, הוסיף להתנהל הוויכוח הקודם בנושאי אמונות ודעות, יהדות ונצרות, לאומיות וחילוניות. הוויכוחים נתעצמו והתנהלו במרץ רב. מאמר רדף מאמר, תשובה לתשובה, ועד שלא נתפרסמה תגובה אחת, כבר הופיעו מאמרים חדשים שחייבו תגובה חדשה. היו שבאו ‘להגן’ והגנתם נדחתה על ידי הנוגעים בדבר, היו שבאו לברך ונמצאו מקללים, אבל הכול שינסו עטיהם, והשחיזו לשונם, והשתתפו במערכה. ‘העולם’ רעש.

בן-ציון כץ, עורך ‘הזמן’ ו’הד הזמן‘, החותם: ב. כ., סוקר בעיתונו ‘הד הזמן’, ג’ אדר תרע"א (3.3.1911), את תולדות הוויכוח על ‘הלאומיות, היהדות והדת’ מימי מנדלסון ואילך. ולמעשה נוגע בשאלה, הידועה היום בניסוח: מי הוא יהודי? הוא מגיע למסקנה, ש’החרדים מתנהגים כפי אמונתם, והחפשיים מתנהגים כפי הכרתם‘, ו’העבודה הלאומית’ היא המאחדת את הכל ‘לכלל ישראל’. לדעתו, דווקא התנועה הלאומית של ‘החפשיים’ היא שהצילה את העם היהודי מן התנועה של תיקונים בדת ברוסיה, שהיתה עלולה להביא להתבוללות, והרבנים הרגישו בדבר, ועל כן יכלו לשתף פעולה עם הלאומיים החופשיים, כאחד-העם. מה שקרה לאחרונה לדעתו הוא, שדברים אלה,

שהיו ברורים ופשוטים, ושבעתונותנו הפרוגרסיבית לא דנו על אודותם זה כמה שנים, התחילו מסתבכים בעת האחרונה. השאלות הישנות קמו עתה לתחיה הרעש הגדול בשביל מאמרו של יוסף חיים בריניר [כך!] ב’הפועל הצעיר’ [– – –] מכריחים אותנו לשוב ולברר את השאלות הישנות.

כל זמן שהלאומיים החפשיים החליטו ש’הלאומיות והיהדות אינן קשורות זה בזה’, או בלשונו של ברנר, כפי שהכותב מצטטו: ‘ש“אנחנו היהודים החפשיים, אין לנו וליהדות כלום”, קם רעש גדול’.

אין ב.כ. בא להתווכח על ‘הברית החדשה’, כפי שמתייחס אליה ברנר, שכן ‘התיחסותו הפרטית של בריניר [כך!] לליגינדה זו אין לה שום חשיבות’, אבל:

חשיבותה של השאלה מונחת בזה: הן הרבה מן הצעירים שלנו מתיחסים באמת ברטט רליגיוזי לליגינדה הנוצרית, ומביטים על ‘הברית החדשה’ מבעד למשקפיו של ליאוב טולסטוי, ובכל זאת מרגישים צעירים אלה את עצמם בתור יהודים לאומיים. וביניהם ישנם גם הכותבים עברית, שהתישבו בארץ-ישראל והנם מסורים לעמנו כבריניר – האם יש לפקפק בלאומיותם של יהודים אלה?

הכותב, המתווכח גם עם דעותיו של ז’בוטינסקי במאמרו ב’ראזסווייט’,[74] מגיע למסקנה, כי יהודים שהם ‘נוצרים בתיאוריה, מפני שהם מודים בהאידיאל(?) הנוצרי’, יש ‘פגימה’ בלאומיותם, כיוון שהיהדות

הטביעה את חותמה על כל יהודי לאומי גם שלא בידיעתו [– – –] וכל יהודי שיקרות בעיניו סגולות עמנו אי אפשר לו לבטל כלאחר יד את הרוח היהודי, [– - –] אבל גם החפשי בדעות הרי לא יכול לבלי להתיחס לעובדה זו ברטט רליגיוזי באותו המובן של בריניר, בעוד שבשום אופן אי אפשר ליהודי להתיחס ברטט רליגיוזי למסורת הנוצרית [– – –] שלשמה נהרגו והתענו אלפי אלפים יהודים. [– – ] מהיכן יבא בנו הרטט הרליגיוזי, אם בדורות הקודמים גרמה הליגינדה הזאת לשפיכת-דמנו.[75]

דברים אחרונים אלה צוטטו מייד על-ידי ‘החרות’, א’ ניסן תרע"א (30.3.1911), שמצא בהם ‘תנא דמסייעא’ למלחמתו בברנר ובדעותיו.

בד בבד עם הפולמוס שהתנהל מעל דפי ‘האור’ על אמיתותו של פרוטוקול ‘אסיפת הסופרים’, כפי שפורסם על-ידי ר’ בנימין, הביא עיתון זה גם את מאמרו של הלל צייטלין מ’דער מאֶמענט‘, שתואר לעיל, גם הפעם בשני המשכים, אולם תחת כותרת אחרת: ‘קטרוג על ברנר’. חלקו הראשון של ‘הקטרוג’ פורסם ללא חתימה ביום ו’ אדר תרע"א (6.3.1911), וחלקו השני הובא למחרת, בשם הלל צייטלין, בתוספת הערה בסוגריים: ‘(עברית על-ידי ז.)’, ואיני יודעת מי הוא, אבל שני החלקים של המאמר ב’האור’ שונים זה מזה; מסתבר, שרק חלקו השני הוא תרגום, הנאמן פחות או יותר למקור, שהוא חלקו הראשון של מאמרו של צייטלין ב’דער מאמענט‘, ואילו חלקו הראשון של המאמר ב’האור’ איננו תרגום כלל. זהו אוסף ציטטות מתוך מאמריו של ברנר בכלל, ומאמרו-מחולל-הסערה בפרט, ומסירת דעותיו בצורה סלקטיבית, בפאראפראזה, כשהן מעורבות בדעותיו של הכותב, מתוך רצון לעורר את דעת-הקהל נגדו. מן ההערה בחלקו השני של המאמר, ש’בגליון של אתמול נשמטו קטעים אחדים ממאמרו של ברנר’ מסתבר תפקידו של חלק ראשון זה, אבל למעשה, כאמור, אין אלו קטנים ממאמר אחד זה אלא ממאמרים אחדים שלו, מצורת החתימה על ‘הקטרוג’ ב. מוזמן הקורא להבין, שגם ‘הקטרוג’ א נכתב על-ידי הלל צייטלין, ולא כך הוא.

את ‘הקטרוג’ א פותחת ההערה הבאה:

הסופר העברי הרציני ורב הכשרון י.ח. ברנר התחיל להתעסק בעת האחרונה יותר מדי באפיקורסות. חי הוא לו עכשיו בארץ ישראל, ארץ זו שהשכינה מתעצבת בה, דואגת ומתגעגעת לבניה שיצאוה ומקוננת ובוכיה ומצפה לגאולה, והרי בא הוא לקלוע חצים ללב השכינה.

והסיום:

בכל זה בטוח אני בטחון גמור כי בתוך תוכיות נשמתו מאמין ברנר באלהי אבותיו ובכל קדשיהם וקרובות לנפשו צורות חיי עמו תכלית קרבה ויקרות הן לנפשו, ומדוע זה, אם כן, בוחר הוא פתאם לגדף את אלהיו שלו ולנפל נפילה כל כך נוראה?

השוני שבין שני חלקי ‘הקטרוג’, שלא יד אחת כתבה אותם, יוצר חוסר איזון ביניהם: הראשון, האנונימי, הוא אמנם ‘קטרוג נגד ברנר’ על שהוא משמיע דעות כאלה ו’קולע חצים אל לב השכינה’, ואילו החלק השני, שהוא תרגום חלקו הראשון של מאמרו של צייטלין, יש בו סנגוריה נלהבת על ברנר האיש ואמונתו הבלתי-מעורערת בחיפושיו אחר ‘האמת’, כשהתרגום העברי מחזק נימת התלהבות זו, באמצעות השפה הגבוהה שבה נמסרו הדברים. כיוון שכך, אולי, יש לקרוא במשמעות שונה גם את החלק השני של הכותרת, במשמעות של התרסה כנגד המקטרגים על ברנר, ולא במשמעות של הסכמה עם המקטרגים עליו, כמו בחלק הראשון.

מה הבינו קוראים משני חלקי המאמר כפי שפורסמו ב’האור’? – קשה לדעת. בכל אופן, גם זה חלק מאותו שימוש חופשי וחסר-אחריות בדברי אחרים, המאפיין את ‘תרבות הוויכוח’ בכלל.

באותו זמן עצמו, סוקר זה החותם: נ. ב“הצפירה‘, ז’ אדר תרע”א (731911), את ‘הסערה’ שהטיל מאמרו החריף והעוקץ של ברנר בשאלת הלאומיות, היהדות והדת‘, שהוא מסתייג ממנו, ‘בנחל השלו שלנו’. הכותב מזכיר את תגובותיהם של ב.כ. ב’הד הזמן’, שממנו שאל את כותרת מאמרו, שהוא מסכים לה, ושל בן-גוריון ב’האחדות’, שהוא מתנגד לה. טענתו כנגד עמדותיו של בן-גוריון היא, שיש להפריד בין היות רחוק לגמרי-מן-הדת, לבין היות מתנגד-לגמרי-לדת, ומסקנתו:

הסבלנות הדתית הוא דבר נחוץ לעמנו, אבל כי נושיט את הלחי השניה, למי שהכה אותנו בלחי אחת, כי נמציא את פנינו לירוק בהם שנית למי שירק בראשונה, – מסבלנות ‘נוצרית’ זו ישמרנו אלהי ישראל!

יומיים לאחר-מכן, ט’ אדר תרע"א (9.3.1911), התפרסמו בבת-אחת בשני עיתונים בווארשה שלושה מאמרים, מפרי-עטם של שלושה מראשי המדברים בפובליציסטיקה של התקופה: מאמרו של שמואל טשרנוביץ בחתימתו ‘ספוג’ במדורו ‘שיחות’ ב’הצפירה‘, ושני מאמרים, של זה החותם.R ושל ה"ד נומברג, ב’דער פריינד’ [‘הידיד’].

‘ספוג’ מתאר ב’הצפירה’ את אופנת ‘מבקשי האלהים’: ‘כי האלהים שלנו נתישן קצת. יצא – כפי שאומרים – מן ה“מודה”. טולסטוי הגדול ומיריזשקובסקי הקטן[76] ובימים האחרונים גם ברנר, אינם גורסים את אלהי ישראל’. בהמשך דבריו הוא מצטט אותם ביטויים ממאמרו של ברנר שעוררו עליהם את חמת הכל, ומהתל בצעירים ש’נזכרו כי יש לנו קרוב עשיר ממשפחתנו, כי באמת הננו מיוחסים גדולים שהרי “הנביא מנצרת” אחינו ובשרנו הוא, שהרחקנוהו בזרוע’. הוא כורך יחד את ז’יטלובסקי, את שלום אש, שפירסם באותו זמן את סיפורו, שגיבורו הראשי הוא ‘הנביא מנצרת’, ואת בן-ישראל.[77] מאמרו מסתיים באותה נימה לגלגנית, בטוחה בעצמה, המאפיינת את דבריו:

אבל הן האנשים האלה לא את אלהינו יבקשו כי אם אלהים אחרים, ואנחנו ‘המחזיקים בנושנות’, באל אלהי ישראל, מצוּוים ועומדים מפי ‘הדת של החוק’ היבשה שלנו: – ‘לא יהיו לך אלהים אחרים על פני!’…

כותב המאמר הראשון ב’דער פריינד’ חותם.R, וקרוב לוודאי שהוא ש. רוזנפלד.[78] השני, ה"ד נומברג, הוא ידידו של ברנר, שני הכותבים מתנגדים לדעותיו של ברנר, אבל מסיבות מנוגדות זו לזו, וגם נעימת-הדברים מנוגדת: הראשון – רציני, והשני לשונו ציורית ומלגלגת..R, תחת הכותרת: ‘בעיות היום – “סער ופרץ” ’, מנסה לבטל את ערך דבריו שלברנר ודעותיו, כיוון ש’שום איש אינו מעוניין לדעת, ממה השתחרר האדון ברנר וממה לא השתחרר, אם יש לו שייכות ליהדות אם לא, אם הגלחים שלנו ושלהם הם אצלו היינו הך. האדון ברנר הוא איש פרטי והשקפותיו הדתיות הן עניינו הפרטי‘. הוא ‘מדביק’ לו תוויות של ‘רדיקאל’ ו’חפשי’, ורואה בו כופר, בשעה שכבר אבד הכלח אל ‘הכפירה’, ואף אינו רואה בו סכנה, כיוון ש’איש אינו פוחד היום מפראזות רדיאקליות ומסימני קריאה ונקודות היסטריות’.

מאמרו של נומברג נושא את הכותרת הציורית: ‘דער רבי וואס האט אויפגעהויבען דעם שטעקען דער אינצידענט ברנר – אחד-העם’ [‘הרבי שהניף את המקל. מאורע ברנר – אחד-העם’]. לדעתו, התקפתו של ברנר לא הצליחה, כיוון שהמבצר שוב אינו מבצר, אלא חורבה ישנה המתפוררת והולכת. כאחרים אין הוא מפקפק בכוונותיו הטובות של ברנר, ובדבריו היוצאים מן הלב, והדבר המקומם אותו יותר מכול, ש’במלחמת האידיאות הזו משחק ה“אתה בחרתנו” שלנו את תפקיד האינקוויזיטור, הנזקק לעזרת המקל‘. הוא רואה את ברנר כ’נרדף’ ואת אחד-העם כרודף, כיוון שפסק: ’ –להעניש בחומרה, לשלול את התמיכה מהעיתון – כל עוד לא יעזוב אותו ברנר‘. נומברג אינו יוצא כנגד הרעיונות השמרניים של אחד-העם, שהוא מודה בזכותם להתקיים, אלא כנגד השמרנות ה’שולטת’ באלימות, והמקל הוא בעל-בריתה הנאמן‘. הוא מתקומם כנגד ה’חידוש’ הכפול: ‘אחד-העם בתפקיד רבי חמור-סבר עם מקל’ ‘וברנר היקר, הלבבי, נהפך לקדוש מעונה בשם האידיאות שלו’, ‘ושני הדברים אינם אהודים: לא אחד-העם עם המקל בידו, ולא ברנר המעונה, העטור זר-קוצים לראשו’.

מנחם פוזננסקי, המוסר את עיקרי שני המאמרים בהערות למכתב-תגובתו של ברנר עליהם, כותב שלדברי נומברג ‘ערך י.ח. ברנר “הסתערות בלתי מוצלחת” על רוח היהדות", שאינה שוב מבצר שצריך להרעישו’, ואילו ש. רוזנפלד ‘לא ראה בדברי ח.ח.ב. בלתי אם “פראזות היסטאריות” ו“ראדיקאליות” מכרזת על עצמה ללא כל צורך’. יוסף שפירא כורך יחד את שני המאמרים ורואה בהם את ההתלבטות והרצון לצאת ידי חובת שני הצדדים: ‘מכאן הם רואים את ברנר כ“נרדף” על-ידי אחד-העם וועד חובבי-ציון, ומכאן הם מגלים במאמרו “הסתערות בלתי מוצלחת” על רוח היהדות ו“פראזות היסטריות” ’.[79]

ואמנם, תגובתו של ברנר, ב’מכתב’ למערכת ‘הד הזמן’, מוותרת על שני הצדדים כאחד: אינו רוצה שהם יהפכו אותו ל’נרדף‘, ואינו מסכים שידונו בדבריו ובדעותיו. ‘המכתב’ מיפו, מיום כ“ג אדר תרע”א (23.3.1911), ונדפס ב’הד הזמן’ ב–34191. וסיומו:

ובכן, מי נתן את הרשות לאדונים מן ה’פריינד’ לדון אותי (שכל הענין העלוב הזה אינו נוגע בי יותר מאשר בכל אחד מן הקהל) בתור ‘נרדף’ ע"י ‘הרבי’ או ה’ועד’? מי ביקש מידם לשים זר-קוצים על ראשי, לעשות ממני קרבן-עולה של ‘אינצידנט’ ולשפוך עלי עביט של ארס ושנאת-חינם?

נראה, שלא מקרה הדבר, ששני הכותבים – נומברג וברנר – משתמשים בדימוי הנוצרי המובהק של הקדוש ש’זר קוצים על ראשו’, כאירוניה מרה לכל הוויכוח הזה המאשים את ברנר בהסתה להתנצרות.

י. התוצאות — חיזוק ההתארגנות

משנתפרסמה הידיעה על מניעת התמיכה של ועד חובבי-ציון, על אסיפת הסופרים ועל מחאתם המשותפת, החלה ההתארגנות הספונטאנית של ציבור הפועלים. בגיליון הבא של ‘הפועל הצעיר’, י“ג אדר תרע”א (13.3.1911), התפרסמו מכתבים רבים למערכת, שנשלחו מקבוצות פועלים בכל רחבי הארץ, שהביעו את הזדעזעותם מן ההחלטה ואת תמיכתם הממשית בהמשך קיומו של העיתון. מסניף ‘הפועל הצעיר’ ברחובות כתבו: ‘הננו מקבלים עלינו לתמוך בעתוננו ביתר עוז ולהשתדל בהפצתו בין הקוראים המתענינים בבמה חפשית המדברת על הכל בלי משוא פנים’; ומן הסניף בפתח-תקוה:

אנו מציעים, איפוא, שכל אחד מחברינו יכניס על חשבון הסכום החסר עכשיו מסבת הפסקת התמיכה, לא פחות מחמישה פרנק. כן, פועלי ארץ-ישראל האוכלים לחם עם תמרים יכולים לחשׂוך ולאכול רק לחם. ובלבד שיוכלו לשמור על קיומו של עתונם ויד האפוטרופסים לא תגע בו…[80]

ומסניף חדרה: ‘מרימים אנו… שני ימים עבודה… שני ימים וחצי… שני לילות שמירה… וכד’ ’. וברוח זו כותבים גם החברים מסניפי ‘הפועל הצעיר’ בירושלים, ביפו, בחיפה וביֶמה [יבנאל].

מערכת ‘הפועל הצעיר’, מעוּדדת מן התמיכה הגדולה. מסיימת את תגובתה על מכתבי הסניפים מכל הארץ המציעים את עזרתם: ‘ו“הפועל הצעיר” הוא “כלי מבטא” של השקפתם, דעותיהם וחלומותיהם של אלו, שתמיכתם היא שני ימים עבודה, שני ימים וחצי הוראה ושני לילות שמירה…’.[81]

באותו גיליון נמסר סיכום מ’ישיבת הועד המרכזי’ המודיע בסיפור, כי ‘הפסקת התמיכה של ועד “חובבי ציון” היתה יכולה להיות מָרגשת מאד, לולא החברים, שכולם כאיש אחד מהרו לעזרת עתונם’. להבטחות נתלוו מעשים, ובאותו גיליון התפרסמה הרשימה הראשונה של ‘עזרה מהחברים’, משמונה סניפים בארץ (חדרה, ירושלים, רחובות, יפו, חיפה, לוד יֶמה ופתח-תקוה), ובה שמות התורמים והסכומים שתרמו, ושוויים בימי-עבודה או לילות-שמירה (לגבי סניף חדרה). הסכום הכללי שנאסף ב’סיבוב הראשון’ היה: 502.49 פראנקים,[82] השווה לחמישה חודשי תמיכה של ועד חובבי-ציון באודסה. לרשימה זו לא בא המשך, אולם בסופו של גיליון 13, מיום י“ב ניסן תרע”א (12.4.1911), מודיעה המערכת:

לרגל הפסקת התמיכה לעתוננו מצד הועד האודיסאי קבלנו הרבה מכתבי השתתפות: מאמריקה, מגליציה, מברלין, מוילנה, מלודז’, מגרודנה, מקרמנצ’וק ועוד. אחדים מהמכתבים הם מאנשים פרטיים ורובם — מקבוצות של ‘צעירי ציון’. [- - -] מודים אנו גם לכל אלה העתונים שהביעו את דאגתם לקיום עתוננו, ושמחים אנו להרגיעם, כי כשם שהתמיכה לא יצרה את במתנו, ככה אינה יכולה גם הפסקת התמיכה להרסה. כוחות חיוניים שאב העתון מבפנים, והללו לא פסקו ולא יפסקו גם להבא.

יש להעיר, שתגובה זו היא טיפוסית, וכמעט צפויה, כל אימת שכתב-העת (או גוף אחר שבו רוצים לפגוע) יש לו אחיזה איתנה בציבור והופעתו חיונית. כתוצאה מן ההתנכלות לו לא רק שאין הוא נחלש, אלא אדרבא, הוא מתחזק, מאחד סביבו אנשים שכרגיל אינם פועלים יחד, ומתבסס עוד יותר.

ממכתבו של יוסף שפרינצק ‘לחברים בפתח-תקוה’ מיפו, מיום כ“ח שבט תרע”א (26.2.1911), מסתבר, שההתארגנות החלה מייד עם היוודע דבר הסרת התמיכה. במכתב זה הוא מספר על התעוררות החברים בסניפי ימה [יבנאל] ויפו לתרום כסף ל’הפועל הצעיר’ ומעיר: ‘סוף סוף רק במקרה של צרה מתברר מי הם הידידים האמיתיים. החומר האנושי שעליו נתמכת עבודתנו, חי וער הנהו!’.

התעוררות זו לא דעכה ונמשכה עוד חודשים רבים לאחר-מכן גם בחוץ-לארץ. כך, למשל, התפרסם ב’הפועל הצעיר’, י“ג ניסן תרע”ב (31.3.1912), ‘מכתב למערכת’ על ‘החלטת ועידת הסטודנטים הציונים ממזרח אירופה’, שעליו חתומים רפאל סברדלוב וא. ברודני,[83] ובו נאמר: ‘הועדה מוסרת למרכז לאסוף כספים במקרה הנצרך לטובת עתון הפועלים וביחוד ל“הפועל הצעיר”’.

בוועידה העשירית של הסתרות ‘הפועל הצעיר’, שנערכה בפסח תרע“א, כבר ניתן להודיע מעל דפי ‘הפועל הצעיר’, י”א אייר תרע"א (9.5.1911):

להתעוררות מיוחדת בין החברים הביא הסעיף ‘ע"ד העתון’. [- - -] על אודות המצב הכספי אפשר למסור בקצור: בחצי השנה שעבר הפסיד העתון 1260 פר’ [פראנקים]. אולם הודות לעזרתם של חברי הסתדרותנו ושל חברינו בגולה, יצאנו מהדיפיציט. ואם נשווה את מצבו החמרי של השנים הקודמות למצבו עכשיו, נמצא כי קיומו נעשה הרבה יותר בטוח. [- - -]

בתור תשובה על כל אלה הדרישות של תקונים באה ההצעה: להגשים סוף סוף את ההחלטה הקימת מכבר בדבר הוצאת ‘הפועל הצעיר’ בצורת שבועון.

דוגמה לתמיכת הסופרים בעיתונם משמש מעשהו של דוד שמעונוביץ (לימים שמעוני), ששהה אז בברלין, וויתר על שכר-הסופרים המגיע לו כדי להקל על תקציב העיתון. יוסף אהרונוביץ, שהגיב על מעשהו זה, כותב אליו מיפו, ביום י“ז אייר תרע”א, ברוח הדברים שנתפרסמו בוועידה העשירית:

כסף תקבל תיכף אחרי שידפס [השיר ששלח שמעוני] (חַ,חַ, הלא אתה קבצן, במחילה, ולמה לך לתת נדבות כאלה?) אין אנחנו זקוקים לעת-עתה לעבודת חנם. סופרינו עובדים ב"ה בחנם גם כשהם מקבלים שכר, והראיה — עשרם המופלג. אם, חס-ושלום, יבוא זמן וקיום האורגן שלנו יהיה תלוי בעבודת חנם, נעבוד כולנו כמה שנוכל ואיך שנוכל, אך לעת-עתה עוד לא הגענו לכך, יש עוד במה לשלם. בכלל לא הורע המצב על-ידי הפסקת התמיכה, כי החברים שבארץ ובחוץ-לארץ השתדלו למלא תיכף את החלל שנתהוה על-ידי הפסקה זו.

יוסף אהרנוביץ עצמו, שלא היה מרוצה מכל הרעש שהתעורר, ניסה לשמור על מינימום-התגובה ההכרחי. אם כי לא מנע מן האחרים לפעול. במכתבו לשמואל יבניאלי, מיפו, א’ באב תרע"א (26.7.1911), שנשלח באותו זמן לתימן, להסדיר את עליית התימנים לארץ מטעם המשרד הארץ-ישראלי, הוא מסכם את הפרשה בטוֹנים נמוכים:

הועד האודיסאי הפסיק את מתן תמיכתו באמצע השנה, כלומר — מהגליון שבו נתפרסם המאמר [כאן השמטה במקור], כשני חדשים, בערך, אחרי התחלת השנה, צעד [השמטה במקור, כנראה מלה כגון: טפשי] מצד הועד. אבל אנחנו לא סבלנו מזה, כי החברים שלנו, ואחדים מידידי העתון, השלימו תיכף את החסר. אנחנו לא עשינו כלום, לא באנו בדברים עם הועד, לא התנפלנו עליו, ועברנו על כל הענין בשתיקה. היתה ביפו אספת סופרים, שנקראה על-ידי ר’ בנימין, א.ז. רבינוביץ ויצחק וילקנסקי. באספה השתתפו כשלושים איש, סופרים וקרובים לספרות. פרסמו כעין מחאה נגד מעשה הועד — בזה מצאנו ספוק, ודי.

על הלוך-הרוחות בקרב הפועלים, והרגישות הרבה לעניין קבלת תמיכות מבחוץ, תעיד הידיעה, שהתפרסמה ב’הפועל הצעיר’, ט“ז אב תרע”א (10.8.1911):

ועד-הפועלים שביהודה בדונו בישיבתו האחרונה, מיום כ“ו תמוז [תרע”א]. ע“ד סכום הכסף — 333 פר {פרנקים] ו–50 סנט’ שנשלח מחבר צעירים שבורשא בעד הקרן של הפעול העברי בא”י הביע דעתו:

על יסוד הפרינציפ שהוכר בועידת-הפועלים החקלאים שביהודה, כי אמצעי קופת-הפועלים העומדת להוסד צריכים להצבר רק מפועלי א“י ע”י מס מיוחד — (לא כפרינציפ שנתקבל באספה הכללית הששית של הפו“הצ. כי בקופה משתתפים גם הסתדרויות הפועלים הציוניים שבגולה) — אין אנו מקבלים את הסכום הנ”ל. וכאן אנו חפצים להעיר לכל אלה המתענינים בשאלת הפועלים החקלאים בא"י והמוכנים להרים תרומות לטובתם, שישימו לב לפרינציפ זה שלנו וידעו, כי זוהי דעת-הפועלים, לכל הפחות אלה שביהודה.

בשם הועד

חיים רכב

מן הסיכומים והדו"חות השנתיים והחצי-שנתיים, שנהגו מנהלי האדמיניסטראציה של ‘הפועל הצעיר’ לפרסם בקביעות, מתברר כיצד הצליח ‘הפועל הצעיר’ לא רק להחזיק מעמד ולאזן את תקציבו, אלא גם לשפרו, וליהפך לשבועון. ולא זו בלבד, אלא שלמן אותה ‘הסרת תמיכה’ דחה מראש כל אפשרות לחידושה.

בסיכום השנתי,[84] שהתפרסם ב’העולם’ בתחילת תר“ע, נמסרו מספרים על תפוצתו של ‘הפועל הצעיר’ בארץ ועל תקציבו: העיתון הופץ ב–490 טפסים בארץ (הובא פירוט מלא של הערים והמושבות) ותקציבו המאוזן לחודשים ניסן-אלול תרס”ט היה: 3844 פראנקים. בתוך ההכנסה נכללה ההקצבה של ועד חובבי-ציון באודסה בסך 600 פראנקים (100 פראנקים לחודש במשך שישה חודשים). בסוף תר"ע נמסר ב’הפועל הצעיר’, שמספר העותקים הנמכרים בארץ ובחוץ-לארץ הוא 1300 (הובא פירוט מלא של המקומות בארץ ומחוצה לה).

בשבט תרע"א מסר המנהל מ. טיטלמן [תמרי] על הצטברות גירעון בסכום של אלף פראנקים וחיסולו האפשרי של גירעון זה אם כל סניף יקבל עליו להכניס סכום מסויים. על אגודת ‘אחיעבר’ בניו-יורק. שבידיה היתה נתונה ההפצה של ‘הפועל הצעיר’ בארצות-הברית, הוטל לגייס 300 פראנקים.

בסוכות תרע“ג מסר נחום טברסקי, כי זה כשנתיים העיתון נושא את עצמו בלא כל תמיכה: בשנת תרע”א היתה התעוררות חברים כתשובה להפסקת התמיכה של ועד חובבי-ציון; ובשנת תרע"ב אמנם לא נתרמו תרומות נוספות, אבל עם הקימוץ שחל בהוצאות ועם ההכנסות הגדולות מן הצפוי אוזן התקציב.

באסיפה השביעית של מפלגת ‘הפועל הצעיר’, בסוכות תרע"ג, נמסר כי ‘צעירי-ציון’ ברוסיה תבעו מאת ועד חובבי-ציון לחדש את הקצבתו ל’הפועל הצעיר‘, ונשאלה השאלה: האם לחזור ולקבל אותה אם אמנם ייענה הוועד לתביעה. יוסף אהרנוביץ פסק לחומרה: ‘לקבל עכשיו תמיכה מאת הועד, אחרי שאנחנו כבר יודעים מפי הנסיון תמיכה זו מה פירושה דומה כאילו היינו אומרים לו לועד: תן לנו כך וכך כסף ובזכות זו תוכל לגזור עלינו מה אפשר להדפיס ומה אסור’. יוסף שפרינצק הצטרף אליו, ותבע החלטה מפורשת נגד קבלת התמיכה אם הוועד יחליט לחדשה, ולהודיע מראש על החלטת הסירוב גם לוועד של חובבי-ציון וגם ל’צעירי ציון’ ברוסיה.

יא. פוטלמוס פּארוֹדי

בצד הפולמוס הרציני והסוער התנהל גם פולמוס פארודי, בשלושה עיתונים היתוליים לפחות, שהופיעו, לפי מיטב המסורת, לכבוד פורים תרע“א, והציגו על דרך הקאריראטורה והסאטירה מאורעות ואישים הראויים לביקורת, מעשים השנויים במחלוקת, ובתוכם תופס מקום נרחב גם ‘מאורע ברנר’ וּוַעד חובבי-ציון באודסה. שלושת העיתונים הם: ‘ויזתא’ שהופיע ברחובות, אחשדרפן’ שיצא מטעם ‘החרות’, ו’ליהודים’ בעריכת ק”ל סילמן, שהופיעו בירושלים.[85]

כותרת-המשנה של העיתון ‘ויזתא’, שנערך בידי יוסף יודלביץ וטוביה פ הועד האודיסי; אדובה,[86] והמציג את עצמו כ’עתון היותר ישן ברחבות’, היא:

לחוצפה, לעזות פנים, למוסר, לתורה ולדרך ארץ: לשאלות מדיניות וציוניות, מעשיות ובטלניות, ארציות ואויריות, יהודיות וישראליות, עבריות וערביות, מופיע פעם בשנה ע"י כח ליצני הדור בערבון מוגבל מאד מאד.

מטעם הצנזוריה של ועד חו"צ באודיסה החוברת נפתחת במשלוח מנות, ובין השאר נשלחים בו: ‘ל“אור” — גרף של רעי; ל“חרות” — מעט מלשינות; לברנר — מים טהורים; לאהרנוביץ — “כבוש” — הועד האודיסי; לאחד-העם — אבינו שבשמים’.

בפרוגראמה שלו מצהיר העיתון, ש’ה“ויזתא” איננו קנין שום מפלגה ואינו מתקים בכח שום תמיכה חמרית, וע"כ מלא חרות הוא ולא משועבד לשום דבר אלא לדעותיו ואך מטרה אחת לנגד עיניו — האמת!’.

בין ה’תלגרמות (סוכנות הודו וכוש): מחלה חדשה. ירושלים: הפרופיסור ברנר שהוזמן למערכת ה“חרות” גלה שם את עקבות מחלת “הידרופוביה” (מחלת הפחד מפני מים) [מסימני הכלבת]. לפי דעת הפרופיסור אין ל“חרות” תרופה אם זריקת מים טהורים מתחת לעור’. יש כאן מעין מידה כנגד מידה: הפחד מפני המים, כלומר מפני התורה שנמשלה למים, וריפויו במי הטבילה לנצרות.

ו’תלגרמה’ נוספת ‘סכנה. אודיסה: המחלה הירושלמית ה“חרותית” נגלתה גם פה בועד חו“צ. מחליטים, כי המחלה נדבקה ועברה לפה ע”י הקוריספונדנץ מלונדון’.

וכן ‘קטרוג. לונדון: הקטיגור הראשי של הסינוד הקדוש “אחד-העם” עורר השתדלות לתבוע לדין את מר ברנר על עון עברו על חקי ה“תורה שבלב”’.

ודוגמה אחרונה: ‘קנס. אודיסה: הגרדונצלניק [מושל העיר, וכאן בהוראה היתולית] האודיסאי הגינירל ר’ מנחם מנדל (אוסישקין) ענש את העתון “הפועל הצעיר” באלף ומאתים פרנק לשנה על עון “חוצפה כלפי שמיא”’.

במדור המודעות:

עיתון היתולי זה, שהופיע לפני י’ אדר תרע"א (10.3.1911),[87] היה הגורם המדרבן, אם כי בוודאי לא היחיד. להופעתו של ‘אחשדרפן’. האחרון היה התשובה של ‘החרות’ ל’ויזתא’ הרחובותי, שהיה קרוב ברוחו ל’הפועל הצעיר‘, אם כי לא נמנע מללגלג גם עליו. היה זה המשך ישיר לתגובות הלגלגניות והפוגעות, שהצטיין בהן עיתון ‘החרות’. כ’גולת-הכותרת’ של מלחמתו הנחרצת ב’הפועל הצעיר’, בדעותיו של ברנר ובקנאותו לכבוד היהדות, הוציאו עורכו, חיים בן-עטר, לרגל חג הפורים, חוברת סאטירית מיוחדת בשם: ‘אחשדרפן — עתון לזמן שכרותנו’.[88] חוברת זו מְחַקה בצורתה החיצונית ובדרך עריכתה את חוברות ‘הפועל הצעיר’, והיא מלאה מאמרים סאטיריים על כל המאורעות שעמדו על הפרק באותה תקופה, ורמזים לכל האנשים שלקחו בהם חלק. כל השמות החתומים על הכתבות הם שמות בדויים, שנבחרו מתוך זירה למגילת אסתר או כרמז לאנשים ולמאורעות אחרים, וקשה, ואולי גם בלתי-אפשרי, לדעת היום מי העומד מאחוריהם. ‘מאורע ברנר’ תופס מקום נרחב, אולם לא מוקדש לו מדור נפרד, אלא הוא משולב בתוך כל העניינים הנזכרים בחוברת, על דרך הפארודיה והסאטירה.

החוברת נפתחת במודעת אירושים, בנוסח המקובל על ‘הפועל הצעיר’, המודיעה על אירושיהם של מרים מגדלינה מנצרת עם י. חבר מיפו, ומתחתיה, כנהוג ב’הפועל הצעיר’ ברכת מזל-טוב מ’חברי האגודה’ מבית-לחם, המודיעים ש’מחיר התלגרמה נדבנו לקופת הדפוס של משלחתנו’.

במדור ‘טלגרמינו המיוחדים’, למשל, נכתב:

יפו (י“ד אדר). — מא אהרוני עורך ‘הפועל הצעיר’ וה’ יוסף חב”ד גוזמים ללכת לחרקוב ולשלח משם ‘אולטימטום’ להסופר הידוע אחד-העם, אם במשך כ"ד שעות לא יבקש מהם סליחה על פגיעתו בכבוד ‘הנביא מנצרת’.

ועוד באותו מדור:

יפו — נגלתה פה אגודה נסתרה של הפוה"צ והאחדות שאומרים לעלות ירושלימה לבמבט את מערכת החרות בליל פורים בקרקרי [רעשנים] המן. כתריס מפני הפורעניות אחזה במערכת בשמירה מעולה ותדביק על הפתחים והחלונות גליוני ‘ברית החדשה’.

תחת הכוֹתרת המוכרת: ‘כפירה או הסתה?’, נדפסה קאריקאטורה (בעמ’ 7) המראה את דמויותיהם של ק"ל סילמן, כשבידו העיתון ‘חיינו’; ברנר, כשבידו ‘הברית החדשה’ והוא עטוף בטלית שעל שוליה כתוב: ‘הפועל הצעיר’; ואיתמר בן-אבי כשגיליון ‘האור’ מבצבץ מחיקו.

מולם עומדת דמות ובידה קלשון בעל שלוש שיניים, אולי של מנים אוסישקין, כמייצג הוועד האודיסאי המקצץ בתקציבים. ואולי זהו הנביא ירמיהו, היוצא כביכול לתקוף את ברנר בשל מה שכתב עליו, וההשוואה שהשווה אותו לישו (על דמות זו נכתבו מלים, שטושטשו אחר-כך על-ידי חריתות על הגלופה; אפשר שהיו: ‘הנביא מענתות’. ואפשר שמחיקת השם במקור נובעת מ’צנזורה’, שהפעיל מי שמצא טעם לפגם בהצגתו של ירמיהו בצורה כזו ובחבורה כזו.)[89]

במדור ‘משלוח מנות’, מעניקה מערכת ה’אחשדרפן’ ‘לעורכינו ולעתונינו’:

להפועל הצעיר: ברית חדשה

לעוזר המערכת יוסף חבר: איקונין של יוחנן המטבל

לבן-עטר: מקל לגרש את הכלבים

להחרות: לקוטים מספרי יראים להחזיר בתשובה את יוסף חבר

עיתון זה מזכיר את ה’ויזתא’ ומלגלג גם עליו, כגון: ‘רחובות. — פלוגת אכרים בראשות ה“ויזתא” תסע לנצרת להשתתף בנצול מכרת המלשינות, שתעשה ע"י כורתי הברית-החדשה’.

וכן: ‘רחבות. — בעלי המניות של החברה ‘אשר יצר את האדם בצלמו’ [לשון נקייה לנייר-טואלט; ובהשאלה: ביטוי של זלזול לדבר שערכו מועט] רכשו להם את כל המניות של העתון “ויזתא”’. וכן ‘בדיחות’ על מילתו של ויזתא, שלא תמיד הן מעידות על טעם טוב, במדור מיוחד המוקדש לכך, שנביא רק את פתיחתו:

הויזתא ברחובות. ויזתא — זהו שם של ילד מוזר מאד, שנולד למשפחת זנבנוני, במושבת רחובות, ביום הפורים לפני שלש שנים. ובפורים זה ינ=כניסוהו הוריו למ"ט בבריתו של הויזתנים.

העיתון ההיתולי השלישי הוא ‘ליהודים. עתון חשמתי (הומורי)’, בעריכת קדיש יהודה סילמן, שהופיע בירושלים זו השנה השלישית ברציפות, והמוטו שלו הוא: ‘כי לדגדגך אני בא!’, כפארודיה על המוטו של ‘המעורר’, העיתון יצא לאור בי“ד אדר תרע”א, לאחר שני קודמיו, והוא כבר מגיב גם עליהם. גם הוא, כמוהם, מתא את ‘מאורע ברנר’ באמצעות מודעות אירושין וגירושין, וכמוהם הוא מאזכר את הפרשה באמצעות משלוח ‘תלגרמים אחרונים’:

ירושלים, המערכת של המלשינים בכאן (‘החרות’) שלחה מכתב לועד האודיסאי לאמר: ידוע לכם, כי אנחנו התנפלנו הראשונים על ברנר ועל כל הסתדרות הפועל הצעיר. כונתנו היתה טהורה: להסית אתכם לשלול את התמיכה מן הפוה"צ. הננו מרימים ידינו הקרות ל’אבינו שבשמים’ על אשר הסתתנו הצליחה, ועכשו אנו פושטים ידינו ‘לכם באודיסה’ לשלוח לנו שנה שנה את אלף ומאתים הפרנקים. הלא מצער הוא לכם, ולנו זה חשוב הרבה הרבה, וראויים אנו לזה בעד טרחתנו הרבה כפי שעיני כבודגם ראו, והרי אנו ואתם בדעת אחת.

לאלף ומאתים הפרנקים שלכם עינינו נשואות בחרדת קודש.

על המכתב חתמו כל חמור ופטר.

עזריאל ובן עטר.

לאחר דברים אלה באה ‘ידיעה’ על ‘מטבע עתיקה’ שמצא ש. רפאלי, שהיה מומחה למטבעות היהודים, אבל, כנזכר לעיל, הוא שכתב את מאמר-הליבוי הראשון ב’החרות’ כנגד ברנר, ויש לשער, שגם ק“ל סילמן ידע את ‘הסוד’ השמור הזה, ורמז באמצעות סמיכות-פרשיות זו על שהותו של הכותב (ראה לעיל, עמ’ 24). ל’ידיעה’ צורף ציור של המטבע עצמו, שעל פניו נחרתו שמותיהם של מ. עזריאל, ח. בן-עטר וש. רפ., הוא שמואל רפאלי, תחת הכותרת האירונית ‘שֹרש נשמתנו’, שהיא, קרוב לוודאי, רמז לפארודיה של דוד פרישמן על שירו של יל”ג ‘שֹרש נשמתי’, שבה האשים הראשון את יל"ג ש’שֹרש נשמתו’ הוא ‘המטבע’.[90]

במדור ‘ידיעות ספרותיות’ נמסר:

— מערכת ‘הפועל הצעיר’ מכינה לדפוס בחוברת מיוחדת מאמר ‘אחד העם’ — ‘תורה שבלב’ עם פרושו של י"ח ברנר בשם ‘בעתונות ובספרות’. החוברת תודפס על חשבון הצבור: אחיאסף, הועד האודיסאי ואספת הסופרים ביפו.

מרבית חיציו של ‘ליהודים’ מכוונת כנגד העיתונים האחרים, ולעומת שני קודמיו המקום שהוא מקדיש לפרשה מועט, והטוֹן מרוכך.

ביטוי פּארוֹדי אחר לפולמוס זה נמצא בארכיון ‘גנזים’.[91] זהו ‘חוזר’ בן שני עמודים, כתוב רוסית, בלא תאריך, המופנה אל מנחם שיינקין וחתום, כביכול, בידי אוסישקין, ‘באישורו ובחיזוקו’ של אחד-העם. הוא מאשים אותם, בלשון סגי-מהור, ב’הרס המחשבה העברית הצעירה והחפשית’ וב’הרס הביטוי החפשי המתחיל להתפתח בפלשׂתינה’, ומגן על ברנר ‘האנארכיסט, הטרוריסט, זורק הפצצות’.

ה’מכתב’ מופנה אל מנחם שיינקין, שכאמור מצא את עצמו מתלבט בין שני המחנות. ייתכן שמיבנה של ‘חוזר מס’ 000’ הוא פארודיה על הסבך שנקלע אליו, כשם שהוא גם פארודיה על ‘מכתבו’ ב’האור‘, ומחקה את מבנהו ואת תוכנו. אבל בעיקר הוא מכוּון למחות בדרך זו כנגד אחד-העם ואוסישקין, האחראים להפסקת התמיכה ב’הפועל הצעיר’, והוא מחדד את הכיוון שקיבל הוויכוח נגד ‘הרס הביטוי החופשי’. לשם כך מופעל רוֹבד פּארודי נוסף, והוא השימוש בביטויים המזכירים את הטרור נגד משטר הצאר, שאת דמותו מגלם, במקרה זה, אוסישקין (‘שלטוננו הבלתי-מעורער’; ‘הוד-מעלתו הדיקטאטורית’; ‘מעון החורף’), ואילו ברנר הוא ‘האנארכיסט, הטרוריסט וזורק הפצצות’, המפיץ ‘חומר בלתי-ליגאלי’ ונדון לגלוּת ולעבודת-פרך. ואמנם רחוב אובצ’יניקובסקי, שממנו, כביכול, יצא ‘חוזר’ זה, היה באותו זמן מקום-מושבו של הוועד האודיסאי.

יש לשער, שגם עמדתו של א“ד גורדון (ראה בהמשך) כנגד ‘מכתבו’ זה של שיינקין שימשה ‘השראה’ למחבריו. ייתכן שמקורו בחוגי ‘הפועל הצעיר’, אולי בסניף ירושלים, שהיה פעיל מאוד בפרשה, ואולי נתחבר סמוך לחג הפורים תרע”א, בשעה שהוויכוח היה בשיאו, והאווירה הלמה צורת ויכוח של איפכא מסתברא.[92]

השפעתם של שאלת-ה’שמד’ האקטואלית, והפולמוס שהסתעף ממנה, הורגשו בכל התחומים, ואף לעיתונות הנוער הגיעו בלבוש פשטני וולגארי. ב’השחר’ — שבועון מצויר לבני הנעורים’ בעריכת מ. קרינסקי ו. בן-אליעזר, שהופיע בווארשה, התפרסם סיפור של ה“ד נומברג, ‘על שתי הסעיפים’, ביום י”ג אדר תרע"א (13.3.1911). בסיפור מתואר חברו של המסַפד כשהוא עצוב ומדוכא, כיוון שקרובו החליט להמיר את דתו כדי להתקבל לאוניברסיטה. השניים הולכים לשכנע את הצעיר לחזור בו, ולשמחתם הוא מבשר להם כי כבר החליטו על כך בעצמו, ומספר על הייסורים הרבים שגרם לו רעיון השמד. מנגינת ‘כל נדרי’, שניגן בכינורו מבלי משים, עוררה בו רגשות עמוקים, והביאה אותו להחלטה להישאר יהודי: ‘ראיתי ונוכחתי כי אמנם כבוד הוא להיות יהודי — אם נערים קטנים כמוך מתגאים ביהדותם’.

המבקרים הרגישו בהזדלזלותו של הוויכוח ובפריטתו לפרוטות, והגיבו על כך. בביקורת על ‘השחר’ ב’הפועל הצעיר’, י“א אייר תרע”א (2.5.1911), כותב זה החותם: י.י., שהוא, כנראה, יחיאל יחיאלי:[93]

יש עכשיו שאלת השמד בישראל שהעתונות מטפלת בה בזמן האחרון, — ואיך זה אפשר שלא לשתף גם את הילדים בפתרון שאלה זו? והפתרון נעשה קל מהרה ובאופן כ"כ פשוט: שתים שלוש פרזות סנטימנטליות של תלמיד המחלקה הרביעית, יחד עם זה גם נעימת ‘כל נדרי’, כמובן — והיהדות, כמובן,מנצחת, והצעיר שחפץ להשתמד ישאר יהודי נאמן, כנהוג.

יב. הסתעפויות נוספות

בזמן הקצר שבין פרסום שני המאמרים ב’דער פריינד’ (ראה לעיל, 9.3.1911) לבין תגובתו של ברנר (3.4.1911–23.3.1911), התפרסם ‘מכתבו הגלוי’ של א“ד גורדון, ‘לחברים הפועלים’, ב’הפועל הצעיר’, י”ג אדר תרע“א (13.3.1911). אד”ג מביע את צערו המשולש על מעשהו של ועד חובבי-ציון, על עמדתו של אחד-העם ועל מאמרו של מ. שיינקין, שקלקל את הרושם הטוב שעשה על הכותב עד עתה:

את שיינקין הייתי תמיד חושב לאחד מן היותר מובחרים שבעסקנינו הלאומיים, לאדם שאינו נוטה לשום צד, שאינו חת מפני כל. [ - - -] חשבתי להשיב להאדון שיינקין, אלא שהתרגשותי היא גדולה יותר מן המדה. אלהים עמו! מי שיודע לקרוא יקרא בדבריו מה שיש להשיב עליהם. ואם הוא עצמו אינו חס על כבודו, — מה אני, כי אקנא לכבודו יותר ממנו בעצמו?

אולם את עיקר דבריו מקדיש אד"ג לשאלה המרכזית של התמיכה במלחמתו נגד הפאראזיטיות:

יודעים אתם, חברי, את התנגדותי הנמרצה לכל תמיכה מן הצד באיזו צורה שתהיה, כמו לבנין בתים[94] וכו’ וכו’. מתנגד אני לזה לא רק משנאה למתנות, כי אם מסבה יותר עמוקה. את כבוד האדם שבנו הייתי חפץ להציל ואת חופש האדם שבנו.

ולכן הוא קורא לחבריו הפועלים:

משכו ידיכם מכל תמיכה, משכו ידיכם מן הבתים, שכבר התחלתם לעסוק בבנינם! עזבו את מחשבותיכם על דבר עזרה מן הצד, מאיזה צד שיהיה. ואיזו עזרה שתהיה! עזרתנו היא בנו בעצמנו.

וכן הייתי אומר בלי פקפוק כלל, כי מוטב לנו לבטל את כל שאיפתנו, להמית את כל עצמנו מאשר לתת רשות למי שהוא לגדולים או לקטנים, לדאוג לנו [- - -].

אבל חברי ואחי, היו בטוחים: העתון לא יפול, וגם אנחנו לא נפול! מי שנותן את נפשו — הרי הוא נותן דבר מה.

בעיצומו של הפולמוס התפרסמה גם דעתו של שמעון ברנפלד מעל דפי ‘הצפירה’, ט“ז אדר תרע”א (16.3.1911), תחת הכותרת שהיתה מקובלת לפולמוס זה, וכך נשתמרה בזכרון הדורות: ‘מאורע ברנר’. זוהי דוגמה מובהקת לוויכוח ענייני של תלמיד-חכם, בעל דעות עצמאיות, המטפל בנושא השנוי במחלוקת ביישוב-הדעת, ומנסה להבין את המניעים שמאחורי התגובות הבלתי-שקולות, לדון את שני הצדדים לכף זכות, ועם זה להביע את דעותיו ואת עמדתו המפורשות כלפי המעשה של הסרת התמיכה.[95] סדרת מאמריו של ברנפלד, ‘נבוכי הזמן’, שכוּונה כנגד המשתמדים והנמשכים לנצרות, פורסמה כזכור, עוד לפני פתיחת ההסתערות על מאמרו של ברנר. עכשיו שהוויכוח התלבה והסעיר את דעת-הקהל, הוא תורם לו חלקו מתוך רצון להרגיע את הרוחות הסוערות, אבל בלי לטשטש את עמדותיו האידיאולוגיות והמעשיות.

שמעון ברנפלד

מתוך עמדה אבהית של זקן ובעל ניסיון (ברנפלד היה אז כבן 51!) הוא רואה את מעשהו של ברנר ‘שהקניט את הזקנים והמיושבים שבנו בדבריו הקשים והעוקצניים’ כמעשה צפוי ואף מחוייב-המציאות, לפי חוק הבנים המורדים באבות, שנעשה לא בפעם הראשונה, ו’אילו היה קצת הומור בספרותנו ובסופרינו, לא היו מתרגשים כל עיקר על “עזותו”’. שכן ‘איה סופר עברי, אשר לא עשה כמוהו, כאשר דרכה כף רגלו ראשונה בספרותנו? רוב הסופרים עשו כן. ילדוּת היתה בהם והעיזו פניהם בגדולים וזקנים’, והוא מזכיר נשכחות ומנבא:

הזוכרים אתם באיזה אופן היתה תחלת פעולתו הספרותית של ר’ משה ליב לילינבלום? גם הוא היה תחלה בבחינת הורס ונתקל בסופרים זקנים ומיושבים, ובאחרית ימיו דעתו נתישבה עליו, ודבורו היה בנחת עם הבריות — אלא כי באו אחריו סופרים צעירים ופגעו בו.

זהו העונש הקשה הצפון גם לברנר. הן זוהי גזרת הטבע, שאין להמלט ממנה: סוף כל צעיר לבוא בימים ולהזקין, ובאים צעירים ודוחקים את רגלי הזקנים.

אירוניה טראגית היא, שברנר לא זכה ל’עונש קשה’ זה ולא הזדקן, ובתודעת הדורות הוא נשאר תמיד הצעיר המורד הנצחי.

לאחר שקבע מסגרת סלחנית זו, מביע ברנפלד את דעתו המנוגדת בתכלית לזו של ברנר, ש’אי אפשר להפריד בין הלאומיות הישראלית ובין היהדות‘, ומסבירה בפירוט וביסודיות. אולם על אף התנגדותו האידיאולוגית החריפה, הוא נלחם על זכותו של ברנר לחשוב אחרת, ואף להשמיע את דעותיו ברבים. בנוסף לכך, כבר היו דברים מעולם. בשנים האחרונות נתפרסמו דברים יותר מוטעים ויותר קשים בספרותנו, שכותביהם לא לקו: ‘אבל בהיות כי נצרך “הפועל הצעיר” לתמיכה, וברנר הוא פייטן וסופר ומתפרנס מן הספרות, לקה העתון ולקה ברנר על ידו, — זהו העוקץ המכאיב במאורע זה’. ולכן, משעה ש’אדם עומד לדין’, הריהו בעיניו ‘בבחינת “נרדף”’, ואינו יכול בשום אופן להצדיק את מעשהו של הוועד האודיסאי:

דברי ברנר היו קשים מאד, חרוף וגדוף כלפי מעלה, אבל מכל מקום אין מפסיקים מזונותיו של אדם טועה (ויותר לא היה ברנר בודאי) ואין עולבים אותו להזכירו, כי למטבע של קופה ציבורית הוא צריך. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו עונשין בארבע מיתות בי"ד [בית דין]; אבל בויקוט [חרם] לא הכריזו על אדם ולא הפסיקו מזונותיו. אין לך עונש מנוול יותר מעונש התלוי במטבע. הוא מיסר את הגוף ואת הנפש — הוא מנול את הנענש ואת המעניש כאחד.

והוא מסיים במשפט האירוני, הראוי להישמע תמיד: ‘חופש הדעות ניתן רק לבעלי כיס, ברנר לא ידע זה כנראה, ועבר ואשם’.

כחודש לאחר שהתפרסם הפרוטוקול של ר’ בנימין ‘מאסיפת הסופרים’ ב’הפועל הצעיר‘, וזמן קצר לאחר תגובת-השרשרת ב’האור’ על דיוקו, התפרסמה ב’המצפה’, שהופיע בקראקא בעריכת ש“מ לאזר, כתבה מפורטת מירושלים: ‘מכתב מארץ-ישראל’, בחתימת מידד [?], י”ז אדר תרע"א (17.3.1911). כזכור היתה לעורך רגישות מיוחדת לנושא זה, והיה צפוי שהכתבה תהיה עויינת ביותר. הכותב מתאר את ‘אסיפת המחאה’ של הסופרים, מתקיף בחריפות את הפועלים בכלל ואת ‘הפועל הצעיר’ בפרט, ותומך בהתלהבות בהחלטת ועד חובבי-ציון להסיר את התמיכה. ההתקפה היא קשה במיוחד כנגד כל סופרי ‘הפועל הצעיר’: ‘חבל האינטליגנטים המגוהצים, העובדים רק בעטיהם, לבטל בהבל פיהם כל אשר עשו והגו אחרים וקוראים לעצמם בראוה “הסתדרות הפועל הצעיר”, אע"פ שלא ראו עוד מעודם צורת מחרשה ומעדר’.

הכותב ממש מסית כנגד הפועלים, וכנגד יחס הכבוד שרוחשים אליהם המשכילים העבריים: ‘כל נער פועל או סתם אידיאליסט הוא משיח קטן בעיניהם וחס וחלילה להרהר אחריו’; ‘שלוש פעמים ישפשף סופר יהודי ברוסיא את ידיו במים טהורים בטרם יזכיר את השם הקדוש פועל או צעיר’; ומתוך יחס כזה קל להבין ‘איך הצליחו משכילינו ביפו בעלי “הפועל הצעיר” להשיג מכסף הנועד לישוב א“י תמיכה של חמשים כתרים לכל גליון וגליון, אע”פ שאין בעתון הזה שום תועלת לישוב א“י, אלא לכל היותר לספרות א”י’. מאמרו של ברנר בעיני הכותב קורא ‘להכשיר את השמד’, והוא שגרם לאחד-העם לדרוש את הפסקת התמיכה ‘כי אין יהודים נותנים נדבותיהם בקערות של עיו"כ [ערב יום כיפור] לתכלית הפצת תורה כזאת’. הכותב לועג לאסיפת-המחאה ולטענה, כי הסרת התמיכה כמוה כ’אינקוויזיציה’, וכי הם המבזים את מקבלי התמיכות והחלוקות בירושלים, מוחים בעצמם כנגד מי שאינו רוצה לתת להם תמיכה ‘לתכלית פרסום מאמרים הראויים לעתון מסיונרי!’.

כירושלמי הבקי בתגובת-השרשרת מעל דפי ‘האור’ מזכיר הכותב את שמותיהם של המתדיינים: אז“ר, ח”ל זוטא ו. שיינקין, כמי שאינם שלמים עם ‘החלטת-המחאה’.

בגיליון הבא של ‘המצפה’, כ“ד אדר תרע”א (24.3.1911), מתפרסם מאמר נוסף, ‘סבלנות של חפשים בדעות’, פרי עטו של ע"ל קורנבליט, אחד ממשתתפיו הקבועים של העיתון, שגם הוא תומך בלא סייג בהחלטת הוועד להפסקת התמיכה. הכותב מגן על אחד-העם, ‘אשר כנראה הוא רוח החיה באופני הועד ואשר על פי הצעתו עשה הועד מה שעשה’, שהואשם ‘שהוא דורש אחרת ומקיים אחרת’, כיוון שהוא, למעשה, אבי הרעיון ‘שאפשר לו לאדם מישראל לשלול הדת ולהיות עם זה לאומי נאמן’. טענת ההגנה שלו היא: ש’מעולם לא הורה שום איש בדעה צלולה וברצינות, שנטיה לדת הנוצרית באיזה פנים שתהיה ולאומיות יהודית נאמנה יכולות להזדוג זו בזו’, לדעתו, הוועד ‘מוכרח היה לעשות מה שעשה’, ‘ושאי אפשר לדרוש מאנשים,, כי יסייעו לדבר המזיר לשאיפתם’, ומחאתם של סופרי ארץ-ישראל היא ‘טרגי-קומדיה’.

הרוחות ממשיכות לסעור, הוויכוח גואה וכאילו ניתק מבסיסו הראשון ונעשה עצמאי, בלא קשר לדעות שהובעו במאמר שהיה העילה לפריצתו. הפולמוס ממשיך להתנהל במקביל בכמה אפיקים עצמאיים: בשאלת פירושו של חופש הביטוי, ביחסי יהדות ונצרות ובשאלת התמיכה בכלל. וכשם שהוא מתנהל במקביל בהסתעפויותיו הנושאיות השונות, כך הוא מתנהל במקביל בארצות השונות ובכתבי-העת השונים. המאמרים נכתבים בעת ובעונה אחת בכל העיתונים ובכל המקומות, ועוד לא התפרסמה תגובה על דעה מסויימת שהובעה באחד מכתבי-העת, וכבר מתפרסם חומר חדש.

בסדרת מאמרים בשם ‘למדיחי ישראל’, המלמד על עמדתו הכוללת של הכותב בוויכוח, מברר חיים טשרנוביץ, בחתימתו הקבועה: ‘רב צעיר’ ב’העולם’ (23.3.1911; 29.3.1911; 12) את ההבדלים היסודיים בין היהדות והנצרות, בכך הוא חוזר על דברים שכתב שבע שנים לפני כן, תחת אותה כותרת, כנגד ש"י איש הורוויץ ‘שיצא לחלוק על קיום היהדות’,[96] וכעת משהחמיר המצב יש צורך לשוב ולהתריע כנגד אותן מגמות מסוכנות, הצצות שוב. לדעתו, השפעת הנצרות מזיקה מאוד, ויש צעירים יהודים המתלהבים ממנה מבלי שיודעים כלום ממוסר היהדות, ‘ולפיכך הגיעה השעה לברר מה בין זו לזו, כדי שמי שיזכה יבחין’. גם הפעם היתה להבעת הדעה ברבים תוצאה במעשי ממשי. שני המאמרים הופיעו בחוברת מיוחדת, שנדפסה בבית-הדפוס של ביאליק ושותפו בורישקין באודסה. הצנזור הלשין על ההוצאה המיוחדת של המאמר, וכתב נגדה כתב-פלסתר חריף, וכל העניין נמסר לבדיקת השלטונות. טשרנוביץ וביאליק נתבעו לדין. הטענה כנגד ביאליק היתה טכנית, והוא הואשם בעבירה על חוקי הצנזורה. ביאליק נתבקש לחתום שלא יעזוב את אודסה בלא רשות, ורשות לא קיבל.[97]

במשך כל הזמן ממשיך אחד-העם לעסוק בפרשה מאחורי הקלעים באמצעות מכתבים שהוא משגר לידידו, כתשובה על מכתביהם המדווחים לו על ההתפתחויות. באותה תקופה רבתה הביקורת כנגד אחד-העם, ונפגם מעמדו במרכזי הקודם. הוא שהוצג על-ידי ’הצעירים כמי ששוב אין לו דבר חדש לומר בשאלות האקטואליות העומדות על הפרק,[98] לפתע מצא שוב את עצמו עומד במרכז הסערה, כבימים עברו, כשהיה ראש המדברים. במכתבו למר א. לוין-אפשטיין בניו-יורק, מלונדון, כ“ו אדר תרע”א (26.3.1911), הוא מעיד על הרגשתו זו באירוניה מרה:

אם קורא אתה כתבי-העת שלנו היוצאים ברוסיא ובארץ-ישראל, הלא ידעת, כמה הרבו לחרפני בעת האחרונה על שגרמתי שהועד האודיסאי אינו רוצה לתמוך עוד בידי החברה הצעירה בארץ-ישראל, שתוכל לירוק בהרחבת הדעת על היהדות וכל קדשי עמנו. ודבר זה מביא לי לפעמים שעה של קורת-רוח, לפי שמזכירני אותם ‘הימים הטובים’, כשהיו כה"ע מחרפים אותי בכל יום, ומחאות היו נזרקות על ראשי כאבנים, עד שנעשה לי הדבר לצורך פנימי, וביום שלא היו בו חרפות ומחאות הייתי מרגיש כאילו חסרתי דבר-מה… כתבתי על ענין זה פרק של ‘ילקוט קטן’.[99]

יום לאחר-מכן, כ“ז אדר תרע”א (27.3.1911), הוא כותב בהרחבה ל’איש שלו’ ביפו, מרדכי בן הלל הכהן, כתגובה על הפרוטוקול של ‘אספת הסופרים’ ביפו, שפורסם ב’הפועל הצעיר‘, ועל כל ‘הספרות’ שנכתבה בינתיים בנוזא (ב’דער פריינד’). במכתב זה הוא חוזר שוב על עמדתו העקרונית בשאלת הקשר בין התומכים והנתמכים:

בנוהג שבעולם, כל כתה יש לה עתונים הנתמכים על ידה, בשביל שיפעלו על דעת הקהל במובן שהיא רוצה לפעול, ומכיון שיודע הקהל, שעתון פלוני נתמך ע"י כתה פלונית, הרי הוא מטיל אחריותו של העתון עליה וחושב אותו לכלי מבטאה. ואין לך דבר יותר פשוט ומובן מזה, שכשנוטה העתון מן הדרך הרצויה לאותה כתה ואין היא יכולה לשאת אחריות דבריו, הרי היא מסלקת ידיה ממנו.

אחד-העם חוזר ומספר, כי בשעה שכתב את מכתבו הראשון לאודסה בתגובה על מאמרו של יוסף חבר, עדיין לא ידע מי הכותב,[100] ולכן אי-אפשר לחשוד בו ‘כי לכבוד עצמי קנאתי, כאשר פגע ברנר במאמרי’. והוא כורך יחד את ‘החרות’ ו’הפועל הצעיר‘, המושפעים מ’אוירא דארץ-ישראל’: אך, כנראה, אוירא דארץ ישראל אשם בזה, שם הכל חשודים בעיני הכל. ‘החרות’ חושדת בבעלי ‘הפועל הצעיר’ שעושים מה שעושים לשם ממון של המיסיונרים, ובעל הפוע"צ חושדים אותי, שעשיתי מה שעשיתי לשם כבודי הפרטי. מה איפוא ההבדל בין אלו ואלו?

ושוב, יומיים לאחר-מכן, בכ“ט אדר תרע”א (29.3.1911), הוא כותב מכתב ארוך לי"ח רבניצקי באודסה, ומגלה לו, כנראה בתשובה על שאלתו, שהוא שכתב למרדכי בן הלל הכהן ביפו מה שעשה בנוגע ל’הפועל הצעיר‘, ‘כדי שלא יאמרו “הצעירים”, כי במסתרים חתרתי תחתם ותחת העיקר של הסבלנות והחופש’. וכן הוא מספר לו על מאמרו ‘תורה מציון’ ששלח בשביל ‘השילוח’, שבו נמנע מלעסוק בעניין ‘התמיכה’ ו’הסבלנות’ ‘כי לא חפצתי לחלק כבוד יותר מדי לקלי דעת אלו, שאתוכח עמהם בפרטות ע"ד האשמות שהם טופלים עלי ועל הועד’. ממכתב זה מתגלה, שהסיפא במכתבו של ועד חובבי-ציון באודסה למערכת ‘הפועל הצעיר’ על התנאי של שינוי הרכב המערכת כדי שתוחזר התמיכה, נכתב בניגוד לדעתו של אחד-העם, שצפה מראש שפיסקה זו תיתן ‘פתחון פה’ ‘לצעירים’ לומר, ש’הועד מתערב בעניניהם הפנימיים’ (ראה לעיל, עמ’ 45).

במכתב זה מגיב אחד-העם גם על מאמרו של בן-ישראל, שאינו ‘מוצא בו שום טעם מדעי’, אבל ‘אין המאמר עושה רושם מעליב ומכאיב כזה של ברנר’, ומסכים לדעתו של רבניצקי ‘שלא היה ראוי לבוא ב“השילוח”’.[101]

בראש חודש ניסן מסכם עיתון ‘החרות’ את השלב שאליו הגיע הוויכוח עד כה, ומתווה את כיוון המשך התפתחותו. במדורו הקבוע המוקדש לנושא זה, שירד מן העמוד הראשון לעמודים הפנימיים, הוא ממשיך להביא לקוראיו בשקדנות, אם כי באורח סלקטיבי, מה שהתפרסם בנושא בעיתונות שמחוץ לארץ-ישראל. תחת הכותרת ‘לאומיות, יהדות ודת’ בחתימת נ., א’ ניסן תרע"א (30.3.1911), מסכם הכותב:

אחרי ששקטה בארצנו מלחמת הפולמוס ע"ד השאלה שעוררה ‘החרות’ על מגמת אלה הסופרים במאמריהם לשבח הנצרות, ולהכחיש במסורתנו — מסורת אבות — להחליפה באלהים חדשים; אחרי שכבר עברנו גם את מחאת הסופרים הידועה, הנה החלו עתוני הגולה להטפל בהשאלה הזאת, והצפירה באו מאמרים חשובים על אודותיה שלא נמנע לתתם לפני קוראי החרות.

הוא מצטט לקוראיו מתוך מאמרו של נ. ב’הצפירה‘, ז’ אדר תרע“א (7.3.1911), ומעלה את השאלה ההיפותטית, שכבר הוזכרה קודם-לכן בצורה אחרת במאמרו של ז’בוטינסקי: אילו היה לנו ‘סיים’, כלומר בית-נבחרים יהודי, האם היה בו מקום ליהודי לאומי שאינו דתי? ומסקנתו היא: ש’למרות החלטתם של ”הסופרים הציוניים“ המובאה למעלה, — לא היה העם העברי נותן בתוכו מקום למומרים, אפילו אם היו מביאים שובר של השקל ותעודה ממערכת העתונים הציוניים ברוסיה ופולניה, כי ”לאומיים שבלאומיים" הם’. המשפט האחרון נדפס בהדגשה.

התגובה השנייה שמביא ‘החרות’ לקוראיו היא של ב.כ. [בן-ציון כ“ץ] ב’הד הזמן‘, ג’ אדר תרע”א _3.3.1911). בדברי ההתנגדות שלו לעמדתו של ברנר רואה ‘החרות’ תמיכה בדעותיו מפי מי ‘שאי אפשר לחשדהו ב“שחורות”, ב“צביעות” או ב“חנופה”’.

התגובה השלישית היא כנגד מאמרו של ‘מר בן גריון’ ב’האחדות’, י“ט שבט תרע”א, שממנו מצטט הכותב קטעים בלוויית דברי-קישור והבעת דעה כנגד דבריו, ומסיים בדברים האופייניים לפולמוס זה שכבר נזכרו לעיל: ‘הסבלנות הדתית היא דבר נחוץ לעמנו, אבל כי נושיט את הלחי השניה למי שהכה אותנו בלחי אחת, כי נמציא את פנינו לירוק בהם שנית למי שירק בראשונה, — מסבלנות ‘נוצרית’ זו ישמרנו אלהי ישראל!’.

למחרת, ב’ ניסן תרע“א (31.3.1911), הביא ‘החרות’ במלואו, בשני המשכים, מפאת ‘גודל חשיבותו’, את מאמרו של ספוג [שמואל טשרנוביץ], שפורסם ב’הצפירה‘, ט’ אדר תרע”א (9.3.1911), באותו גיליון שבו פורסמה תמצית מן הדו“ח של ‘אספת הסופרים’. באותו יום הופיע גיליון ‘הפועל הצעיר’, ובו תשובתו של א”ז רבינוביץ לרשימתו של א"ד גורדון שבגיליון כנגד תמיכה בכלל, ומאמר סיכום ותגובה של ברנר עצמו, ‘לבירור הענין’.

חלקו הראשון של מאמרו של אז"ר הוא עיוני כללי וקורא ‘לאחדות האומה’, שהוא האידיאל הגדול המתנשא מעל כל האידיאלים האחרים. תפקידה של ‘ההקדמה הזאת’ להיות ‘לבסיס שעליו הנני להעמיד כלי תותח נגד דברי חברנו רא“ד גורדון‘. אז“ר אינו מסכים לדברי ברנר ה’שופך את זעמו העז, לא נגד הצר הצורר אותם, אלא נגד אחיו הפונים בצרתם אל — ”אבינו שבשמים“, על ”הגלחים שלנו ושלהם“ — אעפ”י [ - - -] שאי אפשר להעמידם בשורה אחת [- - - ]’. אבל הוא מצדיק את ברנר בכך ש’אין אדם נתפס על צערו, ואבינו שבשמים הבוחן לבות בודאי אינו מתרגז על דברי ברנר וגם ה”גלחים" שלנו לא נזדעזעו הרבה. מי שיש אמונה בלבו אינו נפגע מאיזה דבור מפוצץ, שהתפרץ מלב כואב’.[102]

אבל אין אז“ר יכול לסלוח לאד”ג ה’מבקש להעמיק ולה[103]רחיב את האינצידנט ולהביאו לידי פרוד גמור בין אחרים‘. הוא מתקומם נגד האיסור שהטיל אד"ג על ‘השתתפות בצערו של הפועל הארצי ישראלי’, ורואה את ה’תנאי להתגשמות הציונות’ ב’טיפוח של רגש האחוה בכל לבבות בני ישראל’. כבר העירו, שזהו אחד הוויכוחים הנוקבים ביותר על התמיכה ותוצאותיה, נזקיה ויתרונותיה, שליווה ומלווה את כל החיים בארץ-ישראל בכל התקופות. השמות מתחלפים (‘חלוקה’: ‘שיטת האפוטרופסות’; ‘תמיכה’ ועוד), אולם מבטאים את הבעייתיות של הקשר והתלות של היישוב בארץ-ישראל ביהדות בתפוצות במשך כל השנים.

בהערה למאמרו ‘לבירור הענין’, המנסה להגיב על התגובות, מעיד ברנר:

לא כל הדברים שנכתבו על פיליטוני ההוא באו לידי, בהיותי בכל ‘ימי הרעש’ נגוע במחלה ומרוחק מעיר, שעתונים מתקבלים בה, ורק לשמע אוזן שמעתי את ההד, שמצאה הפקרותי בעתונות היהודית ברוסיה ובאמריקה. ברם דיה היתה לי העתונות שבארץ, בצירוף מאמרו של ‘איש עברי’ ב’השלח’, שבאו לפני, להוכיח לי לאן הרוחות נוטות.

בהערה נוספת, בתגובה לרשימתו של אז"ר, מודה ברנר כי ‘מבטאי זה “הגלחים משלנו ומשלהם” יש בו ביחוד בכדי להכאיב לב זה, שיודע את ההבדל בין חייהם של הרבנים שלנו והכמרים שלהם’. אולם מי שהכיר כמוהו את רבני אנגליה, שוב לא יוכל ‘להתאונן על מחסור ב“גלחים משלנו”’.

בסיום המאמר מתוודה ברנר ש’הרבה שקלתי בדעתי, אם למסור לדפוס את מאמרי זה, שכחברו הקודם אינו אלא חוזר עוד פעם על כל הנאמר בספרותנו החדשה אלף פעמים, או לעבור על כל “הרעש” המעורר גועל נפש בשתיקה‘. הוא החליט בכל זאת לפרסמו, לא מפני שהאשימו אותו ב’שחצנות’ אלא משום שראו ‘סכנה’ בו וב’כופרים והורסים’ כמותו.

עיקר הוויכוח הוא כנגד ‘איש עברי’ [יוסף קלוזנר],, ותקצר היריעה מהביא אפילו חלק מדבריו הנרגשים של ברנר לגופו של הוויכוח, ובמיוחד להעמדת דבריו על דיוקם ועל אמיתותם. התרגשותו זו מוסברת לא רק בכך, שמצא את עצמו, באופן בלתי-צפוי, במרכזה של סערה ציבורית, וכעילה למחלוקת עמוקה בשאלות-יסוד, אלא בעיקר בכך שזוהה עם מתנגדי היהדות, כביכול, בעוד הוא נשא על גבו את כאבה, ובמלחמתו בה נלחם למעשה בעצמו ובמורשתו. כפילות זו באה לידי ביטוי בלשון שבה מתלבשת מחשבתו, לשון היונקת מעולם האסוציאציות של בית-המדרש. אבל גם כתשובה עקיפה ל’איש עברי’ ולאלה שראו בו ‘מופקר’, הוא מרבה במיוחד במאמר-תשובה זה לשלב דברי חכמים בלשונו, לענות להם במטבע שלהם. זהו גם ויכוח שבין ‘המומחה’, הד"ר קלוזנר, ‘הבקי הגדול בכל חדרי התורה הגויית והיהודית, הנושא ממש רבבות ספרים על גבו, כדברי ברנר, לבין האיש הפשוט, שהוא ‘רק’ סופר, ו’מתערב בענינים שאינם שלו’. וכך הלשון במאמר זה משמת ‘צד’ בוויכוח, ומחזרת את עמדתו של ברנר בפני מתקיפיו.

לגופו של הוויכוח חוזר ברנר ומבסס במאמר זה את רעיון הלאומיות החילונית:

אין היהדות מחוץ לנו ולחיינו, אין אמונות קבועות ועומדות שיהיו עלינו לחובה. ולפיכך, כשם שאתם רועמים עלינו על שאין דת בלאומיות שלנו, כך אנו תמהים עליכם על שאתם ‘תולים תניא בדלא תניא’ [תולים את השָנוי בשאינו שָנוי; מסיקים מסקנות מן הידוע לגבי הבלתי-ידוע], על שאתם, אנשים משכילים, שיודעים את ‘שיטת השמש’, לכאורה, משיאים את עצמכם, שאתם באים בדברים עם השמים!’.

בסיום המאמר נוספה הערת המערכת: ‘על עיקרי הרעיונות של מר ברנר תבוא בגליון הבא תשובה מאת חברנו וִתקין’. ואמנם, בגיליון 13, מיום י“ב ניסן תרע”א (12.4.1911), ובגיליון 15–14, מיום י“א אייר תרע”א (9.5.1911), התפרסמה רשימתו של יוסף ויתקין בשני המשכים, תחת הכותרת ‘שנאה והערצה עצמית’. ויתקין פותח את דבריו בהקדמה העיונית על השנאה העצמית המלוּוה הערצה עצמית, השכיחה אצל בני-אדם ‘וביחוד אצל המעולים שבהם’, ומסביר את התופעה הכללית הסבר פסיכולוגי, אצל יחידים ואצל אומות. אבל ‘אם ירדו עשרה קבין שנאה והערצה שכזו לעולם — תשעה מהם לקחו בני ישראל’; ו’מתוך עשרה קבין יאוש שירדו לעולם נטלה א"י תשעה, ושמונה מהם נטלו הצעירים שבאו אלינו בשנים האחרונות, ואפילו המעולים שבהם’. הוא מאשים את ברנר, במטאפוריקה הנוצרית החוזרת בוויכוח זה, וברמזו גם לסיפורו ‘בין מים למים’:

סופר זה אינו רואה בעלייתנו הנוכחית לא יופי, עֹז וגבורה, אף לא יסורים, דמעות ודם, הוא רואה בה רק ‘מים’ ו’מים’ עכורים… כך יתנהג אדם מהצד בהזדמנו לפגוש בילד זר וחולני, מכוסה פצעים ובעל עינים טרוטות מתוך בכי, ‘כמה עלובה בריה קטנה זו’! יקרא ומיד סוב יסוב את פניו מתוך געל.

ויתקין יוצא לריב את ריב כבוד העם, ולהחזיר את האמונה בו ובכוחותיו:

ברם, את חטאינו עלינו להזכיר: מאמינים אנו בעמנו, ברוחו הכביר ובאנרגיה העליונה שלו, ומאמינים אנו שאנרגיה זו שהיתה עד עתה, בסבות חיצוניות מובנות לנו, אך פוטנציאונלית או נתרכזה כלפי מעשים אי-פרודוקטיויים — תהפך בתנאים מתאימים למעין כביר של יצירות גדולות [- - -].

חששו של יוסף ויתקין הוא, ש’ההמון העברי’ עלול להוציא מדברי ברנר מסקנות לא-רצויות, שכן אם כל הדתות שוות ו’הנצרות כשהיא לעצמה, אינה לא יותר אמת ולא יותר שקר מהיהדות, מדוע אפוא לא נחליף אסימון זה בדג סרוח זה ונפטר בבת אחת מצרות כה רבות?’ ותהליך זה, לדעתו, כבר החל, וכבר יש לנו ‘משומדים לאומיים’, ‘משומדים ציוניים’. הוא גם מראה כיצד להשקפה זו אין יסוד, ויש הבדל יסודי בין ‘הנביא העברי’ לבין ‘הנזיר מנצרת’. בסיום מאמרו מתייחס ויתקין למאמרו החדש של ברנר, ‘לברור הענין’, במיוחד ליחס הזלזול והשנאה שלו לעָבָר היהודי, וטוען:

אלו התיחס הוא עצמו ביחס שכזה לכל העבר שלנו, לכל ההסטוריה[104] שלנו, לא היה בא ויושב בא"י, לא היה שואף לראות בה ודוקא בה ספרים עברים, ולא היה כותב ומדבר עברית ולא היה שואף להחיות תחית מתים שפה שאין לה אלא עבר. אל ישים את עצמו אפוא רשע, מר ב’! מעשיו, כל ישותו, מכחישים את דבריו.

וכך נמשכת מגמת ההפרדה בין ברנר האיש הנערץ לבין דעותיו השנויות במחלוקת.

אחד האנשים הבולטים, שנקלע בוויכוח זה בין הפטיש והסדן, היה אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ. הוא היה מן המותקפים ביותר משני הצדדים, ובעיקר מצד מצפונו שלו, משום שהוצג כאדם דתי הנוקט עמדה אנטי-דתית. ואמנם אז"ר התלבט בין התנגדותו היסודית לדעותיו של ברנר, לבין נאמנותו המלאה לאישיותו. הוא הרגיש צורך לענות על דברי השיסוי ב’המצפה’, בחתימת ‘מידד’, בכלל, ועל תמיהתו ביחס אליו בפרט, כאשר נשאל בעזות רבה אם אכן חתם על מחאת הסופרים, וכיצד מתיישב הדבר עם השקפת-עולמו. ‘למשל’ — כתב מידד — ‘הסופר א.ז. רבינוביץ הוא יהודי חרד על דת ומורה בביה“ס ”תחכמוני", וגם אם תקרעוני לא אאמין, כי הוא הסכים למחאה’.

ב’מכתב אל המערכת‘, שפורסם ב’המצפה’, כ“ג ניסן תרע”א (21.4.1911), מסביר אז"ר בהרחבה את עמדתו ומודה:

דבריו של חברנו מר ברנר בהפה“צ, הכאיבו גם את נפשי [- - - ] ואילו היה הועד האדסי בא אל מערכת הפוה”צ במכתב פרטי, לעוץ לו, שאורגן העוסק בבנין הישוב אינו צריך להכאיב לב רבים מישראל בדברים בוטים כמדקרות חרב, [- - -] או אילו היה בא גם במחאה עזה ודוקא מעל עמודי הפה"צ (אין ספר שעורכו היה נותן לו מקום), אז היה משיג יותר את מטרתו.

לדעתו, אחד-העם היה צריך לעשות זאת בעצמו, אולם הוא לא רצה ‘לבוא בדברים עם “השקצים”’. גם אילו היו מסירים את התמיכה בלבד לא היה זה טוב, אולם הוא לא היה מגיב על כך. על מה הגיב? — על התנאי שהוסיפו חברי הועד במכתבם:

שאם יחליפו את חברי המערכת אז… העצה הזאת היא באמת מעליבה. אינך רוצה לתמוך — אל תתמוך, אבל עצות מי מבקש ממך וגם לא יפה בשביל הספרות אם זה בא ואומר: אם תשנה את הליכות עתונך, שלא יהיו כך וכך, אלא שיהיו כך וכך, אז תבוא על שכרך. אפשר מאד, שחברי הועד לא כוונו לזה, אלא שכך יוצא מדבריהם. נגד זה מצאתי לנחוץ למחות.

כהלל צייטלין לפניו מסיים גם אז"ר את ‘מכתבו’ בהערכה מיוחדת לאישיותו של ברנר:

יחד עם זה צריך אני להגיד, שלמרות כל עקשנותו של מר ברנר, אפשר מאד, שגם הוא ישנה את דרכו וישוב לחבב את היהדות, שלא זזה מקרב לבו. ראיתי, שאותו ברנר, הבועט בכל, מכבד ומוקיר בלבו את הרגש האמיתי של הדת. לו נדמה עכשיו — יש מצב נפשי כזה — שאין בעולם אלא תהו ובהו, אכזריות, ריקניות ושקרים ולבו כואב ומלא כעס, והוא שופך את כל זעמו על הכל. אבל אפשר מאד, שברנר יתבונן יותר אל תוך העולם ואל תוך נשמת העולם, יתבונן יותר בתוך נפשו הוא, המלאה שאיפה כבירה לצדק, ליושר, לאהבה וחסד וגם לקדושה, ואז ימצא — כדברי מהר"ן [מורנו הרב רבי נחמן (מברסלב)] — שהאלקים איננו כלל רחוק ממנו וכי יש עבודה יותר טובה ויותר פוריה מזו של שלילה אין סופית. וגם אם לא יבקש ולא ימצא — דיין בשבילי המדות הטובות, שמצאתי בצעיר הזה יחד עם כשרונו הגדול, לבלי להסכים בשום אופן עם אלה הרוצים לספחו עם המסיתים. אין אנו עשירים כל כך בבעלי כשרון, שנשליך את חלקנו הטוב לכלבים.

ל’מכתב’ זה נתלווה ‘תשובת מערכת’ באותו גיליון, בלא חתימה, כנראה דברי ש“מ לאזר, שנשמעים בהם הדי הפולמוס עם ש”י איש הורוויץ. מכיוון שאנו היהודים הננו חלשים — אומר הכותב — הרי יש לצפות להגנה על החלשים, היינו על היהדות ‘מאנשים המתכּנים לאומיים ומכ"ש [מכל שכן] מאלה הנשבעים לדגל מתקני העולם, העומדים לימין כל חלש, רשות לנו לקוות, שיחוסו לא רק על יחידם חלשים, אלא גם על אומתנו החלשה, הנרמסה, הנעלבה והבזויה מכל תקיפי העולם’. הוא מאשים אותם, ש’אמנם הם עוזרים להחליף את הפועלים הנכרים בפועלים עברים ואת הטעם הספרותי של פרומקין וחמדה בזה של ברנר ור’ בנימין‘. אולם ‘אחת היא להם אם יכירו היהודים העוסקים בישוב החדש את משיחותו של אותו האיש וירוממוהו למעלת הנביאים או לא, ובלבד שידברו ויקראו עברית דוקא’. הוא מרחיב ומפתח רעיון זה של ‘מאיסה בתרבות ישראל’ ו’לעג למושג כלל ישראל’, שהוא תולה בברנר ובחבריו, ומביאו לידי אבסורד: ‘ושוכחים הפתאים הנמהרים, שאם יבוא הגולה היהודי לידי כך, להודות במה שהעמים מודים, אז אינו צריך כלל לא"י ולתקות ישראל’. סיומה של התשובה מרוכך בהבעת תקווה, ש’יעשו תשובה’ בראותם את הקלקול שגרמו בפעם הראשונה’.[105]

‘מכתבו’ של אז“ר ותשובת מערכת ‘המצפה’ הועתקו בשלמותם ב’החרות‘, ה’ אייר תרע”א (3.5.1911), במדור הקבוע שהקדיש העיתון לפרשה, ובהזדמנות זו העירה מערכת ‘החרות’ באירוניה מדוע לא העתיקה את דברי מערכת ‘העולם’, שפורסמו בט“ז אדר תרע”א (16.3.1911):

אגב נעיר הערה קצרה על דברי מערכת העולם שהיא חושבת א"ע [את עצמה] באמת לעולם גדול והיא מבקשת אותנו לבלתי העתק את דבריה בנוגע למעשה ברנר. מעירים אנחנו כי מעתיקים אנו דברים מועילים שיש בהם ממש ולא דברים בטלים. —

שמע הוויכוח הגיע גם אל מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, שישב ‘הרחק מאדם העיר’, בכפר באזור שלזיה, והוא שלח מאמר-תגובה ליוסף אהרונוביץ שיפרסמו ב’הפועל הצעיר’, אלא שהמאמר הוחזר לו.[106] ממכתבי יוסף אהרנוביץ מסתבר, שמי שפסל את המאמר של מי“ב היה אהרנוביץ בעצמו, והוא ביקש מר’ בנימין לעשות את המלאכה בשבילו, במכתבו אליו מיום ו’ אייר תרע”א (4.5.1911):

השתדל נא ידידי, להצדיקנו לפניו [לפני מי"ב] ולבאר לו את הסבה שבשבילה אין אנו יכולים להדפיס את מאמרו זה. הוא יבין, מאליו מובן, שאתה צריך יחד עם זה לבקשו שישלח לנו מאמרים על נושאים אחרים, בודאי נדפיסם ברצון.

הנימוקים נגד הדפסת המאמר שמביא אהרנוביץ במכתבו זה לר’ בנימין הם אותם, שברנר מביא בפני מי"ב, אלא שהמכתב פורסם בהשמטת כל השמות שנזכרו בו, והדבר מקשה על הקורא:

גם מבלי שאגיד לך, כי שמחנו מאד על מאמרו של מ.י. ברדיצ’בסקי. ואולם שמחתנו זו מהולה בתוגה: המאמר ערוך נגד - -, ואתה הלא מבין שביחסנו הנוכחי ל - - על-ידי מעשה ברנר, יכולים — — וחסידיו לחשוב, כי אנחנו מגיסים בכונה את הצבא נגדו. ואין אני צריך לבאר לך עד כמה לא נעימה לנו כל המלחמה ברחים-של-רוח הזאת, ועד כמה יצער אותנו זה, שאם זכינו סוף-סוף להשתתפותו של ברדיצ’בסקי, יבואו אחר כך אחרים ויחשדונו, על יסוד ההשתתפות, הזאת, בכונות לא טהורות.

יש לשער שהשמות החסרים הם: יוסף קלוזנר ואחד-העם. איני יודעת באיזה מאמר מדובר ומה עלה בגורלו. בכל אופן מי“ב נענה לפניותיו של אהרנוביץ, ועם הפיכתו של ‘הפועל הצעיר’ לשבועון הוא שולח את ‘האגדה’ ‘טוביה השני’, וזוכה לתגובתו הנלהבת של אהרנוביץ במכתבו מיום ז’ תשרי תרע”ג (ראה בהמשך).

זמן מה לאחר-מכן, ביום כ“ב אייר תרע”א (20.5.1911), כותב ברדיצ’בסקי לברנר:

בינתיים הגיע לאזני המאורע ברנר ובן-ישראל, לא ראיתי ולא אדע מאומה. אם שתלח לי את הדברים האלה, אודך. אפשר גם כן, שעוד אצא חוץ מגדרי אשר הצבתי לי עתה, ואכתוב עוד חוברת אחת ב’הוצאת צעירים’ שבה אדון באלה.

מבדיקת התאריכים עולה, שמי“ב כבר ‘יצא מגדרו’, כלומר מן הגבול שתחם לעצמו לא להיות מעורב בנעשה בספרות ובתרבות העברית עוד לפני שכתב מכתב זה לברנר, אבל ייתכן שבשעה שכתב לברנר הגיעו אליו פרטים נוספים על הוויכוח, על היקפו, ועל הכיוון שקיבל, או שמא מאמרו שנפסל לא היה קשור ישירות לוויכוח, ורק נקלע לתוכו עקב הוויכוח העקרוני הקבוע שלו עם אחד-העם וקלוזנר. ברנר עונה לו: ‘ה“מאורע” שלי אינו כדאי’ (סוף מאי 1911), וברדיצ’בסקי מתעקש: ‘בדבר “המאורע” אף על פי כן שלח לי אותם הדברים’, י”ב סיוון תרע“א (8.6.1911). ברנר עשה את רצונו של מי”ב, והלה התרגש מאוד ממה שהגיע אליו וכתב לו: ‘בנוגע לדבריך הרבה היה לי לומר לך. ועל כן איני אומר גם מעט. בעיקר לב יודע את לב’. — ב’ כסליו תרע"ב (23.11.1911).

בינתיים בירר ברנר אצל הנוגעים בדבר מדוע נפסל מאמרו של מי“ב, והוא מוסר לו את התשובה שקיבל מר’ בנימין. תשובתו של ברנר, במכתבו מטבת תרע”ב (ינואר 1912) התאחרה, כיוון שלא היה ביפו ואחר-כך חלה: ‘פניתי לר’ בנימין בשאלת “היתכן?” וענה לי שכבר החזיר לך את כתב-היד, כי “הפועל הצעיר” לא מצא לנכון לתת התנפלות חדשה על קלוזנר’.[107]

יש להעיר, כי בשעה שהתנהל בלבוב המשפט בין ש“י איש הורוויץ וד”ר ש. ברנפלד (15.5.1908–9.5.1908), שבו נתבע ברנפלג על-ידי איש הורוויץ על הוצאת דיבה ועל שגרם לכך, שש"מ לאזר ציין בשבועונו ‘המצפה’ את התובע כ’איש שאומרים עליו, כי הוא נמכר למיסיונרים‘, הגיב מי“ב באוזני ברנר (29.5.1908):[108] ‘השמת לבך להמשפט הספרותי, שהיה לפני ימים בלבוב? בעיני יצאו חייבם כולם, לא לבד הנאשם ועדיו, גם המאשים ומליציו, גם השופטים —’. והנה מצא מי”ב את עצמו מעורב מרצונו ב’מהדורה השנייה’ של משפט זה, כשהוא נוקט עמדה אבל מנוּע מלהביעה ברבים (על תמיכתו בברנר, ובעיקר בזכות לחופש הדיבור, ראה בהמשך).

בינתיים הולך ומסתעף הוויכוח בארץ-ישראל מעל דפי ‘הפועל הצעיר’. א“ד גורדון מרגיש צורך לענות במאמר ארוך ומפורט, ‘על הדברים הנוראים’, למאמרו של אז”ר, באותו גיליון שבו נדפס גם סופה של תשובת יוסף ויתקין למאמרי ברנר, י“א אייר תרע”א (9.5.1911). אד"ג מודה, כי השתמש ‘בשעת הכושר הזו’ לחזור ולכתוב את דעותיו משכבר כנגד ‘התמיכה’, כנגד כל תמיכה, כדי שבהזדמנות זו יהיו לרעיון אוזניים יותר קשובות. מכאן ואילך ניתק הוויכוח מעילתו הראשונה ונעשה עצמאי, כדרך שנושא אחר בוויכוח — יהדות ונצרות — נעשה עצמאי אף הוא.

דומה שלמותר לחזור ולומר, שדבריו של אד"ג לא רק שראויים להישמע גם עתה, אלא שהם אקטואליים היום לא פחות ואולי יותר משהיו בשעתם:

אם באמת ובתמים חפצים אתם לחשוב את עצמכם לעושים דבר-מה, — בואו ועשו דבר ממש, [- - -] בואו הנה, פשטו מעליכם את הבגדים המגוהצים שלכם, פשטו את כל הגהוץ שלכם מעליכם ועבדו עבודה בידיכם ממש, אם על אדמת אחרים או אדמתכם אתם — אבל על אדמת ישראל! אבל עבדו עבודה! אבל בנו את הארץ בידיכם אתם ובידי בני ביתכם! אבל דאגו דאגה ממש לתחיתנו, כלומר לתחיתכם אתם ולתחית בניכם! אז תוכלו לדאוג לנו, כי אז תהיו דואגים לעצמכם ולעבודתנו הכללית, המשותפת לכולנו.

על הוויכוח בין אד“ג לא”זר בא מייד מאמר-תגובה: ‘תמיכה. (מעין תשובה)’, אף הוא מעל דפי ‘הפועל הצעיר’, י“ח סיוון תרע”א (14.6.1911) בחתימת בן-פורת, הוא יוסף וייץ, שהיה אז, ובמשך כל חייו, איש הקרן הקיימת לישראל. וייץ מביע את דעתו, הקרובה לזו של אז"ר, בעד התמיכה שמטרתה להקל על חייהם של הפועלים הצעירים, ליצור להם אחיזה בארץ-ישראל ולמנוע את ירידתם ממנה. אין הוא מפחד ‘שמא בזכות עשרת הפרנק [- - -] ימכרו את נפשותיהם’, כיוון שהוא ‘רואה סימני-חירות והכרה עצמית ברורה בלבות הפועלים’.

לוויכוח זה בשאלת קבלת התמיכה לפועלים או דחייתה היה רקע אקטואלי, הקשור בהחלטתה של הקרן הקיימת לבנות בתים לפועלים בפתח-תקוה ובחדרה, שכן נמצאו פועלים שהתנגדו לרעיון של קבלת בתים מכספי הציבור. נראה שהוויכוח קיבל תפנית עקרונית-עיונית מובהקת. בקוטב האחד אנשי-החזון-הצרוף, הרוצים לשעבד את המציאות לאידיאולוגיה, ובקוטב האחר אנשי-המעשה, המנסים לרתום את האידיאולוגיה למציאות. הקשר עם העילה הראשונה לוויכוח, מאמרו של ברנר, הולך ונחלש, הולך ומתנתק.

בינתיים סיים אחד-העם את תגובתו הפומבית על מאמרו של ברנר.[109] ושלחו כפרק בסדרה שלו: ‘ילקוט קטן’ לעורך ‘השילוח’ יוסף קלוזנר. קלוזנר העיר לו מה שהעיר על סופו של המאמר, ובעקבות הערותיו חזר אחד-העם וכתב את הדברים מחדש והרחיבם, כדי שכוונתו תהיה ברורה.[110] המאמר פורסם ב’השילוח‘, אייר תרע"א, והוא אחד ממאמריו החריפים ביותר בנושא זה. כדרך מאמריו האחרים של אחד-העם, גם מאמר זה בנוי מחלק עיוני כללי, ומחלק קונקרטי המתייחס במישרין לוויכוח שהביא לכתיבתו. בין האמיתות בחלק העיוני חוזר אחד-העם על משנתו שגם ‘הבלתי-מאמין, אם הוא יהודי לאומי, אין יחוסו לכתבי-הקודש יחוס ספרותי בלבד, אלא — ספרותי ולאומי כאחד’. ‘אותו ה“היפנוז” עצמו שהרים את התנ"ך ממדרגת מצבה היסטורית של תקופה ידועה למעלת כוח היסטורי של כל התקופות’, ובכך נעשו ‘כתבי הקודש’ ‘חלק עצמי מן ה“אני” הלאומי שלנו’. ומי שאומר, וכאן מצטט אחד-העם כביכול את מאמרו הראשון של ברנר ציטוט עויין ובלתי-מדוייק, כי ‘כבר נשתחרננו מן ההיפנוז של כתבי הקודש, לפי שמצאנו ספרים אחרים יותר גדולים’, הרי הוא דומה ל’בן שפונה עורף לאמו, לפי שמצא אחרת נאה הימנה’.

אל ה’רעש’ שקם בארץ-ישראל סביב הסרת התמיכה מתייחס אחד-העם באירוניה, מכניס את המושגים ‘סבלנות וחופש הדבור’ למרכאות, ומאשים את הצעירים שבאו לארץ-ישראל.

שכּורי-מלים מחוץ לארץ והביאו עמהם את ‘המליצות’ שהיו שגורות בפיהם בחוץ-לארץ, — והרי הם משתדלים להשפיע מרוחם על הדור הצעיר בארץ-ישראל ולעשותו לא רק ‘חפשי מן המצוות’, כי אם חפשי מכל דבר המקשר דור לדור בחיים הלאומיים.

הפירוש שנותנים בארץ-ישראל ל’חופש הדיבור’ הוא:

לא זו בלבד, שאני רשאי לכבוש בעל-כרחך כלי הבנין שבידך, בשביל להרוס בהם מה שאתה בונה, אלא אף זו, שחייב אתה לעזור לי בהריסתי ברצונך הטוב, ואם אתה עוזבני לנפשי והולך לך, הרי אתה שולח יד בעיקר הסבלנות ומחזיר את העולם לימי האינקוויזיציא.

אמנם אחד-העם מכחיש את הדיבה שהוציא ‘החרות’, כי הכותבים ‘נמכרו בכסף למסיונרים נוצרים’, אבל משתמש בה כדי לנגח את יושבי ארץ-ישראל כולם ‘שאם אדם אומר או עושה דבר שלא כרצונם, הם משתדלים קודם כל להטיל בו זוהמא של אינטרסים וחשבונות פרטיים. תכסיסי מלחמה יותר נקיים לא למדו עדיין…’ וכן חוזר על עניין המיסיונרים: ‘אין ספר בעיני, שאלמלי [במובן: אילו] ידעו המסיונרים האנגלים, מה הן הדעות המתפשטות עתה בין צעירי היהודים בא“י, היו מתמלאים שמחה ורואים בזה ”אתחלתא דגאולה"’.

כחצי שנה לאחר-מכן ביקר אחד-העם בארץ ונפגש עם פועלי עין-גנים, שדבריו החדשים האלה הגבירו אצלם מאוד את כעסם הקודם עליו. בעקבות השיחה עמהם הסתייג במקצת ממה שכתב בסיום מאמרו זה, ש’התורה’ הזו מתפשטת בארץ-ישראל, והודה שנוכח לדעת, כי היא ‘קנין של כנופיא קטנה ואינה מתפשטת במידה מרובה כמו שאפשר היה להאמין מרחוק’; ‘ואפילו בין “הפועלים הצעירים” עצמם ישנם הרבה שבאמת “לא הכירו עד היכן הדברים מגיעים”’. ריכוך זה נדפס כהערה בסיום מאמרו ‘תורה מציון’, בכרך הרביעי של כתביו המכונסים ‘על פרשת דרכים’ (תרע"ג).

תגובה נרחבת למאמרו זה של אחד-העם נדפסה ב’החרות’, כ“ו אייר תרע”א (24.5.1911). הכותב החותם: א"ני הוא, מקדמו בברכה, ויוצר עמו ‘חזית משותפת’ כנגד ‘האויב החדש לרוח ישראל’ שקם פתאום, ‘אויב פנימי אשר כאהבת הקוף אומר להחניק את שארית הפלטה שנשארה עוד לנו מכל מחמדנו מימי קדם’. אולם אין הוא יכול לעבור בשתיקה על ‘הדקירה’ ששולח אחד-העם ‘סופרנו החביב’ בעיתונו, בחזרו על ההאשמה ‘כי “החרות” הוציאה דבה על בעלי ההכרה הלאומית החפשית, כי נמכרו בכסף ל“מסיונרים נוצרים”, ואומר ע“ז כי מוציאי הדבה ”ודאי מכירים בשקרותה ולא השתמשו בה אלא לשם תכסיס"’.

הכותב יוצא לריב את ריבה של ‘החרות’ בטענה, שכבר נשמעה קודם-לכן, ולמעשה יש בה חזרה מן ההאשמה הזאת:

גם סופרנו זה כנראה שגה בדברי החרות. החרות לא אמרה כי האנשים האלה נמכרו בכסף למיסיונרים נוצרים. את הדברים האלה לא אמרה החרות. היא אך שאלה שאלה פשוטה בהראותה בהחלט: כי מסיתים האנשים האלה להנצרות. שאלה (מובן בדרך סטירי) כמה? כמה מקבלים האנשים האלה שכר ופרי עבודתם, שעובדים המה למען ההסתה לנצרות.

לדעת הכותב, גם אחד-העם מסכים לדברים אלה, ולכן:

האינם הדברים האלה מראים כי צדקה החרות באמרה כי הצעירים האלה לא לכפירה המה מטיפים כי אם להסתה והדבה הנתעבה על החרות כי היא נתנם למסיונרים בכסף הוציאו המלחכי פינכא שלא ידעו במה להתרצות לפני חבריהם הצעירים ויצעקו קול גדול: ‘הנה החרות אומרת עלינו כי מסיונרים בכסף אנחנו’. אבל באמת ידעו בעצמם כי החרות לא כונה לכסף כי אם לשכר אחר שאיננו רחוק… כי לשכר כזה מקוים שדופי-המוח האלה שאין בהם מגרמיהם [מעצמם] כלום, כי אם הרבה בורות, תשעה קבין של חוצפה והוללות, פה מלא נבלה וקללה בשם חופש הדבור.

דומה שאך ‘טבעי’ הוא לוויכוחים מסוג זה, שיגיעו בסופו של דבר לסוג זה של טיעון, שלפיו הנאשם נהפך למאשים, ומגלגל את ההאשמה שלו על אחרים: כביכול, לא הוא היה זה שהאשים את הצעירים, שנמכרו בכסף למיסונרים, שכן הוא רק התכוון ‘בדרך סטירי’, אלא האחרים, ‘המלחכי פינכא’, הם שהוציאו את דיבת-עצמם רעה…

על אף ‘גלגול האשמה’ זה על אחרים, יש בכל זאת לראות בדברים אלה ניסיון לחזור מהאשמה חמורה זו, ושמץ של רצון טוב וניסיון להושיט יד להתפייסות.

בהמשך דבריו מביא הכותב את דברי אחד-העם ‘כתנא דמסייע’ למלחמתה של ‘החרות’ כנגד ‘הלאומיים החדשים’, ומסיים בהסכמה נלהבת: ‘אלה המה דברים נכוחים, יקרים כפנינים’.

במכתב בלא תאריך מביע א"ד גורדון את צערו בפני יוסף אהרנוביץ, לאחר שקרא את ‘תורה מציון’, על שכך התגלגלו הדברים ביחס לשני האנשים המכובדים מאוד אליו: ברנר ואחד-העם. מתברר שלא רק שאין הוא מסכים לדעותיו של ברנר, אלא שהוא מאמץ את אלה של אחד-העם. אבל קשה לו מאוד להאמין, כי אכן אחד-העם הוא שעמד מאחורי הסרת התמיכה. ממכתב זה מתגלה גם, שדעותיו על קבלת התמיכה בשביל ‘הפועל הצעיר’ שונות מאלו שהביע במאמרו-מעורר-הוויכוח ב’הפועל הצעיר’:

אני מצטער על מעשה אחד-העם ומשתתף בצערו של ברנר. באמת אומר לך ולו, כי אני בכלל לא הסכמתי לדבריו שכתב ב’הפועל הצעיר‘. יותר מזה, אני חושב את מאמרו של אחד-העם לחשוב מאד ולדבר שהשעה צריכה לכך. אם אמת הדבר שכתב מ’ — יש רק להצטער. איני מאמין בזה. קצת חשוד בעיני המודיע, שדבריו יש להם בכל אופן ריח של רכילות, ואולי יותר מריח. את אחד-העם אני מכבד מאד, אף על פי שאיני כלל מחסידיו, כמו שבכלל אינני ‘חסיד’, כי מעטים מאד אצלנו כמוהו. ואם אמת הדבר — הרי זה… איני חפץ להשתמש במלים מרעישות; אבל קשה מאד, להשלים עם רעיון כזה. לו היה אפשר, הייתי נכון לכתוב לאחד-העם ולשאול ממנו פשר דבר (אף על פי שאיני מכירו). הייתי נכון לעשות כל מה שאפשר בשביל לדעת דבר ברור, בשביל למצוא צד של זכות — כל כך נוגע הדבר אל לבי. לא רק היהודי שבי סובל מזה, כי אם גם — ואולי, בעיקר — האדם. אבל די! הרגשות כאלה לא ניתנו למשמש בהן הרבה, ואולי אפילו לא מעט. לפי דעתי, לא צריך לחדול מקבל את התמיכה ל’הפועל הצעיר’ עד שיחדלו מתת. אין בזה משום חילול כבוד ‘הפועל הצעיר’. אבל צריך לדעת את האמת. הלא יודיעו את הטעם של הפסקה זו. ואם לא יודיעו הייתי שואל את הטעם. בייחוד לו היה מ’ מתיר, הייתי שואל אם זה באמת על פי בקשתו של אחד-העם.[111]

קרוב לוודאי שמ’ הוא מרדכי בן הלל הכהן, שגילה ברבים, על-פי ברשתו של אחד-העם, את העובדה שאחד-העם הוא שעמד מאחורי הסרת התמיכה, ואד"ג שלא ידע את הדברים לאשורם לא האמין במה שהגיע לאזניו, וחשב שהמדובר ב’רכילות’ בלבד.

מאמרו של אחד-העם לא עבר בלי תגובה בארץ-ישראל, מצד תלמידיו הנאמנים, שחלקו על עמדת רבם ביחס ליישוב בארץ-ישראל בכלל, ולעמדתו בשאלת הסרת התמיכה מ’הפועל הצעיר’ בפרט. במעין מאמר-המערכת תחת הכותרת הבוטה ‘מחול השטנים’, ב’הפועל הצעיר’, ט“ו תמוז תרע”א (11.7.1911), מגיב יוסף אהרנוביץ על ענייני יום-יום אחדים, ובתוכם גם על ‘תורה מציון’, וכורך אותו יחד עם הסכסוך שפרץ באותה תקופה בין פתח-תקוה ומושב עין-גנים על רקע דתי (האשמות בחילול שבת) ומעמדי (עבודה ושמירה עברית).[112] לדעתו של יוסף אהרנוביץ, אחד-העם החל במלאכה, ‘והעליל על צעירי א"י, אמנם ברמזים דקים מן הדקים, כי הם נוטים להתנצרות’, ‘ומה שהחסיר אחד-העם, באו אכרי פ“ת להשלים — לרדוף עד חרמה, להרוג, להשמיד ולאבד את שם הפועל העברי מתחת שמי א”י’.

בהערה, המעידה כי הכותב הרגיש שהגזים בהביאו את תגובתו על מאמרו של אחד-העם תחת כותר בוטה זו, ובכרכו יחד את איש-הרוח המכובד עליו ואת ‘השחורים בפ"ת’, הוא כותב:

הערת הכותב: בלי כל כונה לפגם בכבודו של אחד העם הכנסתי גם את העלילה שלו לתוך המאמר הזה בהיותי בטוח שיש קשר ידוע בין דבריו על הצעירים בא"י ובין אותה המלחמה שהחלה פה נגד הפועלים והמורים, אם כי הוא אולי לא נתכון לזה.

ואולם — רגש הכבוד שבלבי לאחד העם על עברו מכריח אותי להוציאו מתוך המסגרת של המאמר הזה בנוגע לשם המאמר ובנוגע לסופו, אע"פ שבעיקר הדברים הנאמרים כלפי אחד העם אינני מתחרט כלל.

אד"ג עצמו חזר לנושא התמיכה במאמר עיוני עקרוני נוסף, ‘מעט התבוננות’, ב’הפועל הצעיר‘, ט“ז אב תרע”א (10.8.1911), שבו חזר ותבע לתת את היתרון לאידיאל, ל’תחיה’, ולא לתביעות המציאות, ל’חיים’, שהם המשך הגלות, כשם שהיהודי הדתי אינו עושה חשבון רווח והפסד, וממלא את מצוות הדת ללא חשבון. ושאלתו הריטורית היא: ‘האמנם חיי העם התלויים בשערה זו של הישוב בארץ-ישראל, אינם שוים שיעשו בשבילם מה שהיהודי הדתי עושה בשביל הדת?’ לדעתו, גדולה סכנתה של כל תמיכה בארץ-ישראל, שהיא ‘תהפוך את עמנו מעם פרזיטי בעל כרחו לעם פרזיטי ברצון’.

סדרת מאמריהם של אד"ג ושל אחרים (אליעזר שוחט),[113] שבחלקה היתה קשורה לוויכוח בשאלת התמיכה וברובה הגדול היתה עצמאית ונבעה מן המציאות הנוצרת והולכת בארץ-ישראל, גיבשה במידה רבה את התשתית הרעיונית של מפלגות הפועלים בארץ-ישראל: רעיון העבודה כערך עליון, שעליו התחנך הנוער בארץ ובגולה.

בעוד הוויכוח עם ברנר נמשך, אם כי בעוצמה פחותה, הופיע סיפורו ‘מכאן ומכאן’, שגרם לסערה במערכת ‘הפועל הצעיר’, ובעקבותיו פורסם מאמרו: ‘הזשנר הארצי-ישראלי ואביזרייהו. (ממכתבים פרטיים)’,[114] שעורר ויכוח חדש, מצומצם בהיקפו בדורו לחוג הספרותי בלבד, אך נרחב בהשפעתו לדורות, להתפתחות הספרות העברית בכלל.[115]

באותו זמן יצאה לאור חוברת של פ. לחובר, שהוקדשה לאחד-העם (וארשה, הוצ’ ספרות, תרע“א), וביקורתו של ברנר עליה, שנכתבה עם הופעתה, פורסמה ממש בשעת ביקורו של אחד-העם בארץ (‘האחדות’, י”ט חשוון תרע"ב). כפי שהיה ניתן לצפות, נקשרה זו על-ידי ‘הבריות’ לוויכוח, כפי שמספר ברנר במכתביו ללחובר:

מרשימתי [- - -] עשו פה פוליטיקה גמורה. למה הדפסתיה דווקא בעת שהיה אחה“ע פה? רק להינקם באחה”ע נתכוונתי. כך אומרים מקצת הבריות. והם לא ידעו, שהרשימה נכתבה באותו השבוע לקבלת ספרך, היינו לפני חדשים אחדים. הבריות בכלל אינם יודעים כלום.[116]

זוהי דוגמה מאלפת לקריאה-של-חשבונות-אישיים, בשעה שהאווירה מתוחה ואינה מאפשרת לקלוט את הדברים לגופם כוויכוח ענייני. אבל גם ברנר עצמו, אם כי ביטא את דעותיו משכבר על טיבן של ‘תורות-אמת’ ועל תורתו של אחד-העם, הכניס לדבריו כנגדו לא מעט מרירות אישית, ולא היה מסוגל להעניק לו כמעט אף דבר-שבח אחד: ‘אבל שבכל נחלתו הספרותית — אם נוציא את ה“אדם באוהל”, “תורה שבלב” ואולי עוד שנים-שלושה עמודים ב“על פרשת-דרכים”, חלק ראשון — אין אף דיבור אחד, שיתרומם עד למדרגה של יצירה’.

על מצב-רוחו של ברנר באותה שעה תעיד תוכניתו ‘לעזוב את פלשתינה’ ולנוסע לאמריקה, שעליה הוא כותב לאברהם רייזין במחצית אלול תרע“א (8.9.1911), ומבקש את עזרתו להסתדר בניו-יורק. רייזין ממהר לפרסם את הדבר בעיתונו, ‘דאס נייע לאנד’ [‘הארץ החדשה’], ומודיע דבר בואו הקרוב לאמריקה לעבוד ב’דאס נייע לאנד’ ובעיתונם יהודיים אחרים.[117] אבל זמן קצר לאחר-מכן, בי”ט טבת תרע"ב (9.1.1912), כותב ברנר ליערי-פולסקין, שקרא את הידיעה הזאת: ‘מה שנוגע לנסיעתי אני — הנה כל זמן שלא יהיה הכרח לעזוב את מקום מגורי עתה, לא אעזבהו’.[118] אבל ההתלבטות נמשכת.[119]

כשם שהתלבט ברנר אם לפרסם את מאמר-תגובתו ‘לבירור הענין’ והחליט בסופו של דבר לפרסמו, כך, כנראה, התלבט אם לפרסם תגובה נוספת, ולחזור ולהציג בה את דעותיו על הנצרות. בסופו של דבר החליט לגנזה. עקבותיה של התלבטות זו נמצאו בשני דפים בכתב-ידו של ברנר, בארכיון העבודה (תיק 30), בלא תאריך, הנושאים את הכותרת: שמד ונוצריות’. ובשוּרה נוספת: ‘עוד לבירור הענין’. עוד נרשם ליד הכותרת: ‘הדבר היה לפני שלש שנים’, ולמעלה בצד שמאל באותיות קטנות יותר: ‘לזכר בן-ישראל, שגם זכר לא היה לו’. מכיוון שי"ל פופס (בן-ישראל) התאבד ב–29.4.1912, אפשר לשער אחת משלוש אלה: או שהדברים נכתבו מקץ שלוש שנים למותו, או — מה שמתקבל יותר על הדעת — שלוש שנים לאחר פרסום המאמר הראשון, עילת הוויכוח (24.11.1910), או התגובה ‘לבירור הענין’ (31.3.1911), שמאמר זה היה צריך להוסיף עליה. המאמר נכתב על נייר שמצדו האחד נדפס סיפורה של דבורה בארון ‘נכדים’ (‘הפועל הצעיר’, 26.5.1911).

כאמור, יש לראות ברשימות אלו דפי טיוטה. ניכרת בהן ההתלבטות לא רק בניסוח, אלא גם בעצם הצגת העמדות. נרשמו בהן רעיונות למחשבה, שלא כולם משתלבים עם קו-המחשבה המרכזי, ומצויים הרבה אישולי כתיב וסגנון.

כמה רעיונות מרכזיים בולטים בהגיגים אלה. ההפרדה בין הנצרות לבין הדתות הנוצריות; ההדגשה שעמי אירופה אינם נוצרים אלא ‘בעלי כנסיות שונות: אנגליקניות, לוטרניות, פראבוסלאביות’; ההפרדה בין משומד לבין נוצרי. יהודי שממיר את דתו ‘הוא משומד, אבל אינו נוצרי’; בוז למשומדים ולמעשיהם, וראיית השמד כ’עסק’ שהתואר ‘נבזה’ נאה לו; ההדגשה, שהשאלה המרכזית של היהודים אינה שאלת ‘חוסר היהדות’, אלא שאלת ‘חוסר העבודה’. ובעיקר ברנר חוזר ותובע את זכותו ‘לדרוש את הנצרות לגנאי או לשבח’, ומודיע ש’בעד הזכות הזאת אנו נלחמים!’ כל אדם אינטליגנטי, אומר ברנר, יכול להתייחס ליהדות כחפצו, ובכלל ‘אין לאומיותנו דורשת מאתנו שנקלל את היוזל ימ"ש, כשם שאין לאומיותנו דורשת מאתנו שנבוז לטולסטוי הנוצרי… ולכל הכתבים הנוצרים’. את ‘מעשה-ישו’ אפשר לראות כטראגדיה, ואז ‘לבנו הומה אליו, אל הנביא המעונה… ואל תלמידיו הפשוטים, התמימים, האמללים’. אבל אפשר גם לראות בו ‘דבר מגוחך וקומי — ובתלמידיו — טפשים שנטו מדרך העולם’. ברנר מכריז: ‘אני בעצמי, לדאבוני או לשמחתי, לשבחי או לגנותי, איני נוצרי, אבל איש לא יגזול ממני הרשות להתיחס אל ישו ושליחיו ברטט-נפש עמוק, כשם שיש לי גם הרשות ללגלג בחירוק שינים על הקומדיה הנוראה ההיא’, ובהתייחסו להאשמות שהאשימו אותו חיים טרשנוביץ ו’החרות’ הוסיף: ‘ומי שימצא בזה “הדחת-ישראל” או “קריאה לשמד” אינו בעיני אלא הדיוט גמור. ואולי גרוע מהדיוט’.

ובאחד ממשפטי-הסיום הבלתי-גמורים כתב: ‘אתם מוצאים אצל אחה"ע אפילו תורת האדם בעליון. אצלנו העיקר לא התורה, כי אם התלבטות נפשו של ניטשה עד שבא לתורה זו’.

יג. ספיחים

1. ’משפט והיסטוריה’?

בטרם נדמו הדי הויכוח וכבר הונצח מנקודת-מבט חד-צדדית ופשטנית, שהשאירה בו רק את טענת ההסתה לנצרות. בערך ’מסית ומדיח’ ב“אוצר ישראל – אנמיקלופדיה לכל מקצועות תורת ישראל, ספרותו ודברי ימיו’, בעריכת יהודה דוד אייזנשטיין (ניו-יורק, תרע”א), לאחר ההגדרה הכללית של המוזג, באות הדוגמאות בסעיף: ’המסיתים מבני ישראל’. ונרשם לדורות:

אך בתחילת המאה העשרים החלו ה’משכילים’ הצעירים ברוסיא וביניהם גם ’צעירים’ זקנים לעסוק בשאלות הלאום והציונות ומצאו להם פתרונים ע“י חניפה ותהלה לאלהי הנוצרים יש”ו[120] וירוממוהו עכ"פ בתור נביא ה‘. ש“י איש הורוויץ הציע הדברים ב’השלח’ חוברת ד’ שנת 1904, במאמר ארוך ’לשאלת קיום היהדות’ אבל השם הוא רק לסמא את העינים ועיקר חפצו הוא עזיבת הדת היהודית. ועוד מאמרים כאלה בהשלח ובהעתיד (חוברת שלישית 1911 ) אשר כלו מוקדש לרעיונות כאלה, וכן נמצא מאמר כזה בהמאסף הפועל הצעיר היו”ל ביפו ע"י הצעירים הריבולוציונרים אשר עליהם נוכל לומר ותבואו ותטמאו את ארצי ונתתי שמחתכם לתועבה והם מסיתים ומדיחים את חבריהם הצעירים לעזוב את אמונת אבותם ולהשתחוות לאלהי הנוצרים. ר’ חיים טשערנאוויץ (רב צעיר) הרב באדעסא ערך חוברת ’למדיחי ישראל’ כנגדם (אדעסא 1911 ). אך באמת אין כדאי להטפל בהם, כי מספרם מעט מאד, וגם מספר קוראי עתיהם מעט מזעיר ונער יכתבם. ואם גם תמצא ידם להמיר איזה עשרות צעירים מה בכך? הלא הצעירים האלה כבר נאבדו מתוך הקהל היהודי ברוחם, ומוטב שידחו לחוץ מאשר ישארו מבפנים.

יש להעיר שכאן משתמש הכותב באותו נימוק עצמו שבו השתמש ברנר. במאמר שעורר את הסערה, אם כי במגמה הפוכה לגמרי.

לאחר זמן, הגיעה אנציקלופדיה זו במקרה לידי דבורה בארון, שהראתה אותה לבעלה יוסף אהרנוביץ. הלה מיהר להעתיק אותו חלק בערך ’מסית ומדיח’ הנוגע ל’הפועל הצעיר’ ולהביאו לידיעתו של א“ד גורדון. במכתבו אליו מיום ב’ אייר תרע”ג, בלוויית תגובתו הנרגזת: להוסיף לך על זה ביאורים איני יכול עתה. הנני יותר מדי נרגז. ערכה של אנציקלופדיה זו בודאי מוטל בספק. ואולם אין כל ספק שהיא תשמש חומר להיסטוריה, ושמנו בה ישאר לשמצה לדורות הבאים. צריך לעשות איזה דבר: לקרוא את העורך למשפט. אבל ברור גם זה. שבדברים כמו אלה – המשפט, הפולמוס, רק מפרסמים יותר את הדבר. ולהסיר את הכתם כמעט שאין ביכלתם. רגיל הקהל לשפוט ככה: אם אומרים – בודאי שיש קצת אמת בדבר, ואם נוסיף על זה את יחסו של עמנו אל הספר, הרי נבין, שדברים הכתובים שחור על גבי לבן לא באיזה עתון, כי אם בספר מדעי ערוך ע“י רב. בודאי שיש בהם הרבה מן האמת. הרי ש”י איש-הורוויץ עמד למשפט עם עורך ’המצפה’. והשופטים קנסו את עורך ’המצפה’ על הוצאת דבה, ואעפ"י כן, האם מנע זה את יהודה דוד אייזנשטיין מלהכניסו לתוך האנציקלופדיה שלו בתור מסית?

יעץ אתה אם יש בפיך מה ליעץ.

יהודה דוד אייזנשטיין

כידוע היה חששו חשש-שוא. ההיסטוריה לא הסתמכה במשפטה על ’אוצר ישראל’, שנשאר בגדר קוריוז הידוע למעטים בלבד:

אכן, הפעם חשש אהרנוביץ לשוא לחלוטין. ההיסטוריה לא שאבה ולא תשאב את ידיעותיה ואת הערכותיה ממקור נדלח זה, ושמותיהם של ברנר, אהרנוביץ, גורדון, יהיו לתפארה לדורות הבאים. כיום אין שתי דעות עוד בענין זה בכל רחבי העם העברי.[121]

2. התלבּות מחודשת: ביקורו של אחד-העם בארץ-ישראל.

מדורת הוויכוח ששקעה בשעה שהנושא על כל הסתעפויותיו מיצה את עצמו, והתגלעו מחלוקות חדשות, חזרה והתלבתה פעם נוספת עם ביקורו של אחד-העם הארץ-ישראל. בתשרי-חזוון תרע“ב (ספטמבר-נובמבר 1911). במיוחד בשעת פגישתו עם הפועלים במושב עין-גנים (חשוון תרע”ב), ועוד יותר לאחר שפירסם את ה’סך הכל’ שלו ברבים, ב’השילוח’, ניסן תרע"ב (מרץ 1912).

פגישתו של אחד-העם עם פועלי עין-גנים נערכה לאחר שביקר בפתח-תקוה, יחד עם מרדכי בן הלל הכהן, יהושע ברזלי ומחותנו פבזנר. בכתבה המפורטת על ביקור זה, שפירסם א. ירקוני ב’האור’, ד’ חשוון תרע“ב (25.10.1911). מתואר כיצד נאספו כל פועלי המקום בביתו של בוגרשוב ואחד-העם הציג להם שאלות בענייני היישוב ומצב הפועלים. מכיוון ש’קורא אנכי לפעמים את ”הפועל הצעיר“ וקורא את התלוננותם של הפועלים, ולכן רוצה הנני עכשיו לראות ולשמוע אם הוא באמת כלי מבטאם של הפועלים’. חמש השאלות שהציג להם, המפורטות בכתבה במלואן, נוגעות כולן ביחסי הפועלים והאיכרים.[122] אולם דו-השיח בין הפועלים לאחד-העם נקטע בגלל מהומה, בעקבות דברי היו”ר: שאמר’ הרבה מהנאספים אינם רוצים להשתתף בוויכוחים מפני שמר אחד העם כתב כי “צעירי ארץ-ישראל נוטים לנצרות”’. הכותב ממשיך ומתאר בלשון תנ“כית ובנופך דרמאטי: ”ויקם אחד העם ממושבו, ובהתרגשות גדולה אמר: “הראו לי את המאמר שבו כתבתי מלים כאלה”. ויען היושב-ראש ויאמר: “לדאבוני אין לי עכשיו המאמר הזה” ’. לאחר באחד-העם חזר וטען בהתרגשות ש’מעולם לא כתבתי ואף לא אמרתי מלים שכמותן!’, מתוארת תגובת הפועלים: ’הפועלים הורידו את ראשם. נראה היה, שאף אחד מן הנאספים לא קרא את דברי אחד העם במקורו הראשון אלא מ“הפועל הצעיר. והמהומה עברה ושוב שלט שקט בתוך הבית’. דו-השיח בענייני הפועלים נמשך, הפועלים הודו לו על ביקורו, ’ולמחרת בבֹקר שב [אחד-העם] עם ”המהירה" ליפו.

על אף תיאור הסיום ההרמוני בכתבה זו דומה כי היפוכו של דבר הוא הנכון. הפגישה לא עלתה יפה ולא השיגה קירוב לבבות, אלא הגבירה את הפירוד והגדילה את הרגשת הזרות בין הצדדים.[123]

כתשובה לבקשתו הנרגשת של אחד-העם, ’כי יראו לך את המקומות במאמרך “תורה מציון” שאפשר לראות בהם הטלת חשד על הפועלים בנטייה להורות היתר בדעה הנוצרית, וכי בכלל יבררו לך את כל עניין התמרמרות הפועלים עליך’. פירסם ר’ בנימין רשימה ב’האור’, י’ חשוון תרע“ב (31.10.1911) תחת הכותרת: ’ ”הם”.. . ’. ברשימה זו ציטט ציטוט עויין וסלקטיבי את ’תורה מציון’, ועשה פאראפראזה בכמה מן הרעיונות שבו, כדי שהדברים ידברו בעד עצמם, שכן הדברים הללו, ערכם ומהותם אינם זקוקים לשום פירוש’. הוא מסביר, ש’בחורי ישראל בא“י’ עברו ’בשתיקה גמורה’ על הדפים כשנדפסו, משום ש’מצד אחד ראינו לפנינו פנטסיה לקויה ונרגזת למדי, שקשה היה לעמוד על טיבה. ומצד שני רחפו לפני עינינו אותיות אחרות לגמרי’. הכותב רומז ל’מאורע מרחביה’ שהסעיר את הרוחות באותו זמן, ומדגיש שהוא חשוב מן הוויכוח עם אחד-העם: ”וקשה לנו לעזוב את כל אלה, ולהטפל לאותם תלמידי-החכמים, שסוף סוף נתנו לנו הרבה, הרבה ושלא אשמתם היא. אם לעת-זקנה דעתם מזדקנת עליהם ופעולת הזקנה נכרת בהרגשם ובניב שפתותיהם’.

בולט הכעס על אחד-העם שזיקנותו מביישת את צעירותו, והכותב המשמש פה לצעירי ארץ-ישראל שנעלבו מהאשמותיו המוזרות מחזיר לו מעין עלבון תחת עלבון. דומה שהיתממותו של אחד-העם, שניסה להסתלק מדבריו ’באיזו תנועה אצילית’ במקום לחזור בו ולהתנצל, כפי שציפו ממנו, גרמה לנקיטת טון מעליב זה בתגובתו של ר’ בנימין.

לאחר הפגישה בין אחד-העם והצעירים, הרגיש גם א“ד גורדון צורך להגיב על אותה קריאה נרגשת אליו, והוא שיגר אליו מכתב. אמנם המכתב נכתב בלשון רבים, ונחתם בידי ’קבוצה של פועלים, עין-גנים – פתח-תקוה’. אולם מסתבר שמחברו היה אד”ג. אחד-העם לא ידע מי הוא מחברו של המכתב וענה לקבוצה כולה. שני המכתבים פורסמו מקץ שנים. כל אחד בקובץ איגרותיו של מחברו.[124]

במכתבו (בלא תאריך, לפני י“ג חשוון תרע”ב) פורש אד“ג בהרחבה בפני אחד-העם את היריעה הרחבה של ’שאיפותינו בארץ-ישראל ואת מצבנו בתוך הסביבה הארצישראלית, ואולי צריך לאמור בכל הסביבה הציונית בכלל’. ולעצם ’המאורע’ שמדובר בו. מעיד אד”ג ’עד כמה רחוקים כל קוראי “הפועל הצעיר” בארץ-ישראל [ - - - ] משלילת היהדות או מ“שלילת השלילה” ביחס לנצרות’. אבל אפילו הדעות השליליות שבמאמר ההוא לא הצטיירו במוחנו באותה הצורה המבהילה, שהן קיבלו במוחות הקוראים שבגולה. הלא זהו ההבדל שבין ארץ-ישראל ובין הגולה, שבארץ-ישראל אין היהודי זקוק למשמש בדפקו הלאומי בכל שעה ושעה, כי במובן זה הוא לגמרי בריא.

לאחר ההסבר על ההבדל בין התגובות החולניות בגולה לבין התגובות הבריאות בארץ על המאמר, שכמעט הכול אינם מסכימים לו. מביע אד“ג את דעתו הנחרצת בעניין חופש המחשבה והדיבור. ’כי רק באופן כזה ועל ידי חילוף מחשבות חפשי תצטרפנה הדעות, ייטהרו ויבריאו הלבבות ויחודש רוח נכון בקרבנו’.[125] תגובתו של אחד-העם נובעת, לדעת אד”ג, מזלזולו בכבודם של הפועלים, בעוד אשר מן הראוי היה שיגיב גם הפעם כדרך שהוא מגיב תמיד. במאמר ב’הפועל הצעיר’. ואילו הוא בחר ’לקבל על עצמו תפקיד של צנזור’. ומכאן העלבון שהרגישו הפועלים. וכאשר מחו נגד הצנזורה ונגד האפוטרופסות מן המין היותר מעליב, התמלאת עברה וזעם וצאת במאמר מלא ארס לא כל כך נגד המאמר הנידון, כמו נגדנו נגד כולנו. ובזה לא רק הוכחת כי אתה חושב אותנו לנערים, לאנשים שאין בהם דעה, כי אם גם נתת מקום לחשוד בנו כי אנחנו נוטים לשלילת היהדות ו’לשלילת השלילה’ ביחס לנצרות.

בהמשך מכתבו מביא אד"ג מובאות ממאמרו של אחד-העם ומנתח את הכתוב בהן. כדי להראות לו כיצד הבינו אותו הפועלים בארץ-ישראל. והוא מוסיף בהתרגשות: ’ולא רעדה היד, שכתבה את כל זה, ולא נזדעזע הלב, שהביע את כל זה! האמנם מותר לכתוב דברים כאלה על קבוצה גדולה של אמשים מבלי חקירה ודרישה קודמות מספיקות. [- - - ] ’ בסיום המכתב הוא מוסר את המשפט ביניהם לידי אחד-העם עצמו. ’סוף סוף אדם דובר אמת כלבבו אין בשבילו שופט יותר נאמן מן השופט אשר בלבבו’.

במכתב-תשובתו לקבוצה של פועלים, עין-גנים, מיפו, י“ג חשוון תרע”ב (4.10.1911), עונה אחד-העם רק על ’אותו ענין פרטי’ ו’פוסח’ על ’שאלת הפועלים בכלל’, שאותה פרסם במאמרו ’סך-הכל’. הוא עונה אחת לאחת על כל ההאשמות שהאשימוהו הפועלים באותה פגישה. מפריך אותן ומסביר שוב את עמדתו העקרונית בפרשת הסרת התמיכה.

על ההאשמה שאמר ’שהפועלים הצעירים בא“י נוטים להתנצרות’. הוא מיתמם ודורש שיראו לו היכן אמר כדברים האלה, וטוען כי בכל הציטאטות שהובאו מדבריו לא מצא תשובה לשאלתו זו. וכן הוא מכחיש גם את נוסח הדברים האחרים שייחסו לו: ’כי האנשים שדברתי עליהם שונאים גם את ”האב“ וגם את ”הבן“ ’, וכי הוא ’רחוק מנוסח השאלה הנ”ל’. על שאלת הסרת התמיכה חוזר אחד-העם וטוען, כי ’אין אורגן נתמך ע“י מפלגה או חברה, אלא אם כן עוזר הוא להתפשטות ההשקפות שאותה המפלגה או החברה רוצה בהן, ומתוך כך הרי אלו אחראין לו’. אף שואל שאלה נגדית’: ’מה הייתם עושים, אלו נדפס בהפועה”ע מאמר הכופר בעיקר של “העבודה העברית” ודורש לבכר את הערביאים – האמנם הייתם מוסיפים להשתתף בעתון זה ולעזור לו עזרה חמרית או רוחנית?’ בהמשך הדברים מביא אחד-העם את ’הסימנים’ חכך ’שיש כאן “שיטה המתפשטת עתה בא”י" ’, וביניהם העובדה, ש’הפועל הצעיר’ לא מצא לנחוץ להסתייג מן המאמר ולהודיע שיש כאן דעת-יחיד, וכי האשימו אותו שכעס משום שמצא בדברים פגיעה בכבודו, ולא לגופו של עניין.

בסיום מכתבו הוא חוזר על דברים, ששמע באוותה פגישה ואשר נכתבו במכתבה של הקבוצה אליו. כי האורגן שלכם באמת עשה משגה במה שלא הגיד כן גלוי תיכף וכי חפצתם גם להשיב על המאמר. אלא שנמנעתם מזה מפני השאון שהרים ’החרות’. הטעם האחרון נראה לי אמנם בלתי מספיק כלל. אבל עצם הודאתכם בכלל מקבל אני בשמחה ובתודה. ואולם לכחד מכם את האמת איני רוצה: גם עתה חושב אני, שאף אם רובכם אינם בדעה אחת עם בעל המאמר, יש ויש בא“י צעירים מסכימים לו. לולא כן, לא היו העדים הנזכרים למעלה מעידים עדות שקר שאין לה שום יסוד. וע”כ צריך אני להודות, שאינני מתחרט על זה שכתבתי.

עם סיום ביקורו של אחד-העם בארץ ערך לו ועד תל-אביב נשף-פרידה, ומחודי הצעירים, ובמיוחד מצד הקרובים לחוגי ’הפועל הצעיר’ היתה נטיה להחרימו. ב’האור’ התפרסמו כתבות אחדות על הנשף ועל התסיסה כנגדו. הנשף התקיים בט“ז חשוון תרע”ב (7.11.1911), באולם הגימנסיה הרצליה, והשתתפו בו כ–150 איש, כפי שמתאר עזריה ב’האור’. י“ט חשוון תרע”ב (10.11.1911). בין המדברים היו: מרדכי בן הלל הכהן, יהושע ברזילי, מנחם שיינקין, ד“ר לוריא, ד”ר טורוב, אז“ר, ד”ר מטמן ורעייתו וד“ר בוגרשוב. נושא הנאומים היה ’המרכז הרוחני ההולך ומתהווה ברוח חזונו של אחד-העם’. ואחד-העם עצמו הבטיח להעלות על הכתב את רשמיו מן הביקור. הנשף, שלא נעדרו ממנו גם מוסיקה וריקודים, נקטע, כפי שמדווח הכותב. בגלל שריפה בבניין סמוך.[126]בגליון הקודם, י”ח חשוון תרע"ב (9.11.1911). תיארנ מי שחתם: ר. (אולי זהו אותו עזריה) את ’התנועה המורגשת בין הצעירים לבלי השתתף בו [בנשף]’,וציטט מתוך מכתב שכתבה מערכת ’הפועל הצעיר’ לוועד הנשף:

מתלמיד חכם כאחד העם יש לדרוש, שיהיה זהיר בדבריו, ואם נכשל- - - [ההשמטה במקור] הרי הוא מחויב לחזור מהם בגלוי כמו שנכשל בגלוי, ואחרי שאחד העם הרשה לעצמו להוציא משפט על צעירי א“י, ובלי כל יסוד, כי הם הולכים על הדרך לנצרות. מוטלת חובה מוסרית על צעירי א”י לדרוש ממנו את עלבונם. ואם נמצאים כאלה שלא הבינו את העלבון או שמחלו עליו, אפשר רק לנוד להם; אנחנו על כבודנו לא נמחול!

והכותב ב’האור’ מוסיף: ’לפי השמועה ערך גם קלוב הפועלים מכתב כזה’.

החרמת הנשף, והמכתבים שנכתבו אל אחד-העם ואל עורכי הנשף, גרמו לסערה מחודשת ולתגובות רבות, כשם שכמעט כל דבר הכרוך באחד-העם היה מעורר הדים ובני-הדים. משה סמילנסקי, שהיה אחד מתלמידיו הנאמנים של אחד-העם, גם אם לא פעם חלק על דרכו, ראה במכתבים פגיעה בכבודו של אחד-העם, ויצא להגן עליו ב’מכתב אל המערכת’, שנדפס ב’האור’, כ“ג חשוון (14.11.1911). לדעתו, זוהי ’חוצפה’ ’מצד אנשים צעירים, שרק אתמול היו לסופרים ועוד עטם צועד צעדי ילדות. לדבר ב”נוסח" כזה על תלמיד-חכם שכל עבודתו הספרותית היא סמל הזהירות’. ו’חוצפה היא לחזור שוב ושוב על אותה ההאשמה הסתמית מבלי להביא ראיות מוחשיות לדבר’. וכן הוא טוען, ש’הפועל הצעיר’ אינו יכול לשמש אפוטרופוס ל’צעירי ארץ-ישראל’. בצד ’החוצפה’ רואה סמילנסקי ’איוולת’ בכך שוועד תל-אביב, שידע את יחסם של אחדים מן הצעירים אל אחד-העם, בכל זאת הזמינם לנשף.

יומיים לאחר-מכן משלים ר. את החסר ומפרסם ב’האור’, כ“ה חשוון תרע”ב (16.11.1911), גם את מכתבם של ’קלוב הפועלים העברים ביפו, ’מפני שבו משתקפת היטב השקפתם של הצעירים על כל הענין הזה’. הצעירים מסבירים במכתב, מדוע היו שמחים להשתתף בנשף של ’אחד מבעלי המחשבה ואצילי הרוח היותר חביבים ונכבדים אצלנו’. אולם אינם יכולים לעשות זאת, כיוון שבמאמרו ’תורה מציון’ ’העליב את צעירי א"י, בהטילו עליהם חשד שאין לו יסוד. וכל עוד שלא חזר בו מהדברים ההם אין אנו יכולים להשתתף בחגיגה הזאת’. אי-אפשר לסלוח על עלבון כזה, ובוודאי לא מי שהוא בא-כוח של קיבוץ מאורגן.

על ’מכתבו של משה סמילנסקי הגיב א“ד גורדון ב’האור’, ל’ חשוון תרע”ב (21.11.1911). הוא ראה ב’מכתב’ עניינים עקרוניים, שאי-אפשר להשאירם בלי תגובה, כגון ’חופש הדעה’ והקשר בינו לבין האנשים הצעירים, שהרשו לעצמם לתבוע את עלבונם והואשמו ב’חוצפה’, ומעיד על עצמו:

אני, למשל, שאינני חושב את עצמי לסופר כלל, אני שאינני אפילו צעיר, אני היהודי הזקן והפשוט, הרשיתי לעצמי להרגיש עלבון לא פחות מכל אלה, שהאדון הזה כועס עליהם כל כך. וגם למחות על פי דרכי, כי כשקראו לי לאספה, שערכו חלק מן הפועלים ’בעין גנים’ לבקשת ’אחד העם’, לא הלכתי וישבתי בביתי, ולוא הייתי ביפו, הייתי בודאי מוחה ביחד עם המוחים.

בהמשך דבריו מוכיח אד"ג, שהיה מקום להיעלב מדברי אחד-העם, שהיו בהם גם האשמה וגם יחס של התנשאות, ובעיקר שיש מקום להתווכח עם אחד-העם ולחלוק על דבריו, דווקא משום שמכבדים ומעריכים אותו, הוא כופר בזכותו של משה סמילנסקי לדבר בשמם של ’הפועלים הצעירים’.[127]

סיכום מרוכך של ביקור אחד-העם בארץ פירסם ק“ל סילמן ב’הפועל הצעיר’. י’ כסליו תרע”ב (1.12.1911), ובו נזכר הפולמוס עם הפועלים בעין-גנים ועם סופרי הארץ ברמז בלבד:

בעניני ספרות ודעות רבים בינינו החולקים על א. ד. ביחוד סופרי א“י השתערו עליו בש”ז [בשנה זו] מכל צד. אבל דומה אני, שלית מאן דפליג בינינו שבעניני א“י ייחשב א. ה. עוד ימים רבים להוגה הדעות היותר בהירות.[128] בחודשים שלאחר-מכן היה אחד-העם עסוק בכתיבת רשמי מסעו בארץ-ישראל,[129]שפורסמו ב’השילוח’, ניסן תרע”ב, תחת הכותרת ’סך-הכל’, וצפה מראש ’שלא אקנה לי אוהבים בא“י ע”י מאמר זה, לא בין העסקנים ולא בין האכרים ולא בין הפועלים’. [130] ואמנם המאמר עורר שרשרת-תגובות חדשה, החורגת מתחומו של ’מאורע ברנר,[131]אם כי, כפי שמעיד אחד-העם בעצמו. ’סופרי הפועלים בא“י [- - - ] תבעו ממני את ”עלבונותיהם“ הישנים והחדשים ומצאו מקום לגבות חובם ממני.[132]לאחר פולמוס ער זה, ואף תוקפני, ולא לפני שפירסם תוספת (למאמר הקודם בשם ”טעות“ (’הצפירה’. י’ אב תרע”ב, 24.7.1912), החליט אחד-העם ’שהגיעה שעתי לעזוב את המערכה. כ“ד שנה של מלחמות על שדה הפובליציסטיקא – זמן מספיק הוא בשביל לקבוע בלבבות מושג נכוֹן מהשקפותי על שאלתנו הלאומית. ואם לא הצלחתי להשיג זאת – לא אצליח עוד.[133]נחושה החלטתו ’לחדול מהיות ”איש מלחמה", שידו בכל ויד כל בו’.[134]במכתביו מן התקופה שלאחר-מכן אין הוא מחמיץ שום הזדמנות להביע את הסתייגותו מן העיתונות בארץ-ישראל, הגורמת לו ’גועל-נפש’ ו’הפועל הצעיר’ בתוכם.[135]

אד“ג עצמו חזר ברמז לאותה פרשה מקץ שנים אחדות, במכתבו לברנר (משנת תרע”ז או תרע“ח) בתגובה למאמרו על מנדלי ’הערכת עצמנו בשלושת הכרכים’ (’רביבים’, תרע”ד), ושאל אותו בהתרגשות:

ומאין כל השנאה הכבושה הזאת, כל הבוז הזה, שאין לו גבול, לדת ישראל, לרוח ישראל, לכל מה שיש בנו לא ברוחם של אחרים, לא לפי טעמם של אחרים? [- - - ] אני למשל, גרתי כל ימי בכפרים ברוסיה הקטנה, בקרב איכרים נוצרים, נפגשתי עם נוצרים גם מספירות אחרות, ולר זכיתי לראות את הרליגיוזיות היתירה שבהם, העמוקה או הנשגבה מרוח אחי הכסלונים, ולא את יתרון היופי או החכמה או הצדקות שבמנהגי דתם ושבחוקי דתם על מנהגי דתנו אנו.[136]

סיוע נוסף לדעותיו של ברנו, וכנגד אלו של אחד-העם, נתקבל ממאמרו של א. דוידסון ’תהו ובהו תרבותי’, שפורסם בעיתון היהודי-רוסי ’ראזסווייט’ [’השחר’] בשני המשכים (8.3.1912; 22.3.1912). הנחת-היסוד של בעל המאמר היא ש’יהדות אינה דת – אלא לאום’, וכי פתרון הבעיות הדתיות הוא עצמאי ובלתי-תלוי בפתרון בעיות לאומיות-חברתיות, והאמונה שייכת לחייו האינטימיים של האדם. לדעתו, יהודי אתיאיסט הוא יהודי לאומי באותה מידה כמו יהודי מיסטיקן, או יהודי החובש כיפה. את דבריו מבסס הכותב על מאמרו של אחד-העם עצמו ’עבדות בתוך חרותת, מלפני עשרים שנה, אלא שמחשבה לאומית בריאה היתה פשוטה מדי בשביל המוח הגלותי, שהמשיך לנבור ולחפש בסיס לקיומנו, המשיל לחפש הצדקה רוחנית לקיום היהודי. לאט-לאט נעלמו כל האידיאות הבריאות, המהוות את יסוד תחייתנו הרוחנית והלאומית. השתלט תוהו ובוהו רוחני, הנמשך עד לימינו אלה, ואנו מסתבכים יותר ויותר, עד כדי יאוש בתוך הסבך שיצרנו בעצמנו. מכיוון שליהודי הגלות לא היתה כל תרבות חילונית, הרי כל הנסיונות לבודד אוצרות תרבות חילוניים היו מלאכותיים ולא הוכתרו בהצלחה. לכן חזרו לנקודת-המוצא: מלאום נורמאלי אל לאום חצי-דתי. נטיות חדשות אלו מאיימות לחסל סופית את היסודות הבריאים, אשר התחילו להתפתח אצלנו והושגו במאמץ רב כל-כך, ומאיימות להשליט פיגור רוחני וריאקציה פנימית שלילית. כנגד נטיות אלה קשה להילחם.

נטיות חדשות אלו הובלטו במיוחד בעקבות ’מאורע ברנר’, שהמחבר מוסר בקצרה את השתלשלותו הרעיונית והמעשית (הסרת התמיכה), מתווכח ושואל: מי העניק לאחד-העם את הרשות למיין את עקרונות האמונה היהודית? מדוע עוסק אחד-העם ב–1910 בעניינים שעליהם לגלג כל כך אחד-העם של שנות התשעים?

לאחר שהוא מביא לידי אבסורד, מה שהוא מגדיר כפילוסופיה החדשה של אחד-העם, מציין הכותב: התמקדתי באחד-העם, כיוון שדווקא בו בולטת הריאקציה כנגד המחשבות הבריאות, שאותן הוא עצמו הגה בתקופת התחייה. ואם אחד-העם כך, אפשר לתאר מה כותבים האחרים (רב צעיר), שמאמריהם משקפים את הלכי-הרוח העכשוויים של חלק מן האינטליגנציה שלנו.

המאמר מסתיים במובאה מתוך דברי ש"י איש הורוויץ: ההצלה הרוחנית של היהדות אינה יכולה להתחולל לאט. היא תבוא, אם תבוא בכלל, מצד מהפכנים וחוטאים, מצד אנשים שיהפכו את הקערה על פיה. והוא מעיר באירוניה: פורסמו בעיתונות מאמרים אין-ספור, תהלוכה שלמה של האשמות שלוחות-רסן. אין לנו מוקדים להעלות עליהם את הכופרים – ועל כן הסתיים העניין בכי טוב: הורוויץ הוצא מוועד ’ההסתדרות’ לשביעות-רצונו המלאה של הקהל.[137]

ה’ראזסווייט’ היה פעיל בוויכוח מראשיתו, ועמדתו שהיתה מנוגדת לזו של אחד-העם עוררה כזכור, את כעסו, שעליו כתב לקלוזנר (1.3.1911), בהאשימו אותו בחוסר אומץ ובחוסר יושר. הסבר דומה לעמדתו של אחד-העם בפרשה נותנים לימים שניים מכותבי תולדותיו וממפרשי תורתו, אריה סימון ויוסף אליהו הלר.[138] הראשון רואה בעמדתו ’כפילות’ של מי שהוא ’בעל דעות חפשיות מצד אחד, ומחבבה ומכבדה של המסורת הלאומית מן הצד השני’ (עמ’ 89), וגם השני מגלה בה ’סתירה פנימית’, שכן אחד-העם ניסה למצוא ’דרך בינונית’ בין היהדות הדתית ובין הלאומיות ה“חפשית” ’. ובכך ’כאילו רצה לאחוז בבת אחת בשתי קצוות מנוגדות’ (עמ’ 216 ). שני הסברים אלה ניתנו על רקע תיאור הוויכוח עם ברנר.

3. התחזקות ’הפועל הצעיר’

בכ“ו שבט תרע”ב (14.2.1912) נפתחה באודסה האסיפה הכללית של חובבי-ציון. האסיפה נמשכה חמישה ימים והוקדשה ברובה לשאלת ארץ-ישראל. הויכוח התרכז בשאלה אם להקדיש את המאמצים ל’עבודה יישובית’ או ל’השכלה’ ול’קולטורה’. ברקע הוויכוחים עמדה ההחלטה הקודמת להסיר את התמיכה מ’הפועל הצעיר’, שנתקבלה כשנה קודם-לכן.

גם ’האור’, ט“ו אדר תרע”ב (4.3.1912), וגם ’הפועל הצעיר א’ ניסן תרע“ב (19.3.1912), מביאים בהרחבה את פרטי הדיונים, ובתוכם גם את התגובות על הסרת התמיכה מ’הפועל הצעיר’. ויש לציין, שדיווחיהם זהים במידה רבה, עם כל ההדגשות המתחייבות מאופיו של כל עיתון. שניהם מספרים על חילוקי-הדעות בקרב חובבי-ציון, ומביאים את תמצית דברי המשתתפים. בין התומכים בהחלטת הוועד היו יוסף קלוזנר, הלל זלטופולסקי, מנחם אוסישקין והרב פרנקל מאודסה, ובין המתנגדים וולודרסקי, זאב ז’בוטינסקי והד”ר כהן-ברנשטיין.[139]

אין ספק שהוועד נמצא בין הפטיש ובין הסדן:

מצד אחד התנפלו הרבנים על הועד האודיסאי בשביל שהוא נותן תמיכה להמדרשה היפואית שמלמדים בה את כתבי הקדש על פי רוח הבקרת, ומהצד השני התנפלו הצעירים על הועד בשביל שהפסיק את התמיכה ל’הפועל הצעיר’, אחרי שנדפס בו המאמר הידוע של ברנר. (’האור’).

ולפי ח. גולדברג[140]ב’הפועל הצעיר’: יש ’המוחים נגד יחס הועד אל העתון’ ויש ’המגינים על הועד’. ו’הישיבה היותר סוערת ורבת-עם היתה הרביעית, המוקדשת לעניני הקולטורה’. המרצה, ד"ר יוסף קלוזנר, כפי שמדווח ’הפועל הצעיר’:

עובר אל הספרות ונוגע, קדם כל, בשאלת התמיכה לעתון ’הפועל הצעיר’. המרצה חושב את העתון למועיל מאד בשאלת הישוב, שהוא עוסק בהן, מכבד הוא את העתון מאד על ישרתו – אי אפשר לשחדו בשום הבטחות. אבל אין הועד יכול ואינו רשאי, לתמוך באורגן, שבמקצועו אחד הוא מזיק – זוהי השקפת הועד, שאולי היא מוטעה, וזוהי גם השקפתו של המרצה.

הרבנים עולים לדבר, כורכים את שאלת הפסקת התמיכה ב’הפועל הצעיר’ בשאלת הסרת התמיכה גם מהגימנסיה ביפו, בגלל שיטת-הלימוד שבה המנוגדת למסורת, ומסתמכים בכך על עדותו של אחד-העם: “איך יכולים הם, החרדים, לתמוך בגימנסיה? – שואל הרב פרנקל (אודיסה)’, ללמדך, שבשאלות כאלה תמיד יודעים היכן מתחילה ההתערבות מגבוה, אולם קשה לדעת היכן היא נפסקת, וכאן נאלצים המצדדים בהפסקת התמיכה ב’הפועל הצעיר’ להגן על המשך התמיכה בגימנסיה, בנימוק שהועד אינו מטיל את דעתו על הציבור בא”י. להפך, הוא מתחשב, בכל מה שנוגע לצרכי בני א“י. עם דעתם הם’ (מדברי אוסישקין), וממילא, וכצפוי. חוזר ומתפתח ויכוח בשאלת הדת והמסורת. בין המשמיעים את דעתם נמצא גם ז’בוטינסקי: גם ה’ ז’בוטינסקי מוצא, שהועד עשה שלא כהוגן. איך שלא תהיה דעתו על מאמרו של ברנר, כי בדברים אלה שבדפוס אין עונשים אלא א”כ מזהירים תחלה. והוא מציע, להטיל על הועד לשוב ולדון בהחלטתו זו.

בין התומכים בזכות ’לתת אפשרות לפועלים להביע באופן חפשי את דעותיהם ולתמוך בכל האורגנים שלהם, ובפרט בעתון “הפועל הצעיר” ’ נמצא גם הד"ר כהן-ברנשטיין.

ח. גולדברג. המסכם את הישגי האסיפה, מדגיש את ה’התעוררות של הנאספים’ בשעה שהזכירו בתוך שאר נושאים את ’הפועל הצעיר’, ומספר שלא מקרה הוא זה, שבאולם האספה, כמעט בלי עמל, נאספו ע“י צעירים כשש מאות פרנק לטובת העתון ’הפועל הצעיר’ [- - - ] מצב הרוח ששרר באולם גרם לזה’. וכן הוא מספר על קבוצות צעירים שהתארגנו והחליטו, בין השאר, ’לסדר במקומותיהם קבוץ חתומים על ”הפועה“צ” וכו’, ובחרו למטרות אלה לשכה’.

בין החלטות ’הועדה לשאלת הפועלים’ נאמר: ’4) האספה הכללית, בלי לדון בעצם השאלה ע“ד שלילת התמיכה לעתון ”הפועל הצעיר", מציעה לפני הועד שנית בהחלטתו בנידון זה’. ובכך נתקבלה, למעשה, הצעתו של ז’בוטינסקי.

כמעט בעת ובעונה אחת התקיימו במקביל באודסה גם ישיבות של ’צעירי ציוןֵ. הללו היו קרובים למפלגת ’הפועל הצעירֵ, ובין ההחלטות שנתקבלו אצלם, כפי שמוסר ’הפועל הצעיר’.

א’ ניסן תרע"ב (19.3.1912), היו גם החלטות אלו:

על האורגנים הממלאים של צ“צ [’צעירי ציון’] לבוא לעזרת ההסתדרות ’הפועל הצעיר’ שתוכל להפוך את עתונה לשבועון ולפתוח בו מחלקה מיוחדת ע”ד עניני צ"צ שבגולה. (באותו מעמד רשמו המשתתפים את עצמם על סכום כסף ידוע), [ - - - ]

כן נמסרה אינסטרוקציה [הוראה] למשרד הגלילי ע“ד יחס צ”צ לועד של חו"צ אם זה האחרון לא יוציא לפועל את החלטת האספה הכללית בנוגע לשלילת התמיכה מ’הפועל הצעיר״.

להחלטות אלו נוספה ’הערת המערכת,:

בהביענו בזה את תודתנו לאותם הצעירים שעוררו את שאלת הפועלים באספת חובבי ציון ותבעו גם עלבון עתוננו מאת הועד האודיסאי, הננו מחויבים יחד עם זה להדגיש, כי דבר זה נעשה שלא בידיעתנו ולא על ידי באי-כח הסתדרותנו וממילא גם שלא על אחריותנו.

4. ’חרם’ מעמדי ואישי

פרשת הויכוח השאירה מרים בלב המשתתפים, שניצבו משני צדי המיתרס, והגדילה את התהום הפעורה גם בשאלות-יסוד אחרות, שאינן שייכות במישרין לוויכוח מסויים זה, כגון בשאלה המעמדית. את הוויכוחים בשאלה זו יש לראות כספיחי הפרשה, על כל המאפיינים שבספיחי-ויכוח.

הוויכוח בין הפועלים ומתנגדיהם, שימיו כימי ההתיישבות היהודית בארץ, חזר והתלבה, כאמור, עם ביקורו של אחד-העם בארץ ופגישתו הקשה עם פועלי עין-גנים. אפשר לראות ’סניף’ זה של הוויכוח כאחד מספיחיו של ’מאורע ברנר’, והטונים הרמים שבהם התנהל מושפעים מהתלהטות הרוחות בעניין זה, אם כי נושאיו לקוחים מרקע אחר.

מרדכי בן הלל הכהן, ’האיש של אחד-העם בארץ-ישראל’, פירסם ב’הצפירה’, בשני המשכים, מאמר בשם: ’באין פתרון’, ג’ טבת תרע“ב (24.12.1911); ד’ טבת תרע”ב (26.11.1911). במאמר זה כתב דברים חריפים ביותר בגנות הפועלים והאשימם, כי ’המה אוכלים ואינם עושים’. קצפו של יוסף אהרנוביץ יצא על כך, והוא פירסם ב’האור’, כ“ח טבת תרע”ב (18.1.1912). מאמר חריף לא פחות, תחת הכותרת ’באין בושה’, שבו קרא להחרים את מרדכי בן הלל הכהן, ולא לבוא עמו בשום מגע. למאמר צורפה הערת המערכת, המסתייגת מן הדברים החריפים של שני הצדדים, אבל רואה כחובתה להביאם במלואם בפני הציבור הרחב. להגנתו של מרדכי בן הלל הכהן יצא קדיש יהודה סילמן במאמר בשם ’באין… כמה דברים’ (חתום: ק. ל. ס-מן), ’ב’האור’, ו’ שבט תרע“ב (25.10.1912). והאמצעי של ’מלחמת הכותרות’ בולט עוד קודם שהחל הויכוח הענייני. אמנם הכותב מגן על מרדכי בן הלל הכהן, אם כי אינו חושך דברי ביקורת גם ממנו, ומנסה להרגיע את שני הצדדים כאחד. בעניין זה פורסמה גם סאטירה במדור ’ירכתון קטן’ ב’האור’, י”ב שבט תרע“ב (31.10.1912), בשם ’חרם יהיה!’, שבה הכותב, החותם בכינוי ’לא ד”ץ ולא מ"ץ ולא פועל צעיר’, מביא לידי אבסורד את הקריאה שקרא אהרנוביץ לחרם כנגד מרדכי בן הלל הכהן. שכן לאן נגיע אם נחרים כל מי שאין מסכימים לדעותיו ומתנגדים למעשיו:

לרגלי הקריאה הגדולה שקרא הרב הכולל של ארץ יהודה והגליל והרה“ג הק’ ר’ יוסף שליט”א, המכונה אהרנוביץ, ב’האור’, כי מרדכי בן הלל יהיה מוחרם מקהל הקרובים אל הפועלים על המבטאים הגסים האחדים שנפלטו מעטו במאמרו ’באין פתרון’, שנדפס ב’הצפירה’ – התאספו הח“מ [החתומים למטה] לבית המוחרים ביום א’ ב’ שבט תרע”ב, לעיין בדבר ולהחליט: מי הם עוד הראויים להיות מוחרמים ומובדלים מכל הקמץ הקטן אשר בא להחיות את הארץ ולקומם הריסותיה. והחליטו:

וכאן באה רשימה ארוכה בת י“ט סעיפים, המונה את כל מי שהוחלט להחרימו, ומסקנתה: ’ובכן – חרם יהיה! ואז ישכן ישראל בטח שקט ושאנן ואין מחריד!’ והסיום: ’ת. א. העיקר שכחתי. בסוף הישיבה נתקבלו בקשות מהרבה אנשים להכניס גם אותם ברשימת המוחרמים והחלט למסור את הדבר לידי הרה”ג ר’ יוסף הנ“ל שליט”א’.

אחד-העם שגם אליו הגיע שמע ’החרם’, כתב למרדכי בן הלל הכהן בי“ב אדר תרע”ב (1.3.1912):[141]ואתה ’מוטל בחרם’! אקוה שאין זה מפריעך מלאכול לחמך ביום ולישון שנתך בלילה במנוחה שלמה. [- - -] ואת החרם עצמו לא זכיתי לראות. אולי ישנו בידך, שלח נא, כדי שאברך ’ברכת שהחיינו’ על פרי הארץ: שהחיינו והקימנו והגיענו לראות בעינינו תחית ’התרבות’ העברית בצורתה הישנה, אשר חשבנוה כבר במתים. –

כצפוי. רדפו הדיה של הפרשה את ברנר בכח אשר הלך, ובעטיים אף היה עלול להפסיד את מינויו כמורה לספרות ’במחלקה החמישית’ בגימנסיה ’הרצליה’ בראשית מלחמת-העולם הראשונה, כפי שמספר מרדכי בן הלל הכהן. ביומנו מיום כ“ד תרע”ו (1.11.1915) הנהלת הגימנסיה ’הרשתה לעצמה’ להזמינו, יחד עם ר’ בנימין שהוזמן כמורה ללשון הגרמנית, ’מבלי לשאול את הסכמתו של הועד המפקח’, ’מפני שלא היתה בטוחה’ – כפי שמשער מרדכי בן הלל הכהן – ’שהועד יתן את הסכמתו להזמנה זו’. לגימנסיה יצא שם רע בכל הנוגע ליחסה אל הדת, והזמנתו של ברנר היתה רק מחזקת שם זה, כיוון

שהכריז על עצמו לפני שנים אחדות, שהוא ’כבר התפטר מן ההיפנוז של כתבי-הקודש’. גם הטיח דברים כלפי ’אבינו שבשמים’. באופן כזה, שאחד-העם דרש מאת הועד האודיסאי להפסיק את תמיכתו לאותו העתון הא"י (’הפועל הצעיר’), שבו פרסם ברנר את הדברים האלה.[142]

בסופו של דבר קיבל המינוי תוקף וברנר קיבל את המשרה, אבל הוועד המפקח ביטא את מחאתו נגד ההנהלה בכך שקיבל החלטה, שעם המורים החדשים שיוזמנו להבא יתקשרו רק לשנה אחת.

בזכרונותיו על ברנר, שנתפרסמו זמן קצר לאחר הירצחו, חזר מרדכי בן הלל הכהן ותיאר בהרחבה את פרשת מינויו כמורה בגימנסיה. כיון שהיה, לדבריו, מקובל על שני הצדדים כאחד. על הוועד ועל ברנר, הטילו עליו לבקר בשיעוריו של ברנר ולחוות דעתו עליו כמורה. היתה זו, כמובן, חוות-דעת נלהבת ביותר: "לשמחתי, מצאתי לפנַי כוח-הוראה פורה ומפרה. בנוגע לדעות ’נפסדות’ עמד ברנר בהוראתו על היסוד המסורתי, ולמפקפקים לא היה מקום לחששות’.[143]

בפרקי-זכרונות אלה מספר מרדכי בן הלל הכהן גם על ’מאורע ברנר’ עצמו, אלא שכאן נעשה ניסיון כפול לטשטש את חומרת המעשה של הסרת התמיכה משני הכיוונים: של ברנר ושל אחד-העם. לדברי מרדכי בן הלל הכהן, היתה תגובתו של ברנר להסרת התמיכה מנוגדת לזו של חוגי הפועלים והסופרים שביפו:

לפי ידיעותי, לא היה ברנר חבר לאחת המפלגות, היה בריה בפני עצמה: מסתכל אל תוך-תוכן של העובדות ומוציא את משפטיו עליהן בלי משוא-פנים למי-שהוא, אפילו לה’ ולמשיחו, לאחד-העם וגם ל’אבינו שבשמים’.

ופעם אחת עטו הכשילו ובאחד ממאמריו ב’הפועל הצעיר’ הטיח באמת דברים כלפי מעלה, עד שדרש אחד-העם מאת הוועד האודיסאי להפסיק את תמיכתו השנתית לשבועון זה בחוגי הפועלים וגם בחוגי הסופרים שביפו התריסו מאד בגלל זה כלפי הוועד האודיסאי וגם התרעמו על אחד העם. אבל ברנר הצדיק גם את מעשי הוועד, גם את הצעד של אחד-העם. כשם שיש לו, לברנר הרשות, להשמיע את דעותיו כחפצו וכהכרתו, כך היתה הצדקה לכל אלה המתנגדים לדעות אלו למנוע מן השבועון, המביע דעות כאלו, את התמיכה והאמצעים הנמצאים ברשותם, שהציבור בחר בהם, מסר לידם להוציאם על דעתם.

ודבר שאינו צריך להיאמר, שעל ברנר לא השפיעה ההחלטה של עיכוב אף במשהו. הוא המשיך את עבודתו הספרותית וגם פירסם בו, ב’הפועל הצעיר’. את הרצאתו המצויינת על י"ל גורדון.[144]

עדות זו מצטרפת, לכאורה, לדברי ברנר במכתבו הנרגז למערכת ’הד הזמן’ (30.4.1911), שבו כתב מתוך עמדה של אי-איכפתיות: ’רשותו של הועד האודיסאי לעשות מה שהוא רוצה בכספו. אבל מכאן ועד לקביעתו המוחלטת של מרדכי בן הלל הכהן בדבר עמדתו של ברנר המצדיקה את מעשה הוועד – רב המרחק. מרדכי בן הלל הכהן בעצמו מעיד, כי ’בשנים אלו היינו נפגשים עם ברנר לעתים רחוקות מאד’, וקשה לשער שבעניין זה יזכה דווקא הוא, הרחוק ממנו, לשמוע מפי ברנר את דעתו, ואם דברים נאמרו באוזני אחרים. הרי אין מרדכי בן הלל הכהן מספר ממי שמע אותם. ייתכן אפילו שהסתמך על מכתבו זה של ברנר. לכותב איש-סודו של אחד-העם, שגילה בארץ-ישראל, לפי בקשתו של אחד-העם, כי הוא העומד מאחורי הסרת התמיכה, היה עניין מובהק להצדיק את אחד-העם ואת החלטתו של הוועד האודיסאי. ביומנו אין מרדכי בן הלל הכהן מזכיר כלל את המאורע ואת תגובתו של ברנר עליו, וכשהוא מגיע לפרשת המינוי של ברנר בגימנסיה. אין הוא משתמש בעמדתו זו של ברנר כדי לסייע לו בקבלת המשרה, שעוררה התנגדות. אם כזאת היתה עמדתו של ברנר, קשה להבין מדוע לא נזכרה במקורות אחרים, ומדוע חיכה מרדכי בן הלל הכהן עד לאחר מותו כדי לפרסמה ברבים. גם המשפט האחרון על המשך עבודתו הספרותית של ברנר ב’הפועל הצעיר’ מעיד, שכל העניין אולי אין בו ממש, שכן מדוע יפסיק ברנר את עבודתו הספרותית ב’הפועל הצעיר’, ומה רבותא בהמשך השתתפותו בו?

עם זאת קיימת, כמובן, גם האפשרות שאכן התבטא ברנר ברוח זו, אלא שלא רצה לעשות פומבי לדעתו זו, כדי לא לפגוע במי שנלחמו את מלחמתו ובמי שנלחמו כנגד העלבון, שנעלבו אנשי ’הפועל הצעיר’ מהסרת בתמיכה ומן התנאים שהיו מצורפים לחידושה, כמאמר תשובתו ’לבירור העניין’ התווכח רק בשאלות השנויות במחלוקת. שתיקתו בנושא הסרת התמיכה יכולה, כמובן, להתפרש לכאן או לכאן.

מן הצד השני נעשה, כאמור, ניסיון לטשטש גם את עמדתו של אחד-העם בשאלת הסרת התמיכה. בנוסח הראשון של זכרונות מרדכי בן הלל הכהן ב’השילוח’ על ברנר, צורפה למשפט על דרישת אחד-העם מן הוועד האודיסאי להפסיק את התמיכה ’הערת המערכת’ בזו הלשון: ’ “אחד-העם” אך הסכים לדרישה זו, אבל הדורשים היו אחדים מחברי-הועד, עוד קודם שנתקבל מכתבו המוחה של “אחד-העם”.[145] הערה זו, שהיא ככל הנראה פרי-עטו של יוסף קלוזנר, עורך ’השילוח’, מנסה להציג את אחד-העם בפרשה זו כ’נגרר’ ולא כיוזם, בניגוד גמור לתמונה המצטיירת מכל המקורות האחרים, ובראשם אגרותיו של אחד-העם עצמו (ראה לעיל, הערה 49). אולי פעל כאן הרצון לגונן על תדמיתו של אחד-העם, שהאיזכור המחודש של עמדותיו ופעולותיו בעניין הסרת התמיכה היה עלול להציגו באור שלילי במיוחד על רקע רצח ברנר. הערה זו רק מחזקת אפוא את הפקפוק במהימנותם של דברי מרדכי בן הלל הכהן על עמדתו של ברנר בוויכוח על הסרת התמיכה.

5. משפט ההיסטוריה!

אם אמנם נגנז מאמרו של מי“ב, שהוחזר לו על-ידי אהרנוביץ באמצעות ר’ בנימין, הרי בכל זאת מצא הראשון הזדמנות לתמוך בעקיפין וברמז מפורש בברנר. ב’מכתב גלוי למר ב. כ. ’, שפורסם ב’הזמן’, י”ז אדר תרע“ב (22.2.1912 ), ואשר בו הוא מביע שביעות-רצונו מדבריו.[146] בפתח דבריו הוא מסביר מפני-מה הפר את שתיקתו הממושכת, והחליט להגיב. הוא מדבר בשבח ’השלילה’ ש’היא השאור שבעיסה תמיד’, ובשבחם של מי ’שנלחמו בכל עצבי העם ואליליו’. כיוון שהם היו ’יוצרי ההיסטוריה אצלנו’, ולא הללו שקראו ’מה טובו אהליך ישראל!’ בתוך דברי ביקורתו על ’נימוסי הוויכוח’ בהווה מובלעת גם התייחסות ל’מאורע ברנר’, ומי”ב מתייצב במפורש בזכות חופש הוויכוח ונגד ’סתימת פיות’ באמצעות דברי פתיחה והסתה:

כל עוד ששררה בנו אך מלחמת-הדעות, והגיד איש איש מה שבלבו, אם לחובה אם לזכות, היה איזה מקום לבירור דבר-מה ולגלוי רוח, אבל עתה בא תחת מקום ’חופש הדבור’ מין חופש אחר – לא אדע לכנותו – וזה נטל מהנותרים עוד בנו את האפשרות האחרונה לבוא לפני הקהל בדברים, שהנפש מתמוגגת עליהם. תחת להשיב בכל ענין על אופנו, תחת להתוכח ולדון בהשאלות החמורות, שלא תתננה לנו מנוחה, לכולנו באין הבדל, קוראים המה, אם בשוגג אם בזדון, בראש כל חוצות: מדיחים ומסיתים עליך ישראל![147]

מסתבר שגם יוסף אהרנוביץ עצמו לא שבע נחת מדברי ברנר. אבל אישיותו המיוחדת היא שגרמה לו ולאחרים לקבל ממנו מה שלא היו מקבלים משום אדם אחר, והמעשה של ועד חובבי-ציון איחד את כולם. כשנה לאחר-מכן, ביום כ’ אלול תרע"ב, כתב לברנר בתגובה על מאמרו הגדול ’מיכה יוסף ברדיצ’בסקי’:

ראה, ידידי, גם בך יש אותן סתירות. גם אתה הנך מתקומם לעתים קרובות נגד מוסר הנביאים, גם יורשי הנביאים, ומתפעל מיושי יון ורומא, כובשי הארצות וגוזלי העמים, ומניה וביה אתה גם מתקומם נגד שניאור המתקומם, נלחם בו עתה בשם האידיאל של הנביאים ’וכתתו חרבותם לאתים’ וגו’. סתירות אלה, בין שעמדת עליהן ובין שלא עמדת, הרי מלוות אותך בעבודתך הפובליציסטית ביחוד.[148]

עם הפיכתו של ’הפועל הצעיר לשבועון, ועם שכוך הדי הפרשה, מסכם אותה יוסף אהרנוביץ, במכתבו מיום ז’ תשרי תרע“ג, באוזני מי”ב, שלא נטר לו על שלא פירסם את מאמרו בעידנא דריתחא, אבל חשש כדרכו, שמא ’הקוראים יטעו בו ויראו אותו כאחד מהדוגלים ברעיון של ’הפועל הצעיר’, כיון שהוא משתתף בו’. גם הפעם, כמו בהתבטאויות קודמות שלו, שומר אהרנוביץ על נימה שקטה, ומצליח אף להגיב בהומור, אם כי מתוך ביטחון גמור שהצדק עמו ועם מחנהו:

מ. י. ברדיצ’בסקי כל כך ידוע בדעותיו לקורא העברי, לזה שרוצה לדעת ולהבין, עד שאין כל מקום לחשש לטעות. ואם ימצאו הדיוטים שיטעו – אין בכך כלום. והרי המצאו כאלה שמצאו כי ברנר קורא לשמד ו’הפועל הצעיר’ משמש לי כלי מבטא – ומה בכך? הרעישו קצת את ’העולם’, העשירו אותנו בקצת ’רעיונות חשובים’ על דבר היהדות והנצרות, השתדלו ’ללמד תוהים בינה’ – עשו את שלהם, מלאו חובתם ליהדות – ונשתתקו. הללו מסוגלים אמנם, לפעמים גם להוציא את מתנגדם מן העולם – מה שעשו לבן-ישראל [רמז להתאבדותו – נ. ג.] אבל, אין דבר: למרות התקיפות והשלטון, לא הם הם מחנכי הדור. המחנה הקטן, שנשאר עוד לפליטה בעולמנו, יודע מה זאת שירה אמתית. יודע להוקיר את חופש המחשבה, יודע להבדיל בין אלה החושבים את מחשבותיהם הם ובין אלה שחושבים את מחשבותיהם של אחרים – ואינו בא לכלל טעות.

6. גישושי-פיוס הדדיים

המתח בין ’הפועל הצעיר’ לבין ’החרות’ לא פסק. ומדי פעם היה חוזר ומתעורר בגלל בעיה חדשה שעמדה על הפרק. כל מחלוקת חדשה כזאת משכיחה את המחלוקות הישנות ומרככת את הניגודים הקודמים, כדי להגדיל את עוצמתם של החדשים. גם ’מאורע ברנר’ היה כפוף לחוקיות מחזורית זו.

בשנים תרע“ג-תרע”ד התנהלה בארץ במלוא עוזה ’מלחמת השפות’. לרגל כוונתה של חברת ’עזרה’ להנהיג את השפה הגרמנית כשפת ההוראה היחידה במוסדותיה, לרבות הטכניון בחיפה. באחד משלביו המסועפים של ויכוח זה התקיף ’החרות’, י“ח כסליו תרע”ד (17.12.1913 ), תחת הכותרת ’על התנפלות “הפועל הצעיר”. את מאמרו של העורך, יוסף אהרנוביץ, בחתימתו הקבועה: ’תמידי’, שיצא כנגד סדרת מאמריו של עורך ’החרות’ חיים בן-עטר בשם ’אל העם’, שפורסמה שבועות אחדים לפני-כן.[149]חוזרת כאן ההאשמה הקבועה כנגד המתנגד לשעה, כי הוא ’נמכר בכסף’, וכי עמדתו השונה אינה לגופו של עניין, אלא שהפעם מתנהל הוויכוח סביב מעמדה של השפה העברית. תוך כדי ההתקפה על יוסף אהרנוביץ מתנצלת מערכת ’החרות’ על הפגיעה הקודמת בברנר ’באמת שלא-כדין’,[150]ומשבחת את תגובתו המאופקת של ברנר בעבר, לעומת תגובתו הבוטה של בעל-דברם בהווה:

היו לפני שנים איזו סכסוכים בין עורך ’החרות’ ובין מר ק. ל. סילמן. ומר סילמן בא אז לידי רתיחה וכתב מה שכתב נגד ’החרות’, ושהוכחש בשעתו על-ידה. אף הוא לא אמר ולא כתב מעולם, כי עלול עורך ’החרות’ למכור את השפה העברית בעד בצע כסף. לידי עלילה נמבזה כזאת לא הגיע מר סילמן גם בעידנא דרתחא, וכנוח הסערה הרי כותב הוא ב’החרות’, וי.ח. ברנר שנפגע באמת שלא כדין ע"י ’החרות’ עבר על זה לסדר היום, ואולם בעל-המוסר המושבע אינו יכול לשכוח ואינו יכול לסלוח. הוא נוקם ונוטר כנחש, הכתוב, ונסלח לכל עדת בני-ישראל, ’כי לכל העם בשגגה’ אינו נמצא במוחו המבוהל, אמנם אין גם בזה ’קטנות המוחין’?

דומה, שהיד המושטת לפיוס היתה גם ידו של ברנר[151]כארבעה חודשים לאחר שפורסמה ב’החרות’ התנצלות מסוייגת זו ובדרך-אגב, אבל בכל זאת התנצלות, בחר ברנר בעיתון זה לפרסם בו את ’כתב ההתקשרות’ שהופקד בידו בראשית ’מלחמת השפות’. בצירוף מכתבו למערכת. ’כתב ההתקשרות הוא ההתחייבות של תלמידי בית-הספר למורים ובית-הספר למסחר של חברת ’עזרה’ להילחם כנגד השלטת השפה הגרמנית כ’שפת לימוד המדעים’ במוסדותיה, מלחמה בכל האמצעים העומדים לרשותם, עד כדי עזיבת כל החברים את בית-הספר, אם ייענש אחד מהם על השתייכותו לאגודה. על התחייבות זו חתמו שלושים ושלושה תלמידים והפקידו אותה בידי יוסף חיים ברנר, שגר באותן שנים בירושלים, ’והשפעתו על חלק מן התלמידים היתה עזה’. ’אין ספק, שדמותו המוסרית והלוחמת השפיעה על נכונותם להיאבק נגד הלעז, ועל הפקדת “כתב התקשרות” בידיו דווקא’[152]פירסומו של ’כתב ההתקשרות’ ברבים, מעל דפי ’החרות’, נעשה בהתאם למתחייב ממנו:

כתב ההתקשרות הזה נמסר בהסכם כולנו ובחתימת כולנו לידי הסופר י. ח. ברנר למשמרת, וחובה על זה האחרון להעמיד, עפ“י הוראת הרוב, לעמוד בקלון לפני הצבור העברי את שמות החברים מן הח”מ שיבגדו חלילה משבועתם זאת. (ט’ חשוון תרע"ד).

ובהתאם לתנאי זה נאלץ ברנר ’להעמיד לעמוד הקלון’. כחמישה חודשים לאחר-מכן. את אחד החתומים על ההתחייבות, כיוון שלא עמד בה, כפי שהוא כותב ב’מכתב למערכת “החרות”’, שצורף ל’כתב ההתקשרות’ שפורסם בעיתון זה ברבים ביום י“א ניסן תרע”ד (7.4.1913) במדור ’מכתבים אל המערכת’:

לכבוד מערכת ’החרות’ שלום!

רצוף בזה ’כתה ההתקשרות’ שהופקד בידי בראשית המלחמה נגד המצב האנטי-עברי בבה"ס של ’עזרה’ ושעל פיהו חובה מוטלת עלי עכשיו לפרסם, לצערי, לגנאי את שם אחד החתומים, שמעון מנשה, יליד סלוניקי, שכפי שהוגד לי, חלל את שבועתו.

ברגשי כבוד

י. ח. ברנר[153]

יש לשער, שהפרסום ב’החרות’ נעשה משום שעיתון זה מילא תפקיד פעיל ביותר בימי ’מלחמת השפות’, ובכך ’קנה לו את עולמו’ כפי שהתבטא ר’ בנימין, גם בקרב מתנגדיו הקודמים. לדעתו הוא הכריע את הכף במלחמת השפות [- - - ] הוא חדר ביחוד לעדות המזרחיות הקרובות והרחוקות.[154] קרוב לוודאי שגם העובדה ש’המוקע’ היה ירושלמי ומזרחי, וגם זירת-המערכה ירושלים וקהל-הקוראים שהפרסום היה מיועד לו, גרמו לכך שדווקא לעיתון זה שלח ברנר את מכתבו ופירסם בו את ’כתב ההתקשרות’. ואפשר שבכך יש לראות נטייה להתפייסות גם מצדו. לאחר שחודשים אחדים קודם-לכן עשתה המערכת את הצעד הראשון ושיגרה לעברו מלות התנצלות.[155]

7. ממרחק הזמנים

ממרחק השנים, לאחר מלחמת העולם הראשונה ולאחר רצת ברנר, וכן בתקופות שלאחר-מכן נשכחו מרבית הפרטים, נעלמו כל הדקויות, והוויכוח הצטמצם כדי נוסחה פשטנית. לפי נוסחה זו מוצגים שני מחנות מוגדרים של ’טובים’ מול ’רעים’, והעמדות משורטטות בחדות ובבהירות בעיני מעריציו של ברנר אבל גם של חוקרים מובהקים.

כל האיזכורים של ’מאורע’ זה לוקים בחסר, בלתי-מדוייקים. ובלא מעטים מהם יש שגיאות בסדר הזמנים ובהצגת העובדות, מפני מעמדו של של ברנר לא נעשה שום ניסיון לתאר את המאורע לא רק מנקודת-ראותו של ’הצד השני’ שהתנגד לדעותיו, אלא אפילו לא מנקודת-ראות אובייקטיבית. גם הללו שהתנגדו בזמנו לדעותיו באותו נושא, אם כי לא לעיקרון הבסיסי של חופש הביטוי. סלחו לו על הכל לאחר הירצחו והיטו הכל לכף-זכות. לכל היותר נעשתה הפרדה בין ברנר האיש הנערץ, שהכל מותר לו, לבין דעותיו הקיצוניות לעתים, שאין לייחס להן חשיבות רבה מדי.

דוגמה אחת מני רבות[156] להתייחסות זו בדבריו של אז“ר על ברנר. בספרו שהופיע זמן קצר לאחר מותו,[157] וכזכור היה אז”ר בעת הוויכוח נתון בין פטיש אמונתו הדתית לבין סדן אמונתו בברנר:

מי שידע את טבעו של ברנר שהוא נוטה לפרדוכסיות ולדבר ככל העולה על לבו ברגע ההתפרצות, לזעזע אפילו את כסא הכבוד. לא נתפעל מכל הדברים הקשים הללו.

לדעתו, ברנר עצמו אינו יכול להשתחרר מן ההשפעות שספג, גם אם יחזור ויצהיר על כך: ’ברנר באופיו נשאר אותו בחור הישיבה, תלמידו המעולה של ר’ השיל נטע גנסין’. וההתנפלויות עליו ועל ’הפועל הצעיר’ ’כאילו בא זה לעשות את מלאכתו של במיסיון’ אין להצדיקה:

ראשית אין דוחים סופר כברנר, ואם הוא עשה עוול, אנו יכולים רק להצטער על זה [- - - ] אבל לא לאמר לו: לך מאתנו. וזולת זאת הבטוי של הועד האודיסאי העליב את כבוד הסופרים שהשתתפו בפועל הצעיר. ועל כן נקראה אספת הסופרים ושלחו לועד האודיסאי מחאה נגד צוויו, והבטיחו לו, ש’הפועל הצעיר’ יתקיים גם בלי תמיכתו.

ואמנם ’הפועל הצעיר’ המשיך להתקיים שנים רבות (עד 5.5.1970 ) והיה לאחד מכתבי-העת הוותיקים והמתמידים ביותר.

בזיכרון הדורות נשארה עמדתו של אחד-העם בפרשה זו ככתם על אישיותו, גם בעיני מעריציו ומכבדיו, ולא כל שכן בעיני מתנגדיו שחלקו על תורתו, והרהרו בקול רם גם אחר מידותיו האישיות. שלמה צמח, שיצא לתבוע את עלבונו של אחד-העם מידי ברוך קורצוייל.[158]הבליט את עמידתו הגאה של אחד-העם במיבחנים ההיסטוריים שעברו על יהדות תחום המושב, ואת השפעתו החשובה בחיזוק הכרתה הלאומית, אבל בפרשה זו הוא מתנגד לדעותיו ולמעשיו, והיא משמשת לו דוגמה לצורך ולהכרח שבביקורת דעותיו של אחד-העם ומעשיו:

אל ילמדו מן האמור שאסור לבקר את דעותיו של אחה“ע. מותר וחובה לבקרן, ואפילו להתנגד להן; [- - - ]. כשכבדה מלחמתו בהרצל, היינו על צדה של הציונות המדינית. וכשאמר, שארץ-ישראל עתידה להיבנות ע”י ’בועזים’ א. ד. גורדון ויוסף אהרונוביץ תלמידיו המובהקים בערו בו. וכששכח פעם תלמודו על הסבלנות, ובכוח ובעונשין נלחם נגד דעות שכתב ברנר על על נביאי ישראל ב’הפועל הצעיר’ – לא נשמעו לו.

ברנר ניצב בתודעה הקולקטיבית של העם כמי שלוחם ללא חת על דעותיו, כסמל וכמופת לאיש-הרוח, שאינו נרתע מפני איש ומשמיע את האמת שלו, גם כשהיא מכאיבה מאוד.

הפועל הצעיר, כ“ב חשוון תרע”א

יוסף חבר [יוסף חיים ברנר]

בעיתונות ובספרות (הערות וציונים)

העתונות העברית וגם זו שבשפת יהודית מדוברת בכל תפוצות הגולה עשתה לראש השנה העבר. – ממש כמו אשתקד ולפני אשתקד – בילאנסים מעציבים מאד בנוגע לחיינו של השנה שעברה בכל התפוצות ההנה. רק עתונים מעטים וספורים מגיעים אלינו לארץ ישראל מכל העתונות היהודית שבכל חלקי התבל – אולם את כולם “הקיפה הזעקה”. בכולם מצאנו פזמון אחד, שבודאי הוא חוזר ונשנה גם בכל אותם העתונים היהודים, שאינם מגיעים לידינו. בכל מקום ומקום חזיונות של שנאה וחרם מבחוץ, של דלדול וירידה, חמרית ורוחנית, בפנים – רק זה היה עולמנו במשך שס“ה הימים של השנה שחלפה, או ”הסך הכל שנתי", בלישנא דעתונותא.

על כל המרירות הזאת – מה יש להוסיף? וממנה – מה יש לגרוע? ואף ההתאוננות גופה שנה, שנה ובאותו הסגנון – מה תתן ומה תוסיף?

כן, באותו הסגנון. וגם הטון, סוף סוף, עדיין לא נשתנה, עדיין שורדים באלו ההשקפות השנתיות אותם הבאורים השטחיים, שהכל הוא בסכת גורמים ידועים – גורמים חיצוניים, חולפים – כגון המצב הפוליטי הריאקציוני ברוסיה או בחירת דוקא ציר פלוני לפרלמנט של מדינה פלונית, שהם הם המעוררים את השנאה ונותנים מקום לאגיטציה אנטישמית וכו’ וכו’; עדיין שליטה אצל כל אותם הכותבים אי-ההבנה העקשנית בנוגע למקור הדברים, בנוגע לטבע הדברים של חיי גיטו הנמשכים בנס. –

והמשקיף הארצי-ישראלי? לזה אולי היתה הרשות גם להטיף איזו נטפי-נחמה בכוס התרעלה הגדושה והמלאה ולהראות על נסיונותינו – הקטנים אבל החשובים – לירות אבן פנה לישוב עברי על יסודות יותר בטוחים – קרקע שלנו ועבודה שלנו – שבו נוכל לשבת בטח בזמן מן הזמנים… אבל לא! גם המשקיף שלנו ודאי שיזהר ממזוג כוס תנחומין אם יזכור את כל אותם החברים, שעזבו אותנו בשנה האחרונה, שלא מצאו שום ספוק בחזיונות המשמחים הנפגשים בחיינו כאן. למרות הכל – כגון ילדות עברית חפשית, אומץ לב של מספר צעירים עובדים וסבלנות ראויה-למופת של זקנים ידועים – ושבו שוב לבקש ’אשרם’ באותם המקומות, אשר הקיאו אותם ואשר שם יעָשו לעולם ובהכרח ’חשבונות’ ו’סכי-הכֹל’ מעין אותם שנעשו לראש השנה תרע"א.

**

בתוך כל האסונות, שמצאו את כנסת ישראל בשנה האחרונה ושעמדה עליו עתונותנו ביחוד. נמנה והובלט החזיון של המרת-הדת. ה’שמד’, שהנהו חזון נפרץ אצל יהודי מערב אירופה עוד מתקופת הנריטה הרץ ובנות מנדלסון. נתרבה אצל צעירי יהודי רוסיה בשנים האחרונות לרגלי ההבלות הקשות מצד הרשות כלפי תלמידי חכמים מבני זרע קודש ולמודי יהוה’… תלי תלים של מאמרים ופיליטונים נכתבו ונדרשו בענין זה בעתונותנו של העת האחרונה. וכשאנו בודקים בדבר, הרי אנו מוצאים בו אפילו מעין איזו חלוקת-עבודה: אלה מזה צועקים חמס סתם ושופכים אש וגפרית על ה’משומדים’, ואלה, הנוגעים בֵצד היותר עמוק של החזיון’, עוסקים בוכוח חקירתי ובגלוי צדדיה המשובחים של היהדות כלפי אויבתה הנוצרית…

על פי העמל הרב ההולך ונשקע בשתי העבודות הנכבדות הללו גם יחד. אכן יש כמעט מקום לתאר לנו בדמיוננו תמונה כזאת: הדת בכלל ומדרש הדת בפרט – הרי זה העיקר, עיקר החיים והעיקר בחיים; והנה עשרת מיליונים אנשים בכל קצוי תבל, הנקראים יהודים והמחזיקים עדיין בדת ובאמונה היהודית, עומדים כיום הזה על שתי הסעיפים ושואלים להלכה ולמעשה: איזו מן האמונות הצרופות והטובות היא האמונה היותר צרופה והיותר טובה: זו של אבותינו או זו של הנוצרים? ענו, גדולי ישראל,ענו תיכף ומיד, כי רק לתשובתם אנו מצפים… הן רואים אתם: הרבה מאתנו עוזבים את אמונתנו והולכים לשמד… החישו ישועה!

ברם, באמת – בינינו לבין עצמנו ונגד כל עמנו – הלא הדבר אינו כך כלל וכלל. הלא כל ’הפרובלימה’ הזאת – חי אומתנו! – אינה כדאית לכובד ראש שכזה. ולא רק בנוגע לעשרת המיליונים, אלא גם לאלפי האינטליגנטים שבתוכנו די בכל אתר ואתר.

אמנם, עשרות, מאות מבני ובנות ישראל, בכל שנה ושנה, ’משמידים’ את עצמם מתוך קהלנו לשם איזו טובת הנאה. כמעט בלי כל מלחמה נפשית ומקבלים את האמונה הנוצרית. כשם שעשרות ומאות מאלה הולכים ונזורים לבשת בבונס איירס ובשאר מקומות – ודאי שאל החזיונות הם מהבלתי נעימים בחיינו החברתיים, מהחזיונות המראים לנו – כמו, למשל, חזיון ההכרח בערים הגדולות לעבוד ביום השבת ולנוח בראשון. בהפך מהרגלנו – מה המה חיינו הגיטואיים בכלל ובאיזו תנאים אנחנו נתונים, אבל במטותא, אל נא תתעו את נפשנו בשוא, כי קיום כלל ישראל עומד בגלל זה בסכנה ואל נר תעשו מזה שאל העומדת על הפרק!

בתוך עמי אני יושב, אני, כותב טורים האלה, איש עברי חפשי בדעותיו – ואין אני רואה את שאלת הדת והאמונה, שהיא אינה נותנת מנוחה לעמי זה. רואה אני בעלי-בתים יהודים, שדואגים לבתי תפלה – לפעמים בקנאות ומתוך כעס ותמיד על פי ההרגל, על פי האינערציה, שבודאי עוד תמשך ותארך הרבה, הרבה שנים. אמנם,, אין בבתי תפלותיהם של אלה כיום אותה החמימות, אותה ההתלהבות, שהיתה בשנים קדמוניות – אבל זה כבר ענין אחר. והדואג ידאג… (אני, למשל, איני רואה שום גדולה גם באותה החמימות של אותם הימים הטובים, שיסודה בהתרפסות ובקשה לפני איזה אב בשמים, שיתן פרנסה… ) שוב נפגש אני, מצד שני, בצעירים עברים, בניהם של אותם בעלי-בתים, שאמנם אוהבים הם לעסוק קצת בפרובלימות החיים. והרי אני שומע אותם מדברים על היחוסים, שבין איש לאיש, שבין איש לאשה, שבין עם לעם, שבין מעמד למעמד: מדברים וגם מתענינים בחידת החיים וההויה בכלל, בעולמות החומר והרוח, במהלכים השונים שבשירת האדם, בזרמים השונים שבספרות התבל, בהופעות הדלות שגם בספרותנו אנו – אבל לא יעלה על דעת איש מהם לשבת ולעסוק בהבלי התיאולוגיה: איזו אמונה היא יותר טובה. אם זו המלמדת, שמשיח כבר בא או זו, שמשיח עוד צריך לבוא; אם זו של ’דעלך סגי לחברך לא תעביד’ או זה של ’המכה בלחיך האחת וכו’… ושאלות אלו אינן נוגעות לצעירינו כלל לא מפני שהם שבעי רצון מיותר מעולמם והשקפת-עולמם, להפך. יודעים אותם הצעירים את הקרעים הרבים שבנפשם ואת הקושי של חיים בלי אלהים; יודעים ומרגישים, שאינם אנשים שלמים, שבתור צעירים עברים בלי שפה עברית שלמה, בלי ארץ מולדת עברית ובלי קולטורה עברית, אין הכל חָלָק אצלם. אולם, בכל אופן ברור ומובן להם, למרות כל אלה הרוצים ללמדם, כי אין ישראל בלי דת ישראל, שיהודי וטלית ותפילין אינו היינו הך, ושבכל אופן לא האמונה והדת היהודית של אבותיהם מעיקה עליהם, לא חסרונן של אלה הוא והעיקר בקושי חייהם ולא אל הדת והאמונה של אבות חבריהם, בני אומות העולם, ישאו את עיניהם…

  • הלא יש סכנה בדבר – יאמרו אלה המוצאים לנכון להתוכח עם ה’פוסחים על הסעיפים’ – הלא

סכנה בזה, שבאים ומקלסים את הנצרות לעומת היהדות.

סכנה? ואני, בחיי, איני מבין גם סכנה זו מה טיבה. כלום באמת הקוטב הוא כזה, אם דת פלונית או אלמונית מלאה יותר אידיאלים נשגבים? העיקר הלא הוא באם דבר זה או פלוני הוא אידיאלי באמת, שצריך לשאף אליו או לא – ולא אם הוא מיסודה של היהדות או הנצרות. – אם ויהא אפילו, שהנצרות היא יותר אידיאלית, שהמדרגה הנוצרית עולה על היהודית בסלם ההתפתחות האנושית, שיפה כח הבת מכח האם וצעדים נאים עשתה בהתקדמות הרוח – ובכן מה? לפיכך עלי, העברי החפשי, לשנות איזה דבר? אני שואל אתכם: לפיכך עלי להיות לנוצרי?! הגעו בעצמכם: העלי לשנות את מעשי, להתחיל לעשות אותו דבר טוב, אם אני מוצא, שהוא נאה לי – או להיות בגלל זה לנוצרי?! הגעו בעצמכם, העלי לשנות את מעשי, להתחיל לעשות אותו דבר טוב, אם אני מוצא, שהוא נאה לי – או להיות בגלל זה לנוצרי. כלומר, לקבל עלי צורות-החיים ההויות של המוני הנוצרים המאמינים, שאין להם כל שייכות עם אותו הדבר הטוב? ואם יבואו מחר ויוכיחו לי, שהבודיות, שדת קונפוציוס, שדת מחמד, עולה על הנוצריות, שאידיאליהן של אלו הדתות עוד יותר נשגבים – עלי אז להיות לבן דת בודה, קונפוציוס, מחמד, כלומר, לקבל את צורות החיים של בני אלו הדתות כיום הזה, בעוד שצורות החיים של בני דת אבותי, אין לי, בתור עברי חפשי, כל מגע ומשא עמהן?

בחיים – גם בחיים העליונים, המוסריים – לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. מימרא זו אנו מוצאים בספרותנו הישנה – אבל טעמה עדיין עומד בה וריחה לא נמר. כל מה שאני חושב, ובעיקר כל מה שאני עושה, איני חושב ועושה דוקא מפני שהיהדות התלמודית, שבה חְִנכתי, למדתני לחשוב או לעשות כך, אלא מפני שאני רוצה בכך או מכרח לכך. היהדות התלמודית, כשם שהיא רחוקה מהיהדות המקראית, כך היא גופה אינה חטיבה מוצקה ו’חיי היהודי על פי התלמוד’ יכולים לקבל צורות מצורות שונות: הרבה פסוקים יש ביהדות המקראית והרבה מימרות ביהדות התלמודית… ואני ובני גילי חְִנַכְנו על ברכי כל הפסוקים והמימרות הסותרות זו את זו האלה, ולבסוף גדלו הם והיו למה שהם ואנֹכי נהייתי למה שנהייתי… ה’מדרש’ מלא, איפוא, כאן תפקידי קלוש עד מאד. ואם פלוני בן פלוני הוא אלטרואיסט קיצוני או אגואיסט תקיף, ואם הוא, למשל, יש לו יחס ידוע ומסוים לשאלת המין – חיובי, שלילי, ארוטי, נזירי – שמא חושבים אתם, כי היחסים האלה תלוים לא בעומק תכונתו הפסיכו-פזיולוגית אלא בההוכחות המרובות ששמע ממורי היהדות או הנצרות, בשיכותו למוסר היהודי או הנוצרי?

צורות החיים העיקריות של היחיד והאומה לא מפי הדת הן ניזונות וחיות. הדת בעצמה, עם כל צרמניותיה והבליה, אינה אלא חלק מצורות -החיים, שבני האדם יצרו אותן לרצונם-על-כרחם. בסבת תנאי מציאותם הכלכליים-הנפשיים והאנושיים-הלאומיים. הדת לבשה צורה, פושטת צורה, נולדת, הולכת למות. בחיי האמונות והדתות מימות העולם – בכוונה איני אומר: בתולדות האמונות והדתות – יש בלי ספק, כמו בכל ענייני החיים, הרבה תרמית, הרבה אכספלוטאציה, הרבה שלטון האדם באדם לרע לו. ויש גם – בנוגע ליחידים, לא להמונים – אלמנטים אחרים, נפשיים, סודיים, טרגיים, מלאי תוכן, הבאים לספק צרכים עמוקים ביותר. ההמונים אינם מגיעים לעולם עד התוך ואוכלים תמיד. לפעמים בהתלהבות ולפעמים בקרירות, המצות אנשים מלומדה, את הקליפה; היחידים – התוך נמצא בהם בעצמם, אז הם חולמים, מתגעגעים ונענים עליו, ובקליפה לעולם אין להם שום צורך. מודעת היא: פלוסופי יון הראשונים נלחמו נגד דת בני דורם, נלחמו אפילו על המונותיאיזמוס המהולל לא פחות מנביאי ישראל שלנו, וכאלה כן אלה היו ריליגיוזיים לאין ערך יותר מהכהנים והמשמשים בקודש, שהוציאו אותם, את הראשונים, מן הכלל. ואף זאת מודעת, כי אהבת האדם והוקרת הערכין הנצחיים והנשגבים יש, להלכה סוף סוף, בכל הכתבים הקדושים של כל האמונות והדתות. כאשר רוח היחידים במו. אלא שלמעשה – בנוגע להמונים – אנו מוצאים שעבוד ואמונות תפלות ומשפטים אין דעת במו ומלחמות דם בגלל אלילים ופסילים ומזבחות ובתי-תפלה ומנהגים וטכסיסים ושאר חקי-הבל. הנצרות ההסטורית, הרומאים, האלילית, האינקווזיטורית, שדכאה את הפילוסופיה היונית המרוממה ועשתה את כל החכמות לרקחות ולטבחות לה, ניתלית באילנו של היהודי האמלל יהושע מנצרת – האמנם יש איזו קורבה ביניהם? עכשיו יש לנו נצרות אלילית-פרבוסלבית שלטת של הרוסים ונצרות לוטרנית-בורגנית שלטת של הגרמנים ועוד כמה מיני נצריות – התאמינו, כי אלו יונקות מן ה’ברית החדשה’ של השליחים היהודים? לא, זה היה דבר בלתי אפשרי. תכונותיהם של אלה העמים, יחד עם מקרים היסטוריים שונים, חיצוניים, בנו להם גם את צורות חייהם ההיסתוריות-הדתיות – את נצרותם. והיהדות שלנו, של היום, למדינותיה ואופניה, שהיא משפעה שלא מדעתה מתנאי החיים ההויים של המוני בית ישראל בכל אותן המדינות, אבל, סוף, סוף, זרה ומתמיהה היא לגבי צורות החיים הסובבות אותה מבחוץ – האם יש עוד צורך להזכיר, עד כמה רחוקה היא מן היהדות הביבלית, עד כמה נשתנה טעמן של רוב פקודותיה הראשיות ועד כמה שונה השקפת עולמה מאותן השקפות-העולם השונות המבוטאות בכתבי הברית הישנה?

***

כן, הברית הישנה, הברית הישנה והחדשה. גם בזה וגם בזה באים ומפחידים: הברית החדשה עליכם. באו בניהם של בעלי הברית הישנה!..ץ. אולם אני העברי החפשי, עונה על הפחדה זו לאמור: – כשאני לעצמי אין בשבילי גם לברית הישנה אותו הערך, שהכל צועקים עליו בתור ’כתבי קדש’, ’ספר הספרים’, ’הספר הנצחי’ וכו’ וכו’. מן ההיפנוז של עשרים וארבעת ספרי הביבליה נשתחרתי זה כבר, כבר… [159] הרבה ספרי חול מן הדורות האחרונים יותר קרובים אלי, יותר גדולים בעיני ויותר עמוקים. אך אותה החשיבות שאני מכיר ומוצא בתנ"ך, בתור שרידי זכרונות מימים רחוקים ובתור התגלמות הרוח עמנו ורוח האנושי שבנו במשך של הרבה דורות ותקופות – חשיבות זו אני מוצא ומכיר גם בספרי הברית החדשה (בכחם הספרותי של אלה ואלה איני נוגע). גם ’הברית החדשה’ – ספרנו הוא, עצם עצמנו ובשר מבשרנו, ואת זה, מה שאני מכניס בשבילי (לא כל חברי יסכימו לי – אני יודע!) את ה’ברית החדשה’ לתוך ירושתנו הרוחנית. אין אני חושב כלל לאיזו מהפכה ברוחי, שצריך אני לפחד ממנה או לנבא ולהכריז עליה. הואיל ולמרות כל הפלפולים והחקירות התיאולוגיות אין אני רואה שום הבדל יסודי בין השקפת העולם הסגפנית והנכנעה לפני אלהים של הנביא מענתות ושל הנביא מנצרת – ממקור אחד יהלכון – והואיל ובכלל אין אני מוצא בכל זה אלא שייכות רחוקה להעיקר שלי. כלומר, להכרתי הלאומית החפשית בהוה, שכלה חילונית, אתיאיסטית, אתיאולוגית. יתר על כן: אני יכול להיות דתי-המוני. יכול להיות ריליגיוזי במובן הנאצל של המלה ויכול להיות גם לא רק אַ-אלא אף אנטיתיאיסט, אנטיתיאולוג, אבל להכרתי הלאומית אין כל חשבונות עם זה, אין כל חשבונות עם מה למעלה ולמטה מהחזיונות המוחשים. אין כל חשבונות עם השמים. עם יוצר העולם ועם מה שאחר המות. הכרתי הלאומית אינה מונעת בעדי לחשוב על ערך דתנו ודתי העמים, אמונת המוננו ואמונות המוניהם, מחשבותינו ומחשבותיהם, ספרינו וספריהם – כחפצי. –

ובאים ואומרים לי: אבל הליגינדה הנוצרית על בן-האלהים, שנשלח לבני האדם ובדמו כפר את עון הדורות – לליגנדה זו המחלחלת בכל הקולטורה והספריות האירופיות הנוצריות – היאך אתה מתיחס? אף על זה אענה ואומר: כחפצי… לפי מצב רוחי… ובכל אופן, אין שום סכנה לאומית, איך שיתיחסו לזה… יכול אדם מישראל להיות יהודי טוב, מסור ללאומו בכל לבבו ונפשו, ולבלי לפחד מפני הליגינדה הזאת כמו מפני ’טרפה’, אלא להתיחס אליה ברטט נפש רליגיוזי כליאונרדו די ווינצי הגוי בשעתו… אני, למשל, – לי היא מוזרה. לי היא גם שנואה, ככל שקר שבדתיות, ככל מסורה נמשכת, ככל אילוזיה מכוונת, שמשמשת תמיד לדעת האדם וסותמת בקש ובגבבא את החלל הנורא של חידת-החיים הקשה… אבל מבין אני, כי יש נפשות, שיש להם כוסף עליון לעולמות אחרים – והם נושאים עיניהם לפעמים אל ’הרועה הטוב’…

הדבר ברור: שאלת הליגנדה הנוצרית היא שאלת המיסטיקה הדתית בכלל. ובשביל זה שאין לו אלהים בשמים, אין מי שהוא יכול להיות שליחו או בנו של אותו האלהים. ברם, איזה בן אדם היה אותו ’הרועה’ – זה בודאי מענין מן הצד הכרקטרולוגי. כשם שמענין מאד מה היה בודה, מה היה משה, מה היה ישעיה, מה היה מחמד, מה היה שקספיר, גטה… ההיה אותו העלם הגלילי, שיצא מן הכלל, באמת ’רועה טוב’ , סמל השלימות, כמו שרגילים לחשוב. רוח טהורה, תכונה אוהבת, אמיצה וקדושה, או אולי דוקא, כפי שיש ידים לשער, רועה רוח, הוזה עני מן הגליל, הולך בטל, גאותני ומעורר שחוק, שהטיף לבני האדם לבלי לעשות כלום ולחיות כחבצלות וכצפרים בחסדו של אבינו שבשמים.[160] – מי יודע; קרוב לודאי, שגם זה וגם זה לא היה לחלוטין… ושוב בסופו – איזו קריאה משלו היתה יותר אופית בשבילו: האם אותו ה’אלי, אלי, למה שבקתני?’ או ’סלח להם אבי כי אינם יודעים מה שהם עושים’? – מי יודע… בכל אופן היה אותו האיש לא איש אחד, פוסח בעצמו על הרבה סעיפים, הפכפך ברוחו, מלא נגודים וסתירות בנוגע להערכת תפקידו, משתנה מיום ליום ומורכב מצדדים שונים, טרגיים ומגוחכים גם יחד. ואולי גם זה לא נכון, אולי גם במחשבה הזו אין אנו רואים מהרהורי לבנו… ובאמת, איזו תשובה קבועה – כרקטרולוגית, לא תיאולוגית, יכולה להיות על מיני שאלות כאלו. אם הפסוקים, שעליהם אפשר לבנות את כל ההשערות, סותרים זה את זה, נדרשים לכמה פנים ונתלים בהכרח בנטיות לבו של המפרש ובהלך רוחו. אם המקורות ברבם הנם נרפשים, עכורים, מקום ציד רק בשביל דרי"ם לתיאולוגיה ומסיונרים בשכר?

***

וגם מבלי כל האמור: הגידו כל מה שתגידו. ואני איני נחרד כלל בראותי בעתון הגרמני הציוני הווינאי כפעם בפעם את רשימות שמות המומרים המוקעים לעיני הקהל. יתר על כן: אני איני מבין, למי מזיקים אותם האַדאָלפים והבערנארדים העלובים, שהיו זרים מילדותם לחברה ולדת היהודית ושלשם כניסה בחברה הנוצרית קבלו עליהם גם את ’אמונתה’? מה היה לנו מהם קודם שהלכו או לא הלכו אל הטעמפל היהודי ומה הפסדנו מזה, שקמו והזו עלינו להנאתם את המים הקדושים? צרה היא לנו כשנועלים את השערים בפני נודדינו. צרה היא לנו כשמגרשים את פועלינו מבתי החרשת, צרה היא לנו כשמניחים מכשולים על דרכנו בארץ ישראל. צרה היא לנו כשהמוסד קולטורי עברי מתבטל מאפס אמצעים – כל זה הוא סימן לעניות חיינו, לקושי קיומנו, לדלות צרכינו ואפס מלואם. שמחה היא לנו כשקונים איזה כברת אדמה באיזה מקום, כשפותחים איזה בית ספר יהודי באיזה מקום, כשיוצא לאור איזה ספר עברי חשוב. כשאנו שומעים על נספר יהודים שנכנסו לעולם העבודה הפרודוקטיבית – כל זה הוא בטוי של חיינו היצירתיים. כל זה סימן, כי עוד חיים בעמנו וכי עוד לא תמנו לגוע. לא בלתי מובן הןא לי גם הצער כשרואים בעל כשרון באיזה מקצוע שנולד בינינו הולך מאתנו מפני שאינו מוצא מקומו בתוכנו, ואנו, בני עמו, נשארים על ידי זה דלים ורשים ומשוללי תרבות. ואולם מה לנו ולכל אותן עשרות ומאות המתבוללים מילדותם, שלשם איזו מטרה הם מתנצרים, ומפני מה דוקא השנוי החצוני הקל הזה צריך להחרידנו יותר מחייהם שלפני השנוי? הן צורות חייהם העיקריות היו גם בלאו הכי לא יהודיות. ומה לנו מהם אלמלא עשו את הצעד האחרון הזה והיו נשארים רק בכתוב ישראל ללא קחת חלק בקושי חיינו ובמלחמתנו בעד עתידנו הלאומי? על הקרייריסטים הנבזים הלא ודאי שאין מה לקשור מספר חדש, ואולם אפילו אם נקח חזון מיוחד של מתנצר מוסרי כאוטו ויינינגר, בעל הספר ה’מין והאופי’, שאין מתנצרים כמוהו בעולם המעשה, שמצא, או נדמה לו שמצא, בנצרות יופי מיוחד וחיוב גדול – מה אנו יכולים ללמוד מזה? אוטו וויינינגר בעצם הן היה דוקא בעל תכונה יהודית בכל רמ"ח אבריו. אבל בשביל עולמנו היהודי, שנוא נפשו, היה ערכו, גם אלמלא היה מתנצר, דומה ממש לערכם של מארכס ולַסַל ויתר השבוים היהודים, הגדולים עם הקטנים, שמשום מה אינם מתנצרים. האַקט של ההתנצרות אצל מתבוללינו, שכמוהם כחרדינו מדמים, כי מזוזה וישראל חד הוא, אינו דבר שבחיצוניות, שאין להתריע עליו ביחוד. ואין צריך לומר, שאין להלחם בו על ידי גלוי המאור שביהדות…

לא בדברים מפשטים חוסר ההתבוללות הממשית וההכרחית של חלקים הגונים מתוך גוף עמנו החולה, הגיטואי. ’היהדות’ במרכאות לא תוכל פה להושיע, גם אם יכתבו עליה אלף דרשות נמלצות. נניח, איפוא, את חכמת התיאולוגיה לגלחים משלהם ומשלנו, ששעתם פנויה לעסוק בהשאלה: מי מן הדתות עדיפה, באיזו יש יותר יופי, יותר קדושה, יותר צדק, יותר אהבה. השדה ריב ומקום יש כאן להתגדר ולחדש, לבחור פסוקים אחדים מכל הפסוקים הרבים ולצרפם יחד – ולהוכיח.

שאלת-חיינו היהודית היא לא שאלת הדת היהודית, שאלת ’קיום היהדות’. את רעיון-התערובת הזה צריך לעקור משורש. אחד-העם עשה את זה פעם – והתחרט. אבל אנחנו, חבריו היהודים החפשים, אין לנו וליהדות כלום, ואעפי"כ הננו בתוך הכלל בשום אופן לא פחות ממניחי תפילין וממגדלי ציצית. אנחנו אומרים: שאלת חיינו היא שאלת מקום עבודה פרודוקטיבית בשבילנו היהודים. אנחנו יהודים גרים בכל מקום, יהודים רצוצים, בלי ארץ, בלי שפה וכו’ וכו‘. הסביבה של הרוב הנכרי אינה נותנת לנו להיות יהודים שלמים, באותה מדה שחברינו הרוסים, הפולנים וכו’ החפשים הם רוסים, פולנים שלמים. הסביבה של הרוב מבלבלת אותנו, אוכלת בנו, מטשטשת את צורתנו, מכניסה ערבוביה בכל חיינו – אבל מהתבוללות רחוקים אנו, הוי כמה רחוקים. וענין ההתנצרות – אפילו לא תמהון ואפילו לא שחוק. עמנו הוא גלותי, חולה,הוא הולך ונתקל, הוא נופל שבע – וקם. עלינו להקימו, כח רצונו מתרפה – צריך להגבירו. הבה ונתחזק. אין משיח לישראל – הבו ונגבר חילים לחיות בלי משיח. האלפים מתוכנו, אולי גם הרבבות, שכבר התבוללו לאין מרפא, שכבר נעשו מסוגלים להתנצר – גם ירוק לא נירק עליהם. אנחנו המעטים, בני העם היהודי החי, נהיה חזקים מצור, עובדים ויוצרים עד כמה שאפשר, נרבה את עבודת עמנו ואת נכסיו החמריים והרוחניים. אנחנו, היהודים החיים, בין אם אנחנו מתענים ביום-כפור ובין אם אנו אוכלים בו בשר בחלב, בין אם אנו מחזיקים במוסרו של הברית הישנה, בין אם אנו בהשקפת-עולמנו תלמידים נאמנים לאפיקור, – אנחנו איננו חדלים להרגיש את עצמנו בתור יהודים, למרות חיינו היהודים, לעבוד ולברא אפני עבודה של יהודים, לדבר בשפתנו היהודית. לקבל מזוננו הרוחני מספרותנו, לעמול בשביל תרבותנו הלאומית החפשית, להגן על כבודנו הלאומי וללחום את מלחמת קיומנו בכל גלוי, שמלחמה זו מקבלת. –

יוסף חבר

בלא חתימה [שמואל רפאלי (רפאלוביץ)]

כפירה או הסתה?

הנה עוד סכנה! לא מחוץ כי אם מבפנים והיא מתחפשת בלבוש הכפירה, שנתקבלה בהספרות, התאזרחה, וכל המרבה לכתוב כפירה הרי זה משובח. ותהי הכפירה לאפנה בעתונינו היומיים והשבועיים. אבל כל זמן שלא היתה להכפירה מטרה אחרת כי אם היא בעצמה החרשנו ולא שמנו לבנו לה, כי המאמינים לא יהפכו לכופרים בשמעם הטענות הישנות שכבר דשו בהן רבים.

אבל הנה סכנה חדשה: המסיתים הידועים ראו ויוכחו כי דרכם הישנה לבוא אל היהודים בהטפה לאמונה, ובפסוקים מכתבי הקודש, על השה, הנושא חטאת האדם, ועלה לקרבן למען כפרת עונות, ועוד תחבולות כאלה לא הועילו מאומה, ולכן דרך חדשה בחרו למו. הכניסו אצלינו ’תלמידי חכמים’ שיצאו מהישיבה, הציצו ונפגעו, וישלחו את התכשיטים היקרים האלה אלינו להטיף לנו הטפה אחרת ומשונה לגמרי.

הנה בימים האחרונים זמירות חדשות החילונו לשמוע בעתונינו, שירות ותשבחות להיהודים הגדולים המה השלוחים ומיסדי דת הנצרת.

אך למאמר מחוצף ומסיתי כאשר זכינו לראות בהפועל הצעיר (גליון 3 ) מעולם לא פללנו אכן נודע הדבר, לאן פניהם מועדות!

כה יאמר הסופר הריאלי – כביכול – יוסף חב"ר:

כשאני לעצמי אין בשבילי גם לברית הישנה אותו הערך שהכל צועקים עליו בתור ’כתבי קדש’ ’ספר הספרים’ הספר הנצחי וכו’ וכו’ מן ההיפנוז של כ“ד ספרי הביבליה נשתחררתי זה כבר כבר… הרבה ספרי חול מן הדורות האחרונים יותר קרובים אלי, יותר גדולים בעיני ויותר עמוקים. אך אותה החשיבות שאני מכיר ומוצא בתנ”ך בתור שרידי זכרונות מימים רחוקים ובתור התגלמות רוח עמנו ורוח האנושי שבנו במשך של הרבה דורות ותקופות. חשיבות זו אני מוצא ומכיר גם בספרי הברית החדשה. גם ’הברית החדשה’ – ספרנו הוא, עצם מעצמנו, ובשר מבשרנו. ואת זה מה שאני מכניס בשבילי את הברית החדשה לתוך ירושתנו הרוחנית אין אני חושב כלל לאיזו מהפכה ברוחי שצריך אני לפחד ממנה או לנבא ולהכריז עליה, הואיל ולמרות כל הפלפולים והחקירות התיאולוגיות אין אני רואה שום הבדל יסודי בין השקפת העולם הסגפנית והנכנעת לפני אלהים של הנביא מענתות ושל הנביא מנצרת, ממקור אחד יהלכון.

דים הדברים האלה, וביחוד השורה האחרונה שהדגשנוה להראות על מטרת כותבם. לא למטרה של כפירה נכתבו, כאשר אפשר להקורא התמים לחשוב בהשקפה הראשונה, כי אם פשוט להסתה ולמעבר מהיהדות אל הנצרות. ואם שואלים אתם את מין בן האדם הזה, כיצד אפשר ליהודי להתיחס להספורים הבדוים. ודברי ההבל על האגדה של ’בן האלהים’, ואשר אך יען כי לא חפצנו להאמין בהבלים כאלה הובלנו לטבח, והורגנו כל היום, ועוד עד היום דמי עמנו נשפך כמים על קשיות העורף לבלתי האמין בם? ***

הנה תשובתו של המחוצף:

  • ובכל אופן אין שום סכנה לאומית איך שיתיחסו לזה… (הנקודות הן של הכותב, והמבין יבין על מה הן רומזות).

"יכול אדם מישראל להיות יהודי טוב מסור ללאומו בכל לבבו ונפשו ולבלי לפחד מפני הליגינדיה הזאת כמו מפני איזה ’טרפה’ אלא להתיחס אליה ברטט נפש ריליגיוזי כליונרדו די וינצי הגוי בשעתו.

זאת אומרת: תוכל להיות מומר ובכל זאת יהודי לאומי, ממש כמו שאומרים מומרינו של המיסיון הבריטית הקוראים עצמם בשם: ’היברו קריסטיאנס’ לאמור: ’עבדים נוצרים’.

ועל דבר השאלה על היהדות פוסק המסית החדש הזה:

  • שאלת חיינו היהודית, היא לא שאלת הדת היהודית, שאלת קיום היהדות. את רעיון התערובת הזה צריך לעקור משרש.

’אחד העם’ עשה זה פעם והתחרט אבל אנחנו (כלומר יוסף חב"ר עורכי ’הפועל הצעיר’ וכל עברינו החדשים, אשר מיום שנולד העברי אצלם, מת היהודי…) חבריו היהודים החפשים אין לנו וליהדות כלום.

אולי להתבולל? לא, ע"ז אומר המסית

רחוקים אנו, הוי כמה רחוקים. וענין ההתנצרות אפילו לא תמהון ואפילו לא שחוק (כי אם פשוט לעשות המעשה וחסל).

ובדברים האלה מסיים את דבריו:

אנחנו (עוד הפעם אנחנו ). –

היהודים החיים. בין אם אנחנו מתענים ביום כפור ובין אם אנו אוכלים בו בשר בחלב, בין אם אנו מחזיקים במוסרו של הברית הישנה, בין אם אנו בהשקפת עולמנו תלמידים נאמנים לאפיקור, אנחנו איננו חדלים להרגיש את עצמנו בתור יהודים.

קץ לדברי רוח ושקר כאלה! די לכם להתחפש! אמרו האמת כי מסיתים אתם להנצרות! והשאלה היא אך: כמה? כמה מקבלים אתם שכר ופרי עבודתכם?

אנחנו (כלומר אלה אשר היהדות יקרה לנו ולא נחליפנה באחרת) בוז נבוז לכם!"

3 הפועל הצעיר, ח’ כסלו תרע"א

יוסף חיים ברנר

שאלה[161]

בפרקי ‘בעתונות ובספרות’, שבגליון הפוה“צ הקודם, הבעתי, בתוך שאר דברים, את הרעיונות המצויים והישנים בחוג המשכילים העברים הלאומיים, כי בשביל הינטלגנציה של כל אומה – וגם של אומתנו בכלל – אין הלאומיות תלויה בדת; כי גם הלאומיות היהודית אינה מחַיֶבת את בניה החפשים בדעות להחזיק דוקא בהשקפת עולם יהדותית מסוימה; כי היהודי המשכיל, כל זמן שהוא חי בתוך עמו. מדבר בשפתו ולוקח חלק בחייו, אפילו אם הוא כופר בכל תורת משה וחושב על התנ”ך (כמו על הקֹּרַן ועל הוֶדַה ועל כל הספרים הקדושים) מה שהוא חושב, אין הוא מוּצא בגלל מחשבותיו אלו מן הכלל הלאומי; כי ההתבוללות תלויה בעיקרה בקבלת צורות חיים של אחרים וכי, לפיכך, אלה המקבלים עליהם איזו דת אחרת – זאת אומרת, צורות-חיים אחרות – הם בשבילנו מתבוללים לכל דבר. לא פחות וגם לא יותר – מכל אותם ‘הצרפתים, הפולנים וכו’ בני דת משה‘. ובכלל מכל אותם המסוגלים להתנצר, עפ“י חנוכם ומצבם בחברה,, גם אם לא התנצרו (מרכס ולסל, למשל, שלא התנצרו אינם חשובים יותר יהודים בעיני מהיינה וברנה שהתנצרו). על הרעיונות הללו אפשר, כמובן, לחלוק; אפשר לבלי לסכים להם; אפשר לטעון, כהצד שכנגד, כי אומתנו היהודית הואיל ואין לה ארץ וכו’ אינה דומה בזה לאחרות; כי בלאומיותנו אנו צריכה לתפוס הדת החיצונית מקום מיוחד; כי מלבד הדת החיצונית יש עוד יהדות בתוך השקפת-עולם מסוימה – הצדק המוחלט, המוסר היהודי, הערך הנבואי וכו’ וכו’ – שבלעדה ובלעדי עיקריה אי אפשר להיות יהודי אמתי; כי אף המתבולל הקיצוני, כל זמן שלא התנצר, הוא עדיין בבחינת אבר מדולדל בעוד שהמתנצר הוא כאבר חתוך; כי כתבים קדושים הם רק עשרים וארבעה. ושאר הספרים – ולא כל שכן ספרי ה’ברית החדשה’ – הם ספרי גויים, ספרי טריפה. בקצרה, על רעיונות מובעים אפשר תמיד להשיב ברעיונות אחרים. כשהשעה צריכה לכך. גם להתרעם, להתמרמר, לדבר רתת…. אבל להוציא מהערותי וציוני הנקובים, שבהם מודגשת לא פעם האנטי-ריליגיוזיות שלי בכלל, כי אני וחברי בעתון ללאומיות עברית ולחופש המחשבה העברית הננו ‘מסיתים לנצרות’, ‘לעשות את המעשה וחסל’, ו’השאלה היא אך: כמה? כמה אתם מקבלים שכר פרי עבודתכם?’ (מאמר-ראשי ב’החרות‘, ש“ז, גליון י”ח) – האם אין זה שגעון ונבלה של הדיוטים פראים? האם לא ברור של’סנסנציה’ כזו מסוגלים רק אנשים הנכונים למכור את עצמם בעד פרוטה בכל שעה, ומכיון שהם רואים באיזה מאמר את המלים ‘ברית חדשה’, ‘נצרות’, מיד מבריקה תמונת המטבע המיסיונרית לנגד עיניהם והמוח הקטן מתבלבל, והעלילה מוכנה?! מובן, שאני, החתום מטה, לא אבוא כהסופר הידוע ש”י הורוויץ לפני שלש שנים להוכיח באותות ומופתים למעלילים – במזיד או מחסרון ידיעה להבין בכתוב – שאנכי אינני מן המסיתים; אצלי מתעוררת שאלה אחרת: מה לעשות בכלל למופקרת כ’החרות’ הלזו, אשר תוכן אין לה, ובכדי שלא להוציא את הסמרטוט חלק, מרשה עורכה לעצמו למכור בפומבי נשמות סופרים עברים להמיסיון הנבזה? מה לעשות בכלל לעתונות שפלה שכזו, אשר בכדי שידברו בה, שישימו לה לב, אין לה כל רגש אחריות ואימת-הצבור הקולטורי עד כדי להתעות את קוראיה העלובים שמיסיונרים מתחפשים עליהם ב“הפועל הצעיר”? מה לעשות בכלל לעתונות נבערה שכזו, החיה תמיד על הצעקה הבוּרית: ‘תחיה’! ‘סכנה!’ וכֻלה עדות מעציבה מאד מאד על מדרגת-התרבות של ישובנו הקטן?

י.ח. בּרנר (יוסף חבר)

4 האור י“א כסלו תרע”א

ועד ‘הפועל הצעיר’

מכתב להמערכת

מערכת נכבדה.

אנחנו ח“מ, חברי ועד אגדת ‘הפועל הצעיר’ בירושלים מוחים בכל תוקף נגד העלילה הנתעבה שבאה ב’החרות’ בגליון י”ח שבוע העבר במאמר ‘כפירה או הסתה’ על חברי הסתדרוּתנו, וביחוד על עלבון גס לסופר עברי מפורסם בישראל, והננו דורשים בשם הצדק ממערכת ‘החרות’, שתודיע לנו את שם הכותב של המאמר הנזכר. בכדי להזמינו לדין. ועד שמערכת ‘החרות’ לא תמלא את דרישתנו זו הצודקת, הננו מסירים מעלינו את אחריות של חברים בעד כל מעשה אלמות – ולראיה בעה“ח ירושלים, י’ כסלו תרע”א.

ועד ‘הפועל הצעיר’

(מקום החותם)

5 החרות, י“ב כסלו תרע”א

בלא חתימה [?]

כפירה או הסתה ומעשה אלמות

מאמרנו בהחרות גילון י"ח ‘כפירה או הסתה’ הרגיז את ‘פועלינו הצעירים’ וועידה באה אלינו לגלות להם שם כותב המאמר. אנחנו אין לנו כל סבה להעלים האמת. ואמרנו להם כי אנחנו כתבנוהו, ואנו אחראים בעד כל דברי האמת הכתובים שם ואשר עוד נוסיף לפרסם.

וזאת היא גם תשובתנו על מחאת ‘ועד הפועל הצעיר’ בהאור של אתמול.

הדחליל של מעשה אלמות רלא יבעתנו, יש משטרה ושוטרים, ונדע איך להגן על עצמנו, מפני כל מעשה כפיה או חוליגנית; וכבר לקחנו כל האמצעים הדרושים לזה…

החרות לא תסור מדרכה, שביל הזהב; לחום תלחם נגד כל קצוניות, ולא תשא פנים לשום איש, במקום שיש חלול כבוד עמנו באופן נורא כזה.

אולם ע"ז במאמר מיוחד.

המערכת.

6 לונדון, י“ג כסלו תרע”א

אחד-העם למר ב. לדיז’ינסקי באודסה [קטע]

רוצה הייתי לדעת, אם שמתם לב אל הגליון האחרון (N.3) של ‘הפועל הצעיר’. אלו לא היה בו אלא ה’הספד’ של י.ר. על לווינסקי (עמוד 12) – דיינו. אבל העזות והגסות שב’הספד’ זה מה הן לעמת המאמר ‘בעתונות ובספרות’ (ע’ 6 – 8)? בטוח אני, שאלו נמצא כתוב בה’פועל הצעיר‘, למשל, שהציונים היו מתרפסים ’לפני איזה הרצל‘, היו מרעישים כל העולם הציוני, ומכל עברים היו צועקים: ‘דרך ארץ, שקצים!’ אבל, כשהנערים החצופים האלה כותבים ומדפיסים, שאבותינו בדורות שעברו היו מתרפסים לפני איזה אב שבשמים’, ̶ אין בכך כלום! האמנם לא תרגישו, כמה מן העלבון הלאומי יש בחוצפה כזו. ביחס לאותה אמונה שמסרו בני עמנו נפשם עליה במשך אלפי שנה? ואם הרגישו, הלא תצטרכו להרגיש כמו כן. כי אחריות הדבר תחול עליכם (כלומר, על הועד), שאתם נותנים היכולת לעזי פנים אלו להדפיס דבריהם על חשבון הצבור… לא אחכד מכם, שבקראי אותו המאמר, נזדעזע לבי כל כך עד שהחלטתי לשלוח ‘מכתב’ אל ‘הצפירה’ ולדרוש מאת הועד בגלוי, שיקח עליו אחריות הדברים או יחדל מתמוך בידי בעליהם מקופת הצבור. אבל כשנתישבה דעתי עלי, הבנתי שאין אלו ראוים לכבוד כזה. ואולם אותך אבקש למסור אל הועד בשמי בדרך רשמית, באחת מישיבותיו, שבתור חבר החברה מוחה אני בכל תוקף על הדבר, שהחברה עוזרת לבחורים שלא שמשו כל צרכם להוציא רוחם בסגנון כזה…

7 י“ח טבת תרע”א

פרוטוקול ישיבת ועד חובבי ציון באודסה [רוסית]

פרוטוקול מס’ 33

5 בינואר 1911

ישיבת הועד בהרכב: יו“ר ̶ מר מ. אוסישקין; חבר הוועד – מר ח. אטינגר. מועמדים – האדונים רבניציקי וריימיסט; חברי ועדת הביקורת – מר ביאליק, ד”ר קלוזנר, מר לדיז’ינסקי, מר טריווש, מר פרנקפלד. מזכיר – ד"ר גליקסון.

1.

היו"ר מציע לדון בשאלת המשך התמיכה לשבועון ‘הפועל הצעיר’ היוצא ביפו. בקשר עם המאמר שהופיע בגליון מס’ 3 של העיתון, מאת מר ברנר, שבו המחבר משמיע ביטויים חריפים מאד על הדת בכלל ועל הדת היהודית בפרט. לפני כשלוש שנים הוועד החליט לתמוך בבטאון הזה, מתוך תקווה שבבואו לדון על האינטרסים של הפועלים העברים בפלשׂתינה, הוא גם יחנך ברוח הלאומית את הנוער הפועלי המקומי. מפני שהוועד לא מצא אפשרות לקבוע לעיתון זה תמיכה שנתית קבועה, הוחלט אז להעניק למערכת 50 פרנק לכל גליון, ויחד עם זאת לשמור לעצמו את הזכות להפסיק בכל רגע את התמיכה הזאת. התמיכה שהוועד נתן לעיתון לעיתים קרובות עוררה אי שביעות רצון וטרוניות מצד אישים רבים הקרובים לפעילות האגודה שלנו. אבל עד עכשיו אפשר היה להתעלם מגינויים אלה. עכשיו עורר המאמר של ברנר מורת רוח חריפה מצד אישים רבים, המחייחסים בדרך כלל בחיוב לבטאון הזה, והוועד חייב לקבוע בישיבה זו את עמדתו כלפי המאמר הזה, שהקים רעש כה רב.

מר רבניצקי מדגיש את הטון המחוצף הסוער של המאמר הנדון, מאמר המסוגל להביך אפילו את בעל המחשבה החופשית והסובלנית ביותר. בתמכו בעיתון זה, נוטל הוועד על עצמו מידה בלתי מבוטלת של אחריות לכיווּנוֹ. משום כך נחוץ מאד להביע באופן נמרץ ביותר את יחסו השלילי של הוועד למאמר זה, הדן בצורה כה קלת-דעת בבעיה כה בלתי-רגילה בחשיבותה וברצינותה. הוא משוכנע, שאילו היה נערך עכשיו משאל בעניין זה בין חברי האגודה, רובם היו מביעים את התמרמרותם העמוקה על המחבר, הנוהג בזלזול כה רב כלפי כל מה שיקר וקדוש כל כך לעם כולו. אבל אם ניקח בחשבון בכל זאת את תרומתו של ‘הפועל הצעיר’ להתפתחות חברה בריאה בפלשׂתינה, הוא [רבניצקי] אינו עומד על הפסקה מיידית של התמיכה, אלא מציע לוועד לביע בצורה זו או אחרת את מורת רוחו הקיצונית מהופעת מאמרו של ברנר.

מר לדיז’ינסקי גם הוא מוצא שמאמרו של מר ברנר מסוגל להעליב לא רק את הדתיים אלא גם את החילוניי הסובלניים. ‘הפועל הצעיר’ נפוץ מדי בפלשׂתינה, ומאמר כזה גורם השפעה מזיקה ודמוראליזטורית על התפתחות הנוער והצעירים. הוא עומד על ההפסקה מיידית של התמיכה. אם בכל זאת קיים בפלשׂתינה צורך רציני בעיתון שבועי מסוגו של ‘הפועל הצעיר’, אז אחרי הפסקת קיומו יופיע ללא כל ספק בטאון חדש כלשהו.

מר ביאליק מציע להפסיק את התמיכה עד שמנהלי העיתון יזמינו עורך חדש ואחראי שיפעל בהתאם להנחיות הוועד.

מר טריווש קורא לדיון שלָלֵו ואוביקטיבי בבעייה. בבואו להעניק את התמיכה הכספית ל’הפועל הצעיר’, לא יכול היה הועד לצפות מראש הופעת מאמר בעיתון זה, שאינו עולה בקנה אחד עם השקפתם של רבים מחברי האגודה שלנו. הוא מניח שהוועד הביא בחשבון את אפשרות הופעתם של מאמרים דומים, אבל בכל זאת הבטיח למערכת את תמיכתו, בהיותו מודע לחיוניות של בטאון כזה להעלאת הרמה התרבותית תשל הפועלים בפלשׂתינה. עכשיו אין לסגת מן התמיכה, בגלל זכויותיו הגדולות של עתון זה., הגורס ללא הרף שני עקרונות: לאומיות והתארגנות. אבל בחשבו בכל זאת את מאמרו של ברנר לבלתי הולם את דפי הבטאון, שיש לו מטרות מוגדרות והוא משרת חוג מוגדר של אינטרסים, הוא מציע לוועד להעביר למערכת אזהרה חמורה חד-משמעית.

ד"ר קלוזנר רואה במאמרו של מר ברנר לא מבט ביקורתי על מומנטים אלה או אחרים של התודעה הדתית היהודית, שאינו יכול שלא להיות נחלתו של אף אדם תרבותי באמת, אלא השקפה חד-משמעית על בעיות בעלות חשיבות מדגה ראשונה. מאמרים מסוג זה מערערים, לדעתו את יסודותיהם של האוצרות הלאומיים-התרבותיים היהודיים, יש בהם עלבון עמוק לעם היהודי כולו, שהדת קשורה אצלו בחוויות בנות מאות שנים, בשאיפות ההיסטוריות הגדולות ביותר. הוועד התומך ב’הפועל הצעיר‘, אין לו רשות שלא להגיב עכשיו על הופעת המאמר הזה. הוא מאשים את הוועד בכך שתמך בעיתון, שאין לו עורך האחראי בפני הוועד ובפני האגודה, ומזכיר שבראש הבטאון העברי היחיד בארץ חייבת לעמוד אישיות בעלת מוניטין ספרותי וקלסתר מוגדר. להלן הוא מציע, שלא לשלם למערכת, כמחאה, את 50 הפרנקים המגיעים לה בעבור גליון מס’ 3, ולחדש את התמיכה רק אחרי שיוזמן עורך, ששמו ופעילותו הקודמת יהוו ערובה לכך שמאמר מסוג זה לא יופיע עוד.

ד"ר ריימיסט אינו מוצא את מאמרו של ברנר מזיק במיוחד לנוער היהודי בפלשׂתינה. הוא אינו מטיל ספק בכנותו של מחבר המאמר. הוא מציע לדון ביחסו של הוועד למאמר לא מן הצד העקרוני, אלא מן הצד הטקטי. הוועד צריך, לדעתו, להגיב על הופעת המאמר לא כנציג של השקפה מסויימת על הבעייה הדתית-פילוסופית שנגע בה המחבר, אלא כנציג של האגודה ושל האסיפה הכללית, שמכוחן הוא פועל, ומחלק כספים הנכנסים ועומדים לרשותו. הקריטריון היחיד במקרה זה צריך להיות לא יחסו של הוועד לשאלה הנדונה, שעליה לא יכולה להיות לו דעה מגובשת, אלא הנטייה השלטת בין חברי הגודה. לכן הוא מציע להביא לידיעת המערכת בצורה זו או אחרת, שמאמר מסוג זה מקומם נגדו חלק מכריע של חברינו, ופירסום שכמותו אינו מתקבל על הדעת.

**ד“ר קלוזנר** אינו מסכים עם דעתו של ד”ר ריימיסט, המתייחס, לדעתו, לא לעצם העניין אלא רק לנקודת מבט אחת בלבד. הקריטריון המוצע על-ידי ד"ר ריימיסט אינו במקומו בדיון על בעייה כה חשובה ועקרונית, ועלול לעורר חשדות מצד החברים-המשלמים כלפי הוועד, בדבר פחדנות ודו-פרצופיות בלתי מכובדת. המאמר של מר ברנר חייב לעורר התמרמרות כללית, לא מפני האנטי-דחיות שבו, אלא בשל חוסר התרבות שבו, ועורך פחות-או-יותר אינטליגנטי, המחשיב את כבודה של האנושיות התרבותית, לא היה נותן מקום למאמר כזה בבטאונו. בפלשׁתינה, מאמרים מסוג זה מסוכנים מאד, כיון שגם בלעדיהם ניתן לבחין במקומות רבים בפלשׂתינה ביחס בלתי-קורקטי ואף ברבארי לדת ולמוסדות-דת. הוא אף חושב לנחוץ להזכיר, שהמאמר של מר ברנר חורג מגבולות הפרוגראמה של העיתון, שהעמיד לעצמו במטרה לדון בבעיות הקולוניזאציה והפועלים.

מר ביאליק מסכים עם ד“ר ריימיסט, שהוועד צריך במקרה דנן להופיע לא כנציג של השקפה מוגדרת על השאלות שנגע בהן מר ברנר, אלא אך ורק כנציגם של רוב חברי האגודה. הוא מצטרף להצעה של ד”ר קלוזנר בנוגע לאי-תשלום 50 פרנקים למערכת בשביל גליון מס’. 3, ומציע להפסיק את התמיכה כל עוד המערכת לא תזמין עורך יותר מתאים ומבטיח.

מר רבניצקי חושש שהחלטה כזאת או אחרת של הוועד עלולה להביא להפסקת קיומו של העיתון. ‘הפועל הצעיר’, למרות חסרונותיו הרבים, הוא בכל זאת בטאון מועיל, שהכל מעוניינים בהמשך קויומו. אין להעמיד בפני המערכת דרישה מיידית להציג עורך חדש לאישורו של הוועד. צריך רק להודיע למערכת, שהוועד מַתְנֶה את משך התמיכה בהזמנת עורך כזה, שאצלו לא יהיה מקום למאמרים מסוגו של המאמר הנדון.

היו“ר מוצא שהוועד אינו יכול ואינו חייב להנחות את עצמו בדיוניו על שאלות שונות לפי הדעה הממוצעת השלטת בקרב חברי האגודה. בבחרם את חברי הוועד, מפקידים בידיהם משתתפי האסיפה הכללית לא רק את ביצוע כל החלטות האסיפה, אלא גם מילוי משימות שלא היו צפויות מראש, ובזה הנטיות האישיות של חברי הוועד ממלאות תפקיד מכריע. משום כך הוא מציע להפסיק כל דיון על יחסם של חברי האגודה לשאלה הנדונה וממליץ להנחות את עצמנו רק לפי קריטריון אחד – באיזו מידה מאמרים כאלה מזיקים או מועילים לחברה הפלשתינית, בלא תלות בערכם הסגולי. הוא אישית אינו מטיל ספק בכך שמאמרים כאלה מעוררים פקפוקים והיסוסים בנפש הדור העולה, הזקוק לבסיס איתן של תרבות לאומית. הוועד צריך, לדעתו, להגיב על מאמרו של ברנר ללא דיחוי בצורה בוטה. הצעתו של ד”ר קלוזנר בקשר לשלילת 50 הפרנקנים המגיעים למערכת בעבור גליון מס’ 3, אינה מקובלת עליו, ולו רק משום שסכום זה כבר נמסר על-ידי נציג הוועד מייד עם הופעת הגליון. מלבד זאת, צעד כזה היה אופף את הגליון הזה כמעט במין הילת קדוש מעונה, והיה מביא לפירסום נרחב בפלשׂתינה. מיותר בהחלט להיכנס לחיכוכים עם המערכת של ‘הפועל הצעיר’. צריך רק להודיע לה, על-ידי נציגי הוועד ביפו, שבגלל הופעת מאמרו של ברנר בגליון מס’ 3, הוועד רואה את עצמו מחוייב להפסיק את התמיכה בעיתון להבא. אך אם בעתיד ישנה העיתון משהו מאופיו, והמערכת תמצא לנכון לפנות שוב בבקשת תמיכה לוועד, ישוב הוועד וידון אז בשאלה זו.

ד“ר ריימיסט מבקש לציין בפרוטוקול, שהוא הצביע נגד ההצעה של האדון היו”ר.

הוחלט

להודיע למערכת ‘הפועל הצעיר’ באמצעות ההנהלה הפלשׂטינאית, שמפאת הופעת מאמרו של מר ברנר בגליון מס’ 3, החליט הוועד להפסיק את התמיכה בעיתון להבא. אבל אם בעקבות התגבשות הרכב חדש של המערכת ישתנה האופי והכיוון של העיתון, ומנהליו ימצאו לנכון לפנות שוב בבקשת תמיכה, ישוב הוועד וידון בשאלה זו.

8 השילוח, שבט תרע"ה

איש עברי [יוסף קלוזנר]

חֵרוּת וְאֶפִּיקוֹרְסוּת

חירות-דעות – כלום יש לך דבר גדול מזה בשביל עם שב לתחיה? – בלי השתחררות מכבלי המסורת אין שום אפשרות ליהודי בן-הגלות, שהדת ספרה את צעדיו ויחד עם זה – אך היא החיתהו וקיימתהו לזמן הזה, לשאוף לשנוי עיקרי של החיים, לברוא חיים חוּלוֹניים. בריאים ומלאים. לפיכך מצאה לה תנועת-התחיה מטיפים ולוחמים נלהבים ביותר דוקא בין החפשים-בדעות. דבר זה הוא כל-כך ידוע ומפורסם, עד שאין להרבות עליו דברים. ואולם לא פחות ממנו ידוע הדבר, שבתוך תנועה של תחיה. כלומר, בתור חזרה אל הטוב שֶׁבַּיָּשָׁן, לא יכלה התנועה הלאומית החדשה שלנו להביא לידי גלוי אף את חירות הדעות אלא אם נעורו בלבבות הגעגועים על הישן, לכל הפחות, אלא אם נעור רגש יראת-הכבוד אל הקנינים הישנים המקודשים באומה, שקיום ישראל היה תלוי בהם במשך כמה אלפי שנה. כי אך התמזגותם של חירות-הדעות וכבּוּד-העבר מְאַפְשֶׁרֶת את התחיה.

וכִּבּוּד זה של העבר אינו מדכא את חירות-הדעות, אלא מְעַלֶה ומנשא אותה. הבנת ערכם של הקנינים הלאומיים הישנים, שהיו קדושים לכל האומה כולה עדיין הם יקרים וחביבים לחלק היותר גדול ממנה, מעשרת את הרוח מפני שמצד אחד היא מקשרת את בוני הבנין העממי הגדול עם העם, החומר לבנין, ומצד שני היא שופכת על העבודה הלאומית רוח של קדושה של חגיגיות, שמְלַווֹת תמיד כל דבר שחיי דורות תלויים בו. בכלל יודע האדם המשכיל באמת, לא ה’משכיל’ במרכאות כפולות, לכבד כל דבר רוחני בחיי אומות או קבוצות גדולות מפני שהוא חש ומרגיש, שאין קדושה חלה על דבר שלא היה בו כח אלהי מעולם, ו’מזבח הרוס עדיין הוא מזבח’. ומכל-שכן יהודי משכיל, שמי כמוהו יודע, שאך בכחה העצמי של האומה הישראלית נתקיימו קניניה המקודשים ולא בכח זר ובא מן החוץ? – וקל-וחומר בן-בנו של קל-וחומר יהודי לאומי משכיל וחפשי-בדעות – הוא הרי אי-אפשר לו שלא הרגיש ושלא הבין, שאם אומתו מתקיימת עדיין, קדשיה הם שגרמו לכך ועדיין הם גורמים לכך במדה מרובה.

אולם יש חירות-דעות ויש ‘אפיקורסות’. יודעים אתם את הסוציאַליסטים חניכי ה’חדרים’ הליטאיים והפולניים שבלונדון ובניו-יורק ובבֶרן, שעושים משתה דוקא ביום-הכפורים ודוקא בקרבת בתי-התפלה של החרדים? – מי שיקרא ל’אפיקורסים’ טפוסיים אלה בשם ‘חפשים-בדעות’ הרי יעיד על עצמו, שלא ראה מאורות החירות מִיָּמָיו.

‘אפיקורסות’ זו קנתה לה שביתה בארץ-ישראל. מקום-מנוחתה היה מתחלה – ביתו של מר בן-יהודה. ‘הצבי-האור-השקפה’ הורגל לדבר על כל דבר, שיש בו זכר לדת-ישראל, בקלות ראש, שאדם משכיל באמת לא היה מדבר בו אפילו על האמונות והדעות, שהן קדושות לשבט הפאַפואַ שבגוויניאָה-החדשה. זו לא היתה מלחמה באמונות התפלות ובדעות שנתיַשנו ונעשו מזיקות להחיים; מלחמה כזו מבינים אנו ואם נסכים לה או לא בזמן זה – רק רגש-כבוד להנלחם תעורר בלבנו ולא גועל-נפש. ואולם בן-יהודה לא נלחם כלל בראיות ובהוכחות עם המסורות הקדושות של אומתנו. בטון של בטול ושל בוז כאחד דבר עליהן – כאילו לא עליהן מסרו רבבות אדם במשך עשרות דורות את נפשם. יחס כזה אינו יחס של שלילה, אלא –– נקרא את הילד בשמו האמתי! – שחצנות. ולישוב רך וצעיר כישובנו ולתנועה מתבססת על הישן – כמובן, על הטוב שבו – ועל המסורת, – כמובן, על הצד הלאומי שבה – כתנועתנו אין דבר מזיק מזה. ואם יצא שכרו של ‘הצבי-האור-השקפה’ בהפסדו אין זה אלא מחמת טוֹן שחצני זה.

עכשיו עברה השחצנות מן ‘האור’ אל ‘הפועל הצעיר’ ומבן-יהודה אל י.ח. בּרֶנֶר.

‘הפועל הצעיר’ הוא כלי-מבטאה של אותה מפלגת-הפועלים היקרה והחביבה עלינו, שכתבה על דגלה את הסיסמה הנאה: ‘תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי בארץ-ישראל והתבצרותו בכל ענפי-העבודה’. אורגאַֹן כזה צריך לעסוק בשאלות העבודה בארץ-ישראל, וכן גם באותן השאלות הציוניות, שיש להן יחס אל שאלה זו, ובשאלות הנוגעות למצבם של הפועלים בארץ-עתידותינו. ואולם ‘הפועל הצעיר’ אינו מסתפק בזה. הוא עוסק גם בעניני ספרות. האמת ניתנה לאמר, שאין כ’פועל הצעיר’ אורגאן עברי, שיבואו בו מאמרים מלאים אש ואהבה לעם ולארץ ואומץ-לב בבקורת מעשיה של ההנהגה הציונית ואף מעשיו של הועד האודיסאי. ואולם יש בו גם מאמרים ספורים, ושירים, שאין בהם לא תוכן ולא צורה ספרותית ולא סגנון עברי איזה שיהיה, העדר עורך מומחה מורגש בכל שורה ושורה של אורגאָן סימפָתִּי (מצד תפקידו) זה. איזה עורך ראוי לשם זה היה מדפיס, למשל, את הפיליטון הגס וחסר-הטעם על לווינסקי ז”ל של מר יעקב רבינוביץ, שיש בו פרַאַזה ‘נאה’ כזו: ‘מוחל אני לכם בלב שלם את כל המקוריות הזו: את ה“חיי-אדם”, את הקפוטה הארוכה, את השומים והבצלים, את המרחץ ו“המדרגה העליונה” שלו, עם **שלום-עליהם“, ”ספר קבצנים“** וה”נפש הרצוצה" של ש. בן-ציון’ (הפועל הצעיר‘, שנה שביעית, גליון ג’)? – רק מי שאינו חושש לא לכבוד סופרים ולא לכבוד הבריות ולא לכבוד המת יכול היה לכתוב דברים כאלה ורק מי שאין בו שום הכרת-אחריות יכול היה להדפיסם. ודברים כאלה או מעין אלה אפשר היה לפגוש ב’הפועל הצעיר’ לעתים לא-רחוקות.

אולם לעומת מה שנתן לנו מר י.ח. ברנר במאמרו ‘בעתונות ובספרות’ (‘הפועל הצעיר’ שם)[162]) אין כל הלקויים שמנינו ב’הפועל הצעיר’ אלא דברים של מה בכך. רצונך לראות את ה’אפיקורסות’ בצורתה היותר הגונה? – קְרָא מאמר ‘נאה’ זה שבאורגאַן העברי של מבחר צעירי ארץ-ישראל.

הרעיון העיקרי שלו הוא אותו הרעיון הישן-נושן של ‘אחד העם’, שיהודי לאומי יכול אפילו לכפור בכל האמונות הדתיות שבתורה (הדעות שבתורה עצם הלאומיות הישראלית הן, לדעתו של ‘אחד העם’, ובכן לא ‘נתחרט’ כלל, כמו שמחליט ברנר), ואף-על-פי-כן לא יחדל מלהיות יהודי. אולם צריך לראות, איך מרצה ברנר רעיון זה!

ממה שהלאומיות היא עיקר והדת היא טפל הוא מסיק מסקנה ‘פשוטה’ זו: שהמתבוללים והמתנצרים הם דבר אחד. מכיון שהדת אינה כלום (מה שהוא לא-הכל אצל ‘אחד העם’ וסיעתו נעשה אצלו לא-כלום) והלאומיות הכל. – מה בכך אם יהודי שאינו לאומי מתנצר? ‘ענין ההתנצרות’ אינו מעורר בו ‘אפילו לא תמהון ואפילו לא שחוק’. ואין ‘לאומי’ זה יכול להבין, שהרצל ונורדוי היו אף הם מתבוללים גמורים. אבל מכיון שלא התנצרו יכולים היו לשוב אל עמם ולעבוד לשם תחיתו. כאלה הלא יש למאות ולאלפים במחנה הלאומי הציוני. הבעש"ט הצטער על שיָצאו מכלל ישראל פראַנק ועדתו, שנעשו בסוף ימיהם מוסרים ומלשינים, ומר ברנר מוציא מכלל ישראל חלק גדול מן האינטליגנציה שלנו ואינו מצטער על המאות והאלפים ממבחר צעירינו, שעוזבים יום יום את עמם לבלי שוב עוד, הם ובניהם ובני-בניהם עד סוף כל הדורות!

‘איש עברי חפשי בדעותיו’ מכנה ברנר את עצמו בהנאה מיוחדת פעם אחר פעם. כמה שקשה לפגוע בכבודו של ברנר המספר, שאני מכבד, צריך אני לומר, שברנר המתערב בענינים שאינם שלו מראה את עצמו לא ‘חפשי בדעות’, אלא ‘חפשי מדעות’… כמה צריך אדם להיות ‘חפשי’ מידיעות כדי לומר בהחלט גמור: ‘פילוסופי יון הראשונים (sic!) נלחמו נגד דת בני-דורם, נלחמו אפילו על המונותיאיזמוס המהולל אירוניה דקה!) **לא פחות מנביאי ישראל שלנו’!** וכמה צריך מספר להיות מחוסר-טעם ונעדר כל חנוך ספרותי כדי למצוא דבר מעורר שחוק’ בציור האֶוונגליוני הנחמד: ‘התבוננו-נא אל הדְגָנִיּוֹת הפורחות: לא תעמולנה ולא תטוינה, ואני אומר לכם, כי גם שלמה בכל הדרו לא היה לבוש כאחת מהן; ואם ככה מלביש אלהים את חציר-השדה, שהיום הוא צומח ומחר הוא מושלך לתוך התנור, אף כי אתכם, קטני-אמנה’ (מתיא, ו‘, כ"ח-ל’)! וכמה גסות-רוח וקלות-ראש נצרכות לאדם כדי שיכנה בשם ‘פנינים’ במרכאות כפולות מאמרים תלמודיים מתאימים באמת למאמר אוונגליוני זה מעין המאמר-המרגלית: “מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנוני והם מתפרנסים שלא בצער’ וכו’ (סוף קדושין, פ”ב:)!… ו’משכיל’ טפוסי זה, שאף בציורים הפיוטיים היותר נחמדים הוא מבקש את המחשבה התועלתית המגושמת, עדיין הוא מעיז ללגלג על בעלי-העיון ולטעון על המחשבה בשם החיים!

ואולם כל אלה אינם אלא ‘פרחים’. ה’פרי’ בא אחר-כך בצורת פראַזות ‘נאות’ כאלו: ‘נניח, איפוא, את חכמת התיאולוגיה **לגלחים משלהם ומשלנו’;** ‘אבל אנחנו, **היהודים החפשים, אין לנו וליהדות כלום’.** והדברים ה’נחמדים’ הללו מבוררים תכלית בירור ב’טיראַדה’ זו:

“כשאני לעצמי אין בשבילי גם לברית הישנה אותו הערך, שהכל צועקים עליו בתור הערך, שצועקים עליו בתור!) ‘כתבי קדש’, ‘ספר הספרים’, ה’ספר הנצחי’ וכו’ וכו’, מן ההיפנוז של עשרים וראבעת ספרי הביבליה נשתחררתי זה כבר, כבר… הרבה ספרי חול מן הדורות האחרונים יותר קרובים אלי, יותר גדולים בעיני, ויותר עמוקים. אך אותה החשיבות, שאני מכיר ומוצא בתנ”ך בתור שרידי זכרונות מימים רחוקים ובתור התגלמות רוח עמנו ורוח האנושי שבנו במשך של הרבה דורות ותקופות, – חשיבות זו אני מוצא ומכיר גם בספרי הברית החדשה’ וכו‘, ‘הואיל ולמרות כל הפלפולים והחקירות התיאולוגיות אין אני רואה שום הבדל יסודי בין השקפת-העולם הסגפנית והנכנעה לפני אלהים של הנביא מענתות ושל הנביא מנצרת – ממקור אחד יהלכון’ וכו’ –. באים ואומרים לי: אבל להליגינדה הנוצרית על בן-האלהים, שנשלח לבני-האדם ובדמו כפר את עון הדורות וכו‘, היאך אתה מתיחס? – אף על זה אענה: כחפצי… לפי מצב רוחי… ובכל אופן, אין שום סכנה לאומית איך שיתיחסו לזה… יכול אדם מישראל להיות יהודי טוב, מסור ללאומו בכל לבבו ונפשו ולבלי לפחוד מפני הליגינדה כמו מפני איזו טרפה’. אלא להתיחס אליה ברטט נפש ריליגיוזי כליאונאַרדו די ווינצ’י הגוי בשעתו…[163]"

הדברים ברורים: כל המלחמה שנלחמנו במשך עשרות דורות כדי שלא ‘לעבור על דת, לא היתה אלא טעות ארוכה. אם יתנצרו כל היהודים ברוח, ובלבד שידורו בארץ-ישראל ויעמדו על קרקע וידברו בלשון עברית, לא נפסיד כלום, שהרי מר ברנר אינו מוצא בכל זה (באמונות והדעות הישראליות) אלא שייכות רחוקה להעיקר שלו, כלומר, להכרתו הלאומית החפשית בהוה, שכולה חוּלונית, אַתיאיסטית, אַתיאולוגית’. תורה כזו יוצאת עתה לא מאמיריקה, מבית-מדרשו של ז’יטלובסקי, אלא מציון, מבית-מדרשו של ‘הפועל הצעיר’. כל אותו ההבדל הגדול בחלל כל העולמות שבין המקום, שתפסה האמונה העברית, שנתרכבה בהלאומיות עד לבלי הפרד, בקרב האומה הישראלית, יוצרת אמונה זו, ובין המקום, שתפסו שאר האמונות ילידות-החוץ בקרב שאר העמים; העובדה ש’אשכנזים קתולים’ ו’אשכנזים פרוטֶסטנטים’ הם דבורים רגילים ומצויים בעוד שהמלה ‘יהודים’ כוללת את הדת ואת הלאומיות כאחת; ואפילו העובדה, שכל יהודי, שקבל עליו דת אחרת, קבל ביחד עם זה זכיות אחרות ונקרע בפועל מעל עמו, מה שאין כן בנוצרי שקבל דת אחרת, – כל אלה אינם במציאות בשביל מר ברנר. וכמו-כן אין בשבילו במציאות כל אותה המאַרטירולוגיה הארוכה על קדוש-השם, כל אותם רבבות אלפי קרבנות-האדם, שהקריב עם ישראל על מזבח-ההבדל שבין השקפת-העולם של הנביא מענתות ובין זו של הנביא מנצרת’. ואפילו אותה התפלה הרוממה בפשטותה, שהיהודי שופך בה את לבו בלי אמצעי לפני אלהים כבן השופך שיח לפני אביו הרחמן, אינה מעוררת במספר ברֶנר, שלכאורה היה לבו צריך להיות עֵר לכל דבר שברגש, אלא לגלוג גם על ה’התרפסות והבקשה לפני איזה אב שבשמים‘. אותו ‘אבינו שבשמים’ שבו חיו אבותינו ועליו נשענו דורות אין-מספר, שמיליוני בני-אדם אוחזת בחרדת-קודש לזכרו, – אינו בשביל ברנר אלא ’איזה אב שבשמים’, שאפשר לדבר עליו בבוז ובלצון ובבטול גמור!

לא! אדם בן-חורין ומשכיל באמת, שיש מקום להקדושה בלבו והוא מוכשר להעריך את ערך הקדושה בעיני אחרים, לא ידבר לעולם בקלות-ראש כזו על דברים מקודשים למיליוני בני-אדם, מכל-שכן על דברים, שחיי-אומתו תלויים בהם! כך יכול לדבר על יותר קדוש ועל היותר נעלה לאומתו רק בחור-ישיבה, שאך זה לא כבר פרק מעליו עול תורה ומצוות, וכשם שהיה מבזה ומבטל קודם כל דבר שאינו יהודי, כך הוא מבזה ומבטל עתה כל דבר יהודי ואינו חושש כלל לנפצעים הקשים המיותרים, שיפצע בזה את לבותיהם של אלפים ורבבות מבני עמו, אדרבה, הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו, שאינו מתירא לדבר על ‘איזה אב בשמים’ ועל ‘גלחים משלהם ומשלנו’. שחצנות כזו נאה ויאה היא ל’מתפקרים’ כאלה. רק אחת אינה נאה להם: מה שהם מתגדרים בשם ‘חפשים בדעותיהם’ כי מה לאפיקורסות ולחירות-הדעות?

איש עברי.

9 דער מאָמענט, י“ב שבט תרע”א; י“ט שבט תרע”א

הלל צייטלין

תוכן, צורות ואורחות חיים [יידיש]

תחילה אומר מלים מספר אודות ‘התרברבותו’ של ברנר כי ’מההיפנוזה של התנ“ך הוא השתחרר זה מכבר’. משפט זה קומם יהודים רבים, ובצדק. אבל אני שואל: מי טוב יותר – זה שאינו פוסק להלל את התנ”ך מבלי לחוש בקדושתו ולשמוע את קולו האלוהי, שרוי תמיד באווירת חולין, קר כמוות, עסוק ושקוע מעל אזניו בתאוות קטנות, הנאות מפוקפקות, אינטריגות זעירות, מתפלש כל ימיו ברפש הרחוב, מת לבסוף מבלי להיטהר ונעלם כלא היה – או האדם הפולט, אמנם, פה ושם משפט מטופש כנגד התנ"ך, אבל חי בטוהר וקדושה, בחיפוש מתמיד אחרי האמת הצרופה, עד טיפת דמו האחרונה, תוך נדודים מארץ לארץ בבקשו דבר שאין לכנותו בשם, שומע לעיתים קולות הבוקעים מעולמות נשגבים וחרד מפני סוד הנצח?

דווקא ברנר ה’אתיאיסט‘, ה’אפיקורס’ וה’כופר באלוהים‘, שייך לסוג האחרון, ואילו כל אלה שהתנפלו עליו וזלזלו בו בארץ ישראל ומחוץ לה גם יחד – דווקא לסוג הראשון. אם תרצו למצוא אדם שלגביו המלים ‘קדושה’, ‘אמת’ ו’אהבה’ אינן מליצה אלא ה’אני’ שלו, עצם מהותו, כל תוכן חייו, סבלו, חיפושיו, שאיפותיו – תמצאו זאת בו – בברנר.

וכאשר הוא מתחיל לפלוט את התבטאויותיו המטופשות נגד התנ"ך, נגד היהדות – על איתיאיזם ולאומיות ללא יהדות וכו’ וכו’ –לא זעם הוא מעורר בי, כבאחרים, אלא כאב. לא אפיקורסות, קלות-דעת ובורות אני מוצא כאן – אלא טרגדיה. זוהי טרגדיה של אדם, אשר למרות חיפושיו המתמידים לא מצא עדיין את ה’אני’ האמיתי שלו; זוהי טרגדיה של אדם ההולך ושוקע בסביבתו המשכילית ומסגל לעצמו את אמונותיה ודעותיה. זוהי טרגדיה של אדם המחפש את האמת עד לטירוף חושים – והאמת ממנו והלאה, דוגמת הצל, אשר ככל שתרדוף אחריו יברח ממך…

אשרי מחפש האמת, אשר ניחן בחֵרות פנימית באותה מידה בה טבועה בו אמת, אשר קובע בעצמו את מידת חרותו, ללא השפעת הסביבה. הוא נשמע, אפוא, אך ורק לרחשי נפשו, מדבר ועושה דברים על פי תכתיביה בלבד, אינו רודף אחרי האמת אלא דולה אותה מתוך עצמו. חיפושי האמת שלו מתמצים בהקשבה לקולות קרובים והתרחקות מקולות זרים…

אבל ברנר משתייך לקטגוריה אחרת של מחפשי האמת. הוא מחפש את האמת מחוץ לעצמו. הוא אינו מאמין לעצמו. הוא בדעה כי צודקים אחרים – לא הוא, זהו בעל התשובה הנצחי, זהו האדם החושב כי אין גרוע ממנו בעולם… ומכיוון שבנוסף על כך ברנר הוא יהודי מובהק, מכיוון שהוא רואה את שקיעתו של היהודי – הגיע בסופו של דבר למסקנה שהיהודי עצמו אשם בגורלו המר…

ברנר חושב כך: אם נצדיק את היהודי ואת ההיסטוריה שלו – ממילא נאשים את כל העולם שרדף את היהודי ועדיין רודפו יותר מתמיד. אך ברצותו להימנע מהאשמת אחרים – אין לו מנוס אלא להאשים את עצמו. כאשר ברדיצ’בסקי וברנר מטיחים אשמה כלשהי ביהודי – מתכוונים הם בעיקר לעצמם…

טרגדיית החיים של אנשים מסוגם של ברדיצ’בסקי וברנר (לפי תכונותיו של ברנר – כגון גילוי לב, יושר פנימי, חיפושים מתמידים, תשובות וחרטות, התעלויות ונפילות – הוא דומה מאד לברדיצ’בסקי) היא בכך, שלעיתים תכופות הם שוכחים את ה’אל תצדק הרבה‘. ונדמה להם שלעולם לא ייצאו ידי חובתם. יחד עם זאת הם מרבים לשכוח את ה’אל תרשע הרבה’. מתוך רצונם המופרז להיות צודקים – יוצא לעיתים כי צדקו אף פחות מאחרים. מתוך אי-רצונם להאשים אחרים – הם צאשימים את עצמם. מתוך רצונם שלא להאשים את העולם כולו – הם מאשימים את עמם שלהם – ולשוא. מתוך אי רצונם להיות בלתי צודקים בעיני שונאי עמם –– הם עצמם מתחילים לדבר כאויבים…

זהו פן אחד של טרגדיית חייהם. בנוגע לברנר קיים פן נוסף. הדברים שהשמיע לאחרונה נאמרו מתוך יאוש עמוק וקיצוני. הוא חש כאותם זקנים שבאו אל הנביא יחזקאל: ‘יבשו עצמותינו, נגזרנו לנו’. הוא אינו מאמין כי עצמותיהם היבשות של יהודים לא-יהודים של ימינו מסוגלות לקום לתחייה. הוא אינו רואה בהם מאומה, הוא מבחין כי השכינה מהם והלאה. כדי לשוב ולהוריד את השכינה חסרים אנו את משה, וכדי להחיות עצמות יבשות – אין לנו יחזקאל. חסר גם העיקר: הרי אין קיים כלל עם. קבוצות-קבוצות יהודים מפוזרים בעולם, קבצנים נצחיים, צוענים נודדים. לא אצה להם הדרך אל הגאולה, אין הם זקוקים לה. הם משתדלים להסתגל לסביבתם הקרובה. רע להם כאן נודדים למקום אחר. מְצֵרים את צעדיהם גם שם – מחפשים מקום שלישי. נועלים בפניהם את כל השערים – צועקים הם, צווחים, מקימים מהומה – אך דבר ממשי אינם עושים. הם אינם מסוגלים לעשות דבר, כי חסרים הם את כוח היצירה. כל מה שבנו ויצרו: חֲבָרוֹת, אגודות, קונגרסים – אינו אלא חוכא ואיטלולא. אין בהם הכוח המאחד אנשים לכלל אחד גדול, כל יצירתם אינה אלא ולד מת, הכל רקוב מן היסוד ומתפורר בנגיעה ראשונה. יהודים היו יוצאים מן הגלות זה מכבר – אילו הרגישו כי הם מוכרחים לצאת. אבל הם מרגישים את הגלות רק ברגעים של סבל גדול, ומיד עם שכוך הכאב מחשבתם כבר עסוקה בענינייני פרנסה, או שאינם חושבים כלל. מי ששואף באמת לארץ ובית משלו – מרגיש את הגלות. אך שאיפה זו חסרה לרובם. משהתרגלו לחיי קבצנים ונווודים, אינם זקוקים למאומה זולתם.

אחד מגיבוריו של ברנר (שברנר עצמו מדבר מתוך פיו) קם בוקר אחד וקורע לגזרים את התמונה היקרה ביותר: ‘גלות’ של הירשנברג.

‘צוענים אינם בגלות!’ – פורצת מפיו צעקה פראית.

כשם שברנר קרע את ה’גלות’ של הירשנברג – כך קורע הוא אחד לאחד כל מה שקדוש ויקר לו: הוא עוקר נתחים נתחים מנשמתו ומשליכם החוצה. הוא חפץ להחזיר לאלוהים את מתנתו…

על דבריו של ברנר בימים אלה – יסלח לו אלוהים. מי שסלח לאיוב הגדול – מסוגל למחול לאיובים הקטנים…

מי שמכיר כמוני את ברנר וחוויותיו – לא ירשה לעצמו לעולם לבקר את "אפיקורסותו‘, ולהשוותו ‘לבחור ישיבה הפורק עול תורה ומצוות’ (איש עברי – ‘השילוח’, כרך כ"ד חוברת א’). כך יגידו על ברנר רק אלה שזר להם מושג התקווה והאמונה. ושאינם יודעים יאוש ואכזבה מהם. כך ידברו מי שתולשים מליצות מהקשרן בלי להבין לנשמת הזולת. מי שמכיר את הברנר’ים והברדיצ’בסקי’ם – לא יידה בהם אבן. יש לרחם עליהם מעומק הלב. מה נורא לחזות בנפילתן ושקיעתן של נשמות גדולות…

אני חייב לומר, כי אפילו היום – ‘אפיקורסותו’ של ברנר קרובה ללבי יותר מ’יהדותם’ הצוננת ונטולת הנשמה של כמה מאנשי ‘השילוח’. ברנר נופל עכשיו – ומי שנופל, חזקה עליו כי עוד יקום בבוא העת. אך מי שרק מליצות ריקות ופשרות מאולצות היו באמתחתם מלכתחילה – למה יש לצפות מהם?

ומסיבה זו אינני יכול להסכים עם אלה הטוענים כי לברנר חסרה תחושת היפה והנשגב, כי אזניו אטומות לקולו האלוהי של התנ"ך, לקריאות הנביאים…

בשום פנים ואופן לא אוכל להסכים לכך, כי טוב מדי אני מכיר אותו. חרותים בזכרוני סיומיהם של ה’ירושלמי’ שלו, של ‘מסביב לנקודה’. כיצד לא הרגיש אדם זה את איוב? – הלא הוא עצמו הנו חלק מאיוב. כיצד זה לא ישמע את קולות ‘ירמיהו’ – מהיותו בעצמו, כל כולו, זעקת ירמיהו?

אפשר להתווכח על ‘נפילתו’ של ברנר ו’גישושיו באפלה’ – אין לייחס לו ‘בורות’ ו’חוסר רגישות’.

ואשר לי – רק כך אביע את צערי: מה נורא הוא מצבו של בעל-הייאוש, שבּיצת אפיקורוסות’ משתרעת לפניו ומאיימת גם על עמו!…

2

גדול היה צערו של השטן, כאשר אמר לו אלוהים: שבור את החבית ושמור על היין. שבור את גופו של איוב ושמור על נשמתו. השטן רגיל לכל – אבל לשמור על הנשמה שלמה בגולגולת מרוטשת – דבר זה אפילו לשד עצמו היה קשה ללא שיעור…

אבל מה היה קורה אילו אלוהים היה פונה אל השטן בזו הלשון: שבור את גופו של איוב, שבור גם את נשמתו באותה מידה – שיהפכו לעפר ואפר – ועם זאת שיישאר איוב בחיים? – אזי היה השטן נאלץ להשיב: ריבונו של עולם, רק אתה מסוגל לברוא ‘יש’ מ’אין’ – אנוכי אינני יכול…

לפנים חשבו משכילים ולאומיים רבים שאפשר לשבור את החבית ולשַמֵר את היין, שאפשר לבטל את התורה אך להשאיר בשלמותו את המאור שבה, שאפשר לבנות עם וארץ אך ורק על אידיאות מופשטות שאין להן אחיזה בחיים…

זה היה משולל כל הגיון. היה נעוץ בכך דבר-מה אפשרי, אמנם בקשיים מרובים, רק לשטן. לאדם אי אפשר להחזיק נשמה בגוף שהתפורר…

אבל ברנר וחבריו רוצים בדבר שגם השטן עצמו יתקשה לבצעו. הם רוצים לשבור את גוף היהדות; הם רוצים גם לכבות את נשמת היהדות, ועם זאת שיישאר עם יהודי כלשהו שיילחם על משהו…

‘יהודי ותורה לא חד הם’ – כותב ברנר. אני אינני חושב כך. לדעתי יהודי ותורה חד הם: אבל נניח כעת לשאלת התורה’. המלה ‘תורה’ ניתנת לפירושים שונים. ניקח מושג פחות מורכב: יהדות. גם כאן אין ברנר מפרש. באותו קול לעצמו הוא צועק: ‘יהודי ותורה לא חד הם’. וגם ‘יהודי ויהדות לא חד הם’. נשאלת אפוא השאלה: אם כן – מהו יהודי, אם היהדות, כל מה שיצר היהודי במשך ארבעת אלפים שנה – אינה בעיניו ולא כלום?

יהודי יכול, לפי ברנר וחבריו הנוכחיים, לאכול ביום כיפור בשר וחלב, – ובכל זאת להיות יהודי. נִתְרַצֶה לו לרגע. נניח לרגע כי אמנם כך הדבר. אבל ברנר, ברצותו להיות עקבי, אומר ש’הלגנדה הנוצרית’ יכולה לעורר ביהודי ‘רטט רליגיוזי’ – כמו בליאונרדו דה וינצ’י – ועם זה יישאר יהודי חם ומסור.

טוב, נוותר לו גם על השגעון הזה. מעלה אחת יש לברנר אפילו בנפלו: הוא אינו רוצה להישאר באמצע הדרך. הוא מוכרח להביא כל דבר לידי גמר. נמשיך, איפוא, עם ברנר ונשאל את עצמנו: הכיצד זה אותו ‘יהודי לאומי’ ש’הלגנדה הנוצרית’ מעוררת בו ‘רטט רליגיוזי’ מתלבט, ואינו מסתפק ב’רטט הרליגיוזי’, אלא רוצה להלביש את הרגש הנוצרי הדתי שבו בצורות חיים נוצריות? מה קורה אז? הנשאר הוא אותו יהודי חם ומסור?…

יושרו של ברנר לא ירשה לו להימנע מלהציג לעצמו את השאלה הזו, והוא אכן שואל אותה. הוא מזכיר גם את אוטו ויינינגר. עם זאת הוא רוצה להדחיק את השאלה, ומזכיר ותה אגב אורחא בהציגו את וויינינגר כמי שעל אף היותו בפנימיותו יהודי בכל רמ"ח אבריו – בכל זאת לא היה יהודי: הוא מסביר זאת כך, שההודאה באידיאלים נשגבים שבדת זו או אחרת, אינה חייבת קבלת צורות החיים של דת זו.

כל זה אינו אלא בלבול מוח לעצמו ולאחרים, את תשובתו של ברנר ניתן לסתור בקלוּת. ראשית מערבב ברנר ‘אידיאלים’ עם ‘הרטט הרליגיוזי’ בנוסח ליאונרדו דה וינצ’י. אם מדובר כבר ברטט רליגיוזי (ברנר ה’אתיאיסט’ יודע רטט רליגיוזי מהו), ב’לגנדה הנוצרית’ – אזי לא רק טבעי אלא ממש הכרחי המעבר מן ה’רטט’ אל הצֶלֶם…

נכון הוא, כי אחד יכול להכיר באתיקה של הבודהיזם, למשל, ולא יקבל את צורות החיים של הבודהיסטים. אבל אי אפשר שאדם יהיה אפוף קדושה ב’לילה הקדוש’ דוגמת ליאונרדו דה וינצ’י – ולא יהיה נוצרי טוב כלפי חוץ. אדם המאמין באמת (וכאשר דוֹגְמָה דתית מסויימת מעוררת באדם רטט רליגיוזי – הוא חייב להאמין בה) אינו יכול שלא לקבל את אורחות החיים המתאימות לאמונה זו.

שנית, מהר מדי זונח ברנר את אוטו ויינינגר. אוטו ויינינגר הנו תופעה שכדאי להרחיב בה מעט. לא כאן המקום לעסוק בטרגדיית חייו של ויינינגר, מכל מקום יש להודות כי אדם זה חשב ונהג בהגיון וברצינות. לא היה לו ‘ולא כלום עם היהדות’, ובנצרות ראה את שיא היופי והקדושה. הוא קיבל, אפוא, את צורות החיים של הנצרות. מדוע, אפוא, לא יעשה כן הנציונליסט של ברנר, הנכבש על-ידי הלגנדה הנוצרית? מדוע? מה ינמנע זאת ממנו?

אכן, עומד לו המיסיונר ומכריז בקולי קולות שהוא נציונליסט יהודי חם ונלהב, שהוא מאמין באמונה שלמה בעתידו הגדול של העם היהודי. שהוא מוכן להקריב את עצמו למען העם היהודי וכו’. אם להבין את הלאומיות היהודית כפי שמכירים אותה ברנר וחבריו הנוכחיים, מדוע אפוא לא תהיה הזכות ללבר-טוב להחשב כנציונליסט יהודי?

שלישית, סתם נפלה כאן טעות בפשט. ברנר אומר כי אינו מכיר בחובה לקבל את צורות החיים של הדת הנושאת את האידיאלים היפים והטובים ביותר. אך למי איכפת אם ברנר מכיר בדבר אם לאו? מה על מיליוני האנשים הסבורים כי אידיאלים יפים קדושים של דת מסויימת מחייבים את גילומם בצורות מקובלות מסויימות? הבה נתאר לעצמנו שמיליוני יהודים שומעים ומקבלים את התיאוריה של ברנר, האומרת: אפשר להישאר יהודי טוב ולהאמין כי האידיאלים של הנצרות נשגבים מן האידיאלים של היהדות. האם יסתפקו בכך? האם לא יתקדמו צעד נוסף? האם לא יעברו מן ה’אידיאלים’ אל הצורות, ואז – סוף לעם היהודי?

ברור, אפוא, כשמש, שתיאוריה בדבר יהודים ללא יהדות מובילה לכליונו המוחלט של העם היהודי…

צריך להודות לברנר על השמעת התיאוריה שלו, הרווחת מאד בקרב אלה המכונים ציונליסטים יהודים חופשיים (למבקריו עונה ברנר בצדק, שהוא ביטא את הדעות המקובלות בחוגי המשכילים). ללא צביעות, ללא משוא פנים, באופן גלוי וברור, על כל התוצאות המתחייבות. עתה יכול באמת כל אחד לראות בעליל לאן מובילה בהכרח התיאוריה של היהודים ללא יהדות: להתפוררות, חולי ומות העם.

ושוב מנסה ברנר להצטדק’ בהסבירו שהוא עצמו אינו מרגיש את ה’רטט הרליגיוזי’ של ‘הלגנדה הנוצרית’, שהוא אינו רואה בנצרות וביהדות גם יחד שום אידיאלים מוגדרים, בשהוא רואה בשתי דתות אלה רק פסוקים סותרים תכופות זה את זה, ואשר כל אחד בוחר לו מהם את המתאימים לו, שהוא עצמו הנו אתיאיסט השונא כל דת תכלית שנאה וכו’ וכו’.

זהו שקר מוחלט, כיון שהיהדות והנצרות – לכל אחת מהן אידיאלים קבועים ומסויימים (בנוגע לנצרות רואים זאת בבירור אצל טולסטוי, צ’אמברלין וויינינגר. בנוגע ליהדות – התחיל בכך הירש). צורות החיים של שתי דתות אלה מותאמות לרוב לאידיאלים שלהן. אני מאמין באתיאיזם של ברנר באותה מידה זעומה בה אני מאמין בתיאוריה על יהודים ללא יהדות (ברנר אומר שכל היותנו כאן הוא חידה – ומה טעם יש אחרי זה לאתיאיזם שלו? האם אתיאיסט אמיתי גורס כי העולם הוא חידה? ומהי מהותה העמוקה של הדת אם לא פחד מפני אותה חידת-עולם, מפני הנסתר באותה חידה, ואהבה והימשכות של הנשמות אל הבלת-נודע הזה?) בכל אלה אין עדיין הסבר ללאומיות ללא יהדות. אם מותר לנציונליסט להתייחס אל היהדות כרצונו – מדוע יישמע דווקא לברנר וייעשה אתיאיסט, ולא ישמע לאלה המייעצים לו להיות לנוצרי?…

*

אני רוצה לקוות, שברנר ישתחרר סוף סוף מן הסביבה המשכילית-אפיקורסית שבה הוא חי עכשיו, ואז יראה בבירור שהתיאוריה של לאומיות ללא יהדות מובילה לאלא רק לכליון היהדות, אלא גם לכליון היהודים. ואז שוב יתלוש את שער ראשו. אבל לא בשל חטאים שאינם חטאים, כהיום, אלא על אשמה אמיתית, על עבירות כלפי אלוהיו וכלפי עמו.

אז יאחז בו פחד נורא, לא פחד סתמי, כמו עכשיו, אלא פחד מפני מה שנתגלה בסיני…

10 האחדות, י“ט שבט תרע”א

בן-גוריון [דוד בן-גוריון]

במדרון

ברנר חטא. הלך ופרסם ברבים דברי מינות ואפיקורסות נוראים, מעין זה ששאלת חיינו אינה שאלת הדת היהודית אלא שאלת מקום עבודה פרודוקטיבית בשביל היהודים מחוסרי-ארץ, שפה, תרבות וכו‘. וכי יוכל יהודי להתיחס בחיוב או בשלילה לכל מיני האמונות, להעריץ או לבטל כעפרא דארעא כל מיני מסרות ו’כתבים קדשים’ ולהיות יחד עם זה בן נאמן ומסור לעמו. וכדרכו, לא הלביש את דבריו מחלצות, לא כחל ולא שרק, אלא הגיד את כל אשר עם לבו, דברים עירומים, פשוטים, ברורים, חדים, בלי שום הרכנה לכאן ולכאן.

ברנר חטא. ו’הפועל הצעיר‘, שבו הופיעו דברי האפיקורסות, לקה על ידו. הועד האודיסאי הודיע למערכת של הפה“צ, כי באספתו ביום י”ח טבת החליט להפסיק מעכשיו את תמיכת העתון ‘הפועל הצעיר’. הגורם להחלטה זו היה מאמרו של מר יוסף חבר בגליון 3 שנה זו’. זהו חטא וענשו. ברם, הועד האודיסאי אינו רוצה במות הרשע, כי אם בשובו מדרכו וחיה. ובאותו גזר-דין הניח גם פתח-חרטה. תנאי מפורש, תנאי בני גד ובני ראובן, התנה הועד את מערכת ‘הפועל הצעיר’, כי ‘אם בעתיד תבחר מערכת חדשה – (כלומר, אם ירחיקו את ברנר ודכותיה) – וגם תכנו ישתנה על יד זה – (ז“א, שלא יגעו שוב ר”ל בקדושת הדת והמסרת) – והמערכת החדשה תמצא לנחוץ לפנות אלינו בהצעתה לחדש את תמיכתנו – ישוב הועד לדון בשאלה זו’.

כידוע, לא עשה הועד את הדבר הזה מדעת עצמו, אלא נתלה ב’אילן גדול’; הרי זה סוד גלוי וידוע לכל אחד – ידו של אחד העם היתה כאן באמצע. ראה אחד העם בדברי ברנר מעין הטחה וגדוף כלפי היהדות, נזדרז וכתב לועד של חובבי-ציון – וזה עשה מה שעשה.

את כל הדבר הזה ראוי לצין לזכרון, גם מבחינת ‘רוח הזמן’, וגם מבחינת ‘הנפשות הפועלות’.

*

היה זמן, שהיה מוסכם ומקובל אצל כל העובדים הלאומיים, שאין לערבב את שאלת הדת בשאלת האומה. ברי היה לכל אחד, שבשדה העבודה הלאומית יכלים להתאחד ולהתחבר אנשים בעלי השקפות ודעות דתיות שונות זו מזו מן הקצה אל הקצה – כי הדת לחוד והעם לחוד. יכל אדם להיות כופר בעיקר ויחד עם זה יהודי לאומי המסור לעמו וארצו ודואג לעתידותם יותר מהיהודי האדוק בדתו ומדקדק על קוצו של יוד’. כל זה היה מן המושכלות הראשונים והמפורסמות שאינן צריכות ראיה.

‘יכל אני להוציא משפט כלבבי על האמונות-והדעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן ינתק על ידי זה הקשר ביני ובין עמי; יכל אני אף להחזיק באותה הכפירה המדעית הנושאת עליה שם דרוין’, מבלי שתצא מזה איזו סכנה ליהדות’.[164])

את הדברים האלה כתב לא יוסף חבר, אלא – אחד העם לפני עשרים שנה…

’אין אנו מרגישים בלבנו שום נטיה לעסוק בעניני הדת ותקונה, וכל שכן שרחוקים אנו מכל הרהור לערבב שאלת הדת בחבת-ציון. וכל מגמתנו היא רק שלא יערבבו גם אחרים שתי פרשיות אלו[165]) (הפזור – שלי. ב.ג.).

‘ולא אחת ולא שתים – מעיד א"ה על עצמו – פרסמתי גם אני בעצמי מאמרים שונים, שהיו יכלים לתת חמר מספיק לקנאים לפגע בי’, בכל זאת לא קרה, שיגערו החברים הדתיים ויחשבו חירות הדעת כמכשול על דרך העבודה המשותפת. האם לא יכלנו לחשוב על יסוד כל זה, כי כבר היתה הסבלנות לקנין אמתי וקים בתוך חובבי-ציון’, לכל הפחות – אצל אחד העם?…

והרי עוד לפני עשרים ושתים שנה הציע א"ה ‘השקפה מיוסדת בעיקרה על הסבלנות מוחלטת (הפזור שלי. ב.ג.) בעניני אמונות ודעות, בראותה בחבת-ציון דגל לאומי כללי, שאין בו לא קנאה לשם הדת ולא תחרות לשם הדעת, כי אם עבודת אחים יחדו לשם ציון וישראל’,

ועכשיו בא אאותו אחד העם והוליך את חבת-ציון לקאַנוֹסה…

מה שנוגע לאחד העם – הרי אפשר ללמד עליו סניגוריא. מתחלה קסבר הכי, ועכשיו סבירא ליה אחרת – חזר מדעתו. ואין תופסים לאדם על דעתו הקודמת.

נשבה ‘רוח’ חדשה בארץ – התחילו ‘מבקשים את אלהים’. והרוח צררה גם את א"ה בכנפיה. לא בכדי נטפל בעת האחרונה לשאלת הדת. הלאומיות בלבד לא מספיקה. ולא עוד, אלא שהוא מעמיד כבר את כל היהדות – על הדת (ראה ‘על שתי הסעפים’).

ולא יפלא איפוא אם מצא א"ה בדברי ברנר הטחה מסוכנת כלפי היהדות.

אבל מצד הועד האודיסאי אין המעשה הזה – אלא צביעות מחפירה והרכנת ראש כלפי ‘השחורים’. אותו הועד החפשי בדעות, שהוא תומך – וזהו העיקר – בבתי-ספר חפשים. רחוקים לגמרי מן הדת – מקנא לפתע-פתאום קנאת ה’ צבאות! והיאך אפשר לקרא למעשה זה אם לא צביעות וגנבת דעת הבריות?

יאמרו, הכסף נאסף גם מ’שלומי אמוני ישראל‘, ובדבריו של ברנר יש בודאי מבטאים כאלה, שלשמעם יעשה בשרם של ‘שלומי אמוני ישראל’ חדודין חדודין. האם לא יתרגז היהודי התמים עם אלהיו למקרא דברי אחד העם ע"ד תורה שבלב’ והתפתחות התורה שבכתב ושבעל פה, והאם חדלה חברה לאומית כ’אחיאסף’ לתמוך ב’השלח’ משום שאחד העם היה עורכה?

תאמרו, אחד העם דבר בזהירות, וברנר עבר את הגבול. אבל היכן הגבול הזה? מי זה ישפוט – עד כאן מותר, ומכאן ואילך אסור? בכלל, מי זה יציב גבולות לדברים שבלב. וכי מהי חירות-הדעת – אם לא הריסת כל המחיצות והסיגים והגדרים החוצצים בעד מחשבת האדם?

כיצד רשאי עכשיו אותו הועד לתמוך בגמנסיה העברית, שגם שם מלמדים, כידוע, דברים המתנגדים מן הקצה אל הקצה לכל הקדוש ומקובל לפי הדת והמסרת? והלא גם שם צריך הוא מעכשיו לדרוש, שיחליפו את המורים האפיקורסים בד’רים מזרחים’ ושכל הלמודים יהיו שם על טהרת הקדש בנוסח פרנקפורט!

כל המתחיל במצוה – אומרים לו: גמור!

אם הועד דורש היום מהעתון הנתמך על ידו לבלי שיפגע במסרת קדשי הדת – יהא נאלץ מחר לדרוש דבר זה גם מבתי הספר הנתמכים על ידו. ואם כן – מה בינו ובין צדיקי המזרחי? וכל הועד – מה עבידתיה?

הועד האודסאי התיצב עכשיו על דרך מסוכן והתחיל צועד במדרון, – ודוקא בשעה זו, שהשחורים מכל המינים מתכוננים להחניק כל רעיון חפשי בא“י, לפרוש את רישתם על הדור הצעיר ולהרוס את כל בתי הספר החפשים בעיר ובמושבה – זה המעוז הנשגב, שבו נתבצר עד עתה הרעיון הלאומי החפשי בא”י.

עד היום היה הועד האודיסאי התומך היחיד של בתי-הספר הלאומיים החפשים. והוא לא נתערב כלל בשאלות הדת. עד היום היה תומך גם בשאר המוסדות הלאומיים, ‘מבלי שידרשו אלו מאלו, בתנאי מוכרח להשתתפות הכחות, קרבנות שכליים או מוסריים, בדברים המסורים ללבו של אדם וחשבונו עם נפשו’.

אבל עכשיו נשתנו הרוחות.

הימים הראשונים הטובים עברו ואינם עוד. וכל הבא מעתה ליטול תמיכת חו“צ – בודקים ציציותיו תחלה וקוראים לפניו ”אני מאמין" על הסדר’…

בן-גריון.

11 ‘הפועל הצעיר’, כ“ב שבט תרע”א

ר’ בנימין

מאספת הסופרים[166]

אספה זו נקראה לרגלי העלבון שנעלב ע"י הועד האודסאי אחד מבחירי חברינו, מערכת ‘הפועל הצעיר’ ועמה יחד כל העמלים עם הבמה הזאת מיום הוסדה.

מותר לדבר הרבה ע“ד ההזמנה. אספה זו נקראה ע”פ הזמנתם של א.ז. רבינוביץ, א. ציוני וכותב הטורים האלה. ‘הצעה מגונה זו, להחליף את המערכת, והבטחה זו, שאז אולי יחדשו את התמיכה, היא כל כך מעליבה, כל כך מורידה את כבוד הספרות, עד שאיננו ייכולים להתאפק, בלי לדון בדבר הזה’ את המלים האלהבצרוף עוד איזו דברים רשם מר רבינוביץ ואנחנו שלשתנו חתמנו עליהם.

האספה נקבעה לליל י"ג שבט. היו אותם הימים ימי סופה וסערה, ברד ושלג. חשבנו כי איש לא יבוא. והנה באו מיפו כל המוזמנים – חוץ מאחד (במקרה!). והנה בא ק.ל. סילמן מירושלים, בא א.ד. גורדון מפתח-תקוה, ובא א. ציוני מן בן שמן.

אבל מחוץ ליפו לא באו כל המוזמנים, ורק שלחו את דבריהם בכתב. הנה קטעים מדבריהם… ‘בכל תוקף מוחה אני נגד מעשה זה, שהוא יותר מכער ממעשי הרבנים הקנאים בירושלים. – זו שליחת יד רצחנית בחרות המחשבה והדבור, שאין אנו רשאים לעבור על זה בשתיקה’ (אלעזר בן-יהודה). אחרי בעל הרגש החם בא בעל המחשבה הקרה, מר שלמה שילר מירושלים: ‘בכל לבי הנני משתתף בעלבונכם… זה הוא דבר שאין הדעת סובלתו. ביחוד לא יפה המעשה הזה לנושאי דגל השחרור הלאומי’. והנה מכתב ארוך מאת מר ח.ל. זוטא… ‘הפועל הצעיר’ הוא האורגן היחידי שמאיר עניני הישוב ברצינות… הוא מרכז סביבו אנשי העט והמעטים שבישוב החדש – ובאבדו יאבד לנו מרכז רוחני הגון’. והנה מכתב מאת מערכת ‘האחדות’… ‘זהו צעד של משגה ומעשה צביעות’. והנה מכתב ארוך של יעקב רבינוביץ… ‘ענינו של ברנר – היה רק אמתלא’. והנה כותב מר יוסף ויתקין… ‘כך רגילים לדבר תומכים לנתמכים, דרי מעלה לדרי מטה. ולא הרגישו האדונים הללו, כי לפחות אל הספרות צריך להתיחס בכבוד כל שהוא’. והנה כותב מר י. שויגר… ‘אבל במטותא מכם חברים – רק לא מחאה! אף זכר לא יהיה למלה זאת! כלפי קומדיה שפלה כזאת אינם מוחים! זכרו: כבודו של הפועל הצעיר – זהו קיומו!’ והנה הודיע מר י. ברזלי את המקרא הקצר: – ‘לא יעשה כן במקומנו!’…

אחר שנבחר א. ציוני ליושב-ראש וז. סמילנסקי (רחובות) למזכיר קם מר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ על רגליו ואמר בקרוב את אלה הדברים:

למותר להגיד, שאין אני מסכים לדעותיו של ברנר. לפי דעתי לא נהנגלה הוא העיקר אלא הנסתר. יופי, אהבה וכל אביזריינו הם ערכם של הנסתר. אפילו הופעה זו שאנו קוראים לה: ברנר – זו מסירותו להספרות, זו אהבתו העזה לעם ישראל ומעשיו בעד אחרים – יסודה בהנסתר. מודה אני, כי מקודם הייתי מתמרמר על מאמריו של ברנר, אולם למן היום אשר אני מכירו, יודע אני, כי הכל נובע אצלו מצער עמוק ואהבה עמוקה לעמנו. ‘נאמנים פצעי אוהב’. עכשיו חביבה עלי תוכחתו של ברנר מתהלתם של אחרים. – אמנם גם לחופש יש גבול וברנר עבר במאמרו את הגבול, ואולם כשבא הועד להכריע את הכף בכוח הזוזים – אי אפשר לבלי למחות נגד זה. שנואים עלי הזוזים, כשהם באים להלחם עם הדת ושנואים עלי כפליים כשהם באים לחזק את הדת. הדת היא הופעה חפשית וכל זוז לא יקרב אליה’…

ורושם רשימה זו אמר בקרוב את הדברים האלה: ’מה שלא יעשה השכל – יעשה אי-השכל. זה מימים שאנו מתגעגעים לאספות של סופרים ומאום לא נעשה עד עתה. והנה באה החלטה ‘מהירה’ אחת, כמבטאו של מר שינקין, ואספה אותנו כלנו למרות יליל הסופה בחוץ. הדגיש פה מר רבינוביץ, שאין הוא תמים-דעים עם ברנר. חברים, עם מי הננו תמימי-דעים? כלום אפשר לדעות שוות בעולם הרוח? בודאי ובודאי שלא היו תמימי דעם עם אותם הדברים אשר עלי לאמר. אבל מה בכך? לכל אדם יש באמת אמת שלו, אולם אם הוא חושף אותה מעמקא דלבא – אז לא ימלט, שלא תמצא הד-קול גם בלבבות זולתו. דברו פה ע“ד העלבון. בודאי ובודאי שיש כאן עלבון, ביחוד כשנזכרים בהצד האפוטרופסי שבדבר. אפוטרופסות-הרוח קשה שבעתים מאפוטרופסות גשמית. פה בארץ יושבים כשלושים סופרים, העמלים שנה אחרי שנה עם העתון הזה, והנה נכנסו בלילה אחד מעבר לנהר הגדול אנשים אחדים לישיבה הוציאו משפט קשה על סופר מובהק ועל המערכת בכלל. כלום לא יכלו לפנות מקודם אלינו? מה אנו? ואימתי נעשה הדבר הזה? – בין בכיה וחגיגה ספרותית. בשעה שלא כלה עוד האבל על מות לוינסקי. בשעה שעוד צלצלו באזנים הפרזות הרמות ע”ד מנדלי – עשו, בודאי בתור קנוח-סעודה, חרם על איזה ברנר. חברים, כלום אין אנו רשאים, אחרי זה, להטיל ספק באמתותן של כל אותן הפרזות של האבל והחג הספרותי?

כשקרליל מדבר ע“ד תפקידו של אדין, של ההוגה-דעות הראשון בסקאנדינביה, הוא אומר: דור אחרי דור נולד ויגוע בהשתוממות חרישית סתמית – הנה הופיע הוא, החושב הראשון, האיש הראשון, החוזה, ויביע את מחשבותיו ומיד נעורו כל הסגולות והכשרונות הנרדמים והיו למחשבה אחת‘. חברים, בנגוד לתקופה זו רגילים לכנות את זמננו אנו – תקופת הדבור. חייכם, שזוהי טעות. בודאי ובודאי שהיום משתפכת הפרזיאולוגיה בראש כל חוצות. ואולם מעבר לפרזיאולוגיה וקמחא-טחינא ישנם עוד היום אלפי דברים שהשתיקה חלה בהם. כשהייתי בחוץ לארץ נדמה לי, כי ארץ ישראל חתולה בצעיף של שתיקה. בכל יום הייתי קורא בשקידה את ה’השקפה’ ואת הקוריספונדנציות – ומאום לא ידעתי ומאום לא שמעתי. הדברים לא מצאו בכל אלה את בטוים. ואני זוכר עוד היטב את הידיעה הראשונה ע”ד ‘הפועל הצעיר’. ישוב ישבתי אז באיזה כפר בבוקובינה, והנה אני קורא פעם אחת בשולי ה’וועלט’ ידיעה קצרה, בת שורות אחדות. כי בקרוב יתחילו להוציא עתון בא"י בשם ‘הפועל הצעיר’. אז הרגשתי, כי קץ השתיקה בא. אז נדרתי נדר בלבי, לשתף את מעוט כחי לבמה זו. הנדר הזה לא יחולל גם להבא.

‘המשקיף’ על מצב ספרותנו בשנת 1910 בהצפירה גליון 6 מונה בין הדברים המצוינים של שנה זו את מאמרו של אחד העם ‘על שתי הסעיפים’ וביחד עם זה הוא אומר על ספריו האחרונים של ברדיטצבסקי שכנראה ‘נועדו רק ליחידי סגולה’ ולכן הם נדבפסים בברסלוי ואין רשומם ניכר בספרותנו. התם! לא מרצונו החפשי בחר ברדיצבסקי בבדידותו. די לכם לשבת שעות אחדות בחברתו ויודעו לכם ‘מעשים אשר לא יעשו’. ואם את ברדיטצבסקי יכלו על נקלה לדחוף החוצה, הנה אחרת הוא עם ברנר. זהו יהודי קשה-העורף ועל נקלה לא יעזוב את מקומו. כאן היה צריך כלי-זין יותר חריף. הנה הוא אצור בתוך ההחלטה!

כי למה אכחד את אשר עם לבבי? אלמלא היו קשורים בענין זה שמותיהם של אחד-העם ביליק וקלויזנר – כלום היה כדאי לטפל בהחלטה זו. כלפי הבעלי-בתים של הועד אין צורך למחות. אלה אינם יכולים להעליב. והנה משרש הרעיון של חופש הדעות עמוק, עמוק בלב כלנו. הנה אנו כלנו הננו בני-דור, שמיטב כוחותיו נתן במלחמות פנימיות, עבר ממקדש למקדש וחלף כל זה לא נחל מלא רעיון הסבלנות הקיצוני. אל נא נשכח, כי מאורע זה הוא מעשה-אלמות הראשון כלפי חופש הדעות מאנשינו אנו, ואנשינו אלו הם יהודים בעלי-לב ורחוקים, תמיד ותדיר, מכל מעשה אלמות. בעל כרחכם עליהם למצוא את מקור הדבר בטינא-שבלב, בשנאה כבושה בלבות אותם הסופרים, שבאה עתה לידי התפרצות.

הצד הרוחני של טינא זו הוא הגהוץ, הקישוט, הצעצוע הספרותי מצד מהלך ידוע כלפי הפשטות הקיצונית, שאצל ברנר מקבלת היא, האמת נתנה להאמר, כמעט צורה חולנית. נאמן להדביז שלו: ‘אַל מנוחה ואַל הונאה עצמית, תהי איזו שתהיה, אל יראה מפני כל תוצאות, תהיינה איזו שתהיינה, אל קורט של שקר ורכות-הלב’ – הריהו מגיע גם בסגנון הלב והשפה לאותה מדרגה, שאין חברת-צעצועים יכולה לעמוד בחברתו. ואולם אחרת היא עם אחה"ע: הוא שנס את מתניו לצאת אל המערכה כלפי אחד מגדולי המערב – קלויד מונטיפיורי. וצריך אני להודות, כי כשנתקבלה פה בשורה במכתב פרטי על דבר זה – שמחתי עליה. אם תקופת ‘הנגלה’ התחילה בולטיר ובהתנפלות חריפה ובלתי פוסקת מצדו על היהודים והיהדות, הנה התחילה גם תקופת ‘בקשת הנסתר’ עם צמברלין וחבריו, והם סומכים בעיקר על מונטיפיורי ודכותיה. צמברלין בעצמו מזכיר בספרו ‘יסודות המאה הי“ט’ לא פחות משבע עשרה פעמים בתור חזוק דבריו את מונטיפיורי. והנה בא אחד משלנו, לדברי רבים: הגדול משלנו להרוס את דברי מונטיפיורי – כלום לא היינו רשאים לקוות לשמוע דברים של טעם? גם אחד העם עצמו קוה הפעם להכרה כללית. רחלין ששאל עוד ברטט, יצא בשלום. הקצף נתך על ברנר. מכיון שבא אחה”ע לידי כעס, לא מצא גם את הבטוי הספרותי המנומס’.

עד כאן ע"פ מה שדברתי אני באספה זו. ממה שנדבר אחר-כך – ביכלתי למסור רק מעט מן המעט. זוכר אני, כי יוסף אהרנוביץ לא היה מרוצה כלל וכלל מה שיצאתי מחוץ להגבול והרחבתי את הדבור על חשבונה של ספרותנו בכלל.

הוא דבר על החלק השני של החלטת הועד. כשקרא: ‘לקחו אנשים נקיים ולכלכו אותם’, עשו דבריו רושם חזק. ’המגמה הראשית של העתון – אומר הנואם – היא: להיות נקי,. עורכיו ומוציאיו לא ידעו חשבונות של תגרים, אפילו חשבונות של שורות היו זרים להם. הם נשענים על כח מוסרי, על כח חברים העובדים במעדר, לא על איזו תמיכה. הרשות היתה להועד להפסיק את התמיכה בכל רגע. זה גם לא יזיק לעתון. ואולם אסור היה לו להעליב, אסור היה לו להתערב בענינים הפנימיים של המערכת ואסור היה לו לרמז על שנוי תוכן ושנוי דעות ולתלות את התמיכה בזה. משפיל ומעליב לראות את הועד של חו"צ בתור שותפה של ‘החרות’.

  1. ציוני מוצא, כי אסור היה לו להועד להפסיק את תמיכתו בגלל מאמר. ה’תורה שבלב’ של אחה"ע היתה קשה להחרדים הרבה יותר מאשר מאמרו של ברנר’. כשהוא אומר: ‘הייתי מתנגד, לו הוסיף “הפועל הצעיר” לקבל את התמיכה לא הייתי משתתף בו יותר’ – הוא מוצא את הסכמת הנאספים.

  2. שיינקין מוצא כי החלטת הועד היא רק מעשה שטות וחפזון.

  3. ש. בן-ציון מתמרמר על שמתוך הגנה על כבוד סופרים באו לחלול של כבוד סופרים. הוא מודה כי כששמע בפעם הראשונה את נוסח החלטת הועד ראה גם הוא בזה עלבון. ואולם לאחר שעיין בו, מצא כי נוסח יותר נוח ויותר מנומס אי אפשר למצוא. הוא מנתח כל משפט ומשפט ובא לידי החלטה, שאין כאן שום עלבון.

קבק מוסר את דבריו של ביאליק, בשעה שקרא את ‘בפעם המאה’ מאת ברנר.

א.ד. גורדון מתרגז וקורא ברגש: ‘אבל הרי זה אמת! יבוא נא ביאליק הנה ויאבה נא להכחיש פה את דברי ברנר’.

זז.י. אנכי מוצא, ששום ועד אינו יכול להעליב את הסופרים. להם כתפים רחבות.

בן-ישראל אינו מרוצה ממאמרו של ברנר, אבל אינו מוצא בו קלות-ראש. אלה הם דברים שנאמרו מתוך עומק ההכרה והלב.

אהרונוביץ עונה לש. בן-ציון, כי עליו לא להציע להועד, כיצד הוא צריך לכתוב. אלא כיצד הוא לא צריך לכתוב. והוא עוד פעם מבאר את השקפתו על כל הענין הזה:

‘ברנר יוצא במאמרו באופן חריף נגד מאמרו של אחד העם “על שתי הסעיפים”, נגד הנטיה לבאר את שאלות החיים בהנחות עיוניות, מבאר את דעתו, כי לא הצד העיוני הביא עשרות מבני עמנו לאותה הירידה המוסרית שיבגדו בעמם, כי אם – החיים בלי ארץ הם הם שעשו אותם לעבדים ולקריריסתים נבזים. כאנטי-ריליגיוזי תולה מר ברנר את כל העליות והירידות המוסריות של האדם רק בגורמי החיים ולא בגורמים דתיים; אנטי-ריליגיוזי מביע הוא את שנאתו לכל הדתות, שהנן, לפי דעתו, רק לרעת האדם ולא לטובתו, וקורא לחיים פרודוקטיוויים, לחיי עבודה, חפש ויצירה, “להרבות את עבודת עמנו ואת נכסיו החומריים והרוחניים”, שרק עי“ז נוכל להנצל מכל הירידות שנתגלו בחיינו. במאמרו זה נמצאים בטויים, שצריך להזהר בהם ביחוד בפני תינוקות ובורים, ואולם – ”הפועל הצעיר“ לא נברא לא בשביל תינוקות ולא בשביל בורים, כי אם בשביל אנשים שיכולים לקרא ולהתענין אף בדעות המתנגדות לדעותיהם. מטעם זה לא מצאנו לנחוץ לענות על כתבי הפלסתר הנבזים של סמרטוט ירושלמי אחד, בדעתנו, כי מבורים אלה אין לדרוש הבנה אחרת. אך קרה מקרה אחר – בעל ”הישוב ואפוטרופסיו“, שנגדו היה ערוך המאמר הנ”ל, לא יכול לשלט ברוחו ויהי גם הוא מקנא קנאת ‘אבינו שבשמים’ ויכתב לועד האודיסאי, שהוא “מוחה בכל תקף על שדברים כאלה נדפסים על **חשבון הצבור”.** הועד נענה תיכף לפקודת ה’רבי’ ויודיע לנו, כי הוא מפסיק את התמיכה. ועד כמה שלא תכאיב לנו ה’קטנות’ שנתגלתה במאורע זה מצד אותו הסופר הגדול ומצד המוסד הנ“ל, היינו בכל זאת רוצים לעבר על זה בשתיקה, מאחר שאת שניהם אנו מכבדים וכל התרזה נגדם היא מכת-לחי לנו לעצמנו. אך במכתב הנ”ל של הועד יש צד אחד מכער, שעליו אי אפשר בשום אופן לעבר בשתיקה. הועד האודיסאי מרשה לו משום מה להתערב בענינינו הפנימיים ולהציע לנו, שנשנה את המערכת ואת התכן, ונגד הצעה מלעיבה זו אנו צריכים למחות בכל תקף הרגש האנושי שבנו.

עתוננו בודאי ימצא לו את עוזריו החומריים והרוחניים בלעדי הועד האודיסאי, ואולם – אלמלי אפילו היה נידון להפסק ע"י הפסקת התמיכה של הועד, גם אז היינו מביטים על הצעות כאלו בשאט נפש והיינו בוחרים יותר לבטלו, להמיתו מאשר לשעבדו למי שהוא’.

ק.ל. סילמן מסכם עכשיו את הרוח השורר בין הנאספים באופן זה: ‘בדברי מכתבו של הועד על אודות הפסקת תמיכתו ל“הפועל הצעיר” בעד מאמר חפשי, אמנם בתכלית מצדו הדתי, אבל רווי כלו באהבה עזה לעמנו, בדאגה עצומה למצבנו הנוכחי ולעתידו הלאומי – יש עלבון לא רק למערכת “הפועל הצעיר” אלא גם לכל מי ששואף לראות את ספרותנו מתפתחת חפשית, בלתי תלויה בחוקים צנזוריים מעיקים על הרוח, צר לנו ביותר, כי ועד “חובבי ציון”, הבונים היותר טובים שבנו, הקרובים אלינו ברוח יותר מאחרים, אחזו הפעם באמצעי כזה, שאינו נאות להם כלל’.

‘הנאספים מכירים בתועלתו של העתון “הפועל הצעיר” והשפעתו על התפתחותה של דעת קהל בריאה, בלתי משוחדת, של ספרות נקיה והגונה שהוא מביא טובה רבה לעניני הישוב בא“י. לבסוס עמדתו של הדור הצעיר בארצנו, קורא אותו לעבודה בארץ ולחזוק קניניו הלאומיים. מבין סיעות כל עובדי התחיה שלנו היה ”הפועל הצעיר“ האורגן הספרותי ההגון הראשון בא”י והנאספים לוקחים לחובה מוסרית להשתדל ככל האפשר, שקיומו של "הפועל הצעיר’’ לא יפסק ושכבודו לא יפגם’.

נשמעו עוד הצעות מאדונים, שינקין, קבק וש. בן-ציון ולבסוף נתקבלה פה אחד החלטה של מר ש. בן-ציון.

סופרי ארץ ישראל שהשתתפו באספה מיום י“ג שבט תרע”א מוצאים, שאפילו אם מאמרו של מר י.ח. ברנר מכאיב לרבים בתכנו וצורתו, הנה הפסקת התמיכה של “הפועל הצעיר” בגללו ­– הוא מעשה שלא כהוגן מצד הועד האודסאי.

בהכירם יחד עם זה ש’הפועל הצעיר’ מביא תועלת רבה לברור עניני הישוב, מודיעים הם, שהם מצדם נכונים להיות בעוזרי העתון הנ"ל גם להבא והועיל לקיומו’.

על החלטה זו חתמו: א.ז. רבינוביץ, א. ציוני, חיים הררי, א.א. קבק, דבורה בארון, מאיר וילקנסקי, ש.י. עגנון, י. רושמן, ל.א. אורלוף, זאב סמילנסקי, דוד סמילנסקי, ז.י. אנכי, א.ד. גורדון, בן-ישראל, ק.ל. סילמן, דר. לוריא, ח.ל. זוטא, ר’ בנימין, יעקב רבינוביץ, שלמה שילר, י. שויגר, מ. שינקין ויוסף ותקין.

אלה תולדות האספה. זוזים לא הביאה וגם לא היתה צריכה להביא. אבל התאמה שנתגלתה בין כל הנאספים גם בנוגע להחלטתו היפה של הועד האודיסאי וגם בנוגע לערכו של הפועל הצעיר’ שאף אחד לא התיחס לו בחוסר הוקרה, – זו חשובה הרבה יותר… ‘הפועל הצעיר’ לא נשען עכשיו על הזוזים וגם להבא לא ישען עליהם.

‘הישיבה נמשכת!’ מלה זו נשמעה פעם בהיכל הבורבונים, היתה חרותה תמיד על לבו של הרצל. כיוצא בזה יכולים אנו לומר: ‘הוצאת הפועל הצעיר נמשכת!’…

יפו כ“ב שבט ע”א ר’ בנימין

12 דער פריינד, ט’ אדר תרע"א

ה"ד נומברג

הרבי שהניף את המקל.

מאורע ברנר – אחד-העם [יידיש]

כבר ידועה לקוראים התקפתו הבלתי-מוצלחת של ברנר בארץ-ישראל על ‘רוח היהדות’, על היידישקייט הצרופה, על המוסר היהודי, על האלוהים היהודי האחד והיחיד, וכל שאר הכבודה של לאומיות ה’אתה בחרתנו’.

ההתקפה נכשלה, כיוון שעל מבצר זה אין צורך להסתער, ולא בלהט חיל-הפרשים יש לכבוש אותו; ה’אתה בחרתנו’ יקים מהומה גדולה יותר, ישמיע ‘הורא’ קולני יותר (זה מכבר קנה לו חזקה על ‘הורא’), ויהדוף בקלות את ההתקפה. הסוף יהיה, שמבצר זה, אשר רוח תקופתנו גזרה עליו כליה, יתגונן עוד זמן-מה, והאשליה תימשך.

כאן צריכים החבלנים להיכנס לפעולה: לפרק תיל אחרי תיל, אבן אחרי אבן – לחשוף את הריקבון, העובש הישן, ולגלות לעולם כי אין זה כלל מבצר, אלא חורבה ישנה שאינה ראויה לשימוש במלחמתנו המרה והעיקשת על קיומנו.

אין כל ספק כי דבריו של ברנר היו כנים, ואפילו מתנגדיו מודים כי האיש מדבר מעומק ליבו וכוונותיו רציניות. הרי ידוע לכולנו שרבים מאיתנו, רבים מאוד חושבים כמוהו – כל אלה שהיו רוצים לראות אצלנו לא ‘יהדות צרופה’ אלא יהדות בריאה, אנושית, בנויה על יסודות איתנים, שאינה קושרת את רוח המשתייכים אליה אל פילוסופיה מסויימת, ותהי הטובה ביותר, ולא אל שום השקפות-מוסר. תהיינה הנעלות ביותר, אלא כזאת המעניקה ליחיד חירות פנימית מלאה – יהדות שהיא עובדה, נתח-חיים בעל צורות אינטרסים ממשיים, ולא רוחנית בלבד.

והנה נודע לנו דבר נורא: במלחמת האידיאות הזו מְשַׂחֵק ה’אתה בחרתנו’ שלנו את תפקיד האינקוויזיטור, הנזקק לעזרת המקל.

ברנר נרדף.

ב’הצפירה’ פורסם הסיפור שמאחורי הקלעים. ברנר כתב את דברי האפיקורסות שלו בשבועון ‘הפועל הצעיר’, הנתמך על-ידי הוועד האודסאי. והנה קמה מהומה, פנו בשאלה אל אחד העם, וזה פסק:

  • – להעניש בחומרה, לשלול מן העיתון את התמיכה – כל עוד לא יעזוב אותו ברנר. ו’הצפירה’ מצדיקה את אחד-העם. כן, ‘הצפירה ממשיכה את ‘הנימוס הטוב’, כי לפעמים גם הצדקת אמצעי כפייה ולחץ שייכת ל’הנימוס הטוב’.

רק אחד-העם העמיד עכשיו את עצמו במצב שאינו הולם את אישיותו כלל ועיקר.

הורגלנו לכבד אותו כאיש של אידיאות.

היו אלה אידיאות שמרניות, הן הוליכו לקאנוסה. קרה שאחד-העם יעץ ליהודים להיות אוֹקטיאבריסטים (בבחירות לדוּמה הראשונה) – איש לא חדל להעריץ אותו בשל כך. אף כי ביקרו אותו בחריפות.

אידיאות שמרניות – גם הן אידיאות, וכל שמרנות אינה מסוכנת בעצם מהותה, אלא בכך שבכל מקום, לדאבוננו, היא שולטת באלימות, והמקל הוא בעל-בריתה הנאמן.

והנה לראשונה מופיע לפנינו אחד-העם בתפקיד רבי חמור-סבר עם מקל.

וזהו כבר אחד-העם חדש לגמרי.

וברנר היקר, הלבבי, נהפך לקדוש מעוּנה בשם האידיאות שלו. וגם זה חדש.

ושני הדברים אינם אהודים: לא אחד-העם עם המקל בידו, ולא ברנר המעוּנה, העטור זר-קוצים לראשו.

ברנר מייצג את רצון היהדות החילונית, שאינה יכולה להתקיים בלי קדושים וזרי-קוצים.

ואחד-העם הרי מייצג את ‘המוסר הנעלה של היהדות’, הגורס עליונות של הרוח עלי אדמות, ולא של האגרוף, של הספר ולא של הסיף.

לכל אדם נבון לא היה זה מעולם בגדר סוד, שכאשר אנו מתפארים בנשקנו ושוללים את שימוש באגרוף ובחרב, מזכיר הדבר את משל השועל והעבים – כלומר: אימתי היה לנו אגרוף ולא השתמשנו בו? אימתי השלכנו חרב בגלל אי-מוסריותה?

כן, אשכולות הענבים היו תמיד תלויים גבוה מדי, והיו כמובן גם חמוצים…

והנה מתברר, כי אך מקבל המטיף הגדול ל’רוח’ דבר הדומה במקצת לשלטון, ארגון הנשמע לו – אינו יכול להתאפק, קומץ מייד את אגרופו ומניף את המקל – גם כאשר מדובר רק במלחמת האידיאות.

ואין דבר. ‘רוח היהדות’ תיתן את הסכמתה למעשים כגון אלה.

13 (בלא תאריך [פורים תרע"א?]

בלא חתימה [?]

חוזר מס’ 000 [רוסית]

למר שיינקין

אודסה, אוב. 11

נודע לנו שאתה, בעת השתתפותך באסיפה של הארגון העברייני ‘הפועל הצעיר’, שהעמיד לעצמו למטרה למגר להרוס להכרית [שלוש המילים הבאות מטושטשות, ופירושן כנראה: משטר בלתי-קיים. באופן שאינו הולם את מעמדך], הִשְמַעת נאום, שבו ביקרת בחריפות את פעולותיהם של שלטונות הוועד האודסאי, והופעתך היתה כמעט נאום סניגוריה על האנרכיסט הטרוריסט, זורק הפצצות, ברנר. העונש לוֹ היית צפוי היה בלתי נמנע וחמור ביותר, לולא מיהרת למחרת להתכחש לדבריך ולהצטרף למאשימיו של ברנר. בהתחשב בזכויותיך, ההנהגה הראשית של הוועד האודסאי, בנדיבות ליבה, מסתפקת הפעם רק בנזיפה כלפיך.

אנו מציעים לבצע את ההוראות הבאות:

  1. כביטוי לעשיית צדק על-ידי שלטוננו הבלתי-מעורער, להגלות את האנרכיסט הטרוריסט וזורק הפצצות ברנר אל מחוץ לגבולות מולדתנו היקרה, לעבודות כפיה ברפיח, שיתענה שם, שייאנח, שתתיבש שם מצמא לשונו מחללת-השם.

  2. 2) מאהרנוביץ – בעבור הדפסת המאמר הנפשע השואף להרוס… – לשלול את רכושו ומעמדו וכל זכויותיו, ולשלחו לריצוי העונש להחרות [‘החרות’ – בעברית במקור].

  3. לאסוף את כל הגליונות עם המאמר של ברנר, ולשרוף בפומבי, כלח לעם, לשם כבודו של התנ"ך.

  4. לערוך חיפוש אצל כל החשודים, ובמקרה שיימצא גליון נפשע – להחרימו ולשרפו – ואת הפושעים השומרים את החומר הבלתי ליגאלי, לשַלח מיד מגבולות פלשתינה.

הבוז למרד!!!

יחי הרס המחשבה העברית הצעירה החופשית, הרס הביטוי החופשי המתחיל להתפתח בפלשתינה!!!

המקור החתום מטה בעצם ידו של הוד מעלתו הדיקטטורית:

אוסישקין

אישר וחיזק: אחד העם

ניתן במעון החורף, אודסה, אובצ’יניקובסקי 11.

14 הצפירה, ט“ז אדר תרע”א

ש. ברנפלד

מאורע ברנר

בעולמנו הקטן והצר, שכל אחד מאתנו נתקל בחברו בשעה שהוא מנענע את גופו בעולמנו זה יש כעת שאלה חמורה לדון בה במרירות והתרגשות מרובה, זהו מאורע ברנר.

הפייטן והסופר הצעיר הזה, שכבר הקניט כמה פעמים את הזקנים והמיושבים שבנו, פרסם בעתון ‘הפועל הצעיר’ דברים קשים, ‘יורדים ונוקבים עד התהום’, דברי חרוף וגדוף כלפי היהדות, כלפי דת משה וישראל. על פי מקרה נצרך העתון הפלישתיני הזה לתמיכת הועד האודיסי, והפייטן ברנר הוא אחד מעורכיו. עמד הועד האודיסי והפסיק את תמיכתו.

לא ראיתי את דברי ברנר, החותר חתירות עמוקות תחת קיום היהדות, אלא קראתי קצת קטעי אמרים, אשר הביאו העתונים, שהיו נושאים ונותנים בחטאו של ברנר ןבמשפטו. אבל איני צריך לקרוא את כל הדברים ההם, בשעה שאני דן עם ברנר, אני מהפך בזכותו ומטה את הדברים כלפי זכות: אין העון גדול מנשוא, ובשעה שאני דן במשפטו הקשה, אשר חרץ עליו הועד האודיסי, אדון גם את הועד הזה לכף זכות ואמצא בדברי ברנר את כל חומר העון שנצא הוא, הועד, בהם.

זהו הנוסח ההיסטורי מיסודו של רנקי, אבי ההיסטוריה האוביקטיווית. כשהיה הוא עוסק בבירור מאורע היסטורי במוחו היינו: במקום שהיו הדעות חולקות כל כך מן הקצה אל הקצה, והדבר בא בהכרח לידי תסיסה היה הוא מצדיק את שני בעלי-הריב גם יחד, כל אחד צדק לפי השקפתו הוא; אי אפשר לו באופן אחר, אין כאן חייב וזכאי, אלא שנים זכאים. או יותר נכון, אין הדבר בגדר החובה והזכות, אלא יש כאן הכרח המסבות והגורמים, ובמקום הכרח יש רק הבנה. אבל לא משפט.

חפץ הייתי, כמובן, להשתמש בשיטה ההיסטורית האוביקטיווית, החביבה לי כל-כך, בבירור מאורעות גדולים ומרובי הערך בעולמנו. רנקי השתמש בה לצורך הבנת המאורעות הגדולים בימי הריפורמציון של הכנסיה המשיחית. האפיפיור ברומי צדק במעשיו, חייב היה לעשות כן, להתנגד בכל תוקף להריפורמציון; הקיסר קרל החמישי צדק, לא היתה לו ברירה אחרת, אלא להסכים לשיטת האפיפיור; הדוכסים בגרמניה ובעלי ברית הריפורמציון צדקו, כי כן היה יפה ונאה להם לעשות. אבל מאורעות כאלה אינם בעולמנו, ועל כרחי אני משתמש בהיסטוריה האוביקטיווית, כדי להבין את חטאו של ברנר, שהטיח דברים ‘על ה’ ועל משיחו’ (נראה, כי על משיחו’ היה יותר קשה מ’על ה’ ’), ואת העונש שהטיל עליו הועד האודיסי, להפסיק את מזונותיו, עם עם ומלחמותיו הדתיות והמוסריות, עם עם ומאורעותיו.

הן לא זו הפעם הראשונה שהקניט ברנר את הזקנים המיושבים שבנו בדבריו הקשים והעוקצים. על מי לא עברה דעתו? הוא כופר ומין ובגדולי הסופרים ישים תהלה. אלו היה קצת הומור בספרותנו ובסופרינו, לא היו מתרגשים כל עיקר על עזותו’ של ברנר. איה סופר עברי, אשר לא עשה כמהו, כאשר דרכה כף רגלו, ראשונה בספרותנו? רוב הסופרים עשו כן. ילדות היתה בהם והעיזו פניהם בגדולים וזקנים. הזוכרים אתם, באיזה אופן היתה תחלת פעולתו הספרותית של ר’ משה ליב לילינבלום? גם הוא היה תחלה בבחינת הורס ונתקל בסופרים זקנים ומיושבים, באחרית ימיו דעתו התישבה עליו, ודבורו היה בנחת עם הבריות אלא כי באו אחריו סופרים צעירים ופגעו בו.

זהו העונש הקשה הצפון גם לברנר. הן זוהי גזרת הטבע, שאין להמלט ממנה: סוף כל צעיר לבוא בימים ולהזקין. ובאים צעירים ודוחקים את רגלי הזקנים.

אבל ברנר גדש הפעם את הסאה. הוא דבר סרה בדת ישראל ופגע בכבוד כתבי הקודש. אין לו בעולמנו אלא הלאומיות הישראלית בלבד; היהדות אינה כלום.

אני סובר הפך סברתו. לפי דעתי, אמנם, אי אפשר להפריד בין הלאומיות הישראלית ובין היהדות, מפני שאלו הן שתי כחות היסטוריים מאוחדים ומקושרים זה בזה בלי פרוד. הלאומיות הישראלית והיהדות הן התגלות היסטורית אחת בעמנו. כשם שאי אפשר להבדיל בן הכח המאיר ובין הכח המחמם של השמש, כן אי אפשר להבדיל בין הלאומיות ובין הדת הישראלית. הדת הזאת, או יותר נכון: היהדות, אינה דת במובן הרגיל, אלא חזון קולטורי. זוהי הפעולה הקולטורית, ההיסטורית, של העם העברי, אשר אי אפשר לנו לצייר את מציאותו זולתו. היש להפריד בין הסבה והמסבה? היש לומר: רוצה אני שמש, אבל אי אפשי באורה וחומה? מי שמודה בזכות הקיום של האומה השיראלית, על כרחו שיודה בזכות הקיום של היהדות. רוצים אנו בקיומו של אדם, על כרחנו שאנו רוצים בקיומו כמו שהוא, כפי שהתפתח. אין מוציאים את נשמתו תחלה ואומרים אחרי כן לו: אין אנו חפצים במוחך ובכליונך. חושב אני, כי זהו האב של ההכרה ההיסטורית.

ולהפך: אם נשאל, האפשר, כי תתקיים היהדות בלי העם העברי? גם לשאלה זו קשה להמציא תשובה מספקת. אבל מכל מקום אם מוציאים, כי בארצות המערב מתקיימת היהדות בלי הלאומיות הישראלית, ברור לנו, כי יהדות זו תהיה יותר שלמה ויותר טבעית, אלמלא כפרו אחינו בארצות המערב בקיום הלאומיות הישראלית, אבל מצד השני אי אפשר לכחד, כי לכל הפחות בתור תיאוריה אפשר לקיום היהדות בלי קיום העם העברי.. הן אין העם היוני אותו העם היוני שהיה נושא הקולטורה הקלסית בעולם, אלא כי הקולטורה היונית לא הפסיקה את השפעתה עד היום הזה.

מעולם לא הציעו את השאלה: מי בעד מי? האם קיום היהדות לצוורך קיום העם העברי, או קיום העם העברי לצורך קיום היהדות? אין תועלת בבירור שאלה זו, אבל אם היו מציעים לפני את ההשאלה הזאת, אני את אשר עם לבבי אומר: עלינו לקיים את העם העברי בשביל קיום היהדות. יאמרו עלי, כי אני מבעלי ה’תעודה’, שהיתה במחנה הלאומיים ללעג ולקלס. גם מפני זה איני נרתע לאחורי. אפילו אדם יחידי מוסרי מבקש לו תעודה מוסרית לקיומו, איננו מוצא די ספוקו במה שהוא חי, אוכל ושותה, פורה ורב, ועם היסטורי קדמון העם היחידי הקדמון – לא יבקש לו תעודה מוסרית לקיומו? אפילו העמים הגדולים והמוצלחים, החיים אתנו כעת, מבקשים את תפקידם המוסרי בהתקדמותם הקולטורית. היהדות במובנה הרחב, כפי שסובר אני אותה, היא התקדמותנו הקולטורית. באופן אחר אין זכות קיום לעמנו. אלו הייתי חפץ להיות בן לעם חפשי, פרודוקטיווי וחי במנוחה, שלא על בסיס היהדות, ובפרט אלו הייתי מסכי גם להמרה. מפני שאין לי שום קשר וחבור עם היהדות הלא חי אני בקרב עם כזה. איני עוד יהודי, אלא גרמני. ומה אני חסר?

איני ממעט את התמצית הדתית של היהדות ואיני מעמיד זו רק על הקולטורה הלאומית הישראלית. היהדות היא גם דת אלהית (היא אחד מפרטי היהדות בתכנה). אלא שמושגי בדבר האלהות הוא שונה מזה של המון המאמינים. איני פוגע, חלילה, ברגש הדתי של אחרים, אבל היהדות, לפי סברתי, קדושה ואלהית, אפילו שלפי מושגי המון המאמינים אני כופר גמור. וכבר הורה היגל, כי אין אתיאיסמוס בעולם, ועל שפינוזה אמר, כי לא אתיאיסמוס, כדעת מקטיניו, אלא אקוממיאיסמוס כלומר: לא במציאות האלהות כפר, אלא במציאות החומר השפל. הוא הוריד את האלהות אל החומר השפל, אלא רומם את החומר ואת העולםם השפל אל האלהות. הכל הוא טבע האלהות, הכל הוא קדושה מוסרית. אלהותי היא אלהותם של שלמה בן גבירול ושפינוזה, ועם זה הנני יהודי – לא רק עברי – אם לא אמיר, ואם אמיר, הרי אני משיחי, לא יהודי ולא עברי, כי אין היהדות בתור דת מצומצמת רק בחקר טבע האלהות ויחוסה אל המציאות הכללית, אלא היא השקפה עולמית מקפת הכל.

מלבד אל האלהות הישראלית, שאני קורא לה דת ישראל, והיא הדת (לא אחת הדתות) האלהית, הנני שייך בנשמתי גם אל הקולטורה הישראלית. הדת היהודית, כפי שאני סובר בה, היא מצד האמת המוסרית, ואינה קנין חנוכי בנשמתי. אבל הקולטורה הישראלית, כלומר: הלאומיות העברית, היא קנין חנוכי בטבעי. יהודי אני מוכרח להיות כמובן, הכרח מוסרי, הכרח הגיוני ואמתי אבל עברי חפץ אני להיות. הלאומיות הגרמנית שאני חי במסבתה יפה ונעימה היא, אלא שאינה שלי, אלו היה חנוכי בופן אחר, היתה הקולטורה הגרמנית טבעי ונשמתי. עכשו אני מצרף את כל הקולטורה העולמית אל עולמי העברי אלמלא היה חנוכי כן, הייתי מצרף הכל אל הקולטורה הגרמנית.

זוהי השקפת העולם ברוחי ובהכרתי אבל מה נעשה עם ברנר, אם איננו סובר כן? הדגש הלאומי העברי חי ברוחו, והיהדות זרה לו. כן הוא חושב וכן הוא מרגיש. האם כופין אותו עד שיאמר: סובר אני כמוכם? הוא אומר, כי הוא איננו מרגיש את אותה ההערצה ויראת הכבוד שאנו מרגישים לספר הנצחי, כתבי-הקדש; ומה נאמר לאדם, אשר נפגמו קצת חושיו, והוא איננו מתענג למראה הדברים היפים לשמע רננת הצפרים הנותנות קולן? האם ראוי הוא לעונש? איש כזה ראוי לחמול עליו. באמת אני עומד ותמה על חידה זו: פיטן שאיננו יורד לעומק היופי הנהדר של הביבליאה איננו כורע ברך לפני קדושתה והדרה? זוהי חידה פסיכולוגית. נוטה אני להאמין, כי לא התישב ברנר הרבה בדבר, אלא דבריו הם דברי השקפה סוביקטיווית של הרגע, של סוגיסטיון עוברת, לא שמא חזר כבר מדבריו, אלא ודאי חזר כבר ממדברים אלה.

עליו לא כעסתי מעולם, כאשר היה רגיל להקניט את שאר הסופרים אמרו לי, כי גם אותי היה רגיל לעשות ‘עפרואפר’. אם כך היתה סברתו ואמונתו, לא רק שיה רשאי לעשות כן, אלא זו היתה חובתו. סופר רואה את חברו עוסק בדברים בטלים, טועה ומהביל את הקוראים, צריך וחייב הוא לחלוק עליו. תאמרו: הנוסח, הסגנון, הצורה? מה בכך? אחת היא לי, אם יאמר אדם עלי, שאיני יודע מה אני סח, או כי יכתוב: פלוני סופר, במחלהת כבודו, כותב הבל הבלים.

פייטן וסופר כברנר רשאי לפרסם לפעמים דברים סוביקטיווים על הדת הישראלית ועל כתבי הקדש, שאינם עומדים בפני ההגיון. וכי פוסק היסטורי הוא? איני כועס לא עליו ולא על זולתו המסכימים לדעתו. אבל מכל מקום, כשרואה אני לפעמים סופרים מעוטי הדעת וגסי הרוח מדברים על יחס האבנגליון אל הביבליאה מחוסר הבנה ולמוד, יתעורר בי רגש אנטיפטי. מי שבא להורות וללמד, חייב היה ללמוד תחלה. בספרותנו כותבים ומורים, ואחר כן מתחילים ללמוד.

דברים כאלה, שכתב ברנר, נכתבו כבר בשנים האחרונות בספרותנו; לפי טעמי היו הדברים האלה יותר מוטעים ויותר קשים. הסופרים האלה לא לקו. אבל בהיות כי נצרך ‘הפועל הצעיר’ לתמיכה, ברנר הוא פייטן וסופר ומתפרנס מן הספרות. לקה עתון ולקה ברנר על ידו. זהו העוקץ המכאיב אשר במאורע זה.

על פי טבעי ומזגי איני מסוגל לדון דיני נפשות. אדם עומד לדין, אפילו שהרג את הנפש, באותה שעה שהוא נדון, הוא בעיני בבחינת ‘נרדף’. והאלהים יבקש את הנרדף אתה אומר רשע רודף את הצדיק? אפילו צדיק רודף רשע, מכל מקום האלהים יבקש את הנרדף’…

הדברים האלה אינם קבועים באבנגליון אלא במדרש אגדה, ועל אדמת היהדות צמח המוסר הנעלה הזה. לפיכך, כאשר יזדמן לי לדון בחוטא כלפי הדת, אני נזכר את דברי המוסר היהודי הזה ונוטה להקל. עכשו אני מהפך בזכות הועד האודיסי. דברי ברנר היו קשים מאד. חרוף וגדוף כלפי מעלה, אבל מכל מקום אין מפסיקים מזונותיו של אדם טועה (ויותר לא היה ברנר בודאי) ואין עולבים אותו להזכירו, כי למטבע של קופה צבורית הוא צריך. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו עונשין בארבע מיתות בי"ד: אבל בויקוט לא הכריז על אדם ולא הפסיקו מזונותיו. אין לך עונש מנוול יותר מעונש התלוי במטבע. הוא מיסר את הגוף ואת הנפש הוא מְנַוֵל את הנענש ואת המעניש כאחד.

שומע אני טענה אחת שלפי דעתי רק בה יש קורטוב של אמת: קופת חובבי ציון’ באודיסה היא קופת הרבים; ואין ספק, כי אדעתא דהכי לא נדבו, כי יהיו נדפסים דברים כאלה על חשבון הועד האודיסי. זה גורם תקלה מרובה להתפתחות הישוב בא"י. רוב חברי האגודה ישאלו: כלום אגודה למיסיון אנו מיסדים?

כן הדבר. אלו היה ברנר בא אלי ומברר לי את השקפתו ואת טעותו בדבר היהדות, הייתי עמל להחזירו מדעתו. בודאי לא היה הדבר עולה בידי מפני טעם אחד מספיק: אני זקן והוא צעיר; אני מבקש האמת, והוא כבר מצא אותה. כי כן דרך האמת: תחלה מוצאים אותה, ואחרי כן יבקשוה. אבל הייתי מדבר על לב ברנר בדברים האלה: אל תפרסם את דעתך המעוררת תמהון וגם כעס. אוהב האמת אתה. וחלילה לי להורותך דרך שקר. אבל כבר הורה קנט: חייב אדם לומר אמת, אבל איננו חייב להוציא את האמת., בשעה שאי אפשר לה להשמע. וזהו גם המוסר של היהדות: כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר בלתי נשמע בודאי אתה, אישי הפייטן, חולק גם על קנט וגם על דברי חכמינו. אבל בבקשה ממך, אל תגרום הפסד להתפתחות הישוב ללא צורך. ולמי אתה מביא תועלת בדבריך המרגיזים? יודע אני, כי ברנר לא היה שומע לעצתי. האמת ורק האמת כלומר: אמתתו הסוביקטיווית.

הלך וכתב את הדברים ופרסמם בעתון נצרך לתמיכת חו“צ. אלמלא עשו לו משפט והפסיקו את תמיכתו, היו חברי האגודה קובלים על הועד: איך מדפיסים דברים כאלה על חשבון חו”צ? אלו הייתי אני במסבה זו, אלו הייתי אני אחד מחברי הועד, הייתי משיב: ודאי הדברים הם דברי תמהון, אסור לשמעם וכל-שכן לאמרם. ראוי לכל אדם מישראל לקרוע על דברים כאלה. אבל מה דעתכם בדבר? נפסיק מזונותיו של פייטן עברי? וכי אין גנאי זה לנו, לקשקש בכיסנו ולהראות כח המטבע? ומה היינו מרויחים בזה? הפייטן הרעב יחזור בתשובה. וכי זו תורת ישראל? בכלי-זיין כאלה נלחם לכבוד היהדות?

יש הפסד בדבריו ודאי. כן הדבר. אבל יקר לנו מכל דבר המוסר האנושי. מפני שזהו עצם היהדות. לא לכבוד ברנר בלבד נמנענו מלהענישו, להפסיק את מזונותיו, אלא גם בכבודנו ובכבוד כל בית ישראל. היהדות אינה מפסדת כל כך באפיקורסותו של ברנר, מאשר יפסיד העם בענשו. כך הייתי דן אני, אלו הייתי אחד מחברי הנהגה של חו"צ באודיסה. הייתי שוקל את הדבר לכל צד: מה מכוער יותר – חטאו של ברנר או ענשו? מה יביא יותר הפסד מוסרי? סוף סוף גם ברנר לא יגזור כליה על היהדות – אבל אין תועלת מוסרית בדבר להרבות ‘מרטירים’ בישראל.

ולחברנו ברנר אומר: דבריך יהיו מעוררים תמהון. הם היו טעות אחר טעות. אבל מכיון שנלקית הרי אתה אחינו. הפסיקו את מזונותיך, אפשר שאתה רעב ללחם לפעמים – עדה גאה וגאון בהכרה זו. העם העברי העמיד הרבה ‘עדי-דמים’, אנשים שמסרו נפשם על אדות רעיון קדוש להם. בדברים כאלה אין אמת מוחלטת, ודאית וברורה – אלא דרך האמת, בקשת האמת. אתה סובר, כי דעתך היא האמת, ועל זה נעלבת, דע לך, כי בכל מקום שיש רודפים ויש נרדפים, הנרדפים טובים מן הרודפים. אלמלא היית פייטן וסופר עברי מתפרנס בן הספרות, היו נושאים פנים לך. אבל בשביל שאתה פייטן וסופר עברי מתפרנס מן הספרות פגעה בך מדת הדין. וזכור תמיד, כי אין זה מנהג היהדות, אלא מנהג יהודים, ולא על דעת היהדות עשו מה שעשו, אלא על דעת עצמם. אלו חיית בתקופה קדומה, בזמן שבית המקדש היה קיים, אפשר שהיו סוקלים אותך באבנים. אבל מיתה זו היא מיתה יפה, עברית, ביבלית. בדורנו מענישים במטבע. אפשר שזהו הצד הטראגי היחידי במאורע זה.

הראשונים היו אנשים תמימים, ומה שעשו עשו מתוך תמימות טבעית ואמתית. גם אכזריותם היתה קדושה ואצילית, חשבון מטבעות לא ידעו, מכל שכן חשבון כבודם. הם היו סוקלים את מגידי האמת, ועם כל זה איני מדבר בגנותם. בני דורנו אינם סוקלים. אלא מקשקשים בכיסם. אינך נצרך לנו – יכול אתה אפילו להבזות את העם ואת קניניו הקדושים באופן גס שאין כמהו. צריך אתה לתמיכתנו – דום ושים ידך אל פיך. חופש הדעות לבעלי כיס. ברנר לא ידע כנראה, ועבר ואשם.

15 המצפה, י“ז אדר תרע”א

מידד (?)

מכתב מארץ ישראל

ירושלם. בושתי ונכלמתי בתור סופר עברי באספת המחאה של סופרים עבריים, שנועדו ביפו לאספת מחאה נגד מניעת תמיכה מחוץ לארץ. הקוראים ידמו בודאי, שבסופרי ה’חבצלת’ או בסופרי מכתבי שנוררות של איזו ישיבה או מושב זקנים הכתוב מדבר. לא. הסופרים הם מאלה העוברים בכל יום על לא תוסיפו במצות התרבות האירפית ונמוסי האריים, מאלה צעירי הצעירים, שכל הסופרים העברים והזרגונים ברוסיא, שהם למעלה מכ“ד שנים, כזקנים ובטלנים ונסוגים אחור הם בעיניהם, מאלה המבטלים כקליפת השום את כל הספרות והעתונות שבגולה כדבר שעבר זמנו. כונתי על חבל האינטליגנטים המגוהצים, העובדים רק בעטיהם, לבטל בהבל פיהם כל אשר עשו והגו אחרים וקוראים לעצמם בגאוה ‘הסתדרות הפועל הצעיר’, אע”פ שלא ראו עוד מעודם צורת מחרשה ומעדר. אלא כך נאה להם, להתכנות פועלים, כי מסורה בידם, שמי שאינו בכלל פועלים אינו מן הישוב. וכן כנו לעתונם, שהם מוציאים לבטלה לשם בקרת ונקור וחטוט בכל מעשה אחרים, ‘הפועל הצעיר’, אע“פ שהוא מטפל רק בעניני ספרות ובקרת. ועד תמיכת הישוב באדסה היה תומך בעתון הזה במאה פרנק לחדש. באיזו זכות? אין צריכים שום זכות. הלא ידעתם את מנהג המשכילים ברוסיא. להביט ביראת הכבוד על כל פועל ועל כל צעיר. באותה חרדת הקדש, שהאכר הרוסי מתיחס בה אל כהניו ואל אדוניו האצילים, מתיחסים המשכילים העברים אל הנערים. כל נער פועל או סתם אידיאליסט הוא משיח קטן בעיניהם וחס וחלילה להרהר אחריו. את היחס הזה תוכלו להכיר בכל גליון עתון יהודי או עברי היוצא ברוסיא. שלש פעמים ישפשף סופר יהודי ברוסיא את ידיו במים טהורים בטרם יזכיר את השם הקדוש פועל או צעיר וקל וחמר ב”ב של קל וחמר, שנוהגים כבוד במי שהשכיל לצרף את שני שמות הקדש פועל וצעיר יחד. בזה תבינו איך הצליחו משכילינו ביפו בעלי ‘הפועל הצעיר’ להשיג מכסף הנועד לישוב א“י תמיכה של חמשים כתרים לכל גליון וגליון, אע”פ שאין בעתון הזה שום תועלת לישוב א“י, אלא לכל היותר לספרות א”י. כאשר נתפרסם מאמרו של ברנר בעתון הזה, להכשיר את השמד, דרש אחד העם מאת הועד האדסי, להפסיק את התמיכה, כי אין יהודים נותנים נדבותיהם בקערות של עיו“כ לתכלית הפצת תורה כזאת וחברה הצריכה לתמיכת כל העם ושחובתה לחבב את ישוב א”י על העם אינה רשאית לזלזל ברגשי העם ולבזבז פרוטותיו לעתון כזה. הועד מצא, כי דברי אחד העם נכונים והפסיק את התמיכה עד שיחליף העתון את העורך ויהיה נועד באמת לתכלית יא“י. בלי תמיכה לא יתקים העתון והתאספו כל הצעירים ביפו, לצעוק חמס על הועד האדסי. אינקוויזיציה היא זאת בעיניהם. האינכם מבינים את ההגיון שבדבר ואת מדת היושר של ה’פועלים’? גם אני לא הבנותי. שברתי מוחי ולא יכולתי לרדת לסוף דעתם. הגעו בעצמכם אם לא יחפצו יהודים לשתתף בממונם בבנין בית מסגד מחמדי, מי זה יוכל לגזור, כי אינקוויזיציה היא זאת? אם לא יחפוץ מר ברנר לתת ממונו לבנין ישיבה בירושלם, ללמד ש”ס ופוסקים וראשית חכמה, מי זה יאמר לו, כי אינו חפשי כל צרכו? ע“כ הקדמתי לכם, כי בושתי ונכלמתי. ובאמת מתבייש אני בפני עצמי, כי חברי לעט, המתימרים להיות חפשים בדעות ואין דבר נבזה בעיניהם יותר ממקבלי התמיכות והחלוקות בירושלם, המה יתאספו למחות במי שאינו רוצה לתת להם נדבות יהודים חרדים לתכלית פרסום מאמרים הראויים לעתון מסיונרי! אבל אחזור לעניננו. אחרי האספה פרסמו את החלטת המחאה ותחתיה חתומים אנשים, שאי אפשר בשום אופן כי חתמו בעצמם. למשל הסופר א.ז. רבינוביץ הוא יהודי חרד על דת ומורה בביה”ס ‘תחכמוני’, גם אם תקרעוני לא אאמין, כי הוא הסכים למחאה. ומר מ. שיינקין מחה בפירוש ‘בהאור’ על אשר פרסמו בשמו, כי הפסקת התמיכה היא שטות וחפזון. וכן מחה הסופר מר ח.ל. זוטא על חתימתו. ומצד אחר משתתף אני בצער צעירינו על הריאקציה השולטת ברוסיא עד שגם ועד של אנשים משכילים התגברו על רגשי הדרך-ארץ ויראת הרוממות לפני ‘פועלים’ וצעירים המושלים על כל עולם האידיאלים והתרבות וחדלו להשיב להם את המס החדשי, שהטילו עליהם. שלש פעמים הניעותי בראשי מתוך רחמנות על ארץ מולדתי, שירדה כל כך פלאים.

מידד.

16 מצפה, כ“ג ניסן תרע”א

א. ז. רבינוביץ

מכתב אל המערכת

ב’המצפה’ גליון 11 התפלא מר מידד במכתבו מירושלים על-אדות מחאת סופרי א“י נגד הועד האדסי (שמנע תמיכתו ממערכת הפועל הצעיר בעבור מאמרו של י’ ח’ ברנר) ושאל: האמנם חתם א’ ז’ רבינוביץ על המחאה? צריך אני להגיד, כי אמנם חתמתי, וזה הדבר: דבריו של חברנו מר ברנר בהפה”צ הכאיבו גם את נפשי, כמו נפש כל איש יהודי המאמין במציאות ה’ ובקדושת נביאי ישראל. ואלו היה הועד האדסי בא אל מערכת הפוה“צ במכתב פרטי, לעוץ לו, שאורגן העוסק בבנין הישוב אינו צריך להכאיב את לב רבים מישראל בדברים בוטים כמדקרות חרב, שאינם מביאים סוף סוף כל תועלת לישוב, או אלו היה בא גם במחאה עזה ודוקא על עמודי הפוה”צ (אין ספק שעורכו היה נותן לו מקום), אז היה משיג יותר את מטרתו. וצר לי מאד, שלא עשה זאת מר אחד העם בעצמו. ואלא אם לא רצו לבוא בדברים עם ‘השקצים’ היו צרירים לחדול מתמוך בעתונם ודי. לפי דעתי אמנם זה לא טוב. כי סוף סוף ‘השקצים’ הללו אחינו הצעירים המה, שמאיזו סבה מחשבותיהם אינן מתאימות עם מחשבותינו בשאלות הלאומיות והיהודיות. ויש בהם כמה מדות טובות, שבודאי הן ראויות לשבח. אך אם חברי הועד האדסי אינם חושבים כך – ה’ עמם. אבל הועד האדסי הוסיף במכתבו לה’ שיינקין, שאם יחליפו את חברי המערכת אז… העצה הזאת היא באמת מעליבה. אינך רוצה לתמוך – אל תתמוך, אבל עצות מי מבקש ממך וגם לא יפה הוא בשביל הספרות אם זה בא ואומר: אם תשנה את הליכות עתונך, שלא יהיו כך וכך, אלא שיהיו כך וכך, אז תבוא על שכרך. אפשר מאד, שחברי הועד לא כונו לזה, אלא שכך יוצא מדבריהם. נגד זה מצאתי לנחוץ למחות. בכלל מעשי הועד חסרים עקביות, וכמוהו גם אחדים מסופרינו, שיצאו לקלל את ברנר. איני רוצה לחפש חטאים – רחוק אני מחשוב גם את עצמי לצדיק – אבל כל אחד יפשפש נא במעשיו ובמה שפרסם בדפוס ואחדים מהמקללים בודאי ימצאו, שאין בין דבריהם ובין דברי ברנר רק שנוי הנוסח בלבד. כשאי היה לשנות את כל השטה, המוליכה לידי שמד ואבדון. שלילת היהדות היא לדעתי פתיחת שער לשמד.

יחד עם זה צריך אני להגיד, שלמרות כל עקשנותו של מר ברנר, אפשר מאד, שגם הוא ישנה את דרכו וישוב לחבב את היהדות, שלא זזה מקרב לבו. ראיתי שאותו ברנר, הבועט בכל, מכבד ומוקיר בלבו את הרגש האמתי של הדת. לו נדמה עכשו –יש מצב נפשי כזה – שאין בעולם אלא תהו ובהו, אכזריות, ריקנות ושקרים ולבו כואב ומלא כעס, והוא שופך את כל זעמו על הכל. אבל אפשר מאד, שברנר יתבונן יותר אל תוך העולם ואל תוך נשמת העולם, יתבונן יותר בתוך נפשו הוא, המלאה שאיפה כבירה לצדק, ליושר, לאהבה וחסד וגם לקדושה, ואז ימצא – כדברי מהר"ן – שאלקים איננו כלל רחוק ממנו וכי יש עבודה יותר טובה ויותר פוריה מזו של שלילה אין סופית. וגם אם לא יבקש ולא ימצא – דין בשבילי המדות הטובות, שמצאתי בצעיר הזה יחד עם כשרונו הגדול, לבלי להסכים בשום אופן עם אלה הרוצים לספחו עם המסיתים. אין אנו עשירים כל כך בבעלי כשרון, שנשליך את חלקנו הטוב לכלבים.

א. ז. רבינוביץ

יפו, ב’ ניסן תרע"א.

17 המצפה, כ“ג ניסן תרע”א

בלא חתימה [ש"מ לאזר]

תשובת המערכת

בעינינו אין שמץ קנאה דתית וצביעות בצד הועד האדסי ואין קנאה לחפש הדעות בצד הסופרים הצעירים בהפוה“צ, כמו שדנו בשאלה הזאת רוב הסופרים וביניהם המוחים בא”י. גם לא המבטא הבלתי מוצלח במכתב הועד גרם את הפולמוס הבלתי נעים, כמו שרוצה מר רבינוביץ להקטין את הדבר. בעינינו מעשה מר ברנר וכיוצא בו מהנוהים אחרי המנהג החדש, לשנות את משפט היהדות על אויבתה בנפש, הדת המשיחית, מקורו במדת הנפש המשועבדת והנכנעת לתקיפים, להעריץ את אשר לתקיפים ההם ולבזות את אשר לה. בעיניה כל אשר להם נראה באור בהיר ומבריק ומלבב ומעורר קנאה וכל אשר לעצמה שפל ובזוי בעיניה כמוה. נפש כזאת תקבל על נקלה את מדות התקיפים, לגנות ולשנוא כל שפל וחלש ולדכאהו ולהכחידו בהתגברה על רגש החמלה ולהתאכזר עליו. לידי מדה כזאת לא הגיעו בני עמנו בכל ימי גלותם והכנעתם. כי רק כלפי חוץ נכנעו היהודים האמתים, אבל בקרבם פנימה נשארה הגאוה הלאומית וההכרה הברורה, כי עדיפים הם מאחרים, כי רמים הם מעל כל בעלי דתות ותרביות אחרות. למדת השפלת עצמם והודאה לגאות השונאים הגיעו עתה רק הפסידו-לאומיים, אשר התרגלו כל כך במחשבת ‘אנחנו והם’ ובהערצת האחרים עד שנשלפה נפשם ואבדו את ערך הכרת עצמם כעבדים גמורים, עד שלמרות חפש דעותיהם ולמרות כפירתם בכל קדושה דתית, תעריץ נפשם המדוכאת את הקדושה הדתית של אחרים. ע“כ הגענו לאבסורד כזה, ש’פועלים צעירים‘, דמוקרטים גמורים ודורשי צדק לכל חלש, לא ירתעו לאחור להביא בסכנה את קיום עמם בשביל הנאת עצמם הקלה, לצאת ידי חובת אנשים מודרנים, לקים גם הם את המנהג. וכל זה בשביל שהעם היהודי חלש הוא ואין משגיחים לנזק החלש, כי אין מי יריב ריבו ואין לחוש לעניוֹ. הרינו רגילים במעילה מרשעת כזאת, הנעשה ע“י פילנתרופים וסתם בעלי טובות מאחינו המתבוללים, העושים צדקה כל ימיהם עם יחידים, אבל מקילים בכבוד עמם ומולדתם וגורמים במעשיהם, שהם עושים לצרך עצמם, נזקים ללאומנו, לפי שחלש הוא ואין רב ריבו. אבל מאנשים המתכנים לאומיים ומכ”ש מאלה הנשבעים לדגל מתקני העולם, העומדים לימין כל חלש, רשות לנו לקוות, שיחוסו לא רק על יחידים חלשים, אלא גם על אומתנו החלשה, הנרמסה, הנעלבה והבזויה מכל תקיפי העולם. כבר בתור הפגנה נגד התקיפים האלה צריכים כל אנשי הצדק והיושר שבקרבנו, להזהר בכל דבר הנביא עלבון ונזק וצער להאומה או אפילו לחלק הגון ממנה. האין אומתנו האמללה ראויה לחמלה עכ“פ מאת סופריה הלאומיים? האין זה מושכל ראשון, שאנשים הדבקים באומתם ובמולדתם לא רק שהם צריכים לבנות חברותיהן, אלא – גם להזהר מהביא קיומה בסכנה. ואיך לא ירגז הלב היהודי בראותו אנשים המתכנים לאומיים, שקבלו על עצמם להשתמש בכסף הנועד ליא”י להחזקת הישוב ושכלולו והם אמנם עוזרים להחליף את הפועלים הנכרים בפועלים עברים ואת הטעם הספרותי של פרומקין וחמדה בזה של ברנר ור’ בנימין, אלא שבדבר קטן אינם נזהרים: אחת היא להם אם יכירו היהודים העוסקים בישוב החדש את משיחותו של אותו האיש וירוממוהו למעלת הנביאים או לא ובלבד שידברו ויקראו עברית דוקא. וכל זאת לקים מנהג חדש, להעריץ מה שחללו ישראל מעולם ולהרוס גדרי עולם. ואת דעתם זאת מביעים ברצינות בעתונם הנתמך מכסף הצבור היהודי. ושוכחים הפתאים הנמהרים שאם יבא הגולה היהודי לידי כך, להודות במה שהעמים מודים, אז אינו צריך כלל לא”י ולתקות ישראל. כי אז נוח לו להשאר במקומו ולהיות לאזרח רוסי, אשכנזי, פולני מדיארי וכו’ ולמה לו לצרה הזאת, לנדוד ממקומו ולהיות גר עתומני ולסבול בתוך עם בזוי ושסוי ורצוץ? הכדאי הוא הדבור העברי, הכדאית היא הספרות החדשה מעשה החקוי, לסבול בשבילם כל כך? ולזה לא חששו כלל אפרטופסי לאומנו בא“י. אכן זהו אסוננו, כי הרגש הצבורי לקוי כל כך אצלנו עד שאפילו סופרים לאומיים, העוסקים במסירות נפש ממש בישא”י ובבנין עתידנו, אינם חוששים רק לנזק יחידים או לנזק חוגם הצר ולא לנזק כלל ישראל. כלל ישראל האו ממזר גם בעיניהם, לפי שחלש הוא ומנהג המוקבל ומפורסם בכל המואסים בתרבות ישראל ומתמכרים לתרבות החדשה, שלא לחשוש לתקנת החלש, שלא לחוס עליו ועל רגשותיו ועל קיומו; ילך לאבדון, אין דבר כי מי זה יריב ריבו! ומי שמעיז לגעור בהם הוא פשוט חיב מיתה, אין לו כפרה כלל, כי העליב נקיים, אבל את חטא עצמם, שחטאו לכלל ישראל, אינם רוצים להרגיש, כי ‘מתקני העולם’ לועגים למושג ‘כלל ישראל’. משל למה הדבר דומה? למי שנמסר בידו יתום קטן לגדלו בשכר והוא אמנם איש טוב ומאכילו יונים צלויות ומלמדו אפילו לנגן בכינור, אלא שהוא משבר בכל יום אחת מצלעותיו ומנקר עיניו, לפי שחלש הוא הקטן ואינו יכול לעמוד על נפשו. ואם יבא האפטרופוס ויוציא מידו את הקטן ירים האיש הטוב קול צעקה: צבוע, קלריקלי, ריאקציונר, מדוע אינך נותן ללמד את הקטן הפרוע מעט דרך ארץ!

אך צודק מר רבינוביץ באמרו, שאין עקביות במעשה הועד האדסי, כי אמנם לא טובים עסקנינו ברוסיא מאנשי הפועל הצעיר, כמוהם הם חסים על כבוד מי שהשעה משחקת לו ומזלזלים בכבוד החלש. כי הרי מעשי ברנר והפוה"צ אינו מעשה חדש, שלא היה לעולמים… אלא שעתון של פועלים הוא החלש. מאד נשמח אם יכזיבונו חברינו ויבטיחונו, שאין משא פנים בדבר, אלא שבאמת עשו תשובה בראותם את הקלקול שגרמו בפעם הראשונה.

18 הפועל הצעיר, ט“ו תמוז תרע”א

יוסף אהרונוביץ

מחול השטנים

‘רצה אוסישקין להתנקם בבני פ“ת, הלך ויסד על ידה מושב של מופקרים – עין גנים, שתושביו יכעיסו תמיד את בני פ”ת’ (מדברי הציר הפתח-תקואי באספת המחאה).

ובני פ“ת ‘סבלנים’ הם: רואים את כל החטאים של עין גנים ושותקים, ואל עוד אלא שבני פ”ת מתנהגים עם בני עין גנים גם לפנים משורת הדין:

’אלמלי רק רמזנו לשומרינו, שאנחנו מסירים מעליהם את האחריות בעד עין-גנים, מה היה אז על ע“ג? (מדברי אותו הציר). כלומר – אלמלי רק רמזנו להערבים שלנו: ילדים! התהוללו קצת בחצות עין-גנים, האם לא היו שומעים בקולנו ולא היו עושים פוגרומים עליהם? אלא שבני פ”ת סבלנים הם, אינם מגרים את הערבים שלהם בעין גנים ואין עושים להם כל רעות.

‘אך גם לסבלנות יש גבול. עתה פקעה הסבלנות. אנחנו בראנו את הישוב, והנה באים מופקרים לשתים, שלש שנים לא"י בכונה תחלה רק כדי לחבל את מעשי ידינו’.

‘והמחבלים האלה התאספו בחג השבועות ובשבת שלאחריו לאספה באותה המושבה המופקרת וחללו את השבת בפרהסיה’.

והכנופיה השחורה יוצאת במחול: קוראת לאספת מחאה פומבית נגד העול שנעשה לעם ישראל באספת עין גנים.

יש אמנם אומרים שהמלה, ‘בפרהסיה’ בשקר יסודה, והרב המרצה באספת המחאה קבל אמנם מכתב מפ"ת, כי לא ‘כצעקתה’, אבל מכיון שכבר התאסף ‘מנין’ של שחורים, מדוע לא יצאו במחול?

ועומד הרב הספרדי – דרך אגב: זה שבונה בית בעל שתי קומות בתל-אביב ואף יד עברית אחת אינה נוגעת בבנין – ודורש שיוָסד ועד גדול, אשר בראשו יעמדו הרבנים ‘וירדפו את מחללי-השבת עד חרמה ויוציאו אותם מכלל ישראל’.

ומופיעה על הבמה איזו בריאה, מי שהיה אכר בפ“ת, אחר כך רברנד באנגליה ועכשיו רוצה להיו רב בפ”ת – בריאה, שעיניו, תנועותיו המעוררות גועל נפש וכל אפן דבורו מעידים על ‘הנפש’ השוכנת בגוף זה – ומזכיר לנאספים, ש’גם ע“פ פסק הדין של הרמב”ם חייבים מחללי השבת מיתה‘. הוא אמנם אינו דורש שימיתו את הפועלים (איזה גועל נפש!) אלא הוא רק מזכיר לנאספים את ההלכה בכדי שידעו מה לפניהם. הוא, הרברנד ‘הנכבד’, אינו יכול להסכים, ‘שהמלחמה האפיקורסים תהא בזהירות’, לבו נרעש יותר מדי מהמעשים הנעשים לעיניו: ‘המורים מלמדים את התלמידים לחלל כל קודש. כשהתלמיד שואל את פי המורה: מדוע אבא מניח תפילין ואתה אינך מניח" עונה לו המורה: אבא עברין וכו וכו’ ’. הוא, רברנד, אינו מאשים ח“ו את ‘חובבי-ציון’ ואת ‘הציונים’, הוא ידוע שבין אלה ישנם אנשים כשרים (הללו נותנים כסף), אלא שהוא רק מאשים את הפועלים ואת המורים בא”י. לדעתו צריך לשאול את פיהם, בטוח הוא כי בנידון זה הם ישרים ובודאי יודו בעצמם שהם אפיקורסים, ואז צריך יהיה להודיע לבני הגולה שישתדלו לפעול עליהם והחזיקם למוטב, ולא – לא ישלחו להם כסף’.

ו’אני הגבר ראה עני בשבט עברתו’ – הציר הפתח-תקואי, שכל דברי הראשונים הם לגבי דידיה ‘רק כדברי הרופא לגבי החולה’, הוא שמוכרח לראות בעיניו ממש את עין-גנים השנואה עליו, אינו יכול בשום אופן להסכים לאיזו ותורים, הוא דורש שיקב הדין את ההר, כלומר שלא יזכר ולא יפָקד שם פועל עברי בא"י.

*

זה שנים אחדות שענן כבד מרחף על שמינו ואינו מתפזר אף לרגע. התקוות הגדולות בכל הארצות לשויון, לאחוה, לשלום כללי, לתחיה לאומית פנו את מקומותיהן לפוגרומים, ולרדיפות, לגזרות חדשות ולשמד. וגדולי ישראל אף הם אינן טומנים את ידיהם בצלחת – מתאספים ומתקינים תקנות חדשות בכדי לעמוד בפרץ ולהציל את היהדות מכליון. מתאספים רבני אנגליה וגוזרים אל הטיאטרונות ועל נשפי המחול; מתאספים רבני צרפת וגוזרים על נשואי התערובות, שלא יֵעָשו ח"ו בלי אשור הרב; מתאספים רבני רוסיה ומתקינים תקנות לגיטין ולחליצה, באחת – יודעים גם הרבנים שלנו את חובתם לעמם ואינם עוזבים אותו בעת צרה. והקומיזם הזה שבטרגדיה הלאמית שלנו הוא כל כך גדול, עד שלפעמים יש בכחו להסיח את דעתנו לרגע מכל הצרות ואנו יושבים ומתבדחים קצת כל מבלי עולם אלה, על האורתודוכסיה המנֻונת שלנו, שגם בעמדה על עברי פי פחת אין ביכלתה לזוז אף צעד אחד מאותה הדרך המגוחכת שהתותה לפניה.

ואולם – אם יש לנו עוד די עוז להתבדח על-חשבון האורתודוכסיה שבגלות, שסוף סוף אפשר לראות בה רק תמימות וטפשות, אין לנו אותו העוז בנוגע להאורתודוכסיה שלנו באי"י – כאן המעציב מרובה על המגוחך. הצביעות והערמה מרובות על התמימות והטפשות. ואם גם כאן אין סכנה נשקפת ממנה לעתיד, כי כבר לא נשאר בה אף גרעין אחד של חיים שיתן לה תקומה לעתיד, הנה עוקצה בהוה כל כך מכאיב, כל כך מרעיל, עד הנך גם נאלץ לטפל בכעור זה, למרות בחילת הנפש שאתה מרגיש אליו.

*

‘האורתודוכסיה שלנו’ – ואלמלי היתה האספה הזאת אספה של אורתודוכסים, שמלבד ד’ האמות של הלכה אין לפניהם ולא כלום, כי אז היה אפשר ללעוג להם או, לכל היותר – לרחם עליהם על שהגיעו לידי ירידה כזו, שיותר ממחאות טפשיות, אשר שום איש מאתנו אינו מתחשב אתן, אין ביכלתם לעשות, אבל במחאה זו הרי השתתפו גם ראשון לציון ורחובות, והכי אפשר לקרא למחאה כזו בשם אחר מאשר נבלה. ראשון לציון ורחובות ה’דתיות’ מוחאות נגד עין-גנים המופקרת; אכרי ראשון לציון ורחובות ה’אדוקים’ מוחים נגד הפועלים החפשים – מה תגידו לצביעות כזו? והאספה מוציאה מחאה נגד המורים החפשים, נגד בתי הספר המערבים, נגד הגמנסיה העברית; וועדי ראשון לציון ורחובות ‘מביעים את רגשות כל בני מושבתם ומשתתפים במחאה’ – מה תגידי לשפלות כזו? ומי שהיה באספה הידועה שבראשון לציון, בעת שהתאספו אכרי א"י להביע את מחאתם נגד מחפשי החטאים, נגד השחורים בירושלים, שגזרו על השמטה; מי ששמע את צעקותיהם ואת התמרמרותם של אלה – ובצדק – על העול הנעשה להם מצד בשחורים, זה יבין עד כמה גדולה שפלותם בבואם עתה להשתתף עם אותם השחורים עצמם בכדי לרדוף את הפועלים ואת המורים.

ואל תחשדו בבני המושבות האלה במה שאין בהם – הם לא נהפכו ח“ו לשחורים ולמקנאי קנאת ד’ צבאות. הם לא יסגרו ח”ו את בתי ספריהם גם לאחר שהשתתפו במחאה נגדם וגם לא יוציאו את בניהם ובנותיהם מהגמנסיה שנפסלה באספה הזאת. להם יש רק צרה אחת, שממנה אין מפלט, וכשמצאוהו אחזו בו ‘כטובע באגמון’. היין שלהם מתפשט בעולם העברי על יסוד הרקלמה האומרת, שמהנטיעה ועד היקב עובדים בו רק יהודים. כל החריסתומתיות העבריות מלאות שירה מהעבודה העברית בא“י. עברו שנים ואיש לא שם לב לשקר הזה. אך פתאום התפשטו בארץ ‘מזכירי עוונות’ בתמונות פועלים עם אספות ועם עתונים ויחלו לחתור חתירה תחת יסוד השקר הזה. הם לא רק דורשים עבודה עברית אלא שגם החלו לבקש דרכים לצורה חדשה של ישוב, שהיסוד העיקרי שבו יהיה לא המסחר האקספלואטציון, כי אם העבודה העברית. יש איפוא לחשש, שחברי הועדים של ראל”צ ורחובות, השולחים את בניהם לגמנסיה על חשבון האקספלואטציה של עבודה נכרית, יחדלו מהיות מיוחסים אצל העם העברי וכל ההתענינות תלך ותִמָשך אל הישוב החדש. יש לחשש מפני התחרות. והנה באה פ“ת, המומחית לאותו דבר, והכריזה: ’בואו, אחים, ונקבל הכשר מאת הדתיים על מעשינו ונפסול את המחבלים האלה מכל וכל, וגם מהיות פועלים אצלנו וגם מהיות עובדים אצל עצמם, כמו למשל, בעין גנים. נכריז יחד עם הרבנים, שהפועלים העברים הם אפיקורסים, והרי אנו לא רק שפטורים מלתת להם עבודה, כי אם גם מצווים ועומדים ‘לרדף אותם עד חרמה’. ובשביל לקבל הכשר כזה התרצו גם ראל”צ ורחובות החפשיות לתת את ידיהם לשחורים.

*

זה לא כבר יצא אחד העם במאמר ‘תורה מציון’ והעליל על צעירי א“י, אמנם ברמזים דקים מן הדקים, כי הם נוטים להתנצרות. ואנחנו אמרנו: עלילה בין שהיא יוצאת מפי אנשים שפלים כעורכי ‘החרות’ ובין שהיא יוצאת מפי אדם גדול כאחד העם, אינה שוה לתשומת לב, והאמצעי היותר טוב לה – לעבר עליה בשתיקה. כי סוף סוף צעירי א”י, אלה שנולדו, גֻדלו וחנכו בא“י – הללו תהיינה נטיותיהם איזו תהיינה אין אחריותן על ציון, משום שלא בתוכה הם נמצאים, כי אם במצרים, בצרפת, בגרמניה, באמריקה וגם באותה אנגליה, שממנה ובשמה מטיף עכשיו אחד העם לדתיות, ואין לנו כל צורך להצדיקם. וצעירי א”י החדשים, כלומר – אלה שנכנסו אליה בשנים האחרונות לשם עבודה – הללו מסירותם לעובדתנו הלאומית, שהראו אותה בפועל לא פעם, היא כה נעלה מעל כל ספק, עד שאין בכח שום עלילה שבעולם להאפיל עליה ולנבל את שמם. הן לכל היותר יכולים להכניס את העלילה הזאת לתוך סכום כל ההרפתקאות שהם סובלים, וכשיבאו להרצות לפני חבריהם החדשים את ה’שלחן-ערוך’ של פועל עברי בא"י, אז יצטרכו להגיד לו: מלבד מה שאתה צריך להיות מוכן בכל רגע לסכן את נפשך בכדי לשמר לא עת רכושך, כי אם על רכוש האכר, שהוא ‘כבד האֻמה’; מלבד מה שאתה צריך לנדוד ממושבה למושבה ולעורר זכות אבות בכדי שיקבלוך לעבודה; מלבד מה שאתה צריך לסבל מסביבה נשחתה, שאינה רוצה ואינה יכולה להבין את מאויך ומוכנה בכל רגע לרדף אותך – מלבד כל אלה צריך אתה להיות מוכן שיבואו שומרי היהדות בעלילותיהם ויחשדוך בנטיות כאלה, שאתה תמיד התיחסת אליהן בשאט נפש.

ואולם אחד העם דבר רק לשם גלוי ‘האמת’ – בעונשין אין הוא מטפל, זה לא המקצוע שלו. ומה שהחסיר אחד העם, באו אכרי פ“ת להשלים – לרדוף עד חרמה, להרוג, להשמיד ולאבד את שם הפועל העברי מתחת שמי א”י.

*

ומודה אני על האמת, כי אלמלי יכולתי להעלים עין מכל מה שמתרחש עתה בעולמנו; לוא יכולתו לשכח מה שחושבים עלינו שונאינו החצוניים; אלמלי יכולתי שכח את הקברים החדשים שמשפחתנו הצעירה הקימה בא“י בשנים האחרונות; לוא יכולתי להסיח את דעתי מאותם הענויים, שסובלים חברינו העובדים בגליל וביהודה; באחת – לוא יכולתי לעמד רגע אחד במחיצת השחורים ולהפנות את לבי לסכסוכים פנימיים, כי אז הייתי מקדיש הרבה כחות בשביל תעמולה בין הפועלים העברים, שרגלם, רגל אחד מהם לא תדרך על אדמת פ”ת, על זו האדמה שכל כך נטמאה ע“י ‘הבונים’ שלה. יתענגו עליה אלה שתומכים בה, ואם הם רואים בה בנין לאומי – אשריהם. אנחנו לבנין כזה קוראים חֻרבן, ומעט הכחות שיש לנו צריכים אנו להוציא על בנינים באמת ולא למסר אותם לידי השחורים בפ”ת, שיתעללו בנשמותיהם ויוציאו את שארית דם התמצית שלהם ע"י אינקביזיציות.

אבל מצבנו בארץ איננו כלל כזה, שנוכל להרשות לנו עכשיו סכסוכים פנימיים. הכתה השחורה בא"י גם המלשינות אינה זרה לרוחה. ואם היא משתמשת עכשיו במצבנו ורוצה קצת לצאת במחול, הרי לא נשאר לנו אלא להזדין בסבלנות יתרה ולענות לה:

חולו, חולו התחוללו

שדי-שעירי חבלה;

נא רקדו התהוללו

משנה משנה הלולה –

לבי מצור עז ומוצק

ולתעלולי-שדים ישחק;

(משיר בהפוה“צ ג’ 7 תרס”ט)

יוסף אהרנוביץ

הערת הכותב: בלי כל כונה לפגם בכבודו של אחד העם הכנסתי גם את העלילה שלו לתוך המאמר הזה בהיותי בטוח, שיש קשר ידוע בין דבריו על הצעירים בא"י ובין אותה המלחמה שהחלה פה נגד הפועלים ומורים, אם כי הוא אולי לא נתכון לזה.

ואולם רגש הכבוד שבלבי לאחד העם על עברו מכריח אותי להוציאו מתוך המסגרת של המאמר הזה בנוגע לשם המאמר ובנוגע לסופו, אע"פ שבעיקר הדברים הנאמרים חלפי אחד העם אינני מתחרט כלל.

19 אנציקלופדיה אוצר ישראל, תרע"א

יהודה דוד אייזענשטיין

מֵסִית וּמַדִּיחַ

פתוי וגרוי שמשיאו לעבוד עבודה זרה ביחיד הוה הסתה וברבים הוה הדחה ונקראת העיר הזאת שהדיח אנשיה ‘עיר הנדחת’. ונאמר בתורה כי יסיתך אחיך בן אמך וגו’ בסתר לאמר נלכה ונעבדה אלהים וגו’ לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו וגו’ כי הרוג תהרגנו וגו’ וסקלתי באבנים ומת וגו’ כי תשמע באחת עריך וגו’ יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישובי עירם לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים וגו’ ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר וגו’ הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב החרם אותה ואת כל אשר בה וגו’ ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחובה ושרפת באש וגו’ והיתה תל עולם לא תבנה עוד (דברים י“ג). אין חילוק מי הוא המסית, אך לא מבעי בן אב דסני ליה ומייעץ לו עצות רעות, אלא אפילו בן אם דלא סני ליה (קדושין פ:). סתם הסתה היא באכילה ושתיה (חולין ד‘:) כמו בבנות מדין ויאכל העם וישתחוו, ובאחאב כתיב ויזבח לו אחאב (להושפט) צא ובקר ויסיתהו (דהי“ב י”ח), אבל לדינא אפילו בפה חייב, וכן סתם הסתה בסתר, אך הוא הדין בגלוי אלא שדברה תורה בהווה. במסית צריכין הכרזה שנאמר וכל ישראל ישמעון ויראון. ר“ע אומר מעלין אותו לב”ד הגדול שבירושלם ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו לעיני כל ישראל. ור’ יהודה אומר אין מענין את דינו אלא ממיתין אותו מיד וכותבין לכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה ב”ד ע“י הסתה (סנהדרין פ”ט.). מדיחי עיר הנדחת בסקילה כמו במסית אע“פ שלא עבדו הם בעצמן (שם:). עד כמה עושין עיר הנדחת עד שיודה רובה של עיר בע”ז (שם קי“א:), ולא פחות ממאה ועד רובו של שבט (שם ט”ו:). ולא נשים וקטנים, ודוקא שיהיו האנשים בני העיר ההיא ולא של עיר אחרת, ויהיו המדיחין מאותו שבט, וצריכין עדות והתראה לכל אחד ואחד (שם קי“א:). ואינה נוהגת בחו”ל ולא בירושלם דכתיב עריך וירושלם לא נתחלקה לשבטים (ב“ק פ”ב.). כל הדיוקים האלה הוציאו כמעט כל הערים גם בא“י, ולכן אמרו כי עיר הנדחת לא קרה מעולם (ע”ע בן סורר ומורה). המסית גרוע מכל בעלי עברה, כי בכל דיני נפשות אם לא טען טוענין לו ואין טוענין למסית, דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו. ואמר רק שמלאי הרבה טענות היה לו לנחש הקדמוני לטעון על שהסית את חוה לאכול מעץ הדעת ולא טען וכו’ דהוה ליה למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכו’ (סנהדרין כ"ט.). וכתבו בתוס’ (שם) דנחש לא נצטוה שלא להסית ונענש רק מפני שבאה תקלה על ידו, אבל שאר מסית שנצטוה אם הסית עובר ולא שייך למימר ביה דברי הרב ודברי התלמיד וכו’.

[המסיתים מבני ישראל] במאה הי“ט התאמצו חברי המיסיון האנגלית להמיר את בני ישראל לדת הנוצרית ולא עלתה בידם, הדייגים האלה פרשו חכה של אמונתם לצוד ציד אדם ולא העלו ברשתם כלום. אוצרות רב הוציאו ולא הכניסו תחת כנפיהם כ”א איזה מומרים אשר התמכרו להם במחיר כסף. המיסיונרים האלה לא הרעו לעדת ישראל כמו שלא הרעו גזרות המלכות על הדת מזמן החשמונאים עד עתה. אך בתחילת המאה העשרים החלו ה’משכילים’ הצעירים ברוסיא וביניהם גם ‘צעירים’ זקנים לעסוק בשאלות הלאום והציונות ומצאו הם פתרונים ע“י חניפה ותהלה לאלהי הנוצרים יש”ו וירוממוהו עכ“פ בתור נביא ה’. ש”י איש הורוויץ הציע הדברים בשלח חוברת ד’ שנה 1904, במאמר ארוך ‘לשאלת קיום היהדות’ אבל השם הוא רק לסמא את העינים ועיקר חפצו הוא עזיבת הדת היהדות. ועוד מאמרים כאלה בהשלח ובהעתיד (חוברת שלישית 1911) אשר כלו מוקדש לרעיונות כאלה, וכן נמצא מאמר כזה בהמאסף הפועל הצעיר היו“ל ביפו ע”י הציונים הריבולוציונרים אשר עליהם נוכל לומר ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה. והם מסיתים ומדיחים את חבריהם הצעירים לעזוב את אמונת אבותם ולהשתחוות לאלהי הנוצרים. ר’ חיים טשערנאוויץ (רב צעיר) הרב האדעסא ערך חוברת ‘למדיחי ישראל’ כנגדם (אדעסא 1911). אך באמת אין כדאי להטפל בהם כי מספרם מעט מאד, וגם מספר קוראי עתידם מעט מזעיר ונער יכתבם. ואם גם תמצא ידם להמיר איזה עשרות צעירים מה בכך? הלא הצעירים האלה כבר נאבדו מתוך הקהל היהודי ברוחם, ומוטב שידחו לחוץ מאשר ישארו מבפנים. ועל אלה וכיוצא בהם נאמר: שבקיה לרוויא דמנפשיה נפל. ע"כ מומרים.

20 לפני י“ג חשוון תרע”ב

קבוצה של פועלים, עין-גנים – פתח-תקוה [א"ד גורדון] לאחד-העם

סופר נכבד!

בהיותך בעין גנים, באספת הפועלים, ביקשת כי יראו לך את המקומות במאמרך ‘תורה מציון’, שאפשר לראות בהם הטלת חשד על הפועלים בנטייה להורות היתר בדעה הנוצרית. וכי בכלל יבררו לך את כל עניין התמרמרות הפועלים עליך.

בחפץ לב הננו עושים את בקשתך זאת, כי גם אנחנו חפצים בבירור העניין.

אולם בשביל להפיץ די אור על כל עומק העלבון, שאנחנו הרגשנו בכל התנהגתך ובכל דבריך בעניין שלפנינו, צריך להגדיר בקווים כוללים את שאיפותינו בארץ-ישראל ואת מצבנו בתוך הסביבה הארצישראלית, ואולי צריך לאמור בכל הסביבה הציונית בכלל.

לא קשה להביע במלים אחדות, כי שאיפתנו היא להכין דרך בתוך תנועת התחייה שלנו בשביל שעמנו, תחת היותו עם פרזיטי בעל כרחו, ישוב להיות עם עובד וחי על עבודתו; או במלים יותר פשוטות, בשביל שהיישוב ההולך ונברא בארץ-ישראל, יהיה יישוב בריא, טבעי, עובד ומפתח מתוך עבודתו עצמו; או במלה אחת: שאיפתנו היא – העבודה.

אולם ההעתקה מלשון השאיפות ללשונם של החיים אינה, כידוע, תרגום גרידא. מה שברור בלשון השאיפות, אינו ברור עוד כלל בלשונם של החיים. בייחוד בשאיפה הבאה להכניס ערך חדש לתוך חיי חברה ידועה, בשעה שהשאיפה היא עדיין בתחילת צמיחתה ואינה עדיין אלא נחלת קיבוץ קטן. וקודם כל קשה עצם ההגדרה של השאיפה, כלומר ההגדרה בלשונם של החיים: צירוף דעות היחידים על דבר אופן הגשמתה של השאיפה לדעה אחת כללית, מסוגלת להיות כוח פועל בחיים, וקביעת היחסים בין הקיבוץ השואף ובין הסביבה שהוא בא לפעול בה, שהרי שאיפה להתחדשות כזו דורשת בהכרח יחסים חדשים.

הנה מכל דרישותיך וחקירותיך בדבר הפועלים יכולת לפי שעה להוציא רק משפט אחד ברור, כי אין דעת קהל אחת בקרב הפועלים על דבר אופן הגשמת שאיפתם ברורה לכולם, כלומר לכל בעלי ההכרה. ואין כל פלא. התנועה למַה שאנחנו שואפים אליו עודנה נמצאת במצב ההתהוות. אין עוד תנועה ריאלית, אין עוד זרם אובייקטיבי, שדרכו נכונה לפניו, והפורץ לו דרך במקום שאינה. את כל כוחנו אנחנו מכלים לפי שעה רק על הדחיפה הראשונה, היותר קשה בכל תנועה. בכל מעשינו אינך מוצא אלא נסיונות, התחלות, צעדים לא בטוחים וגם כשלונות. שאיפתנו היא עדיין במצב המעבר מכוח רצון סובייקטיבי לכוח פועל ריאלי, ואינך רואה בה אלא נקודות סובייקטיביות בלתי מאוחדות, שקשה לצרף מהן קו ישר אחד, בייחוד, למי שאינו עומד בתוך המחנה. המעבר הוא קשה יותר מדי וגדול יותר מדי. מובן, שבמקום שהסובייקטיביות היא השלטת, שם אתה מוצא מן ההכרח הרבה מן הדמיון, הרבה תערובות זרות ובכלל, הרבה דברים לא מתאימים אל המטרה הכללית ולא רצויים.

רק דבר אחד ברור לכולנו בהחלט – כי יסוד שאיפותינו איתן, יותר נכון, כי אין יסוד לכל תנועת התחייה שלנו מבלעדי אותו הדבר שאנחנו שואפים אליו – מבלעדי העבודה. תחייה לאומית פרזיטית אינה תחייה. אומה, שאין לה ידיים לעובד, אין לה כוח לקום ולעמוד על רגליה, ואין צריך לומר, שאין בה די רוח חיים בשביל לבורא תרבות לאומית חיה.

והדבר הזה מספיק לנו. הוא נותן לנו די בטחון כי סוף סוף נמצא את דרכנו.

כך הוא המצב מבפנים.

ומבחוץ? מצב הסיבה הארצישראלית והחוץ-לארצית? מובן כי מצד זה המצב עוד יותר קשה, יותר נכון, כאן הוא עיקר הקושי, שהרי כאן אין מודים כלל בנחיצותה המוחלטת של עבודה עברית בתור יסוד כל בניננו הלאומי. מכאן – השאלה, שאין עליה תשובה, יותר נכון, שאינה נשאלת כלל לשם קבלת תשובה, על דבר אפשרותה ואי-אפשרותה של עבודה עברית. בדברים יסודיים, בדברים שכל הבניין עומד עליהם, אין מקום לשאלה על דבר אפשרות ואי-אפשרות. הרי לא יעלה על הדעת לשאול שאלה על דבר אפשרות ואי-אפשרות. הרי לא יעלה על הדעת לשאול שאלה על דבר אפשרות ואי-אפשרות לאַכר יהודים, ואם לא יותר רציונאלי ויותר מעשי לאַכר לא-יהודים, שזה בוודאי יותר אפשר ויותר קל.

הדבר הגיע לידי כך, עד שהשאלה על דבר עבודה עברית אינה נחשבת כלל בין השאלות, שאנשים ‘בעלי דעה’ עוסקים בהן ברצינות גמורה, באותה הרצינות, שעוסקים, למשל, בשאלות על דבר עקירות גפנים, על דבר מכירת יין, על דבר אגרר-בנק, ובכלל על דבר ענייני כספים ועסק. יש איזו ‘שאלת פועלים’, מין שאלה על דבר ‘לחם אביונים’, שאין עוסק בה אלא מי ששעתו פנויה ודעתו אינה רחבה כלל. בכל שאיפתנו לעבוד ובכל עבודתנו אין רואים אלא מעשי נערות, חלומות, הזיות, או לפי המבטא הטיפוסי מאווירא דארעה דישראל – ‘שמנדריקיזם’, ואם קרב האיכרים אפשר כבר לראות אי אלה סימנים של שינוי לטוב, הנה עסקנים ציוניים ידועים מאשר בארץ-ישראל ומאשר בחוץ-לארץ, לא הרחיקו עוד הרבה ללכת מהשקפה זו שבארצנו על העבודה והעובדים בארץ-ישראל, ובכלל, אינם מבינים ואינם חפצים כלל להבין את שאיפתנו. הנה משל אחד. אחד מחברי הוועד הפועל הציוני, שיש לו פרדס בפתח-תקוה, שאל פעם את הפועלים, מה הם דרישותיהם מההנהגה הציונית. וכאשר ענו לו שדרישתם הראשונה והעיקרית היא, כי ההנהגה תשפיע, במידה שאפשר ובכל האמצעים שבידה, על האיכרים, שעבודתם תהא נעשית על ידי יהודים, וכי קודם כל ישתדל הוא, חבר הוועד הפועל בכבודו ובעצמו, כי בפרדסו, שהנהו כמעט ‘יודן-ריין’, יעבדו יהודים – כאשר ענו לו הפועלים כך, השיב הוא להם בקצף, כי אין הפועלים יודעים מה הם חפצים, וכי בפעם הראשונה בחייו הוא רואה, שפועלים יתערבו בעניינים שאינם שלהם ושהם אינם מומחים להם כלל. משלים כאלה ישנם לרוב.

בשביל שהציור יהיה שלם צריך להוסיף עוד את ההשקפה הרגילה על כל עובד כעל ‘פועל’, כלומר כעל איזו ברייה שפלה – השקפה שהביאה את הפועלים בעלי הכרה מפלגתית באירופה לידי קיצוניות מהופכה – לראות בפועל איזה בחיר המין האנושי, מה שלפי האמת אינו מעלה כי אם מוריד את כבוד האדם שבפועל. בכל מקום שמדברים אצלנו על דבר יישוב סתם, מובן מאליו, שמדברים על דבר האיכרים, שהם עיקר היישוב, שמנו וסלתו. ביחס להם אין מקום לאפוטרופסות, לטובות, להדרכה. עמהם מתחשבים כעם אנשים, שכוח בידם להיות אחראים לעצמם. אולם במקום שידובר על דבר העבודה ועובדים בארץ-ישראל, שם אתה מוצא תיכף ומיד הצעות ‘לטובת הפועלים’, אפוטרופסות וכל מיל מעלייתא כיוצא באלו.

ואל יהיו כל הדברים האלה וכאלה, המורידים את כבוד האדם שבעובד, קלים בעינינו. היחס לעובד הרי הוא נובע מתוך היחס לעבודה, ואם חפצנו להרים את ערך העבודה בקרב בני היישוב, עלינו להגן בכל תוקף על כבוד האדם שבעובד. מובן, כי את זה אפשר להשיג רק בעבודה חיובית אקטיבית, וביחס שלילי פסיבי לכל אלה שאינם מבינים את שאיפתנו. וכך אנחנו נוהגים בעיקר. יחשבו עלינו מה שיחשבו, ידברו מה שידברו, – אנחנו את שלנו נעשה. אנו אין לנו אלא הכרת עצמנו, רצון עצמנו וכוח עצמנו.

אולם אם יחס כזה המבואר למעלה אלינו מצד השוק והסַלון יש לו תקנה במה שאמרנו, הנה יחס כזה אלינו מצד אנשי הלב והמחשבה, מצד אלה, שיש לנו להאמין, כי הם יבינו את שאיפתנו, בייחוד מצד אלה, שהשפעתם מרובה, אין לו תקנה. יחס כזה אלינו מצד אנשים כאלה אי אפשר שלא ישאיר רושם קשה בלבנו ועל כל עניינינו.

ויחס כזה או מעין זה אלינו מצדך ראינו בכל הנהגתך בעניין ה’מאורע’ שאנחנו דנים בו.

ב’הפועל הצעיר’, שהוא כלי מבטאם של רוב הפועלים בארץ-ישראל, כלומר של הפועלים השייכים להסתדרות ‘הפועל הצעיר’ וגם של רבים מאלה הפועלים שאינם שייכים לשום הסתדרות, נדפס מאמר, שהוא בעיקר מתקומם נגד כל דתיות ונגד כל תורת מוסר מקובלה, ובמובן זה – גם נגד היהדות המקובלה. ומתוך שבעל המאמר כופר בכל, ובייחוד, בחשיבותן גם של היהדות גם של הנצרות בתור כוחות פועלים בחיים, הרי הוא אינו מבדיל ביניהם במובן זה הרבה או אינו מבדיל כלל, ואין הדעות של הדת הנוצרית מעוררות בו יותר התנגדות ממה שמעוררות בו הדעות של הדת היהודית.

עד כמה רחוקים כל קוראי ‘הפועל הצעיר’ בארץ-ישראל מדעות כאלה, בייחוד, עד כמה רחוקים הם משלילת היהדות או מ’שלילת השלילה’ ביחס לנצרות, מראה העובדה הזאת בעצמה, כי אף אחד מן הקוראים וגם המערכת בעצמה, שכולם, אם מצד זה או אחר, התנגדו למאמר, לא הרגישו כלל, כי המאמר מסוגל לעורר רעש בתוך הגולה. דעות מעין שלילת היהדות או ‘שלילת השלילה’ ביחס לנצרות נראות לנו כל כך רחוקות, עד כי, מצד אחד, הן אינן נכנסות כלל בגדר הרעיונות הפועלים על המחשבה והרגש; ומצד שני – אפילו הדעות השליליות שמאמר ההוא לא הצטיירו במוחנו באותה הצורה המבהילה, שהן קיבלו במוחות הקוראים שבגולה. הלא זהו ההבדל שבין ארץ-ישראל ובין הגולה, שבארץ-ישראל אין היהודי זקוק למשמש בדפקו הלאומי בכל שעה ושעה, כי במובן זה הוא לגמרי בריא. וכשם שלא יעלה למשל, על דעת שום גרמני או סקנדינבי חושב מחשבות וחפשי הרוח לראות סכנה לשלמות לאומיותו או אפילו לשלמות דתו, אם יבוא אדם וידבר בשבח הבודהות, ואפילו אם יראה, כי באי אלה עניינים עולה הבודהות על הנצרות, או אם יבטל את שתיהן יחד, או אם יכפור בכל חשיבותה של שארית נחלת העבר של אומתו (שהרי הרשות נתונה לכל חושב להגיד מה שהוא חושב אם נכונה מחשבתו או לא), – כך לא עלה כלל על דעתנו, כי יש בדעה של יחיד איזו סכנה לשלמות היהדות. ויש שחשבנו, כי דווקא בשביל לחבב על כולנו את היהדות ואת העבר של אומתנו לא מתוך פחד, לא מתוך חרדה לשלמות לאומיותנו, כי אם מתוך מחשבה צרופה ולב בריא, עלינו לתת למי שאנחנו יודעים בו שהוא נאמן ומסור לעמו בלב ונפש להביע את כל מחשבתו עד גמירא. לשפוך את כל לבו בלי שיור כל שהוא. כי רק באופן כזה ועל ידי חילוף מחשבות חפשי תצטרפנה הדעות, ייטהרו ויבריאו לבבות ויחודש רוח נכון בקרבנו.

אבל יכולים אנחנו להבין, כי על יהודי הגולה, אשר מגפת ההמרה עושה עתה שמות בקרבם, אשר נפשם מרה עליהם על כל הבגידות והבריחות מן המחנה ועל ה’דעות’ הנוטות להתיר את הבגידה, המתפשטות עתה בקרב בני הנעורים – כי עליהם היה מאמר כזה מסוגל לעשות רושם קשה, מדכא, מרגיז, מרעיש (אם כי, למשל, מאמרו של בן-ישראל ב’השילוח’ אינו, לפי הבנתנו, רשום פנים יותר טוב במובן זה ממאמרו של ברנר. והערת המערכת אינה גם היא, לפי דעתנו, תריס בטוח ביותר).

וגם שאתה התרגזת על זה אין לנו, כמובן, לבוא בטענה. אולם מה היית צריך לעשות, לו היית מתחשב עמנו כעם אנשים בעלי הכרה, ולוּ היית חושב לחובה להתנהג עמנו באותה הזהירות, שאתה רגיל להתנהג בכל מקום שהדבר נוגע לכבודו של אדם, איזה שיהיה, ואין צריך לאמור, לכבודם של קבוצה שלמה של אנשים? קודם כל לא היית ממהר להחליט על פי מאמר אחד (או שניים) של אדם אחד, אף אם לא באה עליו הערה מצד המערכת (האמנם פורמליות זו כל כך מכרעת? ומי כמוך יודע כי גם המערכת עלולה לפעמים לעשות משגה?), כי יד כאן דעה כללית. לא היית ממהר להחליט על קבוצה גדולה של אנשים כי הם כל כך חסרי לב ומוח, עד כי לא יימצאו בקרבם אנשים, אשר מעצמם יבינו וירגישו מה שצריך להבין ולהרגיש יהודי לאומי בעל דעה במקום שיש סכנה ליהדות, ומעצמם יידעו מה לעשות במקום שיש באמת לחשוש להתפשטות דעות מעין שלילת היהדות או ‘שלילת השלילה’ ביחס לנצרות (אף על המאמר היתה באה תשובה תכופה מאת סופר ידוע אחד, לוּלא השאון שהקימה ‘החירות’). ושנית, במצאך, כי נגד המאמר צריך למחות, היית מוחה באותו האופן ובאותו הנשק הראויים לך בתור סופר שדבריו נשמעים. היית כותב מאמר, ודווקא באותו ‘הפועל הצעיר’ גופא, והיית מגיד מה שהיית מוצא לנחוץ להגיד. ובזה היית מביא את הדבר לידי בירור.

אולם את זה לא חשבת לנכון לעשות. האמנם יותר נכונה הדרך, אשר בחרת בה אתה? האמנם יותר נאה לאחד-העם לקבל על עצמו תפקיד של צנזור? בתור חובב ציון היתה לך בוודאי הזכות לעשות זאת. אבל האמנם חובה היא לסופר להשתמש בזכות זו ולא להשתמש בזכותו של סופר? האמנם כך נוהגים עם אנשים שאין חושבים לנכון לבטל אותם כלאחר יד?

וכאשר הרגשנו עלבון מאין כמוהו בדרכך זו אשר בחרת אתה והוועד האודיסאי, וכאשר מצאנו לנחוץ למחות נגד הצנזורה ונגד האפוטרופסות מן המין היותר מעליב, התמלאת עברה וזעם ויצאת במאמר מלא ארס לא כל כך נגד המאמר הנידון, כמו נגדנו, נגד כולנו. ובזה לא רק הוכחת כי אתה חושב אותנו לנערים, לאנשים שאין בהם דעה, כי אם גם נתת מקום לחשוד בנו כי אנחנו נוטים לשלילת היהדות ול’שלישת השלילה’ ביחס לנצרות.

בשביל להראות, כי כך כמו שאנחנו הבינונו אותו, הוא מובנו של מאמרך ‘תורה מציון’, אין לנו מורך בהרה ראיות ובהרבה ציטטות.

קודם כל רוח המאמר וסגנונו בלשון רבים: ‘הם’, מבלי לפרש, מי הם אלה, שמדובר בהם בלשון רבים ובהסתר פנים כזה.

והנה שתי ציטטות:

‘אין די בזה. באמת לא היה כל אותו הקשקוש במלים מבהילות, כל אותו ציניזמוס בכוונה “להכעיס”, ראוי כלל לשימת לב מיוחדת, לולא נראה על פי סימנים שונים שזו היא “שיטה” המתפשטת עתה בארץ-ישראל (ההטעמה שלנו). באו לשם שיכורי מלים מחוץ לארץ (ההטעמה שלנו. יתר ההטעמות הבאות בציטטה זו הן בגוף המאמר) והביאו עמם את המליצות שהיו שמורות בפיהם בחוץ לארץ, ביחד עם “בוהן היד” שהיה משמש “פרשן” למליצות אלו בחוץ לארץ, – והרי הם משתדלים להשפיע מרוחם על “הדור הצעיר” בארץ-ישראל ולעשותו לא רק “חפשי מן המצוות”, כי אם חפשי מכל דבר המקשר דור לדור בחיים הלאומיים. ואם מסרב אתה להיות שותף להם ב“עבודה לאומית” זו, מוציאים הם מאוצר המליצות נשק “ממית”, שאין שום ברייה יכולה לעמוד בפניו: את העיקר של “סבלנות וחופש הדיבור”, על פי פירושו של אותו “פרשן” בחוץ לארץ עם הוספות ותיקונים של ארץ-ישראל. בחוץ לארץ היו בחורי ישראל “בימים ההם” באים לבתי כנסיות וכובשים ביד חזקה, על סמך העיקר הגדול של סבלנות וחפש הדיבור, את הבימה של הרב והמגיד, ומחרפים ומגדפים משם את הדת וכל קדשיה. ובארץ-ישראל הרחיבו והעמיקו עתה את הפירוש: לא זו בלבד שאני רשאי לכבוש בעל כרחך כלי הבנין שבידך, בשביל להרוס בהם מה שאתה בונה, אלא אף זו, שחייב אתה לעזור לי בהריסתו ברצונך הטוב, ואם אתה עוזבני לנפשי והולך לך, הרי אתה שולח יד בעיקר הסבלנות ומחזיר את העולם לימי אינקוויזיציה’

והלאה:

‘אבל יחד עם זה אין ספק בעיני, שאלמלי ידעו המיסיונרים האנגלים **מה הן הדעות המתפשטות עתה בין צעירי היהודים בא“י** (ההטעמה שלנו), היו מתמלאים שמחה ורואים בזה ”אתחלתא דגאולה“. סולחים היו לה ל”ההכרה הלאומית החפשית“ כל אותן השלילות הדתיות, שהיא מתגנדרת בהן עכשיו, ובלבד שתתפשט על ידה גם שלילת השלילה (ההטעמה בגוף המאמר) ביחס ל”בן אלהים"’.

מה נאמר בשתי הציטטות האלה ועל מי נאמר? מי הם אלה אשר ‘באו לשם מחוץ לארץ’? מכיוון שלא נאמר מפורש, מי הם הבאים, בעל כרחך אתה אומר, כי הדברים מוסבים על כולנו, אשר באנו ‘לשם’, כלומר לארץ-ישראל, לעבוד (סתם באים לארץ-ישראל הרי אין להם כל יחס ל’הפועל הצעיר’), וכלך מוכח מכל מאמר בשתי הציטטות, ולא רעדה היד, שכתבה את כל זה, ולא נזדעזה הלב, שהביע את כל זה! האמנם מותר לכתוב דברים כאלה על קבוצה גדולה של אנשים מבלי חקירה ודרישה קודמות מספיקות, נותנות רשות לכתוב דברים כאלה, מבלי אשר המציאות תכריח לכתוב דברים כאלה?

העלבון היה כל כך מרעיש, כל כך הומם, עד כי אפילו לא מחינו, לא תבענו אותך לדין לפני דעת הקהל. עלבון כזה אין תובעים.

אולם מכיוון שאתה בעצמך התעוררת לבקש, כי נברר לך במה העלבת אותנו כל כך, על כן בררנו לך את כל טענותינו עליך, והננו חושבים כי אין לנו לבקש שופט אחר במשפטנו עמך זולתך. סוף סוף אדם דובר אמת בלבבו אין בשבילו שופט יותר נאמן מן השופט אשר בלבבו. זהו בית הדין של מעלה שלו. ואל בית הדין הזה הננו מוסרים את דיננו עליך, סופר נכבד!

בכבוד

קבוצה של פועלים, עין-גנים – פתח תקוה

המען: בן-משה, עין-גנים

אור ליום א’, חשוון אתתמ"ג

21 יפו, י“ג חשוון תרע”ב

אחד העם ל’קבוצה של פועלים’, עין-גנים[167]

כל השבוע הייתי בדרך ולא יכולתי לענותכם על מכתבכם עד כה, וגם עתה עלי לקצר, כי הימים שנשארו לי עוד בא“י מעטים והעבודה מרובה. פוסח אני ע”כ על דבריכם בנוגע לשאלת הפועלים בכלל (אפשר שתקראו את השקפתי על זו במקום אחר) ואענכם רק על דבריכם הנוגעים לאותו עניין פרטי שהביאכם לכתוב אלי.

דרשתי מכם שתראוני, היכן אמרתי, שהפועלים הצעירים בא“י נוטים להתנצרות, כמו שכתב עלי האורגן שלכם וכמו שאמרתם לי גם אתם. וצר לי, כי בכל דבריכם לא מצאתי תשובה לשאלה זו. הבאתם מתוך מאמרי ציטטות ארוכות אשר מצאתם בהן ‘עלבון’. אבל אותו עלבון, שעליו אנו דנים, לא נמצא שם (מקוה אני, שמבינים אתם, מה בין ‘שלילת השלילה’ ונטיה לחיוב). לא עוד אלא שלא הבאתם ציטטא אחת, שאמור בה (כפי הרשום בזכרוני), כי האנשים שדברתי עליהם שונאים גם את ‘האב’ וגם את ‘הבן’, ותמה אני אם אפשר לאמור בנשימה אחת ששונאים גם את הבן ועם זה יש להם נטיה להתנצרות. ולא זו בלבד אלא ששניתם גם עיקר השאלה באמרכם, כי בקשתיכם להראות לי ‘את המקומות שאפשר לראות בהם הטלת חשד על הפועלים בנטיה להורות היתר בדעה הנוצרית’. האמנם אינכם מרגישים, כמה רחוק אני מנוסח השאלה הנ”ל?

ומאחר שבאתי לענין זה, הנני להשביכם גם על ה’עלבון’ בכלל.

א) כשקראתי אותו המאמר בהפועה“צ לא חשבתי עוד לדעת רבים ולא מצאתי לנחוץ להשיב עליו בדפוס, אבל מצאתי לנחוץ לכתוב להועד האודיסאי, שאורגן המדפיס דברים כאלה אין אנו רשאים להשתתף בתמיכתו, כדי שלא נשא עלינו גם אנחנו חלק מן האחריות. לפי שמנהגו של עולם הוא, כי אין אורגן נתמך ע”י מפלגה או חברה אלא אם כן עוזר הוא להתפשטות ההשקפות שאותה המפלגה או החברה רוצה בהן, ומתוך כך הרי אלו אחראין לו. אתם אמנם קוראים לזה ‘צנזורה’, אינקוויזיציא’ וכל שאר ‘המלים המשַכרות’ שלא קמצו בהן חבריכם באותם הימים, אבל במלים כאלו מפחידים את התינוקות. ורוצה הייתי שתשאלו את עצמכם, מה הייתם עושים, אלו נדפס בהפועה"צ מאמר הכופר בעיקר של ‘העבודה העברית’ ודורש לבכר את הערביאים – האמנם הייתם מוסיפים להשתתף בעתון זה ולעזור לו עזרה חמרית או רוחנית?

ב) רק אחרי כן נראו לי אותם ה’סימנים‘, שיש כאן, ‘שיטה המתפשטת בא"י’, ואלו הם הסמנים: 1) גם אחר שהתעוררה מחאה נגד אותו המאמר בעתוני חו"ל לא מצא האורגן שלכם לנחוץ להודיע גלוי, כי לא היתה כאן אלא דעת יחיד שאין המפלגה מסכימה לו, ולא נתעורר מי מחבריכם להשיב על המאמר, כמו שבודאי היו עושים רבים מכם, אלו נגע המאמר בדעה החשובה ללבכם באמת. 2) לעומת זה העידו אחדים מחבריהם ב’האחדות’ וב’הד הזמן’, כי באמת כלכם מסכימים לדעות הכלולות באותו המאמר, וגם השתדלו להוכיח, שאף אני בעצמי מסכים להן, ולא מצאו כאן אלא הבדל בסגנון. 3) וכל כך גדל תמהונם על שמאמר כזה יכול להרגיזני, עד כי לא נמנעתם מלאמור גלוי בעתונכם ובעתונים אחרים, כי כל כעסי הוא משום שפגע בעל המאמר בכבודי (אם כי באמת לא נמצא במאמר ההוא אף דבור אחד הפוגע בכבודי). אינני רוצה בזה לתבוע מכם ‘עלבוני’. אם היה כאן עלבון – לכם היה, ובי לא דבקה ‘זוהמא’ זו שנסיתם להטיל בי. אבל רציתי בזה להראות לכם, עד כמה היו רבים מכם תמימי-דעות עם בעל המאמר, עד שלא יכלו לצייר להם, שאדם שכמותי, שאינו משכים ומעריב לבית הכנסת, יוכל למצוא כאן דברים המרגיזים לבו גם בלי פגיעה בכבודו הפרטי.

אלו הם הסימנים שעל פיהם חשבתי, כי יש לי רשות לדבר בלשון שדברתי, מבלי שאצטרך לכתת רגלי תחלה לא“י לראותכם ולדבר עמכם פא”פ. והנה עתה אני שומע – ושמח אני על זה מאד – כי הדעות שבאו באותו מאמר רחוקות מלבכם וכי האורגן שלכם באמת עשה משגה במה שלא הגיד כן גלוי תיכף וכי חפצתם גם להשיב עם המאמר, אלא שנמנעתם מזה מפני השאון שהקים ‘החרות’. הטעם האחרון נראה לי אמנם בלתי מספיק כלל, אבל עצם הודאתכם בכלל מקבל אני בשמחה ובתודה. ואולם, לכחד מכם את האמת איני רוצה: גם עתה חושב אני, שאף רובכם אינם בדעה אחת עם בעל המאמר, יש ויש בא“י צעירים מסכימים לו. לולא כן, לא היו העדים הנזכרים למעלה מעידים עדות שקר שאין לה שום יסוד. וע”כ צריך אני להודות, שאינני מתחרט על זה שכתבתי.

22 האור, כ“ג חשוון תרע”ב

משה סמילנסקי

מכתב אל המערכת

אבקש ממערכת ‘האור’ לפרסם את מכתבי זה:

בגליון ‘האור’ כ"ד, מיום החמשי של השבוע שעבר, בהכתבה מיפו, באה העתקת המכתב: תשובת ‘הפועל הצעיר’ על הזמנת הועד של ’תל-אביב, להשתתף בנשף, שערך לכבוד אחד העם. לדאבוני, אין הגליון הנזכר תחת ידי. אבל, עד כמה שנתרשם אותו המכתב בזכרוני, הוא קולט בתוכו שלשה דברים:

א) שעור של דרך-ארץ לאחד-העם. היינו, שתלמיד חכם צריך להיות זהיר בדבריו.

ב) חזרה על אותו השקר, כי אחד-העם האשים את צעירי ארץ-ישראל בנטיה לנצרות.

ג) מנוד ראש לאותם הצעירים, אשר ‘סלחו’ לאחד-העם ולא השתתפו בחרם כנגדו.

כלום לא חוצפה היא מצד אנשים צעירים, שרק אתמול היו לסופרים ועוד עטם צועד צעדי ילדות, לדבר ב’נוסח’ כזה על תלמיד-חכם שכל עבודתו הספרותית היא סמל הזהירות; שזהירותו, בתור סופר ועסקן צבורי, תשאר למופת בספרותנו החדשה?

כלום לא חוצפה היא לחזר שוב ושוב על אותה ההאשמה הסתמית מבלי להביא ראיות מוחשיות לדבר? והרי ‘השלח’ חורת ד’ כרך כ"ד אינו מעבר לים וכו. בדף 366 במאמרו של אחד-העם כתוב במפורש:

‘אפשר שהם – לאמר בעלי “ההכרה הלאמית החפשית” מ.ס. – עצמם אינם מכירים בדבריהם עד היכן הם מגיעים ואילו הכירו היו נקהלים ונרתעים לאחוריהם’…

האם ככה מדבר קטיגור הבא להאשים בבגידה?

ולאחרונה: צעירי ארץ-ישראל עוד טרם מסרו ל’הפועל הצעיר’ להיות אפוטרופוס להם ולרגשותיהם. ורק לחנם הטריחו את עצמם להביע לאותם הצעירים מנוד ראש. ואם עד למנוד ראש הגיעו הדברים, איני ידוע מי מן הצעירים שבארץ ישראל ראוים לכך: אם אלה אשר עוד היה בלבם יראת הכבוד בפני תלמיד-חכם, ואם אלה שמרוב ‘חפש הדעה’ הם דשים ברגליהם את כל המדות הטובות של צניעות וענוה שעמנו היה מצטין בהן.

עד כאן על החוצפה, והאולת איה? – בועד של תל-אביב. ידע הועד של תל-אביב את יחסם של אחדים מן הצעירים אל אחד-העם. אמנם מובטחני, שהיחס הזה אינו של הצעירים בכלל ולא של כל חברי ‘הפועל הצעיר’ בפרט – וחברי הפועל הצעיר אשר ברחובות יוכיחו – אלא של אחדים מ’הראשים’ ששקעו בביצת ה’פוליטיקה’ עד לצוארם. אבל, מה ראה בכך הועד של תל-אביב, כי הזמין את אותם ה’ראשים’ דוקא?

אם תלמידי חכמים צריכים להיות זהירים בדבריהם, אנו בכבודם של תלמידי חכמים בודאי צריכים להיות זהירים.

רחובות משה סמילנסקי

23 האור, ל’ חשוון תרע"ב

א"ד גורדון

מענה למכתב

(מעין תשובה למר משה סמילנסקי

על מכתבו ב’האור’ כליון כ"ח)

האמת אגיד, כי הטון של המכתב, המבטאים: ‘חוצפה’, ‘שקר’, ‘שקעו בביצת “הפוליטיקה” עד צוארם’ ועוד מרגליות כאלה לא היו מסוגלים כלל למשוך את לבי להשיב על המכתב. הייתי בוחר להניח לבעליו את כל הגדולה והתפארת, שיש במי כתיבה כזאת.

מה שהביא אותי להשיב הוא, שדוקא המכתב הזה ובצורתו זו עלול, לפי דעתי, ביותר לעורר מחשבות על דבר אותו ‘חפש הדעה’, אשר מכיון שנאסר במרכאות כפולות, שוב אין לו תקוה להחלץ מהן. אני לא אבוא להציע את אותן המחשבות, אלא שאני חושב, שהן תעלינה מאליהן, מתוך שאקעקע קצת, את בנינו של האדון משה סמילנסקי.

קודם כל אין האדון הזה יכל לסלוח ‘לאנשים צעירים שרק אתמול היו לסופרים’ על שהם הרשו לעצמם להרגיש עלבון מצד ‘תלמיד חכם שכל עבודתו הספרותית האי סמל הזהירות’, – להרגיש במשה כזאת עד כדי לתבוע את עלבונם ממנו על ידי מחאה גלויה, מפורשת בדברים ברורים. ומה היה האדון הזה אומר, לוא ידע, כי יש ‘מחוצפים’ עוד יותר גדולים? אני, למשל, שאינני חושב את עצמי לסופר כלל, אני שאינני אפילו צעיר, אני, היהודי הזקן הפשוט, הרשיתי לעצמי להרגיש עלבון לא פחות מכל אלה, שהאדון הזה כועס עליהם כל כך, וגם למחות על פי דרכי, כי כשקראו לי לאספה, שערכו חלק מן הפועלים ‘בעין-גנים’ לבקשת ‘אחד-העם’, לא הלכתי וישבתי בביתי. ולוא הייתי ביפו, הייתי בודאי מוחה ביחד עם המוחים.

האדון סמילנסקי, מתוך שהוא סופר שכח אם ידע בזמן מן הזמנים – את האדם. אולם אנחנו, בני אדם פשוטים, אינם יכולים לשכוח את זה, שהרי אין לנו חשיבות אחרת, שהרי זאת היא כל ישותנו. אדם אנחנו, מורנו הסופר! ואידך פירושא, וכמדומני, כי אחרי המכתב הזה יש לי רשות להוסיף: זיל גמור!…

שנית, אין מחו של האדון הזה סובל כלל, כי בני תמותה פשוטים יעיזו לחשוב על דעת עצמם, יעיזו למצוא עלבון במקום שאותו ‘תלמיד חכם שכל עבודתו הספרותית היא סמל הזהירות’ פסק להלכה, כי אין כאן עלבון, שהרי הוא היה זהיר ולא כתב המלים ‘נוטים להתנצרות’. ואם כתב קטגוריה זעומה ומשפילה עד עפר על קבוצה גדולה של אנשים, שבכל אופן אינם איזו עצרת בוגדים; ואם הטיל עליהם אשמה של שלילת היהדות ושל ‘שלילת השלילה’ ביחס לנצרות; ואם כתב, כי הם, אם באופן ישר, או לא ישר, אם מדעת או שלא מדעת, עוזרים למיסיונרים בעבודת ההסתה שלהם; ואם מתוך כל דבור ודבור של מאמרו ‘תורה מציון’ מבצבצים שנאה ובוז ובטול בלי גדול לכל אלה, – מה בכך? כלום יש בזה עלבון?! הרי סוף סוף ‘כתב מפורש’:

‘אפשר שהם עצמם אינם מכירים עד היכן הם מגיעים ואילו הכירו היו נבהלים ונרתעים לאחוריהם’…

כלומר באופן היותר טוב הרי אלה סוף סוף נערים מחוסרי כל הגיון; אנשים, שאין בהם דעה, שאינם יודעים בעצמם מה שהם חושבים מבלי אפוטרופסות מצד אלה, שההגיון הוא מונופולין להם.

ובמלים האלה, שהנני נתתי פה, כמדומני, את באורם הנכון מצא האדון סמילנסקי את הנשק היותר חד והיותר בטוח בשביל לתת בו את המכה האחרונה, המכרעת, ובטון של נצחון הוא קורא:

‘האם ככה מדבר קטגור הבא להאשים בבגידה?’

האם ככה מבין סופר בישראל, הבא להוכיח צדקת רבו וסמל הזהירו שלו, מה שהוא כותב? מעיז אני לשאול.

האדון סמילנסקי מראה פנים בכל הענין הזה, כאלו רק ‘אחדים מן הראשים ששקעו בביצת “הפוליטיקה” עד צוארם’ הרגישו מה שהרגישו ולא היה להם רשות, להיות אפוטרופסים לרגשותיהם של צעירי ארץ ישראל העובדים. ולעומת זה חושב הוא, האדון סמילנסקי, את עצמו ליודע את נפש הצעירים האלה.

כמדומני, כי אני אינני כלל מן ‘הראשים’, כי אינני אפילו חבר לשום הסתדרות, ואין לי עסק ב’פוליטיקה’ וגם כמדומני, יודע אני את נפש הצעירים האלה, כלומר את נפש הפועלים הצעירים, קצת יותר מן האדון סמילנסקי, פשוט מפני שאני חי את חייהם, מפני ששמחתם שמחתי, צערם צערי ועלבונם עלבוני. והנה, עד כמה שידוע לי, הרגישו רוב הפועלים, ודוקא היותר משובחים שבהם ממש מה שהרגישו ‘הראשים’.

על חסידי ברשד היו ליצני הדור בימים הטובים שעברו רגילים לאמר: חסיד ברשדאי הוא כל כך שפל ברך עד כי חברו בטל ומבוטל בעיניו כעפרא דארעה. רק מתוך ענותנות כזו אפשר לבטל עלבון, שקשה למצוא דוגמתו.

יודע הוא האדון סמילנסקי, עד כמה אני כבדתי והוקרתי את ‘אחד העם’, אף על פי שמעולם לא הייתי לא ‘חסידו’ ולא תלמידו. יותר נכון, דוקא מפני שלא הייתי לא ‘חסידו’ ולא תלמידו. אני כבדתיו והוקרתי אותו כל כך, מפני שמצאתי בו הרבה ממה שבקשתי ושלא מצאתי אצל אחרים. היו ימים, שכמעט לא הייתי מוצא ספר עברי מן הספרות החדשה, אשר אקרא אותו מבלי התמרמרות ומבלי דכדוכה של הנפש, וגם את מאמריו של ‘אחד העם’ לא קראתי אז, עד שבאה לידי ‘תעודת השלח’. אז קראתי את ‘על פרשת דרכים’ וצריך אני להודות כי אינני זוכר ספר, שקראתי בהתענינות כל כך מרובה ועמוקה ובענג כל כך גדול, כמו שקראתי את הספר הזה. כל כך הרבה מצאתי בו ממה שבקשתי, לפחות, כך נדמה לי אז, ולעומת זה אוכל להעיד עלי שמים וארץ, כי אינני זוכר מאמר או ספר, שקריאתו גרמה לי כל כך הרבה התמרמרות, צער, דכדוכה של נפש ועלבון בלי גבול, עלבון לנו ולכל משא נשפנו ועלבון לא פחות לאותו ‘אחד העם’ עצמו, כמו שגרמה לי קריאת המאמר ‘תורה מציון’. אני הרגשתי אז, כאלו נקרע בו איזה דבר, איזה דבר יקר מאד וגדול מאד, ועד היום לא שבתי לאיתני לגמרי מן הפצע שנפצעה נפשי עד תוך תוכה.

ככה חשובים ומרגישים אנשים פשוטים, שאינם מבקשים, התר לרגשותיהם מפי גדולים, שאינם משעבדים את מחשבתם ל’צנזוריה’ קודמת מצד אותם הגדולים ושאינם זקוקים להסכמתם של אותם הגדולים על כוח ההגיון שלהם. ומובטחני, כי כך או בדומה לכך חשבו והרגישו הרוב מחברי, כל אחד, כמובן, לפי תכונת רוחו ועל פי דרכו.

וכשאתה מתבונן כל אותה השיטה של ‘אסור להרהר ואסור להרגיש’, שמצאה לה את בטויה היותר בהיר במכתבו של האדון סמילנסקי, נדמה לך, כי נמצאים אנחנו עתה בארץ ישראל במצב כזה שאדם מישראל, שיש לו מח חושב ולב מרגיש, אם חפצו לישב בשלוה, עליו לבחור באחת משתי אלה: או להיות ‘חסידיו’ של ‘אחד העם’ בבחינת ‘אני שלך וחלומותי שלך ומחשבותי שלך והרגשותי שלך’ או להיות ממתנגדיו של ‘אחד העם’, המבטלים אותו ואת תורתו יחד. אבל ם אינך לא הא ולא הא, אז לא ימלט, כי בזמן מן הזמנים לא תתנגש באותה השיחה, ואז מרה תהיה אחריתך, כי קנאים יפגעו בך.

עד כמה מצב כזה עלול להביא ברכה לתחית הלב והמחשבה בארץ ישראל, ועד כמה הקנאים מוסיפים כבוד ל’אחד העם’ ישפטו אלה, ‘שמרוב “חפש הדעה” הם דשים ברגליהם את כל המדות הטובות של צניעות וענוה’, שמורנו רבי משה סמילנסקי הואיל בחסדו ללמד אותנו.

לאחרונה אמר: יש לו, להאדון סמילנסקי, רשות, כאשר יערוך נשף לכבוד איזה גדול, להזמין רק אנשים, שהוא חושב אותם למהוגנים, ואותנו יוכל לבלי להזמין; אני למשל מותר על הכבוד הזה בלי דאבון לב מיוחד מעתה ועד עולם, וחושב אני, כי גם חברי יותרו. יש לו אולי רשות לדבר בשם סופרים, בשם גדולים, ובודאי יש לו רשות לדבר בשם אלה, היוצרים ‘יצירות לאמיות’ בידי זרים, ומי ידוע, בשם מי עוד יש לו רשות לדבר. אבל, אם יש לו רשות לדבר בשם הפועלים הצעירים, מסופקני מעט.

א.ד. גורדון

24 הזמן, י“ז אדר תרע”ב

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

מכתב-גלוי למר ב. כ. [בן-ציון כ"ץ]

סופר נכבד!

זה ימים רבים, שהנחתי עניני ספרות וגדרתי בעל-כרחי לארבע אמות של הלכה ולחקר ימי-קדם. רוח היא באנוש! ואם תרצה, הרי זה בא גם מרגש היאוש, כי צר חלק סופר עברי וגורלו, לא למות ולא לחיות. לפיכך החרשתי בנפשי, כי זה הלא מנת-חלק כל הגוי האובד שלנו. וכאם בשביה כן גם בניה.. –

מה שעשה בי שרטת וגזל ממני יתר מנוחתי, היא לדעת, כי באותה הספרות, אשר עבדנו בה ונתנו נפשנו עליה, הפרוץ מרובה על העומד, עבדים וחנפים מושלים בה בכל פה ומטילים ארסם בשארית הפליטה הזאת; ואלה המעטים, שאינם קוראים שלום, בעת שאין שלום והכל מתמוטט מתחת רגלינו, נשחים בכל עבר.

לחכמים הראשונים היה העוז לומר, כי טובה קללה, שקלל אחיה השלוני את ישראל, יותר מברכת בלעם הרשע; ואולי הרגישו, שאלה שנלחמו בכל עצבי-העם ואליליו היו יוצרי היסטוריה אצלנו – הריסת כל אליל היה חלול-הקודש בזמנו – ולא אלה שקראו: ’מה טובו אהליך ישראל! בשעה שהאהלים חרבים ונתקו מוסרותיהם, ועתה עוז כזה לנו אין.

השלילה היא השאור שבעיסה תמיד, היא אונסת את בני-אדם לחשוב ולהרהר, היא אונסת אותם לשאול, ובאין אלה יסודית וחבלי-לידה של שאלה לא תולד שום תשובה ובירור יסודי, שאליו כולנו אנו מחכים בצר לנו ונפשנו עלינו תתעטף. דברי השמאליים בנו מכאיבים לרוב – כל חתיכה בפצע היא מכאיבה – והימניים תחת לדרוש לתחבושת, יתנו קול, כי אין מכה כלל, ומשליכים קלון על אחיהם, שאך את נפשם המה מוסרים על הדבר.

כל עוד ששררה בנו אך מלחמת הדעות, והגיד איש איש מה שבלבו, אם לחובה אם לזכות, היה איזה מקום לבירור דבר-מה ולגלוי רוח. אבל עתה בא תחת מקום ‘חופש הדבור’ מין חופש אחר – לא אדע לכנותו – וזה נטל מהנותרים עוד בנו את האפשרות האחרונה לבוא לפני הקהל בדברים, שהנפש מתמוגגת עליהם, תחת להשיב בכל ענין אל אופנו, תחת להתוכח ולדון בהשאלות החמורות, שלא תתננה לנו מנוחה, לכולנו באין הבדל, קוראים המה אם בשוגג אם בזדון, בראש כל חוצות: מדיחים ומסיתים עליך ישראל!

הנחת דעתי, סופר נכבד, בראותי בגליון ‘הזמן’ מן ג’ אדר, שבא לידי, שתדע לגעור באלו, בשעת חירום.

והנני חותם ברגשי כבוד

מיכה יוסף ברדיטצבסקי.

25 כתב-יד, בלא תאריך (תרע"ד?)

יוסף חיים ברנר

שמד ונוצריות/עוד לבירור הערין

לזכר בן-ישראל, שגם זכר לא היה לו.

הדבר היה לפני שלש שנים שמד ונצריות.

עוד לבירור הענין.

[עמוד 1]

קטליות[?], העמים אשר בתוכם אנו יושבים אינם נוצרים. בעלי כנסיות שונות הן: אנגליקניות, לוטרניות, פרבוסלאביות – אבל נוצרים אינם. אדם מתוך היהודים העוזב את חברת עמו והולך לחברה אחרת, עי"ז שהוא בא לאותה חברה ואומר: ‘אתך [כתוב ומחוק: אתכם] אני בדתך’ הוא משומד, אבל אינו נוצרי.

נשי הסלונים הברלינים שהמירו לפני מאה שנה לא נעשו – הן ובעליהן ובניהן – לנוצריות, אלא לאשכנזיות מזויפות היושבות בסלונים.

מה היו צריכות לעשות בנות מנדלסון וחברותיהן בכדי שתהיינה לנוצריות? לאהב את הכל יותר מעצמן (לא רק אופיצרים וסופרים אשכנזיים)? לקבל עליהן יסורים? לחיות חיי-טהרה בחיק הטבע? לשגות בהזיות על משיח-העולם שנתגלה? להאמין, שישו נולד ברוח הקודש? – זה לא מן הענין. איך שיהיה, ולא זה ולא זה אין אתה מוצא באותם המשומדות, שהיו משומדות אבל לא נוצריות.

‘אדון לא מת’. וכו’

הסופר דורש זה לשבח. אין זה מעניננו, הרשות בידנו לדרוש את הנצרות לגנאי או לשבח –ובעד הרשות הזאת אנו נלחמים! – אבל אירופה אינה נוצרית, והיהודים המתארפים אינם נעשים לנוצרים.

המשומדים עושים עסק. בעינינו העסק הזה נבזה הוא. אבל מה זה שייך לנצרות? מה זה שייך לאידיאלי הנצרות, בין אלה שמצאו מקום בספרותנו ובין אלה שלא מצאו? מה זה שייך לאידיאלי הנצרות מימות [תוספת מעל לשורה: יוחנן המטביל ועד] ומימות אבגוסטינוס ועד טולסטוי?

וב[ו]אים ואומרים לנו: אומיתו דורשת שנכפור באידיאלי הנצרות, שהרי על זה הורגנו כל היום. שאלת היהודים היא שאלת היהדות והנצרות.

ובאים אנו ואומרים: על הנצרות לא הורגנו, כי אם על גלותנו, ושאלת היהודים האי לא שאלת חוסר היהדות אלא [או: ולא] שאלת חוסר עבודה [כתוב ומחוק: פרודוקטיביות – ותו לא.]

[עמוד 2]

[3 שורות בכתב קטן וצפוף יותר, שנראה כתוספת, ואינו מתקשר היטב לקודם]:

אין אנו נלחמים בעד הדעות הנוצריות, שאנו רחוקים מהן יותר מכם [כתוב: מכן ומחוק]. [ניסוח אחר מעל שורה זו: אין אנו מבקשים מכם רשות לחשוב כמו שאנו חושבים] מדגישים אנו רק את חפשתנו להתיחס לכל הדעות והחזיונות הקולטוריות כחפצנו. ובהם גם הנצרות כפי שכל אחד מבינה או רוצה להבינה.

[ומכאן המשך ישיר לדף הקודם]:

ובכן? ובכן אין לאומיתנו דורשת מאתנו, שנקלל את היוזל ימ"ש, כשם אין לאומיותנו דורשת מאתנו, שבנוז לטולסטוי הנוצרי… ולכל הכתבים הנוצרים.

אל תשללו מאתנו בשם הלאומיות להתיחס להנצרות, כשם שאנו מתיחסים כבר, כמו שכבר מתיחס [כתוב ומחוק: מתיחסים] לה כל איש אינטליגנטי מן היהודים: כחפצו, לפי מצב רוחו.

יש שאנו רואים במעשה-ישו טרגדית עולם ולבנו הומה אליו, אל הנביא המעונה… ואל תלמידיו הפשוטים, התמימים, האמללים, ויש שאנו רואים בכל ענין הנבואה דבר מגוחך וקומי – ובתלמידיו – טפשים שנטו מדרך העולם, כי – וישו הן לא היה אלא ‘יוחנן או אליהו או ירמיה שקמו מן המתים’, לפי אמונת העם בשעתו…

אני איני רואה מסביבי אישים ונוצרים מתוך היהודים, איני מאמין גם באפשרות המצאותם – כי לא אלה הדורות! – אני בעצמי, לדאבוני או שלמחתי, לשבחי או לגנותי, איני נוצרי, אבל איש לא יגזול ממני את הרשות להתיחס אל [כתוב ומחוק: השליח] ישו ושליחיו ברטט-נפש עמוק, כשם ישיש לי גם הרשות ללגלג [שתי מלים כתוספת: בחרוק שנים] על הקומידיה הנוראה ההיא, ומי שימצא בזה ‘הדחת-ישראל’ או ‘קריאה לשמד’ אינו בעיני אלא הדיוט גמור. ואולי גרוע מהדיוט.

________________

ובאים בעלי המדע ואמרים: לנו מותר, אנחנו בעלי מדע, כל מדעיותנו באה להראות על ההבדלים שבין היהדות והנצרות. (שהרי אם אין הבדל –אז למה אנו מתענים על שם בלבד?).

ואומר אני להם: אתם בעלי המדע, אולי чужи [זרים] על היהדות. אנו чужи (זרים] מפני הרבה דברים אחרים יותר עקריים…

ועוד: אוי למדעותכם, שבאה בכונה תחילה להראות על ההבדל…

ועוד. אצלכם החזון כי ‘ההיסטוריה’ מספרת. לנו חשוב החזיון מצדו הפסיכולוגי, ומצד הפסיכולוגי, [?] הפנימי, העיקרי, אין הבדל בין ירמיה לישו…

[בשולי העמוד לאורכו נוספו שני צמדי שורות]:

ואתם הלא מודים בעצמכם שלאחה"ע זרים השירה וכל מסתורי רוח האדם…

אתם מוצאים אצל אחה"ע אפילו תורת האדם העליון. אצלנו העקר לא התורה, כי אם התלבטות נפשו של ניטשה עד שבא לתורה זו

י"ח ברנר: ‘שמד ונוצריות / עוד לבירור הענין’ [קטע]

מסכת הוויכוח[168]

נובמבר-דצמבר 1910

*1. יוסף חיים ברנר [חתום: יוסף חבר], ‘בעתונות ובספרות (הערות וציונים)’, הפועל הצעיר (יפו). ד. גל’ 3. כ“ב חשוון תרע”א (24.11.1910), עמ’ 6 – 8. כונס: ברנר (כתבים), עמ’ 56 – 59.

*2. בלא חתימה [הכותב הוא שמואל רפאלי (רפאלוביץ)], ‘כפירה או הסתה?’, החרות (ירושלים) ג. גל’ יח, א’ כסליו תרע"א (2.12.1910), עמ’ 1.

*3. י“ח ברנר (יוסף חבר), ‘שאלה’, הפועל הצעיר (יפשו). ד, גליון 4, כסליו תרע”א (9.12.1910), עמ’ 13. כונס: ברנר (כתבים), עמ’ 60.

4) פ. לחובר, ‘רשימות של ספרות (ב) – כתבי י“ח ברנר, ספר ראשון, ירושלים תר”ע, בהוצאת בימ“ס קרוגליאקוב ביפו, הצפירה (וארשה), 36, גל’ 46, י’ כסליו תרע”א (11.12.1910), עמ’ 1 – 2.

*.5. ועד ‘הפועל הצעיר’, ‘מכתב למערכת’, האור (ירושלים, ב (27), גל’ מו-רכא, י“א כסליו אתתמ”ב לחרבן [תרע"א] (12.12.1910), עמ’ 3.

*6. המערכת, ‘כפירה או הסתה ומעשה אלמות’, החרות (ירושלים), ג, גל’ כב, י“ב כסליו תרע”א (13.12.1910) עמ’ 1.

7. בלא חתימה, ‘הפועל הצעיר והחרות’, מוריה (ירושלים). ב, גל’ (יז) 42, י“בכסליו תרע”א (13.12.1910) עמ’ 2 – 3.

*8. אחד-העם למר ב, לדיז’ינסקי באודסה, י“ג כסליו תרע”א (14.12.1910), אגרות, ד, ירושלים-ברלין תרפ"ד, עמ’ 181 – 180 [כל אגרותיו של אחד-העם המוזכרות כאן הן לפי מהדורה זו, ומלונדון, אלא אם כן נכתב אחרת].

9. ועד ‘הפועל הצעיר’’ של סניף ירושלים, ‘מכתבים להעורך’ האור (ירושלים), ב (27), גל’ מח-רכג, י“ג כסליו אתתמ”ב לחרבן [תרע"א] (14.12.1910), עמ’ 3.

10. אליעזר בן-יהודה [חתום אב“י], ‘“הפועל הצעיר” ו“החרות” – אלמות מצד אחד ומלשינות מצד שני?’, האור (ירושלים, ב (27), גל’ מט-רכד, י”ד כסליו אתתמ“ב לחרבן (תרע”א (15,12,1910), עמ’ 1.

11. יצחק סובלסקי [חתום: פטפטן], ‘פטפטנות’, היהודי (לונדון), 14, גל’ 45, י“ד כסליו תרע”א (15.12.1910), עמ’ 9 – 11. [כותרת מדור קבוע, וגם חתימה קבועה].

12. המערכת, ‘כפירה או הסתה לפני הבית דין’: ‘שקר’, החרות (ירושלים), ג. גל’ כד, ט“ו כסליו תרע”א (16.12.1910), עמ’ 1.

13. בלא חתימה, ‘מחאות נגד “הפועל הצעיר” והודעת האודיסאי’, מוריה (ירושלים), ב, גל’ (יח) 43, ט“ט כסליו תרע”א (16.12.1910), עמ’ 2. [במדור:ירושלים]

14. ועד ‘הפועל הצעיר’ של סניף ירושלים, ‘מכתבים להמערכת’. א.‘, האור (ירושלים), ב (27), גל’ נא-רכו, י“ז כסליו אתתמ”ב לחרבן [תרע"א] (18.12.1910), עמ’ 1. [תגובה על מס’ 10].

15. בלא חתימה, ‘המוריה והמאמר “כפירה או הסתה”. –’; המערכת, ‘להמחרפים והמגדפים’, החרות (ירושלים) ג, גל’ כה, י“ח כסתיו תרע”א (19.12.1910), עמ’ 3.

16. אחד-העם למר א. דרויאנוב בווילנא, כ’ כסליו תרע"א (21.12.1910), אגרות, ד, עמק 184.

17. בלא חתימה, ‘מאמרו של ברנר בהיהודי’, החרות (ירושלים), ג, גל’ כח, כ“ה כסליו תרע”א (26.12.1910), עמ’ 3.

18. שמואל ברד, ‘מכתב מארץ ישראל’, המצפה (קרקא). ז, גלי’ מט, כ“ט כסליו תרע”א (30.12.1910), עמ’ 3 - 4.

ינואר 1911

19. אחד-העם למר ב. לדיז’ינסרי באודסה, ד’ טבת תרע"א (4.1.1911), אגרות, ד, ענ’ 192.

20. בלא חתימה, ‘כפירה או הסתה – לפי דעת הקהל. א.’, החרות (ירושלים), ג, גל’ לב, ד’ טבת תרע"א (4.1.1911) עמ’ 1, [הזכרת ברנפלד (נבוכי הזמן)].

21. חתום: ח“י [?], ‘כפירה או הסתה – לפני דעת הקהל. ב.’, החרות (ירושלים) ג, גל’ לג, ו טבת תרע”א (6.1.1911), עמ’ 1. [מכתב למערכת מאת אחד הקוראים].

22. יעקב מלכוב, ‘מדוע?’, החרות (ירושלים), ג, גל’ לג’ ו’ טבת תרע"א (6.1.1911), עמ’ 2 – 3.

23. בלא חתימה, ‘רעש במחנה הספרות בירושלם’, העברי (ברלין), ב, גל’ א, ו’ טבת תרע"א (6.1.1911). עמ’ 12. [במדור: ידיעות ספרותיות].

24. בלא חתימה, ‘בעתונינו’, הד הזמן (וילנה), גל’ 288, י’ טבת תרע"א (10.1.1911), עמ’ 1. [תגובה על מס’ 1 ועל ז’בוטינסקי (מתופעות הווי)].

25. יעקב זרובבל [חתום: סגי-נהור], ‘רפרופים’, האחדות (ירושלים), ב, גל’ 11 – 12, י“ג טבת תרע”א (13.1.1911), עמ’ 21 – 24.

26. בלא חתימה [כנראה הורך, ש"מ לאזר], ‘מעשה העגל, המצפה (קראקא), ח, ב, י“ג טבת תרע”א (13.1.1911), אמ’ 1 – 2).

27. בלא חתימה, ‘כפירה או הסתה – לפני דעת הקהל. ג.’, החרות (ירושלים), ג, גל’ לו, י“ג טבת תרע”א (13.1.1911), עמ’ 1. [שלושה מכתבים וכתבות בפרשה, בתוספת הערות המערכת].

*28. ישיבת ועד חובבי-ציון באודסה, שבה הוחלט להפסיק את התמיכה ב’הפועל הצעיר’ ולחדשה בתנאי שישתנה הרכב המערכת, התקיימה בי“ח טבת תרע”א (18.1.1911). פרוטוקול מס’ 33 מתוך הפרוטוקולים של הוועד האודסאי, בית הספרים הלאומי, ירושלים. סימנו: קדש, V 700, חלק 10, עמ’ 332 –342. [תאריך ישן: 5.1.1911].

28א. ק“ל סילמן (חתום: אשנב], ‘מירושלים’, הד הזמן [וילנה], 5,גל’ 7, כ טבת תרע”א (20.11.1911), עמ’ 1 – 2. [תגובה על 2. מזכיר גם את ברנפלד (נבכי הזמן)]

29. אחד-העם למר א. דרויאנוב בווילנה, כ“ג טבת תרע”א (23.1.1911), אגרות, ד, עמ’ 197.

30. בלא חתימה, ‘הד קול מהעתונים – ע“ד ”כפירה או הסתה“‘, החרות (ירושלים), ג, גל’ מב, כ”ז טבת תרע"א (27.1.1911)), עמ’ 1 [מובאות ממס’ 24,26]

31. בלא חתימה, ‘חובבי ציון ו“הפועל הצעיר”’, מוריה (ירושלים), ב, גל’ (ל) 55, כ“ז טבת תרע”א (27,1,1911), עמ’ 2 [במדור: ירושלים].

32. אחד העם למר ב. לדיז’ינסקי באודסה, כ“ט טבת תרע”א (29.1.1911), אגרות, עמ’ 202.

פברואר 1911

*33. יוסף קלוזנר [חתום: איש עברי], ‘חירות ואפיקורסות’, השילוח (אודסה), כד, חוב’ א, שבט תרע"א (פברואר 1911), עמ’ 88 – 91 [חוברת ינואר, לפי הלוח הרוסי הישן].

34. ישראל ליב פופס [חתום: בן-ישראל] ‘לשאלת – “לאן”? (צרור מכתבים). מכתב תשיעי’. השילוח (אודסה), כד, חוב’ א. שבט תרע"א (פברואר 1011), עמ’ 120 – 128 [חוברת ינואר, לפי הלוח הרוסי הישן].

35. בלא חתימה, ‘רשימות ספרותיות – “השלח”, חוב’ א‘, שבט תרע“א‘, הצפירה (וארשה), 37, גל’ 17, ד’ שבט תרע”א (2.2.1911) עמ’ 4 [על מס’ 33, 34].

36. חתום: אונקלוס [?], ‘על התורה ועל העבודה (כתבה מחוף הים)’, החרות (ירושלים) ג, גל’ מז, ח’ שבט תרע"א (6.2.1911), עמ’ 3.

37. חתום: כ., ‘ביבליגרפיה’, הד הזמן (וילנה), 5, גל’ 21, ט’ שבט תרע“א (7.2.1911), עמ’ 3, [על חוברת שבט תרע”א של ‘השילוח’].

*38. הלל צייטלין, ‘אינהאלט, פאָרמען און לעבענס-ארטען’ [‘תוכן, צורות ואורחות חיים’], דער מאָמענט [‘הזמן’] (וארשה), ב, א) גל’ 24, י“ב שבט תרע”א (10.2.1911), עמ’ 4; ב) גל’ 30, י“ט שבט תרע”א (17.2.1911), עמ’ 4. [החלק הראשון תורגם לעברית (להלן מספר 60)].

* ‘אסיפת הסופרים’ ביפו התכנסה ביום י“ג שבט תרע”א (11.2.1911). [ראה הפרוטוקול להלך, מס’ 45].

39. אחד העם למר א. דרויאנוב בווילנה, י“ד שבט תרע”א (12.2.1911), אגרות ד, עמ’ 202 – 203.

40. אחד העם למר י.ח. רבניצקי באודסה, י“ד שבט תרע”א (12.2.1911), אגרות ד, עמ’ 204 – 205.

41. אחד העם למר מ. סמילנסקי ברטמיסטרובקא, י“ז שבט תרע”א (15.2.1911), אגרות ד, עמ’ 206 – 207.

*42. דוד בן-גוריון [חתום בן-גוריון], ‘במדרון’ האחדות (ירושלים), ב גל’ יז, י“ט שבט תרע”א (17.2.1911), עמ’ 1 – 4.

43. Z., “Обзоръ еврейской печати. (Нация и релизия)”, Еврейский миръ, No. 5, 17.2.1911, стр. 20 – 25.

חתום:.Z [ישראל צינברג(?)], ‘סקירת העתונות היהודית (דת ולאום)’, יברייסקי מיר [‘העולם היהודי’] (פטרבורג), גל’ 5 17.2.1911, עמ’ 22 – 25.

44. בלא חתימה, ‘חירות ואפיקורסות’, החרות (ירושלים), ג, גל’ נד, כ“ב שבט תרע”א (20.2. 1911), עמ’ 1 – 2. [תגובה על מס’ 33, 42].

*45. ר’ בנימין, ‘מאספת הסופרים’, הפועל הצעיר (יפו), ד, גל’ 9 – 10, כ“ב שבט תשע”א (20.2.1911), עמ’ 21 – 23. [פרוטוקול מאסיפת הסופרים שנערכה ביום י“ג שבט תרע”א (11.2.1911), כתובה על המכתב של ועד חובבי-ציון באודסה המודיע על הפסקת התמיכה. חזר ונדפס: ארבעים שנה, עמ’ 113 – 117. בשולי הפרוטוקול: יפו, כ“ב שבט תרע”א]

46. בלא חתימה, ‘המחאה נגד אודסה’, האור (ירושלים), ב (27), גל’ קה- רפ, כ“ח שבט אתתמ”ב לחרבן [תרע"א] (26.2.1911) עמ’ 3. [במדור: ירושלם יום יום].

47. אחד העם למרדכי בן הלל הכהן ביפו, כ“ח שבט תרע”א (26.2.1911), אגרות ד, עמ’ 201 – 212.

48. ח“ל זוטא, ‘מכתב למערכת’, האור (ירושלים), ב (27) גל’ קה – רפ, כ”ח שבט אתתמ“ב לחרבן [תרע”א] (26.2.1911) עמ’ 2. [תגובה על פרסום דבריו במס’ 45].

49. יוסף שפרינצק, ‘לחברים בפתח-תקוה’, מיפו, כ“ח שבט תרע”א (26.2.1911), אגרות יוסף שפרינצק, בעריכת יוסף שפירא, א, תל-אביב תשכ"ח, אגרת ז, אמ’ 14.

50. Hazofe, “Eтейское слово”, Разсветъ, No. 7, 26.2.1911, стр. 27 – 30

חתום: הצופה [אברהם אידלסון(?)], ‘מלה עברית’, ראזסווייט [‘השחר’] (פטרבורג), גל’ 7, 26.2.1911, עמ’ 27 – 30.

51. מ. שיינקין, ‘מכתב מיפו’, האור (ירושלים), ב (27), גל’ קו-רפא, כ“ט שבט אתתמ”ב לחרבן [תרע“א] (27.2.1911), עמ’ 2. [תגובה על פרסום דבריו במס’ 45. בשלולי המכתב: יפו, כ”ה שבט תרע"א].

מארס 1911

52. אחד-העם לד“ר יוסף קלוזנר באודסה, א’ אדר תרע”א (1.3.1911), אגרות, ד, עמ’ 217.

53. ר’ בנימין, ‘מכתב מיפו – תשובה למ. שיינקין’, האור (ירושלים), ב (27), גדל’ קח-רפג, א’ אדר אתתמ“ב לחרבן [תרע”א] (1.3.1911), עמ’ 1 – 2 [תגובה על מס’ 51. בראש המכתב: יפו, י“ט (צ”ל כ"ט) שבט).

54. ח“ל זוטא, ‘מכתב למערכת’, האור (ירושלים), ב (27), גל’ קט-רפד, ג’ אדר אתתמ”ב לחרבן [תרע"א] (3.3.1911), עמ’ 3. [תגובה על מס’ 53].

55. בן-ציון כ“ץ [חתום: ב.כ.], ‘הלאומיות, היהדות והדת’, הד הזמן (וילנה), 5, א) גל’ 42, ג’ אדר תרע”א (3.3.1911), עמ’ 1 – 2; ב) גל’ 43, ג’ אדר תרע"א (3.3.1911), עמ’ 2 [שני הגליונות הופיעו באותו יום, האחד לפני הצהרים והאחר לפנות ערב].

56. חתום: ישראל [?], ‘התפוצצות הפצצה’, החרות (ירושלים), ג, גל’ ס, ג’ אדר תרע“א (3.3.1911)., עמ’ 2 – 3. [תגובה על מספר 45, 48, 51. בשולי הרשימה: יפו, ר”ח אדר תרע"א].

57. י“י ילין, ‘לאסיפת הסופרים ביפו’, מוריה (ירושלים), ב, גל’ (מ) 65, ג’ אדר תרע”א (3.3.1911), עמ’ 1 – 2.

58. מ. שינקין, ‘בדבר מחאת הסופרים’ האור (ירושלים), ב (27), גל’ קיא-רפו ב, גל’ קיא-רפו, ו’ אדר אתתמ“ב לחרבן [תרע”א] (6.3.1911), עמ’ 1. [תגובה על מס’ 53.

59. בלא חתימה, ‘הקטרוג נגד י.ח. ברנר, א.’ האור (ירושלים), ב, (27) גל’ קיא-רפו, ו’ אדר אתתמ“ב לחרבן [תרע”א] (6.3.1911), עמ’ 3.

60. הלל צייטלין, ‘הקטרוג נגד י.ח. ברנר, ב.’ האור (ירושלים), ב, (27) גל’ קיא-רפז, ז’ אדר אתתמ“ב לחרבן [תרע”א] (7.3.1911), עמ’ 1 – 2. [חלקו הראשון של מאמר זה הוא השלמה לקטעים שנשמטו במאמר הקודם, ואילו חלקו השני הוא תרגום מיידיש של החלק הראשון ממס’ 38. בשולי המאמר:‘(עברית על-ידי ז.)’]

61. חתום: נ-., ‘בעתונות העברית’, הצפירה (וארשה), 37, גל’ 45, ז’ אדר תרע"א (7.3.1911), עמ’ 2. [תגובה על מס’ 1, 42, 55).

62. ר’ בנימין, ‘מעניני היום – עוד על דבר אספת המחאה ביפו. תשובה למר ח.ל. זוטא’, האור (ירושלים), ב (27), גל’ קיג-רפח, ח’ אדר אתתמ“ב לחרבן [תרע”א] (8.3.1911), עמ’ 1. [תגובה על מס’ 54, 58].

63. בלא חתימה, ‘הועד האודיסי לישוב ארץ ישראל ו“הפועל הצעיר”’, הצפירה (וארשה), 37, גל’ 47, ט’ אדר תרע"א (9.3.1911), עמ’ 2. [תמצית של מס’ 45].

64. שמואל טשרנוביץ [חתום: ספוג], ‘שיחות. VII’, הצפירה (וארשה), 37, גל’ 47, ט’ אדר תרע"א (9.3.1911), עמ 1 – 2.

65. חתום:.R [שמואל רוזנפלד, לפי פענוחו של פוזננסקי ב’אגרות ברנר‘]. ‘טאג-פראגען – “שטורם און דראנג”, [בעיות היום – “סער ופרץ”’], דער פריינד [‘הידיד’] (וארשה), 9, גל’ 47, ט’ אדר תרע"א (9.3.1911), עמ’ 2.

*66. ה“ד נאָמבערג, ‘דער רבי, וואס האט אויפגעהויבען דעם שטאקען – דער אינצידנט ברענער – אחד-העם’ [הרבי שהניף את המקל – מאורע ברנר – אחד-העם‘], דער פריינד [‘ידיד’] (וארשה), 9, גל’ 47, ט’ אדר תרע”א (9.3.1911), עמ’ 3.

67. בלא חתימה, ויזתא, קובץ שנתי (יוצא ע“י צעירים מרחבות), שנה שלישית, קובץ ג, בלא תאריך, 16 עמודים. [עיתון היתולי לפורים תרע”א, בעריכת דוד יודלוביץ וטוביה פאדובה, הופיע לפני י’ אדר תרע"א (10.3.1911), שבו נזכר ב’האור’, רמזים רבים למאורעות אקטואליים, כולל ‘מאורע ברנר’. כל החתימות בשמות בדויים].

68. בלא חתימה, ‘בעתונינו’, הד הזמן (וילנה), 5, גל’ 49, י אדר תרע"א (10.3.1911), עמ’ 2 – 3 [תמצית של מס’ 45, בתוספת הערתו של בן-ישראל (פופס)].

69. בלא חתימה, ‘דער אינצידנט ברענער’ [‘מאורע ברנר’], דער פריינד (‘הידיד’] (וארשה), 9, גל’ 48, י’ אדר תרע"א (10.3.1911), עמ’ 2.

70. א“ד גורדון, ‘מכתב גלוי לחברי הפועלים’, הפועל הצעיר (יפו), ד, גל’ 11, י”ג אדר תרע“א (13.3.1911), עמ’ 11, חזר ונדפס: ארבעים שנה, עמ’ 117 – 119, וכן בכתבי אד”ג: האומה והעבודה (תשי“ב), מכתבים ורשימות (תשי”ד), ועוד, ראה בביבליוגרפיה של כתבי אד"ג.

71. בלא חתימה, ‘בהסתדרות ובעבודה – תשובה’, הפועל הצעיר (יפו), ד, גל’ 11 י“ג אדר תרע”א (13.3.1911),עמ’ 16 – 17. [צרור מכתבי חברי הסניפים של ‘הפועל הצעיר’ מכל רחבי הארץ, הנחלצים לעזרת העיתון, ותגובת המערכת, בתוספת הערה על מס’ 51. בסוף החוברת התפרסמה גם רשימת ה’עזרה מחברים’].

72. בלא חתימה, ‘ישיבת הועד המרכזי’,הפועל הצעיר (יפו), ד, גל’ 11, י“ג אדר תרע”א (13.3.1911), עמ’ 17, [סיכום הדיון על מצבו החומרי של ‘הפועל הצעיר’, בעקבות הסרת התמיכה וגילויי האהדה של ציבור הפועלים].

73. ה“ד נומברג [החתימה: שמעון. נמסר לדפוס בהשתדלות ה”ד נומברג], ‘משבוע לשבוע, II. על שתי הסעיפים’, השחר – שבועון מצויר לבני הנעורים (וארשה), א, גל’ 3- 4, י“ג אדר תרע”א (13.3.1911), עמ’ 51 - 58. [סיפור לבני הנעורים, וראה להלן, מס’ 96].

74. חתומים: העורך – ד, בן רשד; העורך האחראי – מרדכי היהודי, בעלת הפירמן – הדסה; מנהל העסק – התך, אחשדרפן – עתון לזמן שכרותנו, ללא תאריך, 16 עמודים. [יצא מטעם ‘החרות’ בפורים תרע"א, בעריכת חיים בן-עטר ואולי גם אברהם אלמליח, רמזים רבים למאורעות אקטואליים, כולל ‘מאורע ברנר’. כל החתימות בשמות בדויים].

75. ק“ל סילמן (עורך), ליהודים – עתון חשמתי (הומורי) (ירושלים), מס’ 3, י”ד אדר תרע"א, 12 עמודים. [רמזים רבים למאורעות אקטואליים, כולל ‘מאורע ברנר’].

*76. ש. ברנפלד, ‘מאורע ברנר’, הצפירה, 37, גל’ 53, ט“ז אדר תרע”א (16.3.1911), עמ’ 1 – 2.

77. בלא חתימה, ‘חופש הדעות’; ‘בארץ-ישראל’ העולם (וילנה), ה, גל’ ט, ט“ז אדר תרע”א (12.3.1911), עמ’ 2 – 3; עמ’ 16. דיווח ותגובה על מאמרו של ברנר, על הפסקת התמיכה ועל אסיפת הסופרים. וראה להלך, מס’ 93].

*78. חתום: מידד [?], ‘מכתב מארץ ישראל’, המצפה (קראקא), ח, גל’ 11, י“ז אדר תרע”א (17.3.1911), עמ’ 4.

79. ק“ל סילמן [חתום:מעוני], ‘מכתב מיפו. מאמרו של ברנר – “החרות” ונבלותה – הצורך בעתון נקי בא“י – אחד-העם על מאמרו של ברנר – פרוטוקול מאספת סופרים גדולה‘, הד הזמן (וילנה), 5, א) גל’ 55, כ’ אדר תרע”א (20.3.1911), עמ’ 1 – 2; גלי’ 56, כ”א אדר תרע“א (21.3.1911), עמ’ 1 – 2; ג) גל’ 57, כ”ב אדר תרע"א (22.3.1911) עמ 1 – 2 [פרוטוקול שונה ממס’ 45].

80. חיים טשרנובעיץ [חתום: רב צעיר], ‘למדיחי ישראל’, העולם (וילנה). ה, א) גל’ 10, כ“ג אדר תרע”א (23.3.1911), עמ’ 4 – 5; ב) גל’ 11, כ“ט אדר תרע”א (29.3.1911), עמ 2- 5; ג) גל’ 13, י“ד ניסן תרע”א (12.4.1911), עמ’ 4 - 7. סדרת המאמרים הופיעה בחוברת נפרדת – רב צעיר, למדיחי ישראל. שני מאמרים. תשובה לתועי לב ההולכים לבקש להם אלהים אחרים, בדפוס ח. נ. ביאליק וש. בורישקין, אודסה תרע"א. [תגובה על מס’ 34 ועל מאמרים אחרים. וראה להלן מס 109].

81. ע“ל קורנבליט, ‘סבלנות של חפשים בדעות’, המצפה (קראקא), ח. גל’ 12, כ”ד אדר תרע"א (24.3.1911), עמ’ 1 - 2.

82. אחד-העם למר לוין-עפשטיין בניו-יורק, כ“ו אדר תרע”א (26.3.1911), אגרות, ד, עמ’ 220 – 221.

83. אחד-העם למר מרדכי בן הלל הכהן ביפו, כ“ז אדר תרע”א (27.3.1911), אגרות, ד, עמ’ 221 – 223.

84. אחד-העם למר י.ח. רבניצקי באודסה, כ“ט אדר תרע”א (29.3.1911), אגרות, ד, עמ’ 223 – 226.

85. חתום: נ. [?], ‘לאומיות יהדות ודת’, החרות (ירושלים), ג, גל’ ע“א, א’ ניסן תרע”א (31.3.1911), עמ’ 2 – 3. [תגובה על מס’ 42, 55, 61].

86. א“ז רבינוביץ, ‘על הסתירות והנגודים (מענה לחברנו ר’ א”ד גורדון), הפועל הצעיר (יפו), ד, גל’ 12, ב’ ניסן תרע"א (31.3.1911), עמ’ 7- 8. [תגובה על מס’ 70].

87. י“ח ברנר, ‘לבירור הענין’ הפועל הצעיר (יפו), ד, גל’ 12, ב’ ניסן תרע”א (31.3.1911), עמ’ 13 – 17. [כונס: ברנר (כתבים), עמ’ 60 – 65. בשולי המאמר: ח’ אדר תרע"א, יפו. בתוספת הערת המערכת: ‘על עקרי הדעות של מר ברנר תבא בגליון הבא תשובה מאת חברנון ותקין.’]

88. שמואל טשרנוביץ [חתום: ספוג], ‘בקשת אלהים’, החרות (ירושלים), ג, א) גלי’ עב, ב’ ניסן תרע“א (31.3.1911), עמ’ 2 – 3: ב) גל’ עג, ה’ ניסן תרע”א (3.4.1911). [הדפסה חוזרת של מס’ 64].

אפריל 1911

89. י“ח ברנר, ‘מכתב אל המערכת’, הד הזמן (וילנה), 5, גל’ 67, ה’ ניסן תרע”א (3.4.1911). [בשולי ה’מכתב‘: ‘כ“ג אדר התרע”א, יפו’. כונס:ברנר (אגרות), מס 494, עמ’ 362 – 363, בתוספת הערות המלביה"ד]

90. יוסף ותקין, ‘שנאה והערצה עצמית’, הפועל הצעיר (יפו), ד, א) גל’ 13, י“ב ניסן תרע”א (12.4.1911) [אי-ההתאמה הקלה בין שני התאריכים – במקור], עמ’ 4 – 6; ב) גל’ 14- 15, י“א אייר תרע”א (9.5.1911), עמ’ 8 – 10. [כונס ‘כתבי יוסף ויתקין’, תל-אביב 1961, עמ’ 64 – 77].

*91. אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, ‘מכתב אל המערכת’, המצפה (קראקא), ח, גל’ 16, כ“ג ניסן תרע”א (21.4.1911), עמ’ 3. [בשולי ה’מכתב’: ‘יפו, ב, ניסן תרע"א’].

*92.. בלא חתימה [ש“מ לאזר], ‘תשובת המערכת’, המצפה (קראקא), ח, גל’ 16, כ”ג ניסן תרע"א (21.4.1911), עמ’ 3 - 4. [בשולי תגובה על מס’ 91. וראה להלן, מס’ 93].

מאי 1911

93. מערכת ‘החרות’, א.ז. רבינוביץ ומעשה ברנר‘, ‘החרות’, (ירושלים), ג, גל’ פג, ה’ אייר תרע"א (3.5.1911), עמ’ 2 – 3. [מובאות ממס’ 91, 92, בצרוף הערה על מס’ 77].

94. יוסף אהרונוביץ לר’ בנימין, מיפו, ו’ אייר תרע"א (4.5.1911), אהרונוביץ (כתבים), ב, מס’ 4, עמ’ 218 – 219.

95. א“ד גורדון, ‘על “הדברים הנוראים”’, הפועל הצעיר (יפו), ד, גל’ 14 – 15, י”א אייר תרע"א (9.5.1911), עמ’ 5 – 8. [תגובה על מס’ 86].

96. יחיאל יחיאלי [חתום: י.י.], ‘בקרת וביבליוגראפיה’, הפועל הצעיר (יפו), ד, גל’ 14 – 15, י“א אייר תרע”א (9.5.1911), עמ’ 20. [ביקורת על מס’ 73].

97. בלא חתימה, ‘הקונפרנציה העשירית של הסתדרות הפועה“צ (חג הפסח שנת תרע”א’, הפועל הצעיר (יפו), ד, גל’ 14- 15, י"א אייר (9.5.1911), עמ’ 4, [פרוטוקול הוועידה, ובו דין-ולחשבון כספי על מצב ‘הפועל הצעיר’ וקריאה להפכו לשבועון].

98. יוסף אהרונוביץ לדוד שמעונוביץ, מיפו, י“ז אייר תרע”א (15.5.1911) אהרונוביץ (כתבים), ב, מס’ 5, עמד’ 219.

99. מ“י ברדיצ’בסקי לי”ח ברנר, מבארנדורף, פישבאך ריזנגבירגע, כ“ב אייר תרע”א (20.5.1911), מי“ב –יח”ב (אגרות), מס’ 99, עמ’ 80, והערה 2 שם.

100. אחד-העם, ‘תורה מציון’, השילוח (אודסה), כד, חוב’ ד, אייר תרע“א (מאי 1911), עמ’ 360 – 366). [כונס: אחד-העם (כתבים), עמ’ תו – תט, בתוספת הערתו של אחד-העם לאחר חשוון תרע”ב].

101. אנ“י הוא [?], ‘תורה מציון’, החרות (ירושלים), ג, גל’ צד, כ”ו אייר תרע"א (24.5.1911), עמ’ 2 [תגובה על מס 100. בשולי המאמר: ‘יפו, כ“ב אייר תרע”א’].

102. י“ח ברנר למ”י ברדיצ’בסקי, מיפו, סוף מאי 1911, מי“ב – יח”ב (אגרות), מס’ 100, עמ’ 82; ברנר (אגרות), מס’ 504, עמ’ 367.

103. אהרן דוד גורדון ליוסף אהרונוביץ, סוף אייר או התחלת סיוון תרע"א, גורדון (מכתבים ורשימות), מס 4, עמ’ 36 – 37.

יוני 1911

104. מ“י ברדיצ’בסקי לי”ח ברנר, מבארנדורף, י“ב סיוון תרע”א (8.6.1911), מי“ב –יח”ב (אגרות), מס’ 101, עמ’ 82 – 83.

105. יוסף וייץ [חתום: בן-פורת], ‘תמיכה (מעין תשובה)’, הפועל הצעיר (יפו), גל’ 17, י“ח סיוון תרע”א (14.6.1911), עמ’ 4 – 5. [תגובה על הוויכוח בין אד“ג לאז”ר (מס’ 70, 86, 95)].

יולי 1911

*106. יוסף אהרונוביץ, ‘מחול השטנים’, הפועל הצעיר (יפו), ד, גל’ 19, ט“ו תמוז תרע”א (11.7.1911), עמ’ 4, [תגובה על מס’ 100].

107. יוסף אהרונוביץ לש. ורשבסקי [שמואל יבניאלי], מיפו, א’ אב תרע"א (26.7.1911), אהרונוביץ (כתבים), ב, מס’ 8, עמ’ 221.

אוגוסט 1911

108. א“ד גורדון, ‘מעט התבוננות’, הפועל הצעיר (יפו), ד, גל’ 21, ת”ז אב תרע"א (10.8.1911), עמ’ 3 – 6. [תגובה על מס’ 105.

*109. יהודה דוד אייזענשטיין, ערך: ‘מסית ומדיח’, אוצר ישראל – אנציקלופדיא לכל מקצועות תורת ישראל, ספרותו ודברי ימיו, ניו-יורק תרע"א (1911), [וכן מהדוות נוספות].

אוקטובר 1911

110. א. ירקוני, ‘אחד-העם בפתח תקוה – כתבה מיוחדת’ האור (ירושלים), ג (30), גל’ יד, ד’ חשוון אתתמ“ג לחרבן [תרע”ב] (25.10.1911), עמ’ 2- 3. [בראש הכתבה ‘פתח תקוה, ל’ תשרי’].

110א. ר’ בנימין, ‘“הם”…’ האור (ירושלים), ג’ (30) גל’ יז, י’ חשוון אתתמ“ג לחרבן [תרע”ב] (31.10.1911), עמ’ 1, [תגובה על מס’ 100, 106. בשולי הרשימה: יפו, ה’ חשון.].

נובמבר 1911

*111. א“ד גורדון לאחד-העם, בלא תאריך, לפני י”ג חשוון תרע"ב (4.1.1911). חתום: ‘קבוצה של פועלים, עין-גנים – פתח-תקוה, המען: בן-משה עין-גנים’. גורדון (מכתבים ורשימות), עמ’ 44 – 50, וכן בהערות, עמ’ 253 – 256 [וראה לעיל הערה 119].

*112. אחד-העם ל’קבוצה של פועלים בעין-גנים‘, מיפו, י“ג חשוון תרע”ב (4.11.1911), אגרות, ד, עמ’ 246 – 248. [תשובה למס’ 111].

113. ר., ‘הד-יפו’, האור (ירושלים), ג (30), גל’ כד, י“ח חשוון אתתמ”ג ללחרבן [תרע"ב] (9.11.1911), עמ’ 2. [על החרמת הנשף לכבוד אחד-העם על-ידי הצעירים ועל מכתבה של מערכת ‘הפועל הצעיר’].

*114. משה סמילנסקי, ‘מכתב אל המערכת’, האור (ירושלים), ג (30), גל’ כח, כ“ג חשוון אתתמ”ג לחרבן [תרע"ב] (14.11.1911], עמ’ 3, [תגובה על מס’ 113].

115. ר., ‘הד-יפו’, האור (ירושלים), ג (30), גל’ ל, כ“ה חשוון אתתמ”ג ללחרבן [תרע"ב] (16.11.1911), עמ’ 2. [מכתבם של ‘קלוב הפועלים העברים’ בעניין החרמת הנשף לכבוד אחד-העם].

*116. א“ד גורדון, ‘מענה למכתב (מעין תשובה למר משה סמילנסקי על מכתבו ב“האור” גל’ כ”ח)‘, האור (ירושלים), ג (30), גל’ לד, ל חשוון אתתמ“ג ללחרבן [תרע”ב] (21.11.1911), עמ’ 1 – 2.

117. מ“י ברדיצ’בסקי לי”ח ברנר, מפרידנוי-ברלין, ב’ כסליו תרע“ב (23.11.1911), מי”ב-יח"ב (אגרות), מס’ 102, עמ’ 83 – 84.

1912

118. י“ח ברנר למ”י ברדיצ’בסקי, מירושלים, [טבת תרע“ב – ינואר 1912], מי”ב-יח"ב (אגרות), מס’ 103, עמ’ 84 – 85; ברנר (אגרות), מס’ 517, עמ’ 371.

119. בלא חתימה, ‘האספה הכללית של חובבי ציון באודיסה’, האור (ירושלים), ג (30), גל’ קכא, י“ה אדר אתתמ”ג לחרבן [תרע“ב] (4.3.1912), עמ’ 1 – 2. עוד פרטים מאסיפה זו, במיוחד על נושא הסרת התמיכה: גל’ קכב, י”ז אדר אתתמ“ג לחרבן [תרע”ב] (6.3.1912), עמ’ 2 – 3; על הרצאת ד“ר קלוזנר: ‘עוד ויכוחים באסיפת חו“צ, גל’ קכג, י”ח אדר אתתמ“ג לחרבן [תרע”ב] (7.3.1912), עמ’ 1 – 2; גל’ קכה, כ”א אדר אתתמ“ג לחרבן [תרע”ב] (10.3.1912), עמ’ 2. כל הכתבות בלא חתימה.

*120. מ“י ברדיצ’בסקי, ‘מכתב גלוי למר ב.כ.’, הזמן (וילנה), גל 44, י”ז אדר תרע“ב (6.3.1912), עמ’ 2, [תגובה עקיפה על ‘מאורע ברנר’, תגובה ישירה על רשימתו של ב.כ., ’תשובה קצרה להד”ר ש. ברנפלד‘, ב’הזמן’, גל’ 33, ג’ אדר תרע“ב (20.2.1912). ברשימה זו מגיב ב.כ. על מאמרו של ד”ר שמעון ברנפלד, ‘קנאה דתית וסבלנות’, המתפרסם באותו גליון].

121. А. Давидсонъ, “Культурный хаосъ”’ Разсветъ, No. 8,8.3.1912, стр. 7 – 10, No. 10, 22.3.1912, стр. 9 – 12.

א. דוידסון, ‘תהו ובהו תרבותי’, ראזסווייט [‘השחר’] (פטרבורג), גל’ 8, 8.3.1912, עמ’ 7 – 10; גל’ 10, 22.3.1912, עמ’ 9 – 12.

122. ח. גולדברג (אודסה), ‘המאספה הכללית של חו“צ‘, הפועל הצעיר (יפו), ה’ גל’ 12, ר”ח ניסן תרע"ב (19.3.1912), עמ’ 9 – 11. באותו גליון (עמ’ 17) פורסמו גם ההחלטות מישיבת ‘צעירי ציון’ באודסה, שעליהן נוספה ‘הערת המערכת’.

123. יוסף אהרונוביץ למ“י ברדיצ’בסקי, ז’ תשרי תרע”ג (8.9.1912), אהרונוביץ (כתבים), ב’ מס’ 13, עמ’ 228 – 229.

1913

124. יוסף אהרונוביץ, מיפו, לא“ד גורדון בכפר-אוריה, ב’ אייר תרע”ג (9.5.1913), אהרונוביץ (כתבים), ב, מס 18, עמ’ 235 – 237. [תגובה על מס’ 109].

125. בלא חתימה, ‘על התנפלות “הפועל הצעיר”’, החרות (ירושלים), ו, גל’ נו, י“ח כסליו תרע”ד (17.12.1913), עמ’ 3. [התנצלות על הפגיעה בברנר, אגב ויכוח עם יוסף אהרונוביץ כחלק מ’מלחמת השפות’].

*126. י“ח ברנר, ‘שמד ונוצריות / עוד לבירור הענין’, כתב-יד, ארכיון העבודה, חטיבה IV 104 ברנר, תיק מס 30. [בלא תאריך. כנראה משנת תרע”ד]

הערה:

עקבות הוויכוח בשנים שלאחר מלחמת-העולם הראשונה ועד ימינו נזכרו בהערות וברשימה הביבליוגראפית, ולא נכללו ברשימה זו.

תרשים הוויכוח

[169]

ביבליוגראפיה

1. אהרונוביץ (כתבים) = יוסף אהרונוביץ, כתבים, א – ב תל-אביב תש"א.

2. אחד-העם (אגרות) = אגרות אחד-העם, א – ו, הוצ’ יבנה והוצ’ מוריה, ירושלים – ברלין, תל-אביב, תרפ“ג-תרפ”ה.

3. אחד-העם (כתבים) = כל כתבי אחד-העם [בכרך אחד], הוצ’ דביר, תל-אביב, והוצאה עברית, ירושלים תש"ז.

4. אלכסנדר (היצירה הסאטירית) = דוד אלכסנדר, היצירה הסאטירית-פוליטית בתיאטרון הישראלי, עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת תל-אביב, מאי 1982.

5. ארבעים שנה = יצחק לופבן (עורך), ארבעים שנה – קובץ למלאת ארבעים שנה להופעת ‘הפועל הצעיר’, תל-אביב תש"ז.

6. ביאליק (אגרות) = ח“נ ביאליק, אגרות חיים נחמן ביאליק, א-ה, מכונסות ומסודרות בצירוף הערות על-ידי פ. לחובר, תל-אביב תרצ”ח- תרצ"ט.

7. ביילין (המעורר) = אשר בילין, ‘בתקופת המעורר’, כתבים נבחרים, תל-אביב תשט“ז, עמ’ 55 – 84. לראשונה ב’התקופה’ יד-טו, תרפ”ב. נכלל גם ב’מבחר דברי זכרונות’.

8. בקון (ברנר הצעיר) – יצחק בקון, ברנר הצעיר, א-ב, תל-אביב תשל"ה.

9. בקון (‘שמועות’) = יצחק בקון, ‘“שמועות” על ברנר’, מתוך החבורה, תל-אביב תשמ"ב, עמ’ 41 – 96.

10. ברנפלד (נבוכי הזמן) = שמעון ברנפלד, ‘נבוכי הזמן’, הד הזמן (וילנה), ד, א) גל’ 262, ח’ כסליו תרע“א (9.12.1910), עמ’ 2; ב) גל’ 263, י’ כסליו תרע”א (11.12.1910), עמ’ 1; ג) גל’ 267, ט“ו כסליו תרע”א (16.12.1910) עמ’ 1, ד) גל’ 269, י“ח כסליו תרע”א (19.12.1910), עמ’ 1.

11. ברנר (כתבים) = י“ח ברנר, כל כתבי י”ח ברנר, ב, תל-אביב תשכ"א.

12. ברנר (אגרות) = י“ח ברנר, ‘אגרות’, כל כתבי י”ח ברנר, ג, תל-אביב תשכ"ז, עמ’ 199 – 445.

13. גוברין (הז’אנר) – נורית גוברין, ‘בין קסם לרסן – על השפעת מאמרו של ברנר: “הז’אנר הארצישראלי ואביזריהו”’, מפתחות, תל-אביב תשל"ח עמ’ 9 – 19.

14. גוברין (העומר) = נורית גוברין, העומר – תנופתו של כתב-עת ואחריתו, ירושלים תש"ם.

15. גוברין (בין מים למים) = נורית גוברין, ‘גלגולו הספרותי של חשבון אישי: על צמד הגיבורים המנוגדים בסיפורו של י“ח ברנר ”בין מים למים“‘, ביקורת ופרשנות, מס’ 17, אדר תשמ”ב (פברואר 1982), עמ’ 111 – 131.

16. גוברין (פולמוס) = נורית גוברין, ‘מעגלו של פולמוס (הוויכוח על חבורת “כתובים”)’, מאופק אל אופק – ג. שופמן חייו ויצירתו, ב, תל-אביב תשמ"ג עמ’ 428 – 459.

17. גוברין (ברנר) = נורית גוברין, ‘יוסף חיים ברנר כדמות ביצירה הספרותית’, מחברות ברנר ג-ד, תל-אביב תשמ"ה עמ’ 95 – 144.

18. גולדשטיין (דת ולאומיות) = יוסי גולדשטיין (עורך), דת ולאומיות בתנועה הציונית (1881 – 1912), האוניברסיטה הפתוחה – קובץ מקורות 10313, תל-אביב תשמ"ב.

19. גורדון (מכתבים ורשימות) = אהרן דוד גורדון, מכתבים ורשימות, ירושלים תשי"ד.

20. גורני (ברנר) = יוסף גורני, ‘אין משיח לישראל; ולעבודה! (יחסו של יוסף חיים ברנר אל הסוציאליזם ותנועת הפועלים)’, מחברות ברנר, ב, תל-אביב תשל"ז, עמ’ 19 – 45.

21. מרדכי בן הלל הכהן (יומן) = מרדכי בן הלל הכהן, מלחמת העמים (יומן), א, מהדורה חדשה מצולמת בצירוף מבוא והערות מאת שמעון רובינשטיין, ירושלים תשמ"א.

22. ז’בוטינסקי (מתופעות הווי) = זאב ז’בוטינסקי, ‘מתופעות הווי שלנו’, כתבים, כרך פליטונים, ערי ז’בוטינסקי (הוצאת ספרים) בע“מ, ירושלים תשי”ד, עמ’ 69 – 8-. [1910].

23. אדיר כהן (ברנר) = אדיר כהן, יצירתו הספרותית של יוסף חיים ברנר, תל אביב תשל"ב.

24. כנעני (העליה השניה) = דוד כנעני, העליה השניה העובדת ויחסה לדת ולמסורת, תל-אביב תשל"ז.

25. מבחר דברי זכרונות = מרדכי קושניר (שניר) (עירך), יוסף חיים ברנר – מבחר דברי זכרונות, מהדורה שנייה מורחבת, תל-אביב תשל"א.

26. מי“ב-יח”ב (אגרות) = מ“י ברדיצ’בסקי – יוסף חיים ברנר: חליפת אגרות (תרס”ז-תרפ“א), המלביה”ד שלמה ברטונוב, תל-אביב תשכ"ב.

27. נש (ביאליק) = שלמה (סטנלי) נש, ‘ח.נ. ביאליק על ש"י איש הורוויץ והסימפוזיון על היהדות ועתידותיה’, בצרון, סו, מס’ 2 – 3, דצמבר 1974 – ינואר-פברואר 1975, עמ’ 73 – 77, 113 – 114.

28. סימון-הלר (אחד העם) = אריה סימון ויוסף אליהו הלר, אחד העם – האיש, פעלו ותורתו, ירושלים תשט"ז.

29. סלוצקי (העיתונות) = יהודה סלוצקי, העיתונות היהודית-רוסית בראשית המאה העשרים, תל-אביב תשל"ח.

30. צנציפר (פעמי הגאולה) = אריה צנציפר (רפאלי), פעמי הגאולה – ספר הציונות הרוסית מראשית ‘חיבת ציון’ עד מהפכת 1917, תל-אביב תשי"ב.

31. קרסל (בשנה הרביעית) = ג. קרסל, ‘בשנה הרביעית’, הפועל הצעיר – גליון היובל, שנה 50, כרך גט, גל’ 39, י“ג ביוון תשי”ז (12.6.1957), עמ’ 22 – 25.

32. קרסל (תולדות העתונות) = ג. קרסל, תולדות העתונות העברית בארץ-ישראל, ירושלים תשכ"ד.

33. קרסל (לכסיקון) = ג.קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, א-ב, מרחביה תשכ“ה; תשכ”ז.

34. קרסל (על המצפה) = ג. קרסל, ‘שמעון מנחם לאזר ופעלו’, על המצפה – מבחר כתבי שמעון מנחם לאזר, ירושלים תשכ"ט, עמ’ 1 – 113.

35. קרסל (ספות והומור) = ג. קרסל, אוצר ספרות ההומור, הסאטירה והקריקטורה בארץ-ישראל, תל-אביב תשמ"ד.

36. שבא-בן-אמוץ = שלמה שבא ודן בן אמוץ, ארץ ציון וירושלים, ירושלים 1973.

37. שווארץ (אוסישקין) = שלום שווארץ, אוסישקין באגרותיו – ממוסקבה ועד ירושלים, ירושלים תש"י.

38. שורר (אהרונוביץ) = חיים שורר, יוסף אהרונוביץ, תל-אביב תרצ"ח.

39. שורר (בעליה השניה) = חיים שורר, בעליה השניה, תל-אביב תשי"ב.

40. שניידר (עולם המסורת) = שמואל שניידר, עולם המסורת היהודית בכתבי יוסף חיים ברנר, עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת ישיבה, ניו-יורק, ינואר 1979.

41. שפירא (הפועל הצעיר) = יוסף שפירא, הפועל הצעיר – הרעיון והמעשה, תל-אביב תשכ"ח.

42. תנועת העבודה (פרוטוקול) = תנועת העבודה בארץ-ישראל ויחסה לדת – פרוטוקול מיום עיון שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב בעקבות מחקרו של דוד כנעני ‘העליה השניה העובדת ויחסה לדת ולמסורת’, תאריך 17.2.1976 [סטנסיל, תל-אביב תשל"ו].

43. תדהר (אנציקלופדיה) = דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, א-יט, תל-אביב 1947- 1966.

44. נש (הורוויץ) = Stanley Nash, In Search of Hebraism – Shai Hurwitz and His Polemics in the Habrew Press, Lieden 1980.

45. נש (אחד-העם) = Stanley Nash, ‘Ahad Ha-Am and ‘Ahad Ha-Amusm’: The Onset of Crisis’, in Jacques Kprnberg (ed.), At The Crossroads: Essays on Ahad Ha-Am’ Albany 1983, pp. 73 – 83, 179 – 184.

הערה:

בשני הקבצים האחרונים יש מפה ב (pdf ) לטיפול העורכים בעת העריכה לפני העליה לאתר.


  1. שלביה של חוקיות זו, כל כמה שהם נראים מובנים מאליהם, דומה שלא זכו עדיין לתיאור עקרוני ראשוני.  ↩

  2. ראה, למשל, גוברין (פולמוס).  ↩

  3. אולי הדוגמה הראשונה לציטוט מסוג זה בוויכוח מר היא זו שבין קורח ועדתו לבין משה (במדבר טז ג, ז), שבו חוזר משה על המלים ‘רב לכם’, שהטיחו בו קורח ועדתו, ומטילן חזרה בהם.  ↩

  4. ראה לאחרונה אלכסנדר (היצירה הסאטירית) במיוחד חלק ג, פרק ד. ‘הריוויו הסאטירי – יחסי דת ומדינה בראי הסאטירה’, עמ’ 335–323. דבריו העוסקים בתחום הסאטירה בתיאטרון, כוחם יפה לפולמוסים בנושא זה בכלל.  ↩

  5. כנעני (העליה השניה), עמ’ 80.  ↩

  6. תנועת העבודה (פרוטוקול), דברי דוד כנעני, עמ’ 9.  ↩

  7. ראה, למשל, מכתבו של יוסף אהרנוביץ לי“ח ברנר, מיפו, י”ב סיוון תרע"ב: אהרנוביץ (כתבים), ב, עמ’ 223–222, מס’ 8.  ↩

  8. ראה דברי הסיכום החגיגיים של העורך, למלאות 60 שנה לקיומו: ישראל כהן, ‘שער הששים’, הפועל הצעיר לח (שנה 60), גל’ 53, כ“א אלול תשכ”ז (26.9.1967) עמ’ 5–3.  ↩

  9. כגון: שורר (אהרנוביץ), במיוחד עמ’ 46–44: ‘פרשת חובבי ציון – “הפועל הצעיר”’, ארבעים שנה, עמ’ 128–113 (נכללו כאן מאמריהם של ר’ בנימין, א“ד גורדון, י”ח ברנר ונ’ מלצן. שלושת הראשונים נדפסו בשעתם ב’הפועל הצעיר’ ומופיעים כאן ב’מסכת הוויכוח‘, ורק האחרון – חדש); שורר (בעליה השניה), במיוחד הפרקים ‘מארע ברנר’, ‘ביקורו של אחד-העם’, עמ’ 115–107, 121–119; גורדון (מכתבים ורשימות), עמ’ 256–253, ועוד שם בעניין זה בעמ’ 22–21, 36, 44, 89, 243, 245; קרסל (בשנה הרביעית); קרסל (תולדות העתונות), עמ’ 106; שפירא (הפועל הצעיר), עמ’ 252–248 ועוד שם לפי המפתח; אדיר כהן (ברנר), עמ’ 69–66, 307–302; שבא-בן-אמוץ, עמ’ 219–217; כנעני (העליה השניה), עמ’ 81–71; נש (הורוויץ), עמ’ 257, 300–299; מרדכי נאור, ‘הסקנדל הספרותי הראשון’, מסיפורי ארץ אהבתי, ארץ-ישראל בשנים 1950–1850, תל-אביב תשל"ט עמ’ 32–30; שניידר (עולם המסורת); גולדשטיין (דת ולאומיות) עמ’ 39 (תיאור קצר של הפרשה), 379–361 (מאמריו של ברנר בצירוף הערות-הסבר); ועוד בספרות הענפה של ברנר, על אישי התקופה ובעיותיה.  ↩

  10. דומה שאת התיאור הנרחב והמקיף ביותר לפרשה נתן דוד כנעני (העליה השניה, עמ’ 81–71). בהתאם לנושא מחקרו, מקדיש כנעני מקום נרחב לתיאור דעותיו של ברנר בענייני דת, לאומיות וחילוניות, על רקע הוויכוחים בנושאים אלה בציבוריות היהודית באותן שנים, וזהו המקור החשוב ביותר לנושא זה. לעומת זה מקצר כנעני במה שקשור לסעיפים אחרים של הוויכוח, ובמיוחד להסרת התמיכה ולחופש הביטוי. הוא מזכיר את חלקם של ‘האור’ ושל ‘החרות’ בפרשה, אך אינו מפרט. לשם היכרות רחבה יותר עם הרקע לוויכוח, האווירה הציבורית סביבו ודעותיו של ברנר בנושאי הדת, הלאום והחילוניות בכלל, מוזמן הקורא לעיין במחקר זה, וכן בפרוטוקול יום-העיון שהתקיים בעקבות הופעתו לראשונה בסטנסיל בספטמבר 1975 (תנועת העבודה – פרוטוקול). הפרשה עצמה נידונה בעיקר מן ההיבט הסוציולוגי במחקר של שמואל שניידר (עולם המסורת). במסגרת דיונו ב’עולם המסורת היהודי על גילוייו השונים כפי שהוא משתקף בכתביו ובעיקר בכתביו הפובליציסטיים של י"ח ברנר’ (עמ’ 11). כאן יושם הדגש בתיאור מהלך הוויכוח עצמו, ובדינאמיקה של ויכוחים מסוג זה.  ↩

  11. כנעני (העליה השניה), עמ’ 71 ואילך. כנעני מתאר בהרחבה יחסית את ‘סוגית המרת-הדת בין יהודי מזרח אירופה, וביחוד ברוסיה באותה תקופה’.  ↩

  12. קרסל (על המצפה), עמ’ 50. שם דיון מפורט בפולמוס ש“י איש הורוויץ – ש”מ לאזר.  ↩

  13. שם, עמ’ 98.  ↩

  14. שם, עמ’ 53. אחד-העם מלונדון לש"י הורוויץ בהומל, 7.4.1912, אחד-העם (אגרות), ד, עמ’ 271.  ↩

  15. דבריו של ש“י איש הורוויץ הם המשך לוויכוח על כוונתו של אחד-העם במלה ‘יצא’, שהשתמש בה במאמרו ‘על שתי הסעפים’, ומסתתר בהם חידוד שמקורו בתחילתה של מסכת שבת בתלמוד בבלי, הדנה במלות-הפתיחה של המשנה הראשונה במסכת: ‘יציאות השבת’. משמעות החידוד: אחד-העם טוען שהתכוון ל’יציאה’ וולונטארית (של הנוטים לפשרה עם אמונת הנצרות) ממסגרת היהדות, אך לאמיתו של דבר, טען כנגדו ש”י איש הורוויץ, שכוונתו ל’הוצאה’ כפויה של בעלי דעות האלה אל מחוץ למחנה על-ידי הציבור היהודי. תודתי לידידי עמוס גולדרייך, על שהאיר עיני בסוגיה זו. ביבליוגראפיה כמעט שלמה של המאמרים כנגד ש“י איש הורוויץ חיבר ז’ פישמן, עין הקורא, א, 1923, עמ’ 104–98; ולאחרונה, במחקריו של שלמה (סטנלי) נש, בעברית ובאנגלית, על ש”י איש הורוויץ ודעותיו, כגון נש (ביאליק), ובמונוגראפיה שלו עליו: נש (הורוויץ).  ↩

  16. ישראל יברוביץ (עורך), כתבי זאב ז’בוטינסקי תרנ“ז-ת”ש / 1940–1897 – ביבליוגראפיה, תל-אביב תשל"ז, עמ’ 94, מס’ 726.  ↩

  17. המובאות הן לפי הנוסח העברי של מאמר זה: ז’בוטינסקי (מתופעות הווי).  ↩

  18. ברנפלד (נבוכי הזמן). וראה גם 28א ב"מסכת-הוויכוח’.  ↩

  19. כנעני (העליה השניה), עמ’ 81–71; שמואל שניידר, ‘על שתי גישות לדת אצל ברנר’, שניידר (עולם המסורת), עמ’ 87–51.  ↩

  20. גורני (ברנר) עמ’ 27.  ↩

  21. תנועת העבודה (פרוטוקול), דברי מנחם דורמן, עמ’ 33–32.  ↩

  22. אדיר כהן (ברנר), עמ’ 67, ואחרים.  ↩

  23. שפירא (הפועל הצעיר), עמ’ 249, וראה להלן, עמ’ 93.  ↩

  24. על עיתון זה ראה, למשל: מ“ד גאון, ‘“החרות” (תרס"ט)’, קבץ מאמרים לדברי ימי העתונות בארץ-ישראל, ב. תל-אביב תרצ”ו, עמ’ 186–175, וכן: קרסל (תולדות העתונות) עמ’ 113–108. על עורכו, חיים ב“ר יעקב בן עטר, ראה: מ”ד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל, ב. ירושלים תרצ"ח, עמ’ 516–515.  ↩

  25. נחום מלצן [מליץ], בן למשפחת גאונים ורבנים, שהגיע לארץ עם אביו בשנת 1906, למד כשנתיים בישיבות בירושלים, התחיל לכתוב בעילום-שם ב’השקפה’ של בן-יהודה, נספח בסתר למפלגת ‘הפועל הצעיר’, אף ניהל מטעמה תעמולה בין בחורי הישיבה, והטיף ליציאה לעבודה. בשנת 1908 ברח מן הישיבה ועבד בפרדסיו של אהרן אייזנברג ברחובות, שם גר בחדר אחד עם א"ד גורדון ועם נח נפתולסקי, והתיידד עם יוסף אהרנוביץ וצבי סוכובולסקי. בשנים 1911–1910 היה חבר הוועד ב’קלוב-הפועלים’ הראשון בירושלים יחד עם דוד בן-גוריון, זרובבל ורחל ינאית (תדהר, אנציקלופדיה, ה. 1952, עמ’ 2180–2179).  ↩

  26. ארבעים שנה, עמ’ 128.  ↩

  27. עליו: קרסל (לכסיקון): גליה ירדני, סל הענבים, ירושלים תשכ"ז, עמ’ 105, ועוד.  ↩

  28. בקון (‘שמועות’).  ↩

  29. הערה זו לא נכללה ב’כתבי ברנר‘, ב. עמ’ 60, ששם חזר ונדפס מאמר זה.  ↩

  30. אולי – משום שייתכן שלחובר מגיב כאן על הביקורת החריפה, שנמתחה על ברנר בגללה דברים הקשים שכתב כנגד ירושלים והיהודים החרדים שבה בסיפורו ‘בין מים למים’, שכבר היה בידי לחובר בסוף 1909 כדי להוציאו לאור בהוצאת ‘ספרות’ בווארשה, ועדיין לא הגיע אליו שמעו של הוויכוח החדש ולא הספיק לפרסם את תגובתו ברבים. בכל אופן, כשנתפרסמו הדברים, בשעה שפרץ הוויכוח, כבר נעשו חלק ממנו. וראה גם הערה 52.  ↩

  31. המאורע, שבן-יהודה רומז עליו, קשור בביקורו בירושלים של הנסיך הגרמני בן הקיסר וילהלם, כדי לחנוך בית-חולים וכנסייה שנבנו בפקודת אביו, ובצורת הדיווח הביקורתית ב’הפועל הצעיר’ על הדרך הבזבזנית שבה קיבלו אנשי ירושלים, ובתוכם האדון והגב’ בן-יהודה, את פניהם והתבטלותם בפניו. בן-יהודה דרש ממערכת ‘הפועל הצעיר’ ‘לברר בפני בית דין של כבוד על מה סמכה בהטילה עלי אשמה נוראה זו’, הקשורה בעניני כספים, והמערכת התחמקה. ראה: (א) ‘מכתבים מחיי ירושלים III’, הפועל הצעיר, ג, גל’ 16 כ“ט אייר תר”ע (7.6.1910), עמ’ 12–11 [חתום: ר’ יהודה, הוא ק“ל סילמן]; (ב) א. בן-יהודה, ‘מכתב למערכת’, שם גל’ 17, ט”ו סיוון תר“ע (22.6.1910), עמ’ 16–15; (ג) תשובת מערכת ‘הפועל הצעיר’, שם עמ’ 16. המקור לזיהוי ר’ יהודה עם ק”ל סילמן, ולצורות החתימה האחרות של סילמן שפוענחו כאן, הוא מכתבו מאדר תרצ“ד להנהלת בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, שפורסם ב’דבר’ (מוסף), א’ טבת תרצ”ט (23.12.1938), תחת הכותרת: ‘סופר, כינוייו ודרכו’.  ↩

  32. ראה: אליעזר בן-יהודה בבית האסורים – חנוכה תרנ“ד / 1893 (איגרות), ערך והוסיף מבוא והערות – יהושע קניאל, ירושלים תשמ”ד.  ↩

  33. ‘מוריה’ החל להופיע כשבועון בניסן תר“ע, ולמן שנתו השלישית החל לצאת פעמיים בשבוע. משנתו הרביעית יצא ארבע-חמש פעמים בשבוע, עד שנהפך באותה שנה (תרע”ג) לעיתון יומי, ונפסק בימי מלחמת-העולם הראשונה (1915). עליו ראה קרסל (תולדות העתונות), עמ’ 113–112. יש להעיר, כי נימה כזו מעל דפי העיתונות החרדית היתה צפויה ו’טבעית’.  ↩

  34. סיכום חלקי בנושא זה ראה גוברין (העומר), עמ’ 2. על מעמדו המתערער של אחד-העם ראה גם נש (אחד-העם), ועוד הרבה.  ↩

  35. כנעני (העליה השניה), עמ’ 76–75, 79.  ↩

  36. על רגישותו היתרה של אחד-העם לכל גילוי של אהדה לנצרות, ראה גם במכתבו לשמעון דובנוב, מיום 3.9.1912 (אגרות, ד, עמ’ 290–289), וראה גם נש (אחד-העם), הערה 37.  ↩

  37. עליו, ראה קרסל (לכסיקון).  ↩

  38. על קשריו של ברנר עם עיתון זה ראה בקון (ברנר הצעיר), א, עמ’ 169.  ↩

  39. הכוונה לכתב-העת הנדיר ‘האמת’ בעריכתו של שלמה פיינגולד. הגיליון הראשון של עיתון זה הופיע בכ“ג סיוון תר”ע, והאחרון בחשוון או בכסליו תרע“ב. אני מודה לחוקר דרור ורמן על פרטים אלה ואחרים, ששלח לי על כתב-עת מיוחד זה ועל עורכו, שהוא אחת הדמויות המעניינות ביותר בירושלים של ראשית המאה. לדבריו, פעולותיו של פיינגולד ומטרותיהן היו נושא שנוי במחלוקת בקרב יהודי ירושלים. הרוב ראוהו כמשומד המקורב למיסיון, שיש להתרחק ממנו, אם כי ישנים ספקות אם אמנם נטבל בחייו. בין מגיניו המעטים יש לציין את איתמר בן אב”י. במשך תקופה מסויימת היה פיינגולד המו“ל של ‘הצבי’, אבל שותפות זו נסתיימה לבסוף בסכסוך ביניהם (מתוך מכתבו של דרור ורמן אלי, מיום 25.1.1984). בספריה הלאומית בירושלים מצוי גיליון אחד של עיתון זה (שנה ב, גל’ 27, ה’ חשוון תרע”ב), שעליו כתוב: ‘העורך: ‘קהלת’; בעלת הפירמן והדפוס: מרגרית פלמר’. ‘קוהלת’ היה שם-העט של שלמה פיינגולד, ומארגארט פלמר, אף היא דמות ידועה ורבת-פעלים, היתה אשתו (מתוך מכתבו הנ“ל של דרור ורמן). רשימה מרתקת של דרור ורמן בנושא זה, ‘האמנם קם לתחייה ביתו של המשומד?’ פורסמה ב’כל העיר’ (ירושלים), ד’ טבת תשמ”א (9.1.1981). פיינגולד ועיתונו שימשו מטרה קבועה להתקפותיהם של רבים, ובמיוחד התמיד בכך העיתון החרדי הירושלמי ‘מוריה’ (למשל: ‘האמת ועורכה’, ב, גל’ כה (50), י’ טבת תרע"א, 10.1.1911, עמ’ 3) גם עיתוני ההיתול עשו את ‘האמת’ מטרה קבועה להתקפותיהם.  ↩

  40. ראה בהמשך במכתבו למרדכי בן הלל הכהן מיום כ“ז אדר תרע”א, 27.3.1911.  ↩

  41. ביילין (המעורר), עמ’ 74–72.  ↩

  42. ברנר (אגרות), מס’ 399, עמ’ 335–334.  ↩

  43. ראה תיאורו של מלכוב ב’תמול שלשום’ של ש“י עגנון (עמ’ 382 ועוד), וכן גוברין (ברנר). על יעקב מלכוב ועל יחסיו המיוחדים עם ברנר ראה: צבי קפלן, ‘אחד מגיבוריו של ש“י עגנון – ר’ יעקב מלכוב’, הצופה, ערב ראש-השנה תשכ”ד (18.9.1963); ‘ר’ יעקב מלכוב – קירבת נפש של אמת’, הצופה, י”ד ניסן תשכ"ד (27.3.1964), וכן ג. קרסל, ‘נידחים שעלו לכותרות’, דבר, 28.5.1971, המזכיר מאמרים נוספים על יעקב מלכוב. מונוגראפיה קטנה שלי עליו עומדת להתפרסם.  ↩

  44. יעקב מלכוב, אחר מטתו של ברנר, יפו, ג’ אייר תרפ“א, המוטו הוא: ‘תלמיד-חכם שסרח ביום, אל תהרהר אחריו בלילה, שמא עשה תשובה, ודאי עשה’. באותה חוברת מספר מלכוב, שבפגישה הראשונה ביניהם ‘נתגלגלה השיחה על דבר תקות ישראל’. ‘שאלתיו לחות לי מה דעתו בענין הזה, ולתמהוני ענה לי בניחותא כדרכו תמיד, שהוא אינו מאמין בכל הרעש הזה ובצלצול הפעמון. ובכלל אינו מאמין שישיבו לישראל את ארצו, ויהיה במשך העת, עם חי על אדמתו’. לשאלתו של מלכוב: ‘ומה אם במשך של זמן עשר שנה, נחיה ונראה אני ואתה בעיני בשר בשוב ד’ את שבות עמו וישראל יהיה עם חפשי בארצו, אם תחזור אתה אז בתשובה שלמה להיות יהודי נאמן לדתו‘, ענה ברנר, לפי מלכוב: ‘בזריזות בלתי רגילה אצלו הושיט לי את ידו ואמר כדבריך. על דברתי וישרי שאם רק נזכה לראות זאת, אז אשוב בתשובה שלמה ואהיה יהודי נאמן לדתו’. ומלכוב, המאמין לברנר שהוא ‘איש ישר מטבעו’ ו’היה בלי ספק מקיים הבטחתו ושבועתו’ מסיים: ‘ואשר על כן לא נאבד מאתנו ברנר הכופר, אבל נאבד מאתנו ברנר הבעל תשובה יהודי נאמן לדתו’. תודתי לידידי רפי וייזר על סיועו בהשגת חוברת נדירה זו. וראה גם: התור, שבועון המזרחי, בעריכת הרב י”ל הכהן פישמן (ירושלים), א. גל’ לז, י“ח סיוון תרפ”א (24.6.1921), עמ’ 16.  ↩

  45. על הרב מאיר בר-אילן [ברלין] ראה: צבי קפלן, האנציקלופדיה העברית, תשכ"ד, עמ’ 410–409. ‘העברי’ היה שבועון ברוח דתית-ציונית. בידיעה נאמר, שמאמרו של יוסף חבר נזכר בעתוננו גליון העבר’, אבל הידיעה על כך לא נמצאה.  ↩

  46. תודתי ליוסי גולדשטיין. מן האוניברסיטה הפתוחה, שהמציא לי את צילומו של פרוטוקול חשוב זה. תרגום פרוטוקול זה, וכן החומר שנכתב במקורו ביידיש וברוסית, נעשו בידי לילה הולצמן.  ↩

  47. על חברי ועד חובבי-ציון באודסה ראה צנציפר (פעמי הגאולה) לפי מפתח השמות. אחדיםמהם, וביניהם ריימיסט, נזכרים גם בשיר הסאטירי ‘להעולה מן הגולה’, הפותח את החוברת השנייה של העיתון ההיתולי ‘ליהודים’, בעריכת ק“ל סילמן (ירושלים, י”ד אדר ב’ תר"ע) יעקב ריימיסט (אודסה 1922–1874) היה רופא נוירולוג שקיבל את הכשרתו באוניברסיטאות ברוסיה, השתלם בברלין ובפאריס ועבד במחיצתם של חשובי הרופאים בתקופתו. שירת כרופא צבאי בצבא הרוסי (1906–1904) בדרגת קצין היה פעיל ב’חובבי-ציון’ ועם חבריו היו ביאליק אוסישקין, ז’בוטינסקי, דיזנגוף מאכס נורדאו, יוסף קלוזנר היה חבר הוועדה הרפואית לשיפור מצב הבריאות של היהודים (O.Z.E) וחבר מערכת כתב-העת ‘קול הרופא היהודי’ ביקר בארץ-ישראל (1912–1914) פירסם ספרים וחוברות בענייני רפואה והשתתף בכתבי-עת רפואיים צרפתיים. רק לאחר המהפכה הקומוניסטית קיבל באוניברסיטה שבה לימד את דרגת פרופסור-מן-המנין, שנמנעה ממנו קודם-לכן משום שהיה יהודי. נפטר בגיל 48 ממחלת הטיפוס, שנדבק בה מאחד מחוליו. תודתי לבתו העיתונאית מלכה ריימיסט על פרטים אלה.  ↩

  48. נוסח ההחלטה מצוטט לפי ‘הפועל הצעיר’, כ“ב שבט תרע”א (20.2.1911). הגיליון שבו התפרסם הפרוטוקול של ר’ בנימין ‘מאספת הסופרים’.  ↩

  49. שווארץ (אוסישקין), עמ’ קכו-קכז. הקביעה כי אחד-העם הוא שפעל למען הפסקת התמיכה של הוועד מקבלת את אישורה מכל המקורות ואחד-העם עצמו, במכתבו לדרויאנוב מיום כ“ג טבת תרע”א (23.1.1911), מגנה את אוסישקין ש’אינו מוצא לנחוץ לעשות דבר כזה‘. ואמנם הכול ראו בו את האחראי לקבלת ההחלטה. ראה למשל במכתבו של ר’ בנימין למי“כ מיום כ”ה טבת תרע“א (להלן, הערה 101), שבו דיווח לו על מה שקרה, כדרך שעשה לדיז’ינסקי לגבי אחד-העם מכתבים פרטיים אלה ואחרים הביאו את שמע הפרשה לכל האישים בכל המקומות, וכך גם בעיתון האורתודוכסי ‘מוריה’, המדווח לקוראיו ביום כ”ז טבת תרע“א (27.1.1911), תחת הכותרת” ’חובבי-ציון ו“הפועל הצעיר”; ‘ממקור נאמן הודיעו לנו כי מר אחד-העם שלח דברים לועד חובבי-ציון אודות המאמרים האחרונים ב“הפועל הצעיר” וזה, מוסיפים ואומרים, כי הועד כבר התרה בהמערכת שלא תוסיף לעשות ככה בימים הבאים’.  ↩

  50. חישוב זה נעשה לפי הנתונים אצל שפירא (הפועל הצעיר), עמ’ 253, המתייחסים למחצית השנייה של שנת תרפ"ט, וראה להלן בפרק יא.  ↩

  51. הכוונה למרדכי בן הלל הכהן.  ↩

  52. * הפענוח לפי ר’ בנימין. ‘אחד מן החבורה’, כנסת חכמים, ירושלים תשכ“א, עמ’ 405 [טבת תרצ”ח]. על חלקו הפעיל של ק“ל סילמן במחאת-הסופרים ראה בהמשך. הוא היה היחיד שטרח ובא מירושלים ליפו במזג-אוויר סוער במיוחד. על גישושי-הפיוס בין ק”ל סילמן לחברי מערכת ‘החרות’, ראה בהמשך. תודתי לראובן סיוון על הפרטים שהואיל להמציא לי בדבר העיתון ‘חיינו’, בעריכתו של אביו ק"ל סילמן. על עיתון זה ראה במאמרי: ‘חייו הקצרים של “חיינו”’, עיתון 77, גל’ אפריל-מאי 1985.  ↩

  53. דיון שיטתי בתגובות שעוררו שני מאמרים אלה חורג ממסגרת זו.  ↩

  54. * מסתבר, ש’רשימות ספרותיות’ אלו, שנתפרסמו בלא חתימה, יוחסו לפ. לחובר, שגם לו היה מדור בשם זה ומייד הביאו את דיבתו רעה לפני ברנר. על כך מצא לחובר לנחוץ להתנצל לפני ברנר ולהסביר לו את עמדתו בפרשה, במכתבו אליו מווארשה, מיום 7.4.1911), על שהחליפו ‘איוב באויב’: “מה שאמרו לך, כי אנכי התנפלתי עליך הרי זה, פשוט, שקר. על כל הענין שלך והמחלוקת שבינך ובין ‘אבינו שבשמים’ לא כתבתי עד כה אפילו מלה אחת. לא מפני שלא היה לי מה לכתוכ בנידון זה, אלא מפני שצריך הייתי לנגוע במקומות מכאיבים רבים שבספרותנו העלובה, ומפני סבות רבות נמנעתי מעשות זאת, אף כי איני יודע אם יעלה בידי להתאפק עוד. בכל אופן לא ‘אתנפל’ עליך, פה אין לדון בכלל על דבר דעות ‘אוביקטיביות’, אלא על דבר מצב-הרוח. ויותר מדי אני חש ומרגיש את אותו מצב-הרוח, שבו נכתבים דברים כאלה, עד להתנפל על זה. [– – –] אם יש להעמיס עליך חטא שחטאת בדבריך הוא רק בזה שנתת מקום לפטפטנים מכל המינים להתגדר ב’שאלה’ זו, ובעיקר נתת מקום לאותו הטפש הגדול העומד בראש ‘השלח’ [יוסף קלוזנר] לשנס מתניו ולגעור בך ובכל ‘הצעירים’ ר”ל [רחמנא לצלן] בנזיפה. ובכלל התעוררה עוד הפעם עי“ז כל הפרישות והצביעות ר”ל ששטפו את ספרותנו זה כמה, ושביותר נלקינו בזה בימים האחרונים.“ ראה: גנזים – קובץ לתולדות הספרות העברית בדורות האחרונים, ד, תשל”א, מכתב מס’ לג, עמ’ 177.  ↩

  55. על עמדתו של בן-ישראל בשאלת התמיכה, ראה בהמשך, בהערתו ב’הד הזמן‘, י’ אדר תרע"א (10.3.1911).  ↩

  56. אחד-העם (אגרות), ד. עמ’ 267–266, וכן באיגרת נוספת לש"י איש הורוויץ בהומל, מיום 7.4.1912, שם. עמ’ 272–271.  ↩

  57. אהרנוביץ (כתבים), ב. מס’ 13, עמ’ 229–228.  ↩

  58. ניסן טורוב, ‘עילוי בירידתו’, בעיות ההתאבדות, תל-אביב תשי"ג, עמ’ 296–188.  ↩

  59. ישראל כהן, ‘סולמו של הלל צייטלין’, פסקי טעם – מסות על ספרות וסופרים, תל-אביב תשמ“ב, עמ’ 73. [תשל”ט]  ↩

  60. תרגום הדברים ב’האור‘, ז’ אדר תרע"א (7.3.1911) הוא תרגום חופשי. וכאן יובאו בדרך-כלל בתרגום אחר.  ↩

  61. ראה גם מכתבו של ר’ בנימין לברנר, עוד לפני כינוס הסופרים, מיפו, ח’ שבט תרע“א (6.2.19119); גנזים – קובץ לתולדות הספרות העברית בדורות האחרונים, ד. תשל”א, מכתב מס’ כט, עמ’ 125–124, על עמדתו של יצחק וילקנסקי (א. ציוני),השלישי שבין היוזמים, ראה במאמרו ‘הצפיה לדבר גואל’, שהתפרסם כשנתיים לאחר שפרץ הוויכוח (בן-שמן תרע“ג). כונס בכרך השני של כתביו: ספירות, תל-אביב תש”י, עמ’ 24–13. וראה על עמדתו בשאלות אלו אצל דוד כנעני (העליה השניה), עמ’ 81 ובהערה, ועמ’ 99.  ↩

  62. עליו, ראה קרסל (לכסיקון). הוא נזכר בכתבה של שמעוני-סילמן ב’הד הזמן‘, כ’ אדר תרע“א – כ”ב אדר תרע"א (ראה בהמשך). בן-ישראל, שהיה ידידו של אשר ברש, הונצח בסיפורו ‘כעיר נצורה’ באמצעות בן-דמותו של ‘בר יונה’ (מתוך מכתבה של אילה הכהן-ברש אלי, מיום 14.2.1984).  ↩

  63. ראה רישומה של שאלה זו בעיתונות היהודית-רוסית בספרו של סלוצקי (העתונות), עמ’ 293–292. 301. ועוד הרבה שם.  ↩

  64. כשנתיים וחצי לאחר-מכן חל פירוד בין משה סמילנסקי לבין אנשי ‘הפועל הצעיר’, בגלל עמדתו של הראשון בשאלת העבודה המעורבת. בתגובותיו על מכתבי סמילנסקי בעניין זה, חזר אחד-העם והזכיר את ‘מעשה ברנר’ בנימה של ‘אמרתי לך’. ראה אחד-העם (אגרות), ה. אמ’ 116–113 (י“ח חשוון תרע”ד 18.11.1913): שם, עמ’ 187–184 (ט“ו סיוון תרע”ד, 19.6.1914), על עמדתו של משה סמילנסקי בשאלת העבודה העברית, ראה: אסתר רייזן, תקוות גדולות – ראשית דרכו הציבורית של משה סמילנסקי. עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת תל-אביב תשמ"ב.  ↩

  65. על כן לא צדק שבתי טבת, כשכתב שהעמדות שנקט בן-גוריון במאמרו זה לא עוררו תגובות (בספרו: קנאת דוד – חיי דוד בן-גוריון, א, תל-אביב תשל“ז עמ’ 167) ב’הפועל הצעיר’ אמנם לא נזכר בין התומכים, אבל ‘החרות’ ו’הצפירה’ (ז’ אדר תרע”א, 7.3.1911, עיין להלן) התווכחו עמו והתנגדו לדעותיו. על מאמרו זה של דוד בן-גוריון כתב לימים יעקב זרובבל, שראה את המאמר במסגרת המאבק הכללי על היישוב החדש ביישוב הישן וב’פרנסים‘: ’ “האחדות” נאבק ללא משוא פנים נגד ראשי הכוללים מהישוב הישן ונגד פרנסי הציונות הכללית. מאמרו של בן-גוריון “במדרון”, שבו תקף את ועד חובבי-ציון באודיסה על שהפסיק את התמיכה ל“הפועל הצעיר” בגלל ה“אפיקורסות” של ברנר – זכה להדים חזקים הרחק מגבולות הארץ’ (יעקב זרובבל, עלי חיים, תל-אביב 1960, עמ’ 297). על עמדתו זו של דוד בן-גוריון ראה גם כנעני (העליה השניה) עמ’ 80.  ↩

  66. ראה גוברין (בין מים למים), עמ’ 118–117. כאן הובאו דבריו הקשים של שיינקין כנגד סיפורו של ברנר.  ↩

  67. ראה בהמשך על התגובה הפארודית ל’מכתבו’ זה של שיינקין.  ↩

  68. על י"י ילין ראה קרסל (לכסיקון), ושם ביבליוגראפיה נוספת.  ↩

  69. * ר’ בנימין, ‘אחד מן החבורה’, כנסת חכמים, ירושלים תשכ“א, עמ’ 405 [טבת תרצ”ח].  ↩

  70. על כתב-עת זה ראה סלוצקי (העתונות), עמ’ 268–203.  ↩

  71. על כתב-עת זה ראה שם, עמ’ 421–398.  ↩

  72. על אברהם אידלסון ראה שם, עמ’ 226–224, וכן הערה 151; וכן ראה גורדון (מכתבים ורשימות), עמ’ 255.  ↩

  73. הובאו כאן קטעים מן המאמר, בתרגום מרוסית.  ↩

  74. ז’בוטינסקי (מתופעות הווי). וראה לעיל, הערה 16.  ↩

  75. לימים כשכתב בן-ציון כ“ץ את זכרונותיו מביקורו בארץ-ישראל בפסח תרע”ד (בן-ציון כ“ץ, על עתונים ואנשים, תל-אביב 1983), סיפר גם על פגישתו עם ברנר בירושלים, והזכיר את השתתפותו בפולמוס כנגדו: ”לעתים הייתי מותח ביקורת עליו, ביחוד מחמת עמדתו לברית החדשה. בימים שישבתי במאסר קם פולמוס עז בענין זה בעולם העברי בארץ ישראל נדפס בשבועון ‘הפועל הצעיר’ מאמר מאת י.ח. ברנר שבו נאמר שהברית החדשה גם היא בחזקת ספר יהודי. קמה המולה ביהדות הרוסי, והוועד האודסאי של חובבי ציון החליט לבטל את התמיכה שהיה נותן ל’הפועל הצעיר‘. פורסמו מחאות נגד הוועד האודיסאי שהוא מפריע לחופש הדעות, אבל היו גם מחאות ‘נגד הסופרים הדנים בבעיות הנצרות’. אחד-העם פרסם ב’השילוח’ מאמר נגד הסבלנות לנצרות. אני לא הסכמתי לא לצד זה ולא לצד זה. פירסמתי כמה מאמרים על הנושא ומתחתי ביקורת על גישת אחד-העם, אבל התנגדתי גם לברנר ששכח כי הברית החדשה נוצלה נגד היהודים במשך הדורות, ודם יהודי רב נשפך בשם האבנגליון. טענתי כי בספר מדעי אפשר לכתוב ביתר חופש מאשר במאמר פובליציסטי. עם זאת נמשכה הידידות ביני ובין ברנר. הוא ידע שאני כותב מתוך הכרתי העמוקה ולא לשם פולמוס (עמ’ 83)." זוהי דוגמה לתיאור ויכוח ממרחק הימים, כשטענות שני הצדדים מצטמצמות תוך ניסיון לגשר על הניגודים האידיאולוגיים, ובעיקר על המתח האישי.  ↩

  76. דימיטרי מרז’קובסקי (1942–1865), משורר, מספר ומסאי רוסי. בשנות התשעים היה אחד מדוברי הסימבוליזם הרוסי. נמנה עם ‘מבקשי-האלהים’ המפורסמים בדור, ושאף לנצרות חדשה. עורר הערצה גדולה לטולסטוי בקרב בני-הנוער בספר שכתב עליו. השפיע הרבה על בני-דורו ועל סופרי הדור העברים הצעירים (יוחנן טברסקי, לכסיקון ספרות העולם, ג. תל-אביב תשכ“ג). על התנגדותו של ברנר לדעותיו של ז’יטלובסקי ולהטפתו של מרז’יקובסקי באותו זמן, ראה: ‘בעתונות ובספרות’, הפועל הצעיר, ד, גל’ 6–5. כ”ב כסליו תרע"א (23.12.1910), עמ’ 10–9. כונס: ברנר (כתבים), עמ’ 68–67.  ↩

  77. חיים ז’יטלובסקי ערך באותה תקופה את הירחן ‘דאס נייע לעבען’ [‘החיים החדשים] בניו-יורק (1913–1908), וחידשו ב–1922 יחד עם שמואל ניגר. כאן הכוונה למאמרו: ‘שלום אש“ס, ”אין א קארנאוואל-נאכט“ [‘בליל הקארנאוואל’] און ל. שאפיראס, ”דער צלם“’ [‘הצלב’]. דאס נייע לעבן, א. חוב’ ו, יוני 1909; חוב’ 8, יולי 1909. המאמר עורר פולמוס שהשתפו בו: ש. אנ-סקי, ‘די צלם פראגע’ [‘שאלת הצלב’], שם, חוב’ 10 ספטמבר 1909; ד”ר א. גינצבורג, ‘צו דער צלם פרעגע’ [‘לשאלתהצלב’], שם ב. חוב’ 1, ינואר 1910, באותו כתב-עת התפרסם סיפורו של שלום אש ‘אין א קארנאוואל נאכט’, א, חוב’ 7, יוני 1909.  ↩

  78. הזיהוי הוא של מנחם פוזננסקי: ברנר (אגרות), מס’ 494, עמ’ 363–362, הערה 1, וכן של יוסף שפירא (הפועל הצעיר), עמ’ 236. ואולי יש לזהותו עם ש. רפופורט, עורך ‘דער פריינד’.  ↩

  79. שפירא (הפועל הצעיר), עמ’ 236. מראה-מקום למכתבו של ברנר ראה בהערה הקודמת.  ↩

  80. על התארגנות פועלי פתח-תקוה לעזרת העיתון ראה גם בזכרונותיו של שמואל דיין: ‘עתון “הפועל הצעיר”’, בימי חזון ומצור, תל-אביב תשי"ג, עמ’ 211–210. בדבריו אי-דיוקים רבים.  ↩

  81. שפירא (הפועל הצעיר), עמ’ 250.  ↩

  82. ראה צילום מכתב-התמיכה של סניף ירושלים, עם רשימת התורמים וסכומי התרומות, אצל קרסל (בשנה הרביעית).  ↩

  83. על רפאל סברדלוב ראה שפירא (הפועל הצעיר), עמ’ 57–56, ועוד עליו ועל א. ברודני, שם, לפי מפתח השמות.  ↩

  84. סיכומים אלה נמסרים כאן לפי שפירא (הפועל הצעיר), הפרק ‘דאגת הקיום’, עמ’ 255–252.  ↩

  85. על עיתונים אלה (חוץ מ’ויזתא’) ראה קרסל (ספרות ההומור).  ↩

  86. תודתי לג. קרסל על סיועו בפרט זה. על טוביה פאדובה ראה תדבר (אנציקלופדיה), טו, 1966, עמ’ 4760–4759. עובדת היותו אחד מעורכי ‘ויזתא’ לא נזכרה כאן. על ה’ויזתא‘, העיתון הפורימי שהופיע ברחובות, ראה: א“ר מלאכי, ‘ראשית העתונות ההיתולית בארץ-ישראל’, הדואר, נז, גל’ כ, ט”ו אדר ב’ תשל"ח (24.3.1978), עמ’ 314–311.  ↩

  87. בעיתון עצמו אין תאריך הופעתו, והדבר נקבע כאן לפי רשימת-ביקורת עליו ב’האור’, שהופיעה באותו יום.  ↩

  88. ‘אחשדרפן’ נכרך ב’החרות’ בין גל’ ס“ג (י’ אדר תרע”א, 10.3.1911) לגל’ ס“ד (י”ג אר תרע“א, 13.3.1911), וההודעה על הופעתו באה בגל’ ס”ג (עמ’ 1).  ↩

  89. הערת אבנר הולצמן.  ↩

  90. ראה: יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ד. ירושלים תש"ב, עמ’ 468–467 (הערת אבנר הולצמן).  ↩

  91. תודתי לדב בן-יעקב, מנהל מכון ‘גנזים’, על מיסמך מעניין זה.  ↩

  92. יתכן שמחברו של ‘חוזר’ זה הוא אלכסנדר חשין (השערת מנחם ברינקר), או אולי אץ ראובני (השערת אהוד בן-עזר). וייתכן שיצא דווקא מחוגי פועלי-ציון, שסגנונם היה חריף ובוטה במיוחד.  ↩

  93. תודתי לידידי ד"ר אוריאל אופק על זיהוי זה. ראשי-תיבות אלה לא פוענחו ב’מפתח הפועל הצעיר’.  ↩

  94. אד“ג רומז כאן לשאלה מעשית שעמדה אז על הפרק, ובה נחלקו הדעות. ראה עוד בעניין זה בהמשך, תגובותיהם של אז”ר ושל יוסף וייץ.  ↩

  95. יש להעיר, שדעותיו של ברנפלד, הנראות אולי היום מתונות ואף שמרניות, היו בזמנן נועזות למדי, ובן, למשל, שהביאו לקרע בין ש. בן-ציון לדוד ילין, שותפו לעריכת ‘העומר’. האחרון לא הסכים ששמו ייקרא על כתב-עת, שמופיע בו מאמר של ברנפלד, הכתו ברוח ביקורת המקרא. ראה גוברין (העומר), עמ’ 233–228.  ↩

  96. מראי-מקום לספרות העניפה על הוויכוחים עם ש“י איש הורוויץ, ראה לעיל, הערות 12, 13, 14, 15. על הוויכוח בין חיים טשרנוביץ לש”י איש הורוויץ ראה נש (ביאליק), עמ’ 74 והערה 12 שם.  ↩

  97. אחד-העם (אגרות), ד, עמ’ 279–278 (לרבניצקי, 30.6.1912); ביאליק (אגרות), ב, מס’ רעו, עמ’ קכב-קכה (לטשרנוביץ, בלא תאריך; שם, מס’ רפב, עמ’ קלג (לש. אנ-סקי ט’ ניסן תרע"ב, 14.3.1912); שם, מס’ רפג, עמ’ קלד-קלה (לטשרנוביץ, ללא תאריך).  ↩

  98. ראה לעיל, הערה 34.  ↩

  99. הכוונה למאמרו ‘תורה מציון’. ראה בהמשך.  ↩

  100. ראה לעיל, עמ’ 22.  ↩

  101. יש לחזור ולהעיר, שהוויכוח על מאמרו של בן-ישראל, שבו דברים חיוביים על הנצרות הסתעף ונעשה אף הוא ענף עצמאי, הנתלה על גזע הוויכוח המרכזי עם מאמרו של ברנר, בלא קשר לשאלת הסרת התמיכה. ראה גם אחד-העם (אגרות), ד, עמ’ 227–226 (לקולזנר, 2.4.1911); מי“ב-יח”ב (אגרות), מס’ 99 עמ’ 80, והערה 2 שם.  ↩

  102. דברים דומים כתב אז“ר בספרו על ברנר, שהופיע לאחר הירצחו (תרפ”ב). ראה בסיום.  ↩

  103. קרסל (בשנה הרביעית), עמ’ 25.  ↩

  104. במקור נרשם – ההסתוריה – הערת פב"י  ↩

  105. יש להעיר, שנושא השמד חוזר ומופיע ב’המצפה’ באותה תקופה מזוויות שונות, כסכנה מתמדת ומאיימת שיש להילחם נגדה בכל האמצעים. כגון: ‘על המצפה — שעת השמד’, המצפה, ח, גל’ ג, כ’ טבת תרע“א (20.1.1911), עמ’ 3–2; ‘מגיפת השמד’, שם, גל’ י, י’ אדר תרע”א (10.3.1911), עמ’ 6; ‘תועלת המילה’, שם, גל’ יד-טו, י“ד ניסן תרע”א (14.4.1911), עמ’ 10–9.  ↩

  106. עוד בכ“ה טבת תרע”א כתב ר’ בנימין גלויה למי"ב שבה, בתוך שאר דברים, עידכן אותו בקצרה בפרטי הוויכוח: ‘ברנר כתב בענין זה מאמר ארוך ב“הפועל הצעיר” ועתון צהוב פה עשה אותו למסיונר, ואחר-העם כתב לועד חו“צ שיחדלו לתת את התמיכה ל”הפועל הצעיר". נחדול מזה’ (הגלויה מתוך ‘גנזי מיכה יוסף’ בחולון).  ↩

  107. יש להעיר על המדיניות השונה של פירסום שמות אנשים הנזכרים במכתבים, שיש בסיס לדאגה שמא ייפגעו. בחליפת המכתבים מי“ב-יח”ב נשמט שמו של קלוזנר, ואילו פוזננסקי לא חשש והזכירו.  ↩

  108. מי“ב-יח”ב (אגרות), מס’ 64, עמ’ 56 (מברסלוי), וכן הערה 2 שם.  ↩

  109. אחד-העם הודיע לכל ידידיו על המאמר קודם להופעתו ןאחריה, כגון: ללוין-אפשטיין,מיום 26.3.1911 (אגרות, ד, עמ’ 221); למרדכי הן הלל הכהן, מיום 27.3.1911 (עמ’ 223); לי“ח רבינצקי, מיום 29.3.1911 (עמ’ 224–223); לח. טשרנוביץ, מיום 29.3.1911 (עמ’ 226); למ. בן-עמי, מיום כ”ח ניסן תרע“א (עמ’ 234); לד”ר ש. לוין בברלין, מיום 21.5.1911 (עמ’ 239).  ↩

  110. לי. קלוזנר באודסה, ד’ ניסן תקע"א (2.4.1911), אחד-העם (אגרות), ד, עמ’ 227–226.  ↩

  111. גורדון (מכתבים ורשימות), עמ’ 37–36. א“ד גורדון לא הביע בגלוי את דעתו בוויכוח זה בשאלת היהדות והנצרות. עדות לעמדתו בנושא זה נמצאת בהקדמתו לתרגום ספרו של טולסטוי: ‘מה היא האמנות?’, הנושאת את הכותרת: ‘לברור ההבדל בין היהדות והנצרות’. הקדמה זו, כמו גם פרק מתוך התרגום, התפרסמו, כל אחד בנפרד, שנים לאחר פטירתו. בבואו לתרגם את טולסטוי מצא אד”ג את עצמו בין המצרים, שכן ‘כל חשבון עולמו [של טולסטוי] עומד על הנצרות’. וכך גם העמיד ‘את כל חשיבותה של האמנות על הנצרות’, ואילו הוא: ‘הנצרות מתנגדת לא רק להשקפתי היהודית, כי אם גם לכל השקפת עולמי’. והבעיה: ‘ואיך אבוא להציע דעות, אם כי של אחר, שכל ישותי מתקוממת כנגדן?’ הפתרון שמצא להיחלץ מן המבוכה היה בדרך של הקדמת ‘רפואה לאותה הרוח הזרה’, כלומר להביע את דעתו על ההבדל בין המוסר הנוצרי לבין המוסר היהודי מחד גיסא, ומאידך גיסא לתת תרגום מדויק של דברי טולסטוי ‘בלי שנוי, הוספה או השמטה כל שהם, עד כמה שאפשר בלי ההפנוז שבו’. ייתכן שבמלה לפני אחרונה זו יש רמז שכנגד לאותה מלה אצל ברנר, שכוונה כלפי התנ“ך ואשר עוררה את הכעס הרב עליו. ראה: כתבי א.ד. גורדון, כרך שלישי, תל-אביב תרפ”ז, עמ’ 232–297. כתב-היד חסר עמודים אחדים במקור. תודתי לצבי צמרת על שהסב את תשומת-לבי למאמר זה.  ↩

  112. ‘ניצוצות’ מוויכוח זה, שהתלבו בהשפעת הוויכוח על מאמרו של ברנר, הם מאמרו של יעקב רבינוביץ ‘במושבותינו’ (הפועל הצעיר, ד, גל’ 20, ב’ אב תרע“א, 27.7.1911, עמ’ 7–6), שבו הגיב על עניין חילול השבת בפתח-תקוה, ויצא בהאשמה גם נגד הרב קוק, שהוא ‘כולו נאור ביפו וכולו חשוך בפתח-תקוה’, ואמר כנגדו את המשפט הקשה: ‘שונא אני גם את הדומיניקנים, גם את הפרנציסקנים, אבל את היזואיטים יותר מכולם’, ועורר כנגדו, ובצדק, את חמתו של ‘החרות’ (בלא חתימה, ‘חוצפה גסה’, החרות, ג, גל’ קכז, ו’ אב תרע”א, 31.7.1911, עמ’ 3): ‘אנו חפצים למחות נגד דברי הבוז הגסים, שהסופר ההוא אומר על איש גדול בערכו ואשר אין כמוהו בין רבני ישראל בגולה ובארץ’. ‘חוצפה כזאת לכנות את רבנו בשם ’יזואיט‘, לא הרהיב עוד שום איש עד עתה. וכזאת יכול להגיד אך איש שנפשו כל כך הוטמאה כי חוצפתה גם כלפי שמיה מהני [כשרה]’.  ↩

  113. על אליעזר שוחט, אחת הדמויות הנערצות של העלייה השנייה, ראה קרסל (לכסיקון), ובהרחבה: ישראל קולת, ‘אליעזר שוחט והפועל הצעיר’, אבות ומייסדים, תל-אביב תשל“ו, עמ’ 143–114. מאמרו של שוחט ‘יצירה לאמית וחשבונות’. (הפועל הצעיר, ד, גל’ 4, ח’ כסליו תרע”א, 9.12.1910עמ’ 4–3), תחת החתימה: ‘פועל גלילי’ (שלא פוענחה ב’מפתח הפועל הצעיר‘), עוסק ‘בפעם המאה’ (כהערת המערכת) בשאלת העבודה העצמית. מאמר זה אינו קשור במישרין בוויכוח סביב ‘מאורע ברנר’, אלא ב’נחיצות הפועלים העברים מנקודת ההשקפה הרוחנית-הלאמית’.  ↩

  114. הפועל הצעיר, ד, גל’ 21, ט“ז אב תרע”א (10.8.1911), עמ’ 11–9; גל’ 22, ד’ אלול תרע"א (28.8.1911), עמ’ 10–9.  ↩

  115. ראה גוברין (הז’אנר).  ↩

  116. ללחובר, אמצע תשרי תרע“ב (תחילת אוקטובר 1911), ברנר (אגרות), מס’ 509, עמ’ 370; ללחובר, ר”ח כסליו תרע“ב (22.11.1911), שם, מס’ 511, עמ’ 370. המאמר עצמו פורסם לראשונה תחת הכותרת ‘רשימות ביבליוגרפיות UUU’, האחדות, ג, גל’ 4, י”ט חשוון תרע“ב, עמ’ 18–15 (חתום: ח.ב. צלאל). חזר ונדפס: ברנר (כתבים), עמ’ 384–383. עוד מדבריו הלא-מחמיאים של ברנר על ‘שיטתו’ של אחד-העם, לרגל יובלו, ראה ‘מפקידה לפקידה (ציונים והערות על הנכתב והנשמע)’, הפועל הצעיר, ז, גל’ 34–33, י”י סיוון תרע"ד (12.6.1914), עמ’ 7–4. חזר ונדפס: ברנר (כתבים), עמ’ 139–137.  ↩

  117. לאברהם רייזין [ביידיש], ברנר (אגרות), מס’ 508, עמ’ 370–369. הידיעה על בואו של ברנר לאמריקה: דאס נייעל אנד, גל’ 4, 6.10.1911, עמ’ 31.  ↩

  118. לי, יערי-פולסקין, ברנר (אגרות), מס’ 516, עמ’ 371.  ↩

  119. במכתב לברדיצ’בסקי, מירושלים, ינואר 1912: ‘אפשר שבעוד חדשים אחדים, לכשאשיג להוצאת הדרך, אסע לאמריקה’. ברנר (אגרות), מס’ 517, עמ’ 371.  ↩

  120. יש כאן כפל משמעות תוך היתממות כתיבת שמו של הנוצרי, בצורת הכתיבה המקובלת למלים לועזיות או למלים הקשורות בעבודה זרה; ובעת ובעונה אחת גם נוטריקון של גידוף; ימח שמו וזכרו. בערכים אחרים באנציקלופדיה זו אין התבטאויות כאלה, וייתכן, שכאן נשברה מראית-העין של מידת האובייקטיביות, שספר זה מחוייב בה, בגלל ההקשר האקטואלי, הארת עמוס גולדרייך.  ↩

  121. שורר (אהרנוביץ) עמ’ 46.  ↩

  122. תשובות מפורטות להן, כפי שנוסחו בכתבה. ראה במאמרו של יוסף אהרנוביץ, ’לשאלת הפועלים’. הפועל הצעיר ה, גל’ 2, ט“ז חשוון תרע”ב (7.11.1911). עמ’ 6–3, כונס: אהרנוביץ (כתבים‎), א. עמ’ 55–47.  ↩

  123. על פגישה אחרת עם האיכרים במושבות, פגישה שלא עלתה יפה, העיד בזכרונותיו אברהם קוסטיצקי: ’בני העם ואחד-העם’. בטרם האיר הבוקר – מסיפורי ראשונים בגליל, תל-אביב [תש"ד], עמ’ 402–393. בפרק זה תיאר את חוסר-ההבנה היסודי, שגילה אחד-העם לגבי איכרים וחקלאות, ואת הדרך המתנשאת שנהג בהם.  ↩

  124. ראה גם: ב. שוחטמן. ’הערות למכתבו של א. ד. גורדון אל אחד-העם’. הפועל הצעיר, לא. גל’ 9–8, ג’ אדר א’ תרצ"ח (4.2.1938 ). עמ’ 4.  ↩

  125. הערות מעניינות מאוד על ’הדינאמיקה של ויכוחים למיניהם כתה אד“ג במאמרו: ’ ”הלכות דעות“ ומלחמת דעות’, שפורסם בכתביו שנים לאחר פטירתו, והמאמר מקוטע הוא מפריד בין ’מלחמת דעות’ שהוא רואה בה ברכה, לבין ’מלחמת דברים’, שאינה ביסודה אלא מלחמת רגשים עורים’. מלכתחילה הוא מודע לחוסר האפשרות לשכנע את הצד השני בויכוח: ’אחרי כל ויכוח ומלחמת דעות נשאר כל אחד מהצדדים עומד על דעתו, על הרוב עוד ביתר תוקף’. ולא עוד אלא ’כי על ידי מלחמת דעות מתבררת יותר לכל אחד מהצדדים דעת עצמו’ עמ’ 233. ראה גורדון, לעיל הערה 106 הדברים נכתבו לאחר מלחמת-העולם הראשונה, כתשובה לדברי י”ח ברנר עליו ב’האדמה’. טבת תר"ף, במדורו: ’ציונים’. כונס: ברנר (כתבים), עמ’ 189–187.  ↩

  126. עזריה, ’הד יפו’ האור, ג. גל’ כה. י“ט חשוון אתתמ”ג [תרע“ב]. עמ’ 2. בשולי הכתבה: י”ז חשוון תיאור נרגש של הנשף כתה גם מי שחתם: ’מזקני הישוב’ [מנשה מאירוביץ], ראשון לציון. ’ירכתון קטן: נשף אחד-העם’, האור, ג. לב, כ“ח חשוון אתתמ”ג [תרע"ב], עמ’ 2–1.  ↩

  127. מאמר זה חזר ונדפס בצירוף הקדמת המלבה“ד יגאל דרורי: אסופות, מס 2 (15), חשוון תשל”ב – נובמבר 1971, עמ’ 104–95.  ↩

  128. ק.ל ס-מן (קדיש ליב סילמן) ’שיחה עם אחד-העם’, הפועל הצעיר, ה, גל’ 4–3,כסליו תרע“ב (1.12.1911), עמ’ 24–22,עוד על ביקורו של אחד-העם בארץ ראה שורד (בעליה השניה), עמ’ 121–119. יש להעיר שב’פרקי זכרונות ’ שכתב אחד-העם לאחר הביקור, אין הוא מזכיר כלל את הוויכוח שהיה לו עם פועלי עין-גנים, ואף לא במאמריו האחרים, ’הגימנסיה העברית’ (כסליו תרע”ב) ו’סך-הכל’ (ניסן תרע"ב), שפורסמו ב’השילוח’ לאחר ביקורו זה. כונסו: אחד-העם (כתבים) עמ’ תטו-תכ, תכא-תל.  ↩

  129. כדרכו, הוא מודיע זאת לכל ידידו: לדובנוב, 26.12.1911 (אגדות ד. עמ’ 252); לרבניצקי, 26.12.1911 (עמ’ 253); ללדיז’ינסקי,27.2.1912 (עמ’ 259): למרדכי בן הלל הכהן. 1.3.1912 (עמ’ 259 ) ולאחרים.  ↩

  130. לגרזובסקי. 12.3.1912 (אגרות. ד. עמ’ 261–260)  ↩

  131. ראה רישומו של הפולמוס באגרותיו של אחד-העם: לבן-עמי, 24.3.1912 (אגרות, ד, עמ’ 267 ); למרדכי בן הלל הכהן 27.3.1912 (עמ’ 267); לאוסישקין, 28.3.1912 (עמ’ 268 ); לקלוזנר, 5.4.1912 (עמ’ 270 ); לרבניצקי, 6.5.1912 (עמ’ 272 ): לדרויאנוב, 6.5.1912 (עמ’ 273 ) ועוד שם. וכן במכתבי יוסף אהרנוביץ ובמאמריו, כגון: “על ה’סך-הכל” ’, הפועל הצעיר, ה, גל’ 16, ג’ סיוון תרע"ב (19.5.1912 ) עמ’ 6–3 כונס; אהרנוביץ (כתבים), א. עמ’ 101–93. וכן נכתב הרבה על המאמר בכל כתבי-העת של התקופה.  ↩

  132. לדרויאנוב באודסה, י“ז אב תרע”ב (31.7.1912 ), אחד-העם (אגרות), ד, עמ’ 285.  ↩

  133. לקלוזנר, 29.10.1912,שם, 301–300, ועוד שם בעניין זה.  ↩

  134. לרבניצקי, 29.10.1912, שם, עמ’ 301–300. ועוד שם בעניין זה.  ↩

  135. לגרזובסקי, א’ אדר ב’ תרע"ג, שם, ה. עמ’ 24 ועוד שם.  ↩

  136. גורדון (מכתבים ורשימות) עמ’ 89.  ↩

  137. הובאו כאן קטעים מן המאמר. בתרגום מרוסית. תגובה על מאמרו של א. דוידסון. ראה, ברנר במדורו ’בחיינו ובעתונותנו’, בחתימתו הקבועה: יוסף חבר.האחדות, ג. גל’ 20, אדר תרע"ב, עמ’ 15–10 כונס ברנר (כתבים), עמ’ 91–10.  ↩

  138. סימון-הלר (אחד-העם), ועוד שם לפי מפתח השמות.  ↩

  139. על אסיפה זו ראה בקצרה גם אצל צנציפר (פעמי הגאולה) עמ’ 85–83.  ↩

  140. זהו פרסומו היחיד ב’הפועל הצעיר’. ייתכן שזהו חיים גולדברג, שתצלומו מובא אצל צנציפר (פעמי הגאולה), עמ’ 175, תמונה 535. כאחד מחברי קבוצה ציונית של ההגנה העצמית באודסה בשנת 1905.  ↩

  141. הרי רישום לא מלא, של ויכוח זה: מרדכי בן הלל הכהן(חתום M.K.), ’באין פתרון’, הצפירה, לז. גל’ רפד, ג’ טבת תרע“ב (24.12.1911); גל’ רפה, ד’ טבת תרע”ב (25.12.1911); יוסף אהרנוביץ, ’באין בושה’. האור, ג. גל’ פב, כ“ח טבת א’תתמ”ג [תרע“ב] (18.1.1912); עמ’ 2–1: ק. ל. סילמן (חתום ק. ל. ס-מן). ’באין… כמה דברים – למאמריהם של מרדכי בן הלל הכהן ותוקפיו’, האור, ג. גל’ פח. ו’ שבט אתתמ”ג [תרע“ב] (25.1.1912), עמ’ 2–1; (?) (חתום: לא ד”ץ ולא מ“ץ ולא פועל צעיר). ’חרם יהיה! (ירכתון קטן)’ האור, ג, גל’ צג, י”ב שבט א’תתמ“ג [תרע”ב] (31.1.1912), עמ’ 2–1: אחד-העם מלונדון למרדכי בו הלל הכהן ביפו, י“ב אדר תרע”ב (1.3.1912), אחד-העם (אגרות), ד, עמ’ 260–259.  ↩

  142. מרדכי בן הלל הכהן (יומן), עמ’ 152–151. בהערה 4 מסופר בקצרה על מאמרו של ברנר והתגובות עליו.  ↩

  143. מרדכי בן הלל הכהן, יוסף חיים ברנר (זכרונות)’, השילוח, לט. ניסן-אלול תרפ"א. עמ’ 361. כתם (בקיצורים): מבחר דברי זכרונות, עמ’ 65–55, בשם: ’בהומל ובארץ-ישראל’. סקירה קצרה של מהלך הפולמוס: שם,עמ’ 330, הערה 13.  ↩

  144. השילוח, שם. עמ’ 391–360: מבחר דברי זכרונות, עמ’ 61.  ↩

  145. הערה זו הושמטה ב’מבחר דברי זכרונות’.  ↩

  146. מכתבו של מי“ב הוא תגובה על רשימתו של ב. כ. [בן-ציון כ”ץ]: ’תשובה להד“ר ש. ברנפלד’, הזמן גל’ 33, ג’ אדר תרע”ב (8.2.1912 ). ברשימה זו מגיב ב. כ. על מאמרו של ד“ר שמעון ברנפלד ’קנאה דתית וסבלנות’, המתפרסם באותו גיליון. כל זה הוא המשל לפולמוס המסועף סביב ש”י איש הורוויץ והשקפותיו, ואינו קשור במישרין ב’מאורע ברנר’.  ↩

  147. קרוב לוודאי, שיש לראות בכך רמז לערך ’מסית ומדיח’ ב’אוצר ישראל’ של י"ד אייזנשטיין.  ↩

  148. אהרנוביץ (כתבים), ב. מס’ 11, עמ’ 16.  ↩

  149. דבריו של ’תמידי’ [יוסף אהרנוביץ], שקוממו את ’החרות’, פורסמו בהערות (א), ’הפועל הצעיר’ ז. גל’ 9–8, י“ב כסליו תרע”ד (11.120.1913), עמ’ 21. ברשימה זו מוקיע הכותב את התנהגותה הנלוזה של ’החרות’, ומסתמך על מה שפירסם בשעתו בנושא זה ק“ל סילמו, רשימתו זו של תמידי היא תוספת למאמרו ’לענייני השעה’, הפועל הצעיר, ז. גל’ 7. כ”ח חשוון תרע"ד 28.11.1913, עמ’ 5–3.  ↩

  150. תודתי לידידי יצחק בצלאל, שהפנה את תשומת-לבי למראה מקום חשוב זה.  ↩

  151. תודתי לידידי יצחק בצלאל, שהפנה את תשומת-לבי לכל הנושא הזה.  ↩

  152. ’כתב-ההתקשרות (רשם יצחק בצלאל), מבחר דברי זכרונות, עמ’ 327–325.  ↩

  153. י“ח ברנר במדור: ’מכתבים אל המערכת’, החרות, ו’ קנ. י”א ניסן תרע"ד (7.4.1914), עמ’ 3 המכתב בלבד חזר ונדפס: ברנר (אגרות) מס’ 639, עמ’ 403, בהשמטת שמו של ’מחלל השבועה’ ובלוויית דברי רקע ’כתב ההתקשרות’ עצמו, בלא המכתב. פורסם ב’מבחר דברי זכרונות’, עמ’ 327.  ↩

  154. קרסל (תולדות העתונות), עמ’ 110.  ↩

  155. כמחוות-פיוס אחרת, מקץ שנים רבות, ניתן אולי להסביר את העובדה שיוסף אנרנוביץ הקדיש לאוסישקין למלאות לו שבכים שנה, את מאמרו החשוב ’סיקריקין’ (תרצ"ד) (אהרנוביץ, כתבים, ב עמ’ (177–171).  ↩

  156. כגון: ד“א פרידמן, י. ח. ברנר – אישיותו ויצירתו, ברלין תרפ”ג, עמ’ 47–44: יוסף ליכטנבום, יוסף חיים ברנר, תל-אביב תשכ"ז, עמ’ 51–50; יעקב מדרשי, יוסף אהרנוביץ – סיפור, תל-אביב 1965, עמ’ 300 ואילך, ועוד הרבה.  ↩

  157. אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, יוסף חיים ברנר – חייו ותכונתו האישית והספרותית, יפו תרפ"ב, עמ’ 29–28.  ↩

  158. מאמרו של ברוך קורצוייל, שעורר את חמתו של שלמה צמח, היה ’היהדות כגילוי רצון החיים הלאומי-ביולוגי’, לוח הארץ תשט“ו. כונס ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה. ירושלים ותל-אביב תש”ך. עמ’ 224–190. תגובתו של שלמה צמח ’הנלוזים במעגלותם’., בחינות בבקורת הספרות, חוב’ 8, ניסן תשט"ו, עמ’ 14–3.  ↩

  159. ושיש לכתבי הקודש שלנו, הואיל ונעתקו לכל הלשונות שבעולם, איזה היפנוז של כל דבר מקובל, שמקורו בהמוניות ובקבלה בלתי מבקרת איש מפי איש – בזה אין כל ספק, לא כל איש ואיש מן הצועקים על הערך המוחלט של כתבי הקודש מוצא בהם באמת את הנחוץ. אלא הערך נמצא כבר מאליו, מחוצה להם… וראיה לדבר: רוב הספרים הגנוזים אינם נופלים בשום דבר מהרבה ספרי הביבליה (ספר בן סירא אינו נופל בשום אופן ממשלי‎) ואעפי"כ אין הקורא טועם בהם אותו הטעם שלמעלה מן הטעם ואינו משתדל להתפעל מכל פסוק, אלא קורא בהם קריאת חולין ומקבל רק מה שראוי לכך. –  ↩

  160. ממש כהני דאמרי שלנו: מעולם לא ראינו צבי קיץ וארי סבל ושועל חנוני – והקב"ה מפרנסם שלא בצער… או בני אדם עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה… אפשר אדם חורש בשעת חרישה, זורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה – תורה מה תהא עליה? ועוד ’פנינים’ כאלה בספרותנו הישנה?  ↩

  161. הערת המערכת: ע“פ בקשתו של סופרנו הנכבד הננו נותנים מקום ל’שאלה’ הזו, אע”פ שאנחנו חושבים לפחיתות כבוד גם לו וגם לנו להכנס בדברים עם ‘החרות’ בשאלה זו.  ↩

  162. ) תחת המאמר חתום ‘יוסף חבר’, אבל בגליון ד’ של ‘הפועל הצעיר’ גלה מר ברנר עצמו סוד הפסיקונים שלו.  ↩

  163. ) כל הנקודות ה’סודיות’ הללו של מר ברנר, וכן גם פזור המלכ ‘כחפצי’.  ↩

  164. ) ‘עבדות בתוך חירות’, עפ“ד ת”א.  ↩

  165. ) ‘דברי שלום’, שם.  ↩

  166. הועד האודסאי היה תומך בעתון ‘הפועל הצעיר’ במאה פר’ לחודש. בימים האחרונים קבלה המערכת מכתב מאת הועד האודסאי, שבו כתוב לאמור: ’בישיבת הועד מיום י“ח טבת הוחלט להפסיק מעכשיו את תמיכת ‘הפועל הצעיר’. הגורם להחלטה זו היה מאמרו של מר יוסף חבר בגליון ג’ לשנת תרע”א. ‘אם בעתיד תבחר המערכת אחרת וגם תכנו של העתון ישתנה עי"ז המערכת החדשה תמצא לנחוץ לפנות אלינו בהצעתה לחדש את תמיכתנו – ישוב הועד לדון בשאלה זו’.  ↩

  167. עי’ מאמרי ‘תורה מציון’ (עפ"ד IV ) והערה שבסופו.  ↩

  168. התאריכים אוחדו לתאריך הכללי המקובל, ולא נשמר התאריך הרוסי הישן,ה קודם לו ב–13 ימים. הפריטים המסומנים בכוכב מובאים במלואם או בחלקם בפרק המקורות. הרשימה אינה מלאה, ובמיוחד גדול החסר בכתבי-העת ביידיש וברוסית, ובכתבי-העת של היהדות הדתית. תודתי לכל מי שיסייע לי להשלימה, ולפענח את שמות-העט שלא פוענחו.  ↩

  169. תרשים זה נועד לתת המחשה חזותית של שלבי הוויכוח, מוקדיו והסתעפויותיו. הוא כולל את כל המאמרים, הכתבות, המכתבים למערכת, הידיעות והפרוטוקולים שתוארו בגוף הספר. לא נכללו בו מכתבים פרטיים שנשלחו במהלך הפרשה. בכל פריט נרשם שם הכותב, ואם אינו חתום – שם העיתון. המספרים בסוגריים מפנים אל מראי-המקום המלאים ב’מסכת הויכוח’. קו מרוסק פירושו קשר לא-ישיר (כרונולוגי ולא סיבתי) בין הפריטים שהוא מחבר. התרשים הוכן על-ידי אבנר הולצמן.  ↩

נורית גוברין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של נורית גוברין
יצירה בהפתעה
רקע

עזריאל אוכמני

מאת ישראל כהן (מאמרים ומסות)

[1]

ביגון-לב עמוק באנו להיפרד ממך, עזריאל היקר. כרבים מבני דורך נתחנכת ב“השומר הצעיר”, עזבת את הגולה ועלית ארצה כדי להצטרף לבוני המולדת וליצור חברה חדשה, שיתופית. אולם גם שליחות אחרת היתה בוערת כאש בלבך, הלא היא שליחותו של סופר, היוצר ספרות עברית חדשה. שתי שליחויות אלו היו כחטיבה אחת סדר-יומך. ביוגרפיה חלוצית זו האצילה מרוחה על יצירתך הספרותית.

שנים רבות עבדנו יחד באגודת-הסופרים. היינו שותפים להכרעות שונות וחשובות. ערכתי אתך מאסף ספרותי, הרינו והגינו בצוותא דרכים לביצור מעמדו של הסופר והספרות. וצר מאד היה לנו כאשר המחלה הפקיעה אותך מפעילות משותפת. אבל עד זיבולא בתרייתא, עסקת במלאכתך כסופר, והלא רק בימים אלה רכשתי את החלק השני של ספרך “תכנים וצורות” שהוא פאר ספרי-השימוש המדעיים בתורת הספרות.

היית תלמיד חכם במובן המסורתי של המושג הזה. היית בקיא בחדרי התורה ובספרות העברית לכל מכמניה ותקופותיה. התורה שלמדת בנעוריך ליוותה אותך כל ימי חייך. לשונך לשון המקורות, שיש בה מזיגה נאה של ישן וחדש, שמרנות וחדשנות. טיילת כבן-בית גם בספריות העמים, והכנסת יפיפותה של יפת באהלי ספרותנו.

מגוונים ונאים היו כשרונותיך. היית מבקר מעמיק חקור ונתח; היית עורך בעל-טעם, וראית שליחותך לגלות סופרים צעירים; היית מתרגם חשוב, ובשנים האחרונות היתה לך עדנה שירית ויצירתך הפיוטית הפליאה את מיודעיך וקוראיך. היית איש-ציבור ער ותוסס ותרמת לחיי המדינה בישראל ובחוץ לארץ גם תרומה מדינית. כתפיים רחבות היו לך והעמסת עליהן משימות ותפקידים שונים, שהזמן גרמם, ובכולם נשאת בהצלחה.

חיים רבי-עלילה חיית ונחלה רוחנית גדלה אתה מניח אחריך, שבני ביתך ומשפחת הסופרים והאומה יתגאו בה.

בשם אגודת הסופרים אני נפרד ממך, אחינו עזריאל, שמך ומעשיך יינצרו בקרבנו. ימתקו לך רגבי עפר בקיבוץ עין-שמר.


  1. בעת הלוויה בקיבוץ עין-שמר ביום 23.11.78. …  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.